באיזה שלב בפרידה של הוריך, קיבלת את החלטה שאתה מצלם את הסרט?
אני זוכר את שיחת הטלפון, זה היה יום שישי, אימא שלי התקשרה ואמרה שזהו. בגיל 75 היא הודיעה סופית לאבא שלי, שהיה אז בן 77, שזה נגמר ביניהם. כשהתקשרתי לאבא הוא אמר שהוא לא מבין מה קרה לה (לדעתי הוא הבין מצוין) והוסיף ש"נכון, האהבה שלנו כבר לא משהו, אבל מבחינה כלכלית זה רעיון גרוע להיפרד". אף לא אחד מהאחים
הופתע מהפרידה הזאת, אבל מאוד הופתענו שהיא התרחשה. כולנו הנחנו שהם כבר יזקנו יחד ויריבו עד סוף ימיהם. כשהקבלן התחיל לעבוד אני התחלתי לצלם. לא ידעתי מה אעשה עם זה, רק הרגשתי שאני חייב לתעד את מה שקורה. לפעמים לוקח זמן להבין שהסיפורים הכי מעניינים, הכי מורכבים, הכי נוגעים ללב, נמצאים אצלנו בבית.
כשהתחלתי לצלם, אי שם ב-2017, לא הייתי מוכן עדיין לצלול אל תוך סיפור האהבה הסבוך של ההורים שלי, ובטח שלא הייתי מוכן לפתוח את תיבת הפנדורה המשפחתית. הדחיפה האחרונה, זאת שנדרשת לכל במאי דוקומנטרי כדי שיסתער על הפרויקט שלו, הגיעה בדרך מוזרה. לפני שנתיים התחלתי לביים סרט דוקומנטרי בנאס"א. הפקה אמריקאית עצומה. במשך חודשים הייתי רגל פה ורגל מעבר לים, ודווקא אז הבנתי שאני רוצה גם לעשות משהו הפוך, קטן, אינטימי, משפחתי. ואני מוכן לשבת מול ההורים שלי והאחים שלי ולדבר איתם על מה שלא דיברנו עליו מעולם. רק אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות על הזוגיות שלאורה גדלתי. רק עכשיו העזתי להסתכל על האהבה של ההורים שלי, וביקשתי להבין מה באמת היה ביניהם? מתי בדיוק נגמרה האהבה? למה לעזאזל לקח להם 55 שנה להיפרד? ולמה בחרו לחיות את שארית חייהם, איש איש בבדידותו, כשרק קיר מפריד ביניהם? ומה זה עשה לנו, הילדים?
נכנסתי אל הסיפור הזה קודם כל כי הוא היה שם, לנגד עיניי, אבל האמת שהשתמשתי בנסיבות כדי לשבת, מוגן במצלמה, מול ההורים והאחים שלי, ולשאול את מה שאף פעם לא העזתי לשאול. לדבר על מה שלא דיברנו עליו. בדרך גיליתי המון שכבות, המון מקומות כואבים והרבה מקומות עם שמחה, אהבה, נעורים, פשרה ותשוקה.
ההורים שלי התמסרו לשעות הארוכות ביחד, ופתחו בפניי בכנות גדולה את הסיפור שלהם. קיבלתי דרך הסרט זמן איכות אינטימי איתם. זכיתי להכיר אותם כדמויות מורכבות ונוגעות ללב. גיליתי את ה'סטאר קוואליטי' של אבא שלי ואת האומץ של אימא שלי. גיליתי מחדש את ההורים שלי ואת המשפחה שלי.
סוף עונת האהבה
בגיל 75 הודיעה גאולה לבעלה אריק, בן ה־ 77 , שזה נגמר ביניהם. קבלן שיפוצים הוזעק לבנות קיר שחילק את בית המשפחה לשניים, וכל אחד מבני הזוג גר עכשיו לבד, בחצי שלו. הבמאי שי גל מַפְנֶה הפעם את המצלמה אל הוריו, בכדי להבין מה קרה לאהבה שלהם, מדוע החליטו על פרידה אחרי 55 שנות נישואין וכיצד נראים החיים משני צידי הקיר. סיפור האהבה הכושל הזה הופך למסע משפחתי אינטימי, מצחיק עד דמעות, מרגש וכואב, על סודות ועלבונות, על תשוקה ומיניות, על זוגיות והורות.
*שי גל, עיתונאי ('אולפן שישי', 'חדשות 12 ' ו'עובדה') ובמאי דוקומנטרי ('נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'). הסרט 'סוף עונת האהבה' הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון ועולה לשידור ב-31 במאי ב-Yes דוקו ובסטינג TV.
כשצילמת את הסרט חשבת על החומרים שיש לך כיוצר או שהיית הבן של גיבורי הסרט?
זאת שאלה טובה. אני לא חושב שיכולתי לעשות את הסרט הזה בלי להיות הבן של הגיבורים, ואני בטוח שלא יכולתי לעשות אותו בלי להיות עיתונאי ויוצר כבר 20 שנה. זה נשמע כמו סתירה, אבל יצירה מורכבת מסתירות פנימיות. מצד אחד המצלמה הגנה עליי,
וגם עזרה לי, הזריקה לי אומץ לדם. מצד שני ברור שמישהו חיצוני לא יכול לתעד את הרגעים האלה, כמו למשל את הרגע שבו אבא שלי ואימא שלי מתווכחים על איפה יישבו בשולחן ליל הסדר המשפחתי. זה רגע סוריאליסטי, כי אני עומד ומצלם מחוץ לבית, דרך
החלון, בבגדי חג לבנים, את ההורים שלי שמנהלים ויכוח. אימא מבקשת מאבא שלא ישב קרוב אליה בשולחן החג. הוא מתעצבן. היא קמה בסוף ועוברת כיסא אחד ימינה. ואני שם, מצלם את ההורים שלי, מסביב הילדות שלי רצות ואני מרוכז כולי בפריים. רגע אחר כך כל המשפחה מתיישבת, הסדר מתחיל, ואחותי, שכבר התרגלה, מסננת בחצי חיוך: "הו, שוב אתה עם המצלמה".
העורכים של הסרט, ליגל מור ולירון לנגר, עזרו לי מאוד בקרב הזה שבין היות הבן של לבין היות הבמאי. הם היו שם בשביל לראות שאני מספר את הסיפור הזה כמו שצריך לספר אותו. בלעדיהם היה לי קשה מאוד לעשות את הסרט הזה.
איך אתה מסביר את העובדה שדווקא בגיל כל כך מתקדם, הוחלט על פירוק הנישואין?
כשיצאתי לעשות את הסרט הזה עמדו לנגד עיניי שלוש שאלות מרכזיות: למה הם החליטו להיפרד בגיל כל כך מאוחר, מה היה שם? מה קרה בזוגיות של ההורים שלי שאני לא באמת מכיר? מתי נדלקו נורות האזהרה ולמה התעלמו מהן? השאלה השלישית נוגעת לבחירה להמשיך לחיות בבית מחולק עם קיר - זה עובד, הסידור המוזר הזה?
הסרט הזה הוא הסיפור של ההורים שלי, אבל הוא סיפור של כל כך הרבה זוגות, בטח בדור של ההורים שלנו שחיים בזוגיות לא טובה מספיק. בדור ההוא לא מיהרו להתגרש. בקיבוץ שבו הוריי הכירו וגדלו לא נהוג היה לדבר על דברים כאלה, מחשש שתהפוך לשיחת היום. יש המון סיבות שבגללן הם נשארו יחד, החל מתלות הדדית, הרגל, התפשרות והשלמה עם זה שבבית הזה יש הרבה יותר מריבות מחיבוקים. אבל הדבר הכי מדהים בעיניי, זה משפט שמספרת לי אחותי, גליה, בסרט. לדבריה כבר לפני 30 שנה אימא שלי אמרה לה "אל תתחתני עם מי שאת רוצה לשנות אותו", ואני חושב שבמשפט
הזה יש משהו שמשותף להמון זוגות. אנשים מקווים שהם יצליחו לשנות את בן הזוג, להפוך אותו לגבר חלומותיהם או לאשת חלומותיהם. וגם כשזה לא קורה שנים, הם דבקים במטרה. עד שהיא תושג הם חיים לא טוב מספיק. ובכלל לא בטוח שהיא תושג. אימא שלי היא פסיכותרפיסטית, ועל מטופל חייה אמרה לי, ״בלתי אפשרי למטפל לראות את הגיבנת של עצמו״.
אימא יזמה את הפרידה, מבחינת אבא אפשר היה להמשיך ככה עד הסוף. היא אומרת לי באחת השיחות האינטימיות שלנו בסרט, שהיא הרגישה שהיא עומדת על צוק והיא מחליטה לקפוץ. גם אם נשארה לה שנה אחת לחיות היא רוצה לחיות אותה אחרת. ואני מאחל לה עוד המון שנים, לה ולאבא שלי.
איך היחסים של ההורים השפיעו עליכם הילדים?
קצת אחרי שההורים נפרדו, הלכנו לפגישה עם מטפל. אני, האחים ואימא שלי. אחי, סיון, אמר שם לאימא: "את מבינה שאנחנו נס. שהצלחנו לבנות מערכות יחסים טובות למרות מה שהיה לנו בבית?" באופן אישי, אני לא מרגיש מצולק מהבית שבו גדלתי, אין לי ספק בכלל שההורים שלי אהבו אותי. אבל גם ברור לי שגדלתי בלי מודלינג לזוגיות טובה, בריאה, מחזרת ומכילה. גדלתי בבית שלא חיבקו בו, כי זה לא היה נהוג, ולא נישקו בו. בכלל לא הבנתי שיש מודל אחר עד גיל מאוחר. רק כשהכרתי בנות זוג בחיי, ובעיקר את נועה אשתי, הבנתי שיש משפחות שבהן זה שונה לגמרי. למדתי לאט לאט לחבק, להרעיף אהבה ולהפגין אותה בפומבי. זה היה תהליך שלא קרה ביום. הייתי צריך לגדל את ההתנהגויות האלה בתוכי. אני עדיין בתהליך למידה. אז נכון, לא גדלתי עם כפית כסף של זוגיות, אבל גידלתי אחת משלי. והיא שלי.
הפרידה של ההורים היא מבחינתך הקלה? צער? אחר?
האחים שלי אמרו לי בראיונות שקיימתי איתם שהם קיוו הרבה שנים שההורים ייפרדו, אבל כבר לא האמינו שזה יקרה. ואחותי מספרת שאחרי שסיפרה בעבודה מישהי חיבקה אותה בצער, והיא בתגובה אמרה לה: "אני בכלל לא עצובה. אפילו שמחה בשבילם". אז גם אני ככה, כי אני חושב שהפרידה הזאת טובה להם, נכונה להם, חבל לי רק שלא קרתה מוקדם יותר בחייהם. אבל למדתי מהם שאף פעם לא מאוחר מדי. חששתי מאוד מזה שהם יהיו בודדים, כל אחד לבד בחצי שלו. זה לא גיל נחמד להיות בו לבד. ואני עדיין מקווה שתהיה להם אהבה.
רק קיר מפריד ביניהם. כאילו הוריך ביקשו להינתק, אבל לשמור על מרחק נגיעה.
בואי נודה על האמת, זה פתרון מאוד לא שגרתי. רוב האנשים שאני מכיר הרימו גבה כשעלה להם הרעיון לחלק את הבית לשניים ולבנות קיר באמצע. אני, מצד שני, הבאתי להם את הקבלן. גם הקבלן אמר לי שעבודה כזאת עוד לא הייתה לו. אני זוכר שעמדתי
והסתכלתי עליו הופך את החדר שהיה פעם שלי לסלון החדש של אימא, זה היה מוזר. היה מוזר גם לראות אותם רבים על מי ייקח את הטלוויזיה ומי יקבל את מתלה המגבות. ובכל זאת, כמו שאימא שלי אומרת בחוכמה גדולה בסרט: "גבולות ברורים הופכים את הבלתי
אפשרי לאפשרי". זאת אמירה כמעט פוליטית. עכשיו שיש קיר ביניהם, מערכת היחסים שלהם השתפרה. מצד אחד לכל אחד יש את החיים שלו, מצד שני אבא שלי עובר ושואל אותה אם היא צריכה משהו מהסופר ומחליף לה מנורות שנשרפו. הם לבד, אבל לא לגמרי לבד, תמיד יודעים שיש עוד מישהו מעבר לקיר.
אני חושב שבבית הזה תמיד היה קיר, רק שעכשיו הקיר הזה פיזי, בנוי. אבל הם כבר לא רבים, לא מתווכחים, והם אפילו נוסעים יחד למקומות והולכים לפעמים להצגות תיאטרון וסרטים. ובסוף כל אחד חוזר לחצי שלו.
כמה לדעתך היותם קיבוצניקים השפיעה על מערכת היחסים ביניהם?
הקיבוץ שיחק תפקיד בכל החיים שלהם. אבא שלי גדל ברמת רחל של לפני מלחמת העצמאות, מקום קשוח תחת אש, שמגדל ילדים קשוחים. אימא שלי גדלה בעין הים, שהיה קיבוץ קטנטן בשטח של עתלית היום. הם נפגשו כשהקיבוצים התאחדו ואנשיהם
הקימו את עין כרמל. התרבות הקיבוצית שבה שומרים בפנים, לא מדברים על הבעיות, מחשש שתהפוך לשיחת היום, לא הועילה למערכת היחסים שלהם. אני בכלל חושב שהם נולדו להורים שלא היו להם הורים, כי הם נרצחו בשואה. והם גדלו בחברה שבה הקהילה הייתה תחליף למשפחה. המשפחה עמדה במקום השני, זה מה שהם הכירו. כשעזבו את הקיבוץ, אחרי 50 שנה, התרכזו בניסיונות לבנות בית בעיר. זה חיבר ביניהם לתקופה
מסוימת, אבל זה לא הספיק.
האם באיזה שלב בחייך לקחת צד? ניסית להשפיע על היחסים?
לא לקחתי אף פעם צד. ככה אני, בן מזל מאזניים טיפוסי. אבל תמיד ידעתי לומר את דעתי לשניהם ולתווך ביניהם, אולי בגלל שאני בן הזקונים במשפחה ואולי בגלל שאני היחיד מבין ארבעת האחים שממש גדל איתם בבית. שלושת האחים הגדולים שלי גדלו בתקופה שבה גרנו בקיבוץ ועזבו את בית ההורים מוקדם. אולי בגלל זה אני מסתדר טוב עם שניהם וגם יודע לסלוח, ומוכן להקשיב, מוכן לנסות להבין מה קרה בסיפור האהבה הזה. עכשיו אני בשלב בחיים שאני באמת מסוגל לקפוץ ראש אל שדה המוקשים המשפחתי, ולנסות
לפרק אותו יחד איתם.
גם לסרט הזה ניגשתי ממקום לא שיפוטי. לא באתי לסגור חשבון עם אף אחד מהם, באתי להקשיב. כשהתחלתי לצלם הושבתי את שניהם לשיחה משותפת, אמרתי להם שאני יוצא לדרך כדי לנסות להבין, ואמרתי גם שאני אוהב אותם, ושאני בר מזל שאני יכול לנהל איתם את השיחות שאם לא אנהל, אצטער אחר כך. באתי להקשיב ולנסות להבין את אבא ואימא שלי. מאהבה. ומאהבה יוצא בסוף סרט, גם אם הסרט הוא על סוף עונת האהבה.
החוויה שלי מהסרט שזהו סיפור קטן על החמצה גדולה.
רון גולדמן, המנהל האומנותי של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה שתמכה בסרט, הגדיר אותו באופן מדויק: הסרט הזה הוא 'ממתק מריר'. כמו החיים. וכן, אי אפשר שלא לסיים אותו עם תחושה של החמצה. בסופו של דבר שני אנשים, ההורים שלי, חיו יותר מדי שנים בבית שהאהבה כבר לא גרה בו יותר, ובמידה רבה החמיצו חלק מהחיים. וזה צובט בלב.
כשעשיתי את הסרט הזה, היה בזה גם סוג של אקטיביזם, אקטיביזם אחר. לא אקטיביזם להציל את ים המלח או לא לאכול בשר, אלא רצון לגרום לאנשים להסתכל על מערכת היחסים שלהם. לעמת אותם עם ההחלטות שהם מקבלים וההחלטות שהם דוחים או מסרבים לקבל. יש לי חברה טובה שאומרת שזה אקטיביזם שמטרתו לגרום לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו מאושרים מספיק? מה עשינו ומה אנחנו עושים בשביל שנהיה קצת יותר? יש משהו מדהים שעובר על אנשים אחרי הצפייה - הסיפור האישי הזה, הקטן והאינטימי, שולח אותם בחזרה לחיים שלהם, למערכת היחסים שלהם. חבר אחד אמר לי
שחבל שהוא לא ראה את זה קודם. חברה הביאה את אימא שלה בתקווה שתבין את הרמז ותקבל החלטה. חבר שלישי אמר לי שהוא מפחד לצפות כי זה יעמיד אותו מול החלטה שהוא חייב לקבל.
מה מצאת כהבדל מרכזי בין להיות עיתונאי לבמאי?
איך שכבו האורות בהקרנת הבכורה בפסטיבל 'דוקאביב' התפשטה לי בגוף תחושה חדשה, כזאת שלא הכרתי. כבר, 20 שנים שאני עיתונאי, בחדשות 12 בעובדה, עשיתי כבר סרטים שהוקרנו בפסטיבלים. ובכל זאת, זה היה שונה. הפעם לא עמדתי שם כעיתונאי, עמדתי שם כבן של ההורים שלי, שעשה עליהם סרט, והסיפור שלהם, הוא הסיפור שלי. הסתכלתי עליהם בחושך, על אימא ואבא, אלו שגידלו אותי, ועכשיו אני
מספר את סיפור האהבה שלהם, וזה בעצם פרשנות שלי לסיפור שלהם. כעיתונאי זה קל יותר, כאן התחושה הייתה אחרת, תחושת האחריות הייתה שונה. אני הרי אראה אותם מחר בבוקר ובחג הבא. הם לא רק גיבורים של סרט, הם אבא ואימא. אני לא חושב שיכולתי לעשות את הסרט הזה מוקדם יותר, הייתי זקוק לכל הניסיון שצברתי בשביל לצלול אל הסיפור שלהם. ואז הסתכלתי על הבנות שלי שישבו שם בעיניים בורקות, ושאלתי את עצמי איך ארגיש אם יום אחד אחת מהם תעשה סרט עליי, על האהבה שלי. ומעניין מה היא תגיד שם? ומה אני ארגיש כלפי היצירה שלה.