אורן סמדג'ה: "לא חשבתי שאפשר גם לשמוח וגם לכאוב כל כך ביחד"

אורן סמדג'ה, שזכה במדליית ארד אולימפית בג'ודו בגיל 22, ומאז הפך למאמן עתיר הישגים של נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו, שיתף את הקהל בוועידת ישראל לעסקים של גלובס ברגעי השיא בקריירה שלו - ובשנה המטלטלת שעברה עליו כאשר שכל במלחמה את בנו, עומר.

● תושב בארי ששרד: "הממשלה לא סופרת את מי שלא חוזר. זה מתנגש עם רעיון ה"התקומה" 
● ממייסדי וולט בישראל: "בעשור הקרוב, מאות אלפי ישראלים יתפרנסו באמצעות כלכלת הפלטפורמה" 

בשיחה הערב (ג') עם אדר גיציס, עיתונאי חדשות 12, סיפר סמדג'ה בגילוי לב: "השנה האחרונה הייתה מאוד קשה. ברמה האישית, אובדן הבן טלטל אותנו, והכניס אותנו למקום שקשה מאוד לצאת ממנו. התחושות הן לא קלות".

במבט לאחור על הדרך שעבר, סיפר סמדג'ה כי גדל למשפחה שבה כולם היו אלופי ג'ודו - ובראשם האבא, מוריס, מאמן בענף שהלך לעולמו בשנה שעברה. "אני הייתי הילד הקטן במשפחה שרק מחכה להזדמנות שלו. כשקיבלתי את ההזדמנות הראשונה הזו בגיל 12, וקיבלתי מדלית זהב באליפות ישראל, זה נתן לי הרבה בטחון ועוצמה". לדבריו, הבחירה דווקא בג'ודו נבעה מהמאפיינים של הענף. "אתה חייב להיות סופר מדויק ולעשות את הדברים בצורה מושלמת. זה התחבר אליי ואהבתי את זה".

החתירה למדליה אולימפית עלתה לראשונה בשיחה שקיים סמדג'ה עם אביו כאשר צפו ביחד בשידורים מהאולימפיאדה בסיאול ב-1988. "בגיל 18 אני מוצא את עצמי בשיחה עם אבא והוא מדבר על מדליה. עד אז מדליה אולימפית לא הייתה על הפרק עבור ספורטאים ישראלים, ורובם ראו הישג בעצם השתתפות. כשאבא שלי העלה את זה, הבנתי שמדליה היא היעד שבו אני צריך להתמקד".

המסע להגשמת החלום היה ארוך וקשה עבור סמדג'ה, שגדל כנער באופקים. לדבריו, "אבא שלי והסביבה נתנו לי את התמיכה הגדולה ביותר כנער וכבוגר. רק בדיעבד הבנתי כמה זה היה קשה לנסוע שעה וחצי נסיעה לכל אימון. אבל האמונה בעצמי וביכולות שלי גרמו לי לחשוב שאני מסוגל להביא מדליה. מצאתי את עצמי הרבה פעמים על הפודיום כנער, אחרי נצחון בתחרות. עם הדחיפה של המשפחה, אתה הולך עם הכוחות שלך".

"פתאום כולם מדברים על הנער מאופקים שזכה במדליה"

סמדג'ה זוכר היטב את הרגע ב-1992, כאשר הפתיע את ישראל כולה וזכה במדליית ארד באולימפיאדת ברצלונה בגיל 22 בלבד. "אני זוכר את הראיון של אבא שלי לפני התחרות, שבו אמר כי אוכל להשיג מדליה ואמרו לו 'אתה הוזה'. העיניים היו כמובן על יעל ארד, שכבר הייתה מדליסטית באליפויות עולם ובאליפות אירופה. ואז הנצחון, ופתאום כולם מדברים על הנער מאופקים שזכה במדליה".

שנים של אימונים מפרכים התנקזו אז לכמה שניות ששינו את הכל. "הקרב הראשון לקח 9 שניות, והאחרון לקח 46 שניות מול אלוף שהיה כמה רמות מעליי", סיפר סמדג'ה. "באותו רגע יש הנפת ידיים וסיפוק עצום בידיעה שהמטרה הושגה. מדליה אולימפית זה שיא השיאים ואתה מצליח להביא את עצמך לביטוי בגיל צעיר. כשנחתתי בארץ ראיתי חצי מדינה בשדה התעופה עם שמחה אדירה - ואבא שאל אותי למה הבאתי רק מדליית ארד. הוא כמעט אף פעם לא היה מסופק ממני".

סמדג'ה מחייך כשהוא מדבר על התגובה של אביו, וניכר כי אינו כועס - ההיפך. "אני הכי גאה באבא ויצאתי בלי שריטות. הישגיות משנה לך את האישיות, מעצבת את אורח החיים שלך, ואני הכי מודה לו ולאנשים שהיו סביבי בכל הרגעים החשובים".

ברצלונה הייתה רק תחילת הדרך לקריירה ענפה בג'ודו. "הגשמתי את החלום הכי גדול בגיל 22 ומצאתי את עצמי בלי חלומות ומטרות. אז תוך כמה ימים ייצרתי לי מטרה נוספת: להיות אלוף עולם". בצניעות מספר סמדג'ה כי את החלום הזה דווקא לא הצליח להגשים אלא הגיע "רק למקום ה-2". מבחינתו, זה היה מספיק. "אני מסופק ומודע לקריירה שהיא מספיק טובה בקנה מידה בינלאומי".

התחנה הבאה הייתה אימון. "זה לשנות פאזה. להיות ראש צוות, לבחור את הצוותים שאמורים ללכת איתך למרחקים ארוכים, להיכנס לנבחרת חדשה עם ספורטאים בתחילת הדרך, להציב מטרות ויעדים", מספר סמדג'ה. "הצבתי את היעדים של להפוך את הספורטאים שאימנתי לאלופי אירופה ולאלופי עולם".

"אתה רואה את הטוטליות ויודע שיש לך כאן אלוף"

מנסיונו של סמדג'ה, האישיות של הספורטאי, הכריזמה שלו, האנושיות והמנהיגות הן קריטיות. "איתן אפשר לעוף ולדעת שעשית חצי דרך קדימה. כל השמות הגדולים היום בג'ודו - יש להם את זה. לרוב כשספורטאים מגיעים לנקודה מסוימת, הם נעצרים מבחינת היכולות שלהם. מי שעומדים בסוף על הפודיום הם אלה שמצליחים לקחת את זה עוד כמה אחוזים קדימה. אתה רואה את הטוטליות ויודע שיש לך כאן אלוף".

אחד מרגעי השיא של סמדג'ה כמאמן היה כאשר שגיא מוקי זכה במדליית הזהב באליפות העולם - הראשונה לגברים. סמדג'ה מספר: "שגיא ידע שזה הישג שמאוד רציתי והוא הבין את גודל המעמד. זה שינה את כל הגישה שלו כשנכנס לקרב וכך הצלחנו לעשות היסטוריה".

צוות טוב הוא לדבריו המפתח. "חשוב לקחת אנשים טובים שיקיפו את הספורטאים ואת המאמן, כולל רופא, תזונאי ופסיכולוג. עבודת צוות חייבת להיות בהקשבה. מעבר לעניין במדליות, כמאמן הקפדתי תמיד להתעניין מה קורה לספורטאי בבית, עם המשפחה, מה מטריד אותו. היה חשוב לי לדעת איך הוא נכנס למזרן ואם יש לו בעיות כמו חוסר שינה או חוסר תזונה סביב מריבות בבית או סיבות אחרות".

למרות הגישה המעורבת הזו, סמדג'ה מעיד על עצמו כי הוא נחשב למאמן "מאוד רך". לדבריו, "הדבר העיקרי שנתתי לספורטאי זה להבין שהוא צריך לעשות את הדברים הנכונים כדי להצליח. מבחינתי שיבלה עד שעה מאוחרת, שיאכל מה שבא לו - רק שיבין שכל דבר קטן שמשפיע על איכות האימון, ואז יעשו בעצמו את מה שצריך כדי לעשות את הדברים בצורה מדויקת".

הגישה הזו עמדה למבחן מול פיטר פלצ'יק במשחקים האולימפיים בטוקיו. המצלמות תיעדו אז את סמדג'ה נוזף בג'ודוקא שאותו אימן. "זה היה מול מתחרה שידענו איך לנצח אותו וכבר ניצחנו אותו", משחזר סמדג'ה. "כל העבודה המסונכרנת שהייתה בינינו התפוצצה ברגע אחד. פיטר קיבל החלטה לא נכונה בניגוד להנחיות שלי. החלטתי להגיד לו את הדברים בצורה אגרסיבית ולא לתת לו לרדת מהמזרון. ידעתי שהוא לא ישכח את זה".

הסיפור עם פלצ'יק לימד את סמדג'ה לקח חשוב. "זיהיתי את הפוטנציאל של פיטר כספורטאי בתחילת הדרך, בן 20-21, עם כריזמה וכושר מנהיגות. כשהתחלנו לעבוד, הוא ניצח בתחרות לגילאים צעירים - ואז נעלם. לא הגיע לנבחרת. במקריות מוחלטת פגשתי אותו בבר, הוא הוריד את העיניים והיה קצת מבויש. שמעתי סיפור קורע לב על כך שאין לו יכולת כלכלית להגיע לאימונים, שהוא גדל בבית בלי אבא, דברים שקורעים לך את הלב. ביקשתי ממנו לא לוותר. מאותו רגע, פיטר עלה רק למעלה".

רגע דרמטי נוסף אירע במשחקים האולימפיים, כאשר הנבחרת שאימן סמדג'ה רשמה נצחון היסטורי על נבחרת רוסיה. "רוסיה היא מעצמת ספורט ואין סיכוי שהיינו יכולים לנצח אותם. החלטתי לשנות את ההרכב, לקחתי שני ספורטאים ושיניתי אסטרטגיה תוך יציאה מהקופסא. את פיטר ששוקל 100 ק"ג הצבתי מול אלוף עולם. פיטר אמור היה להפסיד, אבל עודדתי אותו לנתב את הכעס ואת האכזבה לקרב - ובסופו של דבר ניצחנו 1:4 את רוסיה".

"לא חשבתי שאפשר גם כל כך לשמוח וגם להישאר עצוב וכאוב ביחד"

ואז, ברגע אחד ביוני האחרון, הכל השתנה. בשיחת טלפון ביום ההולדת שלו, קיבל סמדג'ה את הבשורה על כך שבנו, עומר, לוחם גולני בן 25, נהרג בעזה. "זו מכה שלא ציפינו", מספר סמדג'ה. "ידענו שעומר בעזה, אני הייתי ביפן בהכנות לאולימפיאדה. זה היה מאוד קשה ומטלטל. אבל בעזרתה של אשתי ושל אנשים טובים שעטפו אותנו קיבלתי את ההחלטה הנכונה - לא להזניח את הספורטאים ולהיות איתם באירוע הגדול. זה היה המבחן הכי גדול שלי".

ההחלטה לחזור לפריז אחרי תקופה בבית, וללוות את הספורטאים ברגע החשוב שלהם, לא התקבלה מיד. "ביום השלישי או הרביעי אחרי התחרות של שגיא מוקי כבר דיברתי עם אשתי שאחזור לארץ, אבל הבנתי את ההשלכות של להשאיר לבד את הצוות. קיבלתי ממנה גיבוי, והחלטתי שאני נשאר עד הסוף", הוא מספר.

המציאות הבלתי אפשרית הזו התנקזה בסופו של דבר לאירוע שטלטל מדינה שלמה, כאשר חניכו של סמדג'ה, פיטר פלצ'יק, זכה במדליה האולימפית בפריז - וניגש לחבק את המאמן שלו, שזה אך איבד את בנו. "עד לאותו רגע לא חשבתי שאפשר גם כל כך לשמוח ולדמוע מהתרגשות וגם להישאר עצוב וכאוב ביחד. כשפיטר התקרב אליי זה היה עירוב של כל הרגשות וזה היה אירוע שאנצור אותו עד סוף חיי".

אם היה מי שחשב כי אחרי אירועי השנה האחרונה, ובעקבות ההישג בפריז, סמדג'ה שוקל לפרוש - זו טעות. "לעשות לביתי? הגעתי עם הספורטאים שלי להרבה מדליות אבל חסרה לי מדליית זהב אולימפית. זו המטרה עכשיו. ולשם אני ממשיך".

*** גילוי מלא: הוועידה בשיתוף בנק הפועלים והפניקס. בחסות: אל על, בזק, נספרסו, וולט, דל, ההסתדרות הרפואית בישראל, אנרג'יאן, קק"ל, בלקרוק, פלייטיקה, מטא, שטראוס, קבוצת בז"ן ו-MSCI; ובהשתתפות: מקורות, נמל אשדוד ורשות החדשנות.