שיתוף
דייויד גוגינס, משמאל לפני המהפך, מימין באימון 'אריות הים' / צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

דייויד גוגינס, משמאל לפני המהפך, מימין באימון 'אריות הים' / צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

"אני לא עוצר כשהתעייפתי, אני עוצר כשסיימתי"
בספרו החדש  'מה שלא הורג', חושף דייוויד גוגינס, מומחה נערץ בתחום השליטה המנטלית, את שורשי הכאב הפרטי ומלמד כיצד הפך אותם לכוח על

ליאת תימור

05.03.2025

"אני לא מחבב את המנטליות הרווחת בימינו בחברה האמריקאית; זו שאומרת לנו לזרום עם מה שקורה ומזמינה אותנו ללמוד איך להשיג יותר ולהשקיע פחות. שילכו להזדיין כל קיצורי הדרך האלה. הסיבה שבגללה אני מקבל בזרועות פתוחות את האוב־ ססיביות שלי, ודורש מעצמי ומאחל לעצמי להשיג יותר, היא שלמדתי שרק כשאני מצליח להתגבר על הכאב והסבל ולפרוץ את המגבלות שחשבתי שיש לי, אני מסוגל להשיג יותר, פיזית ומנטלית - בריצות אולטרה אבל גם בחיים באופן כללי".

תכירו, דייויד גוגינס, סיפור הצלחה במובנים רבים אבל יותר מכך, סיפור על היכולת לבחור לברוא נרטיב חיים חדש בזכות כוח רצון. בספרו החדש, 'מה שלא הורג' (הוצאת מטר) הוא חושף בכנות וללא פילטרים בתוכן ובסגנון את שורשי הכאב שייעדו לו החיים ואת ההתמודדות עם הקשיים המוקדמים בילדות, שכללו התעללות פיזית ונפשית, הפרעות למידה והשמנה קיצונית. כל הקשיים תורגמו בדרכו הייחודית לתרגול של הרהור עצמי עמוק ומייסר - מה שאפשר לו בסופו של דבר לעבד אותם למוסר עבודה על-אנושי. "אני לא עוצר כשהתעייפתי, אני עוצר כשסיימתי", הוא מספר על תרגולי הריצה, והרעיון הזה הפך למנטרה שמלווה אותו. בספרו, גוגינס מציע תפיסה לפיה חוסן נבנה מתוך קושי. השינוי המדהים שעשה - ממישהו חסר השכלה עם עודף משקל לאייקון של מצוינות צבאית וספורטיבית - הוא עדות ליכולת האנושית להמריא גבוה. והגבוה כולל שירות בדימוס בחיל הים, ביחידת אריות הים היוקרתית (המקבילה לשייטת 13 שלנו) וכבקר אוויר טקטי של חיל האוויר. בנוסף, גוגינס התחרה ביותר מ-60 אולטרה-מרתונים, טריאתלון ואולטרה-טריאתלונים, קבע שיאי מסלול חדשים והוצב באופן קבוע בחמישייה הראשונה.

כריכת ספר של דיוויד גוגינס

כריכת ספר של דיוויד גוגינס

נקודת המפנה בחייו הייתה לדבריו בתוכנית טלוויזיה דוקומנטרית על יחידת 'אריות הים', וכך הוא כותב: "אריות הים היו כל מה שאני לא הייתי. המהות שלהם הייתה גאווה, כבוד וסוג המצוינות שנובע מהיכולת לטבול באש, לחטוף מכות בלי הפוגה ולחזור ולבקש עוד, שוב ושוב. הם היו המקבילה האנושית של החרב החזקה והחדה ביותר שאפשר לדמיין. הם חיפשו את הלהבות, ספגו כמה מכות שצריך, ואפילו יותר ממה שצריך, עד שהם איבדו כל פחד ונעשו קטלניים. מה שהניע אותם לא היה מוטיבציה. מה שהניע אותם היה דחף. התוכנית הסתיימה בטקס הסיום. 22 חיילים גאים עמדו שכם אל שכם במדיהם הלבנים, ואז המצלמה התמקדה במפקד שלהם. [...] בחברה שבה אמת המידה המקובלת היא בינוניות, והיא זוכה לעתים קרובות מדי לתגמול, יש משהו מרתק במיוחד באנשים שמתעבים בינוניות, שמסרבים להגדיר את עצמם במונחים המקובלים ושמבקשים לפרוץ את הגבולות המסורתיים של היכולת האנושית. [...] באותו רגע הרגשתי שהמפקד מדבר ישירות אליי, אבל אחרי שהתוכנית נגמרה חזרתי לחדר האמבטיה, הסתכלתי במראה ונעצתי בעצמי מבט. נראיתי בדיוק כמו אדם ששוקל 134 קילו. הגשמתי את כל התחזיות של כל הגזענים שגדלתי איתם: שאני אהיה חסר השכלה, בלי שום מיומנויות בחיים, עם משמעת אפסית ועתיד שכולו מבוי סתום. רובם היו מן הסתם בטוחים שאני אהיה בינוני במקרה הטוב. הייתי בתחתית החבית של החיים ודשדשתי עמוק בתוך הבוץ, אבל לראשונה בתקופה הרבה יותר מדי ארוכה - התעוררתי".

צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

לאורך הספר גוגינס מתאר את חייו ככאלה שאין בהם להט או דחף. התחושה העיקרית ששלטה בחייו הייתה - אני לא מספיק טוב. "האפשרות האחרת היחידה שעמדה לרשותי הייתה לנסות למצוא את הכוח באותם רגשות שדחקו אותי לתחתית, לרתום אותם ולנצל אותם כדי שיאפשרו לי להתרומם, וזה בדיוק מה שעשיתי".

צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של דיוויד גוגינס davidgoggins@

את הסוד לשינוי המשמעותי בחייו הקדיש גוגינס בעבודה על השקטת הקולות המחלישים אותנו. כשנשאל באחד הראיונות לקראת צאת הספר, כיצד ניתן לבצע את פעולת ההשקטה, הוא ענה: "אתה צריך לאתר ולהיכנס למקום שקט מאוד בראש שלך, הרחק מהרעש של העולם, רעש הספקות וחוסר הביטחון העצמי שלך. אתה צריך להשקיט את חוסר האמונה שלך וליצור ראש פתוח. כדי להתגבר על מכשולים קיצוניים אתה צריך לעשות את הבלתי אפשרי, ליצור בן אדם אחר בתוך עצמך. לשם כך, הייתי חייב לייצר תמונה ברורה ומוחשית של איך אני רוצה להיראות, איך אני רוצה לפעול, איך אני רוצה להאמין, כמה קשה אני רוצה לדחוף את עצמי. התאמנתי על הדימוי הזה במוח. רק אחרי שהתמונה ברורה אתה יכול להגיע לאתגר האמיתי - המשמעת". לדברי גוגינס כל אחד יכול לאמץ שינוי. במקום לברוח מהכאב, הוא מציע לאמץ אותו. במקום לראות במכשול סוף, לראות בו הזדמנות. לדבריו, רובנו מרימים ידיים אחרי השקעה של 40 אחוזים מהמאמץ שאליו אנחנו מסוגלים. כלומר, גם כשאנחנו מרגישים שהגענו לקצה המאמץ בפועל נותרו לנו עוד 60 אחוזים להשתפר . לדבריו, אף אחד לא יכול לגמוע את ה-60 האחוזים הנותרים במכה אחת. אבל ההתמדה, כלומר ההישארות בקרב, היא הצעד הראשון. לדבריו זה יהיה תמיד הצעד הקשה ביותר ומאידך, גם המתגמל ביותר.

עוד כתבות

"איך נגיע לצפון בשבת": לחיות בישראל בלי מכונית
עמית סלונים
יוצרת: אלינור סאם / צילום: מוזיאון ישראל, זוהר שמש
חדשות העיצוב: תערוכות, פתיחות, אדריכלות, שימור ועוד
נגה משל
צילום: Shutterstock
היכרויות, תזכורת לנטילת תרופות ועוד אפליקציות לגיל השלישי
מור פלד
צילום: דור קדמי
"אמנות מכניסה טעם": האמנים המפונים שגרים ויוצרים במבנה ה"רזידנסי" ביפו
שלומית אורן

© כל הזכויות שמורות לגלובס