שנה בשבי חמאס: מאבק ההורים להשבת ילדיהם

לפני שבוע מלאו לאיתן הורן 38 שנים, בעודו מוחזק זה שנה בשבי חמאס. איתן מתגורר בכפר סבא ונחטף יחד עם אחיו הגדול יאיר הורן (46), כאשר הגיע לבקר אותו בקיבוץ ניר עוז בשמחת תורה. "אין שום דבר שמכין אותך למצב הזה, כמו שאנחנו מרגישים" אומר איציק הורן, אביהם של השניים, בחלוף שנה מהחטיפה. "זו מערבולת רגשות של כעס, חוסר אונים, בלבול, עצב, אי ודאות טוטאלי. אני שנה מתרוצץ, צועק, דורש, מבקש שממשלת ישראל תשחרר את הילדים שלי. אני לא מאמין שאני בסרט הזה".

איציק ורותי עלו לישראל כשהיו בשנות ה־20 לחייהם אך תוך זמן קצר חזרו לארגנטינה, שם נפרדו. שלושת הבנים עלו לבדם לישראל ואחריהם חזרו גם ההורים. יאיר, הבכור, עלה כשהיה בן 21 לקיבוץ נתיב הל"ה, עמוס עלה שלוש שנים מאוחר יותר לקיבוץ שדה בוקר, ואיתן הצעיר הגיע עם תכנית נעל"ה לקיבוץ גשר בבקעת הירדן.

המשפחה מאפיינת בחוש הומור ומרביתם עוסקים בחינוך. איציק ניהל בית ספר שנים רבות, יאיר אחראי על הפאב בקיבוץ, על מסיבות ופעילויות למען הקהילה. איתן עוסק בחינוך לא פורמלי, ובתפקידו האחרון היה רכז חינוך של תנועת הנוער מחנות העולים באזור המרכז. שלושת האחים קרובים והם אוהדים שרופים של הפועל באר שבע.

"עברנו בארגנטינה דיקטטורה צבאית, שני פיגועים בבניין השגרירות, ואחד בבניין הקהילה היהודית שניצלתי ממנו. עלינו למדינת היהודים בשביל להיות בטוחים. ידענו שאם קורה לנו משהו, הצבא והמדינה ידאגו לנו", אומר איציק. "לא במקרה יאיר בחר לגור בניר עוז. הוא ידע שהוא מוגן. איתן הלך לבקר שם כי ידע שהוא מוגן". 

 החטופים יאיר (מימין) ואיתן (משמאל) הורן, עם אחיהם עמוס / צילום: באדיבות המשפחה

איציק, המטופל בדיאליזה בשל אי ספיקת כליות, עבד עד 7 באוקטובר כמדריך שיקומי של נפגעי הנפש הנקלטים בקהילה. מאז הפסיק לעבוד והוא עסוק 24/7 במאבק להשבת בניו. "לקח לי יומיים להפסיק לבכות ועוד כמה ימים לנסות להבין מה קרה. ואז שאלתי מה אני יכול לעשות. מאז אני מתראיין, משתתף בפגישות, הצהרות, מגיע למטה באופן קבוע". הוא מדגיש כמה מטה המשפחות מספק לו תמיכה: "אני נכנס לבניין ולא צריך להסביר לאף אחד מה אני מרגיש".

הוא נוהג להתלוות ליתר משפחות החטופים המפגינות ברחוב בגין, סמוך לקריה בתל אביב. "אני מהיום הראשון אומר שביבי אשם. הייתי הרבה שנים מנהל בית ספר, אם אחד מהמורים שלי היה עושה פשלה אז אני בתור מנהל בית הספר אחראי". איציק מספר על השינוי שחל ביחס למשפחות שהחל לפני חודשים והחריף: "אני לא מצליח להבין איך נושא החטופים הפך לעניין פוליטי. מכונת הרעל התחילה לעבוד. היחס של אנשים השתנה". הוא מספר על מקרים שהוא עומד בבגין עם בני משפחות נוספים ונהגים עוברים וצועקים לעברם "רק ביבי".

הטיפול של הממשלה במצב ובמשפחות נתון לביקורת מצד רבים מבני משפחות החטופים, בהם גם איציק. אין כמעט מידע על המשא־ומתן להסכם, את גל הירש, המשמש כמתאם השבויים והנעדרים, פגש איציק אחרי חודשים רבים בפעם הראשונה, גם את נתניהו. ממשלת ארגנטינה יותר בקשר איתם מאשר הממשלה הישראלית לדבריו. "לפני פסח נפגשנו עם ראש הממשלה. בפגישה הרגשתי שאני מדבר עם קיר. הוא אמר לנו שעוד מעט ניכנס לרפיח. שאלתי אותו, 'אתה יכול לחתום לי שברגע שנכנס לרפיח בחמאס ירגישו אבודים ויחתמו על הסכם? או שהם ירצחו את החטופים?'".

החיסול של נסראללה היה מעין סגירת מעגל עבור המשפחה, מספר איציק, כי הוא היה אחראי על הפיגוע בקהילה היהודית בארגנטינה. "נעשה צדק אבל זה לא יחזיר את הנרצחים. ברגע שפותחים את החזית הצפונית אז שוכחים את החטופים. בעזה לא קורה כלום. החטופים שלנו נרקבים ונרצחים במנהרות. עד כמה שאני רוצה להיות אופטימי, לא נראה לי שזה יקרה בעתיד הקרוב".

לא מתעסקת במה שהיה

רומי גונן (24) נחטפה ממסיבת הנובה. היא חזרה מדרום אמריקה כשנה לפני החטיפה, עבדה כמלצרית והייתה בשלב של לצאת מהבית ולהתחיל חיים עצמאיים. היא אמצעית מבין חמישה אחים. "היא מחברת בין הקטנים לגדולים. היא השמש שכשהיא פותחת את הדלת אי אפשר לפספס, אומרת 'שלום' כשהיא נכנסת הביתה שכולם ישמעו, מצחיקה ומעצבנת, עושה הרבה רעש. מאוד אמיתית, אומרת מה שהיא חושבת, ישרה ומאוד מאוד חסרה", אומרת אמה מירב לשם גונן בעצב.

לשאלה מה שלומה, משיבה מירב כי "שלומי נחוש. עם העיניים על הכדור". תופעת הלוואי של הזמן שחלף, היא אומרת, היא שהזיכרון נעשה קצר: "אני מאוד ממוקדת בקדימה. אני לא מתעסקת עם מה שהיה, אלא עם מה אני יכולה לעשות כדי להביא לזה שתתחיל סגירת מעגל. שלא ינרמלו את המצב".

על החשש שהלחימה בחיזבאללה מסיטה את תשומת־‏הלב מסוגיית החטופים, אומרת מירב כי "יש עכשיו שינוי של מערך הכוחות. צה"ל הוכיח שהוא על הדברים, שכאשר הדרג המדיני נותן לו לעשות את העבודה אז הוא יודע מה לעשות. המערכה בצפון נתנה אוויר וסוג של תחושת הצלחה. המערכה בעזה מתסכלת. צריך למנף את זה. ברגע שנכנס משתנה חדש, אפשר להניע שוב את ההסכם בדרום, ולהחזיר את הבת שלי ואת כל החטופים". 

 רומי גונן, שנחטפה ממסיבת הנובה / צילום: באדיבות המשפחה

מירב הייתה בעלת עסק לליווי עסקים בבעלות נשים. ב־7 באוקטובר היא הפסיקה בבת אחת את הפעילות וכל זמנה מוקדש להחזרת בתה ושאר החטופים הביתה. היא יושבת קבוע בפאנלים בטלוויזיה, מתראיינת לתקשורת זרה ומקיימת שיחות עם תושבים ברחבי הארץ.

"אני מספרת את הסיפור של 7 באוקטובר. להניע לפעולה, לקחת אחריות על הגורל של כולנו. המטרה היא להנגיש להם מה אומר הפטיש 100 ק"ג שהונחת לנו על הראש ואין לנו אפשרות להימלט ממנו. ומה התפקיד של כל אחד מאיתנו כדי שהחטופים יחזרו והמדינה שלנו תהיה יותר ראויה לנו", היא מספרת.

אחת התובנות של מירב מהחודשים הרבים שחלפו היא שכל אחד יעשה מה שמתאים לו. "כשמשהו לא מתאים הנטייה שלנו היא לא לעשות. היום אני עושה יותר דברים שמתאימים לי. זו אחת התובנות שאני רוצה שאנשים יבינו - שאין לנו זכות לשתוק וצריך לייצר פתרון שעובד לנו". היא מסבירה כי "בתוך המאבק הזה יש הרבה סוגי מחאות, שבעיני כולן לגיטימיות כל עוד הן לא פוגעניות. לכל אחד יש את הדרך שלו, ואם אנחנו זוכרים את זה - אנחנו מייצרים את הביחד וזה הופך אותנו לחזקים יותר. חלק מהדרך זה ללמוד להיות מי שאנחנו, ותוך כדי להזכיר לכולנו מה הערכים שהעם מבוסס עליהם - על קדושת החיים, אהבת אדם, קהילתיות ואחריות הדדית".

את הפילוג בין האזרחים, היא אומרת, יוצרים הממשלה ונבחרי הציבור. "במקום שכל אחד יקרב לבבות - הם מייצרים פילוג. המנהיגים שנזכור הם אלו שמדגישים את החיבור, וחלק מהחובה זה להחזיר את האחים שלנו. זאת מדרגה מוסרית ודחופה. אני מצפה מהממשלה שיהיו מדינאיים אמיתיים וינצלו את התנאים שצה"ל יצר בפעם המי יודע כמה, כדי להחזיר אותם הביתה. שישמרו על הערכים של העם, ומעל הכול ערך החיים".

"הוא לא עוד מספר"

"אני דואגת. מתגעגעת" אומרת עידית אהל, אמא של אלון (23) שנחטף מהמיגונית ברעים בה הסתתר לאחר שנמלט ממסיבת הנובה. "התחושה היא שאתה עומד במקום. אלון כבר שנה בשבי. מה עושים פה? מה האג'נדה? איך אף אחד לא מתרומם ואומר די? זה מאוד מורכב. לא קורה כלום לאחרונה. נושא הצפון מאוד משפיע על השיח. אני לא יודעת מה קורה בקבינט. הם לא מעדכנים אותנו. מצד שני, אולי מה שקורה בצפון הוא שינוי אסטרטגי שיביא את כל החטופים הביתה ונסיים את הדבר המזעזע הזה".

אלון אח בכור לשני אחים והמשפחה מתגוררת ביישוב לבון שבגליל. הוא חזר מהטיול למזרח חודש וחצי לפני השבת השחורה. הוא תכנן לעבור לתל אביב עם חברים, הם היו אמורים לחתום על דירה ב־9 באוקטובר. החדר בדירה ממתין לו. "הוא ילד שאוהב את החיים, את החברים שלו, את המשפחה שלו", מספרת עידית. "הוא חי עם חיוך על הפנים בכל רגע נתון. שמח. נהנה מאוכל טוב. מחברה טובה. אוהב אדם באשר הוא. לא אכפת לו מאיפה הבן אדם הגיע". 

 אלון אהל, שנחטף מהמיגונית ברעים / צילום: באדיבות המשפחה

עידית היא מורה לאמנות בחיי היומיום אך מאז שבנה נחטף היא ובעלה קובי עסוקים רק בפעולות להשבתו. "אנחנו עובדים בזה. בלנסות לעשות חיבורים, לספר את הסיפור של אלון. לחשוב על האסטרטגיות, להיפגש עם אנשי ממשל. אין לנו ברירה אלא להמשיך. אני בתוך זה. אם לי לא יהיו כוחות אז למי יהיו. אני לוקחת אוויר לנשימה, כמו בריצת מרתון".

אלון הוא מוזיקאי מוכשר ומנגן בפסנתר. הוריו יזמו את פרויקט "הפסנתרים הצהובים" שהוצבו ברחבי הארץ והעולם כדי להביא להזדהות עם החטופים. נגנים מוזמנים לשבת ולנגן ודרך המוזיקה להתחבר לאישיות של אלון. "זה יוצא מצורך להכיר את החטופים, שיכירו את הסיפור של אלון. הוא לא עוד מספר. יש לו חיים, תקוות. זה אדם. משם זה התחיל. שמנו את הפסנתר הראשון בכיכר החטופים וכתוב עליו 'Alon your'e not alone'. יצאנו בקריאה שאנשים יבואו וינגנו וישלחו לו כוחות, ממקום שהמוזיקה היא שפה בינלאומית. אין התעסקות עם מגדר, דת, לאום. מוזיקה מופנית לכולם. יש לה כוח לחבר".

עידית מדגישה שהמסר הוא לראות את הסבל של האחר: "כולנו חיים בקהילה, לא משנה איזו קהילה. צריך לראות את הסבל של האחר. צריך לתמוך בחטופים. רק כקהילה אנחנו יכולים לגבור על זה. שכל אחד ישים את עצמו כהורה של אלון, האם לא היה עושה הכול כדי שהילד שלו יחזור הביתה? קל לדבר כשזה לא דופק בדלת שלך".

גם היא מבקרת את היחס שמקבלות המשפחות מחלק מהציבור, כאילו החטופים הם צרה של המשפחות בלבד, ולא רק מהציבור: "חברי הכנסת שלא מדברים איתנו הם חלק מזה. זה מזכיר להם את הפשלות שלהם. היכולת לגבור על המצב הזה ולהסתכל עלינו ולתקן - זה חוסן. אתם מייצגים אותנו, את האזרחים".

"אני צריכה שיחזירו אותם. עכשיו. לא עוד שנתיים, כי אין להם זמן. שהממשלה תעשה הכול כדי להחזיר אותם שנוכל להתחיל לשקם את מדינת ישראל. הרב אבידן פרידמן אמר ששנת תשפ"ה זה ראשי תיבות של תהא שנת פדיון השבויים, וזה מה שאני מאחלת לנו".