כך טוען יותם דגן, פסיכולוג קליני מהמובילים בתחום הטראומה ולוחם לשעבר בשייטת 13 • בשיחה עם גיא מלמד הוא מספר על משמעות החוסן הנפשי, מי עלול לפתח פוסט טראומה, מה עובר על אדם שחזר מהשבי ומה מוכרח לקרות כדי שהחברה הישראלית לא רק תצלח את המשבר, אלא גם תתחזק ממנו
כבר עתה, טרם נראה תום המלחמה באופק, לכולם ברור שהשלכות המלחמה על בריאות הנפש משמעותיות. בין שיחות המסדרון והעיסוק בכך בתקשורת, אנו מוצפים במושגים שונים הקשורים בבריאות הנפש, כמו חוסן, טראומה וטיפול נפשי, שפעמים רבות מוצאים מהקשרם. "חוסן נפשי זה מונח שנשחק עד דק בעשורים האחרונים", טוען יותם דגן, פסיכולוג קליני מהמובילים בישראל בתחום הטראומה, חוסן נפשי וניהול משברים. דגן מכיר את תחום הטראומה מקרוב. הוא שירת בשייטת 13 כלוחם ומפקד, ולאחר מכן גם כפסיכולוג היחידה. הוא מייסד חברת Dugri, המפתחת טכנולוגיות לפיתוח וולנס (wellness), חוסן ומניעת פוסט טראומה, ומלווה ארגונים בניהול משברים ושימור תפקוד במצב חירום מתמשך.
אז מה זה חוסן נפשי?
"כולם מדברים על חוסן. אלא שאדם אחד מדבר על משהו אחד בעוד אדם אחר מתכוון למשהו שונה לחלוטין. בוא נעשה סדר: המונח חוסן מגדיר בראש ובראשונה את היכולת של ארגון או של אינדיבידואל לעמוד בלחץ משברי, להתאושש ממנו ואולי אף להתפתח ולצמוח מתוך המשבר. ב-7 באוקטובר כולנו חווינו טלטלה איומה, נכנסנו לתוך משבר שאנחנו עדיין בעיצומו. אנחנו חווים תחושות קשות, כמו אובדן, פחד וכאב. מעולם לא התמודדנו עם מציאות כזו. כשאני עובד עם אנשים שמתמודדים עם דחק, לחץ נפשי ומשברים שונים, ועם אתגרי החיים בכלל, הסיפור של חוסן קשור ליכולת לזהות ולעשות שימוש במשאבי התמודדות. במהלך המלחמה אנו רואים דוגמה מצוינת להישענות של אנשים על המשאבים שלהם, גם ללא טיפול והכוונה של פסיכולוגים. על פי מודל החוסן הרב-ממדי, שפותח על ידי פרופ' מולי להד וד״ר עפרה איילון ומהווה כיום סטנדרט זהב לחוסן אישי, יש דרכים רבות להתמודדות אישית. יש מי שעושה פעילות גופנית, מי שמתמסר לרגש ומזיל דמעה ויש כאלה שבכלל חושבים על המצב באופן שכלתני ולוגי, וזה מה שמרגיע אותם. משאבי התמודדות כוללים גם את מערכת הערכים והאמונות, כמו דת. וכמובן תמיכה חברתית. אנשים קרובים מהווים משאב תמך של ממש".

''כדי להצליח לייצר תקומה, נדרשת מנהיגות'', הפסיכולוג יותם דגן / צילום: טל גלבוע
מה לגבי החוסן הארגוני של הרשויות?
"ניכר שבתחילת המלחמה משרדי הממשלה לא תפקדו. לקח הרבה מאוד זמן עד שחזרו לספק את השירותים הנדרשים לאזרח. בתוך הוואקום שנוצר ולנוכח תחושת דחיפות של ממש, אזרחי המדינה וארגוני החברה האזרחית לקחו על עצמם למלא את התפקיד של הרשויות, ופעלו לשימור רציפות תפקודית, לפתרון בעיות ולייזום פתרונות לבעיות סבוכות. זה מדהים אך זה לא יכול להחליף את המדינה, שחייבת לספק שירותים לאזרחיה באופן
שיהלום את הצרכים בעת הזו. מלחמה אינה רק חזית אלא גם עורף, ובתוך כך חייבים לחזור ולשמר תפקוד. אני חושב שצה"ל ברמה הארגונית נותן דוגמה מצוינת לחוסן. צה״ל ספג מכה קשה מאוד, הדף את האויב חזרה לשטח הרצועה, התארגן - קם על הרגליים, והצליח לעבור תוך זמן קצר למצב של התקפה יעילה. כך צריך להיות גם ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה".
איך מעריכים חוסן לאומי?
"מדינת ישראל הוקמה מתוך רצף בלתי נתפס של טראומות. השואה, מלחמת העצמאות, משברים כלכליים ומלחמות, פיגועים ואינתיפאדות נחתו על ישראל, שמאז הקמתה מתקיימת בתוך משברים גדולים. אני שם בצד את האתגר האדיר שהיינו מצויים בו לפני המלחמה הנוכחית, ומזכיר שהיינו בתוך משבר פנימי חריף. מה שמאפשר את החיים לצד ובתוך משברים זה חוסן. יש מלחמות וטרור ולצד אלו יש התפתחות בכל מישורי החיים. אנחנו קמים בחזרה על הרגליים ונעים קדימה. בתחום הזה אנחנו מהמובילים בעולם. יצא לי לצאת עם משלחות סיוע למדינות אחרות להתמודד עם משברים ומצבי אסון. לצערנו אנו מובילים ומנוסים בתחום, ובתוך הכאב ולמול המכה שחטפנו, מותר לנ להתגאות באופן המדהים שהחברה שלנו מתמודדת, קמה על הרגליים ועוברת למצב של צמיחה. זה חלק מהאתוס שלנו, לא סתם לגוף שמוביל את שיקום העוטף קראו 'מנהלת תקומה'. אבל כדי להצליח לייצר תקומה, יש אלמנט חשוב, ממש קריטי, שנדרש בכל ארגון במשבר, וזה מנהיגות. לדוגמה, כשאני עובד עם חברות מסחריות שנקלעו למשבר, אני מאתגר אותם עם השאלה, 'לאן צומחים מכאן ומי אנחנו רוצים להיות?' זו שאלה של חזון, של זהות, לא של תוכנית עבודה. זו מהות הצמיחה ממשבר, וזוהי תמצית המנהיגות".
מה עובר על אדם שחווה שבי?
"לפני כל דבר אחר, אני שולח תפילה שכולם יחזרו הביתה בשלום, קודם כל בגוף, אבל גם בנפש, שבויים וחיילים. מהעדויות של אלו שחזרו מצטיירת תמונה קשה מאוד. המפתח להבנה של חוויית השבי מתחיל בהשפעה של השהייה הממושכת במציאות שבה אין לאדם שליטה על כמעט שום דבר בחייו. שבוי נמצא בשליטה מוחלטת של שוביו, וכל צורך בסיסי יסופק, ופעמים רבות לא יסופק, על ידם. חוסר הוודאות לגבי העתיד והוודאות המוחלטת של האיום על החיים ושלמות הגוף - הידיעה כי בכל רגע נתון יכול השובה, אדם חמוש הנמצא לפני או מאחורי הדלת, לסיים את חייו של השבוי, מקשים מאוד. וכמובן הציפייה והתקווה לשיבה הביתה והחזרה לחירות יכולים לתת תקווה אך גם לתדלק ייאוש. התמודדות במצב נפשי ובתודעה שכזו תקופה כלשהי, ובוודאי תקופה ממושכת כפי שחווים אלה שחוזרים משבי החמאס, יש לה השלכות קשות מאוד.
הרי כל אדם יודע שהוא בן תמותה, אך אנו לא חושבים על זה בשגרת היום. תומס אוגדן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי, אמר פעם שאדם לא מסוגל באותה העת להיות מודע לכך שהוא בן תמותה ולשמור על שפיותו. זה לא יכול להתקיים בו־זמנית. זו דוגמה טובה לכך שהכחשה היא כלי חשוב מאוד. על כן עבור אנשים רבים, המפגש עם חוויה של מוות של אדם קרוב, ואפילו כמעט מוות של עצמך, מערער את ההגנות הפסיכולוגיות ופוטנציאלית - עלול לחולל פגיעה עמוקה בנפש. חוויית שבי מביאה את התהליך הזה אל הקצה. יש אנשים שחוזרים מהשבי ומצליחים לחזור לחייהם תוך זמן קצר ויש אנשים שצריכים שיקום ארוך מאוד. משבויי מלחמת יום הכיפורים אנו יודעים שלשבי יש השלכות קשות גם על תחלואה גופנית, שהיא כנראה תולדה של הסטרס הממושך. לחיות בתחושה שבכל רגע השובה יכול להרוג את השבוי, זה עומס נפשי אדיר. במקרה של החטופים הישראלים ב-7
באוקטובר, המצוקה התחילה כבר בעצם המתקפה הברברית שפתחה את המלחמה, ההרוגים, הקהילות שנפגעו קשות והאובדן העצום".
שלושה חיילים יוצאים לקרב, יש דרך לדעת מי מהם יחזור עם פוסט טראומה?
"כמו ברוב הדברים ברפואה, אנחנו יודעים שיש אנשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח מצב של פוסט טראומה. אנשים שחוו אובדנים קודמים או שמתמודדים עם הפרעות נפשיות קודמות. אך אין לנו באמת דרך לנבא מראש. בבסיס השאלה הזו יש גם שאלות מוסריות כבדות משקל. אם נדע שחייל מצוי בסיכון גבוה לפתח פוסט טראומה, האם נכון בכלל לשלוח אותו לקרב? כיום צה"ל נוקט בגישה שמי שיש לו עבר של התמודדות עם בריאות הנפש, לא יתגייס לקרבי בגלל הסיכון לפתח או להחמיר הפרעות נפשיות, וכמובן כי הוא עלול לתפקד באופן לא מיטבי בלחימה. חלק משמעותי מאוד באימון של לוחם בצבא זה פיתוח התמודדות שגם מפחיתה את הסיכויים ללקות בפוסט טראומה, וכן מפתחת את היכולת לגייס תעצומות נפש הדרושות ללחימה גם כשהחייל כבר מותש, רעב וכשחבריו נפצעו או נהרגו. אבל חשוב להבין שתגובת דחק אקוטית, כפי שזה קרוי בעולם האזרחי, או 'תגובת קרב' - המונח הצבאי המקביל, שכיחים מאוד".
כמה שכיחים?
"ניקח למשל תרחיש של פיגוע עם מחבל מתאבד, כפי שחווינו במהלך האינתיפאדה השנייה. במרבית הפיגועים נהרגו בודדים, נפצעו עשרות, וישנו מספר תלת ספרתי של נפגעי חרדה, נפגעים שחוו מצב של כמעט מוות וחוו חוויית אובדן. זה מציף את היותנו בני תמותה. 80% מהאנשים שחווים איום כה משמעותי על הקיום שלהם יפתחו ASR) acute stress reaction), או בעברית - תגובת דחק אקוטית. 'תגובה' ולא 'הפרעה'. זוהי תגובה נורמטיבית למצב לא נורמלי בעליל. יש לזה קשת רחבה של תסמינים, כמו דריכות גבוהה, דופק מהיר, חרדה, כאב גופני, נטייה לחוות שוב ושוב את האירוע, רעד ועוד. החדשות הטובות הן שהרוב המוחלט יצלחו את השלב הזה. אלה שלא יחלימו יפתחו הפרעת דחק פוסט טראומתית או PTSD".
איך נראה המענה לחיילים תוך כדי מלחמה?
"שירתי 20 שנה בשייטת 13. תחילה כלוחם, לאחר מכן כמפקד, בשלב מסוים כאחראי על הכשרת הלוחמים ולבסוף חזרתי ליחידה כפסיכולוג. בחרתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית כדי לעבוד עם לוחמים שרוטים בנפשם או הלומי קרב. במעלה הדרך, הבנתי שגם אני בעצמי סובל מפוסט טראומה. המסע האישי שלי יצא לאור כספר, Time to Kill Time to Heal (הוצאת גפן). סיפור של יציאה לקרב, השיבה ממנו, המסע שלי לטפל בעצמי דרך הטיפול באחרים. שנים עסקתי בהכנת הלוחמים, בחיזוק חוסנם ויכולתם לתפקד במצבי קיצון, תוך הפעלת שיקול דעת ובעיקר - חתירה לניצחון בקרב. יחד עם המפקדים, ערכנו התערבויות ממוקדות במקרים של אובדן, כשלוחמים נפלו בקרב.
גם צוותי שייטת 13 הוקפצו בשבת הארורה, הם לחמו בצורה מעוררת השראה במציאות הבלתי אפשרית של המתקפה הזו. היו כאלה שתיארו את התחושה כאילו הם נלחמים את מלחמת יום כיפור, אך בזירה של זוועות באבי יאר ואושוויץ. כשחזרו לבסיס בתום ימי הלחימה הראשונים, מפקדים התייעצו איתי מה לעשות עם הצוותים הלוחמים שחזרו מהקרב. 'צריך טיפול? הרי הם נחשפו לזוועות', אמרו. עניתי: ארוחה טובה ושילכו לישון. בבוקר, טבילה בים ושיחה עם מפקד השייטת, טיפול בנשקים וחידוש מלאי תחמושת. מוכנות גבוהה להמשך לחימה. הזמן להתערבויות ואולי לטיפול נפשי עוד יגיע, עדיין מוקדם, כעת צריך עוד להילחם".
מה כן עושים תוך כדי לחימה?
"אנו יודעים כיום שהתערבות מהירה מונעת פוסט טראומה. זה מה שעושים עם החיילים שנפגעו ופיתחו תגובת קרב. קציני בריאות הנפש פוגשים אותם מחוץ לרצועה. לא בכדי זה נעשה באזור הלחימה, היכן ששומעים את רעם התותחים. הרעיון הוא להחזיר את האנשים ללחימה, ובעיקר להחזיר אותם לצוות, למחלקה ולחברים, זה נותן כוח. יש ספר שנקרא 'מאפס למאה' (הוצאת ידיעות ספרים) שמתאר בצורה יפה את הקשר שנבנה בתוך צוות לוחמים ביחידה 669, וכיצד זה מסייע להם להתמודד עם המשברים והחילוצים שהם נקראים אליהם. בשייטת 13 וביחידות נוספות זה דומה מאוד. לשם אנחנו רוצים להחזיר אותם".
הורים לחיילים שחוזרים מהמלחמה, למה הם צריכים לשים לב?
"כל מי שנמצא באזור לחימה מושפע באופן כזה או אחר. רמבו, לוחם־על ללא רגשות יש רק בהוליווד. אנחנו בני אדם. אנחנו יכולים לצפות להשפעות חוויית הלחימה, שבאות לביטוי בתופעות כמו סגירות, מבע אטום בעיניים, חוסר תיאבון, הבזקי זיכרון (פלשבקים) בזמן ערות ובמהלך השינה (סיוטים) או חוסר יכולת לישון בלילה. לעיתים יש תחושות קשות, כמו למשל אשמה. 'למה אני חזרתי וחבר שלי לא?' צריך לתת את הכבוד הראוי לתחושות האשמה, גם כשהן לא בהכרח קשורות למציאות ולמה שבאמת קרה בשטח. כהורים, עלינו לנשום עמוק ולא ללחוץ ולנסות לדובב. בשלב זה, בוודאי שלא להפנות לטיפול. במרבית המקרים זוהי תגובה נורמטיבית למצב לא נורמלי של לחימה, סכנה וחשיפה למוות. לוקח זמן לחזור לחיים. רבים לא ירצו לדבר ולשתף, כי 'מי שלא היה שם לא יבין', זו התחושה שמלווה אותם. התאוששות יכולה לקחת שבועיים-שלושה, וזה בסדר. כשיחזרו לעצמם יכולה להתווסף שכבת בגרות, שמשקפת עומק וניסיון חיים וזה לא בהכרח דבר רע. אם התופעות שהוזכרו לא עוברות וזה מתארך משבועות לחודשים, זה צריך להדליק נורה אדומה. במקרה כזה יש לפנות לגורם מקצועי לטיפול. אחת לכמה זמן פונים אליי חברים מהשייטת, אומרים לי שמישהו נפגע וצריך טיפול, אבל לא מסכים ללכת. לא נכון להכריח אדם לקבל עזרה וסיוע נפשי. למרות שכיום יש מודעות גבוהה יותר לפוסט טראומה עדיין יש כאלה שנמנעים. מסתובבים ביננו גם כיום בוגרי מלחמת יום כיפור שמסרבים לגשת ולקבל טיפול. האמת היא שחבל על שנות הסבל שחווה הלוחם וסביבתו, ובמידה ויש פגיעה, לא לחכות".