העיתונאי רענן שקד לא הבין למה הוא לא מצליח להיות מאושר, ואיך אפילו החברים האומללים שלו הצליחו לשפר את מצבם ורק הוא נשאר תקוע מאחור • אז הוא כתב על זה ספר מנחם
רענן שקד מלמד אותנו איך להיות מאושרים. הנה משפט שלא חשבנו שנשמע אי פעם. אבל דברים מוזרים מאלה קרו בוודאי - אם כי לא זכור לנו כרגע איזה דברים בדיוק - והנה בא 'אושר לאנשים לא מאושרים', המדריך של אחד הכותבים הנרגנים, החמוצים (תמיד בצדק כמובן), המבריקים והמצחיקים ביותר, אבל גם המפוכחים ומכאן הרגישים והעצובים בתולדות העיתונות העברית. הוא לוכד לפרנסתו להפליא את מה שדורון רוזנבלום הגדיר
כ'תוגת הישראליות'. ובמילותיו שלו, ניחן בכישרון "לכתוב סבל יום-יומי קטן וגדול במילים נגישות לקוראים רבים". אז מה לו ולאושר, לכל הרוחות?
כותרת המשנה של ספרו המפתיע (בהוצאת כנרת-זמורה), מסבירה את המיזם: "איך להתחיל להיות מאושרים כשמפלס שמחת החיים שלכם נמוך כל כך". שקד כותב על התקרה הנמוכה מלכתחילה של האושר הישראלי, ש"ירדה לחצי התורן לפחות" אחרי 7 באוקטובר, "ולא חשוב כמה ננסה להרים ראש, די מהר ניחבט בה". אבל יש לו כמה עצות בכלל לא רעות, ובהחלט לא יותר מופרכות מאלה שהופיעו בעשרות מדריכי אושר וספרי עזרה עצמית אחרים שמכרו טריליוני עותקים, להתמודד עם הסיטואציה שאליה נקלענו
בהיעדר דרכון זר (עוד עניין פתיר דווקא) בפרט, ובהיעדר אמצעי מניעה של הורינו בכלל. אני עוקב שנים אחר כתיבתו של שקד בהנאה והערכה. כיף גם לא להסכים איתו, אם כי רוב הזמן הוא הקול השפוי להחריד הזה, בתוך אי השפיות הכללית ששמה ישראל, שאומר בדיוק את כל מה שחשבנו אבל לא ידענו איך לנסח. כך שאם אתה מוצא את עצמך לא מסכים איתו, אתה יודע שיש לך בעיה. מאז דורון רוזנבלום לא היה פה לדעתי בעל טור שהצליח לדברר אותנו בכזה כישרון ובכזו חריפות עתירת רזולוציות. הטורים שלו על אבהותו (לבנו איתי, שאחריו הגיעה בתו יערה( כונסו בספר 'תגיד אבא' ודיברו גם למי שאינו אבא, כמוני, אבל אולי בעצם לכל מי שיש או שהיה לו אבא; שקד איבד את אביו
שלו כשהיה בן חמש, ומגלה בספר שהיה ילד עצוב גם לפני כן. עוד פרסם אוסף סיפורים קצרים שנקרא 'ועכשיו להתחתן' ואת 'החלום האמריקאי - מדריך למשתמש', שהתבסס על השנים שבהן למד וחי בניו יורק.
שקד ואני מיודדים, ולטובת הידידות הזו סיכמנו שאני המוכשר מבין שנינו. כלומר, כך הודעתי לו והוא לא הביע התנגדות, ועד כה זה עובד. ועכשיו נפתח את המיקרופון וניתן לאיש לדבר.

כריכת ספר ''אושר לאנשים לא מאושרים''
מתי הבנת בעצם שאתה אדם לא מאושר?
"אני חושב שהבנתי את זה סופית רק בסביבות הצבא. כלומר, הייתי ילד עגום ומתבודד יחסית, אבל לא ניסחתי לעצמי את המצב במילים כאלה, אלא יותר במילים כמו 'לא מוכן בשום אופן לצאת לטיול שנתי'. מתישהו בצבא, כשהתחלתי להבחין בתבניות החרדתיות והזועפות שלי, גם משהו בתפיסה העצמית התנסח באופן מודע".
אבל מה פתאום ספר הדרכה לאנשים לא מאושרים? מאיפה זה בא?
"אני מנסה כבר המון שנים להיות יותר מאושר או יותר שמח או שמח בחלקי, שבע רצון, נינוח, מרוצה, קרא לזה איך שתרצה. אני פשוט חותר לחיות חיים יותר טובים, מטורף ככל שזה נשמע. תמיד עניין אותי איך כל החברים שלי, ששנים רבצו איתי בשוחות של האומללות, הצליחו לצאת מזה בזמן שאני נשארתי מאחור. כאילו, מה הם הבינו שאני לא הבנתי? מה הם ראו שאני לא ראיתי? עבדתי בשיא הרצינות על הניסיון לפצח את זה, קראתי המון ספרות מקצועית ומחקרים, דיברתי עם אנשים ופתאום היה נדמה לי שעליתי על משהו. בהתחלה חשבתי לכתוב מין ניוזלטר לא ארוך ולהפיץ אותו באינטרנט לכל מי שירצה, אבל אז קלטתי שיש פה ספר. תשמע, אני לא גורו, לא המצאתי שום גלגל ואני לא חושב שזה ספר שישנה את העולם, אבל אני בהחלט מאמין שהוא יכול לעזור לאנשים להרגיש קצת יותר טוב עם החיים שלהם, עם המקום שלהם בעולם, עם היום־יום ועם עצמם. לפי התגובות שמגיעות אליי בינתיים, כנראה שצדקתי, וזה כשלעצמו כבר משמח. היה שווה". או כמו שהוא כותב בגוף הספר: "בשלב שבו עוינות מול העולם כברירת מחדל מפסיקה לשרת אתכם; במצב שבו הציניות ואחותה המרושעת - הסרקזם - מתבררות כמשענת קנה רצוץ - אין ברירה אלא לצאת למסע אישי קטן בניסיון לחפש, ולמצוא, את מה שכן עובד בשבילכם".
אתה פחות מתייחס לזה בספר, אבל מעניין אותי לדעת אם לא חששת שילדיך יהפכו חלילה לאנשים לא מאושרים בעקבותיך? שתעביר להם את זה? ועכשיו, כשאתה פחות אומלל, אתה חושב שאפשר ללמד ילדים להיות מאושרים?
"בוודאי שהיה חשש כזה, שנמהל בהקלה מכך שדורית [גבירצמן, אשת טלוויזיה בכירה, י"פ], בת הזוג שלי, היא אדם אופטימי ושמח (מדי אפילו), והם קיבלו לא מעט גנטיקה מיטיבה גם ממנה. אבל אני עוקב מקרוב ומודאג לגלות פה ושם רמזים מטרימים לדברים שאני כנראה המטתי עליהם: חרדתיות קלה, היפוכונדריה כבדה ואיזו נטייה למצבי רוח ולפעמים הסתגרות. אם הם יגדלו להיות מבוגרים כאלה, אני חושב שכל האבולוציה הדרוויניסטית צריכה לחזור להיות בסימן שאלה. אנחנו לא אמורים להשתפר מדור לדור? אני משוכנע שאפשר ללמד ילדים להיות מאושרים. ראיתי איזו עבודה טובה בתחום עשו ההורים של בת הזוג שלי איתה ועם האחים שלה, ואיזו עבודה פחות טובה עשו איתי ועם אחי. אין לי ספק שזה בא במידה רבה מההורים, וכמה שמחה או דכדוך ועצבים שררו בבית כשהיינו ילדים. אבל זה באמת עניין של יצירת אווירה וסביבה עבורם. אי אפשר ממש ללמד את זה או להציב חוקים לדבר הזה. וכמובן שצריך לתת להם דוגמה אישית, אבל באמת שיש ימים שאני לא מסוגל לזה. מדובר ברוב הימים".
כיצד האומללות שלך השפיעה על חיי הנישואים שלך? האם המסע לחיפוש האושר שאתה מדבר עליו יכול להתבצע גם בזוג או בצוות או שהוא חייב להיות יחידני?
"אני לא חושב שחיי הנישואים שלי אומללים, אבל אני חושב שהיו תקופות שבהן דורית הייתה צריכה להכיל לא מעט - שזו דרך נעימה להגיד 'לאכול חרא ממני'. למרות שיהיה מוגזם לנקוט בביטוי הזה, כי מלבד להיות לא נחמד לאף אחד לפרקי זמן מסוימים (לרוב
בני כחצי שעה גג), לא עשיתי שום דבר מזיק. אבל ממש לא נחמד. בסוף זה מסע יחידני. כולנו חיים בתוך עצמנו, עם עצמנו, והעבודה על הנרטיב הפנימי שלנו והיכולת שלנו לחיות בסימביוזה עם מציאות חיינו היא בעיקרה שלנו. כמובן שבני זוג וחברים הם, מה
שנקרא בקלישאית, 'שותפים למסע', אבל הם שותפים פאסיביים; אנחנו עשויים לקחת לא מעט מהזמן המשותף שלנו איתם, אבל גם זה משהו שאנחנו צריכים להכיר בו ולהבין בעצמנו על עצמנו, בזמן שהם חווים את חווייתם הסובייקטיבית שלהם במחיצתנו. בקיצור, זה לא טיול זוגי. זה טיול יחידני שאפשר לבצע גם בזוג".

רענן שקד / צילום: רמי זרנגר
העצות של שקד במהלך המסע שהוא מוביל עושות לכאורה הנחות לא קטנות לקוראים, אבל לא בקטע מתחנף, אלא אשכרה משחרר ומחכים. הוא 'מאשר' לכל הלא-מאושרים לנהוג בחוסר אחריות (כלכלית למשל) כשזה מתאים להם, לא לקחת ללב את כל מה שהם
לוקחים ללב, לא להרגיש אשמים כשנדמה להם שאין אשמים מהם ולהבין שהם לא באמת מרכז העולם של כמעט אף אחד (לא תאמינו עד כמה גדולה ההקלה שהתובנה הזאת מביאה); כמה משמות הפרקים הקצרים, הצלולים והקצביים מרמזים על תוכנם, הפחות סטיקרי או תמים ויותר עמוק ממה שנדמה: 'איך להפסיק להציל את האנשים המבוגרים בחייך', 'תמיד תהיה איטליה. או הדבר הקטן הבא', 'בעניין הרעש הפנימי שלכם: תנמיכו', 'לא לוותר על אי-נחת' ו'לאהוב את הלבד'. אז אולי בתום הקריאה לא תתחילו לרקוד ולשיר ברחובות כמו באיזה מיוזיקל מוגזם, אבל להתפייס קצת עם העולם ולהתרכך מעט? שוב, דברים מוזרים מאלה לבטח קרו.
כשהחיים זורקים עליך לימונים
כשחשבתי לעצמי (וגם אמרתי לשקד) שאולי אני מהקוראים שאי אפשר 'להציל' או לעזור להם באמת, בעודי חי כמעט בחוסר כל בעיר יקרה במיוחד, אחרי שבזבזתי את כל חסכונותיי וירושותיי ואחרי התקף לב )וחצי(, באו הספר - ושקד - והרימו לי, ניחמו אותי ולימדו אותי להסתכל באמת על חצי הכוס המלאה של הלימונדה שממנה עשויים הלימונים שהחיים זורקים לנו (כנרמז מציור העטיפה החמוד), ולהאמין שגם אם אני לא צעיר, לא בריא ולא עשיר, עדיין לא אבדה תקוותי לאושר מסוים, שהמסיבה עוד לא נגמרה (וכשם פרק שימושי אחר, היא גם לא מתקיימת בשום מקום אחר), ושאפילו זיכרונות טובים מבזבוזי הכספים ההם כבר עושים אותי לבדם פחות עני. ותמיד אפשר כמובן ללמוד גם מחוויות החיים והתובנות של אנשים ששקד מזכיר בספר, כמו רונלד ויין, השותף המקורי השלישי בייסוד חברת אפל, שפרש מהשותפות אחרי 12 יום והפסיד בדיעבד 75 מיליארד
דולר פוטנציאליים אחרי שמכר את חלקו בחברה (10%) תמורת 1,500 דולר בלבד. "אתה ואני היינו מתים מצער אם זה היה קורה לנו", אומר שקד, "אבל הוא פשוט המשיך הלאה וידע שלא הייתה לו שום אפשרות אחרת. לא התאים לו להיות שותף באפל, אז הוא עזב וזהו"; או מוריס קאהן, המיליארדר הישראלי־דרום אפריקאי ששקד כתב את הביוגרפיה שלו (שלא התפרסמה), ושכמו שמעון פרס המוזכר כהשראה מפתיעה, חי ממפרויקט ל פרויקט, כשתמיד יש באופק את הדבר הבא; או חברנו דדי כוחן, שהתעוור בפתאומיות בגיל 24, לא ראה מעולם את שלושת הילדים שהביא לעולם, ואומר לשקד בפשטות שהפילוסופיה שלו היא להתמקד במה שיש ("ויש הרבה") ולא במה שאין. פרופורציות, עוד משהו שכל כך קל לשכוח וכל כך חשוב ומועיל להיזכר בו.
זה לא ששקד הוא שגריר של חשיבה חיובית. אם כבר, הוא מאמץ את הגישה של הגורואית ג'ולי נורם, שמדברת על "כוחה החיובי של חשיבה שלילית", ורואה בעצמו "פסימיסט הגנתי". "חשיבה חיובית ואופטימיזם מתפרץ יהפכו אתכם שאננים", הוא כותב,
"מודעות לסיכויי הכישלון תגרום לכם להתכונן מספיק זמן מראש לתרחיש הגרוע ביותר האפשרי".
יכול להיות שאם היית מאושר מגיל אפס לא היית נעשה רענן שקד? מחשבה קצת מלחיצה!
"מה כל כך רע בלא להיות רענן שקד? זה נשמע לי פתח להיות המון אנשים מוצלחים ומצליחים או לפחות מרוצים יותר. אני חושד שהייתי הופך להייטקיסט, יזם או מפיק אירועים. ובכל מקרה לאיל הון. לא נראה לי שאני הולך להיות מדריך אושר במשרה מלאה, יש לי עוד תוכניות, אבל אני בהחלט לא מתכוון להפסיק לחפש עוד דרכים ושיטות ותכסיסים וטריקים לחיות יותר טוב ולהעביר יותר ימים בסבבה מאשר בבאסה. אני לא יכול להגיד בלב שלם שאני אופטימי לגבי המקום הזה והפלנטה הזאת, כמו שכל מי שקורא את הטורים שלי יודע, אבל מצד שני, כמו שוודי אלן אומר בציטוט שפותח את הספר, 'תמיד שנאתי את המציאות, אבל זה המקום היחיד שאפשר להשיג בו כנפי עוף'".