שיתוף
ד''ר בקי קנדי / צילום: Melanie Dunea

ד''ר בקי קנדי / צילום: Melanie Dunea

הלוחשת להורים
ברב המכר 'טובים מבפנים' מאת ד"ר בקי קנדי, מומחית בעלת שם עולמי לגידול ילדים, היא מציגה הורות חיובית מתוך אמונה שילדים והורים טובים מטבעם • רגע לפני שעיקמה פרצוף על עוד מסר ניו אייג'י, התחוור לליאת תימור שהאסטרטגיות שמציעה קנדי, הם נכס יקר המציאות

ליאת תימור

29.02.2024

אני חובבת ספרי הדרכה, בעיקר כאלה העוסקים בהורות. בלא מעט מקרים מספיקים לי כמה דפים כדי לנחור בבוז מול הכותב, ולסכם בנחישות שהוא מעולם לא חווה דרמות משפחתיות אמיתיות. ייתכן שהכות מבין בכתיבה או בשיווק, אבל בגידול ילדים? הרבה פחות. זה כמעט קרה לי גם עם ספרה של ד"ר בקי קנדי, 'טובים מבפנים - מדריך להורה שהיית רוצה להיות' (הוצאת מטר). קנדי, 39, שנחשבת לגורו עצות להורים המילניאלים, פסיכולוגית קלינית, נשואה, אימא לשלושה, מתגוררת בניו יורק ונוהגת לשתף את עוקביה הרבים בפלטפורמות דיגיטליות. מייד עם צאת ספרה לאור הוא הפך לרב-מכר.

הספר שמעיד על עצמו כמכוון להורים שאתם רוצים להיות (כבר מעצבן, כאילו יש סטנדרט אחד) נפתח סביב הרעיון של הורות חיובית מתוך האמונה שילדים והורים הם טובים מטבעם. גישתה של ד"ר קנדי מבוססת על טיפוח רגשות אמפתיים וקשר רגשי חזק בין הורים לילדים. היא שמה דגש על הבנת נקודת המבט והמצב הרגשי של הילד, הבנת הצרכים והרגשות הבסיסיים המניעים את פעולותיהם ועידוד תגובות חומלות ואמפתיות על פני ענישה, ציות ומשמעת.

עד כאן שום דבר לא חדש, רק מנוסח קצת יותר מעצבן; כולם טובים, כל הזמן? ועם כל הכבוד (ויש, ויש) של יכולות ההכלה והאמפתיה הנשגבים, היכן הם כשאנחנו נמצאים בקו ראשון מול התקף טנטרום או מול זאטוט שמבקש לבדוק את הגבולות שלנו, בדיוק כשאנחנו כבר בקצה גבול היכולת שלנו להכיל גרגר אורז. אולי הייתה זאת הנזיפה הנוספת, "מתחת להתנהגות הרעה, יש תמיד ילד טוב. כשהורים פוסלים התנהגות זאת בלי להכיר בילד הטוב שמתחתיה, הילד מפנים שהרוע טמון בו" - באמת תודה, כי רק רגשות אשמה זה מה שחסר לנו ההורים.

ואז חלה תפנית בעלילה. את הפרשנות הנדיבה, רגעי החסד, מציעה קנדי להפנות גם אלינו ההורים, גם במצבים שבהם אנחנו לא בדיוק גאים בעצמנו. החלק החשוב בספר הוא ההכוונה הכל כך חשובה להורים, להכיר בחיבור הנחוץ בין ההתפתחות שלהם להתפתחות וצמיחה מיטבית של הילדים.

במילים אחרות, במקום ספרי ההדרכה המבוססים על תעשה כך ותקבל ככה, קנדי מזמנת את המפגש המאתגר ילד-הורה כבוחן לכל מערכות היחסים שניתקל בהם בחיינו. ומאחר שמערכות יחסים כוללות בהגדרה באגים ופשלות במערכת, הצלחות וכישלונות - כך גם בהורות. סביר ש'נאבד' את זה מדי פעם, לא שזאת דרך הורית מוצלחת להתנהל בעולם, אבל אין הורה, גם זה שנחשב ל'טוב דיו', שלא איבד את זה במוגזם מדי ולא טוב בכלל.

כריכת ספר של ד''ר בקי קנדי

כריכת ספר של ד''ר בקי קנדי

גם לאימא יש רגשות

תשומת לב משמעותית מעניקה ד"ר קנדי למה שהיא מכנה תיקון. ואף שהביטוי מופיע כך במקור, הייתי מציעה לחשוב על איחוי כתחליף. ואולי רק לי המונח 'תיקון' מתקשר להחלפת תקר בגלגל ולא בפגיעות הוריות. התיקון מעודד הורים להתייחס לטריגרים שלהם ולחוויות העבר שלהם, ככאלה שעלולים להשפיע עמוקות על סגנון ההורות שלהם ועל תגובותיהם להתנהגות ילדיהם. על ידי ריפוי עצמם וניהול הרגשות שלהם, ההורים יכולים לספק סביבה מטפחת ויציבה יותר לילדיהם. בחלק הטכני והמאתגר של התיקון היא מפנה את ההורים לעשות הפרדה בין המעשה לילד. אם לדוגמה הילד שיקר, אין לראות בו ילד שקרן. אם חוזרים להנחת היסוד שהילד טוב מטבעו, הרי שהשקר נועד לשרת משהו. ההתמקדות בצורך של הילד תוך פרשנות נדיבה, מאפשרת מרחב לתקן התנהגות שדרכה ילדים יוכלו לתרגם ללמידה ולגדילה בעתיד. לחזור עם הילד לרגע המאיים שחווה ללא התגוננות, להראות להם שהרגע הזה היה גם לא נעים לנו, שאכפת לנו, הופך את רגע הקרע הזה לזיכרון שייחרט במוח לא רק כאירוע טראומטי, כי אם אירוע מלמד. הורה שאיבד עשתונות ואמר מילים מיותרות או ביטא כעס בצורה לא מידתית, יכול להגיד לילד שנהג כך כיוון שהיה כבר עמוס בחוויות קשות, ועל אף ההתנהגות המחורבנת הזאת הוא חש כלפי הילד רגשות של אהבה. ההתמקדות אינה ב"סליחה שפעלתי כך, ואם לא היית זורק את הקורנפלקס על הרצפה זה לא היה קורה", אלא הזמנה להכיר במורכבות ההתנהגות האנושית. "פעלתי באופן לא מוצלח, אבל אני מאוד אוהב אותך". קנדי מדגישה את כוחו של שיח המזמן הכרה במורכבות כמקפצה התפתחותית. אני יכול לכעוס על הילד ששיקר לי אבל גם להסתקרן מה גרם לו להסתיר ממני. אני יכולה להבין שיש צורך לעשות קיצוצים בעבודה ולכעוס על קיצוץ השכר. המפתח הוא בשיח שבו אנחנו מבקשים ללמוד ולהבין על פני שיח שבו אנחנו מבקשים להגיב.

הורות עכשווית נוטה להתפרש לא אחת כצורך להעניק לילד עולם ומלואו גם במחיר של הקרבה עצמית, ואפילו תשישות פיזית ונפשית. בהורות אינטנסיבית בקשה לרווחה אישית עלולה להיחשב כפעולה אנוכית. ד"ר קנדי מצביעה על כך שאף שילדים אינם חפצים בעצמאיות של הוריהם - מודל הורי עצמאי הוא הכרחי להתפתחות שני הצדדים. אולי תעזור לכם השאלה המבחנת הבאה, כיצד תרצו שילדכם יתארו אתכם בעתיד: "אימא שלי עשתה הכול למעני?" או "אימא שלי דאגה לעצמה אבל לא החסירה ממני דבר". לאורך כל המסע ההורי שלי, נתקלתי באין-ספור אתגרים, כל אחד מארבעת המופלאים שלי יכול להעיד על חולשותיי ההוריות וישמח להזכיר לי אירועים שהייתי מעדיפה לשכוח. אבל תמיד שמרתי על קשר בטמפרטורה חמה, קרוב ובטוח. ההורות לא בלמה אותי בבחירות שלי, היא מקסימום שימשה תירוץ כשהיה לי נוח. הקשר שלי עם ילדיי הוא הקשר המספק, הממלא, המאתגר והאהוב עליי ביותר מכל מערכות היחסים שלי. חמסה עליהם.

הפרק 'עוד לא מאוחר מדי' הוא פרק נחמה משובח. "השאלות הנוגעות ליכולותינו לשקול רעיונות חדשים, לחשוב על שינוי בעצמנו ובהתנהגותנו, לטפח ולשמר הרגשה טובה ביותר לעצמנו". לטענת ד"ר קנדי, כל איחוי יטיב עם כל הצדדים גם כעבור שנים רבות, גם כשנדמה שהכול אבוד. באחת מהרצאות טד, מזמינה קנדי את הקהל לדמיין שיחה עם הורה שבו הוא מעביר מסר פשוט: חשבתי עליך ילד, ועל הדברים שעברת בילדותך, אני יודעת שחלקם היו קשים וכואבים. אולי לקח לי זמן, אבל אני רואה אותם. יש משהו עכשיו שאני יכולה לעשות למענך? לדבריה, מעטים היו מפנים את הגב או טורקים את השיחה הזאת. "הורות, אינה מתאימה לרכי לבב" (המשפט האהוב עליי בכל הספר), היא תובענית להחריד ומצריכה כמויות עצומות של התבוננות עצמית, למידה והתפתחות.

עוד כתבות

צילום: Shutterstock
היכרויות, תזכורת לנטילת תרופות ועוד אפליקציות לגיל השלישי
מור פלד
צילום: Shutterstock, KrerkStock
הכי רחוק מ-8200: הפנים המגוונות של ההיי-טק
מור פלד
צילום: דור קדמי
"אמנות מכניסה טעם": האמנים המפונים שגרים ויוצרים במבנה ה"רזידנסי" ביפו
שלומית אורן
צילום: מתוך אתר המעצבים pearsonlloyd.com
במהדורה מוגבלת: שת"פים בין מעצבים למותגים מניבים תוצר לא שגרתי
אוריה שרביט

© כל הזכויות שמורות לגלובס