התחקיר על עפרה חזה בתוכנית 'חשיפה' עם חיים אתגר העלה חזרה לתודעה את הדמות המיתולוגית פרופ' צבי בנטואיץ, מבכירי חוקרי האיידס בישראל • בריאיון מיוחד הוא מספר את סיפורה המיתולוגי של מגפה שעוררה דרמות רפואיות וחברתיות מהגילוי, ועד לריפוי
"זו פרשה מדהימה, 40 מיליון אנשים מתו והיא השפיעה בצורה מאוד עמוקה על ההתנהגות של בני אדם ועל כל מה שהם עשו. והיום זה נעלם מעבר לרדאר, נעלם, פשוט נעלם", כך מספר פרופ' צבי בנטואיץ, כיום נשיא נאלא (עמותה למיגור המחלות הטרופיו באתיופיה ואפריקה) וראש המרכז למחלות טרופיות ואיידס, אוניברסיטת בן גוריון, ומי שנחשב ביותר מ-40 השנים האחרונות לאחד מהרופאים המשפיעים ביותר בהתמודדות עם מגפת האיידס, שמחקריו הרפואיים בתחום ותרומתו המשמעותית כרופא וחוקר למערכת הבריאות בישראל זיכו אותו באות מפעל חיים.
כשאני מבקשת ממנו לתאר רגע אחד או חוויה אחת שהותירו בו חותם הוא עונה שזה בלתי אפשרי. "זאת הייתה מציאות כמעט יום־יומית של התמודדות עם ביטויים שונים של
הדרמה הזאת. וזו ללא ספק הייתה דרמה", הוא מספר ומזכיר את חולה האיידס הראשון בישראל שנכנס למרפאתו ב-1982, כדי שיטפלו בו במחלה שלא הכירו בעזרת טיפול
ניסיוני שהציע קולגה ממכון ויצמן ושהיה אמור לעודד ייצור של תאי חיסון, ולא צלח. "אין ספק שברגע שהגיע החולה הזה מארצות הברית, זו באמת הייתה דרמה. אנחנו לא הכרנו, לא ידענו. מצד אחד הייתה התקווה שלא התקיימה, שאולי יש לנו פתרון ומצד אחר היה הצד האנושי של המצב שלו, בסך הכול ידענו שהוא ימות, ואומנם הוא לא מת אצלנו,
אבל הוא חזר לארה"ב ושם הוא מת".

כריכת ספר ''איידס, כרוניקה של מאבק''
את קורותיו וקורותיה של המגפה שהייתה ונעלמה מגולל פרופ' בנטואיץ בספרו 'איידס, כרוניקה של מאבק' (הוצאת איתי בחור). במשך שנים הרגיש צורך לחלוק את הניסיון שצבר במהלך ההתמודדות עם מחלת האיידס בישראל, ולבסוף עשה זאת בסופה של
מגפה אחרת שפקדה את העולם כולו. "אין ספק שהקורונה השפיעה עליי באופן אישי, ודרך העיניים שחוו את הניסיון מהעבר יכולתי לראות את הכשלים והחסרים במנהיגות הרפואית. אחד ההיבטים המשמעותיים היה חוסר היכולת של המערכת להיערך בצורה
מספקת להתמודדות עם המגפה. אילו הייתה פועלת אחרת, ההתמודדות הייתה יכולה להיות קלה יותר. סגרים, פגיעות באוכלוסיות שלא היה צורך לפגוע בהן - כל אלו הפכו את המשבר לקשה ומורכב יותר. כבר בהתמודדות שלנו עם מגפת האיידס היה לנו ברור עד כמה התמיכה החברתית והמשפחתית משמעותית ביכולת של אדם להתמודד, למות בטוב ולא למות ברע. אומנם לא פתרת את תוחלת החיים (על אף שזה כן תורם במידה מסוימת), אבל זה כן היה משמעותי מאוד. וכשראיתי מה קורה בקורונה זה היה עצוב מאוד. אנשים מתו בודדים, בלי המשפחה לידם".
אחד הסיפורים הקשים שפרופ' בנטואיץ מזכיר בספרו הוא על אודות חולה באחד הקיבוצים בצפון הארץ שנאלץ לבלות את ימיו האחרונים כאסיר, מבודד מכל קשר אנושי, שאפילו את המזון משאירים לו מחוץ לדלת, זאת, חרף הסבריו של פרופ' בנטואיץ לצוות
המטפל ולאחות האחראית שאין ממה לחשוש. הסוף היה עגום, לא רק בשל הדרך שבה נפרד מהעולם אלא שלאחר מותו חברי הקיבוץ שרפו את כל תכולת חדרו ואף שמרו מרחק מילדיו כאילו היו מצורעים, מפאת מחלת אביהם. "אומנם מדובר במקרה קיצוני מבחינה
מסוימת, בגלל שזה היה קיבוץ, שבו יש חשיבות עצומה לדמויות המרכזיות בקבוצה, ובמקרה הזה לאחות שהייתה אחראית לוועדת הבריאות ובסופו של דבר היא קובעת את המדיניות, אבל האופן שבו אותה אחות שלא הצליחה להשתחרר מהפחד שלה השפיעה על כל הקבוצה, מדגימה איך פעילות של דמויות בודדות, כשהמעמד או התפקיד שלהם הם שקובעים את המדיניות, יכולה להשפיע על מערכת שלמה".

צילום: מתוך קמפיין להעלאת המודעות לאיידס בשנות ה-80 וה-90, ארה''ב

צילום: מתוך קמפיין להעלאת המודעות לאיידס בשנות ה-80 וה-90, ארה''ב
אותה אחות הייתה רק דוגמה אחת לאנשי מקצוע שפגש במהלך הקריירה שלא הצליחו להתגבר על החשש לטפל בחולים, כמו הסיפור על הפעם שהוזעק באופן בהול למחלקת האולטרסאונד בבית החולים, כשאנשי הצוות לא ידעו כיצד עליהם לנהוג מול חולה איידס,
ומצא אותו שוכב במיטה בפתח המחלקה כשאיש מאנשי הצוות אינו מעז לגשת אליו. "הלקח של אותו סיפור הוא במובן מסוים חלק מתמשך ביום-יום שלי, במיקרו-קוסמוס שאני נמצא בו. הרי בסך הכול נהגתי על פי השכל הישר, ובכל זאת כשניגשתי לחולה והצוות ראה אותי יושב לידו, מחבק אותו, מציע לעשות בעצמי את הבדיקה, יצרתי כאן דוגמה אישית, רציתי להראות שאני לא מקריב את עצמי או כל דבר כזה אלא פשוט נוהג כפי שיש לנהוג, ובמקרה של איידס זה משמעותי מאוד, כיוון שאתה עומד מול מצב שמחבר מרכיבים מפחידים, מאיימים ומאוד לא מקובלים, מצב שלאנשים קשה להתמודד
איתם, שמרגישים צורך להסתיר. זו גם מחלת מין, היא גם מזוהה עם הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות, קבוצת סיכון שמלכתחילה הייתה מוגדרת אז כסטייה חברתית, וההבחנה הזו בין מה שקיים אצלנו למה שמאיים עלינו ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, כל
הדברים האלו פועלים נגד ההיגיון. הפחדים הם דומיננטיים, הם מעוורים, אנשים לא רצו ש'יבלבלו אותם עם עובדות'".
בתוכנית 'חשיפה' ששודרה בתחילת החודש בערוץ 12 חוזרים אל האמרה שלך על מותה של עפרה חזה, אמרת שעפרה חזה מתה מהבושה, ומראים כיצד המשפחה וחבריה מתנערים מהאמרה הזו. למה התכוונת?
"אני מאוד הצטערתי על איך שהציגו את הדברים. אני חושב שבהצגה של הדברים הסיטו את התוכנית ממסר שהיה יכול להיות הרבה יותר משמעותי וחשוב. בתקופה ההיא הייתי יושב ראש הוועדה שהייתה צריכה לבדוק את תביעת המשפחה על רשלנות רפואית, הייתי
צריך לבחון האם הייתה שם רשלנות, ולכן הכרתי את הסיפור הזה היטב. התחקיר התחיל מסוף הסיפור, כשהמקרה של עפרה חזה הגיע לטיפול של פרופ' זאב רוטשטיין והצוות בשיבא, אבל עיקר הסיפור היה שעפרה חזה הייתה מטופלת על ידי הרופאים שלה, והגיבה היטב לטיפול. בשלב מסוים המחלה החריפה והיא סבלה ממצב שנקרא 'בטן חריפה' [כאן טוען בנטוביץ' כי הטענה בתחקיר כי תגובת הרעלה לתרופות שקיבלה הייתה הסיבה לאשפוז אינה מדויקת, שכן אולי הייתה תופעת לוואי שתרמה למצבה אך לא הייתה הסיבה לאשפוז, רל"ס]. שני הרופאים שטיפלו בה, ד"ר בורג וד"ר הטמן־פרי, ניסו להביא אותה לבית החולים, והיא באישיותה החזקה, והמפחדת מכל אפשרות שידעו שהיא
חולת איידס, דחתה את הבקשות שלהם, עד שלבסוף, כשהגיעה, זה היה מאוחר מדי. כשאני מסתכל על זה היום אני יודע שאצלי זה לא היה קורה, אם אני הייתי הרופא שלה היא הייתה מגיעה לבית החולים by hook or by crook, חרף ההתנגדות שלה. הייתי נחרץ יותר, בטוח יותר, וכיוון שאני מכיר את הרופא שטיפל בה אני יכול להגיד שהוא פעל
על פי דרכו. הוא כן דחק בה ללכת לבית החולים אפילו פעמיים, ולכן גם הוועדה הגיעה למסקנה שלא הייתה כאן רשלנות רפואית, אבל עפרה חזה לא רצתה והוא ויתר. זה לא שהבעל מנע ממנה ללכת, היא הייתה בהכרה, היא אחראית לגורלה והיא החליטה לא ללכת בגלל הבושה, וזה צריך היה להיות המסר של הסיפור, היא לא מתה מהמחלה, הבושה הרגה אותה. ואם היא לא הייתה מתה מהבושה, נניח שהיא הייתה הולכת לבית החולים בזמן והיו מצילים אותה, היא הייתה יכולה להפוך לדמות אגדית, לא רק בישראל
אלא בעולם, של דמות שנלחמת באיידס ולא מתביישת בזה, וזה כל כך חבל שזה
נגמר איך שזה נגמר".

צילום: מתוך 'מעריב', ינואר 1996

צילום: שער 'העולם הזה', יולי 1987
אתה חושב שעכשיו ב-2025 יש עדיין בושה ופחד סביב איידס?
"בטוח. אני עדיין מקבל פניות בטלפון מאנשים שפוחדים פחד מוות שנדבקו באיידס, התדמית של איידס עדיין נשארה גורם מאיים. הפחד מעוור ומשבש את תהליכי המחשבה הרגילים ומביא אנשים למקומות קשים מאוד. יש אנשים שלאורך כל השנים האלו לא משתחררים מהאפשרות שהם נדבקו, הם עושים בדיקות שוב ושוב ובטוחים שלמרות
התוצאה השלילית הם חולים, שהבדיקה לא טובה. וזה שטויות, הבדיקות היום טובות מאוד ובסך הכול אפשר לסמוך עליהן. השכיחות של תוצאות כוזבות נמוכה מאוד, צריכים להיות תנאים מאוד מיוחדים כדי שתהיה טעות בבדיקה. אבל כשאדם יחפש באינטרנט הוא ימצא את אותו אדם שעשה בדיקה שלילית ובעצם היה חולה והם נתפסים לזה. עברו כמעט 30 שנה מאז שיצא הטיפול לאיידס, והמחלה הזו עדיין נשארה מחלה מפחידה, והפחד הזה מעוור ומשבש את המחשבה".
ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה שוב? האיידס הבא יכול להגיע?
"אני חושב שאי אפשר לנתק את התפרצות המחלה והדרך שבה הגיעה למודעות מההתנהגות החברתית-תרבותית של אותה תקופה, בראש ובראשונה בארצות הברית. החופש המיני בכלל ובקרב קהילת ההומוסקסולאים והשימוש בסמים במזרקים נגועים,
אין ספק שאלו היוו קרקע פורייה להתפשטות. אבל בסופו של מי שחלה ומת מאיידס ברובם המוחלט לא היו הומוסקסואלים ולא מכורים לסמים, אלא אוכלוסיות בארצות המתפתחות. כלומר הפגיעות של האוכלוסיות האלה למחלה הייתה קיימת ללא קשר לאותן נסיבות והיא משמעותית גדולה יותר מזו של הקהילות שהוגדרו תחילה כקבוצת הסיכון של המחלה. האם יכול לבוא דבר דומה? מה שקרה בקורונה ומה שבעצם כל העולם המדעי הקונבנציונלי הממוסד שם על השולחן הוא שצורת החיים הנהוגה בעולם הרחב, כולל ארצות מתפתחות וארצות עשירות, היא קרקע מתאימה למגפות. הנה הקורונה קרתה. אחרי מלחמת העולם הראשונה השפעת הספרדית הרגה יותר אנשים ממספר האנשים שמתו כל המלחמה. לא ברור למה המוטציה ההיא קרתה אז ולמה הקורונה הופיעה היום, אבל התשובה היא שכן, ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה, וזו רק שאלה של צירוף מקרים וגורמים שבעצם אי אפשר לדעת למה הם קורים ומתי, כך שהשאלה נותרת פתוחה".
ב-1996 החלו מטופלים ראשונים לקבל את ה'קוקטייל', הטיפול שהפך תוך שנים מספר את המגפה הקטלנית למחלה כרונית, שאפשר לחיות לצידה (והיום גם לחיות באיכות חיים טובה כשל אדם בריא ולהקים משפחה בלי החשש מהדבקה), אך במדינות המתפתחות מִסְפְּרֵי הקורבנות הוסיפו לעלות ונדרשו עוד שנים עד שהצליחו להביא לשליטה במגפה. כמה שנים לפני הופעת הקוקטייל, בעקבות מפגש של פרופ' בנטואיץ עם נשאי הנגיף
שהגיעו מהעלייה מאתיופיה, החל לפתח תיאוריה שבה הוא מחזיק גם עד היום, כי תולעי מעיים כמו גם זיהומים אחרים, מחלות המוזנחות שפוגעות במיליוני אנשים בארצות נחשלות, מחלישים את מערכת החיסון ומעודדים את קליטת נגיף האיידס והתפתחות המחלה, ומכאן שטיפול לא מורכב מאוד ודי זול לתולעי מעיים יכול לסייע למיגור המגפה שעשתה שמות ביבשת אפריקה. אך התזמון למחקר היה בעייתי, שכן באותן שנים נמצא הקוקטייל לטיפול באיידס, שהיה כה מוצלח ודחק הצידה כל אפשרות אחרת למיגור המגפה. אלא שהסיפור הזה בסופו של דבר הוביל את פרופ' בנטואיץ להקים את עמותת נאלא למיגור המחלות הטרופיות באתיופיה ובאפריקה, שבראשו הוא עומד עד היום, שהצליחה להביא לשינוי של ממש בתמונת המצב הבריאותי ביבשת השחורה.