הקרוסאובר של קיה רחוק מטרנד החשמל והוא גם לא בדיוק זול. אז למה למותגי היוקרה יש סיבה לחשוש?

מי שעקב בשבועות האחרונים אחר כלי התקשורת עשוי היה לקבל את הרושם שמקבלי ההחלטות בכל העולם מתחרים זה בזה מי יעניק חיבוק חם יותר לרכב החשמלי. ביולי, למשל, הודיע האיחוד האירופי על כוונה להגדיל דרמטית את חלקם של כלי הרכב נטולי הפליטה על כבישי אירופה עד 2030, ובתחילת אוגוסט הצטרף לחגיגה גם ממשל ביידן.
אבל מי שחושש שעוד רגע יבוטלו תחנות הדלק וייעלם הביקוש למכוניות בנזין ודיזל משומשות, יכול להירגע. המרחק בין ההצהרות החגיגיות של הפוליטיקאים לבין השטח הוא גדול.

דרום קוריאה היא דוגמה טובה: בשבוע שעבר קודמה בפרלמנט הקוריאני הצעה להפחית בעשרות אחוזים את פליטת גזי החממה של המדינה עד 2030, שבמסגרתה תידרש תעשיית הרכב במדינה להגדיל את היקף הייצור והמכירות של כלי הרכב החשמליים מכמה עשרות אלפים לסביבות 600 אלף בשנה.

כאן כדי להישאר

ההחלטה העירה קן של צרעות ותוך שעות ספגו תומכיה התקפות מכיוון ארגוני העובדים שטענו כי המעבר יהיה כרוך בקיצוץ חד במספר המועסקים בתעשיית הרכב. גם באיגוד יצרני הרכב של קוריאה תקפו את ההחלטה וטענו כי היעד שנקבע לא ריאלי, יעודד ייבוא רכב זר, ידרוש השקעה של מיליארדים בתשתיות טעינה, ובכלל "מומלץ לממשלה לא לקבוע יעדים קשיחים".

בקיצור, תעשיית הרכב העולמית והקוריאנית בפרט לא תיפרד בקרוב מרכבי הבנזין והדיזל שמייצרים לה הרבה מזומנים, ולמדינות הרבה מסים. לפיכך, יצרני הרכב ממשיכים להשקיע בשקט בפיתוח ושיווק של דגמי בנזין ודיזל חדשים ומתקדמים לצד הדגמים "המחושמלים" עתירי יחסי הציבור.

אחד הדגמים הללו הוא הדור החדש של הקרוסאובר סורנטו. את מירב "הרעש" סביבו מייצרת גרסת הפלאג-אין המתקדמת שלו, אך מרבית המכירות מגיעות דווקא מגרסאות הבנזין והדיזל הזולות יותר משמעותית.

  

תחושת פרימיום

הסורנטו החדש לא מנסה לכתוב מחדש את החוקים בתחום עיצוב הרכב. הוא שומר על קווי מתאר קלאסיים של ז’אנר ה-SUV, תופס שטח אספלט נכבד ולא מחמיץ שום אלמנט עתיר רייטינג. יש לו חרטום מסיבי עם שבכת מצנן ענקית בתצורה, שהחברה מתעקשת לקרוא לה "עיני נמר" אבל לנו היא מזכירה דווקא משקפי שמש ופנסי LED צרים ומתוחכמים. בפרופיל הצד בולטת קורה אחורית מסיבית שנטויה קדימה, סוג של נוסטלגיה מהדורות הקודמים של הסורנטו, והזנב נראה יותר יצירתי עם קימורי מתכת שריריים ופנסים אנכיים שעוצבו "בהשראת" קדילאק. סך הכל זה רכב עתיר סטטוס-כביש.

מפתן תא הנוסעים ממוקם גבוה יחסית אבל לא דורש מאמץ פיזי בכניסה/יציאה. תנוחת הישיבה צופה למרחקים ומרווח הראש נדיב מאוד בכל המושבים. המושבים הקדמיים גדולים ותומכים, ואילו השורה השלישית רחבה מספיק עבור שלושה מבוגרים והיא נהנית מתוספת של כמה סנטימטרים לבסיס הגלגלים, שמשפרת מאוד את מרווח הרגליים ביחס לדגם היוצא. מושבי השורה השלישית יכולים לאכלס שני מבוגרים בתנאי שיזכו לשיתוף פעולה מיושבי השורה השנייה. כאשר כל המושבים מאוכלסים ניתן לדחוק מאחור כמה תיקים קטנים, אבל כדי לקבל שימושיות שראויה לרכב פנאי משפחתי צריך לקפל את השורה השלישית או את חלקה.

עמדת הפיקוד מחצינה את קפיצת הדרך הגדולה שעבר קונצרן יונדאי בשנים האחרונות בכל הנוגע ל"תחושת הפרמיום". גרסת הדיזל אומנם מסתפקת בלוח מחוונים אנלוגי אבל הנהג עדיין מוקף בצגי מידע גדולים עם שלל גאדג’טים, חומרי דיפון רכים ואיכות גימור עילית. הנדסת האנוש פשוטה ונוחה לתפעול עם גיבוי של שלל מתגים פיזיים שמסייעים למאותגרי תפריטים מסכי מגע, בידוד הרעשים מצוין ורמת האבזור מכובדת גם בדגמי הבסיס, למעט חסרונו של גג זכוכית פנורמי, שבולט ברכב שעולה כמעט רבע מיליון שקל. מערכות הסיוע הבטיחותיות כוללות כמעט כל פיצ’ר שנמצא בשוק ומאפשר לצלוח פקקים ממושכים עם מעט מאד תשומת לב מהנהג.

החברה נוקבת בצריכת דלק ממוצעת של כ-16 קילומטרים לליטר וגם אם תחת מאמץ הוא משיג 25% פחות, נהגים רגועים עדיין יוכלו לצלוח למעלה מ-650 ק"מ בין ביקורים בתחנת הדלק. הדיזל משודך כעת לתיבה אוטומטית כפולת מצמדים, שילוב לא נפוץ במיוחד בשוק, אולם הוא מתפקד היטב וברוב המקרים העברת הכוח מתבצעת בצורה חלקה וזריזה.

לא שווה לכל נפש

הרכב שומר על יציבות כיוונית מרשימה במהירויות גבוהות, מפגין מעט מאוד נטיית גוף בפניות הדוקות. גרסת הדיזל מצוידת בהנעה קדמית בלבד כך שפוטנציאל השטח שלה מוגבל, אבל מרווח גחון סביר ומתלים ארוכי מהלך מאפשרים לה לרדת לדרכי עפר משובשות ללא קושי.

סורנטו טורבו דיזל עולה כ-245 אלף שקלים, שהם כ-10 אלף שקל יותר מגרסת הבנזין החלשה, האיטית והצמאה יותר, וכ-45 אלף שקל פחות מגרסת הפלאג-אין המפוארת עם הנעה כפולה. במחיר הזה אין כיום הרבה מתחרים עם שבעה מקומות ומנועי דיזל למעט האח-המתחרה סנטה פה, שעולה 25 אלף שקל יותר ברמת אבזור מעט גבוהה יותר. זה כבר לא המחיר "העממי" שרבים בישראל עדיין משייכים למותגים הקוריאנים אבל לרכב יש יכולות, שאינן נופלות, ואולי אף טובות, מאלה של כלים "ממותגים" שעולים שליש יותר.

חלק מהמתחרות:

פיז'ו 5008 טורבו-דיזל

ב-243 אלף שקל תרכשו את גרסת הטורבו-דיזל של פיז'ו 5008. הממדים החיצוניים קטנים מעט משל הסורנטו אולם בסיס גלגלים הוא באורך 2.84 מ' בשלוש שורות מושבים. מנוע ה-2 ליטר מייצר 177 כ"ס ו-41 קג"מ, משודך לתיבה אוטומטית בת 8 מהירויות. 

 פיז'ו 5008 טורבו-דיזל / צילום: יח''צ

יונדאי סנטה פה

האח המתחרה מבית יונדאי חולק עם הסורנטו את השלדה, המנוע, תיבת ההילוכים ורבים מהרכיבים. יש לו עיצוב קצת יותר הרמוני ותא נוסעים מפואר עם רמת אבזור גבוהה. המנוע מייצר 202 כ"ס ו-45 קג"מ ובניגוד לסורנטו הוא מיובא גם בגרסה כפולת הנעה עם רמת פאר גבוהה שעולה 300 אלף שקל.

 יונדאי סנטה פה / צילום: יח''צ

סקודה קודיאק 2021

גרסת הטורבו דיזל הבכירה של הקודיאק הפופולרי עולה בין 250 ל-278 אלף שקל בהתאם לרמת האבזור. יש לה הנעה כפולה, מנוע טורבו-דיזל חזק וחסכוני עם 190 כ"ס תא נוסעים מרווח לשישה-שבעה נוסעים בשלוש שורות. ב-226 אלף מוצעת גרסת דיזל הנעה קדמית עם 150 כ"ס

 סקודה קודיאק 2021 / צילום: יח''צ