שיתוף
אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

אימא, בת, בית
הצלמת טלי נבו בחרה לצלם את אמה בין בתים מטים ליפול, והפכה את הפרויקט האומנותי לחוויה משפחתית מתקנת

אורלי גנוסר

31.01.2024

באחד בפברואר 1938 נולדה בעיר אוסייק שביוגוסלביה (היום קרואטיה) רוז'יצה אנגלמן, לימים שושה טליקס. כשהייתה סטודנטית לאומנות פגשה בעלם חמד ישראלי והם התאהבו, נישאו וב-1965 הגיעו לירושלים, שם נולדה בתם טלי. כעבור שלוש שנים התגרשו וטלי, בתה היחידה של טליקס, גדלה עימה ובצילה. בפברואר 2023 פצחה טלי נבו בפרויקט צילום שהיה בסיס למסע חיפוש אישי ותיקון רגשי לחוויות הילדות, לאימא הטוטאלית ולבית שהיה ולא היה ונולד בשמו Is There Anybody Home?

נבו, שעסקה רוב שנותיה בתיירות, חלמה על צילום. לפני כשש שנים מצאה זמן לקורס קצר להבנת הכלי שנקרא מצלמה, וגילתה "שזו אהבה שהייתה חזקה ממני. בהתחלה לא היה ברור לי הז'אנר, הייתי בניסוי וטעייה עד שגיליתי שאנשים ורחוב הם הדבר". כשחפרה לעומק גילתה שהנושא כרוך באמה. "אחד הדברים שמשכו אותי הם הצוענים, אימא סיפרה לי בילדות המון סיפורי צוענים, ראינו סרטי צוענים וכיוון שהיא הייתה טיפוס, ציירת אבסטרקטית ואומנית טוטאלית, היא הביאה אותי לאהבת הצוענים". נבו מתארת את אמה כטיפוס עם לוק דרמטי, אישה יפה עם נוכחות שתמיד הייתה מתוכשטת ומטופחת. גם הבית שבו גדלה היה עמוס בצבע ובציורים, אך מאז גירושי הוריה, חשה שכל זה היה גדול עליה מלהכיל, מהאבסטרקטיות, דרך הריחות ועד סדרי העדיפויות. "כילדה חייתי בתוך העולם שלה ולא ידעתי להכיל אותו, אז ברחתי מכל מה שקשור לאומנות, לא רציתי לגעת בזה. היא רצתה אותי באומנות וככל שרצתה יותר, אני ברחתי יותר. זו הייתה בדידות עם סבל, עוני וקושי".

''רציתי לסגור מעגל בתפיסה שלי של בית'', טלי נבו / צילום: עיינה קפלן

''רציתי לסגור מעגל בתפיסה שלי של בית'', טלי נבו / צילום: עיינה קפלן

לא היית בראש סדרי העדיפויות שלה?
"נכון, קודם כל קונים צבעים ומציירים ועושים תערוכות ורק אחר כך החיים והיום-יום, האוכל והבית ומגדלים ילדה ולא תמיד נשאר כסף לאוכל".

יחסים מורכבים?
"כן. ובגלל זה פרויקט הצילום נוגע במקום מאוד רגיש. פיתחתי כלפיה כעס גדול על שלא הייתה אימא נורמלית, שהייתי צריכה לחיות את האומנות שלה במקום לחיות בבית נורמלי עם אוכל וחיבוק וגעגוע. האומנות הרתיעה אותי אבל אין ספק שבתוך תוכי זה היה קיים, רדום ומעוך".

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

ואז זה התפרץ?
"כן. אני חושבת שלקח לי זמן להבין תוך כדי תהליך שזה צילום אומנותי. הצוענים היו תוצר הלוואי, אבל חיפשתי את האנשים, הצבעוניות והאומנות בצילום, שהם המקורות שלה. הפרויקט הוא הפעם הראשונה שהבאתי אותה למרכז הכאב, לכך שהיא המקור לטוב ולרע". ההסבר שלה לשם שנתנה לפרויקט, מלווה בתיאור שלה כילדה וכיצד חשה שאף אחד לא היה בבית אף פעם. "במובן הנפשי והרגשי של ילדה, לא הייתה שם אימא ולכן השאלה is there anybody home? היום ברור לי שזו נקודת מבט של ילדה ושאימא שלי נתנה מה שיכלה. וגם הבנתי כמה היה לה חשוב שאגע באומנות ובזכותה אני נוגעת בה, אבל יש לי זיכרונות ילדות של כעס כי רציתי את הזכויות הבסיסיות שלי. לא היה לי בית כפי שרציתי וזה היה שבר. במקום בית שלם והגיוני קיבלתי משהו אחר. לקח לאימא שלי הרבה שנים להתמקם בבית קבוע, אז יש גם את הארעיות של בית, כי כל הזמן עברנו בתים. בחיים שלי הבית לא היה יציב, אם זה בגירושים בגיל שלוש, אם זה בחיים שהיא חיה כאומנית ובחיים בבתים שכורים בתזוזה כל הזמן. המושגים של 'בית' ו'אימא' יושבים אצלי בתוך חוסר יציבות, ובעבודה רציתי לסגור מעגל בתפיסה שלי של בית, אז אני כאילו סוגרת וסוגרת ומקבלת ומשלימה". נבו מודה שהיום היא מבינה שגם לאמה היה לא קל, ואחרי הגירושין היא נשארה לבד בלי משפחה בארץ ולא יכלה לחזור ליוגוסלביה. "זה שכבה על שכבה של שברי בתים, כי לא היה לה בית וגם לא היה לה טוב כאן. זה נשמע רומנטי שכילדה שמעתי קונצרטים והיינו בפתיחות של תערוכות ושיעורי בלט ומוזיאון ישראל, אבל בצורך היום-יומי הבית היה חסר".

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

וכבוגרת יש לך בית יציב?
"כן. הלכתי לצד השני. אני ממש צריכה את היציבות והקבוע, ואם מדברים איתי על ארעיות מבחינת בית, זה הופך לי את הבטן".

הפתיחות של נבו מרגשת, בעיקר כשהיא מספרת על התפקיד שהועידה לאמה בפרויקט. הרעיון היה לצלם אותה בין בתים פיזיים ובין אסוציאציות למיני בתים: יפים, שבורים, פתוחים, סגורים. "זה התחיל כשחיפשתי בתים ישנים והרוסים כדי להעצים את המקום של ה'אין בית'. אחר כך לקחתי רק דלת, או בית ישן שהזכיר לה את הבית ביוגוסלביה. היא אוספת ספרים כל החיים ובכל הנושאים והשפות, אז חיפשתי ספרייה ואלטרנטיבות
שמזכירות לה מקטעים מהחיים שלה ומהאסוציאציות שלי לבית. העבר שלה ושלי התחברו".

מאז יצאו לדרך, צילמה טלי את אמה במבחר אתרים, כשהיא לבושה במיטב מחלצותיה והכי יפה שאפשר. "בשנים האחרונות היא דעכה לתוך הזקנה ובפרויקט ביקשתי ממנה להתלבש כאילו היא הולכת לתערוכה. היא לא זרקה כלום, אגרה ושמרה בגדים בני 30-40 שנה. רציתי להראות אותה יפה כמו פעם ולהראות לה שהיא עדיין יפה והיציאות ביחד היו מקסימות. היא התמסרה לגמרי ופרחה. היה תענוג לצלם אותה כמודל, ונהניתי לראות אותה יוצאת מהזקנה שנפלה עליה ומתלבשת ועונדת תכשיטים. בכל מפגש ביקשתי שתחשוב כבר על תלבושת ותכשיטים לצילומים הבאים וכך יצאנו יום בשבוע. היא צחקה ואמרה שמי שיראה אותה יוצאת מהבית עם שמלת קטיפה וכובע יחשוב שהיא השתגעה, ואפילו פעם אחת אמרה שאני יותר משוגעת ממנה והצחוק הזה היה משחרר. היה בו משהו יפה".

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

אימא שושקי טליקס במרכז הפריים, מתוך פרויקט Is There Anybody Home? / צילום: טלי נבו

זה עשה איתה חסד?
"המסע הזה עשה לנו רגעים של חסד ביחד. זה לא שהכול נעלם פתאום והשתנה, היחסים אמביוולנטיים ועד היום אני נעה על הספקטרום שבין כעסים על מי ומה שהייתה להערכה לאומנות שלה, אבל יש השלמה וקבלה מאוד גדולים שקרו בתהליך. הכעסים שלי התפוגגו, היא צחקה כמו פעם והיה מדהים. החוויה של שתינו נפגשה בחלק התרפויטי של הצילום, והרגע התנקז לשלי ושלה. למרות הדחייה שלי מאומנות, פתאום היה חיבור של האומנות שלה ושלי וקיבלתי אותה כאומנית וגם את עצמי, שזה קיים בי ובלי ההתנגדות אליה. היה לי שיח עצמי על האומנות שבתוכי, ובתוך זה הדחייה התפוגגה".

מה היא אומרת על זה?
"היא מאוד נהנית, היא מתמסרת, מרגישה פתאום חשובה כמו שחקנית בפרונט. הדפסתי לה תמונה שתראה את עצמה יפה למרות שכבר קשה לה ללכת, שתראה שהיא עדיין מקסימה ואפילו הזקנה מיטיבה אתה. זה עשה לה טוב וראיתי שהיא אמרה לעצמה שהינה, בכל זאת יש בי את זה".

היא גאה בך?
"כן, היא גם אומרת. אחרי פתיחת התערוכה היא אמרה לי 'תראי איזה יופי, סתם כל השנים התעסקת בשטויות שנקראים בתי מלון'. מבחינתה זו המהות - אומנות או למות".

עם פרוץ המלחמה, נבו הרגישה שהיד שלה קפאה ולא יכלה לגעת במצלמה. "רגשית לא יכולתי להיות יצירתית, לא היו בי כוחות נפש וזה הרגיש לי לא מוסרי".

השבר של הבית קיבל משמעות אחרת?
"נכון. אני חושבת שמה שהקפיא אותי נגע לאומנות נבואית. הרי לקחתי את המילה 'בית' ו'שבר' ופתאום שתי המילים קיבלו משמעות מפלצתית, שיצאה מכל פרופורציה, וזה הבהיל אותי. זה קיבל ממד אחר ולא יכולתי לגעת בזה ומצד שני זה הראה לי כמה בית הוא דבר מהותי וכמה שבר יכול להיות גדול. אלה שתי מילים חזקות וקשות כל כך שהתעסקתי איתן ביני לבין עצמי יותר מאשר יכולתי לבטא אותן החוצה, ובהקשר הנוכחי הן הפחידו אותי. הנרטיב שלהן כל כך מרכזי וגם המשמעות של הבית הלאומי, הבית האישי והפרטי, בית ליהודים והבית העולמי, להיות פליט בארץ; אם יש בית או אין בית, אנשים בורחים מהבית, נשרף להם הבית או שהם מתכנסים בבית. בית קיבל משמעות מטורפת. אני לא יודעת אם אצרור את זה בצילום בהמשך אבל אין ספק שזה משפיע.
זה הופך את זה עבורי להרבה יותר עוצמתי ומשמעותי".

לאחרונה היא מרגישה הפשרה ורצון להמשיך ומבחינתה החלק החסר בפאזל נמצא בירושלים, שבה נולדה וגדלה. "השאיפה היא לצלם בבניין שלנו ובסביבה ולחזור למקומות שהייתי קטנה, מקווה שיהיו לה הכוחות להגיע".

וזהו?
"לא, כל עוד היא תוכל אמשיך. אני כל הזמן מחפשת בתים יוצאי דופן, סוריאליסטים, עם אופי שונה. ויש לי בראש בתים ומקומות, כך שהדברים מתפתחים תוך כדי תנועה. החלום שלי לעשות תערוכה משותפת עם הצילומים שלי וציורי הענק שלה, להציג אותם זה לצד זה".

לסיום היא מבקשת גם להודות לצלם אלדד רפאלי, שלדבריה יש לו יכולות להביא אדם להיכנס למקומות רגשיים נפשיים חזקים ובזכותו היא הביטה פנימה. "אפשר להיבהל מזה או להיכנס, אני בחרתי להיכנס".

עוד כתבות

ראובן קרופיק, יו''ר הדירקטוריון , חיה זנו, סניף כפר תבור ועמית אוברקוביץ, ממונה על חטיבת משאבי אנוש / צילום: באדיבות בנק הפועלים

מקודם

פרויקט "100חדים לטובה" - "לתת ביטוי לאג'נדות חברתיות של העובדים"
צבע השנה של פנטון / צילום: מתוך עמוד הפייסבוק PantoneColor
התחזית ל-2023: הקווים שוב מעוגלים והמג'נטה תשלוט
נגה משל
עיצוב: בר סילוני / צילום: אלון פלר
חדשות העיצוב: תערוכות, פתיחות, אדריכלות, שימור ועוד
נגה משל
צילום: קבוצת גורדון תיירות

מקודם

שייט נהרות במצרים ועוד יעדים ייחודיים לבני הגיל השלישי
רועי צור

© כל הזכויות שמורות לגלובס