הסטטוס־קוו מת. הגיע הזמן שנקבור אותו

כל ילד מכיר את המסורת על אליהו הנביא, הגיבור התנ"כי המבקר בבתי ישראל בליל הסדר. לא רבים יודעים שמדובר עבורו במעין תיקון אישי. אליהו רחוק מלהיות סבא חביב, והתנ"ך מתאר אותו כדמות זועפת. נביא מתבודד, הגוזר בקנאות בצורת קשה על הארץ: "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בתגובה, אומרים חז"ל, אלפי שנים אח"כ הוא יאלץ לעשות סיבוב בין בתי ישראל בערב פסח, כדי להיווכח שהמסורת דווקא נשמרה לא רע. בלי איומים ובלי גזירות - אך רק מרצון טוב.

ומה שאליהו מגלה כל פסח, כדאי שנפנים גם אנו: לא תמיד החוק הקשיח הוא השיטה הנכונה לשמירת המסורת. בימים שבהם יהודים רבים מצהירים שיאכלו חמץ בפסח, רק בגלל חוק דרקוני שמכריח אותם לא להכניס חמץ לבתי חולים, מותר לתהות מה היה קורה לו מסורת הייתה כולה וולונטרית.

הפשרה הרחיבה את הקרע

הפור נפל לפני 75 שנה, אז החליטו האבות המייסדים שלנו שגם ה"יהודית", ולא רק ה"דמוקרטית", תתבסס על חוקים, ולא רק על רצון טוב. כך נתפר ה"סטטוס־קוו" ערב הקמת המדינה.

בפועל, מה שאולי נראה כמו פשרה הכרחית, יצר מהיום הראשון מתחים. אף פעם לא היה ברור איפה באמת עובר אותו קו דמיוני, שסדק והרחיב את הקרעים בחברה. כדי לסבר את האוזן, כבר בראשית הדרך דרש למשל, שר הדתות הראשון, יהודה לייב פישמן מימון, שהתחבורה בשבת תשבות לגמרי - גם מנסיעת רכבים פרטיים. ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, היה זה שהכריע שחנויות ישבתו, וכלי רכב לא. שחוק האוסר גידול חזיר כן, אבל דרישה לפתיחת ישיבות ממשלה בתפילה לא. למה? ככה.

הצרה היא שאין לנו יותר פוסק יחיד כפי שהיה למדינה הצעירה; שהציבור הדתי והחילוני מעולם לא אהבו את הוויתורים שנעשו בשמם; ובעיקר שהקו הסטטי לא באמת יכול להישאר באותו מקום, כשאנחנו זזנו כל כך הרבה במהלך 75 שנות עצמאות - טכנולוגית, חברתית ותחבורתית.

עיקרון ה"סטטוס־קוו" נותר על תילו, אבל איבד יותר ויותר מהרלוונטיות שלו. הוא גזר עלינו לגור בבית מתפורר, בו כולם נרגנים אבל חוששים לגעת - שמא הכל יתמוטט על ראשם. וכאשר כל מי שעיניו בראשו יודע ש"פינוי־בינוי" הכרחי כאן, כי אוטוטו כולנו נקבר תחת הבית הישן. הדרך היחידה היא לפרק ולהרכיב פתרון חדש, כולל, כאשר כל צד יוכל להרגיש שהוא גם מפסיד וגם מנצח, והמשימה העיקרית היא להמשיך לגור יחד, תחת קורת גג אחת, חדשה ויציבה.

ובכל זאת, למרות שהגענו לנקודת רתיחה חדשה, הסיכוי שמשהו יקרה בקרוב קלוש. כמו כל הכשלונות לאורך הדרך, למשל באמנה שניסחו לפני 20 שנה פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן, מודל שהציע יותר תחבורה ציבורית ופחות מסחר בשבת ונקבר, כי אף פעם הזמן אינו מתאים.

הפוליטיקאים שלנו הרי מתפרנסים ממלחמות ומקיטוב. לכל היותר הם יבקשו פתרונות קצרי טווח, הכי טוב כאלה שמקבעים מודל של הפרד ומשול - איפה שגרים חילונים יהיה חמץ ותחבורה בשבת וכו', ואיפה שגרים דתיים לא. חבל שככה מנציחים גטאות מגזריים, ומעודדים דמוניזציה של מי שאינו אנחנו. אחרינו המבול.