דיקטטור ליום אחד, אבל גנרל לארבע שנים

בשלב מוקדם של מערכת הבחירות לנשיאות דונלד טראמפ אמר למראיין אוהד מאוד ברשת פוקס כי אם ייבחר הוא יהיה "דיקטטור ליום אחד". ביום הזה הוא יעשה שני דברים: יטיל איסור גורף על כניסת מהגרים לא־חוקיים, ויסיר את כל ההגבלות על קידוח נפט וגז (מה שנודע בפולקלור הפוליטי האמריקאי כ־Drill, baby, drill). "ואחרי זה אני לא רוצה להיות דיקטטור", הוא הבטיח.

● טובי המוחות הכלכליים: כך תיראה הכלכלה הגלובלית בשנה הקרובה

חילופי הדברים ההם, בדצמבר 2023, התקבלו בתערובת של פחד ושל גיחוך. הניסוח לא שירת שום יעד פוליטי מוגדר. לא היה עליו "להיות דיקטטור" כדי להורות על סגירת הגבול או כדי לאפשר קידוח. מספיק לחתום על צווים נשיאותיים. מדוע אפוא השתמש בדימוי מקומם ומסיח דעת, שעזר ליריביו?

אצל טראמפ קשה לדעת למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר, או לא אומר. הרטוריקה שלו תמיד נועדה להקניט. היא מעולם לא ייצגה מצע מדיני סדור. הוא תופס את הנשיאות בערך כפי שתפס אותה טדי רוזוולט, הנשיא הראשון של המאה ה־20 - הוא חשב שהנשיאות היא "בימת הדרשן", ובאמצעותה הוא מעצב את סדר היום הלאומי.

כמובן, רוזוולט היה מעמיק לאין שיעור מטראמפ, וגם צעיר ממנו ב־35 שנה, אבל בדומה לטראמפ קפצנותו הקשתה על הצופים לנחש מה הוא עומד לעשות או להגיד. הבדל נוסף הוא שהנשיאות האמריקאית הייתה אז חלשה בהרבה. עדיין לא נולדה "הנשיאות האימפריאלית". היא הייתה תוצאה של שתי מלחמות עולם, שהגדילו לאין שיעור את הממשלה הפדרלית והרחיבו את סמכויות העומד בראשה.

כמו מלכים אבסולוטיים

120 שנה לאחר טדי רוזוולט, הנשיאות האמריקאית היא לא פעם הרבה יותר מדי חזקה, אפילו בשביל חוקה מחמירה כזו של ארה"ב. אדם המקל ראש מלכתחילה בהגיונה של השיטה הדמוקרטית עלול להתפתות לכוחה: הכוח הכרוך בה, הכוח הנובע ממנה ובמיוחד הכוח המשתמע ממנה.

הבה נזכור שבשנה היוצאת, עוד לפני שנבחר, טראמפ, באמצעות עורכי דינו המיומנים, גילה צד משתמע חדש של הנשיאות. בית המשפט העליון, שהוא מינה שליש משופטיו, פסק על פי בקשתו כי הנשיא נהנה מחסינות כמעט מלאה על מעשיו במהלך כהונתו. לשון אחר, הנשיא אינו מסוגל להפר את החוק. זה מצב עניינים שהזיכרון ההיסטורי מזהה אולי עם מלכים אבסולוטיים בעידן אחר.

טראמפ אינו מגיע אל הלשכה הסגלגלה. הוא פורץ אליה. בלשונו של אחד מעוזריו הבכירים הוא אינו צריך לשאול איש "איפה נמצאים השירותים". אין לו כל צורך להתרגל לכורסה החדשה. הרבה מקודמיו נתקפו יראת קודש כאשר נכנסו לשם. לא תמצאו דוגמתה אצל טראמפ. מנוי וגמור איתו לעשות שימוש מיידי בכוח שהבוחרים והשופטים העניקו לו.

הוא דיבר על סגירת הגבולות ועל קידוח הדלק קודם כול מפני שהם מתיישבים עם סדר היום שהוא מכנה "אמריקה תחילה". כלכלה והגירה העלו אותו לשלטון. הוא אמנם לא יתמודד על כהונה נוספת, מפני שהחוקה מגבילה נשיא לשתי תקופות, אבל האפקטיביות של נשיאותו תלויה בעמידתו בהבטחות היסוד.

איך מורידים מחירים?

זה לא יהיה פשוט. הוא הבטיח לא רק לשים קץ לאינפלציה של ימי ביידן, אלא להוריד מחירים. האינפלציה עצמה כבר ירדה אל רמה מתקבלת על הדעת, 3% ופחות. זה קצת יותר ממה שהבנק המרכזי רוצה (2%), ולפיכך שערי הריבית קצרת המועד לא ירדו במהירות הרצויה. אבל איך מורידים מחירים בלי דפלציה? ומי ירצה דפלציה, העלולה להוריד כלכלות מן הפסים למשך שנים? ובכל מקרה, דפלציה אינה בחירה רציונלית. נשיא אינו לוחץ על כפתור ויוצר דפלציה.

לעומת זאת, נשיא בהחלט יכול ללחוץ על כפתור או שניים וליצור אינפלציה. טראמפ חוזר ומבטיח להטיל מכסי עונשין כבדים על שותפות סחר מרכזיות. לפי שעה הוא נקב רק בשמותיהן של קנדה, של מקסיקו ושל סין. שתי הראשונות שותפות בהסכם סחר חופשי גדול ממדים, שהיקף הסחר המתנהל בו מוערך בטריליון וחצי דולר בשנה.

 טראמפ וביידן. לא רק ישים קץ לאינפלציה, גם יוריד מחירים / צילום: ap, Evan Vucci

ויכוח רב־שנים מתנהל בשאלת התוצאות הכלכליות. הוא ונאמניו, בהם כלכלנים רציניים, טוענים שהמכסים יהיו בונוס לכלכלת ארה"ב, מפני שהם ישתלשלו אל קופתה. המבקרים אומרים שהמכסים יעלו מחירים, והצרכן האמריקאי ישלם. האם טראמפ יקבל עליו את הסיכון? או שכל זה הוא רק חלק מ"אמנות העסקה" המפורסמת שלו, שבה איומים נועדו להשפיע לא פחות, אולי יותר, ממימושם?

טראמפ מתפאר שהצלחתו הכלכלית הגדולה ביותר בתקופת כהונתו הראשונה הייתה תוצאת הקיצוץ המפליג של מסי חברות. הוא הוריד את שיעור המס הממוצע שלהן מ־22% ל־12.8% (על פי המכון למסים ולמדיניות כלכלית, ITEP.). תוקפן של הקלות המס יפקע בסוף 2025. הוא להוט לא רק להאריך אותן, אלא לקבע אותן.

אבל ההקלות האלה, אף כי העלו מאוד את רווחיותם של תאגידים, וממילא את ערך השוק שלהם, גם הפחיתו פלאים את הכנסות הממשלה הפדרלית. זו בעיה חמורה במיוחד לנוכח העלייה הפנומנלית של החוב הלאומי. הוא עומד עכשיו בערך על 36 טריליון דולר, או 130% של התוצר המקומי הגולמי. הגירעון בתקציב הממשלה יעמוד השנה על 2 טריליון דולר (על פי הערכת משרד התקציבים של הקונגרס, CBO.gov, שהוא מכון מחקר עצמאי).

אם יש עניין אחד שעליו הרפובליקנים בקונגרס מסוגלים למרוד, הנה הוא גובה הגירעון. המאבק נגד בזבזנותה של הממשלה עמד במרכז הרדיקליזציה של המפלגה ב־30 השנים האחרונות. קשה לדעת איפה יעמוד טראמפ במצב עניינים כזה. הקיצוצים שהימין הרפובליקני יתבע כדי לאזן את התקציב, או אפילו רק כדי להפחית אותו, הם הרבה יותר גדולים מכדי שלא ישפיעו לרעה על הפעילות הכלכלית. הנשיא הפופוליסטי אינו יכול לפנות עורף לפופולו, העם.

הוא ינסה למצוא תחליפים לכסף שהממשלה לווה בריבית קצוצה (תשלום הריבית על חובות הוא עכשיו הסעיף הגדול ביותר בהוצאותיה). בימים האחרונים של השנה המסתיימת הוא אירח באחוזתו את איל הטכנולוגיה היפני מאסאיושי סאן, יו"ר ומנכ"ל Softbank. האורח, מכר ותיק של טראמפ, הבטיח להשקיע 100 מיליארד דולר בארה"ב. טראמפ הפציר בו להשקיע 200 מיליארד. סאן צחקק.

להסיר מן השולחן בן לילה

טראמפ ניסה לשכנע את נשיא סין שי ג'ינפינג להשתתף בהשבעתו ב־20 בינואר. שי לא התלהב. סין תעמוד, או לפחות תצטרך לעמוד, במרכז יחסי החוץ של ארה"ב תחת טראמפ. כל קודמיו ברבע המאה האחרונה הבטיחו להעניק לה את המקום הזה, בדרך כלל לא בגלל חיבה, אלא מחמת דאגה. היא מתעצמת צבאית וכלכלית, והתנהגותה בכל התחומים היא אגרסיבית, שלא לומר עוינת.

אבל עניינים אחרים התגנבו אל מרכז הזירה, והסיחו את הדעת מפני מה שברק אובמה כינה "הפיבוט (=פנייה) לאסיה". את העניינים האחרים האלה טראמפ מתכנן להסיר מן השולחן בן לילה. הוא כבר הודיע שיסיים את מלחמת רוסיה באוקראינה ביום הראשון של נשיאותו. זה יוכל לקרות רק באמצעות כפיית הסדר על אוקראינה, מה שיעמיק את אי־האמון השורר בינו לבין בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב באירופה.

כלפי ישראל הערכת כוונותיו היא תערובת של משאלת לב ושל ציניות. האומנם הוא אוהב את ישראל במידה שתביא אותו לחתום על המחאות ריקות?

משאלת לב: כן, הוא ספוג בחיבה, והוא חושב שישראל חזקה משרתת את "השורה התחתונה" של אמריקה וגם שלו.

ציניות: לא טראמפ, הוא מעולם לא חתם על המחאות ריקות, אם כי אולי קיבל אחדות. תנו לו הזדמנות להפגין את "אמנות העסקה", ואו אז הוא ימצא נתיבות אל לבם של כוהני דת שיעיים בטהרן, או של בוגרי אל־קאעידה בדמשק.

האם יש לנו כלים רציונליים לחלוטין להערכת כוונותיו? ובכן, אנחנו יודעים שהוא מלא טינה כלפי מי שהוא חושב לרודפיו בשמונה השנים האחרונות. אין כלל ספק שהוא מכין טיהורים גדולי ממדים של מערכת האכיפה. הוא יטפל במשרד המשפטים, המכיל גם את התביעה הכללית (בארה"ב אין יועצת משפטית המוכנה לעריפה, אבל יש הרבה יועצים משפטיים שהגיליוטינה כבר מתמרקת לכבודם). הוא יטפל ב-FBI. הוא יטפל ב-CIA. הוא יטפל גם בגנרלים, ואפילו יבער "שמאלנים" מן האקדמיות הצבאיות.

הוא מכין טיהור של המדיה, שאת ממדיו אפשר רק לנחש. כמה צעדים שהוא עשה בשבועות האחרונים רומזים שהוא מתכוון לתבוע לדין כלי תקשורת ועיתונאים יחידים, שהוא מאשים בהפצת בדותות. הוא מקווה שה־FBI יחקור, ומשרד המשפטים יתבע. זה יהיה מבחן חסר תקדים לחופש הדיבור באמריקה. הוא מקווה לגרור אל בתי המשפט, ולהרשיע, יריבים פוליטיים.

אין כל סימן שהוא מתרכך. ספק אם חלה עליו חוכמתו הצרופה של וינסטון צ'רצ'יל, "במלחמה, נחישות דעת; בתבוסה, התרסה; בניצחון, נדיבות לב". נדיבות לב אינה תכונה אופיינית של הנשיא החדש. ממילא הוא מאמין שהוא נמצא במצב מלחמה קבוע. ייתכן שהוא יישאר דיקטטור רק ליום אחד, אבל יהיה גנרל לארבע שנים.