עלייה בצריכת חומרים ממכרים: כך נראית מדינה בפוסט-טראומה

בשנה החולפת הפכה ישראל ל"מדינה בפוסט־טראומה", כאשר ישראלים רבים נקלעו ועדיין נקלעים למצוקה נפשית בעקבות המלחמה, ומתקשים לחזור לתפקוד ולרווחה.

מהו היקף הפגיעה הנפשית בציבור? אפשר לקבל על כך מושג מסקר חדש שערכו במכבי שירותי בריאות, אשר מצביע על כך שאחד מכל חמישה ישראלים תופש כיום את מצבו הנפשי כבינוני או גרוע - פי שניים בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה. מדובר במדגם מייצג של ישראלים בגילאי 20־75.

"ראינו עלייה דרמטית בפניות למרפאות שלנו", אומרת ד"ר טלי שמואלי, מנהלת המחלקה לבריאות הנפש במכבי שירותי בריאות. מדובר בעלייה של כ־50% באוגוסט השנה לעומת אוגוסט אשתקד, ואף של 60% באזור הדרום. אלה לא רק הכמויות שגדלו", מדגישה שמואלי, "אלא גם סוג המקרים, שלא דמיינו שנראה, שלאחריהם המטפל צריך לקחת הפסקה של שעה כדי להירגע".

מערכת הבריאות יצאה מגדרה כדי להעניק סיוע בגוף ובנפש לכל מי שזקוק לכך, וגם גובתה בתקציבים כדי לעשות זאת (ראו פירוט במסגרת). הבעיה היא זו: כל עוד המלחמה נמשכת, ואף נכנסת לשלבים חדשים נוכח העימות מול איראן והמבצע הקרקעי בלבנון, אי־אפשר להתפנות לשיקום אמיתי של הנפש. זה נכון לכלל הציבור הישראלי, ובעיקר לאלה שהיו בקו הנפגעים הראשון בשבעה באוקטובר.

יעל רז לחייני (47), חברת קיבוץ נחל עוז, מעידה על עצמה ועל חברי הקהילה: "אנחנו עדיין בטראומה. זו לא פוסט־טראומה. עד שלא נחזיר את החטופים, הפצע פתוח ומדמם, ואי־אפשר באמת להחלים".

15 מתושבי נחל עוז נרצחו בשבת השחורה, שמונה נחטפו, ומתוכם שניים עדיין בעזה (צחי עידן ועמרי מירן). מיד אחרי הטבח, התושבים אומצו בידי קיבוץ משמר העמק, כאשר חלק נשארו להתגורר שם וחלק בחרו לעבור לנתיבות, כפי שעשו גם לחייני, בעלה וילדיה בני 19, 15 ו־12.

 יעל רז לחייני, נחל עוז / צילום: איל יצהר

"המחבלים ניסו לפרוץ לתוך הבית ולא הצליחו. איבדנו חברים ומכרים. לנפש לוקח לפעמים שנים לעכל אירוע אחד מאלה שאנחנו עברנו. זו מולטי־טראומה. כל דבר הוא מקור לעצב, כעס, בלבול ותסכול. אין לנו סביבה טבעית להבראה, אנחנו נעים בין בתי קברות לכיכר החטופים ובין לבין מנסים לבנות את חיינו מחדש. הילדים למדו בשנה החולפת בשלושה בתי ספר שונים. אנחנו עדיין בהלם מוחלט ולא יכולים להכיל את מה שאנחנו עוברים".

את מצליחה לישון כמו שצריך?
"נדיר שאני ישנה לילה ברצף. יש לי גם חורים בזיכרון מהחיים ש'לפני'. יכולה לגשת אישה ולחבק אותי, ואני צריכה לשאול אותה 'מי את?'".

הילדים מצליחים לבטא שמחת חיים?
"קשה לי לומר 'שמחת חיים'. הם מצליחים לקיים שגרת חיים בריאה, לצחוק וליהנות מדברים שילדים אמורים ליהנות מהם".

 הפגנה למען שחרור החטופים, בספטמבר / צילום: ap, Ariel Schalit

התקפי חרדה ופלשבקים

ס' ממרכז הארץ, שורד פסטיבל הנובה, נמלט עם חבריו למיגונית בעלומים שממנה יצאו רק 14 צעירים בחיים מתוך 50 שהסתתרו בה. הוא נפצע מרסיסי רימון ומכדור שנורה בו, ומזה כשנה הוא לא עובד ולא מרבה לצאת מהבית. "יש לי פלשבקים, בעיקר בלילות", הוא מספר, "אבל רק כשהמלחמה תיגמר - אוכל להעריך את מצבי ברמה הנפשית והתפקודית. זה מבלבל".

"החודשים הראשונים היו קטסטרופה. הייתי שבר כלי. הנפש לא קולטת", מספרת רעות (40), גרושה ואם לשניים, בני 13 ותשע, שהתגוררה ביישוב בעוטף עזה אך מאז עזבה למושב בשפלה. המחבלים ניסו לחדור ליישוב אך נחסמו בידי כיתת הכוננות. רעות ומשפחתה העבירו יותר מיממה בממ"ד והכירו רבים שהיו בין הנרצחים.

מה קורה לנפש כעבור חודשים מהאירוע?
"כל רעש מקפיץ אותי, יש מתח וקשיי ריכוז. הבת שלי סבלה מהתקף חרדה בממ"ד. היא לא הצליחה לנשום ומאז היא במצוקה כשיש אזעקות".

ס' משתף שפנה לביטוח לאומי וקיבל הכרה בנכותו כנפגע פעולות איבה, מה שמקנה לו סל רחב של זכויות כולל טיפולים פסיכולוגיים ואלטרנטיביים. רבים מתושבי העוטף יכולים לקבל את ההכרה הזו אך לא כולם מבקשים אותה (ראו הרחבה במסגרת). "יש כאלה שאין להם כוח לבירוקרטיה", מסביר ס'.

לחייני ורעות מלוות בידי מטפלים של "מרכז חוסן" (ממומנים בידי משרדי הבריאות והרווחה, המועצות המקומיות וגופים נוספים). לדברי רעות, "ביום עצמו הופקרנו באופן מוחלט. אבל אחרי האירועים, המענה לצרכים שלנו, גם בתחום הנפש, היה מהיר ומקצועי. לא הייתי צריכה לחכות לשום דבר". אך לפי לחייני, בכל הנוגע לחוסן "יש גם מי שנופל בין הכיסאות. הבן הגדול שלי, שאיבד חברים ועמד בפני גיוס, נזקק למטפל עם התמחות מתאימה, לכן אנחנו מממנים מכיסנו חלק מהטיפולים".

חשבתם לפנות לביטוח לאומי ולקבל הכרה כנפגעי פעולות איבה?
"כן, אבל זו בירוקרטיה שאני צריכה להחליט אם ואיך להתמודד איתה".

האיומים מוחשיים מתמיד

אין להשוות בין המצוקה שחוו ועודם חווים האנשים שהיו בקו הראשון של האירועים הטראומטיים בשנה החולפת לבין מי שהיו במרחק מהם. בכל זאת, גלי ההדף של האירועים - בוודאי נוכח ההסלמה האחרונה - מחלחלים לנפשם של רבים מהישראלים.

כך למשל, הורים לילדים המתגוררים במרכז ושוחחנו עמם לצורך הכתבה סיפרו לנו על כך שילדיהם מגיבים במצוקה רגשית למתיחות שרק הולכת ומסלימה. "הילד שלי בן ה־5 לא מפסיק לדבר על זה שהוא לא רוצה להיהרג או למות בצבא", סיפרה אמא מאזור השרון, "והילדה התקשרה אלי בדמעות מבית הספר כי הייתה מהומה שלמה כשהחלה אזעקה, ילדים נלחצו".

"אני לגמרי מסכים עם המושג 'מדינה בפוסט־טראומה'", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, ראש מערך בריאות הנפש בכללית. "יכול להגיע אלי אדם לאבחנה של הפרעת קשב וריכוז ואז מתברר שחייו השתבשו לגמרי מאז פרוץ המלחמה וזה המקור לקשיי הקשב. המלחמה הזו גרמה לכולנו למהומה רגשית". במרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש (ICA) מדדו את שיעור הישראלים שסובל מסימפטומים פוסט־טראומטיים בדצמבר 2023, והוא זינק אז ל־25% מ־12% בלבד מלפני המלחמה. "מאז ראינו התמתנות ל־17%, אך עדיין מדובר בשיעור גבוה. זאת אומרת, לא חיזל"שנו", אומר פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף של המרכז.

למה הכוונה בסימפטומים פוסט־טראומטיים?
"איכות שינה ירודה, חרדה, קשיים בוויסות מצב הרוח; הימנעות מסיטואציות שקשורות באירוע ושחזורים של החוויות הטראומטיות".

"למצוקה נפשית יש דרגות שונות ואצל פעוטות וילדים היא יכולה להתבטא גם בנסיגה בדיבור או בכך שגם ילדים גמולים חוזרים להרטיב", מוסיף לוינסקי מכללית. ככל שהאיומים מוחשיים ותכופים יותר, וגם נמשכים זמן רב יותר, כך גדל הסיכון שילדים יבטאו את המצוקה בבגרותם. "ילדים שגדלו בתנאי מלחמה ייטו יותר לדיכאון, חרדות והתמכרויות בגיל מאוחר", אומר לוינסקי. "יש היום דור של צעירים שחייו השתבשו בגלל הקורונה ואחר כך בגלל המלחמה. זה רצף אירועים קטסטרופליים".

 אנשים מחפשים מחסה בעת מתקפת הטילים האיראנית, שבוע שעבר / צילום: ap, Ohad Zwigenberg

מכלול הנסיבות הזה הוביל לכך שישראלים החלו לצרוך יותר תרופות הרגעה ונוגדי־חרדה בשנה החולפת, בעיקר בפתחה של המלחמה. "בחודש וחצי הראשונים ראינו עלייה של כ־20% בצריכת כדורי הרגעה, אבל השיעור הזה ירד בהמשך", מסביר לוינסקי. "העלייה בצריכת כדורים נוגדי חרדה היא יחסית מתונה - 10% בהשוואה לתקופה שקדמה למלחמה. אולי הסיבה לכך שהיא שאנחנו לא ממהרים להציע תרופות".

גם פרופ' לב־רן וגם ד"ר לוינסקי מציינים את אוכלוסיית הצעירים - בני 18-26 - כפגיעה במיוחד. סקר חדש שערך המרכז הישראלי להתמכרויות מצא שאחד מכל שלושה צעירים בגילאים הללו מדווח על שימוש מוגבר בחומרים ממכרים - אלכוהול, קנאביס, תרופות מרשם וסמים אחרים - שיעור גבוה בהשוואה לטרום המלחמה - אז הוא עמד על 26%. לפי פרופ' לב־רן, "רואים יותר נטייה לצריכת חומרים בקרב צעירים שפונו מבתיהם וגם בקרב שורדי הנובה ומי שהשתתפו בלחימה".

מה הבעייתיות בצריכה?
לב־רן: "במקום להתמודד, אני בונה על ג'וינט או על כדור השינה. זה יכול להגיע להתמכרות".

מדוע צעירים פגיעים יותר רגשית? לב־רן מסביר כי מדובר "בשילוב של שירות צבאי, זמינות של חומרים ממכרים והימצאות בשלב מעבר בחיים בין מסגרות. מראש יש להם פחות מערכות תמיכה". לוינסקי מוסיף ש"מדובר ב'חלום ושברו'. יש בהם נאיביות על כך ש'שום דבר לא ייגע בי', וכל זה התערער מהיסוד".

 מיצג לזכר נרצחי הנובה במיקום שבו הייתה המסיבה / צילום: ap, Ohad Zwigenberg

שכבות של קושי

גם מילואימניקים ובני משפחותיהם מועדים יותר לסבול ממצוקות נפשיות מסוגים שונים. לפי הסקר של "מכבי", 42% מהמילואימניקים (מי ששירתו לפחות חודש בשנה האחרונה) מרגישים כי הם זקוקים לסיוע נפשי. "מדובר במשברים סביב הסטרס שכרוך בחוויות השירות עצמן", מסביר לוינסקי. "ועל זה יש עוד שכבות של קושי, כמו בת הזוג שנשארה לבד והחזיקה את הבית והילדים. אנשים חוזרים הביתה כשהם עוד בריח אבק השריפה, ולא בטוח שנשארה להם עבודה. ילדים סובלים מכך שאחד ההורים לפתע נעלם. מדובר במעגלים של עשרות אלפי אנשים".

"נוצרו שתי קבוצות באוכלוסייה. הקבוצה שחוותה את ה־7 באוקטובר על בשרה והקבוצה שלא. מפונים מהצפון הם איפשהו באמצע", אומרת לחייני מנחל עוז. "חברה טובה מהעבודה אמרה לי: 'למה ב־7 באוקטובר היומן ריק?' היא התנצלה מיד. זו פעם רביעית בשבועיים האחרונים שאני הולכת לאזכרה. בדברים הקטנים האלה נמצא הנתק".

למעגלים רחבים של מצוקה נפשית יש גם השלכות על הכלכלה. "לכולנו בימים אלה יש מאפיינים פוסט־טראומטיים אבל בסוף זה נמדד ביכולת התפקוד", אומרת ד"ר שמואלי. "ככל שיהיו יותר אנשים שיחוו מצוקה ותפקודם יירד, כך גם נראה פגיעה קשה יותר במשק כולו".