שיתוף
צילום: Shutterstock

צילום: Shutterstock

סדקים של אור
האם ניתן לצמוח מבלי לעבור דרך מנהרת הכאב? אירועי שבעה באוקטובר הציבו בפני רבים מאיתנו חוויית שבר מטלטלת • פילוסוף, בודהיסטית ורבנית על הדרך ממשבר לריפוי, לשינוי ולצמיחה

רות לוריא סגל

31.01.2024

אנחנו מדינה במשבר, קודם החברה החלה להיסדק ואז הגיעה השבת השחורה משחור וניפצה אותנו לרסיסים. כמה זמן יימשך המשבר? האם זו בהכרח נקודת מפנה שממנה מגיעה הצמיחה? ואם לא אז כיצד אפשר להסביר את ההירתמות המהירה, המעוררת השראה שהתחוללה כאן ברגע אחד? ואולי זה עוד מוקדם מדי לחשוב על צמיחה כשהשבר הוא כל כך גדול? שלושה אנשי הגות שוחחו איתי על צמיחה מתוך משבר. האחד, הפילוסוף אירי ריקין, ביקש להפריך את ההגדרות המוחלטות של מילים כמו 'משבר' ו'צמיחה' ואת הקשר ביניהם, בעוד שהשנייה, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית נעמה אושרי, טענה שמדובר בשני תהליכים שכרוכים זה בזה ולמעשה מתרחשים כל הזמן, ואילו השלישית, הרבנית יפה גיסר, אמרה כי הצמיחה שלנו כחברה, על כל מרכיביה, היא הברירה היחידה שנותרה לנו, שאם לא נצמח ואם לא נתרפא, זו הגלות שמחכה לנו מעבר לפינה. מוכנים לצמוח?

"בשעה שיש משבר יש לידה"

"משמעות המילה משבר בשפההעברית היא לא פחות מאשר הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה", מספרת לי ד"ר נעמה אושרי, המגדירה עצמה כתלמידה ומורה ב'בית אימון הרוח' שהקימה. אושרי מלמדת מהחוכמה, הפרקטיקה והפואטיקה הבודהיסטית, ובהשראתן חוקרת גם את רזי המפגש בין מזרח ומערב. "לפעמים אנחנו אומרים שכשיש משבר זו הזדמנות לצמיחה או ללידה. אלא שבשעה שיש משבר יש לידה, בשעה שיש לידה יש משבר, והשניים קשורים זה בזה. אחד המורים הבודהיסטים באחת מההרצאות שלו החזיק בכוס זכוכית ושאל את הקהל - אתם רואים את הכוס הזו? היא כבר שבורה. זאת לא אמירה שאומרת - תיזהר פן הכוס תשבר, פן יהיה משבר והכוס תיפול ותשבר, אלא אם מסתכלים בכוס הזכוכית הזו, רואים שמתקיימים בה כבר תהליכי השתברות באופן מתמשך, זה קורה כל הזמן, עד שהכוס מתנפצת, אבל ההתנפצות הזו היא רק נקודה בזמן. גם הלידה והמוות או המשבר והלידה כל הזמן מתרחשים. והדבר הזה נותן כל הזמן כוח ומשמעות, גם כי זה בלתי נמנע וגם כי יש לך הרבה אפשרויות לרעות לאן מולידים אותך ולאן אתה יולד את עצמך בתוך סיטואציה של משבריות או בתוך ההשתברות הזו".

נעמה אושרי, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית / צילום: איילת לנדאו

נעמה אושרי, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית / צילום: איילת לנדאו

איך צומחים ממשבר?
"יש תפיסה, שגויה בעיניי, שלפיה 'לצמוח מתוך משבר' זה לקום מהר, להתאושש ולחזור לזרם הדברים. והדגש הוא לנרמל את החיים שלנו ולעשות צעדים שהם נוגדי הצעדים שהיינו בהם. נפלתי? אני אקום במהרה. אין לי דבר נגד זה, אבל אני כן רוצה לחוס על עצמנו ולומר שאפשר לעשות את הדברים לאט־לאט, לתת לעצמנו את הרשות הזו והזכות הזו והחובה הזו להיות בתוך התנועה של עלה שנושר, באיטיותם של הדברים. הדברים צריכים זמן. הכאב הזה דורש מגע. הכי אנחנו רוצים שהדברים האלה לא יהיו, שלא יהיה לי הפחד הזה, שלא יהיה לי הכאב הזה. התנועה שאנחנו עושים עם הדברים האלה היא להרחיק אותם. אנחנו רוצים להיות בהתגברות - לסיים את זה וללכת הלאה.

קיים סיפור סיני על האיש שפחד מהצל שלו. הצל שלו והצל שלנו אלו מקומות שמפחידים אותנו, מקומות שאנחנו לא אוהבים בתוכנו, זה היגון שלנו, אלו המקומות המכוערים שבתוכנו, זה הרוע שלנו, אלו המקומות שאנחנו רוצים להסתיר, אפילו בתוך האבל ובתוך ההתכנסות של הכאב, של הצער שלנו. את כל זה האיש לא רצה לשאת בתוכו. וזו הייתה ההוויה שלו בעולם, ככה הוא הילך בעולם. והאיש הזה תיעב גם את עקבות רגליו, את מעשיו בעולם. כלומר ההליכה שלו בעולם היא קונפליקטואלית. ואז הוא חשב לעצמו שכדי שלא יהיה לו צל עליו לרוץ, כלומר לברוח, להסתלק, להדוף, לחמוק, לא להיות שם בתוך הצל הזה. והוא התחיל לרוץ, והוא גילה שככל שהוא רץ הצל רץ איתו ועקבות רגליו הולכות ומתרבות, והוא לא פותר את הבעיה. והוא חשב לעצמו - אני לא רץ מהר מספיק. במילים אחרות הוא ביקר את עצמו על זה שהוא לא מספיק נחוש באופן שהוא רוצה להתכחש למציאות או לברוח ממנה, אז הוא החיש את פעמיו עד שלבסוף נפל ומת. הבריחה מתוך המקומות שהוא לא יכול להכיל הרגה אותו. ואז כותב המחבר - לוּ היה עומד בתוך הצל, היה צילו נעלם. ולו היה עומד בתוך הצל לא היו לו טביעות רגליים, איזו טיפשות.

המחבר אומר שזה מעשה טיפשי כי אי אפשר לברוח מהצער ומהמשבר שלי, אני לא יכול ללכת למקום אחר - זה אני. אני חייב קודם כל לעצור. כי כשאני עוצר, אני מסכים לשהות, מסכים להתבונן, ואני מניח לעמדה הבורחת. ועוד הוא אומר שבתוך הצל אין צל. יש תופעות אחרות. יש פגישה עם הפחד, יש פגישה עם הכאב, עם האבלות, יש פגישה אינטימית עם המרחב הפנימי שלי. עצם המגע הזה יש בו כדי להתמיר את המפגש שלנו עם הכאב. בתפיסה הבודהיסטית יש מחויבות עמוקה מאוד לשהות עם הדברים בזמן שלהם, בטבע שלהם, בעדינות שלהם, מתוך ידיעה שהשהייה שם - יש בה יסוד מרפא חשוב. לא למשוך את זה החוצה מהר מדי, אלא לתת לדברים זמן, מרחב, תשומת לב".

מה שאת מתארת מזכיר לי את התהליך שאנחנו עוברים בזמן השבעה.
"זה בדיוק המקום שבו אנחנו לא בורחים מהצל וזה המקום שאנחנו נמצאים בו. בשבעה האדם לא רק מת הוא גם נולד, אתה שומע עליו, אתה פוגש אנשים שהכירו אותו, גם אם זה אדם מאוד קרוב, יש בו כל מיני צדדים שלא הכרת, והיכולת הזו להיוולד מתוך מוות זה דבר חשוב מאוד. והיום למשל כשהרבה יוצרים וכותבים ומשתפים, בתוך הלבבות שלנו יש מאות אנשים שלא הכרנו, אנחנו נושאים אותם באיזשהו אופן נאצל ומלא תקווה, אתה אוהב חלק מהאנשים. מישהי כתבה לא מזמן - אני מתגעגעת לאנשים שמעולם לא פגשתי. ולכל אחד יש את האיש הזה או האישה או הילד או התינוק שנכנס לנו ללב, וזה המקום העמוק מאוד שאני רוצה להזכיר לעצמנו אותו, שהוא לא מכני, הוא לא 'תעשה אחת שתיים שלוש', זה לא התעמלות כזו, זה הלך רוח רחב שאפשר להישען עליו ואנחנו צריכים את זה לאורך זמן. במורכבות הזו של הלידה והמוות יש את הפירוד והאחדות, יש תקופה שאנחנו במעין אנרגיה שמוכנה לא להכריע בין שני הצדדים אלא להכיל את הניגודיות, להיכנס פנימה לתוך דבר שאני רוצה לצאת ממנו, להסכים להיות שם ולהסכים להתמיר את עצמנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. בתוך כך יש פוטנציאל גדול לצאת מהדבר הזה, להיוולד, לעשות את התנועה של פנים-חוץ. ליונג יש משפט שאומר - The way out is in and through, הדרך החוצה היא להיכנס פנימה ומתוך המחילה הזו אפשר לצאת אחרת. וזה לא בלי כאב. זה לא בלי כאב".

"זה מפתיע שאנחנו מופתעים"

"אני הרבה פחות משתמש בהגדרות האלה, 'משבר', 'צמיחה', 'אושר', 'סבל'. אצלי אין בין הדברים האלה גבולות מוכרים", טוען אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ויוצר דוקומנטרי, כשהוא מנסה לפטור את עצמו מהדיון הסמנטי. "אני בן אדם מאוד לא רוחני, אבל אני חווה את זה כאיזה מכלול. אני לא מסמן לעצמי - 'אתמול היה לי יום טוב, מחר יהיה לי יום רע'. אני לא נותן שמות וכינויים לדברים שאני מרגיש או חווה. אלו מילים שלא אומרות לי כלום".

אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ויוצר דוקומנטרי / צילום: תומר אפלבאום

אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ויוצר דוקומנטרי / צילום: תומר אפלבאום

למה?
"כי הן שרירותיות, הן כמו כל המילים שלנו, צלילים שאנחנו מוציאים מהגרון כדי לעשות לעצמנו קצת סדר בעולם, אבל כשאנחנו חושבים על המילים האלו ומה הן בעצם אומרות - הן לא אומרות כלום. כשאת עצובה, כשקשה לך, את תגידי 'אני עצובה', אבל כל מה שאת מרגישה זה ע-צו-בה? שלוש הברות? את מרגישה מיליון דברים, אבל מוציאה שלושה צלילים מהגרון כדי לסמן את זה. לפני כחודשיים, כשביקשו ממני באחד מהמקומות שבהם אני מרצה לדבר על המצב, אמרתי שאין לי שום דבר להגיד על המצב כי אני לא יודע שום דבר על המצב. אני יודע שכל האנשים בעולם מדברים על המצב. תחקירניות ערוצי החדשות כבר כמעט הגיעו לאימא שלי כדי שתדבר על המצב, כי כבר לא נשאר אף אחד אחר. לא היה לי מה להגיד על זה. אבל אז חברה של הבן שלי באה אליי ושאלה אותי - תגיד אירי, אתה חושב שהולכים להרוג את כולנו? אתה חושב שהולכת להיות שואה? חשבתי שהיא צוחקת אז אמרתי לה - אני בטוח, אני לא חושב, אני יודע שאת הולכת למות, גם הילדים שלך וגם הנכדים שלך, כולם ימותו, החיים הם מחלה חשוכת מרפא. ואז ראיתי שהיא לא צוחקת, היא אמרה לי - אתה חושב שתהיה שואה? ואני קלטתי את הכוח ההרסני שיש למילים האלה, כשקורה לנו משהו שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו, כשמשהו חדש קורה לנו. זה תמיד מפתיע שאנחנו מופתעים".

למה מפתיע?
"זה מפתיע שאנחנו כל פעם מופתעים מחדש שהחיים מפתיעים אותנו. הרי זה מה שהחיים יודעים לעשות. עוד לא נולד האדם שיודע מה מחכה לו מעבר לסיבוב בעוד דקה. אנחנו כל הזמן הרי עוברים ממצב של קוסמוס למצב של כאוס, כמו שהבית שלך מתמלא אבק כל יום, ועשבים משתלטים לנו על הגינה. ובגלל זה אני מופתע כל בוקר כשאני קם, ושום דבר לא השתנה.

זה יישמע אולי קצת מורבידי, אבל מבחינה סטטיסטית כל רגע שעובר עליינו בחיים בלי אסון הוא נס. אנחנו לא מודעים לכל הסכנות שמאיימות עליינו בכל רגע נתון, וטוב שכך, כי אז לא היינו יוצאים מהמיטה מרוב פחד. ומה שקרה עם השבעה באוקטובר, זה מה שתמיד קורה לנו עם משהו חדש שלא דומה לשום דבר שראינו. האינסטינקט הראשון הוא קודם כל לתת לאירוע איזה כינוי, איזו מילה, לסמן אותו. אנחנו מדפדפים בראש למה
זה הכי דומה ואנחנו נזכרים בתמונה של משהו שראינו ביד ושם, ואז אנחנו אומרים - שואה. אנחנו שומעים 'שואה' ומייד מגיעים כמובן ה'נאצים'.

אגב, להשוות בין תורת הגזע הנאצית והאג'נדה החמאסית בגלל ששניהם רוצים להרוג יהודים, זה בערך כמו להשוות בין גבינת קממבר לירח בגלל ששניהם עגולים ולבנים. אבל ברגע שאנחנו שומעים כל היום 'נאצים' ו'שואה'? אז מה זה 'נאצים' ו'שואה'? המוח שלנו הוא איבר מוגבל מאוד, שבמיוחד במצבי דחק קשה לו לזהות הבדלים וניואנסים. הוא יודע שבשואה הורגים את כולם, אז מה הפלא שיושבת אצלי ילדה במרכז הארץ, שמחכה שיבואו להרוג אותה".

צמיחה מתוך משבר - יש דבר כזה?
"בחיים, אתה אף פעם לא יודע אם משהו שקורה לך בזמן הווה הוא טוב או רע. אתה יכול לזכות בפרס הראשון בלוטו, לחשוב שזכית במתנה הכי גדולה שאלוהים יכול לתת לך ואתה לא יודע שזה יהרוס לך את החיים. ליותר מדי אנשים שזכו בלוטו נהרסו החיים, ומאידך אתה יכול להיפצע בתאונת דרכים ולפגוש בבית החולים את אהבת חייך. גם כשקורה לך אסון, אתה לא יודע אם זה אסון וגם כשקורה לך נס אתה לא יודע אם זה נס, כי הנס יכול להיות אסון ולהפך. כשיהודי מתפלל הוא אומר לאלוהים - הגשם כל משאלותינו, ואז הוא מוסיף מילה אחת - לטובה. תגשים לי רק את מה שאתה יודע שהוא יהיה לטובה. ובמיתולוגיה היוונית אומר אדיפוס ששום אדם לא יִקָרֵא מאושר אלא רק אחרי מותו, כי אדם יכול עד דקה אחת לפני מותו לחשוב שהחיים שלו נפלאים ואז לגלות שאשתו, אהבת חייו, בעצם הייתה מאוהבת באחיו כל החיים, ודקה לפני הסוף הוא הבין שכל חייו היו שקר. לכן הדרך היחידה לשפוט חיים זה רק אחרי שהם נגמרים. האסון הכי גדול בתולדות העם היהודי הוא השואה, ומה שקרה בעקבות השואה הוא שקמה מדינת ישראל. אני ואת מדברים עכשיו בזכותו של היטלר. אם אבא ואימא של היטלר לא היו מתחתנים ואדולף לא היה נולד, לא היינו מנהלים את השיחה הזו עכשיו. אולי היית מראיינת אותי לעיתון בוורשה..."

ומצד שני, היינו יכולים להגיע לסיטואציה אחרת לגמרי.
"נכון. ובגלל זה אני אומר שאני לא יודע לתת שמות לדברים, כי אני לא יודע להגדיר אותם. אין לי שום יכולת היום להגיד שקרה לנו משהו טוב, ממש לא. שום דבר ממה שקרה במדינת ישראל בשלושת החודשים האחרונים הוא לא טוב, אבל אני יודע שקרו הרבה דברים רעים שבפרספקטיבה ארוכה, ראית שהם עשו דברים טובים, אז לפעמים גם אסונות מסדרים לנו את החיים והעם שלנו היא הדוגמה הכי טובה, לא היינו אם לא הייתה שואה. רק שלא ישתמע מהכתבה שאני איזה ניסים ואטורי שאומר שקרה לנו נס בשבעה באוקטובר".

יותר כמו פסיכולוגיה חיובית.
"רק אל תגידי לי את צמד המילים האלה, אני אלרגי".

"יציאה מהמשבר היא הכרח קיומי"

"העם היהודי הוא עם שכל ההיסטוריה שלו היא של משבר והיחלצות ממשבר, משבר וגאולה, גאולה זמנית, גאולה ארוכה יותר", אומרת הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש, ראש תוכנית 'ערבים זה לזה' ומלמדת בתוכנית 'שדות' לאנשי חינוך ומנהלים. "העם היהודי בדי-אן-איי הכי עמוק שלו הוא עם שורד. במובן הזה העמדה היהודית הקלאסית היא עמדה שאנחנו הרבה שנים ניסינו להתנתק ממנה, כי אנחנו עם חופשי וריבוני ובשנים האחרונות הפכנו כולנו לכל כך פלורליסטים וליברלים ואוניברסליים והשיח האוניברסלי נהיה כל כך בון-טון וכל כך הכרחי כדי להיות שייך. ועכשיו פתאום אנחנו חוטפים בפרצוף את ההכרח לחדש את המקום היהודי שלנו. בשבוע-שבועיים הראשונים למלחמה הסתובבתי לראשונה עם ההבנה של 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. גם ההבנה שיש עמלק בעולם וגם שיש מצווה לזכור, לזכור גם כשעמלק בווריאציה הקיומית שלו לא נמצא באזור, אומרת לך התורה - תזכור את מה שהוא עשה לך. זה לא נפקא מינה לעשייה אבל זה כן נפקא מינה לתודעה שאתה צריך לחיות איתה. ובמובן הזה אדם שהשורשים שלו או שהמעטפת שלו היא מעטפת של כל המקורות היהודיים, כשאין כמעט הוגה יהודי אחד לאורך כל הדורות, מהראשונים ועד ימי הביניים ויותר מאוחר בחסידות, שלא עסק בצער ובשבר ובמערכת היחסים שלנו עם העולם, אז החוויה הקיומית שלו היא שהחיים של יהודי הם בכלל לא מובנים מאליהם. אני יודעת שחלק מהשבר עכשיו קשור בדבר הזה, המפגש עם הרוע המוחלט שרצה ועשה את הדברים הכי איומים רק בגלל שאתה יהודי. במובן הזה אני חושבת שהפעם התפיסה היהודית היא תפיסה שלא מופתעת מזה שיש עוד רשע אחד שקם עלינו לכלותנו, היה לנו את חנוכה ואת פורים ועוד הרבה דברים ועכשיו יש לנו גם אגף אירני שיש לו שלוחה בעזה ובלבנון, והם יעשו הכול כדי שלא נהיה כאן".

הרבנית יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש / צילום: ברוך גרינברג

הרבנית יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש / צילום: ברוך גרינברג

יש לנו ניסיון במשברים אבל כמו שאמרת גם בהיחלצות ממשבר, איך זה יגיע הפעם?
"זה תלוי מאוד בנו ובכולנו. נכנסו למלחמה הזו ממקום קשה מאוד בתוכנו. ערב המלחמה היינו ערב מלחמת אחים והגענו לשיאים שלא יאמנו. ליל יום כיפור היה מבחינתי השיא, וגם בערב שמחת תורה עוד היינו בתוך דיונים אין-סופיים על הקפות שניות במרחב הציבורי. היינו באיום פנימי קיומי מאוד, ואנחנו נצא מזה בתנאי שאנחנו לא ניתן לשיח הזה לחזור. וכשאני אומרת אנחנו אני כוללת את המנעד הרחב שיש לנו בחברה הישראלית. בעיניי כל מי שממשיך לדבר, לחשוב, להאמין באמונות שהוא האמין ב-6 באוקטובר - באופן אוטומטי יצטרך לצאת מהחבורה שבונה את הדבר הבא. אנחנו נצטרך לעסוק בבניין, בעבודה קשה, שיש בה הרבה ויתור, הרבה צניעות, הרבה יכולת לוותר על האמת המוחלטת שלך, והבנה שאם לא, ואני אומרת את המילים הקשות האלו והכאובות לי נורא - המסלול הוא גלות. מה שנראה בלתי אפשרי ב-6 באוקטובר קרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. בעיניי, את הסיסמה 'יחד ננצח' צריך להעביר ליום שאחרי ואולי כבר עכשיו - יחד נבנה, יחד נוותר, יחד נקים, יחד נלמד, יחד נעשה, יחד נשקם. זה לא יהיה פשוט, אבל אני חושבת שאנשים שיש להם אחריות ואיזושהי ראייה היסטורית מבינים שאין ברירה, פשוט אין ברירה. אני מצפה שאחרי ששילמנו ואנחנו משלמים יום-יום מחיר כל כך כבד  ובמקביל גם רואים עוצמות בלתי יאמנו של העם הזה ושל החברה הזאת, חייבים להנכיח את זה. ברור לי שצריכים להיעשות הרבה דברים מאוד מעשיים, כמו ההנהגה הנוכחית שצריכה ללכת לביתה לשלום, כולם, כל מי שכבר אפשר מלמעלה בכל המערכות, ובוודאי שהמדינה צריכה להתנהל באופן אחר. אנחנו צריכים להכניס לחיים שלנו הגינות ויושרה ושיקול דעת שהוא לא פוליטי ומגזרי".

מה הסיכוי שזה באמת יתממש?
"אני יודעת שאני מדברת אוטופיה אבל אם אתה לא מדבר אוטופיה אתה גם לא מגיע לכלום. בעיניי זה לא אוטופיה, זה הכרח. אם את שואלת אותי האם זה יקרה בבחירות הכי קרובות? אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה יקרה, בעיקר כי הדור של אלו שנלחמים בעזה ובחאן יונס לא יוותר לנו. אני חושבת שכדי לצאת ממשבר אתה חייב גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית כעם להנכיח כל הזמן את הצדדים החזקים שיש לך ולעשות איתם משהו, כלומר להאמין בזה שיש לך את היכולת לצאת מהמשבר הזה, ובמקרה של העם היהודי ושל מדינת ישראל - את ההכרח הקיומי לעשות את זה. חלק מהריפוי שלנו זה לשנות את השיח. לשנות את השאלות שאנחנו שואלים, להנכיח את ההישגים הבריאים שלנו כחברה. אני מאמינה שזה יקרה ואם זה לא יקרה אז אני שייכת לאלה שיעשו הכול כדי שזה יקרה".

עוד כתבות

צילום: Shutterstock
מכים שורשים - כך תשכפלו צמחים אהובים בדרך פשוטה
ערן וגלית רודה
צילום: ECOncrete
לשמור על המשאב מספר אחד: החברות הישראליות שנאבקות במשבר המים
אסף קליין
קולקציית דיטרה איטליה באולם התצוגה בפיטרו הכט / צילום: ליאור טייטלר.

מקודם

קולקצייה חדשה של המותג Ditre Italia נחתה באולמות התצוגה של פיטרו הכט
צילום: באדיבות מקורות

מקודם

מים חכמים: מקורות מציגה חדשנות טכנולוגית בארץ מדברית

© כל הזכויות שמורות לגלובס