הכתבה בשיתוף "עולם אחר" העולם מלא בקסם, והרפתקנים שביננו, מחפשים תמיד את היעד המרגש הבא שעוד לא ביקרו בו. שנת 2025 מביאה איתה הזדמנות לגלות מקומות עוצרי נשימה, תרבויות מרתקות, טבע מגוון וחוויות בלתי נשכחות. חברת 'עולם אחר', המתמחה בטיולים איכותיים ומעמיקים בעולם, מציעה מסלולים ייחודיים ליעדים בולטים. הנה חמישה יעדים מומלצים במיוחד על ידה: 1. טנזניה - ספארי בעקבות הנדידה הגדולה:טנזניה היא יעד אידיאלי לאוהבי טבע, בעלי חיים ונופי בראשית. הספארי בשמורת הסרנגטי מציע חוויה יוצאת דופן, במיוחד במהלך הנדידה הגדולה - אחד ממחזורי הטבע המרהיבים בעולם. עדרי גנו, זברות וטורפים עוקבים אחר מקורות המים במסע הישרדות מרהיב. בנוסף, ביקור במכתש נגורונגורו, ביתם של אלפי חיות בר בסביבה ייחודית, מספק חוויה בלתי נשכחת. עוד ביעד: שמורת טרנגירי, הידועה בעצי הבאובב העתיקים ובעדרי פילים עצומים, ואילו פארק ארושה מציע נופים מגוונים של יער גשם וקופי קולובוס שחורים ולבנים. בנוסף, תזכו למפגשים מרגשים עם שבטים קדומים כמו שבט ההדז'בה - שבט הציידים-לקטיות הקדום בעולם, שבט המסאי ושבט הדטוגה. בשורה התחתונה, טיול בטנזניה מציע ספארי בלב הטבע לצד מפגש עם שבטים מרתקים.למי מתאים הטיול? אידיאלי להרכבים משפחתיים רב-דוריים - סבים, הורים וילדים - בטיול פרטי או בקבוצה מודרכת בעברית של 'עולם אחר', בטיסה ישירה מישראל לקילמנג'רו. למסלולי הטיול לטנזניה>> 2. שלישיית ויקטוריה - זימבבואה, בוטסואנה ומפלי ויקטוריה:אזור מפלי ויקטוריה הוא מהאתרים הדרמטיים והמרשימים בעולם. המפלים האדירים, השוכנים בגבול בין זימבבואה לזמביה, מהווים מחזה עוצר נשימה. בזימבבואה נצא לספארי בשמורת הוואנגה בה מגוון רב של בעלי חיים. משם נעבור לבוטסואנה השכנה, המדינה אשר 38% משטחה הוא שמורות טבע ובה נמצאת דלתת האוקוונגו, המציעה שייט ספארי ושפע של בעלי חיים - טורפים, אוכלי עשב ומגוון עצום של ציפורים. בבוטסואנה נצא גם לספארי בשמורת צ'ובה המפורסמת, שבתוכה עובר נהר הצ'ובה, שהוא עורק חיים מרכזי המעניק חוויית טבע יוצאת דופן, עם עדרי פילים עצומים, אריות, ג'ירפות ושלל יונקים ומיני ציפורים. השילוב של טיול בזימבבואה, בוטסואנה ומפלי ויקטוריה יוצר מסע בלתי נשכח - באוויר, במים וביבשה.למי מתאים הטיול? להרכבים משפחתיים מגוונים, כולל משפחות עם ילדים בטיול פרטי או קבוצתי מודרך בעברית של 'עולם אחר'. למסלולי הטיול לשלישיית ויקטוריה>> 3. בהוטן - הממלכה הבודהיסטית האחרונה:בהוטן, ממלכה קטנה ומסתורית בהרי ההימלאיה, היא פנינה לאוהבי תרבות, טבע ורוחניות. הביקור במנזר 'קן הנמר' התלוי על צוק עוצר נשימה, הנסיעה בין נופי ההימלאיה, ההשתתפות בפסטיבלים מקומיים ססגוניים בליווי תלבושות, מסכות, נגינה וריקודים, והטיולים בין הכפרים הציוריים במרומי ההרים - כל אלה יוצרים חוויה אותנטית וייחודית. בהוטן מדורגת כאחת המדינות המאושרות בעולם על פי מדד האושר הלאומי הגולמי (GNH) - שפותח במדינה, הודות לשמירה על מסורות, איזון אקולוגי ותרבותמסבירת פנים.למי מתאים הטיול? זהו יעד מושלם לקבוצות מודרכות, המשלבות טיול מעמיק, תרבות, נופים מרהיבים ומפגש מרגש עם תושבי המקום הידידותיים, במסגרת מסלול ייחודי של 'עולם אחר'. למסלולי הטיול לבהוטן ונפאל>> 4. קוריאה הדרומית - בין מסורת לטכנולוגיה פורצת דרך:קוריאה הדרומית משלבת בין עתיק לחדש. סיאול מציעה שילוב מרתק של ארמונות היסטוריים, שווקים מסורתיים ומרכזי טכנולוגיה מתקדמים. האי ג'ג'ו, המכונה 'הוואי של קוריאה', בו נפגוש את 'נשות הים' הצוללות, מציע נופים געשיים מרהיבים, חופים קסומים ומערות לבה מסתוריות. עונת השלכת או עונת פריחת הדובדבן מוסיפות שכבה של יופי לכל מסע, עם נופים צבועים באדום, צהוב וכתום בעונת הסתיו בשלכת או שלל גוונים ורודים עדינים המשתקפים ברחבי המדינה בעונת האביב. הטיול במדינה מגוון ומרתק ומפגיש את המטיילים עם מסורת, בכפרים קטנים ציוריים, ומנגד עם הקדמה המשתקפתבצורה ברורה בערים.למי מתאים הטיול? ל'עולם אחר' טיול עומק מומלץ לקבוצות המודרך על ידי מדריכה ישראלית, ילידת קוריאה הדרומית, המעבירה את המטיילים במסע בתוך ארצה בטיול המשלב בין תרבות, מסורת וקולינריה מקומית. למסלולי הטיול לקוריאה הדרומית>> 5. ארמניה - מסע בזמן בהרי הקווקז:הטבע הארמני כולל יערות צפופים, אגמים הרריים, קניונים עמוקים שופעי מים, רכסים געשיים ועמקים ירוקים. ארמניה מזמינה מטיילים לחוות היסטוריה, תרבות וטבע עוצר נשימה. מנזרים ומבצרים בני מאות שנים וכנסיות העומדות בדד על צוקים, עדות להיסטוריה הארוכה ורבת התהפוכות של המדינה. הרי הקווקז הגבוהים מספקים אף הם נופים מרהיבים. יין ארמני משובח ומאכלים מסורתיים משלימים את החוויה, והאווירה החמימה של המקומיים הופכת את הביקור לבלתי נשכח.למי מתאים הטיול? יעד זה מושלם לטיול מודרך בקבוצה קטנה, במסע המשלב היסטוריה, תרבות וקולינריה מקומית ייחודית במסגרת טיול חווייתי של 'עולם אחר'. למסלולי הטיול לארמניה>> בשורה התחתונה, אם אתם מחפשים חוויות בלתי נשכחות, טבע פראי, תרבויות עתיקות והרפתקאות מסעירות - 'עולם אחר' מזמינה אתכם לצאת למסע ייחודי בעולם בטיולי עומק מושקעים, מדויקים ואיכותיים. ליצירת קשר במייל הקליקו>>לטיולים הקרובים הקליקו >> הכתבה בשיתוף "עולם אחר"

תגדיר לי מהי חמלה, ביקשתי מפרופ' מאיר בוזגלו, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, והוא ביקש שאת עניין ההגדרה נניח בינתיים בצד, והסביר כי הגדרותבפילוסופיה זה עניין מגביל, ועדיף לשמור לסוף. בינתיים כבר למדתי שחמלה זה גם טוב וגם רע, גם מעלה חשובה וגם סכנה ובעיקר דורשת ניהול. וכשאין הגדרה חוזרים למקורות, "החמלה היא מעלה מרכזית מאוד במסורות המקובלות. בעולם היהודי הענייןנידון בהרחבה ולעומק. כשמשה שואל מהם דרכי השם, "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות ל"ג י"ג), מופיע לראשונה תיאור של י"ג מידות של רחמים, (אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת...). אלה המידות שאנחנו פונים דרכן גם בתפילה לאל. וזה ממשיך גם לנצרות עם 'שבעת מעשי החסד' ולאיסלם, המתארים את האל כרחמן ורחום". החמלה על פי המקורות יכולה להיות גם דבר רע?"אין תרבות רוחנית שתדבר נגד חמלה או רחמים, אך יש אזהרות מפני חמלה בלתי מבוקרת, שעלולה להוביל לעוולות. בתורה נאמר: 'וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ' (שמות כ"ג ג)- אין להטות משפט מתוך חמלה. שפינוזה טוען כי רחמים הם ממד של עצבות, ולכן יש לפעול מתוך תבונה ולא מתוך רחמים. עם זאת, הוא סבור שמי שאינו עוזר לחבריו, לא מרחמים ולא מתבונה, אינו אדם ראוי. בהמשך ניטשה ואחרים הסתייגו עוד יותר מרחמים, עד שהופיעו תרבויות הרואות ברחמים התנשאות וכבילה של הזולת. אם מסתכלים על השאלה ברזולוציות גבוהות יותר, אפשר לראות ברחמים את שני הממדים האלו, גם מעלהחשובה מאוד אבל גם מסוכנת". מתי חמלה הופכת למסוכנת?"למשל כשמשתמשים בה לשם אלימות. חמלה או רחמים לשם אלימות זה המכניזם של רוב סרטי הנקמה. רובם מתחילים בכך שהגיבור נפגע, מתעללים בו, פוגעים בו או במשפחתו, הצופה מפתח כלפיו חמלה, והסרטים מסתיימים באיזו התפרקות שאנו מגיעיםאליה כשרואים את הגיבור נוקם. הקתרזיס של החמלה הוא בנקמה, הגיבור הורג את הרע. כשחמלה היא תירוץ לחגיגה של אלימות שתבוא בסוף, כאן זה כבר מתחיל להיות מסוכן. זה קיים גם בתרבויות השונות, למשל במסלול הייסורים של ישו, שבקצהו הופך למעשה להטלת האשמה על היהודי. כלומר, דרך הסיפור של ישו יש פוטנציאל לייצר אכזריות, אלימות ואנטישמיות. החמלה הופכת לכעס כלפי המעוול, ובמקום שהרחמים יפעילו אותנו לפעולה של חיבוק ונחמה, היא מביאה אותנו לצורך בהרס וחורבן, וזה מכניזם אנושי מאוד ומסוכן מאוד. וזה חוזר שוב ושוב, למשל בתנועת ה-WOKE, שמתחילה ברחמים ונגמרת בזעם ופיצוץ ו'מהנהר ועד הים'. כשפותחים את היריעה ופורסים את הדבר הזה, נראה כי החמלה מייצרת בנו הרבה רגש, ומהמקום המתרגשהזה נעשית ההעברה לאלימות וזעם חסר הבחנה. כאן זה המקום שבו אנחנו צריכים לעמוד על המשמר, כאן צריך להיזהר". יש גם מצב הפוך, שבו כעס וצורך לנקמה לא מאפשרים לנו לחמול, למשל כשרואים את תוצאות המלחמה בעזה."אכן יש מקומות שבהם זה הופך להיות מורכב מאוד. ראינו בשבעה באוקטובר את פרץ האכזריות, מחבלים שעשו משהו שהוא חסר כל תקדים במובן של התפרקות והשתוללות של שנאה. כאן בדיוק אנחנו צריכים להיזהר בתגובה שלנו. אני לא חייב להרגיש רחמיםעל מי שמייחל לסופי, זו טהרנות שאני לא מקבל, אבל אני אמור להבין שזה שנהרגים אלפי ילדים, זה שמשפחות נעקרות מביתן, זה דבר שברמה השכלית הוא טראגי, עצוב ולא רצוי. אולי לא נחמול לו, אולי לא נרגיש איזה פרץ של רחמים ובכי, אבל עלינו לדעת שמה שקרה לו הוא עצוב, גם בלי להיות עצובים בעצמנו. אתה לא חייב להצטער על כך שנהרגו הנכדים של הנייה, אבל גם אין כאן מה לשמוח, כי זה יהיה לאבד כל צלם אנוש. צריך לזכור גם שהחמלה הופכת לחלק מהנשק של האויבים שרוצים לפגוע בי, גרימה של עצב וטרגדיה וטראומה זה חלק ממטרת הלחימה, לגרום לתחושת ייאוש ואובדן - ולנו אסור לקפוץ על העגלה הזו".

למתכון הבא תוכלו לבחור בכל סוג של דג, מנסיכת הנילוס שנמכר קפוא ודורש השריה בלימון ומלח ועד ללוקוס היוקרתי. והנה עוד כמה דגשים לפני שמתחילים: שמן - הבסיס לרוטב ואי אפשר להקל בו ראש או לקמץ. לטעם אותנטי של סבתות הוסיפו שמן רגיל, אבל אנחנו רגילים לשמן זית. תבלינים - רק טריים! לא כאלה שיושבים חודשים בארון. בשלניות מרוקאיות בדרך כלל מערבבות אותם בשמן, אני אוהבת לבשל אותם בשמן כדי לפתוח אותם בחום ורקאז להוסיף מים. עשבי תיבול - פטרוזיליה וכוסברה חובה! הן מבשמות את הסיר כולו. ירקות ארומטיים - הרבה הרבה שום, פלפל חריף, גמבות ועגבניות. אנחנו אוהבים להוסיף גם פיסות של שומר, אבל לא חובה. מלח - חשוב מאוד להדגשת יתר הטעמים. יש כאלה שמוסיפים אבקת מרק במקום. סוכר - יש נטייה לאזן את החמיצות ואת החריפות עם סוכר. זה לא חובה, אבל תטעמוותחליטו. דג מרוקאי כשמדברים על סיר פלא מדברים על מאכל כמו דג מרוקאי, כי הרוטב, שהוא תבשיל של ירקות שמש, הוא הלב של המנה. הוא חייב להיות טעים בטירוף עוד לפני שמוסיפים את הדג, כזה שבא לכם לטרוף עם חלה או עם כל דבר אחר שתוסיפו לו: נתחי עוף, בקר, כבש או דג. חומרים ל-4 מנות1 קילוגרם דג טרי (בורי, מוסר, נסיכה או לוקוס) נקי ופרוסמיץ וקליפה מגוררת מחצי לימוןמלח ופלפל שחור1/2 צרור פטרוזיליה1/2 צרור כוסברה לרוטב4 כפות שמן זית7 שיני שום (לפחות, אפשר יותר)2 פלפלים (אדום וצהוב) פרוסים1 פלפל ירוק חריף, פרוס3 עגבניות קלופות חתוכות1 שומר פרוס (לא חובה, אבל מוסיף)1 כף פפריקה מרוקאית בשמן1/2 כפית כורכום1/2 כפית כמון (לא חובה)קורט קימל (לא חובה)מלח ופלפל שחור1 כוס גרגרי חומוס מבושלים (לא חובה) הכנה1. מתבלים את פרוסות הדג במיץ וקליפת לימון, מלח ופלפל.2. מכינים את הרוטב: מחממים סוטאז' (סיר רחב ונמוך) עם שמן זית ושיני שום. כשעולה ריח מוסיפים תבלינים. מערבבים בכף עץ ונותנים להם להיפתח בשמן דקה או שתיים. מוסיפים פלפלים משני הסוגים, שומר ועגבניות ומטגנים יחד כשתיים עד שלוש דקות, תוך כדי ערבוב בכף עץ למניעת חריכה. מוסיפים כוס מים רותחים ואם רוצים גם גרגרי חומוס מבושלים, מכסים ומבשלים על להבה בינונית־נמוכה כעשר דקות או יותר, עד לקבלת רוטב. טועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך.3. עד כאן אפשר להכין מראש ולבשל את הדג ברוטב ממש לפני ההגשה, אבל אז לא כדאי להניח את הדג בלימון ליותר מחצי שעה.4. בסמוך להגשה מוסיפים את פרוסות הדג לרוטב ומניחים מעליהן את הפטרוזיליה והכוסברה. מביאים לרתיחה, מנמיכים את הלהבה ומבשלים על אש קטנה 12 דקות. קוסקוס אליפות מתכון שמרוקאיות לא יאהבו, וגם חברות המזון שמוכרות קוסקוס אינסטנט - לא ירצו שתכירו. זה כל כך פשוט וקל, ויוצא מושלם. הסולת היא הבסיס לקוסקוס, והכי טוב להשתמש באריזה החומה, כי סולת תוצרת חוץ לפעמים דקה מדי בעובי הטחינה שלהוהנוזלים נטמעים בצורה אחרת, לפעמים יידרש עוד זמן אידוי במיקרו. שימו לב גם להקפיד על כמות המים המדויקת, כך שהיא תיטמע בגרגרי הסולת ותתפיח אותם לדרגת ענן (ואל תיבהלו אם בהתחלה העסק נראה נוזלי מדי). חומרים ל-8 מנות2 כוסות סולת2 כפיות מלח2 כוסות מים רותחים1/4 כוס שמן*אם אין לכם בעיה עם שמן, שימו חצי כוס. ממש כמו באורז, השמן מחניף לקוסקוס, לשיקולכם! הכנה1. מערבבים סולת ומלח בקערה. יוצקים מים רותחים ושמן ומערבבים במזלג (כדאי לבדוק שהנוזל מלוח מספיק, כי קשה לתבל את הגרגרים אחרי ההכנה). מכסים.2. מעבירים למיקרוגל לארבע דקות. מסירים מכסה ומערבבים.3. מחזירים למיקרוגל ומאדים עוד שלוש וחצי דקות.4. מוציאים, מסירים מכסה, מערבבים במזלג ומצננים מעט.5. מעבירים למעבד מזון (עדיף בשני מחזורים) לאוורור קצר, חצי דקה עד דקה לקבלת גרגרי זהב מושלמים. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

מלון 'אלאיה פולג' הצטרף לטרנד העולמי של מלונאות וולנס, תפיסה ששמה את צורכי הגוף והנפש של האורח במרכז ההוויה והחוויה. כאן מציעים לעצור לרגע את מרוץ החיים, לנשום עמוק ולהתמקד באני הפנימי הכי אינטימי, בבריאות, בחוסן ובמגוון אלמנטים פיזיים ורוחניים. אחרי שהחליף מלון מפוקפק וקיבל בגלגולו החדש את השם מהמיקום (על ה-ים), בחרו יזמיו, אנשי חיי לילה במהותם, להציע תוכן שונה באמצעות ריטריטים 'רכים' לעיכול. המלון נפתח לאחר שיפוץ בקיץ 2023, ובמלחמה נתן מענה למפונים ובהמשך ללוחמים בתהליכי עיבוד חווייתיים, מה שהעצים את ההכרה בצורך האנושי לפרוק, לשחרר, להתנקות ולהתרפא. מאז שחזר לשגרה הוא מציע סופי שבוע מרוכזים, שהם לא פחות ממתנה אישית, הפוגת ביניים מהשגרה ופתיחה של הלב. השינוי במלון התקבל בזרועות פתוחות ותוך זמן קצר הצליחו לברוא בו יקום מקביל, מרחב מכיל שמושך קהלים מגוונים, רב-גילאיים ומרקעים שונים בתכלית. בכל סוף שבוע מתקיימת סדרה של מפגשים המכונה בפי המקומיים 'ריטריט' (אם כי לאחרונה נעשה לטעמי שימוש יתר במונח), הכוללת התכנסות והתנסות בשורת סדנאות וגישות מרפאות לצד פעילות גופנית ואלמנטים חברתיים. כל ריטריט מזמן התנסות במפגש חדש מול עצמנו וכולל עולמות תוכן הנעים בין המובן מאליו (למשל יוגה) ללא מוכר בעליל (כמו ריברסינג). בתווך נוגעים בטווח הרחב שבין הגוף והנפש בטאץ' רוחניקי, לא הארד קור, מנגישים את החוויה ומקלילים אותה לטובת המכנה המשותף הרחב, מבלי לחטוא לעיקר.גפן ברכה סטולרו, מנהלת התוכן, מתארת את הריטריט כ"תרבות של אהבה כלפיי וכלפי האחר", ומדברת על מרחב נקי ומטוהר, מקום מרכך שמזמן ומאפשר תהליכים. ואיכשהוהקסם מתרחש; אנשים נפתחים ומאפשרים לאנרגיה לזרום דרכם ולהשפיע, מוכנים להעזולנסות גם דברים חדשים ובעיקר נכנסים לזון מקומי שמייצר בועה מרוכזת, מזוקקת, שמרגיעה ומשקיטה את תדרי המוח ופותחת מגירות בלב. המלון נפרס על שטח של שבעה דונם ומזכיר קיבוץ. מבנים קטנים, חלקם דו-קומתיים, מדשאות וצמחייה מוריקה עם פינות ישיבה מזמינות, מחצלות וכריות לרביצה ועמדת מדורה גדולה ופעילה. במרחב פזורים אלמנטים קישוטיים, כמו מוביילים, לוכדי חלומות ושלטי השראה שמעלים חיוך. יש 55 חדרים בקטגוריות שונות, שעוצבו מחדש בפשטות טבעית, בגוונים בהירים ונגיעות צבע מעודנות. האווירה בחדרים נזירית במובן הטוב של המילה, הם 'נקיים' מגירויים עודפים ובכך מרגיעים את העין ומשקיטים את המוח, מה שמתכתב עם הפילוסופיה של הרוח המכירה בחשיבות הממד הרוחני לעומת החומרי. במרחב הציבורי כמה חללים משותפים לתנועה, פעילויות והתכנסויות המאובזרים כהלכה (מזרנים, כריות וכדומה). להשלמת צורכי הגוף יש ספא נעים ומטפלים מקצועיים וכמובן חדר אוכל גדול, מואר ומעוצב בסגנון כפרי, שבו שולחנות עץ, חלקם ממוחזרים, אהילי מקרמה וחפצי עץ וקש. האירוח מבוסס על חצי פנסיון, הארוחות צמחוניות ומזינות, יש גםדגים ועושר מפתיע במגוון ובטעמים. בחדר האוכל פועלת עמדת שתייה חמה וקרה חופשית כל היום וישנה גם מעין מכולת בשירות עצמי עם חטיפים ושתייה, למי שזקוק לנשנוש ביניים. הסוד של המלון טמון בשילוב המנצח בין שני רכיבים אלמנטריים להצלחה: צוות שחי ונושם את המקום ומקדיש את כל כולו לרווחת האורחים ולהנעמת שהותם, וזה ניכר מהקבלה ועד עובדי המטבח המסורים, ותכנים מגוונים ומושקעים הבאים לידי ביטוי בסדנאות ובשיעורים. מרגע שנכנסים למלון ושער הכניסה נסגר, חשים את הניתוק מן החוץ והכניסה לאי של שפיות - וההשפעה על התודעה מיידית. הנינוחות ממשיכה להתפשט בגוף בשלב הצ'ק אין הרגוע ובקבלת הפנים, שמוסיפה לאווירה חמימה ומכילה - וכך צוללים עוד פנימה. ממפגש ההיכרות הראשוני, המלווה בשיתוף וקלפים, זורמת התוכנית בנעימים לסשן של סאונד הילינג מדיטטיבי, קונצרט רגוע של כלים לא שגרתייםעם הרמוניה צלילית שלווה. מרבית הפעילויות מתקיימות באולם ה'שאלא' - שהוא מרחב מקודש, ולכן נכנסים יחפים, ויש בו כל מה שצריך לכלל הסדנאות. בהמשך הגיע תורן של היוגה והמדיטציה, תרגול של הפיזי והתודעתי שהם הבסיס הראשוני. סדנת הריברסינג מאתגרת יותר ויש בה אלמנט רגשי עמוק, אם כי כל משתתף חווה עומק משתנה. והיה גם מפגש סביב צ'אקרות וקריסטלים והקשר ביניהם, וסדנת אמבטיות קרח (לבחירה) מלווהבתרגול נשימות ייחודי ואפילו מסיבת אקסטטיק דאנס סוערת ומשחררת, כי כאן הכול מותר ובלי שיפוטיות. בין לבין יש מספיק זמן להתרווח ולנוח, להתאחד בג'אם סביב המדורה בערב או בקבלת שבת בלבן ואפילו לקפוץ לחוף הים ולחלופין בקיץ לטבול בשכשוכיות הפזורות במתחם. התוכן חוזר על עצמו מדי סוף שבוע, ורק הקהל מתחלף, ועם זאת מפתיע לגלות שחלק מהאורחים בחרו לחזור על החוויה פעם נוספת מסיבות משתנות: בזכות הניתוק והמוכנות להתנסות בממדים לא מוכרים, מההשפעה המיטיבה של הסדנאות על הנפש, מהפתיחות להתבוננות פנימית ומיקוד ברווחה האישית והמשמעות האישית רבת העוצמה שנוטעת ביטחון וממלאת את מטעני האנרגיה המתרוקנים משחיקה. במציאות הישראלית המורכבת, רבים מאיתנו זקוקים לאלומה שתאיר את הדרך הנכונה, והסדנאות פורצות אפיקים חדשים, תובנות ומחשבות שפוגשות את המצב התודעתי הפרטי ומרחיבות אותו עוד קצת, פותחות את הצ'אקרות והלב לתדרים וכוונות חדשות. וזה בהחלט ניכר בקרב האורחים המגוונים, שבהם זוגות, חברות, משפחות בוגרות, אם ובת וגם יחידים שמשקיעים בהתפתחות האישית. למרות רוב נשי בולט בסדנאות, יש בחגים ובחופשות אלטרנטיבה משפחתית ידידותית לילדים. המלון משנה קונספט, תכנים, חוויות ופעילויות שמותאמות לילדים אך עם מוטיבים זהים השזורים במכלול הסדנאות. מסתבר שלילדיםוגם למבוגרים, בתנאים המתאימים, יש את היכולת לפגוש את עצמם, לתקשר ולהתחבר ולבטא רגשות עם הקול והגוף. באלאיה פולג פותחים ערוץ לרענון הנשמה, לגילוי פנימי וליציאה מקליפת הגוף החיצונית. העבודה אישית, וכל אחד ויכולותיו, רצונותיו והכלים שאסף, יכול להשתמש בפלטפורמה לשינוי, לכוונון עצמי ולהתחדשות.

מה כבר יכול להשתבש כשאדריכלות, עיצוב, אומנות, טיפולי ספא וגסטרונומיה משובחים נפגשים יחד ליצירת חוויית אירוח חדשה, מרתקת ויוקרתית? כנראה שלא הרבה. כזה הוא מלון Romeo Roma, השני ברשת מלונות היוקרה Romeo, שפתח את שעריו בינואר השנה במרכז ההיסטורי של העיר רומא, במרחק צעדים ספורים מפיאצה דל פופולו הפופולרית. לא בכל יום מקבל משרד אדריכלים, בעל מוניטין ומנוסה ככל שיהיה, להתערב במבנה אירופי קלאסי בן המאה ה-16. ואכן מלון הבוטיק המפתיע שוכן בארמון היסטורי עשיר שהליבה שלו בת יותר מ-400 שנה, ובו גם אלמנטים מקוריים, מבניים וקישוטיים שנשמרו מתקופות היסטוריות שונות. הארמון, שעבר שינוי משמעותי במהלך מאות השנים הללו, שימש ב-70 השנים האחרונות כבניין משרדים אזרחי ששמר, ככל שניתן היה, על צביונו המקורי. אל תוך כל היופי הזה, וכדי להבטיח עיצוב מקורי ומיוחד, החליט מייסד הרשת, אלפרדו רומאו, לצקת דווקא את קווי התכנון החופשיים והנוזליים שמאפיינים את משרד זאהה חדיד. "בחרנו להתערב במבנה התקופתי דווקא עם העיצובים האוונגרדיים של זאהה חדיד ולייצר כך דיאלוג בין אדריכלות היסטורית ועכשווית. אל תוך התקרות המקומרות, האופייניות כל כך לתקופה הרומית, דרך הרנסנס ועד הברוק, הכנסנו פרשנות חדשה של קווים מעוגלים וקימורים, שמופיעים בתכנון באופן עצמאי אבל גם כשהם מצטלבים זה בזה ליצירת צורניות חד-פעמית ויוצאת דופן. וכך, בעוד שהחלק החיצוני מבליט את האסתטיקה של תחיית הרנסנס, קיבלו חללי הפנים ממד מרוכך מאוד ולא קוהרנטי", מסביר רומאו. למעשה, פרויקט בית המלון ברומא הוא אחד מהאחרונים שבהם עסקה האדריכלית הבריטית האייקונית ממוצא עירקי זאהה חדיד, שנפטרה בפתאומיות ב-2016 ושמשרדה ממשיך להתנהל בראשות שותפה דאז, פטריק שומאכר. מתחילת העבודה על הפרויקט ועד השלמתו, המשרד, שידוע בפרויקטים שמתוכננים בסגנון האדריכלות הדיגיטלית הממוחשבת, השכיל לשלב את העושר היצירתי שלו במבנה הרומאי תוך שימור מלא הן של החזית שלו, הן של אלמנטים פנימיים והן של המשמעות ההיסטורית שלו. ההתמקדות המשמעותית בתכנון ועיצוב פנים המלון הביאה לתוצאה מרתקת של משחק גומלין מתמשך בין עבר והווה ובין כבוד לקלאסיקה היסטורית בת מאות שנים, להתערבות אוונגרדית שובבה עם נגיעה עתידנית. איכות וקיימות באופן תכנון המלון, יצר משרד זאהה חדיד מהלך זורם, שמתחיל בכניסה למלון וממשיך לכיוונים איכות וקיימות באופן תכנון המלון, יצר משרד זאהה חדיד מהלך זורם, שמתחיל בכניסה למלון וממשיך לכיוונים שונים. הכניסה מתבצעת למעשה דרך מסדרון מקומר שהיה פעם חצר. כעת נוספה לו תקרה גבוהה שתחתיה אלמנט זכוכית מקומרת ותאורה המזכירה אור יום. המסדרון מהווה כמו הקדמה לשלל ההפתעות שמחכות מעבר לו ומשמש כמו שביל גישה אל אזור הקבלה, אל הלובי של המלון ואל החצר שמעבר לו. דרך המסדרון עוברים האורחים אל הלובי, שבו גרם מדרגות משוחזר ומפואר המוביל לאזורים שונים במלון; כאן ניתן להבחין בייחודיות השילוב שבין תקרת הפיתוחים וציורי הפרסקו העתיקים לבין ההתערבות המעניינת של משרד חדיד על קווי העיצוב המעוגלים ובחירת החומרים החדשניים שלו. האיזון המרתק בין מסורת וחדשנות הוא לא רק ויזואלי וחווייתי, אלא בא לידי ביטוי בדגש על פילוסופיה של יוקרה מודעת שאימץ המלון - גישה ליוקרה שחורגת משפע ומאמצת במקביל מחויבת לקיימות, לאתיקה, לערכים ולאחריות סביבתית. כל החלטה עיצובית בסביבת המלון, אם אלו החומרים הטבעיים והידידותיים לסביבה שנבחרו או ניהול המשאבים, כמו בחירה במערכות חסכוניות באנרגיה ובמערכות להפחתת פסולת, נעשתה אומנם מבלי להתפשר על נוחות ואסתטיקה, אבל תוך התמקדות בקיימות ובמזעור ההשפעה על הסביבה. האיזון המרתק המגשר בין עבר היסטורי, הווה ועתיד, בא לידי ביטוי גם בהיות המלון מעין מוזיאון לאומנות חיה. ברחבי המלון ניצבים חפצים היסטוריים שנחשפו במהלך עבודות השיקום בשטח ובהם, למשל, ראש שיש של ליוויה דרוסילה, אשתו של הקיסר אוגוסטוס, ופרסקו עדינים שנשתמרו 400 שנה לאחר יצירתם. המסע התרבותי והחושי הזה מתגלה גם מתחת לבריכה בספא, שרצפתה השקופה חושפת חפירה ארכיאולוגית שנשתמרה מימים עברו. שילובם של פריטים ארכיאולוגיים, יצירות אומנות קדומות ויצירות עכשוויות, מהווה לא רק קישוט או רקע לעיצוב, אלא חושף סיפורים שסופרו במהלך מאות שנים ומייצרים יחד סיפור חדש. כדי להדגיש את המלון כאתר נופש עירוני וכאי של שלווה בתוך ההמולה, שוכנת במרכזו חצר פנימית שתוכננה כמו כיכר אורבנית עכשווית. החצר מהווה את הליבה התוססת של המלון ומזמינה את האורחים להיפגש, לנוח ולהירגע; היא מוקפת בחזיתות ההיסטוריות של הארמון וכוללת בתוכה בר, מסעדה וספא, ובכך מקשרת בין אדריכלות, רווחה, שלומות וגסטרונומיה. הספא, או כפי שהוא מכונה בפי מנהלי המלון 'נווה מדבר אורבני של שלומות, רווחה, שלווה והתחדשות בלב העיר', חתום על ידי המותג 'סיסלי פריז'. למעשה מדובר באזור מכוון בריאות בשטח 1,200 מטרים רבועים, שמציע חוויה הוליסטית רב־חושית, הכוללת טיפולים המבוססים על תמציות טבעיות ומיני טקסים עתיקים בחדרי טיפולים, ג'קוזי, סאונה פינית ואינפרא אדום, חמאם, בריכת מים קרים, הידרותרפיה, חדר מלח ומכון כושר. עוד באזור 'חצר הארמון' מסעדה ראשונה ברומא של השף הנודע אלן דיקאס , שנחשב אייקון בין־לאומי של מטבח הגורמה. דיקאס מביא איתו למלון חזון קולינרי וגישה חדשנית לגסטרונומיה הרומית, תוך מיזוג טע־ מים מסורתיים עם טכניקות קולינריות חדשניות. בין מסורת לווירטואוזיות היוקרה המודעת בבית המלון באה לידי ביטוי באזורים הציבוריים והפרטיים כאחד. בכולם נעשה שימוש בחומרים משובחים, כמו ציפויים מוזהבים, סלעי בזלת, שיש נרו מרקינה ושיש קררה, עץ מאקאסאר כהה וזכוכית. עוד נעשה שימוש במשטחי קריון העשויים סגסוגת אלומיניום ושרף ומאפשרים יישומים קלים לעיצוב חופשי וללא חיבורים נראים לעין. החומרים הללו נבחרו לא רק בשל האסתטיקה היוק־ רתית המעודנת שלהם, אלא גם בשל תכונות חשובות כמו תרומה לאקוס־ טיקה טובה במרחב וויסות טבעי של הטמפרטורה בחלל. בקומת האצילים של הארמון, המהווה מוקד טבעי למיקום חדרי האירוח היותר יוקרתיים, קיימים חדרים המעוטרים בציורי קיר היסטוריים מקוריים בני המאה ה-17 באחד החדרים, המשקיף אל ויה דה ריפטה שברובע העתיק של העיר, קיים אף פרסקו ייחודי ונדיר במיוחד. מעניין לראות איך כל אחד מחדרי המלון עוצב בנפרד, בדגש על היצמדות למסורת האומנותית של איטליה והווירטואוזיות של משרד חדיד, שהתאים את עצמו לגיאומטריה הלא סדירה של המבנה. כך נוצרו למעשה 74 חדרים במראה זורם ומפותל, כשכל אחד מהם, המתוכנן בנפרד בנדיבות יצירתית שופעת, הוא עולם בפני עצמו. המורכבות ההוליסטית הזו, שמתחילה מהרצפה, דרך הריהוט ומגיעה עד אחרון הפרטים בתקרה בכל אחד מחללי המלון, מייצרת סינרגיה בדמות חלל אחד עשיר, שופע ומלא עניין.

יצאתי לצעדת בוקר על טיילת בן גוריון החדשה בשדה בוקר. זה לא היה בוקר רגיל. הוא הגיע אחרי שלושה ימי גשם לא אופייניים, שאומנם לא הביאו לשיטפונות אבל התפיחו את אדמת הלס המקומית ששכבה עבה שלה נדבקה לסוליות הנעליים שלי. שלוליות בלתי שגרתיות נקוו על כבישי המדרשה והטיילת, הספסלים היו רטובים ומבריקים והיה קר מאוד, אבל קור כן מאפיין את הר הנגב. נחמד ומוזר שאי אפשר לשוטט פה בלי לפגוש יעלים, חתולי הרחוב המקומיים שמשוטטים כאן לאורך הכבישים, על שפת המצוק, במבואת גן לאומי עין עבדת, בבית ספר שדה וממש לא מפחדים מבני אדם. זו בהחלט אטרקציה למי שלא מכיר או רגיל ושיעור מצוין בזואולוגיה (זה יעל? צבי? אייל? - יעל!). כשיצאתי מבית ספר שדה הם נשנשו משיחי האלוורה שבמדרכות ואחד מהם אפילו ליווה אותי כברת דרך כמו כלב נאמן, עד שהעדיף את המצוק התלול על הטיילת הסלולה והנגישה ונפרד ממני בדרכו לבקעת צין שלמטה. בכל זאת היעל הוא מלך הצוקים. הטיילת שהוקמה בשנה-שנתיים האחרונות (מלחמה, מי סופר משהו מלבד ימי שבי?) נחנכה באופן רשמי בסוף דצמבר עם מרכז צפרות חדש שהושק במבואת מצוק הצינים (הכניסה לגן לאומי עין עבדת וכביש הסרפנטינות). הושקעו בה 24 וחצי מיליון שקל והיא נמתחת על פני שלושה וחצי קילומטרים, מרחבת קבר בן גוריון ועד הקיבוץ בואך צריף בן גוריון ומלון קדמא. נתיבה משחזר את צעידת הבוקר של דוד בן גוריון. קשה להפריז ביופיו של הנוף הדרמטי הנשקף ממנה: לבן, מפוסל, מתחתר ומתרומם. לאורכה מרפסות תצפית, חלקן מוצללות, וספסלים שונים כולל מושבי יחיד משמחים. גם אם אינכם מהמתבודדים - המדבר ובטח המקום הזה, הוא מקום שמעורר חשיבה פנימית והתכנסות שקטה, וספסלי היחיד (וגם הזוגיים) עונים על צורך ומספקים תנאים טובים לכך. לאט-לאט השמיים המעוננים נקרעו, הכחול חדר את העננים וככל שעלה היום גם כמה קרני שמש הסתננו. אור של שחר האיר את בתי המדרשה, את נחל צין וגם את קרן עקב, שמזדקרת היטב במרחב ומזכירה כמה קרוב הנה עין עקב, מעיין משוגע בלב מדבר שאפשר להגיע אליו בטיול רגלי או בארבע על ארבע. ככל שהתאחרה השעה התרבו האנשים על הטיילת: מקומיים בג'וגינג, רוכבי אופניים, משפחות וילדים שיצאו מהצימרים, בתי המלון וחדרי בית ספר שדה, ועדיין המרחבים נותרו כאילו רק בשבילי. ובשבילכם. את הצפר מידד גורן פגשתי לפני כ-13 שנה, כשהדריך אותי בסיור צפרות באזור ניצנה. נדמה לי שראינו ודיברנו אז הרבה על ָקטֹות (אחת מציפורי המדבר) וגורן סיפר שבדיוק חזר מחו"ל כדי להקים מרכז צפרות בשדה בוקר. אומנם המקום הפיזי נחנך רק עכשיו אבל מרכז הצפרות כגוף מחקר והדרכה פעיל כבר 14 שנה, ועכשיו פשוט הגיע הרגע החגיגי שבו הוא קיבל גם מקום משלו לקידום חינוך, למידה, הכשרה ומחקר. ליתר דיוק, המקום הוא חלל תצוגה והתכנסות שהוא שער לציפורי המדבר, לשמירת טבע, לערכים ולפיתוח מושכל של הנגב. "המבנה הוא בית ובסיס למה שעשינו עד עכשיו והוא חלל רב־תכליתי שאפשר לעשות בו כל מיני דברים", אומר גורן ומוסיף שבמרכז לא באים ללמוד על ציפורים אלא לקבל עוד שכבה לביקור באזור. "כ-200 אלף איש בשנה מגיעים לעין עבדת ורובם מגיעים ללא הדרכה חוץ מהברושור שהם לוקחים כאן [עין עבדת הוא גן לאומי. נ"מ]. המחשבה הייתה להעצים את חוויית הביקור כדי שיחזרו הביתה עם הבנה שיש כאן הרבה נושאים ששווה להכיר", אומר גורן ומחדד: "מה שמעניין אותי זה שמי שיבוא לבקר יחזור עם מטען ערכי של שמירת טבע ודו-קיום". לפני שאתם נכנסים לאוטו בואו נערוך תיאום ציפיות: אין כאן פארק צפרות, אגם מלאכותי או בריכות והמרכז אינו מוזיאון. מדובר בחדר תצוגה אינטראקטיבי במבואת מצוק הצינים, המאפשר פעילויות שונות וכרגע פתוח לקבוצות בלבד בתיאום מראש. בימים אלה מתגבש המוצר הסופי למשפחות ובעתיד הקרוב אפשר יהיה לשלב ביקור ופעילות במקום כחלק מהכניסה לעין עבדת. על כל פנים החלל הוא דוגמה טובה איך אפשר להוציא את המרב מארבעה קירות, בלי להעמיס מידע רב מדי שמאבד מנגישותו ובלי להדביק את המבקר רק למסכים. קיר אחד הוא קיר פעיל עם חלונות הצצה ומידע על בעלי חיים וצמחי המדבר, בדגש על ציפורים. קיר שני עוסק בציפורי המדבר ובאיומים עליהן - ובעזרת מסך צריך לנחש מה האיומים המרכזיים ועל הדרך מגלים עד כמה מצויה הציפור בסכנת הכחדה וגם מקבלים טיפים איך לצמצם את האיום. בקיר נוסף מפה עם מגנטים של בעלי חיים מהאזור והוא יכול לשמש כמשחק או ככלי לעזר למדריכים, ויש גם מידע בדגש על ציפורים נודדות. בקיר המרכזי מוקרן סרט נפלא על ציפורי המדבר, שסוקר את הנושא דרך עונות השנה ודרך צילומים יפהפיים ומעביר היטב את המסר שהמדבר אינו שקט, ריק, יבש או אין-סופי. בסרט מתוודעים למחזות שקשה יותר לראות בטיול רגיל, כמו ריקוד החיזור של החּוָּבָרה, הטיפול הזוגי שמעניקים העיטים הזהובים לצאצאיהם ולאופן המקורי בו קטת המדבר משקה את גוזליה - היא פשוט מטבילה ומספיגה את כנפיה במים ואז חוזרת לקן להשקות את הצאצאים. שימו לב גם לחלונות התצוגה החדשים בחוץ בכניסה למרכז, שמחברים בין הסביבה לציפורים. "המבנה עצמו הוא תוצר עבודה של 14 שנה והוא כלי להעברת מסרים וכל הדברים שאנחנו רוצים לדבר עליהם כשאנחנו מדברים על ציפורים", מסכם גורן. מה עוד עושים כאן? אם הגעתם ואינכם מכירים את האזור או לא הייתם כאן מזמן - הטיולים המשפחתיים המתבקשים הם עין עבדת ונחל חווארים. כל זה בלי לוותר על סיבוב חובה בקבר בן גוריון, שממוקם באחת מתצפיות המדבר היפות ביותר שיש ומתחבר עכשיו לטיילת החדשה. למעוניינים לגוון במסלול קצר אחר ולפגוש פחות מטיילים - הירידה לנחל קרקש (ממש בכניסה לכביש הגישה למדרשת שדה בוקר) היא אפשרות מצוינת של טיול מעגלי עם נוף מגוון. מדובר בכשני קילומטרים של נחל שמתחיל באבני גיר לבנות, עובר לאבני צור שחורות וקניון צר ואז נפתח שוב ומתחבר לנחל חווארים. היה כל כך יפה ובהיר אחרי הגשם שהחלטנו להאריך קצת את הסיבוב והמשכנו בשביל הכחול ימינה (ולא שמאלה לחניון הסרפנטינות) ומצאנו את עצמנו בקניון חוואר עם קירות פריכים: מקטע צר, נהדר ולבן עם כניסות מסתוריות וסדקי מעבר בתוך קירות החוואר שאפשר לסקור. את המסלול ניתן להאריך ואז להתחבר לנחל חווארים הקלאסי אבל אז תצטרכו הקפצת רכבים. בשדה בוקר יש מגוון אפשרויות לינה: צימרים, מלון וחדרי בית ספר שדה שעברו שיפוץ וחלקם נכנסים לשיפוץ עכשיו. בנוסף לחדרי אכסנייה סטנדרטיים, במבנה שרמנ'ס של בית ספר שדה, ממש על שפת המצוק, 14 חדרי בוטיק ויש גם תוכנית להקמה של חאן שיספק מתחם ללינת שטח באוהלים. אם נקלעתם הנה ביום שישי בערב ואינכם רוצים להדרים למצפה רמון או לאכול סלט או כריך בבר מלון קדמא - 'מקום לשבט' הוא פתרון לארוחה: פאב מקומי שהוא המבורגריה משפחתית עם כל התוספות שצריך. החורף ותחילת האביב הן העונות הכי טובות לטייל כאן, רק אל תשכחו: שדה בוקר היא ברמת נגב והמשמעות היא שבמהלך היום מזג האוויר אידיאלי ובערב ומוקדם בבוקר קר. תתלבשו טוב, אל תחכו לקיץ, שבו מורכב יותר לטייל בשעות היום, ואולי גם לכם יהיה מזל וירד גשם ואולי אפילו תצליחו לראות שיטפון. חלום רטוב בהחלט.

אם מיציתם את סיורי הליקוט ושבעתם ממרק סרפדים ורקיחת משחת קלנדולה מהטבע, נראה שסיורי גששות הם ז'אנר חדש-ישן ומסעיר המעניק היכרות אינטימית ומסקרנת עם הטבע, בעלי החיים והאדם. בסיורי גששות מודרכים מחפשים עקבות בעלי חיים או סימני שדה, שבעזרתם אפשר ללמוד על חיות וכך להכיר אותן טוב יותר ולסייע בשמירה עליהן. אלא שתחום הגששות הוא תחום רחב הרבה יותר, שלו שימושים מגוונים בתחומים מדעיים נוספים וגם בשדות אחרים לחלוטין, כמו ביטחון, אכיפה ואפילו בריאות. המדריך 'מגדיר עקבות ישראלי' שחיבר אסף בן דוד, ממובילי תחום הגששות בישראל, הוא מגדיר מקיף ומקצועי, וסביר שיציאתו לאור ב-2021 היא אחת הסיבות שבגללה תחום הגששות הפך לאחרונה לנוכח יותר. לבן דוד, ממקימיו של 'מקום מפגש'' מרכז המתמחה בגששות, בשטח ובחיבור בין סביבה ותרבות, יש הסבר מלומד יותר: "אחת הסיבות שזה פחות הגיע לכולם הייתה מחסור בחומרי הדרכה מערביים. הידע היה מפוזר בין אנשים, חלקו בעל פה וחלקו מפוצל בהרבה ספרים. בשנים האחרונות לקחנו את התחום והפקנו מגדיר וקורס גששות שנתי שמונה כבר כ-200 בוגרים". בן דוד, גשש, אקולוג ודוקטורנט שהחל את דרכו בחינוך סביבתי, מסביר שכך נוצרה תשתית לעסוק בתחום, הכוללת מגדירי עקבות וריבוי מדריכים שיודעים ללמד גששות ברמה גבוהה. ההשראה ומיסוד העשייה הגיעו לדבריו גם מחו"ל בעקבות היכרות עם ארגון הגששות הבין-לאומי (cybertracker), המעניק תעודות הסמכה שבהן אוחזים המדריכים הבכירים בישראל. עבור בן דוד הכול התחיל כשעסק בחינוך סביבתי. מאחר שקשה לראות חיות בר ללא אמצעים מיוחדים חיפש דרך להנגיש את עולם היונקים לחניכים והחל להתמקד בגששות. "חיפשתי ליצור אימפקט משמעותי וראיתי שבתרבות הישראלית המרחק בין האדם לחיות הבר ובמיוחד יונקים הוא גדול מאוד", הוא אומר. לפני שהוציא לאור את המגדיר המקיף הפיק מגדירים חינוכיים פשוטים בצורת דפדפת, שאפשרו כניסה לגששות על ידי זיהוי עקבות בצורה פשוטה וקלה. "כשיש תשתית כל אחד יכול לצאת לגשש כבודד, עם קבוצה או עם המשפחה", מצביע בן דוד על התפתחות טיילות הגששות ומסביר את סוד משיכתה: "חלק מהיופי בגששות הוא שיש הרבה מה ללמוד אבל הרבה הוא גם מאוד אינטואיטיבי ואפשר פשוט לצאת להרפתקה בעקבות חיות הבר בלי הרבה אמצעים. זה כמו לחפש פיות מודרניות. מגדיר עקבות זה נפלא בשביל ללמוד אבל זה לא הכרחי, בסוף זה כמו ללמוד שפה ולקרוא את הטבע כספר". על האינטואיטיביות והסקרנות הרחיבה נטע ברגהאוס, גששית ומדריכה, בסדנה שהעבירה בכנס הגששות האחרון. "כל סימן שדה הוא גששות ולא רק עקבות", אמרה והמליצה לשים עיניים גששיות, סקרניות, שואלות וכך להבין את הסיפור של המקום. "כשמסתובבים בחוץ לומדים לקרוא את הסיפור והמיומנות הזו היא חלק מהזיכרון הגנטי של כולנו כציידים־לקטים", הסבירה. ברגהאוס, המתמחה בחיבור הגששות לתחום החינוך וההוראה, ציינה שלעיתים יש הרגשה שגששות היא סיפור סיפורים אבל זה מדע מדויק וסימני השדה יכולים לספר משהו בוודאות. "לא תמיד נדע הכול וכך גששות מלמדת אותנו גם צניעות, כי זה בסדר להשאיר לצד סימני הקריאה גם סימני שאלה". מעבר לצניעות, בן דוד אוהב גם את העובדה שהרפתקת החקר והגילוי אינה פולשנית, "אם הולכים לחפש עקבות ירבוע לא בהכרח אפגע באורח חייו, אבל אפשר לעיתים להגיע לאינטימיות גבוהה, לראות מה הוא אוכל, איפה הוא מסתובב בלי להפריע לשגרת חייו, וזה מאפשר לפגוש מגוון מינים עצום במעט מאוד מאמץ". בן דוד ואחרים מעידים שככל שמתעסקים עם זה יותר, חוויית המפגש עם העקבה היא לא פחות משמעותית ואינטימית מאשר לפגוש את החיה עצמה. "זה מנכיח את המקום של חיות הבר בחיים שלנו". מה כל כך מרגש במפגש עם עקבה?"רוב האנשים חושבים על עקבות במובנים של 'הנה שועל, הנה צבוע' אבל הרעיון הוא ללכת בעקבות העקבות ולהבין איזה מרחק הלכה החיה, איזה ריח גרם לה לסטות. אם שואלים את השאלות האלה אפשר לפגוש חיות ואם מטיילים באותו מקום באופן קבוע פוגשים את החיות בצורה פרטנית ולומדים לזהות שזה פרט מסוים ולא אחר. בסופו של דבר זה להבחין בהבדלים קטנים שכל אחד יכול לראות". העיסוק בגששות הוא מגוון וכולל כיום כל מיני סוגי הדרכות: "יש מקומות שעושים הדרכות ששמות יותר דגש על הצד הטכני ואחרות שמתמקדות בצד הסיפורי, ההרפתקני. יש גם מי שמציעים מסלולי גששות מובנים שמאפשרים לעשות גששות אחרי חמור שהלך לאיבוד בכאילו, ומי שמדריך אותם בעצם כותב את ההרפתקה", מסביר בן דוד. כנס הגששות השביעי שהתקיים באוקטובר הוא יוזמה שנתית של 'מקום מפגש,' שמנסה לכלול תחתה כמה שיותר ארגונים כדי להיות מקום שבו כל הקהילה יכולה להתבטא, להתמקצע, לתרום ולהיתרם. בשש השנים שחלפו מאז הכנס הראשון העיסוק גדל והתרחב כמו הקהילה עצמה. בן דוד מספר שהכנס הראשון התבונן בגששות במבט רב-תחומי וסקר את התחומים שבהם היא יכולה לגעת (צבא, ניטור, זיהוי גללים לפי DNA, מדע אזרחי, חינוך ועוד). בהמשך דובר על שיטות גששות (משטחים מלאכותיים, גששות בבתי גידול מסוימים ועוד) ואילו בכנס האחרון, השביעי, בלט יותר הצד הסיפורי של הגששות מעבר לזיהוי עקבה פרטנית. "הגענו למקום של דקויות מאוד קטנות, שלחלקן אפילו לא חשבתי שנצליח להגיע", מתפעל בן דוד ומוסיף: "קצב הלמידה עם הקהילה הוא ממש מהיר וההתפתחות גדולה. המידע שנאסף עוזר לשמירת טבע וסוגר פערי מידע". בקהילה חברים גם בדואים שהם הגששים הילידים המובהקים של המקום הזה. הקשר שלהם לגששות הוא מסורתי וטבעי אבל גם מורכב. בן דוד מציין שכשהתחיל ללמוד גששות נאמר לו שאצל הבדואים אין כבר מה ללמוד ושהכול אבוד. "בפועל ישבתי אצל משפחה בדואית שלא ראו בעצמם גששים אבל רמת הגששות שלהם מדהימה, פשוט לא היה מי שייתן להם תעודה ויגיד להם שהם יכולים להדריך", הוא אומר ומקווה שבקרוב הם יציעו במאהלים אצלם יותר טיולי גששות למשפחות. בקורס הגששות השנתי יש שני שיעורים בתוך הקהילה הבדואית שמתמקדים בקשר בין תרבות וסביבה. "כששואלים בדואי איך למד לגשש הוא בדרך כלל אומר שהייתה עז או חמור שהיה צריך לחפש... גם שאול הלך לחפש אתונות, אז הוא בטח גישש אחריהן". גששות ומלחמה עומרי שקותאי, גשש ומדריך , המקים בימים אלה את המרכז לגששות, מוביל את קורס 'גשש שומר טבע' (מטעם מיזם 'צבא הגנה לטבע') שמלמד את הגששים הצבאיים (כמעט כולם בדואים) לזהות עקבות בעלי חיים וסימני שדה, ובמסגרת הכשרתו הם לומדים בין היתר להבדיל בין עקבות בעלי חיים לבין עקבות אדם. לכאורה זה נשמע פשוט, אך שקותאי מסביר את המורכבות: "סימני עקבות בקרקע מיוערת, למשל, יכולים לבוא לידי ביטוי רק בתזוזה של עלים ולכן אפשר להתבלבל בקלות בין אדם לחיה". המורכבות ְּגֵדָלה וחשיבות המקצועיות בזיהוי מתחדדת נוכח העובדה שמסיגי גבול ומחבלים מודעים לגששים ולעיתים יעברו בהליכה על קצות האצבעות או ישתמשו בטריקים אחרים כדי לטשטש עקבות ולהקשות על הזיהוי. שקותאי מסביר את הנושא בדוגמה נוספת, שבה הוא עומד על החשיבות בזיהוי חיות משק: "אם למשל היה פיגוע במעיין בשטחים ובשטח רואים עקבות, יש חשיבות אם הן של עדר עזים או עדר צבאים . אם מדובר בעזים סימן שהיה במקום רועה צאן, ואז זה אומר שאפשר להגיע אליו ולחקור אותו." כאן נכנסת גם המיומנות החשובה של תיארוך עקבות או בשפת הגששים 'גיול עקבות'. שקותאי מבאר: "אם למשל בשעה 16:00 רואים עקבת אדם ועליה עקבת דורבן , המסקנה היא שהעקבה היא מהלילה משום שדורבנים פעילים רק בלילות. זו רק דוגמה ויש עוד המון דרכים לגייל עקבות אדם לפי עקבות של חיות". באופן שוטף ובייחוד בימי לחימה כמו בשנה האחרונה יש חשיבות גדולה גם לגששות מבצעית. גשש מבצעי עוסק למשל בחיפוש אמל"ח, איתור נעדרים, חקר זירות, מרדף אחרי מחבלים ומפגעים, סריקת צירים, שלילת מטענים וחודרי גבולות. שקותאי מציין כי במלחמה הנוכחית גששים היו מעורבים בכל הפעילות המבצעית, כולל הובלת כוחות בתמרונים בחזית, ויש להצדיע למערך הגששים ולצוותי הגישוש הנוספים. דוגמאות לתרומה הגדולה של מיומנויות הגישוש במערך הצבאי והביטחוני יש לשקותאי בשפע, אבל לדבריו אחת מתוצאות המלחמה היא שחלה עלייה בביקוש לגששים ושהאדם המגשש ממשיך להיות רלוונטי. "בשונה מהגישה שהטכנולוגיה מחליפה את הגשש, מה שקורה זה שאמצעים טכנולוגיים לא מחליפים אותו אלא תומכים את היכולות שלו". גששות אדם כמקצוע אזרחי הוא תחום נוסף שהעניין בו גובר ושקותאי מוביל קורס חצי שנתי בנושא. "את מיומנויות הגישוש ניתן ללמוד ולרכוש והן יכולות לעזור, למשל, למצוא אדם שהלך לאיבוד בשטח, לאתר אנשים, להתחקות אחר גנבים ופורצים ולשמש ככלי עבודה נוסף עבור רבש"צים וגורמים נוספים. "זה מאוד פרקטי", הוא מסכם ומציין שלמרות שמדובר במיומנות עתיקה ומסורתית, לאחרונה היא מתפתחת בכל העולם ומקבלת הוקרה ממוסדות אקדמיה וביטחון במקביל. ובינתיים אם הסתקרנתם - מוזמנים להצטרף לסיור כדי להכיר את התחום מקרוב ולהשתתף בעולם החידות והפ־ תרונות של הטבע.

"אני לא מחבב את המנטליות הרווחת בימינו בחברה האמריקאית; זו שאומרת לנו לזרום עם מה שקורה ומזמינה אותנו ללמוד איך להשיג יותר ולהשקיע פחות. שילכו להזדיין כל קיצורי הדרך האלה. הסיבה שבגללה אני מקבל בזרועות פתוחות את האוב־ ססיביות שלי, ודורש מעצמי ומאחל לעצמי להשיג יותר, היא שלמדתי שרק כשאני מצליח להתגבר על הכאב והסבל ולפרוץ את המגבלות שחשבתי שיש לי, אני מסוגל להשיג יותר, פיזית ומנטלית - בריצות אולטרה אבל גם בחיים באופן כללי". תכירו, דייויד גוגינס, סיפור הצלחה במובנים רבים אבל יותר מכך, סיפור על היכולת לבחור לברוא נרטיב חיים חדש בזכות כוח רצון. בספרו החדש, 'מה שלא הורג' (הוצאת מטר) הוא חושף בכנות וללא פילטרים בתוכן ובסגנון את שורשי הכאב שייעדו לו החיים ואת ההתמודדות עם הקשיים המוקדמים בילדות, שכללו התעללות פיזית ונפשית, הפרעות למידה והשמנה קיצונית. כל הקשיים תורגמו בדרכו הייחודית לתרגול של הרהור עצמי עמוק ומייסר - מה שאפשר לו בסופו של דבר לעבד אותם למוסר עבודה על-אנושי. "אני לא עוצר כשהתעייפתי, אני עוצר כשסיימתי", הוא מספר על תרגולי הריצה, והרעיון הזה הפך למנטרה שמלווה אותו. בספרו, גוגינס מציע תפיסה לפיה חוסן נבנה מתוך קושי. השינוי המדהים שעשה - ממישהו חסר השכלה עם עודף משקל לאייקון של מצוינות צבאית וספורטיבית - הוא עדות ליכולת האנושית להמריא גבוה. והגבוה כולל שירות בדימוס בחיל הים, ביחידת אריות הים היוקרתית (המקבילה לשייטת 13 שלנו) וכבקר אוויר טקטי של חיל האוויר. בנוסף, גוגינס התחרה ביותר מ-60 אולטרה-מרתונים, טריאתלון ואולטרה-טריאתלונים, קבע שיאי מסלול חדשים והוצב באופן קבוע בחמישייה הראשונה. נקודת המפנה בחייו הייתה לדבריו בתוכנית טלוויזיה דוקומנטרית על יחידת 'אריות הים', וכך הוא כותב: "אריות הים היו כל מה שאני לא הייתי. המהות שלהם הייתה גאווה, כבוד וסוג המצוינות שנובע מהיכולת לטבול באש, לחטוף מכות בלי הפוגה ולחזור ולבקש עוד, שוב ושוב. הם היו המקבילה האנושית של החרב החזקה והחדה ביותר שאפשר לדמיין. הם חיפשו את הלהבות, ספגו כמה מכות שצריך, ואפילו יותר ממה שצריך, עד שהם איבדו כל פחד ונעשו קטלניים. מה שהניע אותם לא היה מוטיבציה. מה שהניע אותם היה דחף. התוכנית הסתיימה בטקס הסיום. 22 חיילים גאים עמדו שכם אל שכם במדיהם הלבנים, ואז המצלמה התמקדה במפקד שלהם. [...] בחברה שבה אמת המידה המקובלת היא בינוניות, והיא זוכה לעתים קרובות מדי לתגמול, יש משהו מרתק במיוחד באנשים שמתעבים בינוניות, שמסרבים להגדיר את עצמם במונחים המקובלים ושמבקשים לפרוץ את הגבולות המסורתיים של היכולת האנושית. [...] באותו רגע הרגשתי שהמפקד מדבר ישירות אליי, אבל אחרי שהתוכנית נגמרה חזרתי לחדר האמבטיה, הסתכלתי במראה ונעצתי בעצמי מבט. נראיתי בדיוק כמו אדם ששוקל 134 קילו. הגשמתי את כל התחזיות של כל הגזענים שגדלתי איתם: שאני אהיה חסר השכלה, בלי שום מיומנויות בחיים, עם משמעת אפסית ועתיד שכולו מבוי סתום. רובם היו מן הסתם בטוחים שאני אהיה בינוני במקרה הטוב. הייתי בתחתית החבית של החיים ודשדשתי עמוק בתוך הבוץ, אבל לראשונה בתקופה הרבה יותר מדי ארוכה - התעוררתי". לאורך הספר גוגינס מתאר את חייו ככאלה שאין בהם להט או דחף. התחושה העיקרית ששלטה בחייו הייתה - אני לא מספיק טוב. "האפשרות האחרת היחידה שעמדה לרשותי הייתה לנסות למצוא את הכוח באותם רגשות שדחקו אותי לתחתית, לרתום אותם ולנצל אותם כדי שיאפשרו לי להתרומם, וזה בדיוק מה שעשיתי". את הסוד לשינוי המשמעותי בחייו הקדיש גוגינס בעבודה על השקטת הקולות המחלישים אותנו. כשנשאל באחד הראיונות לקראת צאת הספר, כיצד ניתן לבצע את פעולת ההשקטה, הוא ענה: "אתה צריך לאתר ולהיכנס למקום שקט מאוד בראש שלך, הרחק מהרעש של העולם, רעש הספקות וחוסר הביטחון העצמי שלך. אתה צריך להשקיט את חוסר האמונה שלך וליצור ראש פתוח. כדי להתגבר על מכשולים קיצוניים אתה צריך לעשות את הבלתי אפשרי, ליצור בן אדם אחר בתוך עצמך. לשם כך, הייתי חייב לייצר תמונה ברורה ומוחשית של איך אני רוצה להיראות, איך אני רוצה לפעול, איך אני רוצה להאמין, כמה קשה אני רוצה לדחוף את עצמי. התאמנתי על הדימוי הזה במוח. רק אחרי שהתמונה ברורה אתה יכול להגיע לאתגר האמיתי - המשמעת". לדברי גוגינס כל אחד יכול לאמץ שינוי. במקום לברוח מהכאב, הוא מציע לאמץ אותו. במקום לראות במכשול סוף, לראות בו הזדמנות. לדבריו, רובנו מרימים ידיים אחרי השקעה של 40 אחוזים מהמאמץ שאליו אנחנו מסוגלים. כלומר, גם כשאנחנו מרגישים שהגענו לקצה המאמץ בפועל נותרו לנו עוד 60 אחוזים להשתפר . לדבריו, אף אחד לא יכול לגמוע את ה-60 האחוזים הנותרים במכה אחת. אבל ההתמדה, כלומר ההישארות בקרב, היא הצעד הראשון. לדבריו זה יהיה תמיד הצעד הקשה ביותר ומאידך, גם המתגמל ביותר.

"זו פרשה מדהימה, 40 מיליון אנשים מתו והיא השפיעה בצורה מאוד עמוקה על ההתנהגות של בני אדם ועל כל מה שהם עשו. והיום זה נעלם מעבר לרדאר, נעלם, פשוט נעלם", כך מספר פרופ' צבי בנטואיץ, כיום נשיא נאלא (עמותה למיגור המחלות הטרופיו באתיופיה ואפריקה) וראש המרכז למחלות טרופיות ואיידס, אוניברסיטת בן גוריון, ומי שנחשב ביותר מ-40 השנים האחרונות לאחד מהרופאים המשפיעים ביותר בהתמודדות עם מגפת האיידס, שמחקריו הרפואיים בתחום ותרומתו המשמעותית כרופא וחוקר למערכת הבריאות בישראל זיכו אותו באות מפעל חיים. כשאני מבקשת ממנו לתאר רגע אחד או חוויה אחת שהותירו בו חותם הוא עונה שזה בלתי אפשרי. "זאת הייתה מציאות כמעט יום־יומית של התמודדות עם ביטויים שונים שלהדרמה הזאת. וזו ללא ספק הייתה דרמה", הוא מספר ומזכיר את חולה האיידס הראשון בישראל שנכנס למרפאתו ב-1982, כדי שיטפלו בו במחלה שלא הכירו בעזרת טיפולניסיוני שהציע קולגה ממכון ויצמן ושהיה אמור לעודד ייצור של תאי חיסון, ולא צלח. "אין ספק שברגע שהגיע החולה הזה מארצות הברית, זו באמת הייתה דרמה. אנחנו לא הכרנו, לא ידענו. מצד אחד הייתה התקווה שלא התקיימה, שאולי יש לנו פתרון ומצד אחר היה הצד האנושי של המצב שלו, בסך הכול ידענו שהוא ימות, ואומנם הוא לא מת אצלנו,אבל הוא חזר לארה"ב ושם הוא מת". את קורותיו וקורותיה של המגפה שהייתה ונעלמה מגולל פרופ' בנטואיץ בספרו 'איידס, כרוניקה של מאבק' (הוצאת איתי בחור). במשך שנים הרגיש צורך לחלוק את הניסיון שצבר במהלך ההתמודדות עם מחלת האיידס בישראל, ולבסוף עשה זאת בסופה שלמגפה אחרת שפקדה את העולם כולו. "אין ספק שהקורונה השפיעה עליי באופן אישי, ודרך העיניים שחוו את הניסיון מהעבר יכולתי לראות את הכשלים והחסרים במנהיגות הרפואית. אחד ההיבטים המשמעותיים היה חוסר היכולת של המערכת להיערך בצורהמספקת להתמודדות עם המגפה. אילו הייתה פועלת אחרת, ההתמודדות הייתה יכולה להיות קלה יותר. סגרים, פגיעות באוכלוסיות שלא היה צורך לפגוע בהן - כל אלו הפכו את המשבר לקשה ומורכב יותר. כבר בהתמודדות שלנו עם מגפת האיידס היה לנו ברור עד כמה התמיכה החברתית והמשפחתית משמעותית ביכולת של אדם להתמודד, למות בטוב ולא למות ברע. אומנם לא פתרת את תוחלת החיים (על אף שזה כן תורם במידה מסוימת), אבל זה כן היה משמעותי מאוד. וכשראיתי מה קורה בקורונה זה היה עצוב מאוד. אנשים מתו בודדים, בלי המשפחה לידם". אחד הסיפורים הקשים שפרופ' בנטואיץ מזכיר בספרו הוא על אודות חולה באחד הקיבוצים בצפון הארץ שנאלץ לבלות את ימיו האחרונים כאסיר, מבודד מכל קשר אנושי, שאפילו את המזון משאירים לו מחוץ לדלת, זאת, חרף הסבריו של פרופ' בנטואיץ לצוותהמטפל ולאחות האחראית שאין ממה לחשוש. הסוף היה עגום, לא רק בשל הדרך שבה נפרד מהעולם אלא שלאחר מותו חברי הקיבוץ שרפו את כל תכולת חדרו ואף שמרו מרחק מילדיו כאילו היו מצורעים, מפאת מחלת אביהם. "אומנם מדובר במקרה קיצוני מבחינהמסוימת, בגלל שזה היה קיבוץ, שבו יש חשיבות עצומה לדמויות המרכזיות בקבוצה, ובמקרה הזה לאחות שהייתה אחראית לוועדת הבריאות ובסופו של דבר היא קובעת את המדיניות, אבל האופן שבו אותה אחות שלא הצליחה להשתחרר מהפחד שלה השפיעה על כל הקבוצה, מדגימה איך פעילות של דמויות בודדות, כשהמעמד או התפקיד שלהם הם שקובעים את המדיניות, יכולה להשפיע על מערכת שלמה". אותה אחות הייתה רק דוגמה אחת לאנשי מקצוע שפגש במהלך הקריירה שלא הצליחו להתגבר על החשש לטפל בחולים, כמו הסיפור על הפעם שהוזעק באופן בהול למחלקת האולטרסאונד בבית החולים, כשאנשי הצוות לא ידעו כיצד עליהם לנהוג מול חולה איידס,ומצא אותו שוכב במיטה בפתח המחלקה כשאיש מאנשי הצוות אינו מעז לגשת אליו. "הלקח של אותו סיפור הוא במובן מסוים חלק מתמשך ביום-יום שלי, במיקרו-קוסמוס שאני נמצא בו. הרי בסך הכול נהגתי על פי השכל הישר, ובכל זאת כשניגשתי לחולה והצוות ראה אותי יושב לידו, מחבק אותו, מציע לעשות בעצמי את הבדיקה, יצרתי כאן דוגמה אישית, רציתי להראות שאני לא מקריב את עצמי או כל דבר כזה אלא פשוט נוהג כפי שיש לנהוג, ובמקרה של איידס זה משמעותי מאוד, כיוון שאתה עומד מול מצב שמחבר מרכיבים מפחידים, מאיימים ומאוד לא מקובלים, מצב שלאנשים קשה להתמודדאיתם, שמרגישים צורך להסתיר. זו גם מחלת מין, היא גם מזוהה עם הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות, קבוצת סיכון שמלכתחילה הייתה מוגדרת אז כסטייה חברתית, וההבחנה הזו בין מה שקיים אצלנו למה שמאיים עלינו ברמה האישית, המשפחתית, החברתית, כלהדברים האלו פועלים נגד ההיגיון. הפחדים הם דומיננטיים, הם מעוורים, אנשים לא רצו ש'יבלבלו אותם עם עובדות'". בתוכנית 'חשיפה' ששודרה בתחילת החודש בערוץ 12 חוזרים אל האמרה שלך על מותה של עפרה חזה, אמרת שעפרה חזה מתה מהבושה, ומראים כיצד המשפחה וחבריה מתנערים מהאמרה הזו. למה התכוונת?"אני מאוד הצטערתי על איך שהציגו את הדברים. אני חושב שבהצגה של הדברים הסיטו את התוכנית ממסר שהיה יכול להיות הרבה יותר משמעותי וחשוב. בתקופה ההיא הייתי יושב ראש הוועדה שהייתה צריכה לבדוק את תביעת המשפחה על רשלנות רפואית, הייתיצריך לבחון האם הייתה שם רשלנות, ולכן הכרתי את הסיפור הזה היטב. התחקיר התחיל מסוף הסיפור, כשהמקרה של עפרה חזה הגיע לטיפול של פרופ' זאב רוטשטיין והצוות בשיבא, אבל עיקר הסיפור היה שעפרה חזה הייתה מטופלת על ידי הרופאים שלה, והגיבה היטב לטיפול. בשלב מסוים המחלה החריפה והיא סבלה ממצב שנקרא 'בטן חריפה' [כאן טוען בנטוביץ' כי הטענה בתחקיר כי תגובת הרעלה לתרופות שקיבלה הייתה הסיבה לאשפוז אינה מדויקת, שכן אולי הייתה תופעת לוואי שתרמה למצבה אך לא הייתה הסיבה לאשפוז, רל"ס]. שני הרופאים שטיפלו בה, ד"ר בורג וד"ר הטמן־פרי, ניסו להביא אותה לבית החולים, והיא באישיותה החזקה, והמפחדת מכל אפשרות שידעו שהיאחולת איידס, דחתה את הבקשות שלהם, עד שלבסוף, כשהגיעה, זה היה מאוחר מדי. כשאני מסתכל על זה היום אני יודע שאצלי זה לא היה קורה, אם אני הייתי הרופא שלה היא הייתה מגיעה לבית החולים by hook or by crook, חרף ההתנגדות שלה. הייתי נחרץ יותר, בטוח יותר, וכיוון שאני מכיר את הרופא שטיפל בה אני יכול להגיד שהוא פעלעל פי דרכו. הוא כן דחק בה ללכת לבית החולים אפילו פעמיים, ולכן גם הוועדה הגיעה למסקנה שלא הייתה כאן רשלנות רפואית, אבל עפרה חזה לא רצתה והוא ויתר. זה לא שהבעל מנע ממנה ללכת, היא הייתה בהכרה, היא אחראית לגורלה והיא החליטה לא ללכת בגלל הבושה, וזה צריך היה להיות המסר של הסיפור, היא לא מתה מהמחלה, הבושה הרגה אותה. ואם היא לא הייתה מתה מהבושה, נניח שהיא הייתה הולכת לבית החולים בזמן והיו מצילים אותה, היא הייתה יכולה להפוך לדמות אגדית, לא רק בישראלאלא בעולם, של דמות שנלחמת באיידס ולא מתביישת בזה, וזה כל כך חבל שזהנגמר איך שזה נגמר". אתה חושב שעכשיו ב-2025 יש עדיין בושה ופחד סביב איידס?"בטוח. אני עדיין מקבל פניות בטלפון מאנשים שפוחדים פחד מוות שנדבקו באיידס, התדמית של איידס עדיין נשארה גורם מאיים. הפחד מעוור ומשבש את תהליכי המחשבה הרגילים ומביא אנשים למקומות קשים מאוד. יש אנשים שלאורך כל השנים האלו לא משתחררים מהאפשרות שהם נדבקו, הם עושים בדיקות שוב ושוב ובטוחים שלמרותהתוצאה השלילית הם חולים, שהבדיקה לא טובה. וזה שטויות, הבדיקות היום טובות מאוד ובסך הכול אפשר לסמוך עליהן. השכיחות של תוצאות כוזבות נמוכה מאוד, צריכים להיות תנאים מאוד מיוחדים כדי שתהיה טעות בבדיקה. אבל כשאדם יחפש באינטרנט הוא ימצא את אותו אדם שעשה בדיקה שלילית ובעצם היה חולה והם נתפסים לזה. עברו כמעט 30 שנה מאז שיצא הטיפול לאיידס, והמחלה הזו עדיין נשארה מחלה מפחידה, והפחד הזה מעוור ומשבש את המחשבה". ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה שוב? האיידס הבא יכול להגיע?"אני חושב שאי אפשר לנתק את התפרצות המחלה והדרך שבה הגיעה למודעות מההתנהגות החברתית-תרבותית של אותה תקופה, בראש ובראשונה בארצות הברית. החופש המיני בכלל ובקרב קהילת ההומוסקסולאים והשימוש בסמים במזרקים נגועים,אין ספק שאלו היוו קרקע פורייה להתפשטות. אבל בסופו של מי שחלה ומת מאיידס ברובם המוחלט לא היו הומוסקסואלים ולא מכורים לסמים, אלא אוכלוסיות בארצות המתפתחות. כלומר הפגיעות של האוכלוסיות האלה למחלה הייתה קיימת ללא קשר לאותן נסיבות והיא משמעותית גדולה יותר מזו של הקהילות שהוגדרו תחילה כקבוצת הסיכון של המחלה. האם יכול לבוא דבר דומה? מה שקרה בקורונה ומה שבעצם כל העולם המדעי הקונבנציונלי הממוסד שם על השולחן הוא שצורת החיים הנהוגה בעולם הרחב, כולל ארצות מתפתחות וארצות עשירות, היא קרקע מתאימה למגפות. הנה הקורונה קרתה. אחרי מלחמת העולם הראשונה השפעת הספרדית הרגה יותר אנשים ממספר האנשים שמתו כל המלחמה. לא ברור למה המוטציה ההיא קרתה אז ולמה הקורונה הופיעה היום, אבל התשובה היא שכן, ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה, וזו רק שאלה של צירוף מקרים וגורמים שבעצם אי אפשר לדעת למה הם קורים ומתי, כך שהשאלה נותרת פתוחה". ב-1996 החלו מטופלים ראשונים לקבל את ה'קוקטייל', הטיפול שהפך תוך שנים מספר את המגפה הקטלנית למחלה כרונית, שאפשר לחיות לצידה (והיום גם לחיות באיכות חיים טובה כשל אדם בריא ולהקים משפחה בלי החשש מהדבקה), אך במדינות המתפתחות מִסְפְּרֵי הקורבנות הוסיפו לעלות ונדרשו עוד שנים עד שהצליחו להביא לשליטה במגפה. כמה שנים לפני הופעת הקוקטייל, בעקבות מפגש של פרופ' בנטואיץ עם נשאי הנגיףשהגיעו מהעלייה מאתיופיה, החל לפתח תיאוריה שבה הוא מחזיק גם עד היום, כי תולעי מעיים כמו גם זיהומים אחרים, מחלות המוזנחות שפוגעות במיליוני אנשים בארצות נחשלות, מחלישים את מערכת החיסון ומעודדים את קליטת נגיף האיידס והתפתחות המחלה, ומכאן שטיפול לא מורכב מאוד ודי זול לתולעי מעיים יכול לסייע למיגור המגפה שעשתה שמות ביבשת אפריקה. אך התזמון למחקר היה בעייתי, שכן באותן שנים נמצא הקוקטייל לטיפול באיידס, שהיה כה מוצלח ודחק הצידה כל אפשרות אחרת למיגור המגפה. אלא שהסיפור הזה בסופו של דבר הוביל את פרופ' בנטואיץ להקים את עמותת נאלא למיגור המחלות הטרופיות באתיופיה ובאפריקה, שבראשו הוא עומד עד היום, שהצליחה להביא לשינוי של ממש בתמונת המצב הבריאותי ביבשת השחורה.

זה החורף השחון ביותר מזה מאה שנה. אין גשם, השמים בהירים, הים שקט. שלב א' של עסקת החזרת החטופים פועם ואחת לכמה ימים אנו חווים התרגשות קולקטיבית מול תמונות שיבה הביתה. אופטימיות סמויה, עדינה, כמעט לא מורגשת. הודעות של משרד הבריאות בדבר הדבקה ותמותה מהשפעת העונתית לא מצליחות לרגש לעומת פרשיית חדר כושר ביבנה, שלא נותנת לציבור להירגע. ממש סימנים של שפיות, של החלמה חברתית, חיים ותשוקה הגוברים על חולי ומוות. חשבתי לכתוב טור על מרפאת חורף בימי אופטימיות מרומזת, ואז התקבלה הודעת וואטסאפ מההסתדרות הרפואית. "לאור הרצח המחריד של ד"ר עבדאללה עווד, רופא ילדים שעבד במרפאה בכפר יאסיף ונורה למוות בידי אלמונים מול מטופליו ההמומים, ההסתדרות הרפואית מכריזה על השבתה בת שעתיים של מערכת הבריאות". בום. רופא נרצח במרפאה!? ההודעה שונה מהודעות קודמות על אלימות כלפי צוות רפואי. לא כתבו על מטופל זועם או בני משפחה עבריינים. "נורה למוות בידי אלמונים מול מטופליו". מה קרה שם בכפר יאסיף? איך קורה שאיש צעיר יוצא לעבודה ונורה למוות? רופא נורה בזמן בדיקת חולים, נגר נורה בזמן התקנת חדר ילדים, מורה נורה בזמן טיול שנתי בגבעות, חקלאי נורה בזמן מסיק זיתים. אדם נורה בידי אלמונים. אדם חי, אלמוני לוחץ על הדק, אדם מת. ההסתדרות הרפואית שולחת הודעת טקסט, המרפאות נסגרות לשעתיים, אני כותב עוד טור על אלימות. התניה פבלובית. רצח של רופא בכפר יאסיף שווה השבתה של מערכת הבריאות לשעתיים. הרצח המחריד חידד לי כמה שאלות עם תשובות ברורות שלא נותנות מנוח. האם אפשר לצפות מחברה הנלחמת על חייה בגבולות לשמור על איפוק בבית? או לצפות מאנשים הצופים רוב שעות היום בשידורי מלחמה לנהוג אחרת מבשדה קרב? האם אזרחים מבוהלים של מדינה מוכת קרבות לנהוג במתינות ואיפוק בתור לבדיקה רפואית או בסכסוך עם שכן? האם זה נכון לשים פורע חוק בראש המשרד שאמור לשמור על הסדר? ההתייחסות לרצח של ד"ר עבדאללה עווד כחלק מהאלימות בחברה הערבית ולא בשל עבודתו כרופא, ולכן לא מצדיק השבתה של מערכת הבריאות, מקוממת. זו לא אמירה מקרית והיא מכילה כל כך הרבה רוע, גזענות וטיפשות. התייחסות כזו משרתת את האחראים על חוסר הסדר הציבורי וכמו מסירה מהם אחריות. זה מדגיש שיש כמה סטנדרטים של ביטחון אזרחי בישראל, ביטחון בערים הערביות אל מול ביטחון בערים יהודיות. ביטחון ביהודה ושומרון אל מול ביטחון באזורים אחרים. באזור אחד מותר לרצוח ובאזור אחר לא. באזור אחד תיפתח חקירה משטרתית ובאזור אחר לא. לא ברור להנהגה שאסור שתהיה אפליה בטיפול באלימות? האם ההודעה האוטומטית והלקונית של ההסתדרות הרפואית משנה משהו? משפיעה במשהו על רמת האלימות? כנראה שלא. הייתי מצפה שיונית לוי תראיין את ראש הממשלה בערב שבו נרצח רופא (ועוד חמישה מקרי רצח נפרדים באותו יום) אבל נראה שהפכנו כהים, אטומים. זו המלחמה? זו אידיאולוגיה או פרקטיקה המאפשרת לאוכלוסייה הערבית לרצוח את עצמה? מי יודע. אני שמח וגאה על התגובה של ההסתדרות הרפואית. דווקא האוטומטיות שבה מצביעה בעיניי על חיות, על רגישות. ולא משנה אם הרצח בוצע על רקע עבודתו של ד"ר עבדאללה עווד כרופא, כטעות בזיהוי או מכל סיבה אחרת, האלימות שאנו חווים בישראל אינה אנושית ואינה מתקבלת על הדעת. ומה כל זה קשור לרפואה? הכול קשור לרפואה. המרפאה שלי היא ברומטר חברתי. אני מטפל בקהילה גדולה בקיץ ובחורף, בשגרה ובמלחמה, בהתפרצויות מקומיות ובמגיפות עולמיות. לצערי אחת לשנה אני נאלץ לכתוב טור על אלימות. זה משנה משהו? כנראה שלא, אבל אני חי ואני לא יכול לסבול את זה. 

השירות הסוציאלי הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול שמקבל מטופל בבית החולים, ולמרות מאמצים רבים להנגיש את הפנייה לעובדות הסוציאליות (ולעובדים), פעמים רבות מטופלים פשוט לא יודעים מתי כדאי להם לבקש לפגוש עובד סוציאלי ומהו המענה או הטיפול שהם יכולים לקבל. כתוצאה מכך, גם כשמטופלים זקוקים לסיוע, הזדמנויות רבות למתן מענה למצוקותיהם ולשיפור חייהם מוחמצות. זה קורה בין היתר בגלל העומס האדיר שהצוות הסוציאלי נתון בו באופן תמידי, ובמיוחד בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל - על אחת כמה וכמה בשנת מלחמה. מי שמתמודדת יום־יום עם האתגר להגיעולסייע לכמה שיותר מטופלים זו ענת רוזנבלום, מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי הצפון (המרכז הרפואי פוריה). בשיחה עימה היא מסבירה מתי כדאי למטופל או למשפחתו לפנות לעובדת הסוציאלית בבית החולים, איך אפשר לפגוש עשרות אנשים בכל יום שנתונים במצוקה עצומה ובכל זאת להצליח לעזור, מהי הבשורה שקיבלו לאחרונה תושבי מדינת ישראל ואיך עבודתה של העובדת הסוציאלית יכולה להציל חיים. מתי כדאי לאדם שהגיע לבית החולים לבקש לפגוש עובדת סוציאלית?"אני מאמינה כי כל אדם שמגיע לבית החולים יכול להפיק תועלת עצומה מפגישה עם עובדת סוציאלית. הגעה לבית החולים בעקבות מצב רפואי זה אירוע משברי לכל דבר. לכל אדם יש סיפור חיים וקשיים שהוא סוחב עימו, והוא מגיע איתם גם לבית החולים, ובאירוע רפואי חדש או מחלה קיימת שמתדרדרת זה רק מוסיף לקושי הקיים. הקושי לא נמצא רק על המטופל עצמו אלא תמיד גם על המשפחה והסביבה שלו, בהנחה וישנםוהוא לא לבד. לכן במציאות אידיאלית הייתי שמחה שמישהי מאיתנו, מצוות השירות הסוציאלי של בית החולים, יפגוש כל מטופל שנכנס למרכז הרפואי הצפון, אך ברור שאנחנו חיים במציאות מוגבלת והעומס אדיר. כל אחת מאיתנו פוגשת בכל שבוע עשרות מטופלים. כל מטופל זה עולם ומלואו שאת נחשפת אליו לזמן קצר מאוד, מנסה להבין אותו ואת מרקם היחסים עם הסביבה שלו ועם המשפחה. לרוב מי שיפנה אותנו למטופל שזקוק לנו הם הצוות הרפואי במחלקה. הצוות הסיעודי והרפואי זה העיניים שלנו, אולם כל אדם שמגיע לבית החולים, אלינו למרכז רפואי צפון או כל בית חולים אחר, ומרגיש שיש מצוקה נוספת, מצוקה שאינה קשורה באופן ישיר לחולי הרפואי שבגללו הגיע לבית החולים, זו יכולה להיות מצוקה רגשית, מצוקה נפשית, משהו בסביבה או בקהילה, חששות ופחדים, יכול לבקש לפגוש עובדת סוציאלית". נשמע שפעמים רבות אנשים פשוט לא יודעים שהם צריכים עובדת סוציאלית."הפנייה לעובדת סוציאלית בבית החולים אינה דומה לפנייה לרופא. כשאדם חש כאב באוזן הוא יודע שעליו לפנות לבדיקה אצל רופא אף-אוזן-גרון, לעומת זאת בכל הנוגע למצוקה רגשית, רבים - לא רק מטופלים בבית החולים אלא גם אנשים בריאים, מתקשים לזהות מה עובר עליהם מבחינה רגשית, להצליח למצוא את המילים שמתארות את המצוקה שלהם. התפקיד שלנו, בין היתר, הוא לעזור למטופל לדייק את התחושות שלו ולהבין את התגובות הרגשיות שלו. רק בזה יש השפעה מיטיבה עצומה לאדם. אנחנו גםמסייעות ומטפלות בהיבטים הרבה יותר פרקטיים, כמו במיצוי זכויות. הרבה מטופלים בכלל לא יודעים שהם זכאים לשירותים ולטיפולים מביטוח לאומי ומקופות החולים. אנחנו מהוותערוץ תקשורת ישיר לאגפי הרווחה ברשויות המקומיות ועוזרות למצוא פתרונות עבור מטופלים". לדייק תחושות דורש יצירת חיבור עם אדם ועולמו. איך עושים זאת בתוך העומס האדיר?"אחד מהיסודות החשובים בחיבור לאדם וההבנה שלו זה לראות אותו תמיד כחלק הסביבה שלו. כדי להבין מי הוא ומה עובר עליו, אני מבקשת שיכניס אותי לסיפור חייו - האישי, המשפחתי, החברתי, הקהילה שהוא שייך אליה. זה עוזר לי להבין אותו ובעיקר למפות את 'גורמי התמך' שיש לו בסביבה, ומי המטפל הפוטנציאלי שנוכח בסביבתו ויכול להיות המטפל העיקרי בתוך הסיטואציה שהמטופל נקלע אליה. קח לדוגמה אדם צעיר עם שלושה ילדים שעבר תאונת דרכים, אשר גרמה לו לנכות זמנית או אפילו קבועה. מעבר לפציעה ולשיקום שלו, יש תא משפחתי שלם שמושפע. אבא צריך עזרה מאשתו ומהילדים כדי להתמודד, וזה דורש המון וכרוך במורכבות עצומה. אנחנו מנסות להתערב בשלב מוקדם ככל האפשר כדי לנסות לסייע גם בתמיכה הרגשית למטופל וגם למשפחה שלו, אבל גם ליצור חיבור ורצף טיפולי עם הרפואה בקהילה וברשויות, ולראות איך אפשרלמצות את מה שיש לרשויות להציע. המטרה במקרה כזה היא לנסות לאפשר לתא המשפחתי להצליח להמשיך לתפקד ולאפשר איכות חיים במסגרת המגבלות של האב". מה קורה כשאין מקורות תמך, למשל אדם שחי בגפו?"לאור העלייה בתוחלת החיים והזדקנות האוכלוסייה, בשנים האחרונות אנו נתקלות יותר במקרים של קשישים בלי משפחה. לפעמים יש משפחה אבל היא לא זמינה לצורכי המטופל, למשל הילדים עסוקים בטרדות יומם או בכלל גרים בחו"ל, ויש מקרים שבהם המשפחה חיה בארץ אבל רחוק מהמטופל. אנחנו פוגשות מטופלים שגם גרים לבד ובאים לבית החולים לבד, אבל גם מאוד בודדים. להיות לבד ולהיות בודד זה שני דברים שונים, והבדידות היא אחד האתגרים המורכבים ביותר בזקנה. במקרים כאלה אנחנו מחברותאותם לשירותים שקיימים בקהילה דרך הלשכות לשירותים חברתיים, כמו מועדוניות לקשישים, כיתות ותיקים, חוגים בשעות הפנאי וביקורים של מתנדבים. בית החולים זה מקום שבו קשיים שמתמודדים איתם ביום-יום נחשפים והופכים להיות בולטים הרבה יותר. יש לנו גם הצלחות, כמו מקרה של אדם ערירי שחי בגפו וסבל מבדידות והצלחנו לעודד אותו לבקר במרכז היום הסמוך למקום מגוריו. התוצאה היא שבעצם הגעתו של אותו אדם לבית החולים בשל מצבו הרפואי, נחשף הקושי שחווה וכך הצלחנו לשפר את איכות חייו. שיתוף הפעולה ההדוק שיש לנו עם הרווחה ברשויות המקומיות במקרים כאלה הוא קריטי". יש מקרים שבהם התערבות של עובדת סוציאלית משפיעה על מצב רפואי אקוטי?"זה לחלוטין חלק משגרת יומם של עובדי המערך הסוציאלי בכל בית חולים. אחת הדוגמאות השכיחות לכך זה ילדים שמגיעים לחדר המיון, ולאחר שהרופא בודק אותם המשפחה מסרבת לתת לילד את הטיפול או לתת לצוות לקחת בדיקות דם, לפעמיםהם מסרבים לתת לילד חיסון כמו טטנוס במקרים של פציעות או למוכנים שהילד יעבור בדיקת CT ראש. ברוב המוחלט של המקרים ההורים מסרבים לא כי הם רוצים ברעת הילד, אלא בגלל חששות ואמונות מסוימים, למשל שמא הקרינה בצילום CT לראשמסוכנת מאוד או שחיסונים זה מזיק. במקרים כאלה אנחנו מתערבות ומנסות להבין את המשפחה, מה הסיפור שלה ומהיכן היא מגיעה, מבחינת מנהגים, אמונות ודת. אנחנו מנסות להבין מי האדם במשפחה שיש לו סמכות לקבל החלטות ומנסות לגשר על הפער שקיים בין השפה הרפואית והכוונה של הצוות הרפואי לבין המקום שממנו מגיעה אותה משפחה. המטרה במקרים כאלה היא ליצור שפה משותפת, לחבר את ההורים סביב המכנה המשותף, שהוא טובת הילד. לפעמים, תוך כדי שיחה מעמיקה יותר, מגלים שהסירוב של ההורים לאפשר בדיקה או טיפול מסוים נובע מחרדה מאירוע בריאותי קודםאו בגלל שהם ממהרים לשוב הביתה כי ילדיהם האחרים זקוקים להם. אין זה נדיר שבדיקה או טיפול שההורים תחילה סירבו לו ולאחר התערבות שלנו נעתרו הביאה להצלת חיי הילד". כיצד משתקפים הפערים בישראל בין המרכז לפריפריה במענה הסוציאלי?"זה לא סוד שהמענה הרפואי שמקבלים אזרחי מדינת ישראל הוא מהטובים בעולם, עם זאת ההבדלים בין הפריפריה למרכז עומדים בעינם, בעיקר במשאבים הכלכליים ובכוח אדם. תושבי הצפון והדרום סובלים יותר מתחלואה מתושבי המרכז, וכתוצאה מכך גם זקוקים יותר לשירותי בריאות, שלא זמינים עבורם בהתאם. בתחום הזה, אחת הבשורותהטובות לתושבי צפון הארץ היא פתיחה של 'מרכז שיקום הלמסלי', שנחנך לאחרונה אצלנו במרכז הרפואי. זו בשורה משמעותית למי שזקוק לשירותי שיקום. עד לאחרונהמשפחה מצפון הארץ שהילד שלה היה זקוק לשירותי שיקום, הייתה צריכה לנסוע עד רעננה. זה משנה חיים בכל מובן אפשרי, אך לא רק לילדים. עד לפני חודשים ספורים גם מבוגרים תושבי הצפון שהיו זקוקים לשיקום היו צריכים לנסוע שעות ארוכות, לעיתים קרובות בתחבורה ציבורית, כדי לקבל טיפול. עבור אנשים שזקוקים לטיפולים שיקומיים, מרכז חדשני גדול סמוך לבית הוא דבר שמשנה חיים. כשאני מגיעה בבוקר לעבודה ורואה מחוץ לבניין החדש שהוקם מטופל עם נכות ניכרת לעין יושב בכיסא גלגלים ומשוחח עם מטופלים אחרים, אני מתרגשת עד עמקי נשמתי. אני יודעת שרוב האנשים שנתקלים במטופל עם נכות ניכרת מרגישים חמלה ואולי צורך להסיט את מבטם כדי שאותו אדם לא ירגיש שמתבוננים בו אבל זה אחד הדברים הנפלאים במקצוע; כשאני רואה את אותו מטופל בכניסה, לצד המצוקה והקושי, אני רואה גם את המקומות שבהם אנחנו מצליחיםלהקל עליו, לעזור לו למצוא מקורות של כוח וחוסן להתמודד. כעת, עם המרכז החדש, אנחנו גם מביאים בשורה למשפחתו, בכך שהיא לא צריכה לנסוע חצי יום כדי לבקרו במהלך האשפוז. כמו כל אחד מאיתנו, אותו מטופל בכיסא גלגלים הוא חלק מסיפור גדול ועולם שלם".

כששואלים את שרי ג'קסון קליין במה היא עובדת, היא אומרת שהיא עובדת בחלוקת מתנות. המתנה שלה היא להקשיב, לכל אחד, גם אם הוא נראה כועס באותו רגע. ראיתי אותה עושה זאת במו עיניי - כששאלה את המלצר שלנו לשמו ומדוע נקרא כך הוא תחילה הרים גבה (וגם אני), אבל גם שיתף בשמחה (הוריו עלו מברית המועצות אך נתנו לו שם ישראלי למדי, והוא בליבו בכלל היה רוצה להיקרא 'דימה'), גם המלצר שהגיש לנו את החשבון שיתף בשמחה על הרגע שבו מייד כשבא לאוויר העולם הסתנוור מהשמש שקרניה הגיחו מהחלון וכיסה את עיניו, ואיך אימו הגיבה 'אדיר' וכך קיבל את שמו. וגם אני, תוך דקות ספורות מהרגע נפגשנו הופתעתי איך הוציאה ממני כמה וידויים ששמורים לרוב לחברים טובים או לספת הפסיכולוג, וגם אני חייכתי. את מתנת ההקשבה ג'קסון קליין קיבלה לראשונה כנערה, רגע של הקשבה שלדבריה הציל את חייה. "עד גיל עשר הייתה לי ילדות טובה. לאט-לאט הבית התחיל להתרוקן, חלק מהאחים התחתנו או עברו לפנימיות ונשארתי לבד. ואז משהו השתבש בתוך הבית", היא מספרת, "חוויתי התעללות. אבל שתקתי. בשלב מסוים הבינו בבית הספר שמשהו לא בסדר והתקשרו לאימא שלי, והיא ביקשה שאשתף אותה במה שעובר עליי, אלא שכשסיימתי לספר לה את שקרה לי ואחרי שווידאה שלא סיפרתי על כך לאיש, היא פשוט השתיקה אותי.  שתקתי עוד שנתיים, עד שמורה בבית הספר שמעה שמשהו קורה והתחילה לשאול אותי שאלות. בהתחלה אמרתי לה שהכול בסדר, עד שבשלב מסוים היא הצליחה לדובב אותי ואני התחלתי לספר, ודיברתי ודיברתי, והיא רק ישבה מולי בשקט, רק מהנהנת, רק מקשיבה. העוצמות שם היו כל כך חזקות שהבנתי שמשהו קרה שם. לא ידעתי לשים את האצבע על מה זה היה, אבל הבנתי שאני בחופש, חופש מוחלט". לאורך השנים היא נעה בין הרצון לשתף לבין הפחד משיפוטיות, אך בחרה להאיר פנים לאחרים ולהעניק להם את אותה מתנה שקיבלה ממורתה. לאחר שהקימה משפחה ועסק ובנותיה כבר גדלו, נחשפה ג'קסון קליין לסיפורו של דיקסון צ'יבנדה, פסיכיאטר מזימבבואה, שהשתמש בספסלי הקשבה כדי להילחם בהתאבדויות. בהשראתו הקימה ספסלי הקשבה בישראל וכן ייסדה בית ספר להקשבה ואת המרכז הישראלי להקשבה 'בַּדְּרָה' (על שם סבתה, שנהגה לומר לה - 'לכי אל העולם, הכול יהיה טוב, רק אל תשכחי לתת'). "כשיצאתי לדרך עם בדרה המליצו לי ללכת ללמד הקשבה בבתי ספר של קאוצ'ינג, אבל הרגשתי שזה לא מתאים לשם. הקשבה זה לא גישור, זה לא קאוצ'ינג, זה ערך שאני רוצה לשים בפרונט, שלא מסתתר בתוך משהו. זה ערך שעובד, שמציל נפשות, שמשמח נפשות. וכשאנשים נחשפים לזה משהו זז אצלם, והם מתבוננים אחרת על החיים". מהו הדבר שנוצר בתוך ההקשבה? את השאלה הזו ממש חקר בשנים האחרונות פרופ' אבי קלוגר, חוקר בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית וכן מרצה ומלווה בבית הספר להקשבה במרכז בדרה. הקשבה, להגדרתו, היא המידה שאדם מתמסר לחקור את האחר עם האחר ובשביל האחר. "המחשבה שלנו, שלי ושל הרבה מתלמידיי שהיו שותפים למחקר, היא שאדם שמרגיש שמקשיבים לו, מתפתחת אצלו התחושה של מרחב בטוח, ובמרחב כזה אדם ייטה לספר דברים משמעותיים יותר על עצמו, להיות אותנטי ולחשוף את עצמו. במרחב שבו אחד מקשיב והשני מספר, לאט-לאט נוצרת הדדיות. בקשר כזה, לרגעים אנשים מהופנטים אחד לשני, ואלו מעין רגעי קסם קצרים שבתוכם המחשבות שלנו משתנות. אני מבין דברים חדשים על עצמי ועל העולם, זה יכול להיות גם ברובד האישי של איך אני מבין את עצמי כאדם בעולם וזה יכול להיות משהו טכני ומקצועי לגמרי, כלומר דברים נעשים ברורים יותר. באותו מרחב, אנחנו משערים וגם מוצאים שאנשים נהיים מודעים לסתירות פנימיות בתוכם, למורכבות, לחוסר הבנה, הם פחות מפחדים להודות שהם לא כאלה מושלמים, הם נמצאים במצב יותר ילדי שחוקר את העולם, בלי איזשהו צורך חברתי להיות צודק, או לדעת הכול". כשאתה מדבר על המרחב הזה , אתה מתכוון שמשהו קורה בשני הצדדים של השיחה? גם אצל זה שמקשיב?"בדיוק. כשאני שומע למשל מישהי שמספרת סיפור מרגש על ההתמודדות שלה בגידול הילדים, אני מקבל גם חמלה עצמית לגבי הכשלים שלי בתור הורה. עצם זה שאני עד למשהו כזה עמוק, זה מהדהד בתוכי דברים שמשמעותיים גם לי". הקשבה לא רק מיטיבה איתנו, אלא שנמצא כי היא יכולה להפוך דעות למורכבות יותר. בניסוי שערך פרופ' קלוגר עם תלמידיו, משתתפי הניסוי התבקשו לדון בהחלטת בג"ץ על החזרת גופות מחבלים למשפחותיהם, כאשר חלקם זכו להקשבה מלאה ואחרים להקשבה מוסחת. התוצאה הראתה כי אלו שהמקשיבים שלהם הוסחו הביעו עמדות קיצוניות יותר, בעוד שמי שקיבלו הקשבה מלאה פיתחו עמדות מורכבות יותר, ללא קשר לנטייתם הפוליטית. כלומר, הקשבה יכולה להפוך את הדעה של אדם שהקשיבו לו לדעה מורכבת יותר, שמכירה טוב יותר גם בטיעונים של הצד השני. "אם נעשה היקש מהניסוי הזה למה שקורה בתקשורת בישראל, אני טוען שההתנהלות של אמצעי התקשורת מסכנת את החיים במדינה, כי היא מייצרת קיצוניות שתוביל בסופו של דבר אנשים למעשים קיצוניים. היא בורחת ממורכבות ולא מאפשרת לפוליטיקאים ולאנשים עם דעות להציג משהו מורכב, להראות את ההתחבטויות, ובעצם היא מסתירה את המורכבות, דבר שיכול להוביל אותנו לאסון. זה לא ייחודי לנו, זה נמצא בכל המערב, החיפוש דם בזירה, וזה מסוכן. מה שאנחנו מציעים הוא שכדי ליצור שלֹומּות של חברה, צריך לבנות תרבות של הקשבה, שמאפשרת ללמוד מהפכים". ובכל זאת יש משהו מאוד קשה בלהקשיב לאדם שהדעות שלו יכולות להרתיע, לפעמים עד כדי כך שאני מרגישה שהן לא צריכות להיות בכלל מושמעות. יש ערוצי חדשות מסוימים שאני לא מסוגלת לצפות בהם יותר מדקה או שתיים, איך מתגברים על הפער הזה? " אומנם את לא יכולה להיות בשיח מול דעות שאת שומעת בערוץ טלוויזיה, אבל אני רוצה להציע לך את הרעיון שכשאת עומדת מול אדם שמביע עמדות מאוד שונות משלך, מעצם ההקשבה שלך והמוכנות שלך לסבול את החרדה שדבריו יעוררו בך, את תצרי גשר עם האדם הזה ותמתני גם אותו. אחרי שייווצר הגשר, ואת תצליחי לעבור דרך החרדה, יכול להיווצר משהו אחר. בדיוק הבוקר נתקלתי בעמוד של דיה חאן, עיתונאית מוסלמית שמדברת גם עם ג'יהדיסטים וגם עם קו קלוקס קלן, ובקיצור, עם אנשים שרוצים לרצוח אותה. היא מראה איך היא מצליחה לשנות את ההתייחסות שלהם ולייצר דיאלוג במקום מאוד מאוד מורכב. השאלה היא איפה יש לנו אנשים שמסוגלים לתווך מורכבויות כמו חאן. אם היינו משקיעים פרומיל ממה שאנחנו משקיעים בביטחון, ביצירת ביטחון חברתי, כולל גם להקשיב לאויבים שלנו, יש אפשרות לחולל שינוי . מעט אנשים בעולם ראו את זה ומבינים את זה, אבל כל אדם שנביא את האפשרות הזאת לפתחו, זו בעיניי עוד תרומה לתיקון עולם". "זה לא משנה אם הצד השני חושב כמוני או הפוך ממני, אני לא צריכה להסכים איתו, אבל אני כן ארצה לדעת למה הוא חושב כמו שהוא חושב", אומרת ג' קסון קליין. "בסוף אולי אקבל את הדעה שלו ואולי לא, אבל בכל מקרה אכבד אותה. אולי לא נהפוך להיות חברים, אבל אני לא אפסול אותו על דרכו". לשאלה איך מקשיבים דווקא לאלו שמעוררים בנו את החשק לאטום את האוזניים היא מספרת שהיא קודם כל נושמת ונזכרת מה עשה ערך ההקשבה עבורה. "הקשבה הצילה לי את החיים. אותה מורה שהקשיבה לי לפני 45 שנה, אם היא לא הייתה רואה אותי, אני לא יודעת איפה הייתי היום. יכול להיות שאם אני לא אקשיב למישהו כי אני כועסת עליו מאוד, אפשר שהוא כל כך יתאכזב ממני ומכך שלא רואים אותו, שהוא עלול לשלוח יד בנפשו. רק מעצם זה ששאלתי קודם את המלצר לשמו אפשרנו לו לדבר. הוא אולי אמר איזה שני משפטים, אבל ראית את החיוך הקטן שהיה לו?". לבית הספר להקשבה יש כבר כ-40 בוגרים ועוד 20 תלמידים חדשים שלומדים הקשבה ומפיצים הלאה את הבשורה, והמרכז פועל גם בעמותות ועם חברות וארגונים גדולים, כמו קופות חולים, מכללות וכיוצא באלה. בספסלי ההקשבה הפזורים בארץ מתנדבים 'מקשיבנים' שהוסמכו בבית הספר להקשבה. הספסלים ממוקמים בכמה יישובים, כמו קריית אונו, טבעון, ראש פינה, חיפה, המועצה האזורית באר טוביה ומגידו, ובהמשך יש רצון לשלב את הספסלים בבתי ספר ובבתי חולים. המתנדבים מגיעים בימים מסוימים ובשעות מסוימות המתפרסמים מראש, ונמצאים שם כדי להקשיב. החברה הישראלית יודעת להקשיב? היא מסוגלת לאמן את שריר ההקשבה?"החברה הישראלית נמצאת במרוץ - אחרי פרנסה, הצלחה, זוגיות, משמעות. המרוץ הזה מוביל לחשיבה אינדיבידואלית: אני רוצה להצליח, אני עושה, אני מתקדם. אבל אני אומרת - זה לא 'אני', זה אנחנו. כבר כשייסדתי את המרכז דיברתי על 'אנחנו', למרות שתהו מי זה 'אנחנו'. לו הייתי חושבת רק על עצמי, המרכז לא היה קיים. הכול עניין של חינוך. והנה, זה עובד - 60 אנשים כבר למדו אצלנו במשך 20 מפגשים כדי להפוך למקשיבנים, והם הטמיעו את ההקשבה בארגונים שלהם. החברה הישראלית יכולה להתפתח - היא רק צריכה להכיר בערך של הקשבה. כשהישראלים מאמינים בערך מסוים, הם מחבקים אותו בעוצמה, כמו ב'ואהבת לרעך כמוך' או בנתינה. ראינו זאת היטב בשנה וחצי האחרונות. אז ודאי שהיא מסוגלת גם ללמוד ולהפנים את ערך ההקשבה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים במרכז - מפיצים את ההקשבה, מעבירים אותה הלאה. אם אצליח להשפיע על אדם אחד, והוא ישפיע על שניים, והם על ארבעה - השינוי כבר יצמח ויתפשט". בואו להקשיבביום שישי, 7 במרץ בין 09:00 ל-13:00, יתקיים כנס ההקשבה הישראלי הרביעי, באולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב. הכנס החווייתי יכלול הרצאות קצרות ומעוררות השראה (בסגנון TED) של מגוון מרצים, כמו העיתונאי רוני קובן, הזמר והיוצר דניאל וייס, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים ד"ר תמר אלרם, פרופ' אבי קלוגר ועוד רבים וטובים, וכן פעילות שירה, תנועה ועוד. לפרטים: badra-hakshava.co.il

הכתבה בשיתוף בראשית בעידן שבו איכות החיים בגיל השלישי הופכת למשמעותית מתמיד, פרויקט 'בראשית' שם לו מטרה להציב רף חדש של מצוינות בענף הדיור המוגן בישראל. "הפרויקט הממוקם בלב הרי ירושלים במוצא, משלב בין אדריכלות מרשימה, שירותים ברמה הגבוהה ביותר וקהילה איכותית ותוססת, ליצירת חווית מגורים שטרם נראתה בישראל", מציינים אנשיו ומסבירים לנו מה עומד מאחורי האמירה הזאת: מאחורי פרויקט בראשית עומדת משפחת ליצ'ק, לה מסורת של יותר מ-25 שנות ניסיון בתחום הדיור המוגן. האחים והאחות לבית ליצ'ק - יוסי, אבי, יואל ודינה - מביאים עמם לא רק ניסיון מקצועי עשיר, אלא גם הבנה עמוקה של צורכי הדיירים. מבחינתם זהו אינו עוד פרויקט נדל"ן, אלא מפעל חיים משפחתי, המשלב מצוינות מקצועית עם גישה אישית וחמה. איכות הבנייה והתכנון האדריכלי הפרויקט תוכנן על ידי האדריכל אורן שפיר, בעל ניסיון של 20 שנה בתכנון דיור מוגן, המשלב בין אלגנטיות מודרנית למורשת הבנייה הירושלמית. על עיצוב הפנים אחראי גד הלפרין, ממובילי עיצוב מלונות היוקרה בארץ, המביא סטנדרטים בינלאומיים לכל פרט בבראשית. הדירות עצמן מתאפיינות בתקרות גבוהות, חלונות צרפתיים פנורמיים המשקיפים להרי ירושלים, ומרפסות מרווחות המתוכננות גם עם אפשרות לסוכה. התכנון המוקפד של הדירות כולל שני חדרי רחצה מפנקים, חדר נוסף המיועד לאירוח או עבודה, וארונות קיר גבוהים המספקים פתרונות אחסון נדיבים. המטבחים המעוצבים, שתוכננו להיות לב הבית, מצוידים במיטב המכשירים מהמותגים המובילים, וכוללים אי מרכזי לישיבה ועבודה ומשטחי עבודה איכותיים מאבן קיסר. החוויה הקולינרית בראשית מציע חוויה קולינרית "ברמה שטרם נראתה בדיור מוגן בישראל", מכריזים אנשי המקום. במרכז החוויה עומדת מסעדת שף יוקרתית עם תפריט גורמה המתחלף עונתית, המשלב מטבח ים תיכוני עם נגיעות בינלאומיות. בנוסף למסעדה, המתחם עצמו כולל בתי קפה מעוצבים, בר יין וקוקטיילים אלגנטי, ושירות חדרים 24/7. התפריטים מותאמים לצרכים תזונתיים מיוחדים, עם ליווי של יועצת תזונה אישית. התפיסה הקהילתית בראשית כבר מהווה בית לקהילה מגובשת של למעלה מ-150 דיירים, כשממוצע הגילאים עומד על 70. בבית הדיור המוגן יודעים לספר כי הקהילה מורכבת מאנשים איכותיים מכל רחבי הארץ, כש-40% מהם דוברי אנגלית. בנוסף, 'קמפוס בראשית' שבמקום מציע מעל 30 חוגים מדי יום (ממועדוני תחביב כמו ברידג' וביליארד ועד לפעילויות אמנות ויצירה), הרצאות שבועיות ברמה אקדמית, ומגוון פעילויות ספורט וחברה. אזורי האירוח והבילוי כוללים אודיטוריום מפואר לאירועי תרבות, חדרי אירוח מאובזרים למשפחה וחברים, המספקים מגוון אפשרויות לפעילות תרבותית ופנאי. מיקום ונגישות הפרויקט, לדברי היזמים, נהנה ממיקום אסטרטגי במוצא, המשלב את השקט והירוק של הרי ירושלים עם נגישות מיטבית לעיר. באמצעות כביש 16 החדש, מרכז ירושלים נמצא במרחק של פחות מ-10 דקות נסיעה. שירות שאטלים חינמי פועל כל שעתיים למוקדים מרכזיים בעיר. מרכז תרבותי שוקק חיים המקום אף מהווה מרכז תרבותי תוסס המציע מגוון עשיר של פעילויות ואפשרויות בילוי. בקמפוס בראשית מתקיימות הרצאות שבועיות ברמה אקדמית, הפתוחות גם לקהל הרחב. בנוסף, תמצאו במתחם חנויות בוטיק מיוחדות, סטודיו לאמנות המאפשר פעילות יצירתית, קולנוע פרטי להקרנות, אירועי תרבות ובית כנסת. ספורט ורוח חיים בריא בראשית מציע מגוון אפשרויות לשמירה על אורח חיים בריא ופעיל. במתחם בריכה חצי אולימפית עם מי מלח, חדר כושר מתקדם עם מאמנים אישיים, וספא מפנק. סטודיו לפילאטיס, מגרשי פטנק וספורט בחיק הטבע, ומסלולי הליכה ורכיבת אופניים - מאפשרים פעילות גופנית מגוונת בסביבה טבעית. חושבים על העתיד שלכםבמתחם הוקם מערך רפואי מקיף הכולל מחלקה סיעודית מתקדמת, מחלקת החלמה מקצועית ושירותי תמיכה רפואית. צוות רפואי מומחה הכולל רופא גריאטרי ואחות זמינים 24/7 להענקת טיפול מקצועי ומסור. כשהרעיון הוא מתן שירותים רפואיים בסביבה הביתית והמוכרת של הדייר, תוך שימוש במחלקות המקצועיות שלנו רק כאשר יש צורך אמיתי בכך. לפרטים נוספים על 'בראשית' - קהילת המגורים לבני 65 + הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף פריחת השלווה בין קריירה תובענית, מחויבויות משפחתיות והניסיון לשמור על איכות חיים גבוהה, העומס היום-יומי לא פוסח על אף אחד. גברים רבים פועלים תוך כדי שחיקה מתמשכת, עד הגבול בו המרדף אחר הצלחה מקצועית לא פעם גובה מחיר בריאותי. עייפות כרונית, חוסר ריכוז, שינויי מצב רוח ופגיעה בחיי הזוגיות הם רק חלק ממנו. כאשר לוקחים בחשבון גם שינויים פיזיולוגיים שמופיעים עם השנים, מגיע הרגע בו אי אפשר עוד להתעלם או לחפש פתרונות זמניים, אלא לרדת אל שורש העניין. צליל אסולין, הבעלים והמנכ"לית של חברת 'פריחת השלווה', מספרת על מכנה משותף שיש לרבים מלקוחותיה: "אני פוגשת גברים מכל התחומים, הייטקיסטים, מנהלים בכירים, יזמים ולכולם אותו סיפור: אין להם זמן להרגיש לא טוב. רבים מהם מגיעים אליי אחרי שניסו הכל, שימוש מוגזם בקפאין, תוספי אנרגיה מלאכותיים, אך לבסוף הם מגלים שהגוף פשוט לא יכול להמשיך בקצב הזה". לעייפות מצטברת יש מחיר כבד צליל היא נטורופתית בעלת ניסיון עשיר בעולם התמיכה הטבעית. לדבריה, היא פיתחה לאורך השנים פורמולות רבות, וכיום חברת פריחת השלווה, אשר בבעלותה, מציעה מגוון רחב של מוצרים טבעיים רבים שמבוססים על צמחי מרפא ושמנים אתריים - כאלה המסייעים בהתמודדות עם אתגרים שונים שהגבר המודרני פוגש. "כשהעייפות מצטברת יותר ויותר, הגברים שמגיעים אליי מרגישים קושי לתפקד, להישאר חדים בפגישות ולהיות נוכחים בבית. לכן יצרנו את פורמולת אנרגיה, כדי לאפשר להם לתפקד בצורה מיטבית לאורך כל היום. הקפסולה הטבעית מכילה מספר צמחים, והתמצית של כולם ביחד תורמת לשיפור מצב הרוח וההרגשה הכללית, מפיגה עייפות פיזית ונפשית, ומעלה את רמת האנרגיה בגוף", מספרת צליל. הלחץ גובר והביטחון יורד ידוע כי אנרגיה היא רק חלק מהתמונה. גברים רבים מוצאים עצמם נאבקים בשחיקה מתמשכת שמשפיעה לא רק על היכולות ותוצאות שלהם במקום העבודה, אלא גם על חיי הזוגיות ומכאן על הביטחון העצמי שלהם. "השיח סביב הנושא הזה עדיין מביך רבים, אבל האמת היא שמדובר בתופעה נפוצה", אומרת צליל בצורה נחרצת ומוסיפה כי "יש שלב שבו אותם גברים מבינים שהמתח התמידי משפיע עליהם לא רק מבחינה מנטלית אלא גם פיזית. אני יכולה להבין זאת, הלחץ בעבודה, לילות ללא שינה ודאגות כלכליות - משפיעים ישירות על האנרגיה הזוגית. לכן פיתחנו את GO ON, מוצר המבוסס על שמנים אתריים שתומכים הן בגוף והן בנפש, על מנת לסייע ולהחזיר את תחושת החיוניות ולשפר את הביטחון האישי גם בפן הזוגי והאישי". רצים בלילה לשירותים? עד מתי מבחינת צליל , גם הבריאות הפיזית דורשת תשומת לב, במיוחד כשמדובר במערכת שתן תקינה ובבריאות הערמונית. לדבריה, עם הגיל הגוף עובר שינויים הורמונליים שיכולים לגרום לגדילת הערמונית, דבר שעלול להפעיל לחץ ולהפריע לזרימה תקינה של השתן. לכן גברים רבים מוצאים את עצמם הולכים מספר רב של פעמים לאורך היום והלילה כדי להטיל שתן. "עבור כל אלו קיימת קפסולת PRO-S שלנו - תערובת טבעית שתומכת בערמונית ומסייעת לחזור לשגרה מפעם". לשמור על פוקוס גם לאחר שעות ארוכות אולם לא רק הגוף זקוק לתמיכה, אלא גם המוח. בזמנים שבהם ריבוי משימות, פגישות ולחץ מתמשך הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהיום. "הרבה מהלקוחות שלי מתלוננים על הקושי להתרכז, להתמקד ולהיות חדים כפי שהיו בעבר; הם שוכחים פרטים חשובים, מתקשים לנהל ישיבות אינטנסיביות ונעשים מתוסכלים מהמצב הזה", אומרת צליל. "בדיוק לשם כך זה פיתחנו את MEMO. כמוסות שמשלבות צמחים התומכים בריכוז ובערנות, ומסייעות לגברים להישאר חדים גם בימים הכי תובעניים בעבודה". לבסוף ישנו אתגר נוסף שמשפיע לא מעט על חיי הגברים, צפצופים מתמשכים באוזניים, המכונים גם 'טינטון'. זו תופעה שמטרידה רבים ויכולה לפגוע משמעותית באיכות החיים וביכולת להתרכז או להירדם, מסבירה צליל ומוסיפה כי "לחברה מוצר טבעי בשם טינטון שמסייע בהפחתת התחושה הזו, כך שניתן לחזור לשגרה רגועה ולישון טוב יותר בלילה". בשורה התחתונה, מציינת צליל, כי "כל מוצר טבעי של פריחת השלווה פותח מתוך מחשבה עמוקה על צורכי הגברים של היום, אלה שמתמודדים עם לחצים רבים, אך אינם מוכנים להתפשר עוד על איכות חייהם". לפרטים נוספים: 077-997-7969 *המידע בכתבה אינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה לשימוש או שינוי או הורדה של תרופה כלשהיא, ואין בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר. הכתוב במאמר אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת.

הכתבה בשיתוף רנעד טק "עולם העבודה משתנה בקצב מסחרר", אומר גרשון ברי, סמנכ"ל השיווק של חברת 'רנעד טק', המתמחה במערכות נוכחות בהתאמה אישית. הוא מוסיף כי "כשהקמנו את החברה ב-2003, המציאות עדיין הייתה כזו שבה אדם קם בבוקר, מגיע לעבודה ב-8:00-9:00, מחתים כרטיס ב-17:00, וחוזר הביתה. הימים האלו נגמרו ב-2019 עםפריצתה של מגפת הקורונה שהביאה את העולם כולו להיסגר בבית. "המציאות שאילצה אנשים לעבוד מהבית, שינתה למעשה את התפיסה הכללית לגבי תנאי ההעסקה ולמעשה מאז, שוק התעסוקה ממשיך להשתנות בקצב מסחרר: יום מהבית, חצי שבוע מהבית-חצי מהמשרד, עבודה בשעות משתנות לפי בחירת העובד ואפילו חלוקת משרה אחת על ידי שני עובדים - הן רק חלק מהאפשרויות החדשות שמציע עולם העבודה שממשיך להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. שוק התעסוקה הואזירה תחרותית שבה מעסיקים נלחמים על כל עובד, ברמת השימור וברמת הגיוס - והדברמצריך מהם לעשות התאמות רבות בכדי לייצר עבור העובדים שלהם מציאות תעסוקתית נוחה ומותאמת אישית". מטבע הדברים המציאות אותה מתאר ברי מציבה אתגרים שונים ברמת המעסיק, ביניהם גם האתגר התפעולי. "מדובר באתגר מורכב וזאת מאחר שבין כל עובד למנהל קיים ערוץ תקשורת שמחויב לשני עקרונות חשובים: אמינות וחיוניות. המעסיק רוצה לדעת שהעובד שלו, שזכה למודל עבודה מתחשב, יתגמל אותו בחזרה ברמת התפוקות ובשעות עבודה מהימנות", מסביר ברי ומוסיף כי מערכת הנוכחות של רנעד טק עונה על האתגר הזה. "המערכת שלנו ברנעד טק, היא מערכות לניהול שעות עבודה שממצה את סל אפשרויות המעקב אחר השעות של כל עובד בכל סוג של ארגון. מדובר במערכת אינטרנטית מבוססת ענן ומשולבת באפליקציה מבוססת מיקום (GPS), שהשימוש בה לא מצריך החתמת כרטיס מהמשרד עצמו. כל עובד, שמתחיל את יום העבודה שלו בכל שעה ובכל מקום, יכול 'להחתים כרטיס' מהסלולרי ולצאת מהמערכת באותה הצורה. אם עובד שכח לציין שהוא התחיל לעבוד, אז המערכת שלנו שולחת לו תזכורת בווטסאפ או במייל, ויש עובדים שהוגדר להם להחתים רק בפרימטר (היקף) של אזור העבודה שלהם ולא מחוצה לו. לפרטים נוספים על מערכת נוכחות מבית רנעד>> "מעבר לכך, המערכת שלנו מאפשרת לחשבת השכר לפנות זמן והופכת את חייה לקלים יותר - במקום כמויות בלתי נגמרות של ניירת ובירוקרטיה שלמה סביב תיקון דיווח מוטעה על שעות עבודה, המערכת מאפשרת לעובד לציין ולתקן את שעות העבודה שלו בלחיצתכפתור; כשמן הצד השני, המנהל של אותו עובד מקבל הודעה לאישור. משם, החומר עובר באופן אוטומטי לתוכנת חישוב השכר. מדובר בדור הבא של מערכות הנוכחות, שמעתה הן יעילות, מהירות וירוקות יותר מכל מה שהיה קיים עד כה בשוק. בשורה התחתונה, אנחנו יודעים לקחת את האתגרים המורכבים, ולהציע פתרון פשוט, נגיש, טוב ומשתלם". "נותנים מענה מלא" לדברי ברי, על הצלחתה של רנעד יכולים להעיד למעלה מ-1,000 לקוחות שונים שמגיעים מכל קצוות הזירה העסקית והציבורית כאחד. "זה לא משנה אם מקום העבודה הוא רשות מקומית, מפעל, חברת הייטק או מותג מוביל בתחום ההסעדה, ההלבשה או התעופה, כולם בסוף מתמודדים עם אותם אתגרים בשוק עבודה דינמי ומשתנה - חוזי עבודה סבוכים, הסכמי דור א' ודור ב', עבודה במשמרות, עבודה בשבתות או בחגים. לא משנה איפה תשים את האצבע - אנחנו יודעים לתת מענה של 360. השירות שלנו זמיןללקוחות החברה עשר שעות ביממה ולכל בעיה אנו מתחייבים בפתרון תוך 3 שעות מרגע פתיחת הקריאה. כל זה במחיר שמשתווה לפתרונות הכי זולים שתוכל למצוא באינטרנט". מה הטיפ שלך למעסיק שקורא את הכתבה הזו? "בעולם תעסוקתי משתנה חלה חובה על המעסיק להיות גמיש, אך באותה המידה גם להיות יסודי עם יכולת מעקב. אנחנו מאפשרים למעסיקים להתמודד עם שוק העבודה המתחדש תחת מציאות תעסוקתית דינמית ולעתים תזזיתית". לפרטים נוספים על מערכת נוכחות מבית רנעד>>

סביב שולחן בבית מלא שירה בפרדס חנה יושבות שש נשים. לפניהן גיליון נייר וכלי כתיבה והדר וינרב, מנחת הסדנה, מתחילה בהסבר על אומנות הִקיְנצּוִגי היפנית והעקרונות הפילוסופיים שבבסיסה, וגולשת לסיפורה האישי. היא נולדה עם נכות ברגל ומגיל חצי שנה החלה במסע התמודדות ארוך. "כל חיי התעסקתי במושלמות, חיפשתי אותה כי רציתי להיות נורמלית, כמו כולם, והיה לי קשה לקבל את עצמי. לפני כשבע שנים, כשכבר התחלתי תהליך טיפולי עם עצמי, קיבלתי מחברה ספר על 'וואבי סאבי', המקור לקינצוגי, וגיליתי עולם שלם שמדבר על העיקרון ששום דבר אינו מושלם ולא נמשך לנצח, והיופי מתבטא דווקא בחוסר השלמות". הייתה הלימה לחוויה האישית?"מאוד. עניין אותי מושג השלם במקום המושלם, שיופי נמצא לא רק במה שאנחנו תופסים כמושלם ויש ראייה רחבה יותר. זה היה מרתק ותפס אותי". האומנויות היפניות מבטאות מסרים עמוקים בפשטות וכוללות התייחסות וחיבור לטבע, מתוך הערכה וכמקור השראה. אומנית הקרמיקה מיהו קטאוקה ארליך, בוגרת אוניברסיטת קיוטו, יוצרת כלים לטקס תה ולפני 13 שנה חזרה ליפן ללמוד קינצוגי כדי לרפא כלים שנשברו. ביפן זו אומנות שוליים שהפכה לפופולרית כשהגיעה למערב. "בקינצוגי חשוב איך לתקן, היופי של התיקון". ואכן הטכניקה כוללת תהליך ארוך וסבלני של הדבקת החלקים והוספת זהב לקו השבר. "זה עולם של וואבי סאבי, ליהנות מהשבר בכלי ולהעריך את היופי שבאי השלמות. זו האסתטיקה היפנית, ובהמשך שברו כלים בכוונה ותיקנו אותם כדי ליהנות מה'נוף' שיצר הסדק ולדמיין שהוא חלק מהטבע, רעם או פרח". וינרב ניסתה כל חייה להסתיר את השבר, אבל קשה להעלים מכשיר אורתופדי או צליעה והניתוחים הותירו צלקות. היא סירבה להשלים עם המציאות ולקבל את מצבה וסחבה מעמסה רגשית כבדה. "ספגתי בריונות, כי לאנשים קשה לקבל את השונה. רוב הזמן חיפשתי את המושלמות מחוץ לנכות, אולי כסוג של פיצוי. אני גם זמרת וגם בשירה חיפשתי מושלמות ושרתי יפה ומושלם מבחינה טכנית, אבל ידיד אמר לי פעם שאני שרה יפה מדי, וזה לא מרגש כי אין בזה שום דבר. לאונרד כהן אמר שיש סדק בכל דבר וככה האור נכנס, ולכן כשמשהו מושלם - הוא אטום וכלום לא יכול להיכנס או לצאת. היה לי קשה להראות את זה בשירה כי זה אומר להתחיל לאהוב את מי שאני באמת, שזו משימה בפני עצמה". בעל כורחה נאלצה לפתח חוסן נפשי ולדבריה הקינצוגי הדהד זאת, כי בתהליך ההתבוננות יכולה הייתה להמשיך להרגיש רע או לעשות משהו. "התחלתי בצעדים קטנים של הכרה בנכות, הבנה שזה מה שקיבלתי ואיך אני עובדת עם זה. קינצוגי מכבד את הסיפור של הכלי, הסדק נותן מקום להיסטוריה שלו והפגם מוסיף אופי, ולפעמים יוצרים אותם במכוון כדי להבליט את אי השלמות. וזה עזר, כי עצם הפעולה של לקחת משהו שנשבר ולא להדביק אותו סתם בדבק פשוט, אלא לשים זהב בשבר - זה רעיון מדהים, זה לסמן את חוסר המושלמות, להסתכל עליה אחרת ולא כחיסרון אלא כיתרון, כי יש לי מה לתת. בזכות הנכות אני אדם רגיש ומכיל יותר ויכולה להסתכל אחרת על אנשים והקשיים שלהם ולתת להם מקום, יש בזה המון עוצמה". וינרב נשאבה לתהליך שנבנה ככל שחקרה את האומנות והתחברה רגשית בפן העמוק ביותר. "בלי להכיר ידעתי שזה מדבר עליי ועלינו כאנשים. אני לא היחידה שכואב לה ושיש לה סדקים ושברים, אצלי רואים את זה והסיפור הוא איך להתמודד ומה עושים עם השבר הזה. גם בסדנה אני מדברת על זה כדי לתת מקום ולשבת עם השבר, הסדק, ולא לנסות ישר לתקן, כי כשמשהו נשבר זה כואב וצריך לתת לכאב מקום". כהשלמה?"זו אולי מילה גדולה אבל ברור שלשם אני שואפת, להוריד בעבודה פנימית שכבות מהלב שעוזרות להתחבר למהות שלי. תיקון כלים שבורים וסימון התיקון בזהב היה מהפכני ביותר מבחינת הרגל שלי, כי פתאום הבנתי שעבודת הקבלה ומקום השבר וחוסר המושלמות הם דווקא המקום של החוזק. זו הייתה מתנה של ממש והבנתי שיש לי הרבה לתת וככל שאני מעמיקה אני מבינה שזה אף פעם לא שחור ולבן, אלא גם וגם. יש ימים שאני אומרת שהנכות מאפשרת לי דברים כמו תהליך למידה שלא הייתי עוברת אחרת ויש ימים שאני אומרת הלוואי שזה לא היה. שני הצדדים חשובים ורוב הזמן אני מאפשרת לשניהם את הבמה. אם יכולתי לא הייתי בוחרת בנכות אבל כשזה כאן זה שיעור בשבילי לדעת לתת מקום גם לכאב, וזה פותח ראייה והכלה ורגישות נוספת בעבודה מול אנשים". זה שינה לך את החיים?"לגמרי. זה כמו האסימון האחרון שנפל בתוך השינוי שעשיתי, וגיליתי שיש עוד אנשים ואומנות שאומרים שיש מקום ַלֹלא מושלם. המקום הכי חזק זו הבחירה למלא את הסדקים בזהב, כי אנחנו חיים בתרבות שמטשטשת ומסתירה פגמים. כמו שיש תפיסה שנותנת לקמטים מקום כי הם מפת הדרכים של מה שעברנו, הדרך שעשינו שהיה בה כאב וצחוק ועצב ושמחה, וזה בסוף מה שהפך אותי למי שאני". גם היפנים מכירים בהיבט הגוף-נפש של הקינצוגי, וקטאוקה ארליך מוסיפה: "התרבות היפנית מאופיינת בקבלה של הדברים כמו שהם, בלי להתנגד או לסרב, ומקבלים גם שבר נפשי או צלקת פיזית. הם הופכים צלקות לזהב ועושים להן טרנספורמציה למשהו אחר לגמרי". לוקחים כאב והופכים ליופי? "כן, כי ככה מקבלים את הכאב שהופך לחלק מאיתנו ואפשר לעכל אותו בלי להתנגד. אחרי הקבלה יש שליטה ואפשר לשנות את זה כי זה שלנו, וזה הופך לשלמות בדרך שלנו. כשיש שבר או צלקת אנחנו מנסים לצאת מהם. בפילוסופיית הזן משתמשים בביטוי 'קופו' שמשמעו: לחפש את הדרך, אבל מאפס. אם יש משהו פגום, לא שווה כלום, אפס, יש דרך להפוך אותו לזהב. מתוך החוסר אפשר לייצר משהו פשוט, נקי, יפה ואסתטי. זו המהות היפנית. למצוא את הדרך להפוך כל שבר לזהב". וינרב העמיקה בקינצוגי ומהחוויה האישית בנתה סדנה שונה מהטכניקה המסורתית הארוכה, הדורשת סבלנות בהדבקה ובליטוש השבר. "התחלתי לעבוד עם המהות ונתתי לה פרשנות יותר 'אינסטנט.' מצאתי טכניקה שעובדת, שילוב דבק ואבקת זהב והתחלתי בתהליך עם עצמי, תיקנתי כלים שנשברו לי (יש לי חתולה שעוזרת להם להישבר.) הייתי בטירוף וסיפרתי לחברים שזה מדהים וכשנשברו להם דברים אספתי קבוצה, כתבתי מה אני רוצה להעביר וראיתי שהנושא מדבר לכולם, אז רקמתי סדנת כתיבה וקינצוגי". קינצוגי פירושו 'לראות את האור' ויש בסדנה תרגילי כתיבה אינטואיטיבית ושיח על מקום הסדקים בחיינו, אשליית השלמות, מקומות שאנחנו רוצות לשבור או לסדוק בתוכנו ולהכניס בהם אור וריפוי, ולראות את טיפת הזהב שלנו באיחוי השבר. הכתיבה פותחת אופציה למרחב עבודה פנימי והשיתוף בעקבותיה מרגש ומהדהד את השברים בחיים והמקום שמקבל השבר. ויש גם חלק מעשי מדיטטיבי, שוברים עציץ חרס קטן (בעדינות) ומדביקים בדבק וזהב. לסיום היא מבקשת לקחת שברי מילים מהטקסטים, לייצר מהן דבר חדש ולהרכיב שיר, מאתגר אבל קסום. "מבחינתי זה כלי לריפוי והתבוננות באותנטיות. אני מעבירה את הסדנה כמו שאני מרגישה ומטפלת בעצמי. לא חייבים לצאת עם תובנה, אלא רגע להסכים לפגוש את השבר ולא לכסות עליו. זה אמיץ, וכל אחד פותח ברמת המסוגלות האישית".

1. MOA: ריזורט וולנס מדברי MOA, אואזיס פלאי בלב הערבה - נווה מדבר ייחודי של שלווה ויופי מדברי מציע ריטריטים מעוררי השראה, הכוללים אירוח ברמה גבוהה בשילוב תרגולי תנועה מגוונים, תכני וולנס וסדנאות התפתחות אישית. MOA מוקף נוף מדברי קסום, ציוץ הציפורים ופכפוך המים, הרחק מנהמת העיר והכבישים. כאן תמצאו שלוֹמוּת - רווחה גופנית, תודעתית ורגשית. זוהי הזדמנות ייחודית להתנתק מחיי היום־יום ולהתחבר פנימה, לטבע ולעצמנו. נבחרת מנחים יעבירו אתכם מסע התחדשות הוליסטי לגוף, לרוח ולתודעה. במקום מתקיימים תרגולי יוגה, מדיטציה ומיינדפולנס, סדנאות כתיבה, טקסים ייחודיים, מפגשי פילוסופיה, התבוננות והעמקה פנימית. במקביל לפעילות השוטפת, מתקיים במקום ריטריט אישי דו־יומי לחיבור עצמי והתבוננות, המציע תכני עומק מגוונים בליווי אישי (בנוסף לסדר היום הקבוע בימי שני עד רביעי במועדים נבחרים). MOA הוא המקום להתנתק מהשגרה, להיטען באנרגיות חדשות וליהנות מהרמוניה מושלמת בין גוף לנפש, בסביבה מדברית נעימה ומפנקת במיוחד. moa-living.co.il 055-9810444 2. חוות האיסיים: בריאות טבעית  חוות האיסיים היא חוות בריאות אקולוגית ומרכז סדנאות שהקים ד"ר זוהר קציר, ביולוג ומומחה לבריאות טבעית. החווה, המוקפת טבע קסום וצופה לנוף יפהפה, ממוקמת במושב אבן ספיר בסמוך לירושלים. הלך הרוח של המקום הוא קידום תורת הבריאות הטבעית, המבוססת על הרעיון שכל כוח הריפוי של היקום נמצא בגוף האדם. הגוף בעצמו בעל יכולות ניקוי, הבראה ותחזוק עצמי, ללא כל התערבות חיצונית. מתוך ההבנה שבריאות ורווחה אנושית היא תוצאה של מודעות לאורח חיים בריא ובאמצעות שמירה על תנאים נכונים, הגוף יכול להשיב את עצמו לבריאות ולאיזון מיטביים. במקום מקיימים סדנאות מקצועיות בדגש על צום, תזונה צמחית חיה (Raw Food), התבוננות, מודעות, אורח חיים בריא וריפוי עצמי, ושם תוכלו להעמיק את הידע וההבנה בכוחות המרפאים של הגוף לפי גישת המקום. בין שאתם מחפשים קרבה אל הטבע או מבקשים להעמיק ולחקור שיטות בריאות טבעיות ואלטרנטיביות, חוות האיסיים היא המקום עבורכם. essenefarm.com 02-6449588 3. בית הבריאות בגליל: לריפוי מעמיק בקצב החיים הגבוה, הכמיהה להתרחק מהלחץ של היום־יום, לגלות מחדש את הדרך אל הלב ולהחזיר אנרגיות חדשות לגוף, כמעט הכרחית. בית הבריאות בגליל של אלירן דה־מאיו מציע לכם לנשום מחדש, לנסות ולהקדיש לאנרגיית החיים את מלוא תשומת הלב בתבונה ובנועם. תוכניות הריפוי והסדנאות של המקום ממוקדות אורח חיים בריא לצד התחדשות ומקנות ידע וכלים מעשיים לשיפור בריאות הגוף, הנפש והרוח. את התוכניות מנחה צוות מקצועי בעל ניסיון רב, בדגש על תזונה, פעילות גופנית , הורדת לחץ, יוגה, פילאטיס, צ’יקונג, טיולים בטבע, טבילה במים קרים ושינה טובה. התוכניות מתקיימות בקיבוץ תובל שבגליל המערבי, בסביבה ירוקה, רגועה ונעימה, המקדמת בעדינות ורגישות הבראה ויצירה של כוחות מחודשים בגוף ובנפש. אם אתם מחפשים חיבור פנימי עמוק באווירה של פשטות לצד נופים מרחיבי לב ונשמה וקהילה תומכת, המקנה הרגלים לריפוי הגוף, הנפש והרוח, בואו לפתוח את הלב בבית הבריאות. home.demayo.co.il 058-4818518 4.  YONIK Farm: חוות בריאות בקפריסין בכפר Miliou, בלב שמורת טבע פסטורלית וסמוך לנביעת מינרליים טבעיים בני מאות שנים, תמצאו את YONIK Farm - חוות בריאות חדשה שהוקמה על ידי יוני כהנא, היזם והבעלים של היער הסודי שבקפריסין. בחווה מזמינים אתכם לעבור תהליך ייחודי וחוויתי של שחרור, ריפוי, ניקוי רעלים, זיכוך הגוף וטיהור הנפש, כל זאת באמצעות תהליכים טבעיים לגוף וריסטרט לנפש - במטרה להעצים את הבריאות ולאמץ הרגלים לאורח חיים טוב ורגוע יותר. את תוכניות הריפוי המקצועיות והמגוונות לצד צומות המיצים, מוביל יגאל קוטין - נטורופת בכיר בעל ניסיון של עשרות שנים בתהליכי דיטוקס וליווי צומות. בנוסף, תוכלו למצוא כאן טיפולי ספא מפנקים, דיקור, רפלקסולוגיה, יוגה, מדיטציה תרגילי נשימות, רחצה בבריכות גופרית, סדנאות מרתקות וסיורים נפלאים בטבע. הפן הקולינרי במקום הוא לא פחות ממעולה וכולל תזונה טבעונית , איכותית, נקייה וטרייה מהחווה האורגנית לצלחת, לפי מסורת הבישול הים תיכונית. האורחים מספרים כי אחרי הביקור בחווה הם מרגישים הרבה יותר חיוניים, בריאים, קלילים, נקיים, חופשיים ובעיקר רגועים - לא תנסו? yonik.farm 052-5555770 5. slow- ness: בית הבראה ומרגוע  בקיבוץ מורן שבגליל התחתון, לצד טבע מתפרץ ונופים עוצרי נשימה, שוכן סלונס (slowness) - בית אירוח והבראה נעים ומוקפד, שמציע לעצור לרגע ולהתחבר מחדש לעצמכם ולסביבה. בזמן השהייה שלכם בבית הבראה ומרגוע תוכלו ליהנות בין היתר ממגוון פעילויות ושיעורי תנועה וגם ממסעדת המקום, 'סלואו דיינינג,' המגישה תפריט 'מהחווה לשולחן' מתוצרת עונתית של המגדלים באזור. תוכלו להגיע לבד או עם חבר או חברה ליום או למספר ימים של שקט לחוויה של self-retreat, ובמילים פשוטות: לישון טוב, לאכול טוב, לתרגל, ליצור אומנות ובעיקר לעצור ולהיות קרוב לטבע המרפא. "הקמנו את סלונס מתוך חזון לשלב בין עולמות התוכן שאנחנו אוהבים: אירוח, וולנס, עיצוב, תרבות ואומנות, ולהביא אותם אל המרחב הכפרי. זהו מקום לנוח, ליצור, להאט, להכיר אנשים חדשים וללכת יחפים על הדשא, לחוות את מה שהטבע יכול לתת ולהיזכר בקצב הטבעי והנכון של כל דבר", אומר אלי שקד, מבעלי המקום. סלונס הוא בית הבראה ומרגוע שמוכיח שלפעמים אין ברירה אלא להירגע. בואו - נעים כאן. slow-ness.com 04-811103

גורו: הבריאות מתחילה בראשינו  אם אתם בענייני גופנפש, אתם חייבים להכיר ולעקוב אחרי פרופסור אלן לנגר, שכבר ב-1982 הייתה למרצה הקבועה הראשונה במחלקה לפסיכולוגיה בהארוורד, שם היא ממשיכה ללמד עדיין. 200 מחקרים, 13 ספרים ואין-ספור ראיונות, פודקאסטים והרצאות של גורו המיינדפולנס, שחקרה והוכיחה שגוף ונפש בלתי ניתנים להפרדה. לנגר יוצאת כנגד ההנחה שמצבים בריאותיים משתנים רק לכיוון אחד: לחומרה. על פי לנגר למחשבות יש יכולות ריפוי. היא מאמינה בתהליך מיינדפולנס הממקד תשומת לב אקטיבית למקום שבו איננו כבולים לניסיון העבר או לחוכמה קונבנציונלית. בספרה האחרון The Mindful Body, ד"ר לנגר מסבירה את התפיסה מבוססת מחקר שלה אודות אחדות גוף-נפש, ומדגימה עד כמה לנקודות המבט שלנו יש חלק משמעותי בעיצוב תהליכי רווחה וריפוי. שקט: אטמים מושלמים הדיבור על שינה כמי שמסייעת לתהליכי הרזייה, החלמה ואיכות חיים רק מתעצם, כמו הנחירות של שותפי לשינה. בשנים האחרונות כל מומחי הבריאות מזהירים מפגיעת מסכים באיכות השינה. ומה עם נחירות? נכון לעכשיו, חוץ מדום לב, אין משהו שבאמת משקיט את הווליום בצורה משמעותית, וכך אני כמו שאר שותפי השינה מוצאים עצמנו מוטרדי שינה. הכותבת, נסיינית נמרצת בתחום, כבר חרשה ורכשה את כל האטמים כמעט הקיימים בשוק, כולל כאלה שהותאמו במיוחד ביציקה אישית וכאלה שמחירם כיהלומים. 'אורופקס' הם אטמים עשויים שעוות פרפין, מפחיתים משמעותית רעשים ומתאימים לכל אוזן ללא תחושת לחץ. מגלגלים את השעווה לכדור, מכניסים לאוזן, ואם צריך מעט הידוק, והיכונו לזמן חלום. מחיר: 40-30 שקלים, בחנויות הפארם השונות  עין גדי: זמן למרגוע מלון עין גדי הוא המלון שמצאנו את עצמנו חוזרים אליו שוב ושוב בהרכבים משפחתיים משתנים. מה הופך אותו למקום שחוזרים אליו? התשובה היא לוקיישן. עין גדי הוא המלון היחיד בארץ הממוקם על שמורת טבע, מוקף בגן בוטני ועצים נדירים לצד ספא ייחודי המשקיף אל ים המלח. "יש מדבר בעולם ויש ים, אבל המקום שבו המדבר נושק לים והים למדבר, הוא בחזקת חסד", כתב עמוס קינן. המשפט החקוק על קיר הכניסה לספא הוא תמצית הסיפור של עין גדי. מקום נעים בפשטותו, קיבוצניקי לא מתיימר, בלי אגדו-דו-דו ובלי מהומה. ים נושק למדבר. לאחר שאירחו תקופה ממושכת מפונים שעברו תופת, הפך המקום בתמיכת ההנהלה גם לסביבה המציעה מרחב טיפולי שקט. יש עוד מקום לשיפורים בגזרת התחזוקה, והשדרוג הצפוי בקרוב מבורך ונחוץ. חדרי ערוגות הצופים אל הנחל הם המוצלחים והמומלצים. 'באובר', מסעדת הבר במקום, מציעה מטבח מקומי ייחודי בולט נוכח השממה הקולינרית סביב. אל תחמיצו את הסיורים בסביבת המלון, כמו למשל הסיור עם אלדד גולן בעקבות ספרו הפחות מוכר של עמיחי 'נוף גלוי עיניים', שכפי שהמחבר העיד עליו נכתב בשותפות הצלם פרנץ שמעון וילר והטבע עצמו. אחרי תקופה מאתגרת, שעדיין לא הסתיימה, פסק זמן במדבר הוא הזמנה לריפוי, שקט והנאה. מלון עין גדי: ngedi.co.il סרט: דיאטה למי שרוצה לחיות עד מאה המונח 'אזור כחול' משמש במדעי החברה כדי לתאר את אזורי העולם שבהם אנשים חיים לאורך זמן בבריאות טובה מהממוצע . מדובר באזורים גיאוגרפיים מוגבלים והומוגניים, שבהם האוכלוסייה חולקת את אותה סביבה ומנהלת אורח חיים דומה. מונח זה הוטבע הודות לסימוני העט הכחולים של הדמוגרף הבלגי מישל פולן על גבי המפות, כדי לסמן כפרים עם אוכלוסיות מאריכות חיים, ובהם: אוקינאווה (יפן), סרדיניה (איטליה), חצי האי ניקויה (קוסטה ריקה), איקריה (יוון) ולומה לינדה (קליפורניה). ב-2023 עלתה בנטפליקס הסדרה הנושאת את ההבטחה המושכת ביותר - רוצים לחיות עד גיל מאה? לכו ללמוד מתושבי האזורים הכחולים. הסדרה בת הארבעה פרקים, בהובלתו של העיתונאי והחוקר דן ביוטנר שתרם למחקר האזורים הכחולים, כבשה מייד עם צאתה את ראש טבלת הצפיות. המסקנה הלא מפתיעה שעולה ממנה היא עד כמה תזונה ותנועה מכריעות בניהול אורח חיים בריא.   הרעיון של אזורים כחולים זכה לביקורת על כך שהנתונים על תוחלת החיים והבריאות באזורים אלה אינם תמיד מהימנים ובנוסף, דיאטת 'האזור הכחול' שתפסה תאוצה בעקבות הסדרה אינה שונה באופן משמעותי מתזונת הדיאטה הים תיכונית. לדברי המבקרים, השימוש במונח 'אזורים כחולים' נובע מאינטרסים מסחריים. ובכל זאת, המסר החשוב של ביוטנר בסדרה הוא שהאנשים באזורים הכחולים אינם זוכים לאריכות ימים ובריאות מיטיבה כיוון שהם עושים דיאטה (הם גם לא לוקחים תוספי תזונה ואין להם כל כך הרבה מומחים סביב הצלחת), אלא שהם מנהלים אורח חיים מאוזן. לדבריו, "אנחנו מקבלים כ-220 החלטות מזון ביום, רק כ-10% מהן, 22 בערך, באופן מודע. את כל השאר אנחנו אוכלים באופן לא מודע. גישת אזור הכחול לא מנסה לגרום לך לגייס משמעת או שליטה ב-20 ההחלטות האלה, אלא לעזור להגדיר ולארגן את המטבח ואת החיים החברתיים כך ש-200 ההחלטות הלא מודעות האלה יהיו קצת יותר טובות. נשמע כמו דיל הגון. אם תצפו בסדרה, לא תרזו כנראה ולו גרם אחד, אבל יש סיכוי גבוה שתשבעו שמחר זה זמן טוב להתחיל לקחת אחריות על הבריאות שלכם. 'לחיות עד :100 סודות האזורים הכחולים', נטפליקס

כבר אלפי שנים שהאדם מנסה להבין את הקשר בין הגוף לנפש, מהם הקווים המחברים בין השניים והיכן עובר הגבול ביניהם. ככל שהמדע העמיק את הבנתנו בנסתרי התהליכים המורכבים המתרחשים בגוף, כך גם העמיקה התובנה שאין באמת אפשרות להפריד בין גוף האדם ונפשו במחלות; לתחלואה בגוף יש השפעה על הנפש, וגם להפך. אף שהדבר הפך למוסכמה ידועה ברפואה המודרנית, הטיפול והמענה שניתן לאדם שניגש לרופא עדיין רחוקים מליישם זאת. בשיחה עם ד"ר שי קרונטל, מומחה ברפואת משפחה ופסיכותרפיסט, הוא מסביר מדוע שני אנשים עם שפעת יחוו את המחלה באופן שונה, מה הבעיה בלנסות להסביר מחלות רק באמצעות תהליכים ביולוגיים, מדוע הרפואה עדיין מתקשה לראות את הטיפול באדם כטיפול משולב בגוף ובנפש ומה בעיניו הסוד לטיפול רפואי שרואה את הקשר ההדוק בין גוף ונפש. היכן לדעתך עובר הגבול בין חולי שמקורו בנפש לבין חולי שמקורו בגוף? "רופאים שמטפלים מתוך תפיסת עולם של חיבור גוף ונפש יטענו שאין באמת גבול, ואילו רופאים אשר פחות מאמינים בתפיסה הזו יאמרו שיש קו מפריד ודווקא קל לסווג מחלות לשתי הקטגוריות. ניקח לדוגמה רופא שעובד בחדר מיון, מקום שבו צריך לקבל החלטות מהירות לגבי מצבו של החולה וממה נגרמת המצוקה שלו. מגיע אליו מטופל שהתלונה שלו אינה ברורה והוא אינו בסכנת חיים. בבדיקות לא נמצאו סימנים למקור התלונה, ולכן הרופא יכול לטעון שמקומו של המטופל אינו בחדר המיון והוא צריך מענה נפשי. זה כבר לא חלק ממה שהוא, אותו רופא, נותן למטופל שלו. הוא לא מתעסק בזה, הוא מתעסק בבעיות בגוף, לכן הוא גם לא ישוחח על כך עם המטופל, הוא לא יסביר לו שייתכן כי המצוקה שלו נובעת ממקור נפשי. הרי זה גם אחד הדברים שמטופלים לא אוהבים לשמוע, הם מרגישים שהרופא 'מנפנף' אותם. אותו רופא פשוט יגיד שלא מצאו כלום, ולכן המטופל יכול ללכת הביתה, למרות שהוא עדיין סובל. לעומת זאת, רופאים שרואים את עצמם כמטפלים בגוף־נפש, והם יכולים להיות גם כמובן רופאים בחדר מיון, יטענו אחרת. באין ממצאים חריגים בבדיקות של הגוף הם ינסו לחפש את האזור המטושטש שבו יש אינטראקציה בין הגוף והנפש, יסבירו זאת למטופל וייעצו לו היכן הוא יכול לחפש מענה בטיפול רגשי, ואלה החלקים היותר מורכבים שלנו". איך מטפל ניגש לחלקים האלה? "נחלק באופן גס את סוגי החולי לשלוש קטגוריות: נניח יש לנו מטופל עם שפעת, הוא יסבול מחום וכאבי שרירים, יהיה חסר תיאבון וירצה לנוח במיטה. הסבל שלו נובע מהווירוס שגורם לסימפטומים בגוף, אבל הסבל גם נובע מהמצב של הנפש. הרי יש שוני גדול בין אנשים שחולים בשפעת, יש כאלה שלא מסוגלים לצאת מהמיטה ויש כאלה שנוטלים כדור אקמול ומתפקדים כרגיל. כשמטופל כזה מגיע למרפאה הוא לא מגיע רק עם המחלה, השפעת עצמה, אלא גם עם החולי, הסבל הסובייקטיבי שהמחלה והמצב גורמים לו. באנגלית ההפרדה בין השניים נקראת Diseases vs Illness. קטגוריה נוספת היא של מחלות שמקורן לא מובן ולא ידוע, אבל ההשפעה של הנפש קיימת. דוגמה למחלות כאלה היא מעי רגיש. אנשים סובלים ממעי רגיש יודעים לומר שבתקופות יותר לחוצות, כמו עומס בעבודה או מתח בבית, המצב מחמיר. הסוג השלישי זה מצבים שבהם ברור שאין פגיעה בגוף והביטוי שאותו אנו רואים הוא ביטוי נפשי־רגשי, למשל אנשים שמאבדים את הראייה לפתע, למרות שכל הבדיקות האובייקטיביות של הראייה תקינות אבל האדם אינו מסוגל לראות. דוגמה נוספת היא אנשים שמאבדים את ההכרה ואינם מתקשרים, אף שבדיקה של גלי המוח שלהם תראה על ערות, מצבים אלה נקראים 'מצבים קונברסיביים'". כיצד הרקע של האדם, האישיות, החוסן הנפשי והסביבה, משפיעים על הגוף-נפש?  "יש אנשים עם חוסן גבוה יותר מאחרים, הרי הוכח שהסיכוי להידבק בשפעת בתקופות שבהן נתונים לסטרס הוא גבוה יותר. בין היתר, אחת הסיבות לכך היא שהגוף מפריש בעיתות לחץ הורמונים שונים, כמו קורטיזול, שמדכאים את פעילות מערכת החיסון. דוגמה נוספת לכך היא אנשים שסובלים במשך עשרות שנים מתסמינים של מעי רגיש אבל לא פונים לטיפול. הסבל שלהם פחּות כיוון שלמדו להסתדר עם הסבל והפגיעה התפקודית. ניסיון החיים של האדם, החוויות החל מילדות וכנראה גם מרכיבים אישיותיים וביולוגיים שנולדים איתם - כל אלו משפיעים על היכולת של האדם להתמודד עם מצוקה, אבל לקשר ההדוק בין החוויות הרגשיות והחוסן של האדם יש גם קשר הדוק בכיוון השני; מקרה לדוגמה, ילד ָהָרִגיש לסחרחורות בנסיעה ברכב, גדל במשפחה שיש בה מתח ומריבות לעיתים קרובות. בנסיעה משפחתית שבמהלכה הייתה מריבה , הילד סבל מסחרחורת וביקש שיעצרו לו בצד. הוא יכול לפתח התניה, מבלי שיהיה מודע לכך, שבכל פעם שהוא מרגיש מתח הוא מפתח גם תגובה לסחרחורת. דוגמה מתחום אחר היא במונח שנקרא 'אלקסיתימיה', כלומר חוסר היכולת לתת שמות לרגשות. אנחנו יודעים לומר שאנשים שבמהלך הילדות וההתפתחות שלהם לא יכלו לתת שמות וביטוי לרגשות שלהם, הם בעלי נטייה לפתח תסמינים כמו כאבים לא ברורים ותלונות גופניות שאנחנו לא מוצאים להן הסבר. אחד המחקרים הבולטים בתחום נקרא ACE או Adverse Childhood Experience, מחקר שבדק קשר בין חוויות טראומתיות בילדות לבין תחלואה. הוכח מעבר לכל ספק שיש קשר בין השניים, תחלואה גופנית ונפשית". כיצד תחום הפסיכוסומטיקה מנסה לגשר על הפערים שעדיין קיימים בהבנה של קשר גוף-נפש? "הבסיס לטיפול עם אוריינטציה לפסיכוסומטיקה הוא הבנה קבועה של הקשר המתקיים תמיד בין גוף לנפש, תוך הקשבה מתעניינת וסקרנית, היכולה לשמוע גם את סימני הגוף וגם את סיפורה של הנפש. מטופלים רגילים לשאלות, כמו: כמה זמן אתה כבר עם חום? האם זה התחיל אחרי שאכלת משהו? מה עוד כואב? ולפעמים הם מופתעים כשאנחנו מוסיפים ושואלים: ואיך אתה בכלל? ומה קורה עוד בחיים? איך השינה? המצב רוח? אתה במתח? לעיתים דרך השאלות הללו מגלים סיבות להחמרה של תחלואה או ממש את הסיבה לסבל של המטופל. אחת התלונות השכיחות ביותר ברפואת משפחה זה חולשה. תוך זמן קצר לומד מתמחה ברפואת משפחה שהבדיקות המופיעות בספר המומלצות לביצוע במקרה של חולשה, לא מניבות פעמים רבות הסבר לחולשתו של המטופל. נדיר שאנו מוצאים הסבר לחולשה במחלה קשה. פעמים רבות מוצאים משהו לא רלוונטי, כמו אנמיה קלה - ממצא שלא באמת מסביר את החולשה. בשלב זה יפנה רופא הגוף־נפש את הקשב שלו לחלקים הנפשיים וינסה להבין האם בהם יש הסבר ובמקביל יציע שאולי האנמיה אינה ההסבר לחולשה, כמו גם ימשיך לחשוב על סיבות אחרות שטרם התגלו. יכול להיות מטופל עם אסתמה שסובל מהתקפים תדירים למרות התרופות. האסתמה קיימת, אבל אין לנו הסבר מדוע למרות הטיפול התרופתי הוא סובל מתדירות התקפים גבוהה כל כך. כששואלים מה עובר עליו, מגלים שיש המון לחץ בעבודה. הדברים אינם פשוטים, אבל לפעמים זה יכול כשלעצמו להוות הסבר להתקפים. אלה הם רק חלק קטן מהאינטראקציות של גוף ונפש. יש מקרים שבהם המרכיב הגופני ברור, ויש מקרים בצד השני של הספקטרום, כמו שיתוק על רקע נפשי, שבהם הנפש לא מוצאת דרך לפרוק את המצוקה, ולכן הגוף פורק את הסבל". כיצד הקשר מתרחש ברמה הביולוגית, במערכת העצבים וההורמונים? יש אין-ספור קשרים הדוקים בין מולקולות שהגוף מפריש לבין המצב הנפשי של האדם: החל מקורטיזול המופרש כשאדם במתח ומצבי דיכאון שבהם נחלשת המערכת החיסונית; דרך דלקות מעי כרוניות וסוכרת, שידוע כי הן נוטות להתפרץ ומחמירות כשאדם נמצא תחת לחץ ומפריש הורמוני סטרס; ועד מחלות כלי דם ותהליכים טרשתיים אשר מואצים גם הם תחת השפעת 'מתווכי דלקת'. בכל פעם שאנחנו עוברים לדבר בהורמונים, כך אני סבור, אנחנו מפספסים משהו בעולם הקשר בין הגוף והנפש. אנחנו מנסים לעשות ביולוגיזציה של הנפש. זהו כמובן אספקט חשוב מאוד בהבנה של המתרחש בגוף, אבל אסור שיבוא במקום להתייחס לנפש. אפשר לחשוב על הכאב או כל תחושה של מצוקה שהגוף מבטא, כמו צורת תקשורת עם העולם. המצוקה שהגוף מבטא היא אחת הדרכים של האדם לומר משהו, בין שזה לסביבה, למשפחה, וגם לא פחות חשוב, לרופא המטפל בו. יש אמרה שאני מאוד אוהב, מתוך שיר של משורר סופי, 'הגיהנום אינו המקום שבו אנחנו מתייסרים, זה המקום שבו איש אינו מודע לייסורינו'". בכמה מתוך הפונים לרופא משפחה, ניתן לומר שיש מרכיב רגשי מובהק לתלונות שלהם? "מחקרים מדברים על עשרות אחוזים. יש מחקרים שמדברים על כך שיותר ממחצית הפניות כרוכות גם במצב רגשי, אבל הרפואה שאנחנו נותנים כיום במדינת ישראל, ובכלל בעולם המערבי, רחוקה מאוד מלהיות מותאמת למצב הזה. יש מונח בפסיכולוגיה שנקרא 'פיקסציה סומטית,' קיבעון גופני. אנשים שהולכים ללמוד רפואה, לדעתם הגוף הכי חשוב. באופן גורף רופאים פחות חושבים על הנפש. הם גם לומדים מרופאים עם אותו הקיבעון המחשבתי. חלק מהרופאים ילמדו תוך כדי עבודה כיצד הנפש והגוף משתלבים, ויחליטו האם יש להם את הסקרנות והכוחות להעמיק את הלמידה וההבנה שלהם בתחום. אנחנו מאוד רחוקים משם, אבל בעולם אידיאלי רופא המשפחה היה מנסה לברר ומעמיק לתוך האבחון והטיפול בנפש. למעשה, לא רק רופאי משפחה אלא כל רופא שמטפל יום־ יום באנשים שסובלים ממצוקה צריך לשאוף שבסל הכלים שלו תהיה הבנה מעמיקה שהתסמינים הגופניים יכולים לנבוע גם מהנפש. הכירורג נשאר עם הסקלפל, הפנימאי עם הסטטוסקופ, אבל הם גם לומדים לטפל בדיבור, לומדים לתקשר עם המטופל. הבסיס לכך זה היכולת להיות בתקשורת עם המטופל". 

אחד מהביטויים העוצמתיים ביותר לקשר של גוף-נפש הוא בהפרעת דחק פוסט-טראומטית או PTSD. טראומה אינה רק אירוע שמשאיר חותם על הנפש, אלא חוויה המשפיעה על הגוף כולו ומחקרים מראים כי טראומה יכולה לגרום לשינויים פיזיולוגיים במוח ובמערכת העצבים. ההבנה כי טראומה היא לא רק זיכרון של אירוע קשה אלא גם תגובה גופנית שמוטבעת עמוק, מדגישה את החשיבות של אבחון מדויק ומתן מענה לסובלים ממנה. בישראל, עוד לפני המלחמה האחרונה, היו כבר כחצי מיליון מקרים של פוסט־טראומה, כך מספר פרופ' יאיר בר-חיים, פסיכולוג קליני וראש המרכז הלאומי לטראומה וחוסן באוניברסיטת תל אביב. עוד הוא מדגיש כי המלחמה הנוכחית צפויה להוסיף עשרות אלפי מקרים חדשים. עם המספרים האלו, המשימה של אבחון הופכת למאתגרת במיוחד, ואנשי המקצוע צפויים להתמודד עם עומס אדיר בניסיון לזהות את מי שזקוקים לטיפול דחוף וממוקד. "המילה 'טראומה' נמצאת בשימוש באופן די חופשי, אבל לא כל מה שאנחנו קוראים לו טראומה בחיי היום-יום נחשב כטראומה ברמה הקלינית. מישהו יכול לחוות פיטורים מהעבודה או פרידה כאירוע טראומטי מאוד, אך על פי ההגדרה הרשמית טראומה היא אירוע שמסכן חיים או את שלמות הגוף. זה יכול להיות אירוע שאתה חווה בעצמך או אירוע שאתה נחשף אליו כשהוא קורה למישהו אחר. יש מקרים שמי שחווה את האירוע הטראומטי הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה או חבר קרוב, וכשאתה מתבשר על כך זה נחשב גם כן לטראומה", מספר פרופ' בר-חיים. ובכל זאת, הוא מוסיף, טראומה הוא אירוע די נפוץ, ומעל 70 אחוז מהאנשים חווים אירוע טראומטי לפחות פעם אחת במהלך חייהם. מתי הטראומה הופכת לפוסט-טראומה? "פוסט-טראומה היא קושי בהחלמה הטבעית מהטראומה, כשהסימפטומים שעולים בעקבות הטראומה לא דועכים באופן טבעי. כחמישה אחוזים מאותם 70% שחוו טראומה במובנה הקליני, יפתחו PTSD. הסימפטומים הללו כוו ללים ארבעה צברים של סימפטומים. הצבר הראשון הוא זיכרונות חודרניים מהאירוע הטראומטי, שיכולים לבוא למשל בצורה של פלשבקים, זיכרונות ויזואליים או אחרים או חלומות בלהה על האירוע הטראומטי. הצבר הבא הוא צבר של עוררות יתר ודריכות. הצבר השלישי הוא צבר של הימנעות, שיכולה להתבטא בהימנעות מלהגיע למקומות או להיפגש עם אנשים שמזכירים את הטראומה ומעוררים טריגר או הימנעות מחשבתית מכל מה שקשור לטראומה. הצבר האחרון הוא צבר של שינויים קוגניטיביים ורגשיים שמתרחשים בעקו בות הטראומה, כשהחוויה היא שהעולם מסוכן יותר, שאי אפשר לסמוך על אנשים והיא מעוררת סימפטומים של דיכאון, קשיי שינה, מחשבות שליו ליות על איך העולם בנוי, איך אנשים פועלים, מה אני שווה וכיוצא באלה. כדי להגדיר הפרעה פוסט טראומטית, צריך שכל ארבעת הצברים יתקיימו". יש מקרים שבהם PTSD יכול להתפרץ שנים אחרי האירוע? "יש תופעה שנקראת Delayed onset PTSD, כלומר הטראומה קרתה בעבר והיא מתפרצת שנים לאחר מכן. מדובר באנשים שחוו טראומה קשה אבל איכו שהו הצליחו להמשיך בחייהם ואירוע נוסף שקורה או טריגר קיצוני מביא להתפרצות הסימפטומים, אך למיטב ידעתי אלו לא מקרים רבים. מה שכן קורה הרבה הוא שההפרעה מתפתחת די מהר אחרי האירוע, אנשים חווים סימו פטומים שונים, הם סובלים מאוד אבל הם מתמודדים איתם בדרכים שונות וממשיכים לחיות בלי לפנות לטיפול, ומשהו גורם להם אחרי 20 שנה של סבל לפנות לאבחון ולקבל את הטיפול". בהקשר זה מספר פרופ' ברוחיים כי אחד הדברים שקרו בשנים האחרונות הוא שהמודעות לוPTSD עלתה באופן משמעותי ואילו הסטריאוטיפיים השונים או הבושה שגורמת לאנשים להימנע מלהגיע לטיפול התמעטו. "אנשים יודעים שיכולות להיות תופעות לא פשוטות וסימפטומים לא פשוטים אחרי אירוע טראומטי, ושיש ערך לטפל בהם". מי רשאי לאבחן PTSD? "מי שרשאי לאבחן פוסטוטראומה הם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ומי שרשאי לטפל ב-PTSD הם פסיכיאטרים, פסיו כולוגים קליניים ועובדים סוציאליים מטפלים, רצוי בעלי תואר שני. אלא שהעולמות האלו קצת פרוצים וישנם כל מיני מאבחנים ומטפלים מטעם עצמם עם הכשרות שאינן פורמליות, שברמת העיקרון אסור להם לאבחן או לטפל בוPTSD וחשוב להיות ערים לכך. אני באופן אישי ממליץ לאנשים ללכת לטיפול אצל מי שגם יש לו את ההכשרה המקצועית המתאימה אך גם ניסיון בטיפול בפוסט טראומה או מוסדות שיש להם ניסיון בטיפול בפוסט-טראומה". אלא שיש מחסור מאוד גדול באותם מטפלים לצד עלייה משמעותית במספר הסובלים מ-PTSD. האם לא עדיף ללכת למי שלא עונה להגדרה הנדרשת לטיפול אבל כן זמין? "לצד המחסור, אני ממליץ לא לוותר על טיפול מקצועי. טיפול בטראומה הוא במידה רבה כמו ניתוח לב פתוח, זה הליך קשה גם למטופלים וגם למטו פלים והוא דורש מומחיות, וכמו שלא תלכי לרופא משפחה כדי להחליף מסתם בלב, גם אם יש מחסור חמור בקרדיולוגיים מנתחים, כך לא כדאי ללכת למי שאין לו ניסיון באבחון ובטיפול בפוסט-טראומה". איך מטפלים בפוסט-טראומה? איזה שיטות הוכחו כיעילות? "השורה הראשונה של הטיפולים בפוו סטוטראומה הם טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים ממוקדי טראומה. שני הפו רוטוקולים המובילים הם טיפול בחשיפה ממושכת (Prolonged exposure therapy) וטיפול בעיבוד קוגניטיבי (Cognitive Processing Therapy), שני פרוטוקולים של טיפול התנהגותי קוגניטיבי שיש בהם דגשים מעט שונים אך נמצאו יעילים במספר רב של מחקרים קליניים, ואלה הטיפולים שמומלץ להתחיל בהם. לאחר מכן קיים טיפול בשם EMDR (Eye Movement Desensitization and Reprocessing) [שיטת טיפול שפותחה בסוף שנות ה-80 ועושה שימוש בתנועות עיניים דווצדדיות או בגירויים חושיים אחרים כדי לסייע בעיבוד מחדש של זיכרונות טראומטיים והפחתת עוצמתם הרגשית, רל"ס], שאופי הראיות בו גם כן די גבוה, כלומר יש הוכחה שהוא מועיל. לאחר מכן יש שורה ארוכה של אפשו רויות שהיעילות שלהן אומנם פחותה מהאפשרויות הראשונות אך קיימת, כמו טיפולים דינמיים ממוקדי טראומה, טיפולים קבוצתיים וטיפולים אחרים. במקרים שבהם הטיפולים הראשונים לא עוזרים דיים, טוב שיש אופציות נוספות". ומה עם תרופות? "אין היום לתחום הפרמקולוגי תשובה משמעותית ל-PTSD ואין שום טיפול תרופתי המועיל באופן ייחודי להפרעה פוסטוטראומתית. לעיתים, כשנלווים להפרעה גם דיכאון, הפרעות שינה וכיוצא באלה, ייתכן שיוצע למטופל טיפול תרופתי שיתמקד באותם סיו מפטומים". כמה קריטי להגיע לאבחון מוקדם של פוסט-טראומה? "כל מי שאובחן בשלב מוקדם, יסו בול פחות זמן, כך שהיתרון לאבחון מוקדם ברור. עם זאת צריך לשים לב שברוב המקרים שבהם אנשים מגיבים לטראומה עם סימפטומים מתחום הפוו סטוטראומה, לאחר כמה שעות, ימים או שבועות הסימפטומים ידעכו באופן טבעי, ולכן לא נהוג לאבחן PTSD בחודש הראשון שלאחר הטראומה, והמחמירים יגידו גם שלושה חודשים. בכל מקרה רצוי להגיע בטווח של חצי שנה או שנה מהאירוע, כי הרבה פעמים אפשר לטפל הרבה יותר טוב בסימפטומים כשהם עדיין לא השתרשו והתקבעו או אחרי עשר שנים כשהם הפכו לחלק מהאישיות של הבן אדם, לאופן שבו הוא מתהלך בעולם. אם יש ריבוי סימפטומים והם מתחילים להשפיע על היכולת לתפקד במשפחה, בעבודה, בפעילויות השונות, כדאי מאוד להגיע לטיפול". 

ייתכן שאתם נמנים עם האנשים שברור להם שטיול רגלי בטבע עושה להם טוב, אבל ככל שעובר הזמן יש אוכלוסייה גדלה והולכת שהיציאה החוצה למרחבים פתוחים פחות טבעית לה ודורשת מאמץ. כיום כבר הוכח מדעית שהטבע וההליכה בו מיטיבים עם הגוף והנפש ושיש לו יכולות מרפאות, אבל האופי היושבני, דיגיטלי, עירוני של רוב העולם המערבי הרחיק אותנו מהטבע, ויש לכך השלכות על הבריאות שלנו. בִּשְבִילַנֶּפֶש, הוא שביל קונספטואלי חדש בפארק הטבע ברמת הנדיב, שנוצר במיוחד כדי לקרב בינינו לטבע ולהתאמן בלספוג ממנו רגיעה, כוחות ואופטימיות - מצרכים חשובים וקשים להשגה בוודאי בימים אלה. השביל עושה זאת לאורך שלושה קילומטרים באמצעות תחנות משולטות הכתובות בשלוש שפות. בשלטים לא תמצאו מידע על החי והצומח, אלא הסברים קצרצרים הנותנים מושג על הסיבות בגללן הטבע עושה לנו טוב, בתוספתהצעה לתרגיל קטן או התנסות מחברת. כל אחת משמונה התחנות לאורכו של השביל מתמקדת באספקט מסוים הקשור בהשפעה החיובית שיש לטבע עלינו (השתאות, יצירתיות ומשחקיות, שייכות וזהות ועוד) ומציעה לבחון את זה באופן פעיל. התחנות מזמינות לטיול עצמאי קשוב, אך לטובת הציניקנים בשום שלב לא תידרשו לחבק עץ או לשכב על האדמה ולעצום עיניים. למי שגם ככה מרגישים איך הלב מתרחב כשיוצאים החוצה - השביל נותן ערך מוסף בכך שהוא מאשר את מה שאנחנו כבר יודעים ומרגישים, ומדביק לתחושות מילים ופשר. לכאורה די בכך כדילגרום לצועדים בשביל התרוממות רוח, אבל אולי הגדוּלה שלו היא באופן שבו הוא מציע 'לתת יד' למי שפחות רואים בהליכה בטבע פעולה מרפאת ורוצים בכל זאת להבין ממה כולם מתלהבים או לפחות לתת צ'אנס. אם אתם מספיק סקרנים כדי לבדוק את הנושא,בשבילנפש ידריך אתכם. העיתוי שבו סומן השביל אינו מקרי. אחרי 7 באוקטובר כמעט כל ארגון וגוף בישראל חיפשו דרך להעניק הקלה או נחמה, וזה רק היה הגיוני שברמת הנדיב (שטח פתוח של כ-4,500 דונם ליד זיכרון יעקב, המקיף גני זיכרון שבהם קבורים הברון רוטשילד ורעייתו ומשמר ערכי טבע ונוף) יושיטו יד באמצעות המשאב המרכזי שלהם - טבע. למעשה אחריהאירועים הטראגיים ופרוץ המלחמה החליטו ברמת הנדיב לשנות את האסטרטגיה השנתית המתוכננת והכריזו על 2024 כשנת ריפוי והחלמה. ההתכווננות המחודשת באה לידי ביטוי בשורה של אירועים ופעילויות ובִּשְבִילַנֶּפֶש הוא תולדה נוספת של מיקוד האסטרטגיה, מתוך רצון לעודד אנשים לצאת להליכות בטבע וכך להנגיש לקהל רחב יותר את כוחות הריפוי שבו. "אחרי שנבחר הרעיון לשביל מצאנו המון תשובות אפשריות לשאלה 'מה בטבע עושה לי טוב', מתוכן בחרנו שמונה תשובות שמרכיבות את התחנות בשביל ונותנות ביטוי להיבטים רגשיים יותר", מספר גמא שפר, מנהל תחום החינוך ברמת הנדיב, על תהליך החשיבה על השביל וסימונו. שפר מציין כי אינו מכיר עוד שביל כזה והוא מתכוון לאופן שבו שביל אחד כולו מוקדש לנושא של שלֹומּות ובריאות הנפש ונותן מענה רחב (אך תמציתי וחווייתי) לשאלה, איך בדיוק הטבע מצליח להשפיע עלינו לטובה. בישראל ובעולם קיימים שבילים שמצוטטים לאורכם שירים ומשפטים מרחיבי דעת ולב. יש גם שבילים חווייתיים שמציעים לדוגמה ללכת יחפים על מצעים שונים כדי להתחבר לטבע ולהרגיש אותו קרוב (למשל שביל החושים בשמורת החצבני או שביל הרפלקסולוגיה בחמת טבריה), אבל אלה הם לרוב שבילים קצרים (למעשה יותר מקטעים קצרים מאשר שבילי הליכה של ממש) והם פונים יותר לילדים ומשפחות מאשר למבוגרים. חדשנותו של השביל היא בראייה הכוללת שלו את הנושא ובשאיפה להעביר את המטייל בו חוויה המעמיקה מתחנה לתחנה ושיש לה אפקט מיטיב מצטבר הנבנה בשלבים. התחנה הראשונה למשל (שְׁלוֹמוּת), מציעה להתחבר לקצב של הטבע דרך תרגיל נשימה קצר ופשוט. התחנה השנייה עוסקת בפליאה ומעודדת חקר וגילוי באמצעות מתקנים שונים, שאיתם ניתן לחוות את הטבע קצת אחרת בעזרת החושים - להתבונן בפרטים תחת זכוכית מגדלת, להתמקד בריח ולהקדיש רגע כדי להקשיב לחיים הרוחשים בבפנוכו של שיח, בית גידול שהוא עולם ומלואו וכאן יש הזדמנות לגלות אותו. תחנה נוספת מציעה ללכת כמה מאות מטרים בשקט, ללא דיבור; להקשיב לרעשים קרובים ורחוקים ולהתמקד בהתבוננות פנימה והחוצה, הנשענת על גלגלי העזר של ההליכה השקטה. תחנת ספריית השביל, שבה אוסף ספרים בנושאי טבע ואדם לילדים ולמבוגרים, ממוקמת בפינה יפה בין עצים ובה ספסלי עץ. קחו ספר, שבו, דפדפו, הקריאו סיפור לילדים או פשוט קחו את הזמן לבהות קצת ולהתמסר לטבע ולרעיונות שכבר ספגתם. אל תפספסו גם את הספסלים המעט חבויים בקרבת תחנת עץ השורשים, שמזמינה כל אחד להתמקד במעגלי הזהות והשייכות שלו ולסמן מפה אישית המזכירה מה ומי מעניקים לנו תמיכה ויציבות. להביט קדימה בתקווה למי שמכיר את שבילי רמת הנדיב חשוב לציין שהשביל החדש הוא שביל קונספט ולא שביל שנפרץ עבורו תוואי חדש. בשבילנפש צמוד בחלקו הראשון לשביל קיים (שביל האחוזה - השביל האדום) והוא הולך איתו עד נקודת השיא שלו - התצפית היפה לים מחורבת עקב שעל חוטם הכרמל. רגע לפני שמגיעים לקצה המצוק והנוף נפתח ומרחיב את הלב, ניצבת תחנה נוספת שמדברת על האופן שבו הטבע יודע להעניק לנו תקווה ותוחלת. בנקודה זו, שבה ניתן לראות את הים וקו אופק (נקודה מצוינת להפסקת אוכל), כדאי להתמהמה קצת ולהביט למרחקים. לקו אופק, שקשה לראות בעיר בין בניינים, אספלט ומלט, יש יכולת כמעט מיידית להפיח תקווה ולאפשר מבט קדימה אל עבר אפשרויות חדשות ועתיד. שווה לנסות את זה. השביל העובר בחורש טבעי ושדות פתוחים מתאים לקהל יעד מגוון: מבוגרים, ילדים ומתבגרים ובקרוב יוצבו גזעי עץ לטובת קהל מבוגר יותר, שמעוניין לחוות את השביל אבל זקוק ליותר מקומות ישיבה לאורכו. השביל קל ומישורי ברובו, אורכו שלושה קילומטרים והוא מכוון למסע חקר קטן שאפשר לעשות באופן עצמאי או עם חברים או משפחה. הביאו בחשבון שלוקח להשלים אותו כשעתיים עד שעתיים וחצי, תלוי כמה תרצו להישאר בכל תחנה ולהתמסר. בימים אלה השביל יפה במיוחד, כי הכול ירוק והפריחה כבר כאן. הסתווניות, הכרכומים והנרקיסים פינו מקום לרקפות, רומוליאות, כלניות, דודא רפואי וגם זלזלת הקנוקנות, חיננית הבתה, אירוס ארצישראלי ועוד שפורחים כאן עכשיו. הפריחה תגיע לשיאה במהלך החודש הקרוב וכך הרווח בצעידה על השביל הוא כפול. כל מה שנדרש מכם הוא לחפש את סימון הפרפר הסגול ולצאת בעקבותיו (שימו לב שחלקו הראשון של השביל מסומן גם על ידי סימון אדום וגם על ידי שביל ישראל). המלצה נוספת למי שבאמת מעוניין להתמסר לשביל ויכול: בואו ביום חול ולא בשבת, אז השביל עמוס, ומאתגר יותר למצוא את השקט הנדרש כדי לחוות אותו כהלכה.

שלוש פעמים בשבוע במשך תשעה שבועות יצאה ד"ר טלי ברטלר זגר מבית החולים עם מטופליה, בשיער אסוף בקוקו ובנעלי ריצה, כדי לבדוק כיצד ריצה יכולה להשפיע על סימפטומים של חרדה, דיכאון ושימוש בתרופות פסיכיאטריות. התרומה של פעילות גופנית לעלייה במצב הרוח מוכרת וידועה, ורצים למרחקים ארוכים מעידים שבריצה יש משהו מדיטטיבי וממכר. בשפה המקצועית קוראים לזה Runner’s ,High אופוריה, היכולת להמשיך לרוץ ללא תחושת עייפות, ניתוק בין הגוף והנפש ואפילו תחושה רוחנית. ד"ר ברטלר זגר, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת מחלקת נוער במרכז הרפואי זיו בצפת, ביקשה לבחון במחקר הפיילוט שערכה האם ניתן לשים על הדבר חותמת מדעית. "הטיפול התרופתי בהפרעות נפשיות חיוני וחשוב, אך לאורך השנים בעבודה עם בני נוער ראיתי שהוא מלווה בתופעות פחות רצויות, כגון השמנה. מראש מדובר בנוער עם דיכאון, קשיי תפקוד וחוסר אנרגיה וחיפשתי דרכים לעזור להם". במסגרת חיפושיה הגיעה ד"ר ברטלר זגר לקורס מטפלים בריצה, ששילב את אהבתה לריצות ארוכות עם העולם הטיפולי: "כמי שעוסקת בעולם הטיפול, השילוב של טיפול נפשי באמצעות ריצה היה 'וואו' בשבילי. עשינו סקירת ספרות וראינו שבעולם יש מחקרים באוכלוסיות בריאות נפש של מבוגרים, שהוכיחו שטיפול באמצעות ריצה מפחית סימפטומים של דיכאון וחרדה וכן שימוש בתרופות פסיכיאטריות לדיכאון וחרדה. הייתי חייבת להוריד את זה לפרקטיקה". במהלך המחקר, המשתתפים, נוער פסיכיאטרי שמאושפז במחלקה, מילאו שאלונים שבהם נשאלו על מסוגלות עצמית, דיכאון, חרדה, חמלה עצמית, ויסות ופגיעֹות עצמיות. "התחלנו בנקודת פתיחה מאתגרת מראש: נוער פסיכיאטרי מאושפז, שזה הנוער עם התחלואה הנפשית בקצה רצף הפסיכופתולוגיה (מחלות הנפש), ילדים שיש להם קומורבידיות (תחלואה נלווית) פסיכיאטרית משמעותית", היא מציינת ומוסיפה כי מדובר במדגם קטן וקשה להשיג בו מובהקות טובה, וכשמשיגים כזו היא מחייבת מדגם גדול יותר כדי שאפשר יהיה להניח טענה מבוססת. "מצד אחד אין לנו תוצאות מאוד מובהקות, אבל המחקר הולך לפרסום והמסקנות שלו כבר הוצגו בכנס מחקרים של איגוד פסיכיאטריית ילדים ונוער וקיבלו המון תהודה. מה שאנחנו באים להגיד לעולם זה שיש כאן שיטת טיפול חדשה, שאומנם עוד לא הוכחה באופן מובהק, זה מצריך להגדיל מדגם, אבל מה שראינו בשטח היה מדהים". אם כן, הוכחה מחקרית לחוד ומציאות לחוד. בשטח קרו דברים שלא ניתן להתעלם מהם: "הילדים הראו תחושת מסוגלות יותר גבוהה והפחתה בדיכאון ובחרדה. מספר הפגיעֹות העצמיות ירד ובאופן כללי יכולנו להפחית להם תרופות או להישאר במינונים נמוכים. נתון נוסף שעלה זה שהילדים נעשו יותר חברתיים, היה רצון לראות שגם האחר מסיים ולא רק אני, וזה משהו של חברּות, שהוא לכשעצמו עניין משמעותי בנוער שהוא מסוגר ודכאוני". ד"ר ברטלר זגר מאמינה שיש משמעות גדולה לכך שהמטפל נמצא בשטח עם המטופל: "הם רואים אותי בבית החולים, קוראים לי 'דוקטור' ופתאום אני רצה לידם עם הקוקו, מזיעה איתם. זה מהפכני, זה מביא משהו אחר, משהו בגובה העיניים." החזון שלה הוא שטיפול בריצה יהיה פרקטיקה טיפולית לגיטימית סטנדרטית במחלקות האשפוז בתקצוב המדינה: "אני מאמינה בכל ליבי בטיפול הזה. גם אם עדיין לא הוכחנו את זה מדעית, בשטח אנחנו רואים תוצאות". כשהדופק עולה את קורס מטפלים בריצה עברה ד"ר ברטלר זגר אצל רחל ריינגוירץ, בעלת תואר שני בטיפול באומנות, שאחרי 40 שנות ריצה חשבה לשלב בין שני העולמות - טיפול באנשים וריצה. בדיקה בגוגל העלתה שאין כזה טיפול בארץ, מה שהביא את ריינגוירץ לארצות הברית, שם עברה הכשרה ב'טיפול בריצה' (Running Therapy) אצל מי שפיתח את השיטה, הפסיכיאטר ד"ר תדאוס קוסטרובלה (.Thaddeus Kostrubala M.D). כשחזרה, פתחה קורס הכשרה למטפלים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. למה ריצה? "ריצה היא פעולה טבעית, לא צריך ללמוד אותה. יש בה משהו מדיטטיבי, הפוגה מטרדות היום-יום. היא נותנת מענה גם לאנשים מופנמים, פחות ורבאליים. בטיפול בריצה אנחנו גורמים למטופל לקום מהכורסה, לעבור מפסיביות לאקטיביות. העובדה שהמטפל רץ איתו מחזקת את הברית הטיפולית, אין את ה'דיסטנס' שיש בקליניקה. אגב, לא מעט בני נוער שרואים בטיפול רגשי חולשה מתחברים יותר בקלות לרעיון של לרוץ עם המטפל שלהם. ריצה מצליחה להעלות את תחושת המסוגלות ואת תחושת השליטה בגוף, מה שמשליך לחיים עצמם: אם אני שולט בגוף שלי, אני יכול לשלוט על דברים נוספים בחיים שלי. דבר מעניין נוסף הוא שלהבדיל מהדיסקרטיות שהק־ ליניקה מספקת, בטיפול בריצה הכול בחוץ. המטופל מספר את הקושי שלו החוצה תרתי משמע, ובאופן סימבולי הוא בעצם מחצין את הקושי, שזה עוד חלק טיפולי חשוב". איך נראה מפגש כזה?"אנחנו נפגשים תמיד באותו פארק. בזמן הריצה אנחנו פחות מדברים, זה זמן שהמטופל מתבונן פנימה. יש זמן לשחרור, זמן לשיח. השיח הוא טיפולי כמו בקליניקה, אני משתמשת בטכניקות של קַשִּׁיבוּת (מיינדפולנס). מטופל עם בעיית חרדה, למשל, ידבר תוך כדי הליכה על מה שמעורר אצלו את החרדה, ואז אנחנו 'רצים' את החרדה במקום לדבר אותה. לחרדה יש לרוב ביטויים פיזיולוגיים: זיעה קרה, דופק גבוה. כאן, כשהדופק עולה אני לצידו. הוא מצליח להיות בתוך החרדה ולעבור אותה, כלומר הריצה מייצרת חוויה של שליטה ומגדילה את תחושת המסוגלות, הוא מתעמת עם הדופק הגבוה אבל באופן שמחזק. הטיפול מתאים לקשת רחבה של קשיים והתמודדויות, כמו דיכאון, טראומה, קשב וריכוז, אי-שקט פנימי ועוד". ובכל זאת, בקליניקה יש אינטימיות ודיסקרטיות."כשמטופל מגיע לקליניקה הוא מגיע עם מנגנוני הגנה ולוקח זמן עד שהוא מתחיל להרגיש נוח. בריצה משתחררים מוליכים עצביים שמעלים את מצב הרוח ומורידים את רמת החרדה והבן אדם מרגיש יותר נינוח. חוויתי את זה כשהתאמנתי למרתונים, את רצה עם מישהו 30 קילומטרים וככל שהריצה מתקדמת השיחות הופכות אינטימיות יותר. בכלל, זה שאנחנו מדברים על הבעיה בחוץ מנרמל אותה, המטופל מרגיש שהוא נורמלי". ריינגוירץ מעודדת את המטופלים לרוץ גם כשהם לא איתה. לרוץ במקום לכעוס, לרוץ במקום לפגוע, לרוץ במקום לעשן סיגריה. היא מאמינה מאוד בשיטה, ובנוסף להכשרת מטפלים חדשים היא מיישמת אותה במוסדות שונים ובקליניקה הפרטית. בוגרי הקורס מיישמים את השיטה בהצלחה בעבודה עם אסירים, עם פוסט־טראומטיים, עם משפחות שכולות ועוד. למה לרוץ אם אפשר ללכת? גם מולי הלפמן, פסיכולוג חברתי יישומי, פוגש את מטופליו בפארק.  שיטת הטיפול שלו - Walk and Talk Therapy, נולדה בתקופת הקורונה ומהווה חלק מ'טיפולים מבוססי טבע' (Nature-Based Therapy או NBT). הלפמן פועל בגישה הומניסטית-ייעוצית, המדגישה את הקשר בין המטפל למטופל כגורם מרכזי לשינוי. המודל שבו הוא משתמש פותח ב'מרכז חוסן ע"ש כהן־האריס' ומשלב עקרונות מהגל החדש בפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית, במיוחד (ACT (Acceptance Commitment Therapy, לצד לוגותרפיה, בודהיזם וגישות נוספות. את כל אלה הוא משלב עם תיאוריות ופרקטיקה מהפסיכולוגיה של הספורט, שבה התמקד במסגרת לימודיו לתואר השני. הטיפול בפארק, מה שהלפמן מכנה 'שיחה בהליכה', מחזק ומעמיק לדבריו את הקשר בין המטפל למטופל: "כשאת מגיעה אליי לקליניקה הביתית, יש סוג של היררכיה. אנחנו נמצאים ב'שטח שלי', החוקים הם שלי, ובעצם את אורחת שם. כשאנחנו הולכים כתף אל כתף בפארק ה'קליניקה' היא לא שלי ולא שלך, היא של שנינו. יחסי ההיררכיה מיטשטשים והקשר הטיפולי מתחזק, וזה קורה הרבה יותר מהר מאשר בקליניקה ביתית". פעילות גופנית, גם אם זו הליכה בעצימות נמוכה (הלפמן לא יסרב למי שבעניין להגביר) גורמת להפרשה של אנדורפינים שתורמים למצב רוח טוב. לשהות בטבע יש תפקיד חיוני וחשוב לא פחות: "הרבה בגלל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, התפתחה בשנים האחרונות תופעה שנקראת 'הפרעת ניתוק מהטבע', ורואים את זה במיוחד אצל ילדים. אנחנו פחות יוצאים לטבע והרבה יותר נשארים בבית. יש תיאוריות שלמות שמתעסקות בשי־ קום הקשב, ולטבע יש יכולות שיקום מדהימות. יש מחקרים שמראים כמה הטבע משפיע על רווחה כללית של אנשים, על הפחתת חרדה ועל קשב. רואים את זה בבתי חולים, בחדרים עם נוף לטבע אל מול חדרים בלי נוף לטבע. רואים את ההבדלים המשמעותיים בשחיקה אצל אחיות בית חולים שיוצאות להפסקת צוהריים בחוץ, בגינה, אל מול אחיות שנשארות בחדר האוכל בבניין. אנחנו באים מהטבע וקצת שכחנו את זה, ולכן קודם כל - אנחנו צריכים להתחיל לצאת החוצה. אני קורא לטבע 'מקום עבודה', יש לי מטופלים שקוראים לזה ריזורט". יש מטופלים שמעדיפים את הקליניקה הממוזגת בבית?"לא כל אחד מתלהב מהטבע, מהחוץ. יש כאלה שחוסר הפרטיות מפריע להם, ועם חוויה של אנשים לא מתווכחים אף פעם. מי שמגיע אליי בדרך כלל מגיע בגלל ה'שיחה בהליכה', אנשים מאוד מתלהבים מזה. הלכו איתי חבר'ה מיחידות קרביות, מטכ"ליסטים, גם בקבוצות וגם בהמשך כפרטים. אני יכול להעיד שנוצרת אינטימיות גם בחוץ וכמובן יש הרבה שמעדיפים אותה כך, לא לכולם מתאים קשר העין, להסתכל אחד לשני בעיניים כל הזמן. יש אנשים שנכנסים ללחץ מזה, לפעמים אפילו לחרדה של ממש. אני משלב בהתאם לצורך הפסקות בהליכות, אנחנו יושבים על ספסל, לפעמים אני מלמד איזשהו תרגיל של נשימות או טכניקות שעוסקות במיקוד הקשב, הכול בהתאם לצורך". 'הקליניקה' של הלפמן מעוררת ומפעילה את כל החושים. אלה יכולים להיות עצים המפרישים שמנים אתריים שעוזרים מאוד בהפחתת חרדה או טיפות הגשם ששוטפות את הפארק ומאלצות את הלפמן לשלוף זוג מטריות מהתיק (הוא תמיד מגיע מוכן): "יש משהו מאוד ילדי בללכת בגשם, הדברים הכי טובים קורים שם. בכלל, בחיבור עם הטבע יש משהו משקם". ניטשה המליץ לקוראים שלו לצאת החוצה, באומרו כי המחשבות הגדולות באמת - קורות בחוץ. מולי הלפמן הגדיל לעשות, ולקח את זה כמה צעדים קדימה. 

אמבטיות קרח מוצבות כיום במרכזי וולנס וספא והפכו למבוקשות לא פחות מעיסוי רקמות עמוק. טיפולי חשיפה לקור בחדרים מיוחדים וטבילות במים קפואים כבשו לאחרונה את עולם הבילויים החווייתיים לזוגות והפכו פופולריים בפעילויות גיבוש ותוכן של חברות וימי שיא למנהלים. הטענה היא שחשיפה למי קרח יכולה להעניק כוחות, לבנות חוסן ומסוגלות עצמית ולהיטיב את הרווחה הנפשית והגופנית שלנו (שיפור סרקולציה ומטבוליזם ועוד). בחו"ל המגמה הזו כבר עברה עדכון גרסה עם צמיחתן של ה-Wild Saunas או 'סאונות פרא' בבריטניה ובארצות אחרות, שמשמשות גם כסאונות קהילתיות המחברות אנשים יחד. ה-Wild Sauna היא מבנה מאופק של סאונה פינית הממוקם (אידיאלית) סמוך למקור מים קר טבעי. קחו לדוגמה את ה-Wyld Sauna - סאונה צפה שנפתחה בדצמבר האחרון על המזח בליברפול ומצהירה על עצמה בתור 'הפאב החדש', לפחות מבחינה חברתית. על המזח הצף יש סאונה נורדית, האט טאבס, מקלחות חוץ חמות וקרות עם מלחים במקום סבון (שמבקשים לא להביא לסשנים מטעמים אקולוגיים) ואמבטיית קרח. אבל עם כל הכבוד לאמבטיית הפח הקפואה, חשבון האינסטגרם של המקום מראה שמה שבעיקר תופס זה פשוט לקפוץ מהמזח לטבילה במים הקפואים של ליברפול ואז להתחמם שוב וחוזר חלילה, כל זה במסגרת השעה שהמקום מקצה לכל סשן. "בואו להזיע את זה בסאונה ולהתקרר בקפיצה מהמזח", כפי שאומרים אנשי וויילד. בליברפול מדובר במקום חדש אבל מתברר שסאונות פרא צוברות תאוצה בבריטניה ויש אפילו אתר שקם ב-2020 ומרכז את הסאונות הטובות ביותר באנגליה ובאירלנד (wildsaunas.info). הקריטריונים ל-Wild Sauna הם סאונה מקומית חברתית שממוקמת בחוץ (בטבע, על 'רּוף טֹוּפ', צפה על מים כמו בליברפול ולא במרכז ספא גדול או במתקן וולנס) וכאמור בקרבת מקור מים קר טבעי. הפוקוס הוא על מפגש חברתי, קרבה לטבע וריפוי. זו יכולה להיות בקתת סאונה קטנה ומתוקתקת בסמוך למפל ונחל, סאונות באתרי קמפינג וגלמפינג, סאונות אנטי קפיטליסטיות (בסגנון גראג' עם דגש קהילתי) ואפילו סאונות ניידות. ארגון שחיית האאוטדור הקדיש לתופעה מאמר באתר האינטרנט שלו, והתופעה מדברת לאנשים שמרחצאות חמים הם חלק מהתרבות שלהם ולדמויות מעודכנות חובבות טרנדים. הסאונות האלה מתחברות למעבר המהיר בין חום וקור כצורת בילוי וריפוי, הקיימת כבר בתרבויות עתיקות וכיום מכונה 'תרפיית ניגודים' (טיפול בגוף באמצעות האפקט המנוגד של חום סאונה וקור מי קרח). בישראל התופעה הזו קיימת באופן חלקי בצימרים מסוימים שהתאבזרו באמבטיית קרח והאט טאב בחצר, אבל עד שסאונות הפרא יגיעו אפשר ליהנות מכמה אפשרויות טבעיות של מעברים מהירים בין מים חמים וקרים, למשל במעיינות עין קדם בים המלח ובחמת טבריה. בעין קדם המעיינות החמים פורצים ממש על שפת הים, כך שאפשר לעבור בין רביצה בבריכת מים בטמפרטורה גבוהה למי ים קרי־ רים יותר (ומלוחים) ולשלב גם מריחת בוץ מים המלח. חמת טבריה היא גן לאומי עם בריכות מוסדרות ורדודות של מים תרמיים בטמפרטורות שונות, ובמרחק חציית כביש יש את הכנרת שמספקת את מכת הקור הנדרשת לחוויית הניגודים המעירה והממריצה. 

הכתבה בשיתוף רשת מלונות פתאל מלון 'כנען', הממוקם על ראש הר כנען אשר למרגלותיו העיר צפת ומשקיף על נוף עוצר נשימה של צפת העתיקה, הר מירון, הגליל והכנרת, הוא מלון וולנס שמביא חוויה יוצאת דופן, חוויה המחברת בין יוקרה, טבע ושלווה. למעשה, המלון הושק כבר בספטמבר 2023 אלא שאז נאלץ לסגור שעריו מייד עם פרוץ המלחמה. לאחרונה, בזכות הפסקת האש בצפון, 'כנען' נפתח מחדש וזכיתי להתארח במקום שהפך את החופשה שלי לרגעים בלתי נשכחים. כבר מהרגע הראשון נחשפתי לאווירה מיוחדת ומסקרנת שעוטפת כל פינה במלון החדש, מלון שמתמקד בתרבות הוולנס וה-Wellbeing, בדגש על מציאת שלווה פנימית באמצעות חיבור בלתי אמצעי אל הטבע. 'כנען' משתייך לקולקציית היוקרה של מלונות פתאל Fattal Limited Edition, רשת בין-לאומית המונה כ-300 בתי מלון ביותר מ-120 יעדים בישראל, אירופה ואגן הים התיכון. מלון 'כנען' הוא המלון השני בקולקציה היוקרתית בישראל, לצד מלון 'בוטניקה' למרגלות הגנים הבהאיים בחיפה, וחלק מקולקציית מלונות היוקרה של רשת פתאל בעולם, שבהם 'דילי לונדון', 'גרנד הוטל ברייטון', 'מידלנד מנצ'סטר', 'גרנד ריזורט לימסול' ו'אלדן ציריך'. בהמשך יתווספו לקולקציה היוקרתית גם מלון 'פלטין' בתל אביב ומספר בתי מלון אייקונים באירופה. הקונספט הוא לייצר לאורחים את התנאים האולטימטיביים לחופשה יוקרתית באווירה גלילית רגועה, ועל כן גם הוחלט להגבילו למבוגרים בלבד (מגיל 16 ומעלה). לעצור ולנשום - תפיסת ה-Slow Stay ב'כנען' הכניסה למלון היא כמו כניסה לעולם אחר. עיצוב הפנים, שאותו תכננה אדריכלית הפנים אפרת קיסוס מקליס, שואב השראה מהמיקום הגיאוגרפי וההיסטורי של המקום ומשלב אלמנטים ארצישראליים בין עבר להווה. התכנון היה להתאים את אווירת המלון לעונות השנה, שמשפיעות לא רק על המראה המשתנה של הנוף, אלא גם על הריחות, הטעמים והצבעים, כך שכל ביקור מביא איתו חוויה ייחודית אחרת. קיימות ושמירה על המערכת האקולוגית היוו עקרונות מנחים בתהליך העיצוב; פריטי הנגרות והרהיטים עשויים עצי טיק ממוחזרים בני כ-200 שנה, וילונות הפשתן ואפילו מפתחות החדרים העשויים עץ, כל אלו יוצרים תחושה של כבוד לטבע ולסביבה העוטפת את המלון. כבר בקבלת הפנים, חוויתי את השירות החם והאישי שהופך את המלון למיוחד כל כך. אחרי שחניתי בחניה הפרטית הצמודה של המלון הגעתי לצ'ק אין יסודי ומקצועי, אז סיפר לי פקיד הקבלה את סיפור המלון ולקח אותי לסיור בכל פינות החמד, ומשם הובלתי לחדר שהשקיף על נוף עוצר נשימה של הרי הגולן והכנרת. היה בו כל מה שצריך לנוחות מושלמת, החל ממיטה רחבה ונוחה ועד לחדר רחצה מפנק. במרכזו של המלון עומדת תפיסת ה-Slow Stay, שמטרתה לעודד את האורחים לעצור, לנשום וליהנות מהרגע. כבר בערב הראשון, בחרתי להשתתף בסדנת פראנאיאמה, טכניקה ייחודית לנשימה מודעת. התרגול סייע לי להירגע ולהתחבר לעצמי. הרגשתי איך כל נשימה ממלאת אותי באנרגיה חדשה ואין ספק כי זו הייתה הדרך המושלמת להתחיל את החופשה ולשחרר את מתחי היום-יום. אחת ההפתעות הגדולות עבורי הייתה מסעדת המלון, שמגישה תפריט מגוון ומוקפד המבוסס על חומרי גלם טריים מהגליל, ואפשר היה למצוא בו גבינות גליליות איכותיות, מנות בשריות עם טעם עמוק ועשיר, פירות וירקות אורגניים ומאפים מעולים שנאפים בטאבון במקום. בערב השני נהניתי גם מבר היין '26.8', פרי שיתוף פעולה ייחודי בין המלון לשף עמוס חיון, המוכר ממסעדת 'רובידה' בשפלת יהודה. בעודי טועמת יינות בוטיק מקומיים ומנות שף יצירתיות, בשיחה קצרה עם עובדי המקום גיליתי גם את פשר שמו של בר היין, מסתבר כי כל חומרי הגלם מגיעים מרדיוס של 26.8 ק"מ בלבד מהמלון. בשורה נהדרת לחובבי הגסטרונומיה המגיעים לאזור היא שבר היין פתוח לא רק לאורחי המלון אלא גם לקהל הרחב (בתיאום מראש). כשהזמן עוצר מלכת המלון, שמותאם למבוגרים בלבד, מציע שלל חוויות המתמקדות ברוגע, בריאות ואיזון. אחד מרגעי השיא של החופשה היה טקס קבלת שקיעה במרפסת הלובי סלון. רות קליין, שהנחתה את הטקס, הובילה אותנו דרך חוויה עוצמתית של צלילים ותנועות. הנוף הפנורמי של הרי הגליל בצירוף השקט והשלווה של המקום יצרו רגע של חיבור פנימי עמוק. רגעים כאלה הם בדיוק מה שהופך את 'כנען' ליותר מסתם מלון - זה מקום שבו הזמן עוצר מלכת, והחיים מתמלאים במשמעות. בין הסדנאות שהוצעו במלון, בחרתי להשתתף גם בסדנת יוגה, התרגול התמקד בנשימות ובתנועות זורמות ויצאתי ממנו בתחושת רעננות ואיזון. מעבר לכך, במלון מוצעות גם סדנאות ציור, מדיטציה, טאי צ'י, מגרש טניס צמוד ועוד, כך שכל אורח יכול למצוא את החוויה המתאימה לו. חלק מהסדנאות מתקיימות בחורשה פרטית המשמשת ריאה ירוקה בנוף ומאפשרת שיעורים באווירה ייחודית. מעבר לחוויות הרוחניות, המלון מציע גם פינוק לגוף. מתחם הספא של המלון, המשתרע על שתי קומות, כולל בריכה מקורה, מחוממת, ג'קוזי חיצוני עם תצפית לנוף הר מירון, סאונות מגוונות וחמאם טורקי. אני בחרתי בטיפול שמנים ארומטיים שהותאם לי אישית, וזכיתי לשעה של רוגע מוחלט. המטפלת, שהייתה מקצועית ואדיבה, הצליחה ליצור חוויה שהשאירה אותי רגועה ונינוחה לאורך כל היום. במהלך השהות שלי ב'כנען' נהניתי לחלוף שוב ושוב לצד פרטי אומנות ייחודיים שהיוו חלק מאוסף אומנות שנאצר על ידי איריס ברק (אוצרת אוסף פתאל) וורד גדיש. ציורי שמן על בד גדולים, רישומי גרפיט על נייר, עבודות רקמה ועוד הוצבו בחללים הציבוריים, בחצר הפנימית ובעוד מקומות, ובהם שולבו הקשרים בין האמנות הכנענית הקדמונית לאווירה העכשווית של המלון. ביום האחרון לחופשה החלטתי לצאת לסיור מודרך בעיר העתיקה של צפת, אותו המלון מציע בתוספת תשלום. הסיור כלל ביקור בגלריות אומנות ייחודיות, סיפוריה של העיר העתיקה והיכרות עם עולם הקבלה. הייתה זו דרך נהדרת לסיים את החופשה ולחוות עוד חלק מהתרבות וההיסטוריה של האזור. מלון 'כנען' מצליח להגדיר מחדש את משמעות המילה 'חופשה' זהו מקום שמציע לא רק מנוחה אלא גם חיבור אמיתי לעצמנו ולסביבה. בין אם מדובר בעיצוב המרשים, הסדנאות המגוונות, הספא המפנק או הנוף שאין שני לו, המלון מצליח להעניק חוויה שלמה שעונה על כל הציפיות - ואף מעבר להן. אין ספק, זו הייתה חופשה שלא אשכח.

לאחר 250 ימי מילואים בעזה במלחמת חרבות ברזל, שבהם ראה חברים נפגעים ומראות של חורבן, יוני שב הביתה בתקווה לחזור לשגרה. בתחילה הכול נראה רגיל: מפגשים עם המשפחה, עבודה, חברים. אבל לאט־לאט, גופו החל לבגוד בו - כאבי ראש, דפיקות לב מהירות, הזעות בלי־ לה. הטראומה שנחוותה בנפשו של יוני, אחד מתוך כ-5,000 פצועי נפש המתמודדים עם חרדות, דיכאון, קשיי הסתגלות ופוסט־טראומה שהוכרו על ידי משרד הביטחון מאז 7 באוקטובר, התבטאה בסבל גופני. "[...] זיכרון הטראומה מקודד במעמקי האיברים הפנימיים, ברגשות שוברי לב ולופתי קרביים, בהפרעות אוטו־אימוניות ובבעיות שרירים ושלד [...]", כתב הפסיכיאטר ההולנדי-אמריקאי בֶּסֶל ואן דר קולק בספרו 'נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי הטראומה' (פרדס הוצאה לאור). אחרי מאות שנים שבהן הוגי דעות חקרו את שאלת הקשר בין גוף ונפש ו-50 שנה אחרי שישעיהו ליבוביץ' קבע במאמרו 'המוח והתודעה' כי "אין לנו כלים מחשבתיים לתיאור מעבר מאירוע בגוף לאירוע בנפש, או מאירוע בנפש לאירוע בגוף", חשף ואן דר קולק מן המכניזם הנסתר; הודות לצמיחתם של ענפים כמו מדעי המוח, פסיכופתולוגיה התפתחותית וניורוביולוגיה בין-אישית זכינו לדבריו "ל'התפוצצות ידע' על השפעותיהן של טראומה פסיכולוגית, התעללות והזנחה על האורגניזם האנושי". ובעוד שאת האנטומיה של הגוף המדע כבר מכיר היטב, עד לרמת הכרומוזום, מה אנו יודעים על מורכבות הנפש? באותו ספר מתאר ואן דר קולק כיצד כשהחל להתנסות בפסיכיאטריה, נדהם מהניגוד בין המורכבות המופלאה של הנפש לבין מיעוט הידע של הפסיכיאטרים על מקור הבעיות שבהן טיפלו. "האם רמת הידע שלנו על המוח, הנפש והאהבה תגיע ביום מן הימים לזו שיש לנו על מערכות אחרות של האורגניזם האנושי?" הוא תוהה. "המושג 'נפש' שוכן איפשהו בין Mind ל-Soul, בין תודעה לרוח", מסביר הפסיכיאטר פרופ' איל פרוכטר, יושב ראש המועצה הלאומית לפוסטטראומה, מנהל רפואי ומייסד שותף בעמותת עיקר. "אנחנו , בבריאות הנפש, מתייחסים למחלות נפש כאל הפרעות או קשיים שאין להם הסבר פיזיולוגי-אנטומי, כלומר משהו שאי אפשר לייחס ישירות לתופעה מוחית כזאת או אחרת. למשל, אנחנו יודעים שבדיכאון יש ירידה בזרימות הדם במוח ובכל מיני אזורים, אבל אין שום ממצא הדמייתי שאנחנו יכולים להסתכל עליו ולקבוע לפיו אם לאותו אדם יש או אין דיכאון. אף שהן נקראות 'מחלות נפש', מדובר במחלות שהאטיולוגיה שלהן היא תמיד משולשת, ביו-פסיכו-סוציאלית. אין פה אטיולוגיה או גורם שהוא ביולוגי בלבד, כמו גנטיקה, ואין פה אטיולוגיה שהיא פסיכולוגית בלבד, כמו משבר נפשי מול קונפליקט פנימי, גם אין פה רק משבר חברתי, יש תורמים שונים. בפרוץ תחלואה אנו נוהגים לדבר על מודל 'הגבינה השוויצרית', כשהחור של הביולוגיה או המועדות הגנטית שלי מתיישב עם החור של הפסיכולוגיה שלי ועם החור שמייצג את מה שקורה איתי חברתית, אז המחלה יכולה להתפרץ". גם במחלות שבהן יש לכאורה גורם ביולוגי, מדברים היום על מרכיב נפשי. יש מחלות שבהן הקשר ברור מאוד, כמו בנגיף ההרפס שבמצבי לחץ מתבטא בפצע על השפה או מחלות כמו פיברומיאלגיה, אנדומטריוזיס או תסמונת המעי הרגיז וגם מחלות שבהן הקשר פחות מוכר, כמו יתר לחץ דם, סוכרת והפרעות הורמונליות אחרות שמחמירות במצבי לחץ. "לאורך ההיסטוריה היה ברור שמחלות גוף ומחלות נפש חד הן. אפלטון וסוקרטס דיברו על כך ואחר כך גם הרמב"ם שהיה תלמידם. הם דיברו על נפש בריאה בגוף בריא. הם החזיקו את התמונה המשולבת. רק לאחר מכן נעשתה ההפרדה הדיכוטומית בין גוף לנפש, והיום, בהדרגה, בתהליך שמתרחש ב-200 השנים האחרונות, אנחנו מתקרבים בחזרה לחיבור הזה", מסביר פרופ' פרוכטר. ובחזרה לואן דר קולק, שסוקר בספרו את התפתחות תחום הטיפול בנפש בכלל ובטראומה בפרט, הוא מתאר כיצד היה ֵעד בשנות ה-60 המאוחרות לשינוי העמוק בגישה הרפואית לסבל האנושי, "האופן שבו הרפואה מתייחסת לסבל האנושי נקבע תמיד על ידי הטכנולוגיה הרווחת בכל זמן נתון", הוא כותב ומפרט כיצד לפני תקופת ההשכלה יוחסו סטיות התנהגותיות לחטאים, מאגיה או רוחות רעות, איך במאה ה-19 החלו לחקור את ההתנהגות כתגובת הסתגלות למורכבות בעולם ומה עשתה המהפכה הפרמקולוגית שהצליחה 'לפתור' באחת את כל הסבל האנושי, לדחוק את התיאוריות ה'מעורפלות' של פרויד ויונג ולהצהיר כי הגורם לכל מחלות הנפש הוא ליקוי במוח, חוסר איזון כימי (ב-1955, הוא מציין, היו יותר מ-500 אלף מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש בארה"ב, וב-1996, אחרי המהפכה הפרמקולוגית, היו פחות מ-100 אלף), אך בדיעבד נמצא כי תרופות גם עשויות להסיט את תשומת הלב מהתמודדות עם הבעיות שבתשתית ההפרעה, ולראייה: מספר האנשים המטופלים בדיכאון ב-20 השנים האחרונות שולש, ואחד מכל עשרה אמריקאים נוטל כעת תרופות נוגדות דיכאון. "לאורך שנים מדברים על ההבדלים בין רפואת המזרח לרפואה מערבית. רפואת המזרח לא עברה את ההפרדה הגסה שעברה הרפואה המערבית בימי הביניים ואחריהם בין גוף לנפש, ולכן היא צריכה לעשות פחות דרך כדי לחבר", מסביר פרופ' פרוכטר. "בסין אפשר למצוא מרכז אונקולוגי ולידו, או ממש כחלק ממנו, מרכז ליוגה ולמיינדפולנס. ברפואה המערבית רפואת גוף-נפש התחילה להיכנס תחילה כמה שנקרא 'רפואה אלטרנטיבית', בהרבה מאוד כלים. המשמעות של רפואה אלטרנטיבית היא בעצם טכניקות טיפוליות, שיש אנשים שמאמינים בהן, אבל עוד לא הוכחו דיין כדי להגיד שזה עובד. בהדרגה התחילו לעשות מחקרים מסודרים, ולהוכיח שחלק מהדברים עובדים וחלק לא". איך גישות של רפואת גוף-נפש נכנסו לעולמות הטיפול הנפשי? "להתפתחות הפסיכותרפיה, הטיפול השיחתי, היו כמה גלים. מקובל לומר שהגל הראשון של הפסיכותרפיה כלל טיפול נפרד התנהגותי, טיפול נפרד דינמי־שיחתי ומשנות ה-70 טיפול נפרד קוגניטיבי. סביב 1980, כשחיברו בפעם הראשונה בין הטיפול הקוגניטיבי להתנהגותי וקיבלנו את ה-CBT, עברנו לגל השני. כלומר על אף שנשמע כי CBT הוא טיפול אחד, מדובר למעשה בשתי תורות טיפוליות שונות לגמרי שהתפתחו בהפרש של 80 שנה ביניהן, והדגשים בהן הם אח־ רים לגמרי, אלא שהן פשוט עובדות טוב יותר יחד. בשנות ה-90, מרשה לינהאן, שפיתחה את הטיפול שנקרא DBT או Dialectical Behavioral Therapy, העבירה אותנו אל הגל השלישי בפסיכותרפיה, כשחיברה תורות נוספות מהמזרח ובעיקר את המיינדפולנס. מאז המיינדפולנס, היוגה וכל טכניקות ההרפיה למיניהן הולכות ומתחזקות גם במערב ומקבלות יותר ויותר תיקוף. אגב, הטיפול ב-DBT היה היחיד שהוכח כיעיל להפרעות אישיות גבוליות". בעידן שבו רפואת גוף-נפש כבר הפכה לטרנד של ממש, ממה כדאי להיזהר? "צריך לדעת שכמו ששימוש בתרופה כזו או אחרת הוא לא אין-סופי ולא תמיד עוזר, גם השימוש בטכניקות אחרות ויצירתיות יותר או פחות, לא תמיד עוזר, וצריך לתקף את היעילות שלהן. אם אמליץ למישהו ללכת ליוגהתרפיה, אעשה זאת רק אחרי שאראה מספיק עבודות שמראות שהטיפול הזה עזר ברמה הנפשית, שזו הפאזה הנכונה לטיפול. אנחנו יודעים, למשל, שדיקור באזור מסוים באפרכסת הוכח מעל לכל ספק כעוזר להרגעה והרפיה. ברגע שזה הוכח, קל לנו כאנשי מקצוע לשלב את זה בטיפול. זה טיפול שנכנס אפילו לקודש הקודשים, לטיפול בתוך הצבא. אנחנו משתמשים בזה גם בחוות המרפא שלנו ואנחנו מפיצים את הבשורה. אבל צריך לשים לב שזה לא אומר שאני ממליץ עכשיו על כל דיקור. אם יש מקצוע טיפולי אנחנו צריכים לראות את ההוכחות". שתהיה לנו שנת בריאות וחוסן אחרי הטראומה הלאומית שעברנו, כעת נראה שהמשימה היא להחזיר את החוסן לחברה הישראלית, ובאופן מפתיע נמצא כי הגורם שמשפיע הכי הרבה על יצירת חוסן נמצא מחוץ לגוף - בערבות הדדית. "כשמסתכלים על מדדי חוסן אישי, השאלה היא כמה אני יודע להתמודד עם משהו, כמה אני מרגיש שיש לי שליטה על האירועים, כמה אני מרגיש שיש לי כוח להתמודד איתם, ויש מדדים שהם מדדים שהם חיצוניים לי, למשל כמה הסביבה יודעת לשאול אותי את השאלות, לעזור לי כשקשה לי ולתמוך בי כשאני נזקק . יש כמה עבודות יפות מאוד שהראו כיצד תמיכה קהילתית וסביבתית יכולה לייצר חוסן אישי. אחת מהן השוותה בין כמות הפוסטטראומה בגוש קטיף לאזור יהודה ושומרון ולתל אביב בתקופת האינתיפאדה השנייה בשנות ה-2000. במחקר נמצא שאף כי מספר פיגועי הטרור הגבוה ביותר התרחש בגוש קטיף, לאחר מכן ביהודה ושומרון ואחר כך בתל אביב, רמת הפוסטטראומה הייתה זהה בכל המקומות. כלומר, קהילה שיכולה להיערך ולעזור ולתמוך, ומחברת את החברה לעשייה המבוססת על אידיאולוגיה ועל הבנת הסביבה, יש בה כוח גדול מאוד שמגן ושומר מפני התפרצות של תחלואה. בעבודה אחרת בדקו את רמות הפוסט־טראומה של שריונרים במלחמת יום הכיפורים והשוו בין אלו שהוקצו באופן אקראי לצוות טנק לבין אלו שפעלו בצוותים אורגניים. נמצא כי בקרב הצוותים האורגניים הסיכוי לפתח PTSD עמד על 12-10 אחוזים, לעומת 45-40 אחוזים בצוותים הלאאורגנים, כלומר יש ערך גדול מאוד לחוסן שלך כשאתה פועל בצוות שמכיר אותך, שאתה סומך עליו, שהוא סומך עליך ושאתה יודע לתקשר איתו". שנת 2025, כך יש לקוות, תהיה שנה של החלמה לתושבי מדינת ישראל, שנה שבה נתחיל אולי לאסוף סוף כל סוף את רסיסי הגוף והנפש ולהתחיל לחבר חלק אחר חלק. ההערכות מד־ ברות על יותר מחצי מיליון ישראלים שיצטרפו למערך נפגעי הנפש, בין שהם נפגעי מתקפת 7 באוקטובר, שנחשפו לזוועות בזמן אמת או ששהו שעות ארוכות במרחבים מוגנים, חוששים לחייהם, בין שאלו מפונים מבתיהם שנעקרו מסביבתם המוכרת, חיילים ומילואימניקים שהשתתפו בלחימה במשך חודשים, בני משפחותיהם וגם אזרחים שכביכול צפו מהצד במתחולל אך חוו את המתח והדאגה למציאות המשתנה". לצד הצער, אחד מהתוצרים אולי היותר חיוביים של המלחמה האחרונה הוא שהיא הביאה להבנה משמעותית יותר של חשיבות תפיסת הנפש כחלק מהטיפול, ובהחלט אפשר לראות שיותר אנשים משתמשים בבריאות הנפש ופחות מפחדים לדבר על זה", מספר פרופ' פרוכטר. "זה שינוי נהדר, כי במשך שנים רבות הרבה אנשים סבלו לתקופות ארוכות סתם, כי הייתה להם בושה, והיום יותר מבינים שאין סיבה לבושה". הפתיחות בישראל לרפואת גוף-נפש, מספר פרופ' פרוכטר, התקדמה מאוד בשנים האחרונות הן במוסדות הלימוד והן בפרקטיקה. "היום זה מאוד לא מקובל שמישהו ייתן טיפול ולא יתייחס גם להיבטים נפשיים. האם כולם יודעים להפנות לטיפול נפשי כשצריך? התשובה היא לא, אבל המודעות לזה הולכת וגוברת וטוב שכך. התוצאה היא שאנחנו מפנים יותר אנשים בשלב מוקדם יותר וגם הסטיגמה של בריאות הנפש הולכת ויורדת". מטפלים בנפש - התוכנית לקידום הטיפול בטראומה הישראלית התוכנית 'מטפלים בנפש' היא תוכנית פילנתרופית של חברת התרופות טבע, שהוקמהבעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, כדי לתת מענה למאות אלפי ישראלים שפיתחו ועלולים לפתח הפרעות פוסטטראומה ולסבול מסימפטומים נלווים, כמו דיכאון, חרדה, בעיות שינה, התמכרויות ועוד, נתונים אלו מציבים את הטראומה כאתגר לאומי. "על פי האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון מספר הפוסטטראומתיים שהוא מכיר בהם שילש את עצמו מכ-5,000 לפני המלחמה ל-12 אלף היום, וההערכה היא שעד 2030 יגיע לכ-50 אלף פוסט טראומטיים ועוד 50 אלף פצועים, אלא שבסך הכול יש כמה מאות פסיכיאטריים בכל הארץ שמתעסקים גם בפוסטטראומה ופחות מאלף פסיכולוגיים שעוסקים בכך וכן מחסור גדול מאוד בעובדים סוציאליים. גם לפני ה-7 באוקטובר היה מחסור, ונכון שמאז יש כל מיני הכשרות מהירות אבל זה לא מספיק לשום דבר", מספר פרופ' פרוכטר. 'מטפלים בנפש' נועדה לחזק את חוסנה הנפשי של החברה הישראלית ולתמוך במטפלים המקצועיים, והיא כוללת הכשרת צוותים מקצועיים להתמחות בטיפול בטראומה ואתגרים נפשיים נוספים, יצירת מרחבים בטוחים, כולל חיזוק מרכזי החוסן ומובילי חוסן בקהילות שונות, איתור, תמיכה בפיתוח ויישום של כלים חדשניים וטכנולוגיים לטיפול בטראומה וליווי מחקרים לזיהוי השיטות והכלים שתורמים להתמודדות עם טראומה באופן מיטבי. "בנינו יחד תוכנית שתחילה עסקה בהכשרה של מטפלים. בהמשך העבודה התמקדה ומתמקדת גם היום בניסיון לראות איך מגדילים את פיתוח הטכנולוגיות בתחום, והיום אנו רואים כבר כיצד בתחומים רבים ההכשרות והפיתוח נעשים בזכות גופים כמו הגוף הזה של טבע". התוכנית תומכת עד כה בשבעה ארגונים בשדה הטראומה, ובתוכם כ-900 מטפלים, 2,000 מגיבים ראשונים ו-6,000 'מפיצי חוסן' בשני מרכזי החוסן בדרום, באמצעות תוכניות הכשרה, סדנאות והדרכות ובשיתוף פעולה עם נט"ל, הקואליציה הישראליתלטראומה ועוד. התוכנית גם מלווה את 'אקסלרטור החוסן' שפועל בעיר שדרות, וכך תומכת ב-18 חברות טכנולוגיות בתחום בריאות הנפש. "טבע למעשה שמה דגש על משהו שהוא לא 'הברור מאליו', לא המענה התרופתי, אלא משהו שמפנה את נקודת המבט לתפיסה הוליסטית של הרפואה", מספר פרופ' פרוכטר, החבר ב-Advisory Board של התוכנית יחד עם מומחים אחרים בעלי שם עולמי בתחום הטראומה. "ההסתכלות שלהם היא מה צריך ואיך עושים את זה הכי טוב. זה בעיניי ראוי להערכה".

הכתבה בשיתוף איחוד הצלה יחידת 'חוסן' של 'איחוד הצלה', מורכבת ממתנדבים ומתנדבות אשר מוזנקים לזירות אסון למתן מענה של עזרה ראשונה נפשית (PFA - Psychological First Aid) בכל רחבי הארץ. היחידה הוקמה באיחוד הצלה בשנת 2016. זאת מתוך הבנה שכשם שהכוננים הרפואיים מגיעים לפצוע/חולה למתן סיוע רפואי תוך דקות ספורות לשם הצלת חיים, כך גם יש צורך במענה מיידי לנפגעי חרדה - על מנת להעניק להם סיוע ראשוני לאחר אירוע טראומתי. כיום מונה היחידה מעל 750 אנשי מקצוע מתחום הטיפול (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים), כולם בעלי ניסיון וותק בתחום הטיפול בטראומה - ועושים את עבודתם החשובה ביחידה בהתנדבות. המתנדבים מוזנקים לזירות אירוע לצורך ייצוב מיידי ותמיכה ראשונית ועובדים לפי הפרוטוקולים הייחודיים הנלמדים בקורס. החל מאירוע קטן (בגודלו) כגון: תאונת דרכים קשה, שריפה עם לכודים/נספים, החייאת תינוק, או נער שמצא את אביו לאחר אירוע התאבדות, ועד לאירועים גדולים כגון פיגועים, אסון מירון ומשלחות חירום בעולם (לאחר אסונות טבע, מלחמות וכו'). הקמת היחידה מתבססת על מחקרים בתחום, שמראים שככל שההתערבות הראשונית סמוכה יותר לאירוע הטראומתי, עוד בשלב ה-ASR - כך ישנו סיכוי להפחתת תסמיני ה-PTSD בעתיד. היחידה אף נטלה חלק ונתנה מענה בשבעה באוקטובר. ״באותו היום התעוררתי כמו כולנו למציאות חיים נוראית בכל היבט אפשרי״, מספרת הדס רוחם, מנהלת תחום מקצועי ומבצעי ביחידת חוסן (פסיכו-טראומה) באיחוד הצלה. ״כאשת מקצוע - שום הכשרה, קורס או ניסיון קודם הכין אותי לאירוע כזה. יחד עם זאת, כמי שמורגלת ביומיום בזירות חירום ואסון, נכנסתי מיד לפעולה. המוקד המבצעי התקשר אלי בשעה 07:00 בבוקר עם בקשה ראשונה למענה חוסן, ומאותו רגע קיבלנו מאות פניות של אזרחים מבוהלים, ניצולי מסיבה, משפחות נצורות בממ"דים, ילדים מפוחדים ובכללם שני ילדים המתחבאים בארון בכפר עזה (התיעוד פורסם בתוכנית 'עובדה'). מאותם רגעים בהם הבנו את גודל האירוע, ועד שבועות לאחר מכן - הפעלנו מערך מבצעי שבו ניתן מענה רגשי 24/7 - לכל מי שזקוק לכך - לאזרחים ולמתנדבים שלנו כאחד".   ויסות ועיבוד חוויות לילדים "בהתערבויות עם אזרחים - הצוות שלנו נתן מענה הן בקו הסיוע הטלפוני והן במענה בשטח. המענה כלל: ייצוב מיידי, תמיכה ואוזן קשבת, הקניית כלים לוויסות וקרקוע, הדרכות הורים סביב נסיגות התפתחותיות טבעיות ותסמיני מצוקה וחרדה נוכח המצב", ממשיכה ומתארת רחום."בנוסף, אני עצמי, תוך כדי עבודה אינסופית בחמ"ל הטלפוני באותו יום, התבשרתי על חטיפתו של בן משפחתי, וחשבנו יחד בת משפחתי ואני כיצד הכי נכון לבשר לילדים על כך". לפרטים נוספים היכנסו לאתר 'איחוד הצלה'>> דוגמה למענה משמעותי לילדים בין שלל משימות היחידה ניתן היה לראות בבתי המלון בימים הראשונים. בשיתוף פעולה עם הצוותים הפסיכו-סוציאליים שפעלו במלונות נשלחו גם צוותים של יחידת חוסן למתן מענה ראשוני, כלים לוויסות ועיבוד החוויות - באופן קבוצתי ופרטני. בהמשך נעשתה גם עבודה לחיזוק התא המשפחתי והצבת הגבולות נוכח המציאות הנוכחית המאתגרת של שהייה ממושכת של המפונים במלון. רחום מספרת כי אחת מהעו"סיות המתנדבות ביחידה שיתפה במקרה מיוחד שטיפלה בו במלון בים המלח, ימים ספורים לאחר השבת השחורה. לאחר 'סשן' קבוצתי של עבודת גוף נפש עם ילדים, הדרכה לנשימות ותרגול הפרחת בועות סבון יחד, פנתה אליה ילדה בת 9, מאחד מקיבוצי העוטף וסיפרה לה שכבר יומיים היא מרגישה זרמים ברגליים וזו תחושה שונה ולא מוכרת לה. הוריה שהיו עמה עודדו אותה לפנות - והיא והמתנדבת עשו יחד עבודת SE תוך שימת לב לתחושות העולות, הנכחה והפעלה של הגוף, פסיכו-אדוקציה והבנייה של האירוע. "אותה ילדה יצאה בתחושה מאוד טובה, ללא נימול בגפיים, וההורים לא הפסיקו להודות על המענה המקצועי", מציינת רחום. כלבי החוסן מסייעים לשיקום בפן הפנים ארגוני, דאגו באיחוד הצלה לרווחתם הנפשית של החובשים/הפרמדיקים שחזרו ממשמרות התופת בדרום, והוענקה להם מעטפת מקצועית המסיייעת לעבד את המראות הקשים שהיו עדים להם. הן באופן פרטני והן במפגשי מעגלים קבוצתיים לעיבוד החוויות הטראומטיות. "חובשים רבים שלנו שפונו מהדרום ומהצפון ביקשו את עזרתנו ברמה המשפחתית וסייענו להם בטיפול בילדיהם שהביעו תגובות דחק, בקבלת טיפים להתמודדות עם חרדה שצפה אצל הילדים הרכים ובתיווך המעבר לכלל בני המשפחה", אומרת רחום. היא מוסיפה כי לאחרונה פיתחו ביחידה באופן משמעותי את פעילותם של 'כלבי החוסן' הפועלים בה. "כלבי החוסן הם גורם משמעותי בהתמודדות עם מצבי משבר. האינטראקציה עם כלב מאומן מסייעת להפחית מתח, חרדה ודיכאון, ומעודדת תחושות של רוגע ואמון. נוכחותם של כלבי החוסן בסביבה טיפולית יוצרת אווירה בטוחה ומזמינה, ומסייעת לאנשים לפתוח את ליבם ולשתף בתחושותיהם. הכלבים הללו משמשים ככלי יעיל בשיקום נפגעי טראומה, ומסייעים להם לפתח מיומנויות חברתיות ולהגביר את ההערכה העצמית". מנכ״ל איחוד הצלה, פרופסור אהוד דודסון מסכם ואומר כי ״אירועי חירום אינם מסתכמים רק בחבלה גופנית, פעמים רבות הם משאירים חותם עמוק על הנפש. יחידת החוסן של איחוד הצלה פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם שאר הצוותים שלנו, ואף סייעה לרבים מהם לאחר שנחשפו לזוועות במהלך הטבח הנורא של השבעה באוקטובר ובמקרי חירום נוספים. היא מספקת מענה מיידי בשטח גם לאזרחים שחווים טראומות נפשיות שנגרמות כתוצאה מאירועים קשים. אני גאה ביחידת החוסן שלנו, ובתרומה העצומה שלה לא רק להצלת חיים, אלא גם לשיקום הנפשי״. לפרטים נוספים היכנסו לאתר 'איחוד הצלה'>>

הכתבה בשיתוף חברת HCBC פתיחת קליניקה עצמאית או מרכז רפואי/שירות רפואי הוא אתגר מורכב: כיצד מתרגמים חזון רפואי וטיפולי לערך כספי? איך בוחרים מיקום נכון? איך עומדים בדרישות הרגולציה? איך מתפעלים מערכת מורכבת כזו? איך מאפשרים לרופאים ולמטפלים להתמקד בטיפול המקצועי ובמטופלים במקום לעסוק בנושאים בהם הם פחות מנוסים? חברת HCBC נותנת מענה לכל השאלות האלה באמצעות ייעוץ מקיף להקמה וליווי עסקי של מרכזים רפואיים ושירותים רפואיים. החברה, הפועלת בפריסה ארצית, מורכבת מחטיבות עסקיות המתמחות בעולמות תוכן ייחודיים. כל חטיבה כוללת אנשי מקצוע מובילים בתחומם, מומחים בעלי ניסיון וידע רב בניהול מערכות HCBC בריאות ציבוריות ופרטיות. כך באפשרות להציע מעטפת שירותים מקיפה הכוללת ייעוץ עסקי ובניית תכניות עסקיות, יישום התכניות הלכה למעשה והקמת המרכז הרפואי ו/או השירות הרפואי, רכש ציוד רפואי וציוד נוסף כגון תוכנות לניהול המרפאה, וכלה בפתרונות כמו התאמות בינוי, לוגיסטיקה, כוח אדם ושירותים משלימים. תהליך מעמיק ב-HCBC מסבירים כי הצעד הראשון הוא גיבוש החזון אל מול המציאות העסקית. החברה מלווה את היזם מהרעיון הראשוני והחלום להקים מרכז רפואי ו/או שירות רפואי, דרך תהליך מעמיק של דיוק החזון והתאמתו למה שנכון לאותו הלקוח - כלכלית ועסקית. התכנית העסקית הנעשית על ידי החברה כוללת את כל הנתונים שנדרשים : עלות השקעה נדרשת, עלויות שוטפות וקבועות של הנכס, עלות כוח אדם, הוצאות תפעול ישירות של השירותים הרפואיים המדוברים, והוצאות כלליות של העסק כגון הנהלת חשבונות, ייעוץ משפטי ושיווק. במקביל נבנה תמהיל הכנסות מפורט. לאחר גיבוש התכנית העסקית והחלטה לצאת לדרך, HCBC ממשיכה ללוות את הלקוח. השנה הראשונה מוקדשת להקמת העסק, החל במציאת המיקום - כאשר גודל הנכס ומיקומו הם קריטיים להצלחה; בהמשך מתבצעים ליווי ותכנון אדריכלי ועיצובי שעומד בתקני משרד הבריאות וקופות החולים, סיוע בגיוס כוח אדם, הקמת תשתיות מחשוב ותוכנות לניהול המרפאה, רכש והתקשרויות עם ספקים והקמת מערך שיווק ופרסום, ולבסוף מתרכזים בכל מה שנדרש לעמידה ביעדים של התכנית העסקית. כאמור, לאחר שלב ההקמה, מגיע שלב היישום וההטמעה של כל המערכות, התהליכים וההיבטים התפעוליים והעסקיים. שלב זה כולל בתוכו: בניית הסכמים אסטרטגיים עם חברות ביטוח וגופים מוסדיים להפניית מטופלים, ליווי הניהול הפיננסי השוטף, קביעת יעדים עסקיים ומעקב אחר השגתם, ויצירת שיתופי פעולה עם גורמים רלוונטים בתחום. כך, מסבירים ב-HCBC, החברה מבטיחה שכל עסק אותו היא מלווה יזכה לכל הכלים והתמיכה הנדרשים להצלחה ארוכת טווח. לייצר נטוורקינג עם ערך ב-HCBC מציינים כי אחד היתרונות שהיא מציעה ללקוחות היא נטוורקינג רחב מאוד. החברה מביאה לידי ביטוי את כוחה בחיבור בין נותני שירותים לטובת שיתופי פעולה המקצרים תהליכים ומייצרים ערך לכל הצדדים. בשורה התחתונה, מעטפת השירותים שמציעה מותאמת אישית לכל לקוח - החל בייעוץ HCBC לתכנית עסקית וכלה בליווי מלא משלב ההקמה ודרך הפעילות השוטפת, מסכמים בחברה. לאתר החברה הקליקו>> מרפאה רב מקצועית לבריאות הנפשחברת HCBC מפעילה מרפאות ומספקת   שירותים רפואיים עצמאית, בנוסף לפעילות הייעוץ. דוגמה לכך היא מרפאת FYM - מרפאה רב מקצועית לבריאות הנפש והגוף.במרפאה נותנים שירות: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, עו"ס קליניים, מטפלים רגשיים באמנויות, דיאטנים קליניים ומטפלים ברפואה משלימה. צוות המרפאה מעניק אבחון וטיפול מותאמים אישית לכל טווח גילאים: ילדים, נוער ומבוגרים, כולל אבחונים פסיכיאטריים וטיפולים רגשיים ומשלימים בתחומים מגוונים. כל אלה ניתנים פרונטלית במרפאה וגם באמצעות הפעלת טיפולי און ליין מרחוק. לאתר המרפאה הקליקו>>  *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.**פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

הידעתם? גילנות אינה מכוונת רק כלפי בני ובנות הגיל המבוגר, וצעירים שחווים גילנות אפילו מדווחים על כך יותר ממבוגרים. ואם את העובדה הזו הכרתם אתם במצב טוב, כי במחקר שנערך במרכז האימפקט לחקר הגילנות והזקנה שבאוניברסיטת בר אילן נמצא כי פחות מ-50% מהאוכלוסייה מכירים את המושג 'גילנות', כך מספרת פרופ' ליאת איילון, ראשת המרכז וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית. מה זה גילנות?"גילנות כוללת את ההטיה הקוגניטיבית (Stereotypes), הרגשית (Prejudice) וההתנהגותית (Discrimination) שיש לאנשים כלפי אחרים או כלפי עצמם בגללהגיל שלהם. גילנות יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית, אבל בגיל הזקנה העדויות הן בעיקר שליליות". איפה היא באה לידי ביטוי?"בכל התחומים. בשוק העבודה הביטוי הכי בסיסי לגילנות הוא הצורך בפרישת חובה, שאומרת שהחל מגיל מסוים אתה צריך לתת את כל הידע שלך, הכישרון, ההשכלה והניסיון - בחינם. למעשה במערכת המשפט האירופית נקבע כי כל סוגי האפליה אסורים, אבל אפליה על רקע גיל בשוק העבודה יכולה להיות לעיתים מותרת, כלומר זה הופך ללגיטימי. מחקרים רבים מאשרים שכששני אנשים עם קורות חיים זהים יחפשו עבודה, ייקחו את הצעיר יותר, ואילו אנשים זקנים יקבלו פחות הזדמנויות לקידום, פחות הכשרות וכיוצא באלה. גילנות נפוצה במיוחד במערכת הבריאות, למשל כשזקנים אינם מקבלים טיפולים המוצעים לצעירים או כשהצוות פונה לילדים במקום לזקנים עצמם. רופאים רבים מעידים שאינם רוצים לעבוד עם אוכלוסייה זקנה, שהיא למעשה האוכלוסייה שמשתמשתהכי הרבה בשירותי הבריאות, מה שבא לידי ביטוי בין היתר במחסור בגריאטריים ובפסיכוגריאיטריים ומשליך באופן משמעותי על הבריאות של הזקנים. אנחנו רואים את זה גם בתקשורת, כשאנחנו נחשפים פחות לדמויות מבוגרות. בעולם הדיגיטלי הרבה פעמיםמעצבים לא מביאים בחשבון את הקהל המבוגר וההנגשה של התחום הדיגיטלי לאוכלוסייה המבוגרת לוקה בחסר. מבוגרים מדווחים שכשהנכדים או הילדים מנסים לתווךלהם שימוש בטכנולוגיות שונות, הם יעשו את זה בחוסר סבלנות. אנחנו רואים גילנות אפילו בתחום שינויי האקלים, בשיח ששם את הזקנים כאחראים על המצב. אפילו המחאה בישראל נתפסת כמחאה של אנשים זקנים, ולכן היא פחות ראויה וטובה". אלא שלמושג שכמחצית מהאוכלוסייה אינה מכירה יש השפעה אדירה, 850 ביליון דולר בשנה בשוק התעסוקה בארצות הברית, 63 ביליון דולר בשנה במערכת הבריאות האמריקאית, כך על פי מחקרים שביקשו לכמת כלכלית את השפעת הגילנות על המערכת. וברמה האישית? אנשים שחשופים לגילנות חווים יותר דיכאון וחוסר שביעות רצון. "גילנות יכולה להיות גם של אדם כלפי עצמו, מחקרים הראו קשר בין איך שאנשים תופסים את הזקנה שלהם לאיך שהם מזדקנים. במחקרים בדקו קודם את האופן שבו אדם תופס את הזקנה של עצמו ואחר כך את תוצאות הזקנה ומצאו שאלו שתפסו את הזקנהכדבר שלילי סבלו יותר מנפילות, מאשפוזים, מהחלמה איטית יותר ואפילו נמצא קשר בין תפיסה שלילית של אנשים את הזקנה שלהם למוות מוקדם יותר, נתנו לזה ערך מספרי - הם נפטרים שבע וחצי שנים מוקדם יותר". איך מפחיתים גילנות?"ב-2016 הבינו בארגון הבריאות העולמי שגילנות פוגעת בבריאות הפיזית והנפשית של אנשים זקנים, והם יצאו בקמפיין למאבק בגזענות, כשהיעד שהוגדר להשלמת השינוי החברתי הוא 2031. אחד הדברים הראשונים שהם עשו היה לנסות לזהות את הדרך להפחית גילנות, ומצאו שיש שתי התערבויות שיש להן בסיס מחקרי - האחת היא באמצעות יצירת קשר בין-דורי והשנייה היא דרך חינוך ומתן מידע על גילנות ועל זקנה,כי ברגע שיותר אנשים יכירו את המושג ואולי יבינו שלא רק שהם חווים גילנות על עצמם אלא שאולי גם הם גילנים כלפי אחרים, כך יוכלו להפחית אותה" כחלק מהמאמץ של מרכז האימפקט לחקר הגילנות להפחית גילנות, הוקם אתר ייעודי למיגור תופעת הגילנות שבו ניתן ללמוד על התופעה, לזהות אותה וכך לקחת חלק בניסיון למנוע אותה. עכשיו תורכם:notoageism.com. *פרופ' ליאת איילון, ראשת מרכז האימפקט לחקר הגילנות והזקנה, בית הספר לעבודה סוציאלית על שם לואיס וגבי וויספלד,אוניברסיטת בר אילן

בגיל 74 אבא שלי תלה את הנעליים. במקרה הייתי בביקור באותו היום, ישבתי במטבח והוא הגיע עם נעלי הטיולים השחורות שלו. "הן עשו את שלהן, הגיע הזמן לזרוק אותן", אמר. הסתכלתי על הנעליים - הן כבר ממש התפרקו, וגם כך לא היו חוד החנית של תעשיית נעלי הטיולים של שנות האלפיים. "יופי", אמרתי, "תקנה לך עכשיו נעליים חדישות יותר". "כן", הוא ענה, אבל בעצם שנינו ידענו באותו חילוף מבט שנעלי טיולים חדשות הוא כבר לא יקנה. אולי הוא עוד נסע אחר כך למסע חקר נוסף בירדן עם קבוצת הקולגות, לגלות עוד פיסת מדבר וארכיאולוגיה - אבל באותו הרגע נחתמה תקופת חיים. הרגליים שלו כבר לא לקחו אותו לאן שרצה וקיווה להמשיך ללכת, ובגידת הגוף - הייתה מאכזבת מאוד עבורו. בכל זאת, גם אחרי שטייל פחות, לא איבד את סקרנותו, את העניין האקדמי, את הכמיהה למרחבים ולידע. אבא שלי, עוד לפני שהיה ארכיאולוג והוביל משלחת חפירות, היה איש שטח אמיתי, שהכיר כל פינה בארץ וזכר בגוף ובראש שבילי טיול ודרכים על כל עיקול, עיקוף, מורד ועלייה. היו לו סיפורי הרפתקאות מסמרי שיער על טיולים חלוציים במדבר, מימיות מנדטוריות, משמעת מים, שעות של יחד אמיתי עם שייחים בדואים בסיני, סיפורי פרחחות קטנים והובלת מסעות למצדה עוד כשהיה נער. אחד משיאם היה גילויו מחדש של שביל הנחש והארתו בלפידים עת ירד הלילה. כל מי שהכיר את אבא נחשף לברק בעיניים ולהתלהבות היוקדת כשהדריך, הסביר, דיבר על מים במדבר, קורת עץ בת אלפים שנה וקישר בין רעיונות וממצאים, עבר והווה."מאהבתי/הלכתי אל בורות המים/בדרכי מדבר/בארץ לא זרועה" (נעמי שמר) בשביל הנחש במצדה אבא שלי לימד אותי איך עולים עלייה בלי לגמור את הכוחות. צעדים שווים בגודלם, קצב אחיד, לא מהיר מדי, והתמסרות לנשימה ולדרך. גם את הילדים שלי לימדתי לטפס ככה הרים, על פי המסורת של סבא. את אהבת הטיול, המדבר, המעיין הפועם בהר, העץ והצעידה שירשתי ממנו ירשו גם הם לשמחתי. כשהייתי קטנה נהגתי להשתעשע ולומר שאבא שלי הוא גם מדריך, גם מורה, גם סופר וגם אנציקלופדיה. הוא הדריך טיולים והשתלמויות בלי סוף, הרצה, לימד באוניברסיטה וכשהיה בבית בירושלים העביר את ימיו ליד מכתבתו הענקית, תמיד עמוסת מאמרים, ניירת, ספרים וסידורים. תוך כדי התחמם עם התנור שהתקשה להפיג את קור החורף הירושלמי והאזין לרשת ב' בלי לפספס אף מהדורת חדשות. גם כשהסיע, חיכה בתור, חיכה לאימא באוטו כשעשתה קניות בשוק מחנה יהודה תמיד לקח איתו חומר קריאה. לא היה לו רגע דל. אבא היה איש צנוע. מהצנועים שהכרתי. כנראה צנוע מדי. הוא לא רץ לקדמת הבמה, לא רדף אחרי פרסום, תארים ושמות, לא תמיד שיחק את המשחק לפי הכללים, הסתייג מפרובוקציות בכלל ופרובוקציות נוסח האקדמיה וגם ממי שבחרו להרבות בסימני קריאה ושכחו את סימני השאלה ואת הצנעה החבויה בהם. הוא התנהל בפשטות רבה, לפי אמות מוסר גבוהות ונאמנות גבוהה לאמת שלו, גם אם שילם על כך מחירים. אבל הוא היה דמות בתחומו ובשבילים בארץ וגם בחו"ל היו עוצרים אותו בחיוך ובהתרגשות ישראלים שהכירו אותו מהטיולים, מהחפירות ומימי העיון וזה קרה עשרות פעמים. הוא הותיר חותם, וגם השאיר לנו כמה שמות יפים שנתן לאתרי טבע במסגרת ועדת השמות הממשלתית שבה היה חבר: שמורת עינות צוקים, הר קטום, חוד עקב ועוד. בשנים האחרונות וביתר שאת בשנה האחרונה וביממה האחרונה חשתי את הרגשות הכי קוטביים שהרגשתי מימיי. מצד אחד חייו של אבא כבר כמה שנים לא היו חיים והגיע לו להיגאל מייסוריו, ומצד שני הרגשתי שמצדי שיישאר כאן, אפילו ככה, לתמיד. אני עדיין צָפָה בטווח הזה. יודעת דבר אחד, חשה דבר אחר. אבל בסוף כל מה שאני מרגישה עכשיו זה פשוט בת זקונים יתומה. *זאב משל היה ד"ר לארכיאולוגיה, מורה דרך נערץ, איש שטח בהווייתו, אוהב מדבר ומחוקרי הדרכים, המצודות ומפעלי המים שבו.

קציצות צלויות בטחינה מנת בשר מושלמת לפינוק ולאירוח, עם חומרי גלם זמינים, טעמים ים־תיכוניים וטחינה אחת מופלאה. הארוחה כולה מוגשת בכלי אחד, הסנייה, ישר לשולחן עם סלט ופיתות. הטחינה כאן משמשת כרוטב שעוטף את הקציצות בצלייה ויוצר מעליהן סוג של הקרמה. כמה דגשים:הבשר - חייב להיות עם אחוז יפה של שומן, באיכות הטובה ביותר וטחון טרי. למנה אותנטית כדאי לשלב טלה או לפחות שומן טלה.בהרט - התיבול של הבשר בתערובת התבלינים הערבית הוא הטעם המוביל, לכן חשובשיהיה טחון טרי, כזה שיש לו נוכחות.הטחינה - חייבת להיות מהסוג שאתם הכי אוהבים. יש לנו טחינה מעולה בארץ!הסנייה - הכלי עצמו, צריך להיות מחומר מתכתי ועם שוליים שיכילו את המיצים של הבשר והירקות.הבסיס - אנחנו אוהבים להכין על פרוסות של תפוחי אדמה צלויים או פיתה קלויה מאתמול. חומרים ל-4 מנות3-2 תפוחי אדמה מבושלים ופרוסים בעובי של 1-1/2 ס"מ2 עגבניות פרוסותמעט שמן זיתמלח ופלפל שחור גרוס לקציצות500 גרם בקר טחון (או תערובת טלה ובקר)1 בצל קצוץ דק2 שיני שום כתושות1 כפית בהרט1/2 צרור פטרוזיליה ו/או כוסברה קצוצה דק1/2 פלפל חריף קצוץ דק-דק50 גרם צנוברים (לא חובה) לטחינה1/3 כוס טחינה גולמית1/4 כוס מיםמיץ סחוט טרי מלימון גדול1 שן שום כתושהמלח להגשהחופן צנוברים קלויים או שקדים קלויים וקצוציםחופן פטרוזיליה ו/או כוסברה קצוצה דק הכנה1. מחממים תנור למצב גריל או לחום מקסימלי.2. מסדרים את פרוסות תפוחי האדמה בסנייה, מעליהן פרוסות עגבנייה ומתבלים בשמן זית, מלח ופלפל. צולים או אופים עשר דקות.3. בינתיים מערבבים את חומרי הקציצות בקערה ולשים בידיים, כדי להטמיע את הטעמים ולהפוך את התערובת לאחידה.4. מכינים את הטחינה: מערבבים את הטחינה עם יתר החומרים, טועמים ומדללים במים לקבלת מרקם נוזלי.5. יוצרים קציצות פחוסות בגודל אחיד (בקוטר 6-8 ס"מ) ומניחים בסנייהעל שכבת תפוחי האדמה והעגבניות. אופים 15 דקות או עד שהקציצות מזהיבות.6. יוצקים את הטחינה על הקציצות ומחזירים לתנור לחמש דקות. מוציאים ומגישים מייד עם צנוברים או שקדים ופטרוזיליה קצוצה, לצד סלט ירקות וערמה של אורז או פיתות. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

כבר כמעט מאה שנה שלא גידלו שומשום בארץ ישראל, אחד משלושה גידולים מסורתיים שגדלו כאן מאז ומעולם: חיטה, חומוס ושומשום, או אם תרצו 'השילוש הקדוש' שמרכיב את המנה המושלמת - פיתה עם חומוס. לכן הגעתי נרגשת במיוחד לקציר השומשום הישראלי החדש. שרון גולן ואורן הכסטר ממסיק מגל הזמינו אותי לחזות בפלא של הצמח המרהיב, שזרעיו הזהובים מסודרים כמו חיילים בתוך כל תרמיל. הם סיפרו בגאווה שהשנה גדלו בישראל 720 דונם של שומשום (בשנים עברו הגידול הגיע למקסימום 25 דונם). לקאמבק של זרעי הזהב אחראי פרופ' צבי פלג מהמכון למדעי הצמח וגנטיקה בחקלאות, שפעל לפיצוח ופיתוח הזנים החדשים של שומשום שיהיו מובחרים ויחזירו עטרה ליושנה. החיבור למסיק מגל היה טבעי, שכן במגל תמיד מחפשים אחר הגידול המקומי הבא, כדי להגדיל את מנעד הגידולים והמוצרים שמייצרים ומשווקים בנוסף לשמן הזית המצוין, השקדים ולפעמים גם החומוס. מה הדבר הכי חשוב בממרח חומוס? הטחינה כמובן. לא רק הטעם והמרקם שלה אלא בעיקר המינון. הטחינה היא הפרמטר הכי משמעותי בהבדלים בין הממרחים השונים. בעבר שאלתי לא פעם על גידולי שומשום. שלחו אותי למְגַדֵּל בכפר מנדא, שאמר שהוא ממשיך לגדל בכמות קטנה, רק בשביל המסורת ויותר נכון בשביל הזעתר, ״כי זה בכלל לא כלכלי ודי קשה לקטוף״, הוא הוסיף וספק ידיו באין ברירה. המטבח הערבי האותנטי התבסס על שמן שומשום (לא על סויה ובטח לא קנולה(, ולפני שתאמרו: שמן זית, אצטט את פרופ' פלג שאומר: ״שמן זית היה רק לעשירים״. ואף שידוע על גידולים עוד מימי התלמוד ובתי בד לעצירת השמן היו נפוצים עד לתקופת המנדט הבריטי - השומשום הלך ונעלם במחצית השנייה של המאה הקודמת. גם כשהטחינה תפסה מקום מכובד בתפריט הישראלי - לא מצאו דרך לגדל שומשום. יצרני הטחינה הלכו על הפתרון הקל: יבוא זרעי שומשום לארץ (בעיקר מאתיופיה). וכאן בדיוק נכנס לתמונה פרופ' פלג, שב-15 השנים האחרונות שקד על פיתוח זנים של שומשום שיוכלו להפוך אותו לגידול חקלאי מניב, כזה שאפשר לקטוף בקומביין ולא בקטיףידני. הרעיון לגדל שומשום עמיד בארץ הבליח במוחו דווקא בסיור בעקבות גרגרי חומוס באתיופיה. מאז פעל לפיתוח עשרות זנים, המתהדרים בסגולות תזונתיות כמו רמות גבוהות של ברזל וסידן ובאיכויות קולינריות ייעודיות. מבין הזנים שפיתח מגדלים החקלאים שלושה זנים עיקריים: 'מיקה', המיועד להפקת טחינה, וזאת של מסיק מגל היא מתקתקה ונפלאה במיוחד; 'יעקובי', שהוא זן ייעודי לעצירת שמן שומשום מעולה (ולא קלוי) שמתאים לסוגים שונים של מאכלים; וזן 'רון', שמניב זרעים גדולים נפלאים לאפייה, למשל על בייגלה ירושלמי, חלות או עוגיות. כל מי שמבינים בשומשום, שטעמו והתנסו, מוכנים להישבע שהזנים הללו בדרכם לכבוש את העולם, אבל החבר'ה החרוצים והאהובים ממסיק מגל מתעקשים לדבר על ציונות. הם מאמינים במאה אחוז התבססות על חקלאות מקומית, מכל הבחינות - החל בטעם ובאיכות וכלה במשמעויות הכלכליות, הבריאותיות והאקולוגיות. ״מי שמכיר אותנו יודע היכן אנחנו ממוקמים, יודע שמבחינתנו החקלאות היא השמירה על גבולות המדינה, כמו גם ביטחון תזונתי שהכרחי היום ותמיד", אומרת שרון גולן. ״אנחנו גאים לקחת חלק בהחזרת השומשום למחזור הגידול בישראל״, מוסיף אורן. סיירת השומשום הישראלי אחרי שנים ארוכות שבהן ישראל מייבאת מדי שנה 80 אלף טון שומשום, הגידול המקומי חזר לשדות הארץ: בעמק יזרעאל, בעמק חפר וביישובי עוטף עזה. פרופ' פלג מספר על שותפות המחקר עם האגרונום יעקובי ינון ז"ל, שעל שמו נקרא שומשום מזן יעקובי, המיועד לשמן. יעקובי, תושב נתיב העשרה, נרצח ב-7 באוקטובר עם אשתו בלהה ז״ל. בסיירת השומשום הישראלי תמצאו גם את האגרונום אסף אבנרי וגם את מנכ״ל חברת 'מקסום' אבנר גורדין, שרכש את הזכויות להפיץ את הזרעים בעולם. השנה היבול עמד בממוצע על 200 קילו לדונם. המטרה היא להגיע ל-50 אלף דונם של שומשום ישראלי. תעשו את החישוב ותבינו על איזה כמות אדירה מדובר. יש לי תחושה שזני השומשום הישראלי המשובחים עומדים לכבוש את העולם, בעיקר לאור העבודה שרק בשנים האחרונות התחיל העולם לגלות את סוד קסמן של הטחינה והחלבה.

סאלם אל ווג' עומד במצפור ליפא גל בהר מחיה, הצופה מזרחה אל בקעת צין ושדה בוקר בנגב, ומסביר שאנחנו משקיפים אל תוואי דרך הבשמים העתיקה ולמטה נמצא אזור המעיינות בציר נחל צין. הנחל מנקז את מרכז הר הנגב ורמת מטרד והר מחיה הוא קופרשת המים הארצי. אנחנו גולשים אחריו במסלול שחלקו מסומן באדום ובירוק, שביל מעגלי שמדלג בין מקבצי ציורי סלע עתיקים. אל ווג' יודע היכן הם ממוקמים בדיוק מרבי, ומספר על התרבות בתקופה ההיא ועל בעלי החיים המתוארים בציורי הסלע, ובהם נחשים, יעלים, עכבר, חזיר, כלב, יען, אייל, עקרב ועוד כהנה וכהנה, לצד שיטות הציד המתוארות בהם. הערך המוסף שלו מגיע בהמשך בדמות 'חוכמת המדבר' שאסף עם השנים, ובדרך לכפר עבדה שבו הוא מתגורר הוא מדבר על צמחים וחקלאות, גילוי עקבות וגששות. אל ווג' הוא בעל עסק תיירותי Yahala salm camp, חלק ממיזם 'דרך האוהלים בנגב', והוא מציע סיורים מודרכים, אירוח בדואי אותנטי עם לינה באוהל או חושה וארוחות מסורתיות. אל ווג' לא לבד, היום שותפים בפרויקט ארבעה כפרים בהר הנגב שיצרו בחברה הבדואית שינוי משמעותי, הן פיזי והן מנטלי-תודעתי ואפילו כלכלי. תושבי הכפרים שהתפרנסו בדוחק הפכו להיות תיירנים גאים ואת מסורת הכנסת האורחים הבדואית הפכו למקצוע ולפרנסה. בדרך האוהלים בנגב פועלים 14 מארחים, לכל אחד מהם מוצר דומה אך שונה וכולם מנגישים את תרבותם בדרך הכי אותנטית שיש, כשהם פותחים את ביתם, את המאהל ואת הלב ומספרים את סיפורם. סיפור לידתו של הפרויקט נהגה כאמור באקראי, ומעיד על התהליך שחוו תושבי הכפרים והשינוי הקהילתי עד להבשלה המוחלטת. לפני תריסר שנים עלה רעיון להקים את 'שביל הר הנגב' במועצה האזורית רמת נגב, שחוצה את שטחה מצפון לדרום, משדה בוקר למצפה רמון, וחולף דרך שכיות החמדה המופלאות בטבע הפראי. התוואי נחלק לשלושה ימי הליכה, כ-55 קילומטרים, עם שתי תחנות עצירה פוטנציאליות ללינה, למי שצועד ברצף, ולכך נבחרו שני מארחים בדואים, חלוצי התחום במגזר: עיד אל קשחר וסלמאן סדן. רז ארבל, מאנשי התיירות במועצה, קיבל את המשימה לסמן את השביל וביצע, וב-2014, במפגש עם סדן, התברר שהלה כורע תחת עומס מבקרים. "הסתבר", משחזר ארבל, "שהביקוש עלה על ההיצע והצעתי להכשיר תושבים נוספים בכפר". כך יצא קורס התיירות הראשון לחברה הבדואית עם נציגי 16 המשפחות בכפר. "ניסינו לברר איתם מה המוצר התיירותי ומה אפשר לעשות באוהל חוץ מלשבת סביב מדורה. די מהר הבנו שמפאת כבוד האורחים, המארחים מנועים מלשאול שאלות, כי בתרבות הבדואית לא מחטטים בחיי אחרים, ועלתה הצעה שהם יספרו על עצמם. כך בנינו סיפור על השבט,המשפחה, התרבות ועוד". וזה עבד, הפיילוט הראשון עבר בהצלחה מרובה ונשארה מכשלה אחת - גביית תשלום. "זה נוגד את מסורת האירוח שלהם, אז הבהרנו להם שהם גובים עבור הסיפור", מחדד ארבל ומפטיר בקריצה: "היום הם לוקחים תשלום על הכול". היום כוללת דרך האוהלים בנגב גם את הכפרים נחל אריכא, רמת ציפורים ומשולש נחל חווה, תושביהם עברו הכשרה תיירותית, מציעים מגוון מוצרים ומשלבים סדנאות מיוחדות כמו מלאכות קדומות, הכנת פיתות, רעייה, גששות ועוד. בשנים האחרונות מלווה ארבל את הפרויקט מטעם ארגון 'קסם המדבר', ובנה אתר אינטרנט שמנגיש את כל המידע על המארחים. ניתן לבחור יעד להזמין סיור, סעודה אותנטית או סדנה מסורתית וכמובן לינה כמיטב המסורת על מזרנים (חשוב להביא מצעים או שקי שינה). באוהל של עיד, למשל, התנסינו בסדנת אריגה, בזמן ששני בניו הצעירים עמלו על קפה ותה סביב המדורה ונשות המשפחה הגישו ארוחה. מחוץ לאוהל המרכזי היו חושות משפחתיות ומתחם שירותים ומקלחות. אל קשחר הוותיק שדרג את האירוח והוסיף עמדות קרוואנים, מתחם קמפינג ואוהל משפחתי גדול. משפחות מוזמנות לחוויית רכיבה על גמלים או טיול ביום,ותצפיות כוכבים בלב המדבר בלילה, כמו גם סדנת תכשיטים בעבודת יד. השביל תופס תאוצה עודה זיאדאת מרמת ציפורים הצטרף למיזם לפני שנתיים, בין היתר כדי להגדיל את מעגל הפרנסה. "אנשים ביקשו להתארח כל הזמן, אז פתחתי את האוהל. יש לי כרם זיתים ואנשים היו יושבים שם ולאט לאט התחלנו". ביום-יום הוא רועה, יש לו עדר כבשים וגמלים והוא מספר לאורחים על הרעייה. בנותיו מסייעות בהכנת ארוחות, מקלובה, מנסף או מטפונה, והוא מציע שני אוהלים כל אחד ל-20 איש, ויש גם מקלחות, שירותים ומטבח משותף למי שרוצה לבשל, כולל מקרר ומנגל. לאירוח במאהלי הבדואים יש ניחוח שונה בנוף, הוא שובר שגרה ומייצר חיבור עמוק לטבע. בתקופת המלחמה, כשהארץ הצטמצמה גיאוגרפית וביטחונית, הוסיפו למיזם סיורים מודרכים למשפחות, דבר שסייע בתיווך המוצר, תוך הפגת חששות בתקופה כל כך רגישה. ההצלחה הפתיעה ובחגים הגיעו לתפוסות מלאות. האבולוציה התיירותית בדרך האוהלים לא עוצרת, הביקוש מגדיל את היצירתיות ושיתופי הפעולה ולאחרונה נוספו שתי אטרקציות: טיול לילי מודרך דוגמת נחל חווארים, הכולל ארוחה ולינה במאהל בדואי, והשנייה סוגרת מעגל עם מחולל המיזם - שביל הר הנגב, בדמות מסע 'נודד' בן שלושה ימים לאורכו. ה'נודד' הוא קונספט שבו המטיילים יוצאים עם תרמיל יום בלבד וכל הציוד ממתין להם בסוף היום במאהל הלינה (נחל חווה או אריכא), שם הם גם מקבלים ארוחות. "השביל תופס תאוצה," מודה ארבל, "והופך להיות יעד תיירותי שמייצר חוויית הליכה במדבר בלי ציוד. הלינה באוהלים אותנטית, חלקם נותנים ערך מוסף של סדנאות והצעירים נכנסו לתמונה ומעורבים מאוד, מה שיוצרחוויה נהדרת". השירות הלוגיסטי (בתשלום) מנגיש מסלולים שבעבר טיילו בהם רק מיטיבי לכת עם כל הציוד על הגב ומפשט את החוויה. דורון גור מ'אקו טיולי שטח' מספר שהחברה הכניסה לתוכנית הטיולים השנתית את המסלול מתוך אג'נדה חברתית שמבקשת לקרב לבבות, לתמוך בפרויקט ולהנגיש אותו לציבור וגם לחבר בין הטבע, האזור והאוכלוסייה. "המקומיים מארחים ועושים את הלו־גיסטיקה וגם זה חלק מהתמיכה ונוצרת חוויה שונה. בין פברואר לאפריל זו התקופה הכי טובה לטייל בהר הנגב, יהיה ירוק, המאגרים יתמלאו במים וגם אם יהיה קר בלילה, אין חוויה טובה מזו".

כמה משמח היה להיכנס לאוטו ולהצפין ללא חשש. כדי להרגיש חגיגיות נוספת הוחלט לנסוע למעלות תרשיחא ומעיליא, כדי להרוויח על הדרך גם אווירת חג וקישוטי כריסמס. נוכחותם ברחובות ובבתי העסק גולשת לרוב עד השליש הראשון של ינואר ואין זמן טוב יותר עכשיו אחרי הפסקת האש להגיע. זו גם קריאה לפרגן לעסקי אוכל מקומיים ששרדו את השנה הקשה הזו ועדיין מצויים במלחמת קיום. מרכז-אמנויות: טעימת אומנות במעלות ב'מרכז-אמנויות וגלריה ע"ש אפטר־ברר' פועל חלל תצוגה ששווה להכיר, בטח אם אתם בסביבה. המקום משמש חלל תצוגה לאומנות ישראלית עכשווית ולאומנות בין-תחומית. התערוכות שהוצגו החודש של ורד אהרונוביץ ואמיר תומשוב היו מצוינות, ושווה לעקוב אחרי התערוכות הבאות באתר האינטרנט.artsmaalot.com בן גוריון 15, מעלות תרשיחא Tupelo: לנמנעים מגלוטן, טבעוניים, קטוגנים וכל היתר בלב תרשיחא, ליד עץ האשוח הענק שבתחתיתו סצנת הולדת ישו, יש סמטה מתוקה שמזכירה כפרים שמתאהבים בהם ביוון או איטליה. בדרך למאפיית טופלו שמתמחה באפייה ללא גלוטן, עוברים גם ליד ה-Good Bread Bakery, ששמה יצא למרחוק ובצדק. לטופלו חצר אחורית שקטה ומקסימה עטופה בצמחייה מטפסת ופרחים. תענוג. סיכוי גבוה שאם לא תשימו לב שמדובר במאפייה ללא גלוטן, בכלל לא תרגישו בכך. ורד באר בעלת המקום והאופה יחד עם בן זוגה מוראד בשארה, מספרת שזה קורה לא מעט. בַּמָּקוֹם תפריט בית קפה מגוון, כך שכל אחד יכול למצוא לו משהו והוא מתאים מאוד גם לטבעונים וקטוגנים, ילדים ומשפחות. מאפה התפוחים והבגט שטעמנו (שהמתכון שלו עבר שינוי 20 פעמים עד שהגיע למרקמו הנוכחי) היו פשוט מעולים. השניים נפגשו כשעבדו יחד במטבח מסעדת אדלינה הגלילית, עברו לגור בתרשיחא לפני כשבע שנים ופתחו את המקום באמצע הקורונה, כשבדיוק התפנתה חנות ומותר היה לפתוח מאפיות בלבד. ורד מגיעה ממשפחה חובבת קולינריה שאוהבת לאכול ולבשל, והעניין בוויתור על גלוטן החל לפני 20 שנה, כשרצתה להכין אוכל טעים לאחותה הצליאקית. "בעצם זה בית קפה כיפי, שדרך אגב הוא גם ללא גלוטן וחצי מהלקוחות מגיעים כי טעים ולא בגלל הגלוטן", אומרת ורד, שלמדה קונדיטוריה בבישולים. ההתמחות בבצקים נטולי גלוטן היא מלמידה עצמית וברמה של מעבדה כימית: "כדי להגיע כמה שיותר קרוב למרקם של קמח אנחנו משחקים עם תערובות קמחים לפי טבלאות אקסל של תכונות מרכיבים, עמילנים וחלבונים". בטופלו לא משתמשים בקמחי סויה או קמחים חלופיים פשוטים, אלא בתערובת קמחי מקור מקטניות, דוחן וסורגום, תפוח אדמה וטפיוקה, שצמחו מעבודת מחקר קפדנית. הבסיס הוא במחמצת על בסיס אורז מלא שמוראד מגדל כבר ארבע שנים. גם כאן בגלל המלחמה צמצמו עובדים, אבל נשארו פתוחים כל יום. מוראד חבש שוב כובע טבחים ועבד בסרוויס ועכשיו עם הפסקת האש ניצתת שוב תקווה חדשה לנורמליות. בתפריט גם קישים עם טופו ושקדים, לזניית גבינות ולזניה טבעונית, פיצות טבעוניות, קלצונה מבצק מוצרלה וקמח קוקוס, סלטים על בסיס ירקות שרק נקטפו ומגיעים מ'לגעת בשדה' וקינוחים, הכול במחירים נעימים שקל לבלוע. "חשבתם לסגור בשנה הזו?" שאלתי, "אם סוגרים מאבדים את המומנטום אז אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו לסגור", מסבירה ורד על תנועה והישרדות ומציינת בשמחה שבשבת כבר יש דיבור שייפתח מחדש השוק החמוד של תרשיחא.הכנסיות 10, תרשיחא יקב ג'וליה: יין מכרמים במעלה מעיליא סדרו לכם דייט עם ג'וליה. לפעמים עם האישה עצמה, שעל שמה קרוי היקב ובעיקר עם בעלה ג'ורג' עראף ובנה ענאן, הראשון אגרונום והשני מהנדס כימיה, בדיוק המקצועות המתאימים לגידול גפנים וייצור יין. ב-2009 נטעו כרם ראשון של קברנה הגדל בעל (ללא השקיה מלבד מי גשמים), ובחמש שנים האחרונות מאז שג'ורג' יצא לפנסיה וענאן עזב את עבודתו - נטעו נטיעות נוספות והתמסרו ליין. ביקב במרפסת או בפנים הם מארחים לטעימות יין וגבינות באווירה משפחתית וכפרית.מעיליא. שני עד שבת, 18:00-10:00.ניתן לתאם ביקור בימים אחרים. נועלוש, מיה, לחם מתניה: אימפריית פחמימות ועיצוב באזור התעשייה של מעלות תרשיחא, ליד הפנצ'רייה והטמבוריה, תפחה לה אימפריה. מה שהתחיל ב-2009 באפייה ביתית בגראז' של אימא של נעה אדר יפרח בכפר ורדים, הפך לקונדיטוריה משוגעת, מאפיית לחמי מחמצת, מעדנייה וחנות פרחים ועיצוב הבית. עד שבעה באוקטובר פעלו במתחם הענק גם מסעדה חלבית וקייטרינג, שנעה ומוטי יפרח נאלצו לסגור עם תחילת המלחמה, ואשר הביאה אותם גם לצמצום עובדים משמעותיולקרב הישרדות. עבודה קשה של שניהם עם צוות מצומצם הצליחה להשאיר את המקוםחי ב-14 החודשים שחלפו. עם כניסתה של הפסקת האש, מספרת נעה, הגיעו למעדנייהולמאפייה לקוחות קבועים שפחדו להגיע למקום משך חודשים ארוכים וסוף סוף ישבו לקפה, עוגה ומאפה. גם לכם מומלץ לעשות כך - המבחר מסעיר וכולו על בסיס חמאהובעבודת יד: קרואסונים שמנמנים ומאפים בשלל גדלים ומילויים, עוגות שמרים וגבינה, עוגות פאי (פאי הדגל - פיסטוק עם אוכמניות שחורות), קישים, לחמים וכריכים מעולים מהמאפייה וגם בלינצ'סים מלוחים ומתוקים. במעדנייה סלטים במבחר יומי משתנה ומטבלים בשכבות (טחינה שחורה וחציל ולימון כבוש) והכול פה מגרה. במתחם כולו (ולא רק ב'מיה', חנות הפרחים והחפצים) מפוזרים מדפים וסלים עם פריטים שמתחשק לקחת הביתה: שטיחונים ומגבות מטבח איכותיות, דלועים לקישוט, נרות, סלי שוק שיקים, מזלפים וכלים, פרטי קש, מברשות ומטאטאי סוס צבעוניים - את כולם מלקטים השניים מעסקים בישראל. אל המקום מגיעים מכל האזור כולל מחיפה, קריות ומשגב, וכמו העובדים גם הלקוחות הם יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. חנות הפרחים נפתחה בקורונה והתוכנית המקורית, שעוד לא הצליחה להתרומם, היא להציב בקומה העליונה שולחן אבירים ולקיים סדנאות ומפגשים. המתחם מושלם לקניות לסופ"ש ולהצטיידות בחומרי גלם משובחים לארוחות מפונפנות: חומצים בטעמים, גבינות, יינות ורטבים, כל אלה לצד המטעמים והמאפים שמכינים במקום. "מוטי למד להיות שף ב'קורדון בלו' בפריז ואת הקונדיטוריה פיתחנו לבד", מספרת נעה. "זה היה חלום שהתחיל מתנור האפייה של אימא שלי וקרש גיהוץ ששימש כשולחן אריזה". במקביל להלוואות שהם סוחבים עוד מימי הקורונה הם עדיין מקווים לממש את הפוטנציאל של המתחם עם חלומות על ערבי יין ומפגשים שאליהם יגיעו מכל רחבי הארץ. "מי שמשרת אנשים רוצה לשמח", מסבירה נעה מה הדרייב המניע. אחרי מאפה שזוף, הצטיידות בכיכר לחם מגורענת היטב ומעדנים, מובטח שתצאו מכאן מחויכים ומאובזרים.אזור תעשייה תרשיחא - כפר ורדים

אם הייתם שומעים על ירק חדש שיכול לשדרג את התזונה שלכם בקלות, הייתם מרימים גבה? מה אם נאמר לכם שהוא זעיר כמו נקודה ירוקה, עשיר יותר בברזל מתרד ובאשלגן מכל ירק אחר, והוא גדל בשיטה מדעית חדשנית שמחקה את הטבע במדויק? ד"ר ציפי שהם, מדענית פורצת דרך בתחום האימונולוגיה וחקר הסרטן, מצאה דרך לשלב טכנולוגיה מתקדמת עם הפלאים של הטבע, ולהנגיש לנו ירק קטן אך עוצמתי בשם כדרוריות המים. אחרי שנים של מחקר ופיתוח, היא מקדמת את ה-wanna-greens - ירק ירוק טרי, קליל, טעים וחיוני לגוף, שגדל בתנאים סטריליים ומבוקרים בשיטת 'ריבוי קוונטי'. על השולחן הוא הופך למרקם כיפי וצבעוני, אבל מאחוריו מסתתרת מהפכה אמיתית: איך לגרום לכולנו לאכול יותר ירוק - וליהנות מכל רגע. לפני כ-12 שנה ד"ר שהם כבר הייתה מדענית ותיקה בעולמות חקר הסרטן. היא בוגרת מכון ויצמן שהשלימה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, שם חקרה את הקשר שבין מערכת החיסון להתפתחות מחלת סרטן. לאחר מכן חזרה לארץ והקימה את המעבדה שלה בתל השומר ובמרוצות השנים פעלה לפתח שיטות לחיזוק מערכת החיסון כדי לשפר פרוגנוזה, איכות חיים ואריכות חיים של חולי סרטן. "באיזשהו שלב במהלך הקריירה שלי והעיסוק בחקר הסרטן, נחשפתי למחקרים פורצי דרך שנעשו והובלו על ידי קבוצות חזקות בעולם, שמגוללים את הקשר בין אכילה של פירות וירקות טריים ומניעה של סרטן. המספרים מדברים על ירידה של כמעט 40%-50% בסיכון למוות מוקדם כתוצאה ממחלת הסרטן". לדברי ד"ר שהם, המחקרים המובילים בתחום מצביעים באופן ברור וחד-משמעי: צריכה יום-יומית של פירות וירקות טריים מספקת לגוף שפע של פיטונוטריינטים - מולקולות חיוניות שמקורן בצמחים (פיטו = צמח, נוטריינטים = חומרי הזנה). היעדר צריכה עקבית של רכיבים אלה בכמות ובאיכות המתאימות עלול להחליש את מערכות ההגנה של הגוף, כולל מערכת החיסון, שתפקידה להתמודד עם פוטנציאל התפתחותן של מחלות. במצב כזה, פוטנציאל המחלות עלול להתממש במהירות ובאופן אגרסיבייותר, ולהוביל לעלייה בתדירות הופעתן של מחלות חריפות. ארגון הבריאות העולמי ממליץ לצרוך 400 גרם לפחות של ירקות ופירות טריים, שכשליש מכמות זו רצוי שיהיה של ירקות ירוקים, כמו תרד, קייל, ברוקולי, עלי ארוגולה וכיוצא באלה. "כביכול, כל מה שעלינו לעשות זה פשוט לרכוש פעם בשבוע סל מלא בתוצרת טרייה ולצרוך אותה, רצוי טרי ואם לא, אז קצת מבושל או מאודה, כדי לשמור על הבריאות שלנו. קראתי את המחקרים האלו והבנתי עד כמה הפוטנציאל הוא אדיר. לא בכדי ארגוני בריאות בעולם עשו בעשורים האחרונים קמפיינים חוצי יבשות כדי להעלות את המודעות לאכילת פירות וירקות טריים, אלא שממסקנות המחקרים, אפילו שהמודעות עלתה מאוד לכדי מעל מ-50%-60% ואפילו 80% מהאוכלוסייה באזורים מסוימים, בפרקטיקה היישוםכמעט לא זז. למטה מ-20% מהאוכלוסייה העולמית אוכלים את המינימום הנדרש, שמגיע בעיקר מפירות. כלומר יש לנו פוטנציאל אדיר שהטבע הועיד לנו ומצד שני בעיות בהרגלי אכילה בתרבות המודרנית. אנו מצפים למזון כיפי, זמין, נגיש וזול. הצריכה הנמוכה קשורה גם בבעיות רציניות מאוד בשרשרת האספקה, מהשדה ועד למדף בסופר. ככה נולד הרעיון של גרינאוניקס (greenonyx)". המטרה הייתה להנגיש לאוכלוסייה ירק ממשפחת הירוקים שיפגוש את הציפיות של הצרכנים, שיהיה נוח וקל לצריכה, שיהיה טבעי, טרי, אפילו חי ועשיר, אבל גם כיף וטעים ובמחיר של מזון מתועש. אחרי שנים של עבודה הם כבר ממש שם. בחווה של גרינאוניקסגדלה כדרורית מים (Wolffia), הירק הקטן ביותר בעולם, זן של משפחת עדשיות המים. לירק הקטנטן הזה, שנראה כמו נקודה ירוקה זעירה שצפה על פני המים, טעם עדין מאוד, כמעט ניטרלי, עם רמז קל למתיקות או לאדמתיות שמזכירה ירקות עלים טריים. המרקם רך, חלקלק ועדין, כמעט כמו קצף קטן ומוצק, כך שהוא נמס בקלות בפה. הואעשיר מאוד ברכיבים תזונתיים כמו ויטמינים, אומגה 3 ומינרלים, ולמעשה במאה גרם של ירק יש יותר ברזל מבתי רד, יותר אבץ מברוקולי או קייל ויותר אשלגן מבכל ירק אחר. והוא משתלב מעולה במאכלים רבים, קרים או חמים, מלוחים או מתוקים, בלי להשתלט עלהטעם. החבר'ה של ד"ר שהם פיתחו את היכולת לגדל צמחים ממשפחת עדשית המים בכללותה אך מתמקדים בגידול כדרוריות המים, הידועות כמזון מסורתי בדרום מזרח אסיה במשך דורות רבים, והיום הם מגדלים כ-20 מינים שונים של כדרוריות. לתוצר הגידול נתנו אתהשם wanna-greens והם קיבלו את אישורי משרד הבריאות הישראלי, ה-FDA האמריקאי ומקבילתו האירופית. את ההשראה לשיטת הגידול של אותן כדוריות קיבלה ד"ר שהם מהתבוננות בטבע. "האופן שבו הטבע מייצר כמויות של מינים וזנים בצורה יציבה ויעילה נקרא 'ריבוי בצורה קוונטית' או Quantum Scale. כל היצורים החיים בנויים עליחידות קוונטיות הנקראות תאים. כדי להגדיל אוכלוסייה של פרטים מסוימים משכפלים את אותן יחידות, וזה גם מה שאנחנו עושים אצלנו בחווה. אם בחקלאות הסטנדרטית כדי לגדל יותר חיטה צריך להגדיל את שדה החיטה, בשיטה שלנו אנחנו עושים אופטימיזציהליחידות קוונטיות קטנות. היחידה הקוונטית היא בריכת הגידול, מגש גידול קטן בגודל של מטר וחצי על חצי מטר, שאותה אנחנו משכפלים". למעשה החווה של גרינאוניקס מורכבת ממערכים של מגשי הגידול המונחים זה על גבי זה, בשיטת חקלאות אנכית, וכוללת אלפים של אותן יחידות גידול בסיסיות. לדברי ד"ר שהם, שיטת הגידול הזו מאפשרת סביבה אופטימלית ויציבה לצמח. "אנחנו לא נדרשים לאתגרים שנוצרים למשל בשינוי גודל של שטח גידול, שמשפיע על מאפיינים ביולוגיים, כימיים ופיזיקליים שיוצאים מאיזון, ונדרש לאזן אותם מחדש. המערך הקומפקטי מאפשר לנו לסגור את יחידות הגידול באופן הרמטי ולנהל תהליך מבוקר במאה אחוז, שבו אנו מחקים את הסביבה הטבעית האופטימלית לצמח. כל מערך כזה מבודד מהסביבהוסטרילי לחלוטין, כך שנמנעת כניסה של חיידקים ומיקרו־אורגניזמים אחרים. בעצם אנחנו הופכים את התהליך החקלאי, שהוא כל כך לא יציב, לא ניתן לחיזוי ותלוי מאוד בגרמי שמיים ושאר תנאי סביבה, לתהליך ייצור יציב, כמו פס ייצור בתעשיית הרכב. התהליך הוא אוטומטי והוא יעיל מאוד מבחינת השימוש במשאבים, כי אנחנו יכולים למחזר את המים ואת חומרי הדישון. אנחנו לא משתמשים כלל בחומרי הדברה, אנטיביוטיקה, הורמונים או כל רעלן שהוא. הירק שמתקבל נקי לחלוטין מחומרים כימיים, ממתכות כבדות וכמובן אין שום סכנה של פתוגנים". הביקוש עולה על ההיצע את התוצר, ה-wanna-greens,  מלקטים מבריכות הגידול והוא מגיע לצרכן בשלמותו ולא כירק חתוך או קצוץ, שכן כל גרגר הוא למעשה צמח שלם. לכאורה נשמע כי מדוברבתהליך ייצור יקר למדי, וד"ר שהם מודה שבהתחלה העלויות היו גבוהות מאוד, אלא שאחרי שנים של פיתוח הצליחו להגיע לנוסחה יעילה כלכלית ורווחית, שמאפשרת ייצור בעלויות נמוכות מאוד, כך שבשנים הקרובות יהפוך למוצר שווה נפש. המשימה שנותרה היא ליידע את הציבור על הירק הקטנטן הזה. "רוב האנשים רוצים לאכול יותר ירקות ירוקים, רוצים להאכיל את הילדים ושאר בני המשפחה בירוקים טריים ברמה יום-יומית, אבל הם לא עושים את זה כי זה לא טעים וכייפי, לא נוח ודורש מאמץ וזמן. המשימה כעתהיא להציג את המוצר שלנו, ירוק, טרי וטבעי, שמוגש בנוחות ובחוויה הכיפית כמו שרגילים לקבל ממזון מתועש. ירק שמביא איתו את כל הבשורות, שילדים עפים עליו, שמתפצפץ בפה כמו סוכריות, שמשתלב עם כל מנה, בין שזה על גלידה, יוגורט, סנדוויצ'ים, פסטה או אורז, מביא מרקם כיפי, את הצבע והטעם של הטרי ואת הבריאות.ולעומת ירקות אחרים, במיוחד ירקות עלים שמהרגע שאנו קונים אותם מתחילים תוך שלושה או ארבעה ימים להתעייף ולקמול, כאן בזכות שיטת הגידול הסטרילית למוצר חיי מדף של בין ארבעה לשישה שבועות, כך שאפשרלאחסן במקרר ולקחת מתי שמתאים, בלי שהמוצר מאבד מהטריות והחיוניות שלו". כדי לספר את סיפור כדרוריות המים גויסה לאחרונה השפית המובילה רותי ברודו וקבוצת R2M שבבעלותה שמשווקת את ה-wanna-greens ברשתות השונות ובחנויות האון ליין."ברגע שהתחלנו בשיתוף הפעולה הזה גילינו שמאוד קל לספר את הסיפור של המוצר שלנו, כמעט כל מי שמנסה פעם אחת הופך ללקוח קבוע, ולא רק לקוח אלא גם משתף ומספר וזה עובר מפה לאוזן. עוד לא התחלנו בקמפיין וכבר אנחנו מוכרים את כל מה שאנחנו מייצרים והמלאי פשוט אזל. אנחנו עובדים עכשיו בנחישות ובמהירות כדי להגדיל את יכולות הייצור ולעמוד בדרישה שעולה, וזה בהחלט מרגש מאוד לראות". ה-wanna-greens מגיעים בינתיים במארזים של 50 גרם (וגם במארז קטן שמשולב עם יוגורט גרנולה ופירות הידוע של ברודו), ולטענת ד"ר שהם גם למנה כזו יש אפקט חיובי על הגוף. בהמשך המארזים יגדלו והיעד בסופו של דבר הוא להגיע ל-200 גרם. "אנחנו מקווים מאוד שהמוצר הזה יעזור לאנשים להטמיע את ההרגל החשוב הזה, לצרוך תוצרת טרייה ולא מעובדת ולשמור על הבריאות שלהם", היא מסכמת.

כבר 40 שנה שאוהד מעוז מלווה מנכ"לים ומנהלים בכירים כפסיכולוג ארגוני ומסייע באיזון מנטלי ובהתמודדות עם הלחצים הרבים המופעלים עליהם. כבעל רקע של ספורטאי חובב עם אהבה גדולה לתחום שבערה בו, הוא בחר בנושא פסיכולוגיה של ספורט לתזה שלו. כבר בתחילת הקריירה שאף לחבר את התחומים - הוא לימד בווינגייט וגילה שאין פסיכולוגים בקבוצות הכדורגל בארץ (וגם לא תקציב), החליט לפרוץ דרך והצטרף למכבי תל אביב בהתנדבות. לשיטתו, פסיכולוג צריך להיות בשטח, באימונים ובמשחקים, והעבודה הסבה לו נחת, הגם שהקבוצה זכתה אז בתואר אחרי שבע שנות יובש. בהמשך החליף ענפים, ליווה קבוצות וספורטאים בכירים והגיע לתוצאות מרשימות, תוך התפשרות על השכר, כי לא היה תקציב, אבל המציאות אילצה אותו לעצור ולהשקיע בעסק הארגוני כדי להתפרנס כראוי. זה עבד, אך התשוקה המשיכה לבעור ואולימפיאדת לונדון (2012) הייתה נקודת מפנה. "הישראלים לא הצליחו להביא מדליות והוועד האולימפי התחלף, אזשכנעתי אותם להקים מערך מנטלי. בסוף 2013 הוקם מערך עם שמונה פסיכולוגים בכמה ענפים והיום יש 20 בענפים שונים, ומאז המדליות נערמות, לא רק בגלל המערך אבל יש לו תרומה". היית חלוץ בתחום?"הייתי אחד החלוצים. היו עוד כמה אבל רק מעט המשיכו בעבודת השטח ורובם עבדו בקליניקה". אז גם השיטה חלוצית?"החלוציות לא חשובה, אלא מי שאני. אני חי את השטח כדי להבין את הספורטאי מתוך תפיסה מערכתית. אני לא יושב בקליניקה ומקשיב, אני מכיר אותו, את המשפחה שלו, את ההנהלה, את המאמן ואת הצוות הרפואי. אני עובד איתם ביחד". נשמע כמו גישה הוליסטית."נכון. כשהתחלתי בוועד האולימפי חיפשתי חומר ומידע מעשי ולא מצאתי. כן מצאתי מאמר על פסיכולוגיה הוליסטית בספורט שתיאר בדיוק את מה שעשיתי, והבנתי שזו התפיסה. חשוב לראות את כלל המערכת שבה הספורטאי פועל, לכן חלק מהפגישות הן בחוץ, בטבע, על המזרן, לצד הבריכה, בשבילים וכן הלאה. יצאתי לתחרויות כדי להבין מהקורה בהן". מעוז מוצא דמיון בין ספורטאי הישגי למנהל במגזר העסקי ומדבר על היכולות המנטליות: "מנהלים וספורטאים נמדדים כל הזמן, צריכים לשפר תוצאות עסקיות, לשבור שיאים תחת לחצים ועומסים גבוהים בתחרות בלתי נגמרת. בספורט יודעים לדייק ולשפר ביצועים,כי המדע הגיע לרזולוציה מדהימה מבחינה פיזיולוגית. דוגמה לכך היא תום ראובני, המדליסט בשיט שהיה צריך לעלות 25 קילוגרמים בדיוק כדי להגיע לשיא, לא 20 ולא 30. העולם העסקי לומד מהספורט להגיע להישגים, לביצועי שיא ולניצחון. הם חיים בעומס בלתי נסבל ולא יודעים, כמו ספורטאים, לעשות מחזור של סטרס והחלמה, פיזיולוגית ומנטלית, וזה המסר שאני מביא להם, שמירת הבלאנס בחיים". מה אתה יכול להמליץ לספורטאים חובבים שנתקלים בקושי מנטלי? "שילכו לפסיכולוג", הוא פולט, ולאמירה שלא כל אחד יכול הוא מוסיף: "לספורט חובבני יש מנעד רחב, בין טיול עם כלב לאיש ברזל, זה משתנה בעוצמה, בכמות ובמטרות. אני רוכב או רץ כל יום כשעה וחצי ולא מתחרה, כי התוצאה לא מעניינת אותי אלא העשייה, לכן השאלה אם הספורט תחרותי או לכיף. מי שעושה ספורט תחרותי מדיד יכול להיעזר במאמן מנטלי. בגדול ספורט עם שותף או קבוצה נותן יותר מוטיבציה ומייצר יותר מחויבות. חשוב להבין למה עושים ספורט ומה המטרה, להוריד משקל? לשפר את הבריאות? המטרה צריכה להיות מאוד ברורה וחשוב להתחבר אליה רגשית, כי אז הראשמסביר לנו למה אנחנו עושים ספורט, ולמה לצאת לרוץ כשבחוץ יורד גשם. כאנשים אנחנו פועלים מפחד או מת־ שוקה, אלה הכוחות המניעים אותנו וגם המטרות מופעלות על הרצף. הפחד מלהיות שמן או התשוקה להיות בריא. עדיף תמיד לפעול מהמקום החיובי של התשוקה גם בהתנהגות בחיים". מעוז מוסיף המלצה למי שעושה ספורט לבד כמו ריצה או הליכה - לשמוע ספרים. "שלא כמו פודקאסט, בספר מחכים לשמוע את ההמשך, לדעת מה קורה בפרק הבא, וזה נותן מוטיבציה שלפעמים אני רוכב יותר ולא זוכר איפה רכבתי. זה לא משעמם ועוזר לי להעביר את הפעילות בסבבה". לאחרונה פרסם מעוז ספר שמאגד את חוויותיו כפסיכולוג ספורט של כמה מהספורטאים הגדולים בישראל. 'ואל תשכח לקחת את הכדור שלך' הוא מסע בין סיפורים מרתקים על הפן המנטלי אבל גם חוויות אישיות ובהן בדידות, סכסוכים ופיוס. "כל הסיפורים עוסקים בצד המנטלי של הספורט, התמודדויות של הספורטאים וגם שלי. אפשר ללמוד מהם המון ולמצוא אנלוגיות לחיים, כי לכל אחד התובנות מהדהדות אחרת". והן מתאימות לכולם?"אפשר להגיד שכן, שמי שהולך עד הסוף עם מטרה שהוא מאמין בה ומתמודד עם קשיים, יכול להגיע רחוק. ספורט הוא כלי משמעותי שנותן ערכים ומבוסס על האיזון בין עומס והתאוששות. היכולת להגיע לביצועי שיא היא פונקציה של האיזון ביניהם. ספורטאי חייב לנוח בין אימונים ויש פקטורים להתאוששות. אצל מנהלים העומס מגיע מלחצים בלתי פוסקים, מעבודה מאומצת כל היום ומהצורך בתוצאות. ההתאוששות מתבטאת באכילה נכונה, שינה טובה, מנוחות קצרות בעבודה ופנאי לספורט. אבל הדברים יותר מורכבים. הפסיכולוגיה של הספורט היא מושג רחב. זה כמו רפואה, יש תחומים וענפים שונים וצריך להיכנס לעומק כדי לתת מענה מקצועי ואיכותי. בספר החלטתי שלא לכתוב תובנות, אלא שיהיה יותר אישי. זה מהדהד כי אפשר ללמוד ממנו הרבה דברים שאינם בהכרח כתובים כחומר למידה על חסמים מנטליים, דרכים לזהות אותם ולהתגבר עליהם. יש גם המלצות להתמודדות עם אתגרים עסקיים שהוסיפו אנשים מהעולם הניהולי". מי שהפך את הסיפורים לטקסטים הוא אורי טלשיר, עיתונאי לשעבר שסיקר ספורט הישגי, והמשיך לכתוב על הפן המנטלי־סוציולוגי בספורט מתוך תשוקה. מעוז מתאר בחור מוכשר שמבין לעומק ספורט הישגי ועולמות מנטליים: "הוא חכם ורגיש וקולט רגישויות, ועזר לי לבטא את הדברים בצורה קולחת. יכולתי לשפוך הכול והוא שכתב ושאל והעיר ודייק ואיפס ואפשר חופש גדול". גם טלשיר יצא נשכר מהתהליך: "אלה עולמות התוכן שמעניינים אותי ועושים לי חשק, אבל יש באוהד משהו אמין שמחבר אנשים מהר. אני זוכר שהוא אמר לאחד המנהלים שאף אחד לא יזכור אם הוא עבד 70 או 75 שעות בשבועושיעשה בשעות האלה ספורט, אז שאלתי את עצמי למה הספורט מדורג אצלי נמוך בתעדוף ולמה אני נותן לזה לחמוק ממני, וזה שינה כי רציתי שהספורט יהיה נוכח בחיי. ובכלל, אוהד מדביק בחיידק הספורט ומעורר השראה". לצד עבודה אינטנסיבית משתף טלשיר שהספר רווי תובנות וסיפורים על מערכות יחסים, אכזבות, פחדים ואפילו חרטות. "זכיתי להצצה אינטימית לעולם של אדם שנפתח ושיתף עם הרבה אומץ בסיפור האישי וזו המתנה של האתגר המשותף, שהוא חלק איתי גם את הפגיעות. היה מרתק להתבונן בתהליך נפשי של אדם בשל ומוצלח, שסוקר את הקריירה שלו, מחדש קשרים, משלים ומתפייס ועושה חשבון נפש ותיקון. אוהד מייצר אמון וככה הבנתי למה הוא מנטור טוב, כיכמו שהוא גייס ושאב אותי לספר הוא נותן תחושה שאפשר לסמוך עליו וזה חשוב". יש דברים שלקחת לחיים?טלשיר: "ההתעסקות בספורטאים שעשו הכול להגשים את עצמם מעוררת שאלות, כמו איך אפשר לרדוף אחרי חלומות בדרך מדויקת יותר, האם אנחנו מממשים את עצמנו ואיך לאזן בין משפחה, חברים ועבודה תובענית. זה ספר שיעניין ספורטאים וחובבים וגם מי שמתעניין בסיפורים, בני אדם, קונפליקטים ומערכות יחסים. נכון שצריך שספורט ידבר אליך, כי יש זיקה, אבל הוא מלהיב אנשים יותר ממה שחשבתי בגיוון של הסיפורים והעניין. כל אחד יכול למצוא משהו שנוגע לו".

התגברות על תלאות החיים מצריכה חוסן, טוענת הפסיכיאטרית ד"ר סמנתה בורדמן, וכמי שפנתה לכיוון הפסיכיאטריה החיובית השאלה שהציבה הייתה "מה מאפשר לנו להתכופף מבלי להישבר". מבחינתה התשובה היא אחת: חיוניות, שאותה היא מכנה: 'רוח הבריאה'. בספרה 'חיוניות יום-יומית, להפוך לחצים לכוח מעצים' (הוצאת מטר) היא מתארת את החיוניות ככוח הנובע מהפעולות שאנחנו עושים מתוך כוונה והתכוונות, אותה תחושה של מרץ, רעננות ותשוקה המהווים את הבסיס לרווחה נפשית. בספרה היא מציעה אסטרטגיות מעשיות לשגשוג החיוניות בחיים, הנובעות משלושה "מעיינות": יצירת חיבורמשמעותי עם אחרים, השתתפות בחוויות מאתגרות ותרומה למשהו משמעותי מעבר לעצמנו. הסתכלו על הפעולות שלכם ולא על הדיבורים שלכם, היא מציעה, ומתארת כיצד למדה על הפער העצום שבין הסיפורים שהמטופלים מספרים לבין המעשים: בורדמן ביקשה ממטופליה לדרג שלושה דברים שהם בעלי חשיבות עליונה עבורם. רבים מהם ענו משפחה, הורות, התפתחות ועוד. כשנתבקשו לתאר מה בפועל הם עושים למען אותם דברים שתוארו כבעלי חשיבות עליונה, היא מצאה כי הפעולות המעשיות היו בפער גדול מהחשיבות שייחסו להן. לדבריה, עלינו לבחון את המעשים והפעולות שלנו כדי ללמוד מה חשוב לנו באמת. אם לא קיימת הלימה, כנראה שמדובר בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. "אני מאמינה שהדרך לטפח ולהגביר את החיוניות היא באמצעות פעולות פרודוקטיביות ובעלות משמעות: לנהל שיחה טובה, לעשות מחווה למען מישהו אחר, לצאת להליכה, לקרוא מאמר מעניין ולאחר מכן לטלפן לחבר ולשוחח עליו. החוויות השגרתיות והרגעיםהזעירים האלה הם אבני הבניין שמהן נבנה חוסן בחיי היום-יום. אלה מעשים שמופנים כלפי הזולת; יש בהם קשב כלפי חוץ, יש בהם עשייה פעילה, הם אינם מתנהלים בתוככם, אינם פרטניים ואינם מצריכים התכנסות ממושכת בתוך עצמכם, נהפוך הוא - הם דורשים מעורבות ותקשורת". בניית חיוניות נשענת לתפיסתה על קבלת מענה על שלושה צרכים פסיכולוגיים הנחוצים לבריאות ולצמיחה אנושית. הראשונה, שהאדם חש אוטונומיה, כלומר שהוא קובע ומכתיבאת התנהגותו. התחושה הזאת מעודדת אותנו להיות פרואקטיביים בתכנון העתיד ובקבלת ההחלטות. השנייה: תחושת המסוגלות, לפיה יש למעשים תוצאות מיטיבות. השלישית: שייכות וקִרבה לזולת. ככל שאדם מרגיש מובן יותר על ידי הזולת כך הוא יפתח את תחושת השייכות. "אני מצפה בשקיקה לכל יום חדש. אני מרגיש/ה ער/ה וערני/ת כמעט תמיד. יש לי מרץ ולהט. אני מרגיש/ה חי/ה ומלא/ת חיוניות" - אלה שאלות שלדבריה עלינו לשאול את עצמנו מדי יום כדי לבדוק את מדד החיוניות שלנו. לא נוכל לענות עליהן בחיוב בלי אבני היסוד המוגדרים לדבריה כמניעי החיוניות: תנועה, תזונה ושינה, ושינה אגב משפיעה הרבה יותר ממה שאנו נוטים לחשוב. ולבסוף, וזה אולי הדבר המפתיע ביותר בספר, הוא נקודת המבט הייחודית שאותה מציעה בורדמן לקוראיה, בניגוד לקולגות וגורואים של איכות חיים. בורדמן רואה בחדרי ההמתנה לפסיכיאטרים אנשים המבקשים לעצמם חיים נטולי דאגות. כחלק מההליך הטיפולי יש התרכזות רבה ב'אני' ובמה אני מרגיש ועובר עליי. הייחוד בהצעה שלה הוא בפעולה הפוכה, תפתחו את החלון החוצה, נטשו את החלום 'לא לדאוג' ובמקום זאת הפנו את המבט והדאגה לאחרים, לטובת מטרות נעלות - שם קרוב לוודאי יתגלה לכם החוסןהנפשי במלוא כוחו.

אחד מההישגים החשובים ביותר של המדע בעשורים האחרונים הוא ריצוף מלא של הגנום האנושי. פיענוח הדנ"א ממנו מורכב החומר התורשתי של בני האדם אפשר פיתוחים מהפכניים ותגליות כמעט בכל תחום ברפואה, אך יש תחומים שבהם הדבר חולל מהפכה של ממש. אחד התחומים הללו הוא אבחון מחלות נדירות, שכן רובן המוחלט של מחלות אלה נגרמות בשל שינוי בחומר הגנטי. אחת הדמויות המובילות בתחום בישראל היא פרופ' לינה באסל-שלמון, מנהלת המכון לגנטיקה על שם רפאל רקנאטי בבית החולים בילינסון, מרכז רפואי רבין. מלבד היותה מומחית לרפואת ילדים, היא גם פרופסור לגנטיקה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בריאיון עימה היא מסבירה מהי מחלה נדירה, כיצד נגרמים שינויים בגנום, מתי מומלץ לפנות לבירור על מחלה נדירה ואיזה שינוי דרמטי התחולל בעקבות התפתחות טכנולוגיות ריצוף גנומי. מה מאפיין מחלה נדירה?"80% מהמחלות הנדירות הן מחלות גנטיות. מחלה נדירה מוגדרת על פי שיעור החולים בה באוכלוסייה, וההגדרה משתנה ממדינה למדינה. בישראל ההגדרה הרשמית היא אחד למאה אלף אנשים. היו ניסיונות לשנות את ההגדרה הזו, כך שתהיה אחד לעשרת אלפים או אפילו לאלפיים, כפי שמוגדרת באירופה. להגדרה יש משמעות עצומה - החל מהחולים ומשפחותיהם, על מנת להגדיר זכאות לתמיכה מהמדינה, הקמת רשם לאומי לכל המחלות הנדירות; דרך בניית מרכזים מתמחים למחלות ספציפיות, שכן יש מחלות שאפילו רופאים ותיקים מכירים רק מהספרות או פגשו רק פעם או פעמיים בחייהם; ועד תמריצים לחברות התרופות, שכן ללא תמריצים לא יהיה לחברות אינטרס לפתח תרופות למחלות הללו". גנטיקה משפיעה על התפתחות של מחלות רבות, אבל זה לא אומר שהן מחלות מורשות מההורים. מה ההבדל?"נקביל את הגנום האנושי לספר. ספר מורכב מפרקים, הפרקים מורכבים משורות של טקסט וכל שורה מורכבת ממילים ואותיות. יש כמה סוגים של מחלות גנטיות. הסוג הראשון הוא חוסר או עודף של חומר גנטי הקרוי כרומוזומים, כלומר יש לנו עודף או חוסר של פרקים בספר. מחלות מהסוג הזה הן תסמונת דאון למשל, שזה עודף בכרומוזום 21. סוג נוסף של מחלות גנטיות זה כשיש חוסר או עודף מזערי של כרומוזום מסוים, שמשול במקרה שלנו למשפט בספר. כאן מדובר בתסמונות כמו תסמונת ויליאמס, פראדר-וילי, די ג'ורג' ועוד. בסוג השלישי קיימת בעיה בגן אחד שגורמת למחלה, כלומר מחלות מונוגניות ובהקבלה שיצרנו - חוסר או עודף של אותיות בספר. אלה שלושת הסוגים המרכזיים של מחלות גנטיות. בשני הסוגים הראשונים יש בעיה בהרבה גנים, בסוג השלישי - רק בגן אחד. מחלות אלו הן גנטיות אבל הן לא בהכרח תורשתיות, זה לא אומר שהילד קיבל את המחלה מהורה אחד או משני ההורים. במקרים הלא תורשתיים הבעיה בחומר הגנטי נוצרת בביצית או בזרע של ההורים, מה שמכונה - מוטציה דה נובו". מה הוביל אותך לתחום? הרי מקצוע גנטיקה רפואית, חקר הגנטיקה והטיפולים האפשריים למחלות גנטיות שונים כיום לחלוטין מהימים שבהם את למדת רפואה."במהלך לימודיי התיכוניים השתתפתי בתחרות אזורית בביולוגיה, זה היה בליטא. הצלחתי לענות נכון על שאלות שעסקו בתורשה מנדלית, שזו התגלית הראשונה שעל בסיסה התפתחה ההבנה שגנים מועברים מהורה או שני הורים, ודרך מנגנון זה נוצרות מחלות דומיננטיות או רצסיביות. אני זוכרת שהחוויה הזו פיתחה אצלי את הרצון להיות גנטיקאית. לאחר שעליתי לארץ עשיתי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן התמחיתי בשניידר ובבילינסון. מבחינתי, גנטיקה זה הבסיס לכל כך הרבה דברים. זה הבסיס להיווצרות האדם. יש רופאים-חוקרים בתחום שמתמקדים במחלות גנטיות ספציפיות, אני בחרתי במסלול אחר. מבחינה מחקרית אני מתעניינת בכל אדם שמגיע עם חשד למחלה גנטית, בלי קשר לסוג המחלה. אנחנו יוצאים יחד למסע לנסות לברר מה גרם לתסמינים אצלו. מתחילים בבדיקות שנמצאות בסל הבריאות. אם לא מצאנו את הגורם הגנטי נמשיך לריצוף מלא של הגנום שלו. התהליך הזה לא רק מתקיים עם הורים לילד חולה שרוצים להיכנס שוב להיריון, אלא גם במקרים שבהם אנחנו רוצים לנסות למצוא טיפול ספציפי למצבו של החולה, אף שכרגע היכולת שלנו מוגבלת למדי בתחום הטיפולי". למה קשה למצוא טיפול יעיל למחלה נדירה?"גם אם באופן תיאורטי היה טיפול מתקדם שיכול לתקן את הדנ"א של המטופל, בהרבה מחלות הנזק כבר קיים בלידה, והנזק פעמים רבות הוא רב-מערכתי. תאי הגוף בכל המערכות פגועים, ואז קיים קושי בהחדרת הטיפול לכל תאי הגוף. כיום יש טיפולים יעילים רק לחמישה אחוזים מהמחלות הגנטיות, אז גם אם הגענו לאבחנה גנטית מדויקת, אפשרויות הטיפוליות שלנו עדיין מוגבלות למדי. לנוכח כך, בעיניי המקצוע שלי הוא קודם כל מניעה, לעלות על הבעיה עוד לפני שהילד נולד, לאבחן את הנשאות למחלה גנטית אצל ההורים או לאבחן את המחלה שתהיה בעובר ללא קשר לגנטיקה של ההורים, כברבמהלך ההיריון הראשון - עוד לפני שנולד תינוק חולה, כמובן רק במידה שההורים מעוניינים בכך". לתחום הזה יש אתגרים בהקשרים דתיים-תרבותיים, כיצד זה בא לידי ביטוי בישראל?"יש שונות גדולה בין מגזרים שונים באוכלוסייה הישראלית. יש זוגות שמעדיפים לא לעשות בדיקות במהלך ההיריון כלל ויש זוגות שרוצים לעשות כל בדיקה אפשרית. בציבור החרדי למשל, עורכים בדיקות גנטיות מסוימות לפני השידוך, וגם יכולים לבצע הפריה חוץ-גופית ובחירת עובר במקרים שבהם בני הזוג נשאים למחלה מסוימת, כך שלא יצטרכו לשקול הפסקת היריון אחרי 40 יום, שזה הכלל הרווח מבחינה הלכתית. באוכלוסייה המוסלמית הפסקת היריון אפשרית עד 120 יום. חילונים לרוב יבקשו הפסקת היריון בכל שלב שבו מאבחנים היתכנות גבוהה למחלה אצל העובר, וכך גם החוק בישראל מאפשר, במידה שיש למעלה מ-30% סיכוי למחלה חמורה. כשמודיעים להורים שיש היתכנות ומשתפים אותם בסטטיסטיקה ובממצאים, נותרת בידם החלטה קשה מאוד. אנחנו אף פעם לא ממליצים על הפסקת היריון, אלא רק מיידעים לגבי המצב הנתון ומה שידוע לרפואה. באופן כללי, לישראלים חשוב לבצע בדיקות והם משקיעים סכומים גבוהים בביצוען. לאחרונה נכנס לתוקף שינוי משמעותי בסל הבריאות בישראל בנושא בדיקות גנטיות טרום-הריוניות. בעבר הלא רחוק היו שואלים זוגות לפני כניסה להיריון על מוצא ההורים - אשכנזים, מרוקאים, טוניסאים, תימנים ועוד, ולפי התשובות היו בוחרים אילו מחלות לבדוק. תחילה היו בודקים אצל האישה, ואז אם נמצאה נשאות היו בודקים גם את הבעל. ב-15 בנובמבר השנה נכנס לתוקף שינוי דרסטי: מעתה לוקחים בדיקות דם לשני בני הזוג ועורכים פאנל גנטי אחיד לכולם ללא קשר למוצא של קרוב ל-300 מחלות גנטיות". למה בעצם לא לרצף את כל הדנ"א של כל זוג שמבקש להיכנס להיריון? הרי זה נותן את מלוא האינפורמציה."זה נושא מורכב מאוד. גם אם נרצף את הדנ"א של שני ההורים, לא נוכל לגלות בעיות גנטיות שהתחילו בפעם הראשונה בעובר ולא מורשות מההורים. יש דיונים רבים בשנים האחרונות האם נכון לרצף את הדנ"א של ההורים ויחד עם העובר בכל היריון באמצעות הדגימה של סיסי שליה או מי שפיר, ולהשוות בין הדנ"א של ההורים לבין הדנ"א של העובר לכולם, לא רק לעוברים עם ממצאים לא תקינים במעקב היריון. הבעיה היא שיש הרבה מאוד שינויים גנטיים שאנחנו לא יודעים מה ההשפעה שלהם על הבריאות העתידית של העובר. כלומר, ייתכן שנמצא שינוי גנטי לא מוכר שחשוד כגורם למחלה גנטית אך לא בוודאות מלאה, ולא נדע בביטחון מלא האם זה מעיד על כך שבאמת תהיה מחלה. זה יוצר מורכבויות רפואיות ואתיות גדולות מאוד, כי ייתכן שזה יביא להפלות של עוברים שבסופו של דבר היו מתפתחים לכדי תינוק בריא. עקב המורכבות בפיענוח עדיין אין המלצה של הגופים המקצועיים בארץ ובעולם לבצע את הבדיקה באוכלוסייה כולה, אף שכיום בישראל ניתן לבצע את הבדיקה באופן פרטי. חשוב לציין כי אף שכל הגנום כבר מרוצף, עדיין לא כל הגנים קושרו לכל המחלות, ולכן גם אם נרצף את כל הגנום של העובר לא נגלה מחלות שעדיין לא ידועות לרפואה. בבילינסון גילינו ופרסמנו כבר יותר מ-20 גנים חדשים שהצלחנו לקשר אותם למחלות שלא תוארו בספרות הרפואית לפני כן". מתי מומלץ לפנות לייעוץ גנטי?"לרוב, המטופלים מופנים אלינו דרך רופא ילדים, רופא משפחה או רופא מומחה אחר שהוא לא גנטיקאי. יש הרבה מחלות שגם אם נרצף את הגנום, אנחנו יודעים שלא נמצא שום דבר שקשור לשינויים גנטיים. מחלות כמו אסטמה, אלרגיה לחלב, הרחבה של אגני כליה ועוד הרבה, אלה מחלות שמתפתחות בגלל גורמים רבים ולא רק גנטיים, כמו סביבה למשל. באוטיזם עם תפקוד גבוה ניתן לאתר גורם גנטי במיעוט המקרים. לעומת זאת, אפילפסיה קשה, בעיה קוגניטיבית, תווי פנים חריגים, קומה גבוהה או נמוכה במיוחד, בעיות שמיעה או ראייה, אלה מצבים שבהם יש סיכוי גבוה למצוא גורם גנטי, ולכן מומלץלערוך בירור גנטי מעמיק. במקרים מסוימים מחלות גנטיות יכולות להיות קלות או קשות באותה המשפחה. היו מקרים שבהם הפנו אלינו ילד עם תסמינים שמחשידים למחלה גנטית, ובעקבותיו אבחנו גם את אחד ההורים כחולה באותה מחלה. הביטוי של המחלה היה הרבה יותר משמעותי אצל הילד מאשר אצל ההורה, ולכן ההורה לא היה מאובחן. לאבחנה יש גם חשיבות בדברים שאינם רפואיים. פעמים רבות יש תחושת אשמה אצל הורה לילד חולה. הוא חושב שמשהו שהוא עשה או לא עשה במהלך ההיריון גרם למחלה. במקרה כזה, אם אנחנו מגיעים לאבחנה ומבהירים מעל לכל ספק שהמחלה הזו נובעת מגנטיקה משפחתית, זה יכול להוות הקלה גדולה מאוד להורים". כמה אנחנו רחוקים מיכולת למנוע כל מחלה גנטית קשה ונדירה?"אנחנו כבר יכולים לאבחן בזמן ההיריון את רוב המחלות הגנטיות הקשות שהאנושות מכירה על ידי בדיקת דנ"א עוברי במי שפיר. כדי להצליח למנוע את כל המחלות הקשות חשוב להמשיך לגלות גנים חדשים ולפתח כלים ביואינפורמטיים שיעזרו להבדיל בין שינוי גנטי הגורם למחלה לבין שינוי גנטי שמייצג וריאציה גנטית תקינה באוכלוסיות השונות. אני מאמינה שהטכנולוגיה החדשה שנכנסת בהדרגה לקליניקה, שכוללת דגימת דם מהאם במהלך ההיריון ובאמצעותה ניתן לערוך ריצוף גנטי מלא לעובר ללא צורך בבדיקת מי שפיר, תהווה פריצת דרך משמעותית שאף תשדרג עוד יותר את היכולת שלנו למנוע מחלות גנטיות קשות, כבר בעתיד הקרוב".

קיריל ב', בן 63, נשוי ואב לשניים, עובד במחלקת המחשוב באחד הבנקים. עבודה במשמרות, ללא התמריצים שיש בשוק הפרטי אך גם ללא הטירוף והלחץ. נראה שהוא שמח במקומו. הוא אינו מעשן ולא מבצע כל פעילות גופנית, ללא טיפול תרופתי קבוע ומקפיד על בדיקות סיקור בזמן. כבר שנים שקיריל סובל ממשקל עודף, BMI (היחס ביןמשקל הגוף לגובה בריבוע) שנע בין 29 ל-32. הוא נע בין עודף משקל להשמנה. במקביל לעלייה במשקל יש בבדיקות הדם של קיריל עלייה איטית וקבועה ברמות הסוכר בצום ובהמוגלובין המסוכרר (HbA1C), בדיקה המבטאת את איזון הסוכר בגוף בשלושת החודשים האחרונים. בכל מפגש אנו מדברים על הצורך להקפיד על תזונה דלת־פחמימותוביצוע פעילות גופנית, שני דברים שקיריל מתקשה ליישם. בבדיקה האחרונה רמת הסוכר בדמו של קיריל הגיעה להגדרה של סוכרת. סוכרת היא מחלה שבה הגוף מתקשה לשמור על רמות תקינות של סוכר בדם. רמה גבוהה של סוכר בדם לרוב לא מורגשת על ידי המטופל אך היא 'רעילה' לגוף. לאורך זמן היא גורמת נזקים לרקמות רבות, פוגעת בכליות, בכלי הדם, בקצות העצבים, ברשתיות העיניים ועלולה לגרום לתחלואה קשה ואף מוות. הטיפול בסוכרת בראש ובראשונה מושתת על טיפול התנהגותי, הקפדה על תזונה דלת-סוכר וביצוע פעילות גופנית. בעזרת שני אלה ניתן לעכב את המחלה ולשלוט ברמות הסוכר. Shut your mouth and move נהוג לומר על הטיפול בסוכרת. עם קבלת בדיקות הדם זימנתי את קיריל למרפאה, מוכן לנאום ה-just do it . זה נשמע לי כל כך נכון, כל כך יעיל וקצת מתריס אל מול הרפואה הקפיטליסטית, שתשמח להכניס את קיריל לרשימת הלקוחות בשוק הסוכרת המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. נראה לי יותר בריא וסקסי לקנות נעלי ספורט יוקרתיות במקום מזרקים אופנתיים, מה גם שפעילות גופנית תשפר את לחץ הדם, את מצב הרוח והקוגניציה, תגדיל את מסת השריר ועוד ועוד. כל כך הופתעתי כשקיריל פסק "דיאטהופעילות גופנית זה לא בשבילי. עכשיו כשאני מוגדר כסוכרתי אני יכול לקבל את הזריקות לטיפול בהשמנה בהנחה. כתוב לי בבקשה מרשם ואתחיל טיפול". בום. הפתעה. גבר עם מחלה כרונית חדשה מקבל שתי הצעות טיפול, נתיב תרופתי מול נתיב התנהגותי. צריך, כמובן, לשלב ביניהם, אבל בשלב שבו קיריל נמצא זו ההזדמנות האחרונה לשנות אורחות חיים ולדחות את הסוכרת בכמה שנים. הוא מקשיב, מבין אתהמשמעויות ובוחר באופציה התרופתית. הוא מעדיף להזריק לעצמו כל שבוע טיפול יקר המשווק בקמפיין עולמי יעיל ומתוחכם. בימים שאחרי אותו ביקור ניסיתי להבין מה כל כך הפעיל אותי בבחירה של קיריל, שגרם לי לכתוב על זה טור. האם זו אי־נוחות מהתקופהשבה אנו חיים, עם שאיפה לתוצאות מיידיות ללא לקיחת אחריות או מאמץ? האם זה הקפיטליזם הרפואי שהפך אותי סוכן מכירות של חברה עם ערך שוק הגדול מזה של חברת Tesla? ואולי זו תחושת הבטן שלי שההתלהבות מהפלא התורן של תעשיית התרופות מוגזמת, ואני נעשה חשדן. מערכות יחסים מורכבות מתקיימות אצלי בחדר, ביני לבין מטופליי, ביני לבין הממסד הרפואי וביני לבין העולם. לרוב אצלי נמצא ידע וניסיון שאותם אני מנסה להעביר למטופלים. כמעט תמיד זה עובד. לאורך השנים נשארים אצלי המטופלים שהסגנון והאופימתאימים להם. מטופל שכמה פעמים הגיע עם צינון והתאכזב לשמוע שזה יעבור ללא טיפול אנטיביוטי לו ייחל, כנראה ימצא לו רופא אחר. לעיתים אנו מגיעים לנקודות שבהן, כמו בכל מערכת יחסים, צריך להתגמש. קיריל התחיל טיפול תרופתי, ירד במשקל והסוכרת שלו התאזנה כמעט מייד, ועדיין בכל פעם שאני רושם לו מרשמים אני מרגיש פספוס. *ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה

הכתבה בשיתוף רו"ח ועו"ד אחמד איאד תום שנת המס הינה הזדמנות טובה לבדיקת המצב הכספי של העסק, במיוחד בעסקים קטנים ובינוניים שאין בהם מחלקת כספים המעבירה מידע שוטף להנהלה לגבי המצב הכספי של העסק ובחברות פרטיות אשר אינן עורכות דוחות ביניים. בעסק קטן בעל העסק טרוד במהלך השנה בניהול השוטף ולא תמיד מוצא את הזמן לבדיקת המצב הכספי שלו. לדעתי על כל בעל עסק לנצל את סוף השנה כדי לבחון את המדדים הבאים: א. רווחיות - האם הפעילות העסקית מפיקה רווח והאם שיעור הרווח המושג הוא בהתאם לתחזית ולצפיות. ב. רמת הנזילות - היכולת של העסק להחזיר את חובותיו בזמן הקצר. ג. יחס מבנה ההון - מידת ההסתמכות של העסק על הון זר קרי "הלוואות". ככל שמשקל ההון הזר במימון העסק גבוה יותר הסיכון הפיננסי גבוה יותר, תקופת הקורונה לימדה אותנו על הקושי של עסקים בעלי דרגת מינוף גבוהה ("רמת חוב גבוהה") לשרוד בתקופת משבר קשה וארוך. ד. בחינת היבטים שונים בניהול העסק כגון התחייבויות בגין יחסי עובד-מעביד, חבות להבראה, חבות בגין ימי חופשה שהעובדים צברו. תקופה זו של סוף השנה היא הזדמנות לבקש מאזן חופשות ולברר את יתרת החופשה אשר צברו עובדים, וכן לבדיקת החבות לסיום יחסי עובד מעביד ("פיצוי פיטורין"). ה. הזדמנות למבט על הביצועים של העסק, בדיקת הביצוע מול התכנון. הדבר יסייע לתוכנית העבודה לשנה הבאה. לצד זאת כדאי לבדוק את שלמות הרישומים בספרי העסק, האם כל ההוצאות השייכות לאותה תקופה אכן נרשמו במערכת הנהלת החשבונות. ו. בחינות החוזקות והחולשות של העסק, בחינת הסיכונים: על כל עסק לבצע ניהול סיכונים במטרה לכמת ולזהות את הסיכונים ודרך ההתמודדות עימם, לזהות את ההזדמנויות ולנסות לנצל אותן לטובת צמיחת העסק וחיזוק האיתנות והיציבות שלו. ללמוד את שינויי החקיקה החדשים מעבר לנקודות החשובות הנ"ל, בסוף השנה יש לבצע פעולות אשר נדרשות על פי החוק כגון ספירת מלאי בהתאם להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות)-התשל"ג, 1973. בנוסף על מנת לבצע תכנון מס לגיטימי להפחתת המס לתשלום ניתן לנצל את ההטבות בהפקדות לקופות גמל וקרנות ההשתלמות; וכן לבצע בדיקת מקדמות ששולמו למס ההכנסה ולביטוח לאומי שאותן משלם בעל העסק על חשבון המס הסופי שיקבע לאחר הגשת הדוח השנתי, זו הזדמנות לסגור את הפער אם קיים במקדמות ששולמו במיוחד לביטוח לאומי, כי עצמאי מקבל ניכוי "הפחתת ההכנסה החייבת" בשיעור של 52% מדמי הביטוח הלאומי ששילם במהלך שנת המס. כמו כן, כדאי ללמוד את השינויים החדשים בחקיקה לגבי מספרי הקצאה לחשבוניות המס; את החקיקה החדשה בקשר למיסוי רווחים כלואים; את רפורמת בעל עסק זעיר, לפיה עסקים הרשומים כ"עסק זעיר" יהיו רשאים לנכות מהכנסותיהם הוצאות בשיעור של 30% מהמחזור במקום לדרוש הוצאות שהוצאו בפועל במסגרת הדוח השנתי. ברוב המקרים, עסקים אלה יהיו פטורים מהגשת דוח שנתי. בשורה התחתונה, על כל בעל עסק לבחון ולהבין לעומק את מצב העסק - והמלצה שלי לכל בעל עסק לשים לב לשני פרמטרים חשובים: רווחיות והיכולת של העסק להפיק תזרים מזומנים מהפעילות השוטפת. זאת מאחר ויתכן כי גם עסק המציג רווחים יגיע למצב של חדלות פירעון, לכן במקביל לבחינת הרווחיות יש לבחון, כאמור, את תזרים המזומנים של העסק ולא להסתמך רק על דוח רווח והפסד אשר אינו מיידע לגבי מצב התזרים. *הכותב הוא רואה חשבון, מרצה במכללה האקדמית ספיר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ פרטני, משפטי, ובתחום המיסוי, המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

הכתבה בשיתוף או-מד מדיקל בשנת 2024 פרץ מכשיר הוֶרְטִיקָה הישראלי לשווקים חדשים רבים ברחבי העולם. המכשיר שפותח על ידי חברת או-מד מדיקל מטבריה, מבוסס על טכנולוגיית גלי רדיו בתדר נמוך (RF), ומספק פתרון רפואי-ביתי חדשני לקשיים בתפקוד המיני. כיום המכשיר משווק בישראל, במדינות רבות ברחבי אירופה (לרבות בריטניה וגרמניה), כמו גם באוסטרליה, ניו-זילנד ומדינות נוספות. כעת ממשיכה החברה להרחיב את נוכחותה העולמית ועוברת לשלב הבא בניסוי הקליני בארצות הברית. ניסוי זה הוא חלק מתהליך מתמשך שמקדמת החברה לקבלת אישור ה-FDA, והוא צפוי להיערך בחמישה מרכזים רפואיים ולהימשך כתשעה חודשים; שלושה מרכזים הצטרפו עד כה לניסוי שהחל באוניברסיטת קליפורניה (UCI) בסוף 2023. ארבעת המרכזים הרפואיים שכבר נבחרו לסדרת הניסויים הללו פזורים ברחבי ארצות הברית. באוניברסיטת קליפורניה, בה כאמור נחנך הניסוי, כבר החלו לטפל בכעשרים משתתפים; בבית החולים Baylor שביוסטון, טקסס, הנחשב לאחד מהמרכזים הרפואיים הגדולים ביותר בארצות הברית, התקבל במהלך חודש נובמבר הפציינט הראשון; מרכזים נוספים הם המרכז הרפואי Optimal Health במיאמי, פלורידה, וכן מרפאת San Diego Sexual Medicine הנמצאת בסן דייגו, קליפורניה. דניאל לישנסקי, מנכ"ל או-מד מדיקל, אשר ביקר בארצות הברית לרגל תחילת השלב הנוכחי של הניסוי, מספר כי על פי דרישות ה-FDA היה צורך לקיים את הניסוי בארבעה מרכזים שונים. או-מד מדיקל, כך לדברי לישנסקי, בחרה להוסיף מרכז חמישי - וזאת כדי להרחיב את תוצאות הניסוי ולאפשר הבנה מעמיקה יותר לגבי יעילות המכשיר. לישנסקי מדגיש את המאמצים והמשאבים הרבים שהושקעו בפרויקט: "עלות הפרויקט נעה בין מיליון למיליון וחצי דולר, אשר מוקצים לנסיינים ולמנהלי הניסויים של כל אחד מהמרכזים, כמו גם לטובת הוצאות שוטפות נוספות. העלויות כולן מוטלות על החברה, אך עבורנו מדובר בהשקעה חשובה - כדי לייצר סטנדרט מחקרי גבוה ולעמוד במלוא הדרישות של ה-FDA". "חידוש טכנולוגי"אחד האתגרים שעמדו בפני החברה בתחילת הניסוי הוא אופן המעקב אחר המטופלים המשתתפים בו. מכשיר הוֶרְטִיקָה נועד לשימוש ביתי - כלומר כל מטופל מבצע את הטיפול באופן עצמאי, בזמן ובקצב הנוחים לו, ללא צורך להתייצב בקליניקה. לכן נוצר קושי לוודא שהמטופלים אכן 'ממלאים את תפקידם' ומשתמשים בוֶרְטִיקָה לאורך כל תקופת הניסוי. לשם כך, מספר לישנסקי, פותחה תוכנה ייחודית למכשיר, היודעת לסנכרן בינו לבין הטלפון הנייד של המטופל. למעשה המכשיר נעול ואינו ניתן לשימוש, אלא אם כן המטופל מסנכרן אותו עם הטלפון החכם שלו בכל פעם מחדש. ברגע שהוֶרְטִיקָה מסונכרן עם הטלפון הנייד והמטופל עושה בו שימוש, הנתונים מהטיפול עולים לענן ומועברים בצורה מאובטחת למנהלי הניסויים בכל אחד מהמרכזים הרפואיים - כך אפשר לוודא שאכן היה שימוש במכשיר ולהבטיח את מהימנות הניסוי. "הקהילה הרפואית", מסכם לישנסקי, "מביעה עניין והתלהבות מהוֶרְטִיקָה. הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא החידוש הטכנולוגי הרפואי שהוא מביא עימו, לאחר שנים רבות שבהן לא היה חידוש משמעותי בתחום - מאז הופעתה של גלולת הוויאגרה. אלפי מטופלים בישראל ובאירופה כבר דיווחו על תוצאות חיוביות שנשמרות לטווח ארוך, ואנו מחכים כבר לשלב הבא - שבו גם הגברים האמריקנים יוכלו ליהנות מהמכשיר, לטפל בהפרעות הזקפה ולשפר את איכות חיי המין שלהם". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף מתן שירותי בריאות וסיעוד חברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים נבחרה בסקר BDICODE לאחת ממאה החברות המובילות בישראל שהכי טוב לעבוד בהן לשנת 2024. הישג זה מעיד על מחויבותה הבלתי מתפשרת של החברה ללקוחותיה ולעובדיה. סקר BDICODE מהווה מדד חשוב בתעשייה הישראלית, שמדרג חברות על פי שביעות רצון העובדים, ובכך משמש מדד למצוינות ארגונית. ההכרה הזו בולטת במיוחד לנוכח האתגרים שעמדו בפני החברה בשנה האחרונה, עימם התמודדה בהצלחה יוצאת דופן. מתן, שהחלה מחברה קטנה עם סניף אחד בבאר שבע אי שם ב-1987, היא כיום החברה הפרטית הוותיקה ביותר בישראל בתחום שירותי סיעוד וטיפול ביתי, והיא פועלת בפריסה ארצית עם 32 סניפים המעניקים שירות ל-13 אלף לקוחות ומעסיקה כ-11 אלף עובדים, לרבות מטפלים, אחיות מוסמכות, גרונטולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי שירות ותפעול, אשר כולם מחויבים לערכי נתינה, מקצועיות ומוסר עבודה גבוה. למתן שירותי בריאות וסיעוד שירותי טיפול סיעודי, עזרה במטלות הבית, הפגת בדידות, השגחה פרטית בבתי חולים, ייעוץ והתאמה לבתי אבות, מוקד שירות זמין 24/7 ואף מחלקת חונכות לנפגעי פעולות האיבה, נכי צה"ל וילדיהם, שהוקמה לאחר מלחמת חרבות הברזל ועושה חסד עם מאות לקוחות הנדרשים ליחס ולטיפול אישי. בני המשפחה הופכים לשותפים אם תשאלו את מנכ"לית החברה, לימור אוזילבסקי, מהו הסוד מאחורי הצלחתה של מתן, היא תצביע על גישה ייחודית הרואה בטיפול הסיעודי המסור והמקצועי לא רק עבודה, אלא שליחות המעניקה לקשישים הזדמנות להזדקן בכבוד. אוזילבסקי, שהגיעה לעולם הבריאות מעולמות השיווק בענף הרכב ונכנסה לתפקיד המנכ"לית ב-2023, מאמינה שלהורים של כולנו מגיע השירות הטוב ביותר, ולחברה ישנה מחויבות ללקוחות, בני משפחתם ועובדי החברה. במהלך השנים האחרונות החברה הובילה מספר מהלכים אסטרטגיים שהציבו את מתן כאחד הארגונים המובילים בתחומו. מתן חיזקה את מחויבותה ללקוחות ולעובדים, תוך הצבתם בראש סדר העדיפויות ומיצוב החברה כמודל למצוינות בתחום השירותים הסיעודיים. רוב לקוחותיה של מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים הם בני הגיל השלישי, הזקוקים לסיוע תפקודי במטלות היום-יום כמו תחזוקת הבית, מתן תרופות, הפגת בדידות וקניות. המפגש הראשוני עם החברה מתרחש לרוב בתקופה מאתגרת עבור המשפחה - כאשר הילדים מוצאים את עצמם לראשונה בתפקיד המטפלים של הוריהם. בתקופה זו נאלצים הילדים להתמודד עם דילמות מורכבות: האם לקחת על עצמם את האחריות המלאה לטיפול בהורה, מה שעלול לשנות את מערך היחסים ביניהם, או להפקיד את הטיפול בידי גורם מקצועי - החלטה שלעיתים מלווה ברגשות אשם. לדברי מנכ"לית החברה, לימור אוזילבסקי, השירות של מתן אינו נועד להחליף את מקומם של הילדים ובני המשפחה, אלא ליצור שותפות בין המבוגרים, המשפחה והצוותים המקצועיים של החברה. שותפות זו מתורגמת לתוכנית טיפול אישית המותאמת לצרכיו הייחודיים של כל קשיש, תוך שמירה על שקיפות מלאה. באמצעות צוותי הטיפול של מתן, הילדים יכולים להסיר מעליהם את העומס הכרוך במטלות היום-יום - כמו קניות, ניקיון וטיפול אישי - ולהקדיש את זמנם לרגעים משמעותיים ואיכותיים עם הוריהם. כך, נשמר קשר חיובי בתוך המעגל המשפחתי, והקשיש זוכה לתמיכה הן מקצועית והן רגשית. ההון האנושי - הלב של מתן עובדי החברה הם הלב הפועם של מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים, כשהמשימה היא לחבר את העובדים לעשייה הערכית של הארגון אך גם לשמש עבורם כבית, על כן החברה משקיעה רבות בהכשרה מקצועית, הדרכות וסדנאות, ומטפחת סביבת עבודה תומכת ומכילה. אירועים חברתיים וימי גיבוש יוצרים תחושת שייכות ואחדות בין העובדים. הגישה הזו משתקפת בנאמנותם של העובדים ובשירות המקצועי והאישי שמוענק ללקוחות, והיא מעניקה לעובדים תחושת משמעות בעבודתם, מעבר למענה על הצרכיםהפיזיים של הקשישים. כך למשל משימתם כוללת גם הפגת בדידות - תופעה משמעותית בקרב בני הגיל השלישי, שעל פי מחקרים, משפיעה לרעה על הבריאות הנפשית והפיזיולוגית. לכן, החברה שמה דגש מיוחד על בניית יחסי אמון וחברות בין הקשישים למטפליהם, המעניקים למטופלים תחושת חיבור ומשמעות לחייהם. חברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים היא דוגמה למופת בתחום הסיעוד בישראל, המשלבת בין מקצועיות, אנושיות ושירות איכותי. הזכייה בסקר BDICODE אינה אלא עדות נוספת למעמדה הבכיר של החברה ולמסירותה לעובדיה, המתורגמת לשירות מקצועי ויחס אישי וחם למטופלים ולבני משפחותיהם. מתן ממשיכה להוות גורם מוביל ומשפיע בשדה השירותים החברתיים בישראל, עם חזון ברור לעתיד טוב יותר. לפרטים נוספים ויצירת קשר בקרו באתר החברה: matan-il.com או חייגו 8488* *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

השאיפה לחיים ארוכים אינה אשליה מדומיינת, וזאת הודות להתקדמות הרפואה, למודעות לתזונה ולפעילות גופנית ולהכרה בחשיבות הפן הרגשי. תוחלת החיים בישראל נמצאת בעלייה והיא מהגבוהות בעולם. הממוצע לגברים עומד על 81 שנים ומעל 85 לנשים. בהשוואה ל-OECD, שם הממוצע הוא 79 לגברים ו-84 לנשים. אגב, בין המובילות היא הונג קונג, עם ממוצע של 83 לגברים ואילו נשים חוצות את גיל 88. "אין לכך הסבר, יש כל מיני מחשבות אבל אין הסבר מעמיק", אומרת ד"ר אירה סובל, דוקטור לסוציולוגיה של הזדקנות, מייסדת ומנהלת האקדמיה לאריכות חיים. "ייתכן שזו הדיאטה הים תיכונית שנחשבת להכי טובה והכי נפוצה, אם כי לא כולם נהנים ממנה. יש סברה לגבי גברים שנוגעת לפעילות הגופנית המוגברת בשירות הצבאי. יש גם הסברים מבניים, ואף שמערכת הבריאות אינה הכי טובה, היא ממלכתית ואוניברסלית ומכסה את כל האזרחים. ובכל זאת, כשההוצאה הלאומית על בריאות לא גבוהה, לא היינו מצפים לתוחלת חיים גבוהה. תחושת אושר משפיעה גם היא על תוחלת החיים, וכן ההיבט החברתי: אנחנו חברה משפחתית עם ערבות הדדית ותמיכה קהילתית (במגזרים מסוימים) שבה ילדים דואגים להוריהם, וזו חוזקה". עלייה בתוחלת החיים משמעה תוספת של שנות חיים מעבר לגיל הפרישה או הפנסיה, והיום יש בארץ יותר אוכלוסייה בוגרת (65 ומעלה) שבסך הכול מהווה כ-12% מהאוכלוסייה וב-2035 צפויה להגיע לכמעט 14%. "אי אפשר להתעלם מהמספרים. אנחנו מדינה צעירה עם קצב הזדקנות גבוה," אומרת סובל ומפנה זרקור לנקודת המעבר: גיל הפרישה. "זה אירוע חיים וצומת משמעותי, אבל זה גם המקום של הקהילה והמדינה לנצל את נקודת הזמן להתערב, ולהתחיל להבין מה זה אומר להגיע לגיל פרישה מבחינה תפקודית, בריאותית ותעסוקתית, איך לצקת לכל העניין גם פעילות וגם תרומה לחברה, גם סיפוק ומשמעות, כי זו תקופה ארוכה שצריך לבחון איך להעביר אותה וזה חדש בעולם המערבי, לכן למדינה יש תפקיד לבדוק מה קורה בעולם ואיך להפוך את גיל הפנסיה ליתרון". סובל מספרת שבמחקר הדוקטורט שלה מצאה שהמושג 'פרישה' נזיל, ומתמעטים האנשים שעבדו בקריירות ארוכות של 40 שנה ומשסיימו קמו בבוקר המוחרת לכלום. "שוק העבודה הופך להיות כזה שאנשים משנים קריירה ואלה שינויים שדורשים התאמות, לכן פרישה זה מושג של שכירים, כי עצמאים לא פורשים וביום־יום שלהם אין שינוי ויש שהם בשיאם אחרי הפרישה". האבחנה בין שכירים לעצמאים טומנת בחובה לא מעט מוקשים. "אריכות ימים היא נחלתם של בעלי השכלה גבוהה והכנסה גבוהה, ויש מדינות עם פערים אדירים לעומת העניים של עד כדי עשר שנים, כמו הודו. בארץ האוכלוסייה הטרוגנית לא רק בפערי תוחלת החיים אלא בצרכים, בהעדפות, במשאבים כלכליים ואחרים וזה מסבך ויוצר פער. בני 65 עד 85 שונים הטרוגנית בגלל צבירת כישורים, ניסיון חיים ונכסים, ויש מהם שצברו נכסים שיכולים להניב תשואה והכנסה נוספת. במחקר מצאתי שאי השוויון מחמיר. אנשים שמגיעים לגיל פרישה במצב כלכלי ירוד רגישים לשינויים במעברי החיים, מתדרדרים מהר ומכלים את הונם מהר לעומת מי שמגיע לגיל פרישה טוב ומייצר עוד משאבים. לקופאית בסופר שפורשת מותשת סיכוי נמוך לצמוח ולעשות רהארגון של המצב התעסוקתי שלה, אבל ככל שהמדינה תיערך ותתערב ותכין את הפורשים לקראת השינוי, התרומה שלהם יכולה להיות גבוהה יותר". אי השוויון בין אוכלוסיות קיים בתעסוקה, במשאבים חומריים, בהשכלה וכדומה, המשפיעים ביתר שאת בגיל מבוגר. "הזקנה היא שלב שבו האדם מתמודד עם תוצאות חייו - הוא עשוי ליהנות מהיתרונות שצבר או לשלם מחיר גבוה על הסיכונים שלקח, כמו בדידות. בגיל מבוגר אי השוויון מחריף, ולכן נדרשת התערבות. בגיל 67, קשה להתחיל מחדש ללא תמיכה, ההכנה לפרישה הופכת מורכבת, והאפשרויות לתקן, לשנות או להתחיל מחדש מצטמצמות". גם בתחום התעסוקה ניתן לדבריה לייצר שינוי, זאת אם המדינה תתמקד בתכנון ארוך טווח להעסקת אזרחים ותיקים. "כך אפשר לזהות אנשים בסיכון ולתת להם מענה. המדינה צריכה להיערך לתוחלת החיים העולה ולעולם העבודה החדש". לצד הסיכונים מדגישה סובל שבאריכות חיים ובזקנה יש גם הזדמנויות, "יש הזדמנויות להארכת חיים, לתעסוקה, ליחסים, לפנאי, למימוש עצמי ולסדר יום פעיל ומשמעותי וגם לשינוי. אפשר גם בגיל 70 לפתוח בקריירה חדשה בלי צורך בתואר ראשון או שני, וככה מדגישים את יתרונות אריכות החיים". וכשזה לא קורה?"זה פספוס אדיר. לכן חשוב לוודא שתהיה למבוגרים תעסוקה בשכר או בהתנדבות, אם כי אישית אני נגד התנדבות, כי זה סוג של ניצול לא ראוי. אלה אנשים שיכולים לתרום והחברה מפסידה. הדור הצעיר צריך הזדמנויות רבדוריות, כמו מנטורים מבוגרים, וזה חשוב בכל רמה. בגלל שקיימת ערבות הדדית משפחתית, יש הזדמנות גם לערבות כזו בין מבוגרים לצעירים, וכפי שמבוגרים עוזרים עם הנכדים, אפשר להעתיק את המודלים לשוק העבודה". אחד הסיכונים שמביאה הזדקנות נוגע לנטל על החברה והמשפחה במקרי סיעוד, היעדר פרנסה וכדומה. אחד הפערים הבולטים קשור לרמת הבריאות, ומחקרים בנושא אריכות חיים מגלים שלצד העלייה בתוחלת החיים, אין עלייה מקבילה או חופפת ברמת הבריאות, וכך עולה מספר החולים והסיעודיים. ההסבר לפי סובל נובע מפערי נגישות: "יש למדינה המון תפקידים, אחד מהם הוא להנגיש את הבריאות כי הפערים הולכים וגדלים. גם לרשויות יש משקל, צריך להאציל להן סמכויות כי הן הכי קרובות לתושבים והיחידות שיודעות לייצר פעילויות לקידום בריאות, זכויות וסל שירותים. בריאות וכלכלה הולכות יחד ומשפיעות זו על זו, כי נגישות לבריאות משמעה רופאים פרטיים, גישה למידע, טיפולים ותרופות. חשוב להביא בחשבון סיכונים אבל כדי לדבר על דיבידנד של אריכות החיים אי אפשר לעסוק רק בשבריריות, בהתדרדרות ובירידה קוגניטיבית, אלא למדוד את התרו־ מה. יש גם טיעון שאין צורך בשיח על תוחלת חיים ארוכה, אלא על זו הבריאה, ולהילחם בתופעת ההזדקנות כי זו לא מחלה. המאבק הגדול הוא להארכת חיים בריאים ובזה משקיעים זמן ומשאבים, פיתוחים ומיזמים". סובל עוסקת בתחומים אלה ואחרים מאז 2015 וטוענת שהשיח על הסיכונים, הגם שהוא חשוב, השתלט קצת ומוביל לתפיסת גילנות מקובעת כלפי אזרחים ותיקים [הרחבה על 'גילנות' בעמוד 50]. "בחברה ניאו-ליברלית שמקדשת את עולם התעסוקה, יש תפיסה שהפו־ רשים יוצאים ממעגל החיים ונשאר רק לחכות בשקט. כשתוחלת החיים הייתה נמוכה ואנשים פרשו בגיל 63, וחיו עוד כמה שנים, לא הייתה משמעות למושג פנסיונר. ההתדרדרות התפקודית מגיעה הרבה פעמים אחרי עזיבת שוק העבודה, ובעשור האחרון התחיל שיח שמדגיש את ההזדמנות שיש לפנסיונרים תפקודיים שעובדים ויכולים לתרום ויש להם כמעט 20 שנה אחרי הפרישה שצריך לצקת אליהן תוכן ולחשוב איך להאריך את תוחלת החיים הבריאה. מכאן גובר השיח על הפוטנציאל העסקי, התעסוקתי, ופוטנציאל הצריכה והפנאי וכדומה. ברמת הפרט והקהילות וגם ברמה של רשויות, שווקים שונים, מדינות וארגונים בין-לאומיים, חסרה מודעות וצריך ליצור אותה לאורך כל הרצף". כשמבוגרים יהיו במיינסטרים את המונח 'דיבידנד של אריכות חיים' טבע פרופ' אולשנסקי (S. Jay Olshansky) מבית הספר לבריאות ציבורית באוניברסיטת שיקגו, העוסק בשיפור רכיב הבריאות בתוך אריכות החיים. לדבריו השקעה בטכנולוגיות אריכות חיים יתרמו לשיפור בריאותי שיאריך את שנות התעסוקה ויוסיף לפרודוקטיביות, יעלה את איכות החיים, יפחית הוצאות בריאות ויסייע לצמיחה כלכלית במשק ולהקטנת הלחץ על מערכות פנסיה ורווחה. העיסוק במונחי נטל ותלות, שיש להם השלכות כלכליות, הוא חלק מהמחיר שמשלמים המבוגרים בחברה. בעידן של מאה שנות חיים, חיוני לאמץ נרטיב של מיקסום העצמאות והאוטונומיה של אזרחים ותיקים ולדחוק את התלות בזולת ובמערכת. "למרות שבסוף כולנו נתדרדר, השאלה היא איך להאריך תוחלת חיים תפקודית ובריאה ולשמר איכות חיים ולדחוק את התלות לסוף. זה עיסוק במניעה שתשחרר את בני המשפחה והקרובים מהטיפול ודחיית התחלת ההתדרדרות לשלב מאוחר יותר", אומרת סובל. הגרונטולוגית ד"ר יעל בנבנישתי, משנה למנכ"ל אינשורטק ישראל, מוסיפה זווית מעניינת הנוגעת להשפעות על המעגל האישי, המשפחתי והחברתי של אזרחים ותיקים. "כשלאדם צפויות עוד X שנות חיים, איך זה משפיע על מעגלי המשפחה והעבודה שלו? כמה מעגלים כאלה יחליף בדרך? ההשפעה מתחילה הרבה לפני הפנסיה ויש לה השלכות בתחומים נוספים. יוצא שבסוף אדם נמצא פחות שנים במעגל העבודה ויותר 'לא עובד' מאשר עובד, ולזה צריך להתכונן ולחנך מגיל צעיר, כי לא חוסכים בגיל 40 או מתכננים פרישה בגיל 60 אלא הרבה קודם. גם בתרבות הפנאי לא מחכים לפנסיה כדי לחפש עיסוקים נוספים. מה שמביא אנשים לזקנה פעילה זו תרומה משמעותית אחרי פרישה, ולזה צריך להתכונן. בנוסף, לא כולם מזדקנים בחן והבריאות לא עולה עם איכות החיים. יש מחקרים וניסיונות לדחוק זקנה, אבל המציאות היא שיש מחלות והרבה אנשים פחות פעילים ועצמאים וזקוקים לעזרה. כשהיחס בין אוכלוסייה עובדת לצרכנית שלילי, הנטל נופל על המשפחה הגרעינית. היום בני 60 מטפלים בהורים, בילדים ובנכדים, ומי מהם שנמצא במעגל העבודה נמצא בקונפליקט במי לטפל קודם ועלול לקרוס, כי המחיר הבריאותי והנפשי גבוה ואין מערכת שתומכת". זה כבר מתחיל לקרות?"כן, אנחנו בדור עם תוחלת חיים גבוהה ובריאות בעייתית, אבל בישראל המשפחה קרובה ותומכת והמרחקים לא גדולים, כך שאלה שיוצאים לפנסיה זה ב'כאילו' כי אין להם זמן. המשמעות היא שבדור הבא תתקבל אוכלוסייה תשושה שנוטה למחלות בגלל הלחץ הנפשי". איך מתמודדים עם המחיר הגבוה? "כמו בעולם, על ידי תוכנית אב לאומית להזדקנות האוכלוסייה, שמטרתה לאזן בין עבודה וקריירה, ליצוק גמישות לשוק העבודה ולדאוג לרווחה. צריך גם מסגרות שמתאימות למבוגרים ברמת תפקוד בינונית, שחסרות כיום, אז הם נשארים בבית ואם יש להם מזל יוכלו להצטרף לקהילה וירטואלית או לפרלמנטים. לפיכך נדרשת רגולציה עירונית, שרשות תייצר מערכים קהילתיים גם לרמות תפקוד טובות ובלי להכתיב את התוכן, להשאיר אותו למשתתפים ולאפשר יצירתיות וחדשנות. האידיאל הוא שזקנים 'צעירים' יתפעלו את המערכים האלה ויישארו במעגל התעסוקה ונרוויח מהידע והניסיון שלהם. אם יהיו פעילים רבים כאלה, נשבור את הסטיגמה השלילית של הזקנה שתתחלף בתפיסה חיובית של תרומה, פעילות ותעסוקה משמעו־ תית, ונקבל חברה הומוגנית ושוויונית יותר. הדרך הטובה לשבור סטיגמה היא להראות שאינה נכונה. כשמבו־ גרים יהיו במיינסטרים אנשים יבינו שאפשר להתבגר בטוב, בפעילות, בעשייה משמעותית וליהנות מידע וניסיון. גם עניין הפרישה חשוב, כי עצמאיים ממשיכים לעבוד ולשכירים עושים מסיבת פרישה וזהו. השאלה אם לא נכון לייצר פרישה מדורגת, בלי לחתוך בבת אחת, כך אפשר למצוא את התעסוקה הבאה בלי ליפול לבור של חוסר מעש, ואפשר גם לחנוך את המחליף בתפקיד. פרישה היא משבר ואובדן גדול של מעגלים חברתיים, פרנסה ומשמעות, ומנקודת שיא מרגישים לא רלוונטיים. הנפילה היא במיוחד אצל גברים". זה באמת מחיר גבוה."נכון, זה קשה ומתחילים לחפש תעסוקה ובסוף כשפעילים פחות ונמצאים בבית יש לזה מחיר בריאותי ורגשי. לא מתלבשים, לא צועדים, הערך העצמי נפגע ואנשים מוצאים את עצמם אצל רופאים". יש בעולם פתרונות ישימים?"יש מדינות גמישות יותר מבחינת חוק הפנסיה, אבל לא חקרו את זה. כן חוקרים תעסוקת מבוגרים כל הזמן ומחפשים מדדים, אבל אין תפיסה רגולטורית או חוק שמחייב העסקה של 5% מהפורשים למשל, וכך הבעיה נשארת לפתחנו. בסוף לא תהיה ברירה, קרנות הפנסיה במצב לא טוב ואינן יכולות לשלם קצבאות, אז יצטרכו להעלות את גיל הפנסיה באופן הדרגתי, לתת אופציית בחירה וליצור מנגנוני הגנה, אבל בראש ובראשונה צריך להשוות את גיל הפנסיה של נשים לגברים". זה לא מפלה? "נכון, אבל כבר אין עניין של אפליה היום וזקוקים לזה לשם היציבות. זה במסגרת תכנון ארוך טווח ואין פתרון קסם. צריך מהלכים ותוכנית חומש הדרגתית".

נגמרו כל החופשות, השגרה כאן במלוא עוזה וכולנו נמצאים יותר בבית, מבקשים לחמם את הגוף ואת הנפש. לקראת העונה הקרה אני מחדשת לעצמי את ה'סטארטרים' במטבח: אם בקיץ היו לי שניים-שלושה מיני ויניגרט לסלטים ועוד רוטב בוטנים לטבילה או מוקפצים, עכשיו הרעיון ליצור קפסולות טעם שישמשו אותי להכנת תבשילים ומרקים. הרעיון מוכר לנו ממטבחים מהעולם, מחיות כמו פלפלצ'ומה, אריסה או קארי תאילנדי. כאןהבאתי לכם שתי מחיות, אחת מהמזרח הקרוב והשנייה מהמזרח הרחוק, שתיהן מתאימותלהמון מאכלים. עכשיו תחשבו איזה כמוסות טעם נוספות הייתם רוצים שיהיה לכם במקרר ותכינו כאלה, לפי הצרכים שלכם. תוסיפו לזה גם קטניות מושרות ומבושלות מראש ואתם מסודרים. מחית קסמים המחית הזאת מתאימה לכל מאכל שתכינו - נודלס, עוף מוקפץ, סלופי ג'ו, קציצות, קדירת עוף וגם סלט כרוב. אגב, אפשר להכין בעזרתה 'מנה חמה' ביתית - פרטים בסוף. חומרים להכנת כחצי ליטר מחית4 בצלים קלופים וחתוכים גסשיניים קלופות מ-2 ראשי שום2-3 ס״מ ג'ינג'ר חתוך גס1-2 פלפל צ'ילי חתוך גס4 כפות שמן1/4 כוס חומץ בלסמי או 1/4 כוס תמרינדי או חומץ פרי מעניין אחר2/3 כוס רוטב סויה1/4 כוס נאם פלא - רוטב דגים תאילנדי (המותג של הפיל הכחול, מומלץ ביותר) או חלופה כשרה6 כפות סוכר חום כהה או 1/2 כוס דבש או סילאן1-4 כפות רוטב צ'ילי, תלוי בסוג שמשתמשים - חריף או מתוק וכפוף למותג הכנה1. במעבד מזון קוצצים בצלים ושום עם צ'ילי וג'ינג'ר לקבלת רסק.2. מחממים מחבת עם שמן ומאדים את הנוזלים מהרסק שהתקבל. זה לוקח כ-12-15 דקות בערך ובסופו של תהליך הפירורים מתחילים להזהיב.3. מוסיפים את החומץ, כשהוא מתחיל להתאדות מוסיפים את יתר החומרים ומבשלים 15-20 דקות. עד שמסמיך ומתקבל מרקם סירופי. טועמים ומאזנים במידת הצורך - במליחות, חריפות מתיקות או חמיצות. מצננים ומעבירים לצנצנת. המחית נשמרת במקרר עד חודשיים, אבל אין סיכוי. מתכון על הדרך - מנה חמהמסדרים בצנצנת אטריות אורז או נודלס מהירות הכנה, נתחי עוף צלוי או מוקפץ וכל מיני ירקות שאוהבים, כמו: אפונה, נבטים, ברוקולי, זוקיני - כל אחד לפי טעמו. מוסיפים כפית או שתיים של מחית הפלא ולפני האכילה יוצקים מים רותחים. ממתינים כמה דקות, מערבבים ומתענגים. הסלסה של מזל עטיה סלסת בצל מהמטבח הטריפוליטאי (לא זו המוכרת מעגבניות טריות אלא מחית טעם אדומה המכונה במטבח הספרדי 'סופריטו'). היא מתחילה בטיגון כמות נאה של בצל, שהופך את הסלסה למחית תיבול מושלמת למאכלים רבים. חומרים לצנצנת אחת3 בצלים גדולים קצוציםכ-1/3 כוס שמן2 כפות פפריקהכ-1/3 כוס מים רותחים2-3 כפות רסק עגבניותמלח הכנה1. מטגנים את הבצל בסיר (חשוב שיהיה עמוק, שלא ישפריץ( עם שמן מעל להבה בינונית, כ-6-8 דקות ואולי קצת יותר (תלוי כמה נוזלים יש בבצל), עד שהבצל מתרכך ומתחיל להזהיב (חשוב לא להזהיב לגמרי, כדי שלא תקבלו פיסות בצל שרוף בסוף התהליך).מוסיפים פפריקה, בוחשים בכף עץ ומטגנים עד שהיא נפתחת בשמן וצובעת אותו באדום עז.2. בזהירות יוצקים למחבת מים רותחים ומערבבים ליצירת אמולסיה מהממת.3. מפנים את מרכז הסיר, מוסיפים רסק ומעט מלח, מטגנים אותו תוך כדי ערבוב, להפגת החמיצות, ומבשלים עוד כ-15 דקות על להבה נמוכה בבעבוע עדין ובכיסוי חלקי, כי זה משפריץ!4. נוטלים כפית לטעימה ומוסיפים מלח ורק אם צריך מעט סוכר לאיזון הטעמים. מעבירים לצנצנת ומצננים. שומרים במקרר ואם מקפידים להוסיף מעט שמן על פני הסלסה היא תישמר היטב. מתכון על הדרך - פתיתים אדומיםמטגנים כוס של פתיתים במעט שמן עד שהם משחימים. חשוב למי שלא אוהב פתיתים דבוקים! מוסיפים את הסלסה ומערבבים יחד דקה או שתיים. אל תתפתו להוסיף יותר, לפחות בפעם הראשונה. יוצקים כוס מים רותחים ומלח, מערבבים ומבשלים עם כיסוי חלקי, על להבה בינונית־נמוכה, שש דקות או עד שהמים נספגים. מערבבים שוב ומשאירים עוד כמה דקות מכוסה לפני שמגישים. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

צער, געגועים, אולי אשמה ואפילו כעס, בלבול ופחד, תיאבון ירוד וקשיי שינה, כל אלו הן תגובות טבעיות שמתרחשות לאחר אובדן של אדם קרוב, אך מתי הדבר הופך להפרעה? כמה זמן אפשר לשאת בתחושות הקשות מבלי שתידרש התערבות מקצועית? "צריך להבדיל בין אבל שנמשך ומלווה אנשים לאורך כל חייהם, שקיים בעצם בכל התרבויות בעולם וכולל את הצער לצד היכולת להיזכר בנפטר ולהתגעגע, לבין תת-קבוצה שבה נכון לדבר על הפרעה באבל המתמשך שלהם", אומר פרופ' שמשון רובין, פסיכולוג קליני וראש המעבדה הבין-לאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה. הפרעת אבל מתמשך (Prolonged Grief Disorder) או PGD מתאפיינת בגעגועים למנוח והתעסקות מתמשכת במחשבות ובזיכרונות עליו, מלווה בכאב רגשי עז ובפגיעה תפקודית מסיבית בתחומי החיים, ובתנאי שאלו נמשכים במשך זמן לא טיפוסי שחורג מהנורמות, לפחות שישה חודשים לפי ה-ICD ושנה לפי ה-DSMM. "בהפרעת אבל מתמשך הגעגוע הוא בלתי נסבל, קיימת ערגה לפגוש שוב את המנוח, ואין רגע ביום שהוא משוחרר מהסבל הזה, זה משתלט על האדם. אלו אנשים שמתקשים לקום ולצאת לעבודה, שבריאותם נפגעה, שמתקשים לקום ולצאת לעבודה, שבריאותם נפגעה, שמתקשים  להשקיע בעצמם ובמשפחותיהם, שהעצבות והריקנות משתלטים עליהם ושמאבדים אפשרות לזהות משמעות בחייהם - והכול ברמות גבוהות מאוד. כשההתנהגויות הללו נמשכות חודשים על גבי חודשים, אלו דברים שיכולים להצביע על הפרעת PGD המצריכה התערבות מקצועית". יש מי שנמצא בסיכון גבוה יותר להפרעת אבל מתמשך? "האוכלוסיות שמועדות יותר לפתח PGD הם קודם כול הורים לילדים כמעט בכל גיל. במחקר שערכנו מצאנו ש-5% מהמבוגרים שאיבדו הורה חוו קושי בעיבוד האבל ובתקיעות, בין שזה נמצא תחת ההגדרה של PGD או לא, לעומת 10% ממי שאיבד בן או בת זוג ו-25% מהורים שאיבדו ילדים. בנוסף, קשרים של תלות, למשל ילדים צעירים התלויים בהורים או בני זוג שהיו ביניהם יחסי תלות, נמצאים בסיכון גבוה יותר לקשיים בהתמודדות עם האבל שלהם. סיכון להתפתחות PGD קיים גם בקרב אנשים שהיו מסוכסכים או בקשר בעייתי עם הנפטר, למשל זוגות בשלבים שונים של פרידה, אנשים שעברו התעללות על ידי המנוח וכיוצא באלה". התפתחות PGD יכולה להיות קשורה לנסיבות המוות?ללא ספק. למשל, אובדנים שיש בהם אלימות, מוות כתוצאה מרצח, התאבדות, מלחמה או אסונות טבע, כשאדם מוצף במחשבות על איך אנשים נרצחו, כמה סבלו או דווקא במאמץ לא לחשוב על אותן תמונות קשות, זה עשוי לשבש את האפשרות להתאבל ולשחזר את הזיכרון על הקשר עם הנפטר, ובתוך כך את היכולת לתפקד ולבצע את המשימות הנוספות בחיים. מקרים שפגשנו לצערנו הרבה בשנה האחרונה היא כשלמשפחות לא הייתה גופה להתאבל עליה, וכשאי אפשר להביא את המת לקבורה ולשבת שבעה ולדעת שלפחות השתתפנו בהבאת הקרוב או האהוב שלנו למנוחת עולמים, דבר המשבש את היכולת להתאבל". איך נכון לטפל בהפרעה?"קודם חשוב להדגיש כי גם כשהאבל לא נופל להגדרה הפורמלית ולא נמשך 12 חודשים או שישה, זה לא אומר שהאנשים האלו לא סובלים ולא זקוקים לעזרה והתערבות מכל מיני סוגים. הרבה מהטיפולים שהתפתחו ספציפית עבור הפרעת אבל מתמשך מתמקדים ביכולת לסייע לאנשים להתמודד עם עוצמת הגעגועים והמחשבות על הנפטר. לרוב PGD לא תבוא לבד, אלא נראה תחלואה נלווית של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSMD) או דיכאון מז'ורי, ולפעמים שניהם או אפילו שלושתם ביחד. כשיש חפיפה למשל עם PTSMD, כשנסיבות המוות יכולות להיות מציפות מאוד, חשוב לכוון גם לקשיים באבל וגם להפרעה של PTSMD בתחום של האבל, המטרה היא להחזיר לאנשים את היכולת להיזכר במי שמת בצורה שהיא מיטיבה איתם ומחזקת אותם ולא מפרקת אותם, שיוכלו להתקרב שוב לקשר עם המנוח מבלי שההיזכרות בכניסה למוות תשבש להם את האפשרות להתנחם באהבה שהייתה ולהישאר לאורך כל חייהם עם האהבה שאיננה פיזית". *פרופ' שמשון רובין, פסיכולוג קליני, ראש המעבדה הבין-לאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה ופרופ' לפסיכולוגיה במכללת עמק יזרעאל

קומון פיפל (Common People) הוקם על ידי ירדן ותומר תורמן בר, זוג נשוי ו"החברים הכי טובים ויזמים בנשמה". ירדן היא בעלת משרד האדריכלים 'תורמן רומנו' ושותפה ביחד עם אֶחיה אריאל ושרון בחברת הצמחייה 'פיקסי', שמתמחה בעיצוב ופתרונות לצמחייה אורבנית. תומר הוא יזם היי טק עם אהבה לבישול וחלום קטן לפתוח בית קפה שמאגד את הדברים שכולם רוצים. זו גם הייתה התוצאה: לא רק בית קפה אלא מקום שבו אפשר לרכוש תכשיטים בעבודת  יד, כלי קרמיקה שנותנים במה לאומנים ישראלים, פרחים וצמחייה מעוצבים מהעסק המשפחתי וקפה איכותי לצד מאפים שנבחרו בקפידה. "החוויה היא הרבה מעבר לבית קפה - זהו חלל שמספר סיפור על עיצוב, משפחה, אירוח ותשוקה משותפת". בית הקפה הרב-תחומי הזה ממוקם באחד העם 32 במבנה לשימור מרהיב ביופיו, שבנה האדריכל משה צ'ונר ב-1924 ועבר שיפוץ ושימור ב-2012. את המקום תכננה ועיצבה ירדן, "המשימה הייתה לעצב ולתכנן את המקום בשלושה שבועות בלבד, לגרום לספקים לעמוד בזמנים, להיכנס לקצב עבודה של 200 קמ״ש. אחרי הרבה לקוחות שעיצבתי עבורם, פתאום לעצב לעצמך היה קל, מובן וטבעי, הכול רץ בקצב מסחרר והיה בלתי אפשרי לעצור אותי. הסגנון העיצובי מגיע מהבית שגדלתי בו, החדש עם הישן, מודרני שמשלב מיד-סנצ'ורי. כשסבתא שלי נפטרה שמרתי את הרהיטים שאף אחד לא רצה. היא הייתה מלאה בסטייל פשוט, אף אחד לא הבין את זה, הרהיטים שלה מפוזרים בחלל בין הרהיטים החדשים וכך גם כדים ואלמנטים מהבית של הוריי. הכול התחבר כמו פאזל שתמיד היה שם". כמשפחה שעוסקת בתחום העיצוב, ירדן הרגישה צורך לחבר אותם למקום אחד. "רציתי שעוד אנשים יוכלו ליהנות מהחוויה שאנחנו נותנים כמשפחה, בית הקפה השלים את חוויית האירוח שחווים אצלנו בבית מאז ילדותי והיום בבגרותי, החל מעיצוב הבית ועד עיצוב השולחן בכל חג, אירוע או סתם ארוחה, החוויה מתחילה מריח מוזיקה ותמיד משולבת בעיצוב - וכך גם בקומון פיפל". ואכן כל המשפחה מעורבת גם במקום החדש: אילנית תורמן אשור, אם המשפחה,  היא מעצבת פנים ומעצבת תכשיטים ובת למשפחה של צורפים, שתכשיטיה מוצעים בבית הקפה; חלל המקום מלא בצמחייה ופרחים למכירה מהעסק של ירדן ואֶחיה 'פיקסי'; על השיפוץ בנכס אמון אביו של תומר, יוסי מחברת מ.ת.ט ותומר עצמו מנצח על הקפה. "ביחד אנחנו תמיד מרגישים טובים יותר ומשלימים אחד את השנייה". עד כמה הבית השפיע על הקונספט של המקום?"הקונספט נולד מתוך אהבה עזה לעיצוב וההשראה תמיד הייתה בבית שלנו, הורים שתמיד בעשייה, אומנות ברקע ודגש על היסטוריה. אנחנו מעצבים 'כל מה שזז', שולחן שאנחנו יושבים לצידו, מדף שאנחנו עוברים לידו, פרחים שמגיעים אלינו, קומפוזיציה של מאפים, ככה גדלתי - בבית שסובב קומפוזיציות ועיצוב. הייתי חוזרת מחברים וכל הרהיטים בבית היו משנים מיקום, כנראה שזה בדם שלנו. ובטח מכורים לאירוח, מכינים אוכל טוב, ויוצרים אווירה. המטרה הייתה להנגיש את הדברים שכולם רוצים למקום אחד מדויק - קפה משובח, מאפים איכותיים, תכשיטים, עיצוב מוקפד וצמחייה שמוסיפה חיים. רצינו להביא את התחושה הזו החוצה, כך שכל אחד יוכל ליהנות ממנה ולהרגיש הכי בבית, גם כשזה בתל אביב והכי לא מובן מאליו". כאמור, מרגע חתימת החוזה על הנכס, הגדירו ירדן ותומר יעד של שלושה שבועות לפתיחת המקום. "בזמן הזה נדרשנו לתכנן, לעצב, למתג ולא לוותר על שום פרט, שהכול יהיה מושלם ביום הפתיחה. זו הייתה המשימה הכי קשה, וכשסיפרתי לאנשים שאנחנו פותחים עוד שלושה שבועות, הם צחקו ואמרו שאני משוגעת. עמדנו ביעד, אבל זה בזכות זה שכל האנשים סביבי מאמינים בכל דבר שאני עושה ועוזרים לי להגשים. מעבר לכך הרגשתי שהכול תוכנן ועוצב בטבעיות וללא שום התלבטות או קושי. המתנה הכי גדולה שקיבלתי זה הדמיון שלי, נכנסתי לחלל בפעם הראשונה ופשוט ידעתי איך הוא ייראה וירגיש, לא רק מבחינה עיצובית - הרחתי את האווירה שאנחנו עומדים ליצור". לא פחדתם ללכת על המהלך דווקא בתקופת מלחמה?"קשה לראות שלט להשכרה על מבנה שימור אקלקטי עם חצר כזאת אינטימית שמזכירה בית ולהמשיך הלאה. אני אף פעם לא מחשבת זמנים. גם בקורונה, בזמן שכולם היו בבית - הקמנו את פיקסי. כשזה בוער זה פשוט בוער. עברתי ליד הבניין הזה, הסתכלתי עליו וב-60 שניות ידעתי מה הולך לקרות שם. הבנתי שזמן טוב לא בטוח אמצא במדינה שלנו, ואם אפשר לנחם אנשים במקום איכותי שיגרום להם לחייך אז אין סיבה שלא אעשה את זה. כשנשים מבוגרות פונות אליי ואומרות לי תודה על המקום הזה, שהיה להן רגע של נחת, אני מרגישה שעשיתי את שלי". את חווית הביקור בקומון פיפל מגדירה ירדן במילה אחת - 'בית'. "הצלחנו לגרום לאנשים בחודש אחד בלבד לחזור כל כך הרבה פעמים, זה אומר שהם מרגישים מה שרצינו שהם ירגישו, שיש להם לאן לבוא ולהרגיש הכי בבית שיש. ואני חושבת שזה מה שהיה חסר בתל אביב וזה מה שאף פעם לא הרגשתי פה - בבית. ואם אפשר בית מעוצב במבנה לשימור מ-1924, מרהיב ביופיו עם חצר פרטית , אז מה טוב".

במבט-על אל פני כדור הארץ, מגלים שאזורי היין הטובים בעולם מקובצים ב'רצועת יין' גלובלית, המשתרעת בין קווי הרוחב 50-30 צפון ודרום. זהו הטווח האופטימלי לגידול ענבי יין, והוא כולל את המדינות המובילות בעולם בתחום: ארגנטינה, קליפורניה, דרום אפריקה, אוסטרליה וכמובן מדינות אירופה. גם ישראל  נמצאת שם, אומנם בנקודה הדרומית ביותר בטווח, בין קווי הרוחב 33-30 ומדרום להם מתחילה רצועת המדבריות העולמית (קווי רוחב 30-20) וייתכן שגם לה יש השפעה עקיפה. ממצאים מדרום הארץ מעידים על תעשיית יין ענפה, עתיקה, שיש לה סימוכין עוד מתקופת המקרא. הנבטים שהתיישבו באזור הר הנגב לפני פחות מ-2,000 שנה המשיכו במסורת והותירו גתות בערים השונות, כמו עבדת, המעידות על קיומו של ענף יין. גם הביזנטים המשיכו במסורת ויין ישראלי מדברי עשה דרכו באמפורות ייחודיות המזוהות עם יינות הנגב, מנמל עזה לאירופה. רק עם בוא הכיבוש הערבי, האוסר על צריכת יין, הצטמצם הייצור אך לא נעלם. גידול גפנים ליין חזר כענף חקלאי עם ראשית המפעל הציוני והתמקד במושבות הברון בצפון ובמרכז. אל הנגב ָשבּו הכרמים בסוף שנות ה-90 כשהחלוצים החדשים זיהו את הפוטנציאל האקלימי. הר הנגב הגבוה מתרומם בשיאו לגובה של כ-900 מטרים (בהר רמון) והמרחב נהנה מאקלים מדברי, מושלם עבור הגפנים: השמש נותנת עבודה ביום, ובלילה הטמפרטורות צונחות, גם בקיץ, והענבים מאושרים. טרואר היא לא מילה זרה כאן, יש לה משמעות ועומק שמתבטאים בארומה של היין ובטעמיו המיוחדים. 'יקב רמת נגב' בקדש ברנע, שהקימו אלון ונירה צדוק, היה הראשון שייצר יין מדברי בראשית שנות ה-2,000 ופתח שערי גן עדן לחובבי הז'אנר, ייננים וכורמים. ב-2012 היו במרחב 12 יקבים וכרמים ואילו השנה מתפאר האזור ב-50, גידול של פי שלושה ביחס לתריסר השנים הראשונות. למטייל בהר הנגב, גם בשיאו של הקיץ, מתגלה מחזה מתעתע בדמות כתמי ירוק בוהק בלב המדבר הצחיח, דיסוננס קוגניטיבי הפוגש יזמות ישראלית אמיצה. ערן רז המכונה 'ננה' ושחר זוגתו, הגיעו למצפה רמון לפני 17 שנה. הוא כורם מומחה שגידל גפנים בצפון עבור יקבים שונים, ומניסיונו ידע שיוכל לעשות יין מעולה בנגב בזכות הגובה ואדמת הסחף הדשנה. רז התעקש לטעת כרמים בסביבה, ומסביר: "אני מאמין באזור. בהתחלה הייתי צריך להוכיח לעצמי שזה אפשרי וגם לשווק את זה ובהמשך זיהיתי הזדמנות להפוך את מצפה רמון לאזור יין, והתחלתי לעזור לאחרים. בתחילת הדרך חשבתי שאני יודע הכול, אבל מהר מאוד הבנתי שאני צריך לחשוב אחרת לגמרי, כי במדבר הכול שונה. יש מעט גשם, אדמת הלס לא יודעת לספוח מי השקיה ונאלצנו למצוא פתרון בחיפוי טפטפות. כשיש שיטפונות יש סחף וצריך לתכנן את כיוון הנטיעה בהתאם, אבל יש גם רוח ויובש ולכן הפסקנו לרסס". השמועה על התוצרת המשובחת עשתה כנפיים והביקוש עלה. רז נטע אלף דונם, וכשקיבל מתנה - יין מענביו עם תווית 'יין גליל', התהפכה לו הבטן והתודעה ואחרי שנה עבר לייצור משלו. מ-4,000 בקבוקים הגיעו למאה אלף ובין הכרמים פועל מרכז המבקרים, מקום נעים ללגום יין, גבינות ונשנושים. יש חנות יין ובקרוב תושלם בניית היקב. ננה הוא הוכחה שאומנם קשה במדבר, אך עקשנות היא פתרון לכל האתגרים. מחקלאים לתיירנים בעבר נטעו את כרמי המדבר במדרונות, והיום הם פזורים בטרסות, בעמקים ובאפיקי נחלים, שאדמתם הסחופה עשירה. בארץ מתקיים מחקר על זני גפנים עתיקים שקיבל תאוצה בשנים האחרונות. בחפירות שונות נמצאו חרצני ענבים ונעשה להם ריצוף גנטי. במקביל אספו גפנים הגדלים בר בטבע וערכו להם בדיקות גנטיות, כדי לבדוק אם קיימת התאמה. החוקרים גילו למעלה מ-400 זני גפנים, כ-150 מהם נמצאו כארץ-ישראליות אותנטיות, השונות בתכלית מהזנים החדשים שיובאו לארץ, עשרה מהם נמצאו מתאימים לתעשיית היין. כך זכה החיבור ההיסטורי לחותמת מדעית. בספטמבר 2023 כחלק מהמחקר, נטעו למרגלות העיר עבדת כרמים משלושה זנים עתיקים: באר, סריקי וחברוני, והם מצויים תחת מעקב. את יקבי הנגב מלווה קרן מיראז' הפילנתרופית, שבגדול מבקשת לחזק את החברה הישראלית באמצעות פיתוח תיירות חקלאית. לפני ארבע שנים הקימה הקרן את מועדון יקבי הנגב, והיא מסייעת ליקבים להפוך מחקלאים לתיירנים. איירין בנימיני, מנהלת התיירות החקלאית בקרן, מסבירה שהדגש הוא פיתוח הנגב כאזור יין. "בעולם, תיירות יין מושכת מאוד, ואחרי הקורונה זה התפוצץ גם אצלנו. אנחנו רוצים שהחקלאים יהפכו לתיירנים, יפתחו יקבים ויאפשר לקהל להגיע אליהם. אנשים אוהבים סיפורים של יין ורוצים להתחבר ולכן זה מנוע צמיחה משמעותי לחיזוק כלכלה מקומית מקיימת. המבקרים מגיעים לאזור היין, אוכלים, שותים וגם נשארים לישון, וזה מקדם את כל האזור. "בימים אלה יוצרת הקרן אבחנות אזוריות ותת-אזוריות של שטחי הגידול, כי יש הבדלים באקלים, בצמחייה ובמשקעים גם בתוך המרחב המדברי. "הקרן פועלת במיקרו ובמאקרו, מעניקה ליווי פרטני ליקבים אך נבנתה גם קהילה שלהם מתוך הבנה שיש יותר חוזק ביחד. אין תחרות אלא יש שיתוף פעולה וידע, ואנחנו מעניקים כלים לשיפור הפן התיירותי". חוות משכית היא דוגמה לשילוב של חווה תיירותית וחקלאית. אורן ושרון פלד נאלצו אף הם להתעקש כדי לקבל את השטח ולהתחיל בפיתוח. בהיבט החקלאי הוא מגדל ענבי יין שנמכרים ליקבים אחרים, וכן כרם זיתים שמהם מופק שמן זית. לצד זאת פועל בחווה מתחם קמפינג עם 12 סוכות וארבעה אוהלי דום מחוממים בחורף. בחווה אין חשמל ולכן אין מזגנים והתאורה סולארית. בנוסף הוא החל בגידול ניסיוני של אלת הבוטנה הידוע כעץ הפיסטוק, ויש בחווה גם יער מאכל, קטן אך שופע עצי פרי. אם יום אחד בעתיד תהיה כאן דרך יין, הרי שמצפה רמון תהיה עיר האם שבטבורה. תרבות היין בעיירה משתבחת וברובע הבשמים אפשר למצוא את 'מידבר יין' חנות ובר-יין שיש באמתחתם מנעד רחב של יינות מדבריים מהאזור, לוקל פטריוטיזם במיטבו. זה המקום לבלות ערב כיפי סביב יין ומיני מטעמים, לקבל הסברים מקצועיים וגם לרכוש. אם כבר הגעתם ונשארתם לילה, ויש הרבה איפה, תדאגו להגיע בבוקר לקפה קיבוץ ברובע, בית קפה משגע עם וייב נהדר שמארח גם תרבות מקומית, ובעיקר מציע אווירה מדליקה, בימי שישי יריד אומנים ובמשך כל היום אוכל נפלא וגם יין. לחיים. 

אבא:כבר יותר מ-30 שנה שאני מפנטז על ביקור ביפן, מולדת הקראטה והזן. שנים רבות התאמנתי והדרכתי קראטה. אין-ספור פעמים ספרתי בקול רם ביפנית: איץ', ני, סאן, צ'י... נשמתי, חבטתי וספגתי ביפנית, אך ביפן עצמה מעולם לא דרכה רגלי, עד היום. את יפן כיעד לטיול בן שבועיים של אבא-בן בחרו דווקא ארי ואימא. "אבא צריך יעד אקזוטי אך מודרני. מרתק ומסתורי אך עם שירותי רפואה מצוינים. למה לא יפן"!? הטיול שלי עם ארי הוא גם ניצחון משפחתי. המשפחה הצילה את אבא בגיאורגיה ב-30 בספטמבר 2023 כאשר לקיתי בדום לב במהלך הטיול המשפחתי, ואילו ארי, שהיה אמור לצאת ב-8 באוקטובר לטיול-אחרי-צבא, במקום לנתב"ג רץ דרומה והצטרף ללחימה לצידם של חבריו מסיירת נח"ל, שמהם נפרד כסמ"פ רק שישה חודשים קודם לכן. דרמות גדולות חווינו בשנה האחרונה, אך למרות הכול עכשיו ארי ואבא מטיילים יחד ביפן. עד לכריזת הקברניט בטיסת אל על 091 כשנחתי בשדה התעופה נאריטה בטוקיו, לא לגמרי הייתי בטוח שזה באמת קורה, אך כשזיהיתי את ארי, מחויך ושזוף ומוצ'ילה ענקית על גבו, חיבקתי אותו והרחתי את זיעת מסעותיו בעולם, רק אז הפנמתי שזהו - אנחנו ביפן. ארי:"אוהיו גוזימסיו", מקבל אותי פקיד ההגירה היפני בברכת בוקר טוב, מצמיד את ידיו למצחו בקידה מנומסת. כמוצ'ילר ותיק, שלחגורת התרמיל שלו ניסיון של שישה חודשים במזרח הרחוק, התרכזתי בהכנה לטיול ביפן בעיקר בקריאה על התרבות הכה מיוחדת. "גוד מורנינג", אני משיב לו. מוחה את קורי השינה מעיניי הטרוטות מטיסת לילה ארוכה מבנגקוק לטוקיו. אני מנסה להיראות ערני, ולהפגין את הכבוד הראוי לנציג הרשות היפנית הניצב לפניי. אני מגיש לפקיד את הטופס שנדרשתי למלא עם פרטי שהותי ביפן, אולם הפקיד מסרב לקבל אותו. "יצאת מהקווים!" הוא מחווה באצבעו כלפי כתב ידי המרושל, החורג מהמשבצות הזעירות שבטופס, וגולש כמעט עד קצה הדף. "תכתוב אחד חדש ותחזור", ממלמל פקיד ההגירה ושולף טופס נוסף, שולח אותי לסוף התור הארוך לעייפה, תור ישר כמו סרגל כמובן. כישראלי צבר, האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתווכח, להסביר לו שאין שום צורך בטופס נוסף ושיהיה בסדר. "מבינים בבירור מה כתוב בדף", אני נעזר בגוגל לתרגם לפקיד מאנגלית ליפנית, אך הוא בשלו. חיוך מפויס על פניו, ממשיך להביט בי כאילו בכוונתי לנסות לעצב מחדש את החוק היפני, ומחווה שוב בידו לעבר סוף התור. לבסוף הצלחתי לחדור לטוקיו. לקחתי רכבת לרובע אסאקוסה, אזור מסורתי שהשתמר ולא נפגע במלחמת העולם השנייה, מוקף בשפע של מסעדות, חנויות קטנות, מקדש יפהפה ועוד. במלון פגשתי את אבא. אחרי חיבוקים ורגשנות של אבא, יצאנו לסיבוב קולינרי לחפש טעימה ראשונה מיפן. אחרי שיטוט ארוך בסמטאות, התיישבנו במסעדה קטנה הנמצאת בכניסה הקדמית לבית מגורים. "קוניצ'יואה", מקבלת אותנו בברכה מאצ'ומטו, בעלת המסעדה, העטופה  בקימונו (ביגוד יפני מסורתי) צבעוני ומבקשת מאיתנו לחלוץ נעליים בכניסה. אנו נכנסים בכיפוף ראש, נזהרים מהמשקוף הנמוך וצועדים בזהירות על רצפת העץ שחורקת עם כל צעד שלנו. לשולחנות שסביבנו יושבים יפנים לבדם, אוכלים בקדחתנות בעזרת מקלות עץ, ממהרים לסיים את ארוחתם ולחזור לעבודה. אנו מתיישבים ביניהם על גבי כריות שטוחות ובשיכול רגליים, משני צידיו של שולחן נמוך. המקום נראה כמו עסק משפחתי. השפע הקולינרי ניכר בכל מקום, אך אבא שלא אוכל מאכלי ים ובשר מעלעל בחוסר אונים בתפריט, הארוך כמו ספר ממוצע. "אריקוש, תביט החוצה!", אומר לי אבא בהתלהבות וכמעט מפיל את הקערה הקטנה של רוטב סויה שמונחת על השולחן. "מה יכול להיות יותר מרגש ממגש הסושי שלפנינו?" אני עונה ומרים בזהירות באמצעות מקלות האכילה נתח נא של דג סלמון. בכל זאת אני מסיט את ראשי ונדהם . מצידו השני של הרחוב חולפים להם בתיפוף רגליים שני ענקי אדם. מלבד פיסת בד שמסתירה את חלציהם הם עירומים כביום היוולדם. פרצופם הקטן והחיוך שעל פניהם מדגיש את ממדיהם העצומים, ונראה שכל צעד שלהם עלול לגרום לרעידת אדמה. בקושי רב ובהליכה הצידה הם נכנסים למבנה מולנו ונעלמים. "זה סומו, רוצים לראות אימון שלהם?", מצחקקת מאצ'ומטו ומחזירה את עינינו שהיו נעוצות בענקי האדם בחזרה לאוכל המגרה שלפנינו. "נשמח לראות אימון", אנו עונים כאחד. "הייתי שמח לשניים בריאים כאלו בצוות שלי. הייתי מעמיס עליהם מא"ג פלוס קנה רזרבי פלוס כמה ברוסים של תחמושת", אני אומר לאבא. אבא:מאז ומעולם אהבתי נסיעה ברכבות. העולם חולף על פניך ללא פקקים מעצבנים, ללא סיבובים חדים, ללא הצורך להישאר חגור במקומך. רכבות הן כלי התחבורה המומלץ ביפן, ורכבת השינקנסאן ביפן היא הטופ, הכלאה של מטוס ומכונית, הטוב שבשני העולמות. הכול מתוקתק לפי הספר ומדויק. כאשר הרכבת איחרה בכמה דקות, היה מדובר באירוע המצריך מהצוות התנצלות רשמית. לאחר ארבעה ימים בטוקיו נסענו באמצעות השינקנסאן ליעדנו הבא. במהירות של 300 קמ"ש גמענו כ-900 קילומטרים. עם עצירות ספורות בלבד, אורכת הנסיעה מטוקיו לקיוטו, העיר השנייה בגודלה ביפן, רק שעתיים ורבע. תיעוד מצולם של הנסיעה בר- כבת מאתגר, כמעט בלתי אפשרי לצלם בדרך, כיוון שהנוף חולף על פנינו מהר מדי. "חולף מהר - כמו החיים," אני מהרהר בעודי מתערסל בדמדומים שבין ערות לנמנום, נזכר בפעם האלף בדרמה המצ שפחתית שחווינו לפני שנה, חושב על בני משפחתי עוברים בין רגע מאפס למאה. מארוחת ערב רגועה במהלך חופשה משפחתית בגיאורגיה למסע להצלתו של אבא, שכלל שתי החייאות (תודה לאל ולמיומנות וקור הרוח של בניי: אחד פרמדיק לוחם ביחידה 669 והשני בוגר קורס חובשי סיירות,) שלושה בתי חולים, חמישה אמבולנסים והטסה רפואית. נזכר ושולח למעלה תפילת הודיה על העכשיו ועל העובדה שאני עוד כאן. ארי:טרם נסיעתנו ליפן שמענו ממטיילים שחזרו ממנה על הדיסוננס בין יפן הקצ לאסית שמשמרת מסורת ותרבות בת מאות שנים ליפן שטכנולוגית נמצאת כבר ב-2050 רובוטים שמשמשים כמלצרים, מכונות מתוחכמות שמכינות מנות גורמה, תחבורה ציבורית שלא מאחרת לעולם ועוד ועוד. אך שיא הטכנולוגיה עבורנו היו דווקא בתי השימוש היפניים, סמל שהפך את המדינה לממלכת הבידה. לפני כשנה הורי עברו מהיישוב הושעיה שבעמק יזרעאל לירושלים. בעיר הקודש ישנם הרבה בתי כנסת, בכל פינה, אבל נראה לי שהיחס בין התושבים למקדשים בקיוטו גבוה אפילו יותר מאשר בירושלים. יש בקיוטו כאלפיים! מקדשים, בעיקר מזרמי השינטו והבודהיזם, וכל מקדש יפה ומרשים מקודמו. אני נכנס לתא השירותים המבהיק בניקיונו שנמצא בביתן בכניסה לאחד המקדשים, ובעוד אני מתיישב על מושב האסלה, השירותים מתחילים לזמרר מוזיקה נעימה של מים זורמים, מעניקים פרטיות ווקאלית ומפרידים את רעשיי משאון תאי השירותים האחרים. אני לוחץ על כפתור במטרה להוריד את המים, אך במקום שטיפת האסלה אני חוטף שפריץ מים לפנים מאקדח מים היוצא ממרכז האסלה. "אבא, איך עוצרים את זה"? אני זועק לאבי הנמצא בתא הסמוך. לוחץ שוב ושוב על אין- ספור הכפתורים בלוח הבקרה של האסלה, שלא היה מבייש קוקפיט של טייס קרב. "לא יכלו לכתוב בשירותים האלו גם הוראות באנגלית!?", אני ממלמל. רטוב כאילו שפכו עליי דלי מים, אני מצליח לבסוף ללחוץ על הכפתור הנכון והזרם פוסק. "הכול בסדר!?", דופק אבי על הדלת. תוהה מה פשר הרעש המפר את שלוות המקדש. "כן כן, דקה אני יוצא", לוקח מספר מגבות נייר ומייבש את פניי, מביט בהבעת תבוסה בתא השירותים המשוכלל ויוצא לאוויר החם והלח של קיוטו. "מה קרה, למה אתה רטוב?", שואל אותי אבי, לצידו מספר יפניות מבודרות לבושות בקימונו מסוצ רתי מצחקקות למראה התייר הספוג. "אל תשאל. זה מים קדושים. זה בטח סוג של ברכה...". אבא:אנו מגיעים למקדש 'יאסאקה' בשעת ערב מוקדמת. גן הזן היפהפה מזכיר לי את הגן של סנסיי מייגי מ'קראטה קיד.' השילוב ההרמוני של אבנים, חצץ, מים ועצים מעוצבים, משרה שלווה ורוגע. לכאורה עיצוב נוף פשוט, ולמעצ שה מעשה אומן. ארי מתלהב ומצהיר שבבוא היום יהיה בביתו גן זן. "אריקוש, יום אחד, כשתבנה בבית בישראל, תקים גן זן בחצר", אני אומר לו, חושב באופטימיות על העתיד. "בוא נתחיל עם למצוא בת זוג, לפני שקופצים לגן זן", הוא עונה במבוכה ספק רוגז. אנחנו מחפשים מקום לארוחת ערב אותנטית, פוסעים לתוך מסעדה ברחוב שליד המקדש, שמבחוץ נראית כמו אסם עץ ישן. המשקוף נמוך מאוד ואני כמעט מתנגש בו. ריח העץ הישן מספר על דורות רבים של סועדים. אנו כורעים משני צידי שולחן רבוע נמוך. "אריקוש", אני מאתגר, "המקומיים יושבים כאן בישיבת סייזה. בוא ננסה גם". "אבא, אני כבר לא מספיק גמיש בשביל הישיבה הזו. כבר לפני עשר שנים חיפפתי בישיבה המסורתית לפני אימוני הקראטה". מאות אימונים ישבנו מול תלמידים בישיבת סייזה, אבל עכשיו אנחנו מוותרים ומתיישבים בשיכול רגליים על כסאות העץ הנמוכים הנראים כמושאלים ממעון פעוטות. ארי:על אף שהצלחנו סוף סוף למצוא ארוחה צמחונית, מה שמלהיב את אבא זה צירוף המילים 'שגיאצסאן', המארחת שאלה לשמנו בתחילת הארוחה, וכשלמדה כי הוא האבא, לא הפסיקה לפנות אליו בתואר המכבד, שמקבילתו העברית היא 'מר שגיא'. צליל ה'שגיא-סאן' מצהיל אותו כל פעם מחדש. "גם אותך מצחיקה הצורה שבה הם מבטאים את שמי?", תהה אבי. "לא כל כך", אני מניד ראשי בשלילה. "אז מה החיוך שמרוח על פניך, חמוד?", "אני מבסוט בזכות בקבוק הסאקי שמזגה לי אוצ'ימי", אני מצביע על בקבוק יין האורז הריק ומסתכל לאחור לחפש את המלצרית כדי לבקש עוד סיבוב. אבא:הפעם האחרונה שטבלתי ביחד עם ארי באמבטיה חמה הייתה לפני כ-23 שנים, כשהיה כבן שנתיים, עד שהגענו לאחר שבוע וחצי ביפן לבריכות האונסן בהאקונה, עיירה במרחק כשעה וחצי מטוקיו, המפורסמת בנביעות המים החמים כתוצאה מפעילות געשית. הזמנו לילה ונשארנו שלושה לילות במלון Fujiamato, הכולל מתחם ספא של בריכות אונסן במתחם המלון. הטבילה בבריכות מי מעיינות חמים פופולרית מאוד ביפן, היא מהווה חלק מתרבות חברתית ועסקית וכמו כמעט כל דבר כאן, מלווה בטקס מסורתי מדוקדק. לבריכות אנו צועדים בגאון, נעולים בכפכפי גומי מסורתיים ולבושים בחלוק היוָקָטה הקשור מלפנים בחגורת בד רחבה. בחדר ההלבשה אנו מקבלים בקידה מנומסת מפקיד הקבלה שתי מגבות - קטנה וגדולה, משננים בעיון את ההוראות כדי לא להיקלע לפדיחות של תיירים. אנו מתפשטים לגמרי, משאירים את כל הבגדים בלוקר המצוחצח. מבוישים מעט אנו חולפים מבעד לתריס הזזה אל תוך מתחם של בריכות אבנים, חלקן סגורות וחלקן באוויר הפתוח. מזג האוויר חמים ונעים. לרחצה באונסן מספר שלבים: ראשית, רחצה סמלית של הגוף בעזרת מצקת עץ ארוכה; אחר כך טבילה של כעשר דקות בבריכה חמה בטמפרטורה של כ-40 מעלות. המגבת הקטנה מונחת חמימה על הראש, התחושה מרגיעה והגוף כמו הופך לחמאה רכה; בשלב הבא יציאה מהבריכה החמה לשורת ברזיות והתקרצפות ארוכה בעזרת המגבת הקטנה; ולבסוף, חזרה לבריכה חמה וטבילה להירגעות אחרונה. אפויים, רפויים ורגועים, לאחר כמה כוסות של תה מאצ'ה קר להורדת חום הגוף, אנו משתרעים על כורסאות טלוויזיה, מתמסרים לתחושת הרפיון הנעימה, לשנ"צ של אחרי אונסן. לאחר שעה קלה של תנומה אני פוקח עין אחת, מתלבט אם הגיע הזמן לחשוב על מקום לארוחת ערב. ארי מנמנם לצידי. פניו רגועות. בהבזק זיכרון עולות מול נגד עיני פניו המזועזעות בשובו הביתה לחופשה קצרה לאחר הימים הנוראיים של 7 באוקטובר. אני חושב: עוד יומיים אנחנו חוזרים ארצה ביחד, לישראל. לא שעובדת חזרתו ארצה עכשיו מהטיול הגדול נתונה לשיקול דעתי, אך ברגשות מעורבים אני שב איתו הביתה. ארי:"בוקר טוב"! מסיט אבא את הווילונות העבים ומאפשר לקרני השמש להאיר את חלל החדר, חושף רכס הרים ירוק ונהר החותר בעוצמה לרגליו, כאילו היה אומן שמציג את יצירתו בתערוכה. "אבא למה כל כך מוקדם? אני לא בתיכון ואין לי הסעה לתפוס", אני אומר ונעזר בידי כדי להסתיר את השמש המסנוורת את עייני שזה עתה נפקחו. "היום האחרון ביפן, ולשם שינוי יש בחוץ ראות יוצאת דופן, הזדמנות אחרונה לצפות בהר פוג'י המפורסם," הוא אומר בהתלהבות, יודע כמה רציתי לראות אותו. הר פוג'י הוא הר געש פעיל במרכז האי הונשו, האי הגדול ביפן. זהו ההר הגבוה ביותר ביפן, המתנשא לגובה של 3,776 מטרים. ביום עם ראות טובה אפשר לראות את ההר מהעיר טוקיו שנמצאת במרחק של כ-100 קילומטרים. ירדנו מהאוטובוס בתחנה המיועדת ולפנינו נחשף במלוא הדרו אגם אשי. במימיו הצלולים משתקפים יערות ירוקים ושערי עץ שניצבים כבר מאות שנים מסביב לאגם. על פי האמונה, המתים עוברים דרך שערים אלו לעולם הבא. "מכאן אמורה להיות תצפית מעולה אל ההר", מעדכן אבא ומחפש בטלפון את הזווית שאליה אנו אמורים להסתכל - מחפש, אך עיניו התרות ברקיע לא מצליחות לאתר את קצה ההר המבוקש. "אני חושב שהעננים מסתירים את ההר, הוא אמור להיות בכיוון הזה," הוא מחווה באצבעו, "אך איני מזהה אותו," הוא מביט בי באכזבה. אני מבחין בתסכול שלו מכך שלא אראה את הר פוג'י כפי שכל כך רציתי. "עוד הר, פחות הר. אני מטייל כבר שבעה חודשים ואם יש שיעור מרכזי אחד שלמדתי הוא שזה לא משנה איפה אתה מטייל - החשוב הוא עם מי אתה מטייל!", אני מחבק אותו. הבטנו יחד בנוף הציורי הפרוס לפנינו. "ועוד דבר אבא, עכשיו כשפספסנו את ההר, אין ברירה אלא לחזור שוב ליפן". שלושה טיפים משגיא וארי למטיילים ביפן 1. קודם כל אוכל. במסעדות מקומיות רבות, התפריט באנגלית שמוגש לתיירים אינו כולל את כל המנות שהמסעדה מציעה. לכן, לחובבי הקולינריה מומלץ לבקש תפריט ביפנית ולהשתמש בתרגום גוגל על מנת להבין את הכתוב. 2. לחובבי אומנויות הלחימה והסומו, מתקיימים שש פעמים בשנה הטורנירים הלאומיים של יפן. זו חוויה מיוחדת במינה וכך גם גדול הביקוש אליה. רצוי לרכוש כרטיסים כמה חודשים מראש לפני שהם אוזלים. 3. פשוט ליהנות מהדרך. ביפן מוצע שירות העברת מזוודות בין ערים. אם אתם מעוניינים לעבור בין מקומות באמצעות התחבורה הציבורית המתקדמת של המדינה מבלי להיסחב עם הכבודה, הסתייעו בקבלה במלון שלכם, הם כבר יידעו לחבר אתכם עם השירות הרלוונטי. אם אתם רוצים לשכור רכב - חובה להוציא רישיון נהיגה בין לאומי בארץ.

לפני שנתיים היו לדף האקדמיה ללשון עברית 24 אלף עוקבים, נתון די מרשים עבור גוף שנתפס בעיני רבים כארכאי עד לא רלוונטי, אלא שהיום הוא לא רק הכפיל את עצמו אלא כמעט שילש, ויש תחושה שהע־ ברית עושה קאמבק, שִׁיבָה אם תרצו. האקדמיה ללשון עברית, ממשיכת הוועד ללשון עברית של בן יהודה, נועדה לחקור את השפה, רזיה ומקורותיה, ולקבוע תקני דקדוק, הגייה וכדומה. בעשורים האחרונים חלה זילות בשפה וסלנג וביטויים בלועזית איימו להשת־ לט עליה ולכלותה. היו גם שנים שהיא נתפסה כגוף אליטיסטי בלתי נגיש, אך האקדמיה לא ויתרה והפתיעה. ד"ר תמר קציר, חוקרת לשון מהמזכירות המדעית של האקדמיה ללשון עברית האחראית על תקינת השפה, עונה לשאלת אופן הנגשת השפה לציבור דרך 'קיצור תולדות המידע': "הרצון להנגיש את השפה היה קיים תמיד והשינויים הטכנולוגיים אפשרו הנגשת חומרים. עם האינטרנט הוקם אתר שהשתפר כל הזמן ופריחת הרשתות החברתיות גררה גם אותנו. מדור קשרי קהל צמח והשתכלל, הקשר עם הציבור השתפר וגם מאגר התשובות שלנו נבנה וגדל, ומגיע לקהל גדול יותר, והכול מתרחב בצורה מעריכית. עם רצון וכלים טכנולוגיים זה בונה את עצמו". בתחום הרשתות נכנסה האקדמיה לכל פלטפורמה ('ַמֶּסֶדת' בשבילכם) חדשה, מפייסבוק דרך אינסטגרם ועד רשת ,X יוטיוב ואפילו טיקטוק. "מההתחלה הבנו שאלה אפיקי שיווק שאפשר לפרסם בהם הרבה דברים נח־ מדים, שהם מעוררי שיח. כבר בשלב מוקדם עלינו על הגל והתפתחנו עם השינויים אבל לא הבנו כמה נשתעבד וכמה משאבים זה ידרוש, ולא חזינו כמה ָעִצים זה יהיה. זו מפלצת שצריך להאכיל, כי אם לא מעלים רשומה כל יום, האלגוריתם פוגע בחשיפה". כדי להתמודד עם הדבר בצורה יעילה, חיפשו באקדמיה לפני כשנתיים פרזנטור ("יַצגָן", מתקנת ד"ר קציר), דמות שתוכל להציג את השפה בצורה "צעירה, נעימה, שווה לכל נפש ומובנת". דורין מנדל (32), שחקנית צעירה ופעילה, הייתה אז בחופשת לידה. עוד קודם הייתה פעילה ברשת ועשתה מערכונים, סרטוני סטנד אפ ופרסומות ולדבריה 'כל מה שמצחיק וכיף'. עם חשבון טיקטוק שצבר עוקבים בקורונה, בעיקר ילדים ונוער, הגיעה לחופשת לידה וחיפשה עבודה. "מה שעשיתי לפני כבר לא התאים, ובעלי ראה שמחפשים יצגן לאקדמיה. כיוון שעקבתי אחרי הרשומות בפייסבוק, הבנתי שזה כיוון מגניב שפונה לכולם, עם עקיצות ובדיחות שמתכתבות עם טרנדים ברשת ואווירה צעירה. היה לי חיבור לשפה כי אימא שלי מורה ללשון ובבית השתמשה גם בשפה מליצית, אז יש לי נטייה לתחום מגיל צעיר והבנתי שזה יכול להיות מדהים. תכננתי לשלוח סרטון מועמדות ושברתי את הראש. רציתי משהו לא סטנדרטי, שיתבלט ויצחיק עם כתיבה מתוחכמת, שנונה ומפתיעה. הכנתי פארודיה מושקעת עם קליפ בסגנון קריוקי ואפקטים, שהיה משונה וקצת דרמטי אבל הם אהבו, ולא מזמן חגגנו שנתיים ביחד". ואיך זה עובד? מנדל בונה תסריטים על יסוד חומרים מהאתר והופכת אותם למעניינים, מצחיקים, קלילים, רלוונטיים ומפתיעים, כדי למשוך מיני קהלים, תוך הקפדה על שפה תקנית כמובן. המזכירות המדעית מתקנת או מאשרת ומדור קשרי קהל מתאים את הטקסטים לשלל הרשתות. "זה עובד", מסבירה מנדל, "כי יש כאן שני סוגי אנשים שמנסים להעביר מסר אחד. היו לי רעיונות עם טרנדים מוזרים שחששתי שלא יעברו ואז פשוט אמרו לי 'כן בכיף, תנסחי זאת ככה, תקפידי על הגייה' וזהו, פשוט סומכים עליי וזה מה שגורם לאנשים לאהוב את הדף, כי מצליחים לדבר את שפת הצעירים. מי שגולל למשל בטיקטוק מכיר את השפה והשירים שהופכים ללהיטים, כי יש התייחסות לכל מה שקורה ברשת ולטרנדים". את יכולה להתאים סרטון ללהיט חם מהתנור?"כן. זה מסע אין-סופי לחפש את הדבר הנכון ועולם עצום מלא תוכן ואנשים, והכול מתחלף מהר ואם יש רעיון שלא עשיתי, אז שבוע אחרי הוא לא רלוונטי. זו עבודה אינטנסיבית של שני הצדדים, כי בתוכן אנחנו צריכים להזדרז כדי שטרנד לא יחלוף ויעלם". לשאלה אם יש תובנות להמשך מודה מנדל שאם יש דבר אחד שהבינה הוא שאין נוסחה מדויקת ואי אפשר לדעת מה יעבוד ומה לא. "פעם עשיתי סרטון על נושא כבד מאוד ומורכב. היו המון חששות ודיונים על התסריט ואיך להסביר משהו מסוים. החלטתי לנסות לפצח את האתגר והיו לו המון צפיות, אנשים הבינו ואהבו וקיבלתי מלא הודעות. בסוף אין נושאים מעניינים או לא, אנחנו מנסים". ד"ר קציר מוסיפה כי הייתה הבנה שעליהם להמציא את עצמם כל פעם מחדש. "עבודת הצוות טובה, דורין מביאה כישרון מטורף, צוות קשרי קהל עוקב אחרי טרנדים ורעיונות והמזכירות המדעית מספקת ידע מקצועי. יש לנו היום שגרת עבודה ברורה וקלה, רק התכנים צריכים כל הזמן שינוי, ונראה שאנחנו מצליחים גם עם זה. אנשים אומרים שחבל שלא לימדו אותם ככה בתיכון, וזה אולי מתסכל אבל עכשיו הדברים נגישים ומשמח שגם זו דרך ללמוד לשון". לאן אתם רוצים להגיע? מה המטרה?"שתהיה הקפדה על אותיות אית"ן", צוחקת מנדל, "ושאנשים יאהבו לשון. הדעות אצלנו חלוקות בהרבה נושאים עם הבדלי דת מין וגזע, והמשותף שכולם מסכימים עליו זו העברית, וצריך לחגוג את זה". ד"ר קציר מוסיפה: "שיאהבו עברית. שלא יראו בה משהו זקן, זו שפה משותפת שמחברת ואהבה לעברית לא צריכה לבוא מנוקדנות, יש לה הרבה פנים של תרבות ויצירה והיא כל החיים שלנו. אין לה גיל, היא שייכת לילדים ולבני 60 ומחברת בין כולם". לשאלה אם הצעירים מדברים עברית תקנית יותר, מנדל אומרת כן נחרץ: "הצעירים אוהבים להשוויץ ורואים את הכוח שלהם. פתאום יוצרי תוכן מודעים לכך וזה כבר לא חנוני ולא מעצבן או קטנוני, אלא חכם וזה כיף. אם הצלחנו בזה - דיינו". ניכר שמנדל מאוד נהנית מהתפקיד ונכנסת אליו כל כולה: "אני לומדת המון ובעיקר מקבלת המון מקום ליצירתיות, ומרגיע לדעת שיש עוד עיניים שרואות ונותנות רוח גבית שזה מצחיק. אני מרגישה שסומכים עליי ובטוחה שאני לא הולכת להתבזות. ולא אשקר, אני אדם עצלן במהותו וגם למוח שלי 'נתפס הגב'. העובדה שאני מחויבת לייצר תוכן כי זו העבודה, ולא סרטונים לכיף שאפשר אחריהם לנוח, הפכה אותי ליותר חדה, ואחרי כל סרטון הראש מתחיל לחשוב מה הדבר הבא ואיך אפשר להפתיע". ואיך את מזוהה ברחוב? יותר עם האקדמיה או כדורין השחקנית?"האמת שגם וגם וזה קטע, כי אנ־שים יודעים את השם המלא שלי ורוב ההיכרות היא מהתכנים. אני 'הבחורה של האקדמיה' וטווח הגילים שמזהה אותי התרחב, מילדים שמבקשים שאשלח ברכות עד מבוגרים שרוצים להצטלם איתי. זה הזוי אבל מפתיע וגם כיף, כי אני עושה תוכן שהוא אולי מבוגר וטרחני אבל כולם מתחברים ואוהבים בזכות הסגנון והדרך שאני מדברת על הנושא. זה כיפי, אני מאוד נהנית ואנשים נהנים וזה נראה לי הישג ענק".

כשמטופל מבקש מרופא משפחה המלצה לתוסף תזונה כזה או אחר, פעמים רבות הרופא יגיב בעיקום אף ובביטול, שהרי תוספי תזונה מגיעים למדפים בקלות ובמהירות, שלא כמו תרופות שעוברות תהליך ארוך של מחקרים קליניים ורגולציות. לשיטתו של ד"ר מיכאל הרלינג, מומחה לרפואת המשפחה ומטפל לפי שיטת הרפואה הפונקציונלית, כל עוד יש לכך הקשר רפואי, תוספי תזונה דווקא יכולים לסייע: "בעולם קיימים הרבה כלים שיכולים לשפר את הבריאות שלנו: בין שזה בטיפול או כחלק מאסטרטגיה טיפולית. תוספי תזונה הם פשוט עוד אחד מהכלים האלה, הם כמו תרופות. ולמרות זאת, זה לא משהו שנלמד בבתי הספר לרפואה". כל אחד צריך?"יהיה מאוד לא אחראי מצידי להמליץ על משהו בצורה גנרית. מה שמנחה אותי זה מה יכול לעזור למטופל שלי. לא מתחילים לקחת תוסף תזונה מסוים כי הוא מאוד פופולארי עכשיו או כי חברה סיפרה שמאז שהחלה ליטול אומגה 3 היא מרגישה נהדר. בעיניי, לקיחת תוסף תזונה צריכה תמיד לבוא בהקשר רפואי, למשל אם יש אינדיקציה רפואית כמו שומנים מאוד גבוהים בדם, סיכון גבוה למחלות לב או סיכון לדמנציה, יש סיכוי שהייתי מציע לקחת אומגה 3. כל מקרה נבדק לגופו ולא כל תוסף יתאים לכל אחד. בכלל, אני ממליץ לקבל אומגה 3 מתזונה, מאחר שזו מולקולה שיכולה להתחמצן מאוד בקלות. כשאנחנו נוטלים קפסולה אין לנו מושג איזו דרך חתחתים היא עברה מהרגע שחולצה מבטן הדג ועד לרגע שהיא הגיעה אלינו הביתה, אין פה רגולציה כמו בתרופות מרשם". ואכן על האריזות מצוין תמיד שמומלץ להיוועץ עם רופא."זו איזו אמירה גנרית כזו, להתייעץ עם רופא. לכל רופא יש ידע אחר וגישה אחרת. בפועל, לרופא יש את הרשומה הרפואית של המטופל והוא יכול להבין אם התוסף הזה מתנגש עם תרופות אחרות שהמטופל לוקח. גם כאן זה לא הכי מדויק, כי אנחנו הרי לא לומדים את זה בבתי הספר לרפואה. הכול תלוי מוטיבציה של הרופא לחקור ולקרוא מאמרים ומחקרים בתחום". מה שאתה בעצם אומר זה שאנחנו חייבים להיות צרכנים חכמים."נכון, והיום, למרבה המזל, יש לנו כלים להיות חכמים. הרי נורא קל לשכנע אותנו בפרסומות. למשל, כל מה שקשור בבריאות המוח פשוט מדליק נורה אצל רוב האנשים מגיל מסוים, כמו מילת קסם - וזהו, הם חייבים לרכוש את התוסף הזה. וכאן מגיע החלק של כולנו כצרכנים לקחת אחריות: לקרוא, ללמוד ולחקור בעצמנו. אז יש כמובן את גוגל ולאחרונה נוסף לנו ה־.AI אני אומר זאת מאוד מאוד בזהירות, אבל מניסיון שלי מחצי השנה האחרונה, הוא נותן מענה לא רע בכלל. זה עדיין כמובן לא ברגולציה אבל אני שואל שאלות ברמת רזולוציה מאוד גבוהה, כי אני לא יכול לזכור אינטראקציות של כל התוספים עם כל התרופות בכל גיל ובכל מצב רפואי, וזה נותן תשובות מדהימות". יש תוספים שהחל מגיל מסוים כל אחד חייב לקחת?"התשובה היא לא, בטח לא אנשים בריאים. גם אם בגיל מסוים מתחילה ירידה בתפקוד, בקוגניציה וכיוצא באלה, זה לא קורה באופן גורף אצל כל אחד ובוודאי לא באותו קצב, לכן זה מסוכן ולא אחראי לתת הנחיות גורפות". גם לא בגיל המעבר?"לא. תראי, מה שהכי עוזר בגיל המעבר זה הורמונים. לצערנו, לפני כ-20 שנה פורסם מחקר ענקי בארצות הברית שהראה לכאורה שטיפול הורמונלי גורם לעלייה בתחלואה בסרטן השד. מאז כבר הראו שהמסקנות של המחקר הזה היו שגויות, אבל 'הרכבת כבר עזבה את התחנה' ועד היום יש נשים שחושבות שזה יגרום להן לחלות בסרטן השד. זה רק מחדד את האחריות העצומה שיש לנו כלפי הציבור כשמפרסמים כל מיני דעות מדעיות או מסקנות חותכות. אם את ממש לוחצת, אז החל מגיל 40 הייתי ממליץ לכולם לקחת קולגן וחומצה היאלורונית כתוסף בבליעה. אנשים מכירים אולי את החומצה ההיאלורונית בזריקות מתחום האסתטיקה, אבל בבליעה היא לא הולכת רק לפנים אלא לכל מקום בגוף שיש בו רקמת חיבור: עצמות, גידים, סחוסים ועור. העור אורז את הגוף שלנו והקולגן בונה את המבנה ובונה כל מרכיב של רקמת החיבור. יש סיבים של קולגן שמעגנים את העצבים ואצל כל אחד האיכות והכמות יורדות עם השנים (ככה בדיוק רואים שבן אדם מזדקן). לאורך ההיסטוריה אנשים לא לקחו חומצה היאלרונית ולא קולגן וחיו בסדר, כך שזו לא חובה, אבל אם רוצים להאט קצת את תהליך ההזדקנות של רקמת החיבור, הייתי ממליץ לקחת. אגב, אפשר לקבל אותם מהמזון, פשוט אוכלים רקמת חיבור של חיות (כל אחד יכול להיזכר בסבים שלו שהיו אוכלים את הפולקע של העוף ואז מכרסמים את העצם ואוכלים את הגידים"). אם לסכם, נראה שתוספי תזונה צריכים להילקח יותר ברצינות."חד-משמעית. הגישה צריכה להיות כמו בחיפוש בן זוג לחיים. כמו שאנחנו שואלים את עצמנו עם מי אנחנו רוצים לחיות כל חיינו בקשר מחייב, כך אנחנו צריכים לשאול: אם אנחנו לוקחים תוסף מהיום ועד יומנו האחרון - מה כדאי לנו לקחת? כשבאים בגישה כזו יש מן מסננת הרבה יותר קפדנית, לא לוקחים באופן אקראי. וגם כאן, כמו בחיפוש בן זוג לחיים, יוצאים לכמה דייטים ובודקים אם יש התאמה. יש אולי בכל זאת הבדל, בעולם התוספים אפשר לעשות פוליאמוריה, לא חייבים רק אחד...". תוספי תזונה - הכללים- לנטילת תוסף תזונה צריך להיות הקשר רפואי- אל תתפתו לפרסומים - קראו, שאלו וחקרו- היעזרו ברופא לבדיקת אינטראקציה עם תרופות אחרות- בדקו שיש מחקר על התוסף הספציפי- ניסוי וטעייה - לא כל תוסף מתאים לכל אחד- יש תוספים שניתן לקבל מתזונה

אישה ממששת גוש בשד, רופא מזהה גידול בקולונוסקופיה, אדם עם דלקת פרקים חווה התלקחות, נער מרגיש גוש נוקשה בבית השחי. בום. אזעקה. בהלה. ייעוץ מומחים. רשימה של בדיקות. שמחת תורה, טילים, אזעקות, הרוגים, חטופים, בהלה. מומחים באולפנים, ביקורים של מנהיגים. מייד עם קבלת בשורה על מחלה קשה החיים משתנים, מתחיל מרוץ לאיסוף מידע. מידע על המחלה, על דרכי הטיפול, על הפרוגנוזה. ריצה בין מומחים; זה ממליץ על טיפול אחד, שני ממליץ על טיפול אחר. תוך זמן קצר המטופל ומשפחתו לומדים את החולי ויוצאים למסע הארוך להחלמה. תחילת המסע הוא באיסוף מידע. גיוס מילואים, התארגנות הכוחות, כניסה לתמרון, הרוגים, חטופים. כבר בתחילת המסע להחלמה מתגלים קשיים, לא מאשרים בדיקה מסוימת, אלא אחרת. התור ל-PET CT הוא רק בעוד שישה שבועת. שישה שבועות זה הרבה? זה מעט? זה פרק זמן משמעותי בטיפול אונקולוגי? תפקיד רופא המשפחה בימים אלה הוא פקידותי בעיקרו - הוא מכין הפניות, ממליץ על מומחים ומוודא שהמטופל לא הולך לאיבוד. מטען, צלף, ירי כוחותינו. טפטוף של הרוגים, חטופים, עדיין בהלה. שלב איסוף המידע לוקח זמן. בדיקות דימות שונות, תשובות של יועצים, בדיקות מעבדה ואנליזות פתולוגיה מתוחכמות. בסוף מחליטים על טיפול, פרוטוקול טיפול אונקולוגי, טיפול ניתוחי כזה או אחר, התחלת תרופה חדשה או השתלבות בניסוי קליני. הקשיים לא נגמרים. הרבה בירוקרטיה. איך לא מאשרים לי את הטיפול עליו המליץ המומחה? למה רוצים שאנסה קו ראשון של טיפול כשידוע שהקו השלישי יעיל יותר? אני ממשיך בתפקידי הפקידותי בשילוב ייעוץ ופיקוח ארגוני. אני מקווה שבקרוב נקבל אישור לתרופה, תגיש בקשה לוועדת חריגים, עדיף ניתוח בבית חולים ציבורי ולא פרטי, סבלנות, אתה בידיים טובות. עוד חיסולים, עוד הרוגים, עדיין חטופים, שינויים בהרכב הקבינט. הבהלה מתחלפת בתחושת שליטה. התחלת הטיפול. כמה מחזורים בבית או באשפוז יום, כניסה לניתוח, הסרת גידול, החלפת מפרק או קיבוע שבר. סדרת הקרנות. זה הרגע לו חיכינו, נקודת המפנה בדרך להבראה. לא פעם יש סיבוכים לאורך הדרך, זיהום של צנתר הווריד המרכזי, דלקת ריאות בשל הדיכוי החיסוני, תרומבוזה של וריד עמוק, סיבוך ניתוחי וצורך בניתוח נוסף, תופעת לוואי לתרופה. כל סיבוך מעכב את התהליך, מפחיד ומתיש את המטופל ומשפחתו, שעצביהם מרוטים וכוחותיהם אוזלים. המטופלים הכי קשים במרפאה שלי מטופלים על ידי חבריי בבתי החולים. אני מתעדכן על מצבם ממכתבי השחרור וממשיך להוציא מרשמים ולהנפיק התחייבויות. אני כמעט לא מתערב בטיפולים עצמם ומשמש יותר כפרשן לתהליך ותומך רגשי, כזה שמכיר את המהלך הרפואי ואת צורכי המטופל, אך מודע למגבלות המנהלתיות ובאופן כללי בצד של המטופל. דלקת הריאות קשה ומפחידה, אבל היא לא אמורה לפגוע בטיפול. הסיבוך בניתוח מצער ויעכב את ההחלמה, אבל מה שחשוב זה שהגידול מחוץ לבטן. אל תתרגש מהזיהום בליין, נוציא אותו ונכניס אחר. אלו מהמורות קשות ומתישות אבל אתה בדרך להבראה. עוד הרוגים, עדיין חטופים. חזית נוספת, אזעקות ומקלטים, חזקים בהגנה ובהתקפה, חיסולי עילית. ציינו לאחרונה שנה למלחמה. עברנו בשנה הזו טלטלות לא אנושיות. לא ברור לי אם התקדמנו או שנשארנו במקום. הכרענו וחיסלנו, שיטחנו וחשפנו, קברנו וזעקנו את זעקת החטופים שעדיין במחשכים. הלוואי והיה מישהו חכם ובעל ניסיון, כזה שרואה את התמונה הגדולה, שיכול לומר לי שאנחנו בדרך להבראה. 

עד לאחרונה היו מלמדים בבתי הספר לרפואה שמחלות מעי דלקתיות Intestinal Bowel Disease או בקיצור IBD, ניתן למצוא כמעט ורק במערב אירופה ובצפון אמריקה, אולם תוך עשורים בודדים שכיחות קבוצת המחלות הזו זינקה בתלילות דווקא בקרב מדינות בצד השני של כדור הארץ, היכן שלא חשבו שהמחלה בכלל קיימת, כמו סין ומדינות ערב. כיום אין מישהו בישראל שלא מכיר אדם אשר סובל מהמחלות הללו, והשכיחות לפי הערכות שונות מתקרבת לאחוז מהאוכלוסייה. לא בכדי ישראל אף נמצאת בחזית המחקר והטיפול ב-IBD. אחת הרופאות המובילות בתחום היא פרופ' בלה אונגר, מנהלת השירות לגסטרו-אימונולוגיה במרכז הרפואי שיבא, המסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. בריאיון עימה היא מסבירה מה גורם למחלה, איך קרה ששיעור החולים ממשיך לעלות מדי שנה, מדוע המפתח לריפוי המחלות נמצא בין היתר בחיידקים, מהם החידושים האחרונים בטיפולים ולמה חשוב לאבחן את המחלה מוקדם ככל הניתן. ממה נובעת העלייה בשכיחות המחלה? מה קרה למערכת העיכול של בני האדם?"זו שאלה שמעסיקה רבים מהחוקרים והרופאים בתחום, ועדיין לא הצלחנו להגיע לתשובות חד־משמעיות. האפידמיולוגיה של מחלות מעי דלקתיות השתנתה מאוד בשנים האחרונות. כשאני התחלתי התמחות בגסטרואנטרולוגיה, אם היה מגיע אליי אדם ממוצא ערבי עם מחלת קרוהן, זה היה נחשב נדיר מאוד. בבתי הספר לרפואה היו מלמדים שמחלות מעי דלקתיות, ובראשן קרוהן וקוליטיס כיבית, הן מחלות ששכיחות בקרב אוכלוסיית צפון אמריקה ומע־ רב אירופה, ומי שנוטה בעיקר לסבול מהן הם יהודים ממוצא אשכנזי. כיום, כשמטופל חדש מגיע ומתלונן על תסמינים מחשידים, אני כבר לא שואלת מה המוצא שלו, כי זה נעשה לא רלוונטי. השכיחות בקרב אשכנזים ומזרחים היא כבר כמעט זהה. גם במדינות המזרח כמו סין או במדינות ערב, שבעבר היה נדיר ביותר למצוא את המחלות הללו, זה נעשה שכיח. אנחנו מניחים שאחד הגורמים המרכזיים לעלייה בשכיחות הוא שינוי בסוג המזון. צריכה של מזון מעובד ותעשייתי באוכלוסיות שעד לאחרונה היו מתבססות על מזון מבושל ביתי, ודוגמה טובה לכך היא סין. חומרים משמרים, מווסתים, מזון קפוא מעובד, בגדול כל מה שנועד להאריך את חיי המדף של המזון שלו, ככל הנראה מעודד התפתחות של מחלות מעי". מה מתרחש במעי של אדם חולה?"IBD הן מחלות אינפלמטוריות, כלומר מחלות שבבסיסן יש הליך דלקתי. אם בדרך כלל הגוף מייצר דלקת כדי להתמודד עם פתוגן, חיידק או וירוס שתוקף את מערכת העיכול, ב-IBD נוצרת דלקת ברירית המעי מבלי שיהיה טריגר ברור או צורך של הגוף ביצירה של אותה דלקת. הדלקת המתמשכת הזו בתאי המעי יוצרת פציעה של הרקמה, ולכן נוצרות ההסתמנויות הקלאסיות, כמו שלשול, דימום ממערכת העיכול, חולשה, כאב ובעיות בספיגה של מזון. הדלקת גם גורמת לעיתים לתסמינים במקומות אחרים בגוף, למשל כאבי מפרקים. יש בסיס גנטי למחלה, או כפי שמכנים זאת 'מחלה פוליגנטית', כלומר זה לא גן אחד אלא מספר רב של גנים שאם הם נמצאים אצל אדם מסוים, הסיכויים שלו לפתח מחלה גבוהים יותר. יש גם קשר משפחתי, לעשרה אחוזים מהמטופלים יש לפחות קרוב משפחה אחד עם מחלת מעי דלקתית. הסיכויים של אדם לפתח מחלת מעי עולים ככל שיש יותר חולים במשפחה שלו. צריך להדגיש כי אף שהצטבר ידע רב בשנים האחרונות על התפתחות המחלה, אנחנו עדיין לא באמת מבינים מדוע היא מתפרצת, לכן, כמו במקרים רבים ברפואה כשאנחנו לא יודעים את סיבת ההתפרצות, אנחנו אומרים שזה מולטי־פקטוריאלי, זאת אומרת שיש הרבה גורמים שתורמים להתפתחות שלה - סטרס, גנטיקה, תזונה ועוד". בחזרה לאפידמיולוגיה, האם העלייה בשכיחות מוסברת לא רק בעלייה במספר החולים אלא גם בעלייה באבחון של חולים שבעבר פוספסו?"בעבר אמצעי האבחון המרכזיים היו קולונוסקופיה או CT, בשנים האחרונות המצאה ישראלית שינתה את היכולת שלנו לאבחן מטופלים, הגלולה המצלמת: קפסולה שבולעים אותה ומסתובבים עם פאוצ' שקולט את הסרט שהיא מצלמת, תוך כדי שהיא עוברת בדרכי העיכול. השינוי דרסטי, שכן בעבר אם לא היינו רואים שום דבר ב-CT או בקולונסקופיה, היינו שוללים IBD, אבל הקפסולה מאפשרת לזהות כיבים קטנים יותר במעי של אדם, שהאמצעים האחרים לא מספיק רגישים לזהות אותם. בדיקה נוספת שעוזרת באבחון טוב יותר היא בדיקת קלפרוטקטין בצואה. זהו חלבון שנוצר במצבים של דלקת, שקל מאוד לגלות נוכחות שלו בצואה של אדם. בעבר היינו בודקים נוכחות של הליך דלקתי דרך בדיקות דם אבל זה הרבה פחות רגיש, כי ייתכן שהדלקת לא מספיק חמורה ואז מדדי הדלקת בדם יהיו תקינים למרות שהאדם סובל. לחלופין, אם יש למישהו דלקת גרון או מחלת חום, מדדי הדלקת יהיו גבוהים בלי קשר לאפשרות של IBD. כיום אנחנו נעזרים בבדיקת קלפרוטקטין כדי לקבל החלטה האם להמשיך בבירור עם אמצעים מתקדמים יותר לגבי אפשרות של מחלת IBD. אספקט נוסף שתורם לעלייה בשכיחות זה מודעות. בעבר אנשים שסבלו מכאבי בטן ושלשולים לא הרגישו בנוח לדבר על זה, לא רצו להכביד על המשפחה והסובבים. לפעמים אפילו הייתה בושה בלדבר על זה. היום המטופל הרבה יותר חכם ומשכיל". לא כל כאב בטן זה IBD, אבל מה צריך לעורר חשד שמדובר ב-IBD?"במקרים של כאבי בטן, עצירות או שלשול, חסרים תזונתיים בבדיקות דם או דימום בצואה, צריך לזכור שתמיד קיימות אפשרויות אחרות, בין שזה דלקת בגלל וירוס או חיידק במערכת מסתכם באבחון ומתן תרופה. למשל, אצלנו בשיבא חוץ מלפגוש רופא או רופאה, המטופל מלווה על ידי תזונאי, פסיכולוג ואח שמתמחה בתחום. גם עובד סוציאלי מסייע במיצוי זכויות. הטיפול ההוליסטי מאפשר להגיע לתוצאות טובות יותר, בעיקר לאור התובנה שהסביבה, החל מהמזון ועד המצב הנפשי, משפיעה מאוד על ההתפתחות של המחלה". איזה טיפולים חדשים יש למחלות מעי דלקתיות?"אפשר כיום לחיות חיים מלאים ועשירים עם IBD - אפשר להיכנס להיריון, לעבוד בכל עבודה ולטייל בעולם, אבל חשוב למצוא את הטיפול הנכון עבור החולה, כמה שיותר מהר, כי יש מעגל התדרדרות במחלה. אדם סובל מהתסמינים, הכאבים, השלשול והחשש שלא יספיק להגיע לשירותים, וזה יוצר סטרס נפשי ולפעמים גם קשיים בעבודה ובזוגיות. הלחץ המתגבר מחמיר את הדלקת וכך התסמינים מחמירים. אנחנו רוצים לשבור את המעגל הזה. הארסנל הרחב של התרופות הוא המפתח כיום במציאת הטיפול המיטבי עבור כל חולה כדי לעצור את התדרדרות המחלה, שיכולה להגיע לפעמים למצב שאין מנוס אלא לנתח ולהסיר חלקים מהמעי. השחקן החדש בעולם התרופות הם הטיפולים הביולוגיים. הקו הראשון בטיפול בדלקת סוערת בגוף הוא מתן סטרואידים, טיפול חירום לכיבוי השריפה המשתוללת של מערכת החיסון שיוצרת את הדלקת. אבל אי אפשר לתת סטרואידים לאורך זמן. התרופות הביולוגיות מאפשרות להתערב במרכיבים ספציפיים בהליך הדלקת. יש גם קבוצת תרופות שנקראות 'מולקולות קטנות,' ויש גם אפשרות לקבל זריקות פעם בחודשיים". מה לגבי טיפולים לא תרופתיים?"אחת ההשערות הדומיננטיות בטיפול בתחום זה היא שככל שהאוכלוסייה של החיידקים הטובים במעי תהיה מגוונת וגדולה יותר, זה יעזור לטיפול בדלקת. צריך לזכור שייתכן כי זו שאלת ביצה ותרנגולת, האם האוכלוסייה של החיידקים הטובים במעי נפגעת בגלל  המחלה או שהפגיעה באוכלוסייה הזו יצרה מלכתחילה את המחלה? אבל בכל אופן יש קונצנזוס לגבי החשיבות הרבה שיש לחיידקים הללו, מה שמכונה 'הפלאורה הטבעית של המעי.' יש טיפולים מעולם הרפואה המשלימה שהוכחו כמועילים, כמו כמוסות כורכומין, ויש גם טיפולים ספציפיים כמו דיאטות שמתאימות עבור חולים מקבוצה מסוימת. אנחנו צריכים להיזהר מטיפולים שלא נבדקו בצורה מבוקרת, שכן אפשר גם לגרום לנזק בהתנהלות לא נכונה, אך באופן כללי אני נוהגת לומר שתזונה בריאה יותר היא תמיד גורם חיובי. כשמטופלים שואלים אותי מה לאכול, אני אומרת: תאכלו מה שסבתא שלכם נהגה לאכול, כלומר מה שהיה על השולחן בעולם טרום מזון תעשייתי מעובד". אחרי שמטופל אובחן עם מחלת מעי, איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?"יש מחלות שכבר עם האבחון יודעים לומר איזה טיפולים קרוב לוודאי יהיו טובים יותר עבור החולה, כמו למשל בחלק מסוגי הממאירויות. לצערי ב-IBD אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אנחנו עובדים כיום בשיבא יחד עם מרכזיים רפואיים נוספים על בדיקה שתסייע לזהות לא רק את מיקום וחומרת המחלה אלא גם הטיפול המיטבי עבורה, כדי שנוכל להתחיל בטיפול מותאם אישית כבר משלבי האבחון, ולא רק לנסות תרופות שונות ולראות מה עובד. עצם העובדה שאנחנו עדיין לא באמת מבינים את מחלות המעי ושאנחנו יודעים שיש הרבה חלקים של הפאזל שחסרים לרפואה כדי להבין את המתרחש במערכת העיכול - זו אחת הסיבות שבגללן בחרתי במקצוע הגסטרו וספציפית במחלות הללו מלכתחילה. אני גם שואבת המון סיפוק מהליווי של מטופל לאורך שנים, כי אלה לא מחלות שנרפאים מהן, לפחות לא כיום. כשמגיעים אליי לביקורת מראים לי תמונות מהצבא, ואז מהחתונה ואז תמונות של הילדים. נוצר קשר אישי והיכרות שהיא מעבר לקשר של מטפל-מטופל במקצועות אחרים ברפואה".

ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית ומומחית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מחברת רב המכר 'לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים' (הוצאת מודן), הקדישה במשך שנים את עבודתה המקצועית לחקר הפער המטריד בין כוונות לפעולה. המסע שלה החל בשאלה פשוטה אך מהותית: מדוע אנשים לא עושים את מה שהם רוצים או צריכים לעשות? "כבר בתחילת הדרך שלי כמטפלת ראיתי שיש פער עצום בין הכוונות, הרצונות ואפילו החובות של אדם לבין העשייה", היא מספרת. "זה משהו שהיה לי קשה לתפוס, כנראה בגלל שכילדה שגדלה בתנאים לא פשוטים, הייתי צריכה למצוא דרכים להסתדר בעצמי. הפכתי להיות מאוד פרקטית, כזו שקודם כל עושה, ולומדת תוך כדי תנועה. במציאות כזו שבה צריך כל הזמן לפתור מכשולים ותקלות, מתפתחת הרבה תושייה. המפגשים שלי עם מטופלים שהיה ברור שהם מבינים הכול אבל לא עושים עם זה כלום, לא הפסיקו להטריד אותי". במהלך שנות עבודתה ביקשה שקד להבין את המכשולים העומדים בין רצון לעשייה, והחקר הוביל אותה לתובנה כי מעל כל המכשולים עומד גורם אחד - אובדן האומץ. "העליתי על הנייר את כל הדברים שהבחנתי בהם במהלך השנים ומתוכם יצרתי מודל של שמונה מכשולים, שבמקום הראשון הרחק מהארחים היה  discouragement, בעברית אנחנו מתרגמים את המילה הזו ל'ייאוש' אבל המשמעות באנגלית היא למעשה אובדן אומץ. הבנתי שאומץ הוא מרכיב כל כך קריטי, שאם נחזיר אותו, הוא יכול לעשות הבדל משמעותי בחייו של אדם". בימים אלו סיימה לעבוד על ספר נוסף המתמקד בנושא אומץ, שעתיד להתפרסם לקראת פסח 2025. למה דווקא אומץ?"כי אומץ משפיע על כל הממדים של התפיסה העצמית של אדם, על הדימוי העצמי, על תחושת הערך העצמית ועל הביטחון העצמי. כשיש לאדם אומץ הוא מתנסה, למרות הפחד מכישלון, וכשהוא מתנסה הוא לומד, צומח, מתפתח, משתפר ומשתכלל. הוא לא מבזבז את חייו מנוהל על ידי חרדות ופחדים ומה יקרה, האם אהיה מספיק טוב והאם אהיה בסדר. האומץ הוא 'המשפיען' של הנפש, וברגע שמצליחים להחזיר למישהו את האומץ, תיפתח אנרגיה חדשה ואפשרויות חדשות". 'להחזיר אומץ' כלומר, אומץ זה משהו שבהכרח היה לנו בעבר?"היה לנו, לכולנו. אנחנו נולדנו עם אומץ טבעי. הרי אם לתינוקות לא היה אומץ, אם הם היו פוחדים מכישלון - הם לא היו הולכים, הם היו זוחלים עד עצם היום הזה. מה שאנחנו נולדים איתו זה בעצם ה-striving, מה שבעברית מתורגם ל'חתירה', והחתירה הזו כוללת בתוכה רצון, שאיפה ומאמץ. היום יש הרבה אנשים שיש להם רצון אבל אין שאיפה, או שיש רצון ושאיפה אבל אין בהם מוכנות למאמץ, ולילדים יש את שלושתם. לפני כמה ימים קיבלתי מחברה סרטון של תינוקת בת ארבעה חודשים של קרובת משפחתה, ובסרטון הניחו צעצוע כחצי מטר ממנה, ורואים איך הילדה מסתכלת עליו, מחשבת, מנסה, מתעייפת וממשיכה, עד שהיא מצליחה לזחול אליו. ואת רואה איך היא שמה את היד על הצעצוע והינה עולה החיוך הזה של 'אני בכוחות עצמי.' היא לא נשארה במקום ואמרה לעצמה 'אוי זה רחוק, זה קשה מדי, לא, אני חלשה מדי', כי היא לא איבדה עוד את האומץ ואת החתירה הטבעית הזו". מתי ואיך אובד האומץ?"יש שתי סיבות שבגינן אנחנו מאבדים את האומץ. האחת קשורה בחוויות לא טובות ובכישלונות, 'מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין,' כלומר עצם החוויה יכולה להביא לזהירות והססנות. הסיבה השנייה ובעצם העיקרית לאיבוד או היא תגובות חברתיות לא נורמליות לכישלונות. כבר בגיל צעיר מאוד, כשילד נופל התגובה שלנו יכולה להיות 'אבל אמרתי לך לא לרוץ' או 'למה אתה לא נזהר'? ולתגובות האלו יש השפעה דרמטית על הילדים, כי זה רגע שבו נוצר קשר הדוק בין כישלון לאובדן אהבה ולאובדן שייכות. הקשר הזה כל כך חזק שאנחנו מעדיפים לא לעשות מאשר לעשות ולהיכשל, כשאין טעות גדולה יותר - הרי לא לעשות גרוע הרבה יותר מאשר לעשות ולהיכשל". להחזיר את האומץ הגישה של שקד, כפי שמוצגת גם בספרה 'לקפוץ למים', מבוססת על התיאוריה של מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית אלפרד אדלר, המוכרת כפסיכולוגיה 'האדלריאנית'. לפי אדלר, כל תנועה של האדם, נפשית או פיזית, מכוונת להשגת תחושת שייכות, כלומר "התחושה שאנחנו אהובים, רצויים ונחוצים, שיש לנו מקום וערך," כותבת שקד. כשאנו נכשלים, טוענת שקד בספרה, תחושת השייכות שלנו מתערערת. את הקשר בין כישלון לאובדן ערך היא מדגימה ברגשות החזקים שעולים לאחר שאנו עושים טעות, במקום לראות בטעות שלנו מקום ללמידה אנו חשים בעיקר בושה, השפלה, כאב, עלבון ופחד - "רציתי שתבלע אותי האדמה". לשיטתה, עידוד נכון - כזה שמשנה את הדעה של אדם על עצמו לטובה - הוא אחד הכלים החזקים ביותר בכל תהליך ליווי, החל מהורות ועד לטיפול. לטענתה עידוד בגיל מוקדם הוא כמו חיסון לנפש, וכשהורים מצליחים להעביר מסר שהאהבה והקבלה שלהם אינן תלויות בהצלחות, הילדים גדלים עם תחושת ערך בסיסית יציבה. "כשילד אומר 'אני לא יכול' או 'זה קשה', התפקיד שלנו כהורים זה להגיד לו - 'אתה עוד לא מאומן', זה שינוי משמעותי ומשנה חיים, כי אם זה רק עניין של אימון, יש טעם לנסות". ומי שאינו מחוסן, אפשר להחזיר את האומץ?"תמיד אפשר להחזיר חלק מהאומץ, ולא צריך הרבה אגב, כי בסך הכול ההבדל בין חוסר אומץ לאומץ זה להגיד משהו שאני רוצה להגיד, לבקש משהו שאני רוצה לבקש, משהו שאני רוצה לעשות, משהו שאני רוצה לסרב לו. עם קצת אומץ אנחנו בדרך חדשה, כי אומץ מחדיר אנרגיה. אם המכשול הראשון לאי־עשייה מייצר discouragement, מעגל של פקפוק, פחד, פסימיות, פאסיביות, מעגל שמזין את עצמו, אז אומץ הוא מעגל של אמונה, אופטימיות ואקטיביות. כשאנחנו נמנעים מהתנסות, אנחנו נחלשים, אין לנו כוח, יש שיגידו על עצמם שהם 'עצלנים'. אומץ נותן כוח לעשות משהו ולהיכנס למעגלשל עשייה ונתינה שייצר עוד יותר חוויות מעודדות". יש אנשים שהם יותר אמיצים מטבעם?"כולנו כאמור נולדנו אמיצים, כולנו למדנו ללכת, אבל יש הבדלים מולדים מבחינת הטמפרנט, יש ילדים שיש להם נטייה ליותר אקסטרוברטיות, ילדים עם יותר סקרנות ופתיחות לדברים חדשים, ויש ילדים יותר מופנמים, שיש בהם יותר חשש והססנות. אז כן, יש נקודות פתיחה שונות, אבל זה לא מה שקובע בסוף. מה שיקבע זה אם יהיה עידוד בסביבה, איך נטפח אותם, אם נימנע מלתת חסות יתר לילדים המופנמים יותר ונעודד אותם ולעומת זאת נימנע מלבקר את הילדים הסקרנים. חסות יתר וביקורת הן הפעולות ההפוכות מעידוד. ואגב , אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות הוא לשתוק במקום לבקר . כשאדם נכשל אל תגידו כלום , ועוד פחות ' אמרתי לך'. הוא יודע שהוא טעה, אנחנו לא מחדשים לו דבר . הוא פשוט עומד אל מול התוצאות של מה שעשה וכאן מתרחשת באופן טבעי למידה , ולכן התפקיד שלנו הוא לא להגיד, להפסיק את הביקורת, להפסיק את הנדנוד, להפסיק את כל מה ש'מוריד' אותם . אל תהיו 'מורידים, 'תהיו' מרימים".  על גבורה ואומץ בתקופה שבה אנו פוגשים כל יום סיפורי גבורה, אנשים שעשו את הבלתי אפשרי, עולה השאלה האם מעשה צמח לנו כאן דור שלא איבד את האומץ שלו, אך כשאני מפנה את השאלה לשקד היא מתקנת אותי: "כל מעשי הגבורה שאנו שומעים עליהם לא נעשו בהכרח מתוך אומץ, הם נעשו מתוך משמעת, או בעצם מההבנה שיש משהו שהוא חשוב מהם, משהו ששווה להסתכן בשבילו. כשיש מסגרת תומכת, אם זה בצבא או בכיתה או בחבר'ה, האחווה שסובבת אותם, היא מאפשרת להוציא מכל אחד ואחת את המיטב. תשאלי כל אדם שעשה מעשה שללא ספק נחשב למעשה גבורה, הוא יגיד לך 'עשיתי רק את מה שהיה עליי לעשות'. באותו רגע הוא לא חשב שזה היה מעשה גבורה, הנתינה, ההבנה שהם מסייעים לאחרים, זה מה שעוזר להם להתגבר על הפחד, להתגבר על הסכנה". 8 מכשולים בין רצון לעשייהמודל Wishful Doing של אנאבלה שקד מתאר את שמונת המכשולים העומדים בפנינו בין רצון לעשייה, ואלו הם: 1. פחד מכישלון ואובדן אומץ - בראש ובראשונה, אובדן אומץ הוא שמוביל לצמצום העצמי ולהימנעות. בחברה הישגית שבה כישלון והצלחה נתפסים כמדדים לערך האדם, המשימה היא לנתק את הקשר בין כישלון לאובדן ערך. "כישלון הוא ניסיון שלא עלה יפה", או כמו שווינסטון צ'ר'ציל אמר: "הצלחה היא לנוע מכישלון לכישלון בהתלהבות".2. תבניות חשיבה מגבילות - מה שאנו חושבים על עצמנו פועל כ'נבואה שמגשימה את עצמה'. אם נחשוב לדוגמה כי אנחנו מבוגרים מדי בשביל לשנות מקצוע, אנחנו לא נשנה מקצוע על אף שאנו רוצים בכך. שינוי התבנית מוליד אפשרות חדשה.3. האם הרצון אמיתי? יש לנו רצונות שהם 'מס שפתיים', "אני רוצה להיכנס לכושר", האם באמת? או שבעצם הרצון הוא להיות בריאים, וחדר כושר זה מה ש'נכון וצריך'. אם יש לכם רצון שאינכם בטוחים שהוא אמיתי, נסו לדמיין מה היה קורה אם היה מתאפשר לכם לוותר עליו. אם התרעמתם - אולי הרצון אכן אמיתי, אם הרגשתם הקלה, ייתכן שהרצון לא אמיתי או שזה נובע מהמכשול הרביעי.4. מוכנות לשלם את המחיר - האם אתם רוצים להיכנס לכושר באמת או שאתם רוצים להיות חטובים ויפים 'ללא מאמץ'? כדי להגיע לעשייה צריכה להיות הנכונות לשלם את המחיר הנדרש.5. הגבלת אנרגיה - כשסך כל האנרגיה שלנו בתוך היום-יום מוגבלת, בדרך כלל נשקיע את האנרגיה במה שנמצא בראש סדר העדיפויות, ואם הרצון שלנו לא נמצא שם הוא לא יתגשם. יש כאן משימה של תעדוף נכון - למשל, לא לתת לרשתות החברתיות לגנוב את תשומת הלב שלכם, ולפני שאתם מדליקים את המסך, חשבו מה אתם רוצים לעשות, מה נחוץ לכם ומה שווה את הזמן שלכם.6. חוסר תכנון - כשהמטרה נראית גדולה מדיי וקשה להשגה, כדאי לחלק אותה להרבה צעדים, לתכנן כל צעד - מה צריך לקרות קודם ומתי, מה עלול להשתבש ואיך מתגברים על כך. כשמישהו עושה תואר הוא לא פשוט 'עושה תואר', הוא נרשם ללימודים, משלים בחינת קבלה, מופיע בשיעורים, נבחן, ואחרי שהוא עושה את זה במשך זמן מסוים רק אז הוא מקבל תואר. בלי תכנון אין היתכנות.7. כוח ההרגל - מבין כל ההרגלים שלנו, פעולות אוטומטיות כמו לצחצח שיניים כל בוקר, יש גם הרגלים רעים, כמו להתחיל את הבוקר ברשתות החברתיות במקום בתכנון היום. כדי להתגבר על כוח ההרגל צריך לייצר הרגל חדש, ודרך טובה לעשות זאת היא לפרק את הדבר לפעולות קטנות, אוטומטיות, ולתרגל אחת־אחת עד שהן הופכות יחד להרגל חדש.8. חוסר עזרה - הקושי לבקש עזרה קיים אצל כמעט כולנו, החשש שמא הדבר יתפרש כחולשה או העדפה לא להטריח אנשים אחרים מונע מאיתנו לקבל עזרה, אך למעשהמעטים הדברים שאפשר להגשים לבד, ולכן כשיש רצון, הדבר הראשון שעליכם לשאול הוא - מי יכול לעזור לי?

הכתבה בשיתוף רולטיים עם ביקושים קשיחים וקהל יעד מבוסס, שנפגע פחות בתקופות מיתון, תעשיית מותגי היוקרה ובתוך כך שעונים ותכשיטים היא הרבה יותר מוגנת ממה שנדמה. ישראלים אוהבים מותגים שמשחקים תפקיד בחיים שלהם ומחקרים מראים שככל שהמצב החברתי והביטחון המדיני ירודים, כך האמון במותגי יוקרה בקרב הישראלים עולה. רכישה של מותגי יוקרה, כשהמחיר אינו מהווה שיקול, מספק ומעניק רגש של תחושת ביטחון. מותגים מוכרים ומוערכים מספקים לצרכן ערכים חשובים. מדובר בסוג של תעודת ביטוח שהמוצר איכותי מאד, שהוא מספק ערך חברתי וגם סטטוס. IMPRESS מציגה גידול שנתי של 30% בהיקפי קניה באתר הסחר האינטרנטי שלה. חלק לא מבוטל נובע מרכישות של שעוני יוקרה, שמהווה חלק משמעותי בצמיחה של החברה. מותגי יוקרה הפכו לנוכחים במיוחד גם בזירת הסחר האלקטרוני. על פי דו"ח שפרסמה לא מכבר חברת היעוץ מקינזי, עד לשנת 2030 מכירות מסחר אלקטרוני של מותגי יוקרה צפויות להגיע ליותר מ-25 מיליארד דולר. יתרה מכך, בתחומי המסחר האלקטרוני היוקרתי, מסתמנת צמיחה גדולה בהרבה מתחומים רבים אחרים של מסחר ברשת. קרין קיש-קליסקי, מנהלת הסחר והשיווק של היבואנית רולטיים שמפעילה את רשת חנויות IMPRESS, מציינת שרכישת מותגי יוקרה באינטרנט הפכה נפוצה מאוד במיוחד בשנים האחרונות. האפשרות לרכוש בלחיצת כפתור תפסה תאוצה משמעותית בזכות תקופת הקורונה, שהיוותה קטליזטור משמעותי לרכישות מקוונות. מאז 2020 ב-IMPRESS יש גידול משמעותי שנתי של למעלה מ-;30% ברכישות און ליין", היא אומרת. "גם לרשתות החברתיות יש השפעה מאד גדולה על הרגלי הצריכה שלנו, ולכן די סביר שבעידן האינסטגרם והטיקטוק החשיבות והעניין במותגי יוקרה רק מתגברת. מותגי היוקרה למדו להעריך ואף לחבב את המדיה החברתית, והבינו כיצד לרתום אותן כדי לפנות בצורה אפקטיבית ללקוחות שלהם ובתוך כך להניע אותם לקניה". רשת IMPRESS מפעילה 17 סניפים בקניונים מובילים בפריסה ארצית, אתר האינטרנט של החברה מתנהל כחנות לכל דבר ועניין, מגלגל את היקפי המכירות הגדולים ביותר בהשוואה לשאר החנויות, ומציע חוויית קניה יוקרתית וייחודית שכוללת הדמיות מדויקות של צילומי 360 מעלות של השעונים כמו גם של התכשיטים שמשובצים באבני חן ויהלומים. היתרון המובהק שלנו על פני המתחרים" אומרת קיש-קליסקי שיש לנו נציגי מכירות שמלווים את הליך הרכישה האינטרנטית, תוך מתן ייעוץ והכוונה עד להשלמת הרכישה. מדובר בחוויית קניה אקסקלוסיבית בעיקר כשמדובר ברכישה של מוצר יוקרה שכמובן גם נשלח לבית הלקוח בצורה מאובטחת. לצד אלו החנויות הפיזיות שאנו מפעילים מאפשרות התרשמות מלאה ממגוון הפריטים אותם ניתן למדוד ולהרגיש פיזית את המוצר ואת ההחלטה על הרכישה ניתן לבצע בחנות או באתר. האתר שלנו הוא האתר הרשמי של היבואן המקומי, וזה מהווה את תו האיכות והאחריות למוצרים שנמכרים בו". הקבוצה השקיעה בשנה האחרונה, כ2-מיליון ₪ באתר ייעודי חדש אשר יושק ברבעון הראשון של ,2025 וישפר בצורה משמעותית את חוויית הקנייה. קרין, נסי לדייק עבורנו, מהו בעצם שעון יוקרה? "עולם שעוני היוקרה מורכב ממגוון רב של מותגים וברמות מחיר שונות. לרוב מדובר במותגים שמספקים לעונדים אותם תחושת של סיפוק, אושר ופאר שכמעט ואי אפשר להשיג באמצעות מוצר אחר. שעון יוקרה עשוי מחומרים איכותיים, רמת הגימור שלו גבוהה ולעיתים הוא מיוצר 100% בעבודת יד, מעוצב בסגנון מיוחד שמושך את העין ומכיל מנגנונים מורכבים עם פונקציות מיוחדות". קולקציית שעוני היוקרה של IMPRESS כוללת בין השאר את המותגים:  Vacheron Constantin, Breguet, Blancpain,  Zenith, Hublot, Omega, Longines ועוד. "אנחנו מציעים גם מגוון גדול של מותגי תכשיטי יוקרה כולם משובצים ביהלומים טבעיים ובאבני חן וברמת גימור מהגבוהות בעולם", אומרת קיש-קליסקי ומוסיפה "רכישת שעון יוקרה מסתכמת בסכומים גבוהים שנעים בין 30,000 שקל ועשויים להגיע עד לכ-5 מיליון שקל. לא מדובר בקניה אימפולסיבית, זו קניה מאד שקולה ושביעות הרצון של הלקוחות שלנו היא הנכס החשוב ביותר של החברה שלנו. הרבה מהלקוחות שלנו הם לקוחות חוזרים ונאמנים לנו ולמותגים המיובאים על ידינו, עובדה שמרגשת אותנו בכל פעם מחדש". קיש-קליסקי בוחרת להפנות זרקור לשניים ממותגי היוקרה של הרשת:  Vacheron Constantin הוא יצרן שעוני יוקרה עילית שנוסד בשנת 1755 ומאז , למעלה מ-260 שנה, פועלת החברה באופן רציף ביצירת שעונים עתירי מלאכת מחשבת, פיתוחים טכנולוגיים ומלאכת יד רבה, כל זאת לאור המסורת שלה וכישורי השענות עתיקי היומין. מוטו החברה: "שאף לגבוה ביותר אם הדבר אפשרי, והוא תמיד אפשרי״, מהווה מאפיין עיקרי של כל שעוניה. לכן הם גם זוכים לחותמת ז'נבה סיל היוקרתית בדמות חריטה מיוחדת בגב השעון. השעונים מיוצרים בקפדנות יתרה תוך שימת דגש על גימור עילאי של החומרים, עיצוב מסורתי אך גם חדשני ועל זמני, פיתוחים אין ספור של רכיבי מנגנונים מכאניים עדינים ושימוש בחומרים יקרים, ביניהם זהב ורוד ולבן, פלטינה ועוד. לא בכדי הוכתרה 'ושרון' בראש פירמידת שעוני היוקרה. Zenith היא יצרנית שעוני יוקרה שוויצרית, שנוסדה בשנת 1865. החברה מקפידה על ייצור מנגנונים פורצי דרך, ביניהם מנגנון ה'אל- פרימרו,' מנגנון הכרונוגרף הראשון שיוצר בשנת .1969 פעימות שעוני זניט הן מהירות ובקצב שאינו תמיד אופייני לסגמנט שעוני היוקרה. הראייה הברורה לכך היא שרוב שעוני החברה פועמים בקצב של 36,000 פעימות בשעה ומאפשרים מדידת זמן מדויקת במיוחד. עולם השיווק של שעוני היוקרה מאופיין במהלכים שיווקיים אקסלוסיביים אלמנט נוסף שהוא חלק בלתי נפרד מהקסם וההילה של עולם השעונים הוא מכונת השיווק שעומדת מאחוריהם. כמו בכל מהלך שיווקי שבראשו עומדים עולם תוכן או דמות מוכרת ומעוררת עניין והשראה כך גם בתחום השעונים אנחנו רוצים להיות חלק מהקסם וההילה. זה מאפשר לנו להרגיש שאנחנו והלקוחות שלנו הם חלק מההצלחה של המותג. אומגה למשל היא מודדת הזמנים הרשמית של המשחקים האולימפיים שמתקיימים כבר יותר מ 100 שנים ולאחרונה השותפות הזו הוארכה עד לשנת .2032 דוגמא נוספת היא של מותג השעונים היוקרתי לונג'ין שהודיע לפני פחות משנה על הצטרפותם של שני שחקנים מוכרים ומוכשרים לנבחרת השגרירים של המותג: האחת היא ג'ניפר לורנס, אחת השחקניות המוכרות והמוצלחות בעולם בשנים האחרונות, והשני הוא רגה ז'אן פייג', הידוע בזכות תפקידו בסדרה עטורת השבחים 'ברידג'רטון' וגם משובר הקופות 'מבוכים ודרקונים'. מותג השעונים היוקרתי HUBLOT (הובלו) שידוע לא רק בעיצוביו החדשניים ובחומרי הגלם הייחודיים שלו, אלא גם ברשימת השגרירים המרשימה שלו ביניהם ניתן למנות כוכבי ספורט כמו קיליאן אמבפה, יוסיין בולט וגם את המנטליסט ליאור סושרד. הם מייצגים את החזון ואת ערכי המותג ובהם חדשנות, נועזות, דיוק ופתיחות, יצור של שעונים ייחודיים, שמשלבים בין טכנולוגיה מתקדמת לעיצוב מרהיב.  הקשר אחרי הרכישה חשוב לא פחות משלב הרכישה עצמו. "עצם היותנו אתר ישראלי של יבואן רשמי מקל על הקשר איתנו גם אחרי הרכישה, גם אם מדובר בשירות או בקבלת מידע נוסף. אי אפשר שלא להתייחס למערך השירות הכולל, אותו אנחנו מציעים ללקוחות שלנו. אומרת קיש-קליסקי. "אנחנו מפעילים מעבדה מורשית לתיקון שעונים שהיא ייחודית בארץ. המעבדה מספקת שירות ותיקונים לכלל מותגי הרשת ועומדת בסטנדרטים הגבוהים בעולם. במעבדה עובדים טכנאים מוסמכים מטעם המותגים הבינלאומיים". מועדון VIP - עולמות תוכן ושירות בסטנדרטים בינלאומיים בחודשים הקרובים יפתחו שני סניפים נוספים של רשת .IMPRESS האחד יהיה במתחם G שבאזור גלילות שבהרצליה ובנייתו נשלמת בימים אלו והשני יפתח בכיכר המדינה שבתל אביב, סניף שיתפקד כמועדון לקוחות יוקרתי. "למועדון ה- VIP יוכלו להיכנס לקוחות שרכשו בעבר את אחד ממותגי היוקרה של החברה, מעבר לרכישה של מגוון מוצרי החברה, הם יוכלו להנות במקום גם מטעימות של משקאות אלכוהוליים כמו גם מערבי תוכן שיהיו מיועדים רק לחברי המועדון. בערבים האלו יתקיימו ערבי טעימת יין, ארוחות שף, הרצאות שקשורות לעולמות התוכן שהחברה עוסקת בהם, סדנאות ועוד. "המקום ישמש גם כמקום בו ניתן יהיה לקיים פגישות עסקיות של לקוחותינו אומרת קיש-קליסקי ובכך בכוונתנו להרחיב את החווייה היוקרתית של רכישה בלבד, לעולם שלם של יוקרה. אנחנו מחוייבים להביא ללקוחותינו את החידושים האחרונים בעולמות השעונים והתכשיטים, לאפשר להם ליהנות מקולקציות תכשיטים והשעונים מהמובילים בשוק העולמי".

הכתבה בשיתוף עמותת נחמה והצלה לישראל שבועות הראשונים לפרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', צה"ל התמודד עםמחסור בציוד ללחימה. לוחמי המילואים הרבים שגוייסו בצו 8 העידו כי אין מספיק אפודים קרמים, קסדות, מזון וציוד רפואי ולוגיסטי. אחת העמותות שנרתמה מיד למאמץ המלחמתי ופעלה לגיוס תרומות לטובת ציוד לחיילי צה"ל וכן לתושבי עוטף עזה והצפון בהיקף של מיליוני שקלים, היא עמותת 'נחמה והצלה לישראל'. "כשהודיעו על גיוס מילואים מלא, אני ואחי שמשרתים במילואים, הבנו שהצבא לא יוכל לדאוג לכך שכל אחד מעשרות אלפי החיילים יקבל אפוד. גם האפודים שסופקו היו ישנים. היו לוחמים שקיבלו אפודים ממלחמת יום כיפור. הרגשנו שבתקופה הקשה הזאת, שלא ידענו כמותה לפני כן, זה הזמן לאחדות ולחוסן. גייסנו את כל המשאבים והקשרים שלנו והקמנו חמ"ל ענק של ציוד לצה"ל ולתושבי העוטף והצפון", מספר מושיקו מוסקוביץ, מנכ"ל עמותת נחמה והצלה לישראל, שאותה ייסד יחד עם אחיו, שמוליק מוסקוביץ. חודש לפני המלחמה, מושיקו מוסקוביץ (40, לוחם במילואים בהתנדבות) ואחיו סא"ל במיל' שמוליק מוסקוביץ (45, איש מילואים בפיקוד העורף וסמנכ"ל בחברת הייטק), הקימו את עמותת נחמה והצלה לישראל על שם אמם נחמה מוסקוביץ ז"ל. "אמא שלנו, נחמה, הייתה עובדת סוציאלית שניהלה את היחידה להתמכרות לסמים בעיריית בני ברק. היא נפטרה לפני 10 שנים בגיל 64 ממחלה והיה לנו חשוב להנציח אותה עם עשייה למען החברה. היא תמיד חינכה אותנו לסיוע ולעזרה לזולת בכל הזדמנות וזה מה שעשינו", מספר מושיקו. "אני עבדתי במשך שנים כראש אגף מבצעים וקשרי ממשל בארגון 'איחוד הצלה' ועסקתי בקידום יוזמות חקיקה למען רפואת חירום ושיתופי פעולה מול גורמי חירום. בשנה שעברה אני ואחי החלטנו להקים עמותה שתיתן מענה לאנשים חולים; במסגרתה, אמבולנס לנזקקים שכלל ציוד רפואי, הסיע חולים לבדיקות או לטיפולים שהם לא מקרי חירום. למשל, חולים שהיו צריכים לעבור טיפול דיאליזה והיו זקוקים להסעה לבית החולים. בנוסף, הסענו חולים לאירועים חשובים, כמו לדוגמה סב שרצה להיות נוכח בחתונת נכדו ועוד". זמן התרעננות בעקבות המלחמה, מושיקו ושמוליק החליטו לשנות את פעילות העמותה. "בשביעי באוקטובר הגעתי לשדרות ופיניתי פצועים והרוגים. שוחחתי עם אחי והבנו שאנחנו צריכים לענות לצרכי השעה, ולהתמקד בגיוס כספים לטובת רכישת ציוד לחיילי צה"ל", מספר מושיקו. "הקמנו, כאמור, חמ"ל בווילה ברמת גן שבזכותו הצלחנו לגייס תרומות ותקציבים בארץ ובחו"ל עבור רכישת ציוד טקטי כמו אפודים קרמים, קסדות וציוד רפואי והיגייני. גייסנו מעל למיליון וחצי שקל בתוך חודשיים וסייענו לא רק לכוחות הביטחון, אלא גם לאזרחים נפגעים ולמשפחות שפונו מיישובי עוטף עזה וצפון הארץ. מדהים היה לראות כמה אנשים נרתמו לטובת העניין, ישראלים, יהודים מהתפוצות וגם מדינות התומכות בישראל כמו טייוואן, שתרמה מאה אלף שקל. זה מחמם את הלב". וכך מאז אוקטובר 2023 העמותה מקדמת שלל יוזמות ופעילויות, אחת מהן היא אוטו גלידה שהסתובב בחודשי הקיץ בין בסיסי צה״ל ושטחי כינוס בדרום ובצפון הארץ ופינק את החיילים והחיילות בגלידות ובארטיקים. המיזם, שנתמך על ידי משפחת ספרא מברזיל, הגיע גם לכלבי העוקץ שזכו לגלידה מיוחדת המותאמת להם. "כאחד שמשרת בימים אלו במילואים, אני יודע כמה חשוב לרענן את החיילים והחיילות. "לפעמים יש חשק ללקק גלידה ואין באזור הלחימה קיוסק לקנות בו. אז דאגנו לאוטו הגלידה שיגיע עד לחיילים. בנוסף, היה לנו חשוב לפנק עם גלידה את הכלבים של יחידת עוקץ שעושים עבודה מטורפת בעזה ומגנים על הלוחמים שלנו", מציין מושיקו. "עכשיו, כשהחורף מגיע, הפכנו את אוטו הגלידה לאוטו מרקים, תה וקפה, על מנת לחמם את חיילי צה"ל והמילואימניקים בגבולות עזה והצפון". סיפוק עצום העמותה אף גייסה כספים ליוזמות מבורכות אחרות, כמו רכישת שקי מזון לכלבים שבעליהם נרצחו בקיבוץ בארי וביישובי עוטף עזה. עוד פעילויות כוללות: שיתוף פעולה עם חברת אמדוקס , שבמסגרתו נתרמו מחשבים ואייפדים לתושבי שדרות השוהים במלון בירושלים. בנוסף, מושיקו פעל לקידום הקמת כיתת כוננות עירונית בקריית שמונה בעלות של מעל מאה אלף שקל, יחד עם עידו חג’ג’ מקבוצת חג’ג’. "כיתת הכוננות תיתן מענה חירום מיידי בקריית שמונה במקרה של חדירת גורמים עוינים, ותיפתח בתיאום עם ראש העיר אביחי שטרן ופיקוד העורף. התרומה כוללת תקציב כספי לכיסוי הוצאות ההקמה, רכישת קסדות, אפודים, מדים טקטיים, ציוד רפואי, עזרה ראשונה ועוד", אומר מושיקו. לאחרונה העמותה השיקה משאית להובלת ריהוט וציוד למען מפונים מהעוטף ומהצפון - המיזם מנציח את הלוחם ניתאי מטודי ז"ל, שנפל בקרבות בעזה. "כשהגענו לשבעה לנחם את משפחתו, אמו, לרה, ביקשה שנקים פרויקט להנצחת בנה", מספר מושיקו. "אנחנו עובדים עם עמותה שאוספת ריהוט, מובילים אותו במשאית ותורמים אותו לתושבי הצפון והדרום שנאלצו להתפנות מביתם ואין להם ריהוט בבית שאליו התפנו. לשמחתנו, אנחנו מקבלים פניות מתושבי העוטף שמבקשים שנאסוף אלינו את הריהוט שנתרם כי הם חוזרים הביתה". כיום, העמותה ממוקמת בגבעתיים בבניין שהתקבל בתרומה וכולל מקלט גדול ומשודרג, המאפשר לעמותה להמשיך לפעול גם במקרי חרום. בנוסף העמותה תפעיל במקום מרכז להשאלת ציוד רפואי, הכולל מחוללי ובלוני חמצן, כסאות גלגלים, קביים, וכו'. מושיקו שמתכנן בסיום המלחמה לעבוד בתחום הייעוץ האסטרטגי וקשרי ממשל, מג'נגל בימים אלו בין לחימה בעזה לפעילות העמותה, ומעיד כי הוא חש סיפוק עצום: "מעבר לתרומה עצמה - למרק, לגלידה, לאפוד או לקסדה - לחיילים הכי חשוב לדעת שמישהו חושב עליהם. בחודש יוני האחרון ערכנו אירוע תמיכה למען ישראל בברזיל ושם אמרתי בנאום שהמלחמה הזאת היא לא מלחמה נגד ישראל, אלא נגד העם היהודי. כל יהודי צריך לתרום בדרך שהוא יכול - מי שלא יכול להילחם, יכול להכין אוכל לחיילים, לאסוף ציוד או לתרום כסף. אנחנו מזמינים אנשים לקחת חלק בפעילות העמותה, לתרום ולהתנדב".

הכתבה בשיתוף ASUS ממש לאחרונה, השיקה ASUS את מוצר הדגל החדש שלה, ה-ExpertBook P5 (P5405), המייצג נאמנה את הדור הבא של המחשבים הניידים. בחברה יודעים לספר כי ה-P5 הוא הדגם החדש בסדרת  ה-ExpertBook של ASUS, המציעה מחשבים בעלי ביצועים גבוהים, משקל דק, עיצוב יוקרתי, קלים לנשיאה ולהתניידות, עם מגוון כלים שימושיים המבוססים על בינה מלאכותית. בנוסף מדובר במחשב ה-Copilot + PC הראשון בחטיבה העסקית של ASUS. מהפכת ה-AI לא פסחה על שום פינה בחיינו ועתה, היא פוגשת אותנו גם בזירת המחשבים הניידים. ASUS מנצלת את יתרונות ה-AI בסדרת ה-ExpertBook שלה - לביצוע משימות שונות ולהבטחת רמת אבטחה גבוהה במיוחד עבור פרטיות המשתמש ושמירת הקבצים השונים אותם הוא מאחסן במחשב.  ה-ExpertBook P5 של ASUS מצויד ב-3 מנועי AI מתקדמים - ומציע שיפור בביצועי הבינה המלאכותית - עד פי 3 בהשוואה לדור הקודם ולמעלה מ-100 TOPS. המעבד, הליבה הגרפית עם האצת XMX וליבות ה-NPU מספקות עוצמה "שלא נראתה במחשבים עסקיים. המחשב החדש מתבסס על מעבדי הדור הבא של מעבדי אינטל Intel® Core™ Ultra (Series 2) ומאפשר למעשה את השימוש ביישומי ה-AI הייחודיים של ASUS. לדוגמה, מערכת AI עבור חיפוש קבצים מתקדם המאפשרת לנהל את הקבצים בצורה יעילה בלחיצת כפתור אחת. הכלי הזה מציע רישום הערות לאחר מפגש ותמלול פגישות, וכן תקשורת ברורה ואחידה עם תמיכה בשפות שונות. כלי נוסף ממנו תוכלו ליהנות במחשב החדש של ASUS מוגדר על ידי החברה כ"מערכת AI לעבודה מודרנית סוחפת". מדובר בטכנולוגיה חדשה מבוססת בינה מלאכותית לביטול רעשים וכן פונקציה קולית חדשה לשיפור קול הדובר בשיחות ועידה - קוליות או וידאו. להגן על נתונים ועסקאות ASUS כאמור, מכוונת למגזר העסקי שמחפש שימוש יעיל ופרודקטיבי במיוחד במחשב נייד. מלבד זאת, בחברה זיהו את הקפיצה המשמעותית בשיעור איומי הסייבר השונים, שנתח בלתי מבוטל מהם כולל ריגול תעשייתי, גניבת מידע וניסיונות פגיעה אישיים בתוך המגזר העסקי - שנדרש היום יותר מתמיד לאבטח עצמו. כמענה לצורך זה, ה-ExpertBook P5 מציע הגנה על נתונים באמצעות תכונות אבטחה מתקדמות המובנות בתוכו (BIOS בדרגה מסחרית, מוכן ל-NIST-155 ו-Windows 11 Secured core PC) תכונות אבטחה נוספות מגנות על נתונים קריטיים - לתוכנה, קושחה וחומרה. כמו כן, ניתן להתחבר לחשבון המשתמש באמצעות חיישן טביעת אצבע או עם מצלמת IR התומכת ב-Windows Hello - שני אלה מאפשרים התחברות מהירה, מאובטחת ובטוחה בזמן העבודה וגם לאחריו. מלבד זאת מערכת ASUS Adaptive Lock מזהה נוכחות ומשתמשת במצלמת האינפרא אדום המובנית לזיהוי פנים והתחברות מבלי שתצטרכו להרים אצבע. ברגע שתתרחקו מהמחשב יינעל ה-ExpertBook P5 אוטומטית בכדי להגן על הנתונים שלכם. בנוסף לכל אלה, המחשב מצויד בשבב נפרד מסוג 2.0 TPM - המאחסן באופן מאובטח מידע הקשור לאימות המשתמש על ידי תוכנה, כמו למשל: סיסמאות או מפתחות הצפנה, על מנת להגן על נתונים ועסקאות חשובות. כך, הפרטים שלכם נשארים מוצפנים, ולמעשה תכונה זו מסייעת במניעת פריצות ודליפות מידע. עוד ייעול במכשיר: פיצ'ר עמעום מסך הנקרא ASUS Adaptive Dimming, המופעל על ידי בינה מלאכותית ויודע לכוון אוטומטית את בהירות המסך כשאתם לא בעמדה. לצד זאת פונקציית ASUS Adaptive Lock שומרת על המרחב שלכם מוגן ומאובטח וגם מציעה חיסכון באנרגיה על ידי נעילת המחשב כשאינכם בסביבה. בנוסף, המצלמה של ה-P5 מגיעה עם תריס פיזי המחליק על העדשה ומספק פרטיות מירבית כאשר המצלמה אינה בשימוש. השותף שלכם לפגישות ב-ASUS מדגישים כי ה-ExpertBook P5 הוא, כאמור, מחשב ה-Copilot  + PC העסקי הראשון של החברה והוא כולל את תכונת AI ExpertMeet למחשבים עסקיים. בין השירותים השונים שהתכונה מציעה תוכלו למצוא אפשרות להקלטת פגישה בזמן אמת, תמלול עם מזהה דובר ייחודי, תמליל מלא עם תרגומים, סיכום בינה מלאכותית ללכידת נקודות מפתח, תקשורת מרובת שפות, תרגום בזמן אמת, תומך ביצירת כתוביות ממיקרופון, שמע מרמקול או משני מקורות שמע שונים, הוספת סימן מים (Watermark) לצילומי מסך ועוד. המשקל הקל של ה-ExpertBook P5 עומד על 1.3 ק"ג סה"כ וזאת מבלי לחסוך בעמידות ובקשיחות שלו באמצעות שלדת אלומיניום יוקרתית. גודל מסך המחשב הוא 14 אינץ', ברזולוציית 2.5K וקצב ריענון של 144 הרץ המציג צבעים מדוייקים, תמונה חדה ובהירות גבוהה. כמו כן, מוסיפים שם כי ה-ExpertBook P5 מגיע עם מערכת ההפעלה Windows 11 Pro, מציע תקשורת אלחוטית עם התקנים העדכניים ביותר שיש כיום - Wifi 7 Bluetooth - המבטיחים חיבור אלחוטי יציב, מהיר ואמין, גם לרשתות אלחוטיות וגם להתקנים שונים כמו מדפסות, אוזניות, מקלדות, עכברים וכו'. בשורה התחתונה, ב-ASUS רואים ב-ExpertBook P5 (P5405) את נושא הדגל של הדור הבא בזירת המחשבים הניידים, וכמי שעתיד לשנות את סולם הסטנדרטים של קהל המשתמשים הפוטנציאלי - הכולל רופאים, יזמים, אנשי שיווק, נוודים דיגיטליים, וגם עסקים קטנים ללא תמיכת IT. לפרטים נוספים על ה-ExpertBook P5 הקליקו כאן>> *פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

האם האמפתיה היא זו שמניעה אנשים להתנדב, לתרום, לסייע לזולת ולעיתים אף להקדיש את כל חייהם למען האחר? ואיך העולם שלנו היה נראה בלי אמפתיה? פרופסורסימון שמאי-צורי, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, נדרשה לסוגיה. "אמפתיה היא מילה די חדשה בשפה. היא נגזרת מהמונח הגרמני Einfühlung, שפירושו 'לחוש את האחר'. בעבר היו ויכוחים באשר להגדרה המדויקת, היו חוקרים שהתמקדו בחלק הרגשי, כלומר בתחושה שלנו כשאנו רואים אדם במצוקה וחווים את הכאב והצערשלו, ואסכולה אחרת ראתה אמפתיה כהבנה קוגניטיבית, להבין מה האחר עובר, להבין את רגשותיו ואת כוונותיו. התיאוריות של השנים האחרונות מחברות בין המרכיב הרגשי והקוגניטיבי. בעבודה שעשיתי במהלך השנים ראיתי שיש רשתות מוחיות שאחראיות יותרעל החלק הרגשי ואחרות שמתווכות את החלק הקוגניטיבי, כלומר אמפתיה היא בעצם שם גג לשתי המערכות הללו". אנחנו נולדים עם אמפתיה או שזו תכונה נרכשת?"כמו בהרבה תכונות אחרות, ייתכן פוטנציאל מולד לאמפתיה, אבל אירועי החיים יכולים להשפיע גם כן. מחקרים שונים, כמו למשל במחקרי תאומים, הראו קשר תורשתי חזק, אך עבודות רבות אחרות הצביעו על ההשפעה הסביבתית. למשל, נראה שאצל אנשים החווים אירועי חיים קשים היכולת האמפתית עלולה להיפגע, ואילו דוגמה אישית מההורים ומהסביבה יכולה לעצב ולחזק את היכולות האמפתיות שלנו. יש שטוענים שהתגובה האוטומטית שמתרחשת אצל תינוקות רכים כשהם שומעים בכי של תינוק אחר ונדבקים בבכי שלו, היא ניצן ראשוני של אמפתיה, הם מרגישים את הכאב שלהם". למה אמפתיה חשובה?"אמפתיה נמצאת בכל מקום, כל הזמן. כשאת מדברת בטלפון עם חברה או עם אימא שלך, כנראה שתזהי בקולה מה מצבה ואיך היא מרגישה. היא עוזרת לנו בתקשורת הכי בסיסית, לא רק להבין אם מישהו נמצא במצוקה מאוד גדולה, אלא גם להבין איך הוא מרגיש כרגע, מה מצב הרוח שלו ואיך אני יכולה להתאים את עצמי לשיחה איתו. אמפתיה עוזרת לנו גם לחלוק שמחה של מישהו אחר, ולמעשה בכל שיחה ובכל אינטראקציה יום-יומית יש איזו מידה של אמפתיה, שמתרחשת באופן אוטומטי, בלי ששמים לב אליה. היא עוזרת לנו להבין את העולם, להבין אחרים, להבין מה הולך לקרות ולמה לצפות. היא מאפשרת לנו לחיות בחברה, במשפחה, לבסס קשרים עם ההורים שלנו ועם הילדים שלנו". אפשר לנבא יכולות אמפתיה או לשפר אותן?"ככל הנראה הדבר אפשרי. ממחקרי אורך נראה שאמפתיה שמזוהה בגיל צעיר נשארת קבועה לאורך החיים. שיפור היכולות האמפתיות הוא נושא שנבדק במיוחד בקרב אוכלוסיות שנמצאות על הרצף האוטיסטי, שבהן קיימת פגיעה ביכולת האמפתית. מחקרים הראו כי דרך אימון אפשר להגביר אמפתיה, ללמד איך להתבונן באחר, לחוש אותוולהרגיש את הכאב שלו". יש דבר כזה 'יותר מדי אמפתיה'?"יש מקרים שבהם אנחנו חווים אמפתיה כל כך הרבה זמן לבני הקבוצה שלנו, וזה גורם לנו לפתח איבה גדולה כלפי קבוצת החוץ. החוקר פול בלום דיבר על זה בספר "Against Empathy", שם טען כי אמפתיה יכולה לגרום לתהליכים שליליים בחברה, שיכולים לגרום לקונפליקטים ולמלחמות. לעיתים אמפתיה יכולה לגרום לנו להחלטות לא נכונות. למשלכשאנחנו צופים בתשדיר תרומה שמככב בו ילד חולה, זה יכול לגרום לנו להסתכל רק עליו ולא על אחרים, לא על הרעבים באפריקה אלא על מה שקורה כאן ועכשיו". "לפעמים אמפתיה יכולה לגרום גם למצוקה. יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם עוולות גדולות מאוד, כשהם רואים אנשים פגועים וחולים. באחת העבודות שנעשו, נמצא כי ישנן אוכלוסיות מסוימות עם הפרעות רגשיות, כמו הפרעות אישיות גבולית, שחווים אמפתיה רגשית בעוצמות גבוהות יותר. באוכלוסיות כאלו אמפתיה יכולה דווקא לגרום לסבל. זו הסיבה שהרבה מאוד מהאנשים שעוסקים בהתנדבויות ומובילים מהלכים חברתיים הם אנשים שיש להם חוסן נפשי גבוה, והם לא מאפשרים לעצמם להגיע למקומות האלו".

״אחד הדברים הכי נחמדים ביום הוא, שמדי כמה שעות אנחנו עוזבים הכול ומתיישבים לאכול״. האמרה הזאת מיוחסת לטנור האיטלקי לוצ'אנו פבארוטי. השאלה איך המזון, שפעם היה משאב קיומי והפך להנאה, התהפך עלינו והפך למחולל מחלות. הוכח במחקרים שיש קשר עז בין הבריאות שלנו ובין מה שאנחנו בוחרים לאכול. למזלנו אנחנו חיים בזמן ובמקום שבהם התזונה שלנו נתונה לשיקולנו. אם בעבר היה מחסור במוצרים מסוימים בזמנים שונים או במקומות שונים, הרי שאין זה המצב כיום. המזון נמצא בשפע וגם הפרסומות שמקדמות את המכירות שלו, ולכן הבחירה גדולה, והפיתוי גדול. אם בעבר היו מי שהקלו ראש בחשיבות התזונה, טענו שהכל שטויות ו'חיים רק פעם אחת', הרי שהיום כל המחקרים מראים, מעל ומעבר לכל ספק, כי התזונה שלנו היא אחד הכלים הזמינים, הזולים והיעילים ביותר המצויים בידינו כדי להיטיב עם גופנו, להאריך ימים ולהשביח את איכות החיים. התופעה הנפוצה בהקשר הזה היא הסוכרת, שנובעת ישירות ממה שאוכלים. אם לא מטפלים בה וממשיכים לאכול באופן לא בריא, היא משבשת מערכות שונות בגוף. כמעט לא נעים להגיד, אבל האשמה על כך שאיש לא לוקח אחריות על התפריט שלו, גם כשרמת הסוכר שלו נוסקת, היא לחלוטין על עולם הרפואה, שכביכול מצא פתרון - האינסולין. ולמרות זאת כמות הסובלים מהבעיה רק הולכת ועולה, כך שהפתרון הוא לא באמת האינסולין אלא מה שאנחנו נבחר לאכול. ככל שנמעיט לאכול אוכל קנוי, נבשל יותר בעצמנו ונגדיל את צריכת התוצרת החקלאית הטרייה - כך האוכל שאנחנו אוכלים יהיה יעיל יותר בתרומתו לבריאותנו. היטיב לנסח את זה מייקל פולן: ״אכלו אוכל, לא יותר מדי, בעיקר צמחי״ (Eat food. Not too much. Mostly plants). סבתא שלי ז״ל אמרה תמיד, שכדי לאכול טוב צריך לדעת מה יש בסיר. כלומר להכין אותו לבד או להכיר אישית את מי שהכין אותו ולהיות בטוחים שהוא אוהב את מי שבישל להם. קחו את זה ממישהי שהאכילה הרבה מאוד חיילים במשך שנים של התנדבות. כשאבא שלי היה קונה לנו לחם קל מחיטה מלאה, היא הייתה אומרת ״לחם שאופים בבית, גם אםהוא עשוי מקמח לבן, הוא תמיד יותר בריא מלחם שיוצא מהמפעל, גם אם הכינו אותו מקמח מלא". כך גם פיתות ממאפייה אותנטית שמשתמשת בקמח מקומי ולא מנופה, יהיו בריאות בהרבה מפיתות רכות שנמכרות בסופר; כאלה שאף פעם לא מתייבשות, בזכות תועפות המייצבים והמשפרים שבבצק. ההמלצה הגורפת ביותר היא להתרחק מסופרים ענקיים לטובת מגדלים פרטיים וחנויות ייעודיות. אבל מי שממשיכים לקנות בסופרים הגדולים צריכים לעשות מאמץ ולהימנע מקניית מוצרים הנמכרים באריזות אטומות, שיש עליהן רשימה של יותר מכמה מרכיבים בודדים ותאריך תפוגה רחוק בצורה מעוררת חשד. למשל, לחם לא אמור להכיל יותר מקמח, מחמצת או שמרים, מים ומלח. ולמרות זאת אורך רשימת החומרים המרכיבים את הכיכרות שנמכרות בשקית נובע מההבטחה שיחזיקו מעמד שבוע ויותר, ויש לזה מחיר. בשנים האחרונות קנייה של אוכל מוכן הביתה הפכה לספורט הלאומי והאכילה במסעדות היא אחת מצורות הבילוי המועדפות עלינו. אנחנו חוגגים את החגים עם אוכל, אנחנו חוגגים את החיים עם אוכל, ואי אפשר להתנזר לחלוטין מאוכל מתועש. אבל צריך לעשות ככל שביכולתנו לצמצם את האחוזים שלו בתפריט שלנו. כדי להצליח לעמוד באתגר צריך לעשות את המקסימום 'שלנו' בזמן ובמקום הנתון. כשיש תפריט בחתונה או במסעדה תמיד נוכל לבחור מתוכו בחלופה הטובה ביותר עבורנו, בהתאם למה שאכלנו באותו יום, לרמת הרעב שלנו, למה שנאכל בהמשך. בכל סיטואציה כדאי לבחור באוכל הכי בריא שזמין וטעים לנו, כי אכילה היא חלק מהחיים וצריך ליהנות ממנה. לא כדאי לאכול משהו רק בגלל שהוא נחשב 'בריא' ולא בגלל שזה משמח מישהו אחר, צריך לאכול מה שעושה לנו טוב, באופן אישי. חשוב ביותר שהאוכל שאנחנו אוכלים יהיה מגוון ועשיר במרכיבים, כדי לזכות בכל החומרים הטובים שיש למזון להציע לנו. חשוב לאכול כל מיני חומרי גלם, מעט מכל אחד ולא לאכול הרבה מחומר גלם מסוים. הדוגמה הטובה ביותר היא גזר, ירק עמוס בטא קרוטן, שמומלץ מאד לאכול ממנו. אבל, כשהוא מגיע בכמות גדולה מדי ונאכל באופן בלעדי, הוא עלול לגרום לנזק. עקרונות לאכילה נכונה הדבר הכי חשוב שתוכלו לסגל לעצמכם לקראת השנה החדשה היא לאכול לאט וללעוס טוב-טוב, כדי ליהנות מכל ביס, להיות נוכחים באכילה, להקל על מערכת העיכול ולא לדחוק בה או לשבש את פעולתה. הדבר השני החשוב הוא לשתות מים והרבה. הדבר השלישי קשור לכמות שאנחנו אוכלים. היא צריכה להיות מספקת אבל כזאת שבסיום הארוחה, לא תחושו שובע מעיק. במילים אחרות, כדאי לתרגל הפסקת אכילה עוד בטרם חשים שובע. העקרון האחרון שכדאי לאמץ הוא לעשות הפסקת אכילה במשך 12-14 שעות בין ארוחת ערב לבוקר. כמובן שלא מדובר בצום. וכדאי לשתות. חומרי גלם אוכל טוב מתחיל בחומרי גלם טובים. דואגים למזווה מלא בחומרי גלם ולא מוצרים: שמן זית מקומי, קטניות (כמו עדשים, חומוס ושעועיות), אגוזים וזרעים, כמה סוגים של אורז (פרסי, מלא, אדום), בורגול, פריקה, שיבולת שועל, קינואה, ולמתקדמים גם דוחן ואמרנט. קונים אותם בצורתם הטבעית וללא תיבול או תוספות. ככל שתקפידו להוסיף את אלה לתפריט כך תוכלו להוריד בכמות התוצרת מן החי. קשה אולי לוותר עליה לחלוטין אבל ישתמימות דעים לגבי העובדה שכמות גדולה לא מיטיבה עם הגוף. תוצרת טרייה מדי שבוע מצטיידים בתוצרת טרייה: ירקות, עשבי תיבול, ירקות עליים ופירות. מומלץ להתחשב בעונה ולקנות מתוצרת הארץ, כי ירק או פרי עונתי שגדל כאן, נמצא בשיאווגם זמין ובמחיר טוב. תוצרת אקזוטית מיובאת מחוץ לעונה זה נחמד, אבל הכי טוב לקנות ישר מהמגדל. תדאגו שיהיה לכם בבית מגוון צבעוני, ססגוני ומפתה וכך תוכלו לשלב את הירקות בכל ארוחה: כחלק מתבשיל, בהכנת סלט או בשילוב צלחת של ירקות עם מלח ושמן זית. כמו כן, פרוסות מלפפון, לימון או ענבים ישתלבו נפלא גם בכוסות המים שתשתו או תגישו לאחרים. הכינותי מראש מקדישים חצי שעה פעם בשלושה ימים להכנות כלליות, שיקצרו לכם את הכנת הארוחות: משרים ומבשלים מראש שני סוגי קטניות - למשל שעועית לבנה וחומוס, מצננים, מחלקים לשקיות ושומרים במקפיא. משרים בורגול, מבשלים פסטה או קינואה, חולטים ירקות כמו ברוקולי או כרובית, צולים חציל זוקיני או בטטה - כל אלה ישמשו לנו בסיס איתן להכנת ארוחה זריזה בתוספת של ירקות מתחלפים. את התפריט לשבוע הקרוב מומלץלתכנן עם בני הבית, כדי לתת להם הזדמנות לבחור ולהרגיש שמביאים אותם בחשבון. זה לא אומר שלא יהיו הפתעות או ארוחות בלתי צפויות, אבל יש משהו מרגיע בידיעה שיש מה לאכול כשחוזרים הביתה ושמדובר במשהו שאוהבים ומחכים לו. תוספת ירק יש כל מיני דרכים שיעזרו לכם לאכול יותר ירקות. השיטה של המטבח הבולגרי היא למשל להפוך את היוצרות: כלומר כשמכינים קדירת עוף מוסיפים לו ירק עונתי בכמות ענקית, כזאת שהופכת את הירק לכוכב של הקדירה והעוף הוא סוג של תיבול. למשל: שעועית ירוקה, פלחים של כרוב או קוביות דלעת. עוד דרך מוכרת היא הכנת סיר של ירקות ממולאים שהמלית שלהם מורכבת מאורז, בצל, עשבי תיבול וקטנית כמו עדשים או מעט בשר טחון, רק בשביל הטעם. גם כשמכינים קציצות מומלץ להוסיף לתערובת הבסיסית ירקות מגוררים, למשל: זוקיני, גזר, דלעת, כרישה, תרד ועשבי תיבול. איך בחוץ? בחורף מומלץ שימתין לנו מרק במקרר, כזה סמיך וטוב שרק מחכה לחימום. בקיץ כדאי שימתינו לנו שפע של ירקות לסלט או לאנטיפסטי כדי ליצור ארוחות מהירות ומספקות, לצד לחם טוב וממרח. קצת השראה חפשו דמות, ספר או בלוג שעושים חשק להכין אוכל בריא וטוב. מקורות מידע שמעניקים שפע של רעיונות ומידע רלבנטי ושפוי, שעושה חשק לרוץ למטבח. אני יכולה להמליץ באהבה על חמש נשים שעושות לי את זה בגדול: שרון בר גיל, זהר לוסטיגר-בשן, רינתצדוק, מיכל חביביאן ונועה לוי. מה נבשל? הנה כמה רעיונות שתוכלו ליישם אצלכם במטבח:- ארוחה בקערה בשיטת mix & match, בשילובים שונים כמו בורגול עם גרגרי חומוס, קוביות חציל אפוי, לימון כבוש, בצל ירוק וכוסברה; קינואה עם אדממה, צנוניות, מלפפון ואבוקדו; וגם גריסים, קוביות בטטה צלויה, טופו וברוקולי מאודה.- תבשילי בזק כמו אורז מלא מוקפץ עם פטריות, תרד וכרישה; פסטה מוקפצת בשמן זית עם רצועות זוקיני, מלח, פלפל ולימון; וגם כרובית קצוצה לפירורים עם אגוזי לוז, פטרוזיליה, כוסברה ונענע.- ממרחים מהירים, למשל מרסקים גרגרי חומוס מבושלים, מוסיפים טחינה, לימון ומלח; בממרח אחר מרסקים אפונה ירוקה חלוטה עם טופו, מעט נענע, לימון ומלח; ואפשר גם לרסק סלק מבושל עם גבינת פטה ולימון.

קרוב ל-500 גינות ישנן כיום בישראל, ורק בשנה האחרונה נוספו עוד עשרות גינות, ביוזמה ובעידוד של משרד החקלאות. הגינה הקהילתית יוצרת קשרים בין תושבים ומצמיחה פעילות קהילתית סביב מטרה משותפת. "גינה קהילתית היא כל שטח אדמהשמטופח על ידי קבוצת אנשים. זוהי למעשה שותפות של אנשים המאמצים ומטפחים שטח פתוח נבחר בעיר, שיכול להיות בוסתן פרי, שטח בר או ערוגות לגידול ירקות", מספר קובי פלומבו (43) מתל אביב, מנהל עמותת 'גינות קהילה בישראל' מאז 2016. איך הגעת לעסוק בתחום הזה?"הנושא סיקרן אותי מאוד, בעיקר החשיבות הלאומית שיש לתחום הזה. לעיסוק בגינות קהילתיות הגעתי ממש במקרה, בעבר ריכזתי את הגינה הקהילתית בפלורנטין. לפני שריכזתי את הגינה הנפש שלי חיפשה מקום רגוע, עברתי משבר בחיים והגינההייתה למקום מפלט". איך עובד התהליך?"לשמחתי, כיום יש לרשויות רבות הליך מוסדר בנושא. בשלב הראשון מתארגנת קבוצה של כחמישה עד עשרה אנשים, המאתרת שטח מתאים לגינה ומסמנת אותו. לאחר מכן היא מתווה קו תכנוני לגינה, מטרות ויעדים, כאמור, בתיאום ובאישור הגורמים העירוניים. לאחר התכנון מתחילים להוציא תוכניות לפועל: תיקבע תוכנית עבודה משותפת לתושבים ולעירייה ובמידת האפשר ובהתאם לרשות יוגדר סיוע עירוני מתאים - ויוצאים לדרך. היוזמה מגיעה גם מהרשויות וגם מהשטח. ברשויות מקומיות שבהן ההליך עדיין לא מוסדר, היוזמה מגיעה בעיקר מהשטח מלמטה למעלה. במקביל נעזרים בנו כעמותה כדי לרתום את הרשות". איפה אפשר למצוא גינות קהילתיות בישראל?"ירושלים היא בירת הגינות הקהילתיות בישראל, עם כ-70 גינות קהילתיות. למעשה, כל הסיפור התחיל בירושלים. העיר מנוהלת כמנהלות, כקהילות, ולכן נוצר ריכוז כוח שכונתי אדיר. התושבים יודעים די בקלות למפות את הצרכים והיוזמה הברוכה עשתה לה כנפיים. תושבים לקחו אחריות על המרחב הציבורי שליד ביתם והפכו שטחים מוזנחים לגן עדן עם גידולי פרי וירק ופינות ישיבה. לצד הפיתוח הפיזי התפתחו קהילות ייחודיות של תושבי השכונה, שהמכנה המשותף ביניהם היה הגינה, הקיימות והמרחב הציבורי בשכונה. בתל אביב יש כ-60 גינות. היוזמה להקמתן באה בעיקר מקבוצת תושבים שחיפשו אלטרנטיבה למודל הצרכני המקובל של המאה ה-20. קיים קשר הדוק בין הסיוע וההיענות של הרשות המקומית למספר הגינות ביישוב. נתון מעניין נוסף מחבר את הקהילה האתיופית לגינות הקהילתיות. בני הקהילה חובקים עשרות גינות בכל הארץ, שבהן הם מגדלים לרוב טף ותבלינים ספציפיים, כך שהן משמשות בעיקר לגידול מזון. השטחים שלהם יחסית קטנים אך הם למדו להשתמש בשטח המוקצה בדייקנות תוך ניצול מקסימלי של השטח". מיהם האנשים שמובילים סוג כזה של פעילות?"סוג האנשים או ליתר דיוק ה'משוגעים' לדבר מגוון מאוד, אפשר לאפיין אותם כיזמים, אנשים שתחום הסביבה והקיימות והמרחב האישי קרוב לליבם. בדרך כלל גברים ונשים עצמאיים, כאלה שיודעים להרים פרויקט באופן אישי או קבוצתי. אין ספק כי העיסוק בהקמת קהילה סביב הגינה מצמיח אנשים. עצם הפעולה המשותפת ויצירת תהליך קבוצתי מעלה לאנשים את תחושת השייכות והמסוגלות. גם כאלה שלא ידעו שיש להם את היכולות והכישרון לומדים תוך כדי תהליך ותורמים רבות לפרויקט, וזוהי תחושה נהדרת". מי מממן את הגינות?"העירייה נותנת את השטח, את תשתית המים, את ההכשרה והתמיכה המקצועית ואף עוזרת ברכישת זרעים ושתילים. ארגונים כמו העמותה שלנו ומשרד החקלאות, לצד פעילים אזוריים, מעניקים כלים מקצועיים וידע רב שנצבר לאורך השנים". מה מגדלים בגינה קהילתית?"האופי והמבנה של הגינה נקבעים על פי הרצונות והצרכים של גרעין הפעילים בה. היא יכולה להיות מבוססת על מגוון צורות וסוגי גידולים: בערוגות אישיות או משותפות, ירקות העונה (בשני מחזורי גידול), פרחי בר, צמחי תבלין, צמחי מרפא או בוסתן עצי פרי או נוי". יש מתכון לגינה מוצלחת?"זה תלוי בהרבה פרמטרים שמשתנים כל הזמן: תנאי שטח, הקהילה המעורבת, הפעיל ה'משוגע' המפעיל את התושבים ומחבר ביניהם, מספר המתנדבים והזמינות וכאמור מימוןהרשות המקומית. אני חושב שלכל גינה יש את האופי שלה והמתכון המדויק והנכון עבורה. חשוב להקפיד על עקרונות אקולוגיים בסיסים בגינות, כמו שתילת צמחייה שחוסכת מים ועמידה יותר בפני מזיקים, טיפול בגינה בחומרים ידידותיים לסביבה וייצור קומפוסט מהפסולת האורגנית שמצטברת בגינה". מה האימפקט?"בגינה הקהילתית מתגלה החיבור בין האדם לאדמה ובין האנשים בתוך הקהילה סביב נושאי אקולוגיה וקיימות. נרקמים קשרים בלתי אמצעיים ופעילות משותפת למען המטרה:טיפוח שטח ירוק בקרבת ביתם. יש לגינה גם ערך כלכלי: כשיותר ירוק - ערך הנדל"ן עולה. בנוסף, השטחים הירוקים משמרים מגוון ביולוגי של חיות, לדוגמה תנים, קיפודים, ציפורים, פרפרים, חרקים ועוד. יש כאן גם מענה חשוב מאין כמותו למשבר האקלים, העצים ששותלים בגינות מייצרים צל וסופחים את הגזים הרעילים שכולנו נושמים". איך העמותה משתלבת בקידום גינות קהילתיות בישראל?"בזכות הקשרים והתובנות שנצברו עם השנים אנחנו מנגישים את הידע, עוזרים לגייס כוח אדם, מארגנים מתנדבים, מקיימים פעילות נקודתית: למשל, לצורך ארגון ציוד גינה אושתילות, ומשתפים ידע בנושא תכנון הגינות. בנוסף אנחנו מחברים ומקשרים בין גורמים שיכולים לקדם ולחבר א.נשים וקהילות נוספות כדי להקים גינות קהילתיות חדשות ולייצר מקום ירוק ונעים יותר". יש פרויקט שריגש אותך במיוחד?"'פרויקט החממה הקהילתית' בשיתוף פעולה עם Treellion - ארגון שנוטע עצים ותקווה. החממות הללו מוקמות במוסדות חינוך, בגינות קהילתיות ובפארקים עירוניים ולמעשה, בכל מסגרת שיש בה קהילה צמאה לידע ולקשר, ומתקיימות בהן פעילויותוסדנאות בנושאים כמו קיימות ומלאכה. בני ובנות הגיל השלישי מובילים את פרויקט החממה המקומי בעצמם כמרכזי חוסן קהילתיים, המפיגים בדידות, מייצרים עצמאותומחדשים קשרים בין התושבים. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לקוראים להצטרף אלינו ולעזור בהקמת חממה כזו בכל עיר".

"שיפור יכולת התנועה משפיע גם על האופן שבו אנו תופסים את העולם, מעבדים את המידע המתקבל ממנו, וגם על האופן שבו יתעצבו התנהגותנו ורגשותינו, מאחר שאלה מערכות הקשורות זו בזו", טוען פרופסור גרשון טננבאום, פרופסור לפסיכולוגיה של הספורט והביצוע בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. בנוסף טננבאום הוא היועץ המדעי של 'אתנה', וספורטאי עבר כקפטן נבחרת ישראל בכדוריד. "אבל בכדי להבין את הנושא כדאי להתחיל לעשות סדר בהגדרות", הוא מבקש. "פעילות גופנית היא כל פעולה פיזית שאנשים עושים כמו ריצה, התעמלות, יוגה וכיוצא באלה (exercise). ספורט הוא תחום תחרותי, פעילות הישגית במטרה לנצח. השיפור יכול להתרחש בשניהם". המחקר שערך טננבאום מתמקד בהרמוניה שבין המערכת הקוגניטיבית התפיסתית והרגשית למערכת המוטורית. "כשיש הרמוניה בין המערכות, הסיכוי לאושר, להתנהגות חיובית ולקבלת החלטות טובה הולך ועולה ומנגד, בהיעדרה - איכות החיים ומדד האושר יורדים". תנועה-תפיסה-רגשות, נשמע כמו שילוש קדוש."כן, והמרכיב הראשון הוא המערכת התפיסתית־קוגניטיבית, הכרוכה בחושים שהם הקשר שלנו לעולם. החושים הם גירויים שעוברים דרך מערכת העצבים למוח, מקבלים פרשנות ויוצרים תפיסה. על סמך הקשב התפיסתי, צופה המערכת הקוגניטיבית את מה שהולך לקרות, ואז מתקבלת החלטה מה לעשות מבחינת הביצוע של המערכת המוטורית. תפיסת המסוגלות העצמית הגבוהה מגיעה לרוב עם רגשות חיוביים ותפיסה נמוכה מלווה ברגשות שליליים. הפער ביניהן קובע את רמת הביצוע המוטורית שהיא פונקציה של שני הפרמטרים: כיצד אני תופש את קושי המשימה ומה המסוגלות העצמית שלי לגביה". מה קורה בפועל בגוף ובנפש במהלך אימון?"במהלך פעילות גופנית שתי המערכות, הפיזיולוגית וההורמונלית, משתנות. יש עלייה בדופק, ברמת האדרנלין ובפירוק חומצות שגורמות לנו להרגיש טוב. יש סברה שהדופמין ובלוטת האמיגדלה הם אינדיקטורים למוטיבציה, וכך למעשה המערכת ההורמונלית משתלבת עם המערכת העצבית-מוחית כפונקציה של המערכת המוטורית והתחושתית.כשמתאמנים חלים שינויים עצביים, פיזיולוגיים והורמונליים שמעלים סיפוק והנאה. יש עוד הרבה שאלות לגבי אילו מערכות משפיעות באמת על תחושות ורגשות וישנם גם הרבה מאוד מחקרים חדשים בתחום, אבל יש גם הבנה שמתרחשים שינויים עצבייםברמת התא במוח כתוצאה מפעילות גופנית. אומנם מדובר במיקרו־שינויים שחלים גם במערכת ההורמונלית, אבל גם הרגשות משתנים, הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות". איך זה משפיע על הרגשות?"רגשות מושפעים משני הפרמטרים הללו וכשיש שיבוש בתחושות זה משפיע על היכולת התפיסתית והקוגניטיבית וכמובן על הביצוע. למשל, כשיש מקור לחץ שמעורר מחשבות מטרידות, במקום למקד את הקשב בפתרון, הוא מוסת לעבר הגורם ללחץ. כמו תלמיד שנבחן בלחץ זמן, לא תמיד יודעים מה הוא באמת יודע וכמה מהשגיאות נבעו מהלחץ. בפעולה תחת לחץ המערכת הקוגניטיבית נפגעת וגם הביצוע, שכן קיים ביניהם קשר לינארי פשוט. אדם שלא מאמין בעצמו הסיכוי שיבצע משימה קטן לעומת אדם שבטוח במסוגלות שלו. כמובן שזה יותר מסובך, כי לפעמים גם המערכת המוטורית מושפעת ממצב רגשי שיכול לגרום לה לא להיות בעוצמה ובתדר הנכון, כמו תופעת 'יד קפואה' בטניס, אבל ברוב המצבים יש הרמוניה וסנכרון בין שלוש המערכות. אני בטוח בעצמי, לא רואה את המשימה כקשה מדי, מתפתחים בי רגשות חיוביים - היכולת הקוגניטיבית אופטימלית, ויש סיכוי טוב לקבלת החלטות וביצוע מוטורי מיטבי". וכיצד הפעילות הגופנית תורמת לשיפור פסיכולוגי?"יש הבדל בין שיפור ביו־מכני בתנועה לשיפור פיזיולוגי שמתבטא במדדים (לחץ דם, דופק וכן הלאה), אבל שיפור תנועתי מביא לשיפור פיזיולוגי. לכל פעילות נדרש מצב פיזיולוגי וביו-מכני מותאם. כדי לשפר אותם צריך להתמקד באימון מכוון ולעתים לקחת מאמן מקצועי. ככל שמתאמנים חל שיפור במדדים הפיזיולוגיים של כל המערכות בגוף שמתייעלות: שרירים, שלד, דם, הובלת חמצן ועוד. אני נושם יותר טוב, ישן יותר טוב, ובעקבות הפעילות חלים שינויים במערכת הפיזיולוגית ובמערכת העצבים המרכזית במוח.להפתעת כולם מסתבר שיש פעולות של חידוש, למשל ברקמות, במערכת העצבית, ונוצרות יותר סינפסות במוח. השינויים המבניים גורמים לתחושת סיפוק ואושר. יש אין-ספור מחקרים שמראים שפעילות אירובית ואפילו אנאירובית מפתחות את הביטחון העצמי ואת איכות החיים, לכן ממליצים על פעילות גופנית". האם המערכות פועלות כך גם בקרב אנשים מבוגרים?"גם בקרב מבוגרים שמתאמנים באופן קבוע ניכרת ההשפעה המיטיבה של התנועה על קבלת החלטות, מציאת פתרונות ודיווח על הרגשה כללית טובה. כוח השריר משתנה, בריאות הלב, המערכת הקרדיווסקולרית (לב-ריאה), הובלת הדם ועוד. לאנשים שמתעמלים יש פחות אירועים מוחיים או מחלות קשות והם חיים יותר זמן. כמובן שיש חשיבות רבה גם להיבט התזונתי והשילוב הוא המפתח לבריאות גופנית ואושר פסיכולוגישהולכים ביחד. כלל השינויים הופכים את הפעולות לקלות יותר, תחושת המסוגלות העצמית עולה ויש השפעה ישירה על המערכת הפיזיולוגית. זה הסיפור של ההרמוניה". איך מתמודדים עם קושי פיזי?"החוכמה היא לעבור מתחושת איום לתחושת אתגר, במיוחד במצבי לחץ וחרדה, ואז הסיכוי לביצוע מיטבי גדל. לפעמים לטובת השינוי צריך מומחה שיעזור להתוות את הדרך. וישנו גם מוטיב ההתמדה. כשמתמידים בפעילות גופנית הסיכוי להגברת ההרמוניה בין המערכות עולה, הבריאות טובה כמו גם הרגשות והתחושות. אני מסוגל לקבל החלטות טובות, השינה משתפרת ואפילו מערכות היחסים, כך שהתמדה היא מפתח קריטי להבאת השלוֹמוּת לחיינו".

ערבות הדדית. נדמה לי ששנים רבות נמנעתי מלהעלות את הצירוף הזה על דל שפתיי. לא מפני שיש בו פגם, להפך, מפני שבשל חיוביותו הפשוטה כל כך (שהרי מי לא רוצה שהזולת יהיה ערב לו, כלומר, ידאג לו באמת ובתמים) הוא נעשה מעין סיסמה קלה, מובנת מאליה, לכל דבר טוב שבקונצנזוס: מבצעי סיוד של בתי קשישים בידי סטודנטים,פעולות התרמה לנזקקים לכבוד החגים, התנדבות של חניכי תנועות נוער במרכזים רפואיים - מעל כל אלה נמתח תמיד דגל הערבות ההדדית. אין זה רע, הושטת היד ונתינת הכתף לאחר הם סימנים לחברה שחלק מבניה ובנותיה מנסים לכל הפחות להיות ערבים זה לזה. אלא שהזיהוי הזה, בין מעשי חסד בלתי מצויים לבין מושג הערבות ההדדית, מצייר אותו כמעין מילה נרדפת לצדקה, וצדקה היא רק חלק מן הערבות כפי שהיא עולה מן המקורות היהודיים, כמושג המבטא תפיסה שלמה לגבי מצבו של האדם ומקומו בעולמו. רוצה לומר, ערבות הדדית אינה צדקה חד־פעמית. ערבות הדדית היא אחווה. אולי האנוש הראשון המכריז על עצמו כאדם הערב לאחר הוא האב הגדול של היהדות, יהודה, שבפסוק שנקרא ממש לאחרונה בבתי הכנסת מבטיח לאביו הזקן יעקב: "אנכי אערבנו", כלומר, אני אקח אחריות גמורה, עד כדי הקרבה עצמית, לגורלו של האח הצעיר בנימין, העומד לרדת עם שאר אחיו אל הלא-נודע של מצרים. לכאורה, מה פשוט וטבעי מזה? ערבות בין אחים אינה נתפסת בעינינו לרוב כערבות הדדית, היא פשוט משפחתיות. אבל את מילותיו של יהודה אי אפשר לקרוא מבלי לזכור את יוסף, שאחיו השליכוהו לבור ואחר כך מכרוהו לעבדות. 'ערבותו' של יהודה לבנימין היא מעין ניסיון לתיקון היעדר הערבות מול האח האחר, יוסף, עליו נכתב שאחיו ראו את "צרת נפשו" ובכל זאת לא שמעו לתחנוניו. לא רק שבין האחים הללו לא שררה ערבות, אלא שנאה המובילה לאטימות, לניסיון המחיקה של האחר מתודעתך. ובכלל, ספר בראשית כולו, אשר בו מצויהסיפור על יוסף ואחיו, הוא מעין שיעור בכך שערבות בין אחים אינה עניין של מה בכך. הרצח האנושי הראשון הוא דמו של הבל הנשפך בידי אחיו קין, מלחמת האחים הראשונה היא בין צבאותיהם של יעקב ועשיו, וגם האחיות לאה ורחל נאבקות ביניהן ככל יכולתן עלאהובן, יעקב. נדמה שבכל דף מדפיו של הסיפור המכונן את התרבות העברית, ולמעשה את התרבות המערבית כולה, אחים קמים זה על זה. מצב המלחמה התמידי בין אחים אינו נחלתו של ספר בראשית בלבד אלא למעשה נחלתה של ההיסטוריה כולה, שהרי לא רק מלחמת האזרחים האמריקנית או זו הספרדית ראויות לתואר מלחמת אחים אלא כמעט כל מאבק בין הטוענים לכתר הקיסרות הרומי או מאוחר מזה לכתר המלכות האנגלי הוא בעצם, בשורה התחתונה, מלחמה בין אחים. מול מציאות זו ניצב מושג הערבות ההדדית, שמקורו במילות המדרש התלמודי העתיק: "כל ישראל ערבין זה בזה". המדרש מפרש את דברי ספר ויקרא המתאר, בין השאר, את הסבל שעתיד לבוא על עם ישראל החוטא במילים: "וכשלו איש באחיו", על פי הפרשנות המדרשית ישנה כאן אמירה לפיה אדם אינו כושל רק בשל מעשיו שלו עצמו, הוא נופל מטה גם בשל חטאי האח. היחיד מושפע תמידית ממעשי אחיו לחברה, ומכאן שכל ישראל ערבים זה בזה, שההשפעה ההדדית היא מוחלטת. זוהי תפיסה שיש בה משהו מהכרתו של אריסטו בכך שהאדם הוא יצור פוליטי, איבר מאיברי המערכת החברתית. ואכן גם במדרש אין מדובר בסתם איבר אדיש, זהו איבר הנושא בעול האחריות לגורל איברי החברה האחרים. כאן מרתק להפנות את המבט לנוסח המופלא 'ערבים זה בזה'. עם השנים הוא שונה לא פעם בספרות היהודית ל'ערבים זה לזה', שמזכיר באמת לשון חוזית וכלכלית - אני ערב לך בנוגע לדירתך או למכוניתך, אבל במקור הערבות היא זה בזה. ישראל מעורבבים האחד בשני, כמו בשתי וערב. על זה שרה חווה אלברשטיין: "כולנו רקמה אנושית אחת". בעצם, ישנה כאן אמירה יסודית על מהות האדם הישראלי ובעיניי גם על האדם בכלל: הוא איננו אי (כמילותיו המפורסמות של המשורר האנגלי ג'ון דאן) ויותר מזאת, הוא חלק מן הסבך, וכמו בסבך, קשור לאחרים בעבותות. מן הדימוי הזה עולה לא רק ערבות בלתי נמנעת אלא גם שוויון עקרוני. בין ענפי הסבך יש הבדלים, אבל אין מעמדות, ובמילותיו של המקובל הצפתי בן המאה ה-16: "כי כל הנשמות משורש אחד". זוהי מהפכת הערבות ההדדית, העמדת מבטו של האדם על יסוד של קשר בלתי נמנע לרעהו. לא קשר שיסודו בחסד או בנדיבות אלא בהכרת אחדותם של בני האדם; שורשם הוא אחד ועל כן הם מעורבים זה בזה. וממילא: כל מלחמה בין בני אדם, אפילו אם מוצדקת, היא מלחמת אחים, שהרי שורשו של האנושי הוא אחד, גם לפי המדע וגם על פי האתוס הדתי והמיסטי באין־ספור מסורות שנתפתחו על פני האדמה. ובאמת, כשרואים את המלחמה הנוראה בין רוסיה לאוקראינה, קשה שלא לחשוב על המרחק המועט כל כך, מכל הבחינות, השורר בין החייל אוקראיני לבין החייל הרוסי שנשלח להילחם בשמו של הרודן מהקרמלין. תאמרו: קל להכריז מן השפה ולחוץ שכולנו אחים, אנו עושים זאת בארצנו כל העת ועדיין מפלגים עצמנו לדעת ומקללים את רעינו לדעת. זו בדיוק הנקודה: להיות אח אין משמעו לחיות בתודעת אח. מצווות 'הערבות ההדדית' היא קריאה לעבור מן ה'אחאות', שהיא שהיא הקשר הבסיסי, המשפחתי, אל האחווה, מילה שמקורה במקרא ומבטאת את הרגש של היות אח, של היות קשור וערב מתוקף גורל משותף יסודי, הנשאר עומד ויציב בלא קשר למאורעות הזמן. מבט חטוף בעבר ובהווה מספיק כדי לזכור שזה אינו מעבר פשוט כלל וכלל, יש שיאמרו שהוא כמעט בלתי אפשרי, מנוגד לכל טבע אנושי מוכר. דווקא ספר בראשית, זה שעליו אמרנו שהוא ספר מלחמות האחים, מלמד אותנו שהאחווה האנושית אפשרית בכל זאת. נכון, חווה והבל עדיין מחפשים, כמו בשירו של דן פגיס, את קין בן אדם. אבל ישנם גם משברים נוראיים בין אחים שמגיעים לידי פיוס. יעקב ועשיו כמעט יוצאים למלחמה זה בזה אבל היא נמנעת ברגע האחרון, ואפילו יוסף שאחיו נטשוהו לאנחות מוצא את עוז הרוח לסלוח להם, ואפשר לומר שהוא ממש משתוקק לסליחה הזו, הרצון באחווה מנצח בו את הכעס האיום. ובעיניי זהו הסיפור כולו, האחים האנושיים נקרעים בין שתי רוחות. האחת רוח של מלחמה ומדון המתעוררת ביניהם תדיר והשנייה רוח של אחווה והשלמה מתוקף האחדות שבהיותנו אנושיים וסופיים. ערבותהדדית היא התפיסה שאף על פי שנדמה שרוח המלחמה מנצחת, תמיד עלינו להעדיף את הרוח השנייה, ושהאחריות לכך מוטלת עלינו.

משחר האנושות עלו סוגיות מוסריות ואתיות ובהן שאלת הטוב וכיצד יכול כל אדם לשפר את הלכותיו ולהיות טוב יותר. בשאלה הפילוסופית המכוננת, עסקו כמעט בכל התרבויות, והתייחסו אליה כנקודת מוצא לתקשורת חברתית והתפתחות רוחנית. בין הפילוסופיה היוונית, המייצגת את המדע המערבי, לפילוסופיה ההודית נציגת המזרח הרוחני, מנסים הוגים ואנשי אתיקה לדון בשאלה: איך יכול אדם להפוך לגרסה טובה יותר של עצמו, ומהו בכלל אדם טוב? דינן של שאלות מהותיות, עמוקות ואין־סופיות, להסתובב על צירן, לחזור במעגלים אל נקודת המוצא ולהמשיך בחיפוש מתמיד אחר תשובות חדשות. הבשורה הפסימית היא שתשובות אין, אלא רק חומר למחשבה נוספת, וזו הבשורה האופטימית, שעצם העיסוק ברעיון חוצב בתודעה ומביא להתפתחות הנפש. "לפי אריסטו, אדם טוב מממש בצורה מוצלחת את טבעו ואת הפונקציה שלו , וכשיודעים מהם, מבינים מה זה אדם טוב", אומר פרופ' דניאל סטטמן, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "יש שתי הבחנות בבסיס הדיון בנושא. לפי ההיסטוריה של עולם האתיקה לאדם יש תכלית, שעליו להבין לעומק ולממש את ייחודו בהיבט רחב של תבונה מעשית, אומץ, ידידות, ביטחון וכדומה. מי שמתנכל לטבעו, ייתן דרור ליצרים ולתאוות, ינחל אכזבות וסופו לחיות חיים מתסכלים. היום רווחת הנטייה להגדיר אדם טוב בהיבט המוסרי, שאכפת לו מאחרים ומהסביבה ואם אינו מזיק אז הוא בסדר מבחינה אתית, גם אם יפגע בעצמו ויזניח את חייו וכישוריו. התפיסה הזו מצמצמת את הטוב כך שמי שעומד בתנאים נחשב אדם טוב". סטטמן מוסיף שהמערב הליברלי מתמקד בתחום האתי ובמידת הנזק או התועלת שבין בני אדם ויוצר בעיה". אם אדם אינו מזיק לאחר, אין כלפיו טענות מוסריות, מה שמסביר תגובה כמו 'מה, הרגתי מישהו?' אבל אם אדם לא מבצע פשע, זה אומר שהוא בסדר? אריסטו היה חושב שזו בדיחה. זה אולי עדיף על מי שמזיק, אבל כדי להיות אדם מוצלח בעל אופי מרשים צריך להשקיע מאמץ. הצמצום הזה יוצר אשליה שקל להיות אדם מוסרי, שיש כמה כללים וזהו, וזו טעות. לפי המסורת הקלאסית, להיות אדם טוב זו משימה שכרוכה בעבודה קשה על ההתנהגות ועל העולם הפנימי. כל אדם נולד עם גנטיקה וסביבה שמעצבות אותו ובגיל מסוים הוא מגלה שלמרות התנהגותו הטובה יש בעולמו הפנימי תכונות כמו קנאה, צרות עין או אגואיזם, כך שלמעשה הוא לא טוב. להשתנות ולעבוד על המידות והאופי בגיל מתקדם זה דבר קשה עד בלתי אפשרי, אבל גם להגדיר אדם טוב כמי שלא גונב זה מדחיק, מחליש ומעלים את הקושי". צריך להתחיל בגיל צעיר?"לגמרי. אריסטו טען שעבור מי שלא התחנך טוב מילדות זה כמעט אבוד, ולכן צריך לתרגל מגיל צעיר במעשים נכונים שיפתחו תכונות אופי נכונות, באמצעות מתרגלים טובים בעלי דוגמה אישית". נשמע מהפכני."אריסטו הקדים הרבה תפיסות בנות זמננו והבין שמה שלא עושים בשלב מוקדם קשה לתקן בשלב מאוחר, לכן ילד זקוק להרגלים טובים ואנשי חינוך צריכים לנטרל השפעות רעות של גנטיקה וסביבה". איך?"שאלה קשה. זה אתגר גדול להיות אדם מוסרי ולתקן את עצמי". סטטמן מחדד את המורכבות ומצביע על כך שלעיתים עזרה לזולת נובעת מסיבות אגואיסטיות, מודעות או לא, ואי אפשר לדעת אם המניע נובע מתכונות אופי יציבות או משיקולים זרים. "זה חומר אמפירי, להבין את ההשפעה של אינטרסים והטיות על התנהגות מוסרית שאינה אותנטית". זה פתח למניפולציות?"נכון. לרוב זה אולי לא מודע ונעשה מאמונה אבל מהצד ברור שהאינטרסים עובדים ומכאן שהתנהגות האדם, דבריו ומעשיו, הם אינדיקציה חלקית ולא אמינה לגבי אופיים, כמו אצל פוליטיקאים". לשאלה אם נדרש תיקון של האנושות כדי להיות אדם טוב, הוא עונה בחיוב שכן, גם החברה צריכה להיות טובה. "אפלטון הדגיש שיכולת היחיד להיות בעל שלמות אתית תלויה במידה רבה בחברה שבה הוא חי. הדבר מקשה כי בחברה שמשחיתה את דרכיה, ליחיד קשה יותר". מה עושים?"זה אתגר רציני שדורש עבודה מתמדת ומודעות העדפה של פעולות מוסריות, שנעשות בכנות ובשלמות בלי להחצין או לפרסם ברשתות כדי להרוויח נקודות חברתיות ולמצוא חן. להיות אותנטי בענווה ובהבנת גודל המשימה. אין לזה מתכון והביטוי המעשי משתנה מאדם לאדם, ותמיד קיים חשד בכוונה לא טהורה, זה נושא קשה להנחיה". זה בלתי פתיר?"לגמרי. קאנט נתן מקום חשוב לכוונה המוסרית שבלעדיה אין ערך מוסרי בבחינת 'זה לא האני החביב שלי שבסוף הניע אותי', לכן חשובה הכנות ובלי רווח צדדי". זה מעשי?"קשה לענות, אני רוצה לקוות שכן וודאי שאפשר להשתפר". וזה נגמר בסוף?"זה לא אמור להיגמר, לעתים מתוך עייפות החומר מפסיקים בגיל מסוים את השאיפה לעיצוב עצמי. קשה להיות אנשים טובים אבל זה לא בלתי אפשרי וכשפוגשים אדם כזה הוא מרשים מאוד. אדם אותנטי, אכפתי, בלי פוזה, עם ביטחון עצמי שלא מנסה להוכיח דבר זה מפעים ולא נפוץ". יש לך דוגמה?"ישוע היה כנראה אדם מרשים, גנדי ואמא תרזה. העובדה שאי אפשר לחשוב בקלות על דמויות מודרניות מצביעה על הקושי ועל נדירותם". הדמיון לגישת המזרח שמביא ניר פיינברג, דוקטורנט ללימודי בודהיזם מאוניברסיטת ברקלי, נשען על המוסר וזו מבוססת על מסורת טקסטואלית עשירה. "בפילוסופיה ההודית הקלאסית יש בדרך כלל יותר מקול אחד ולכן לשאלה מהו אדם טוב יותר, יש שני זרמים מרכזיים. האחד מנקודת מבט אידיאליסטית, להיות מוסרי, אתי, אדם שעבר טהרה וזיכוך במטרה להשתפר כל הזמן. זוהי גישה אינדיבידואלית שמדברת במושגים אוניברסליים, וכך למשל אדם טוב צריך להפסיק לאכול חיות כי זה ערך אוניברסלי, לא חשוב מי אני ובאיזו חברה אני חי, הנדר הזה ישפר אותי כאדם. הזרם השני עוסק בהיבט החברתי במובן של מילוי חובה לחברה שבה אני חי. גישה זו טוענת שאין דבר אוניברסאלי מוחלט, אלא שהכול ביחס לחברה. כדוגמה, צייד חייב לצוד, זו הפונקציה שהוא ממלא. שתי העמדות תמיד מנוגדות והמתח העקרוני הוא: האם להשיב לשאלה במונחים פרטניים או חברתיים"? מסביר פיינברג, וממשיך: "בתרבות ההודית, אדם צריך להבין קודם את חובתו לחברה שבה הוא חי ולקהילה שהוא חלק ממנה. המושג החשוב במסורת הבודהיסטית הוא הקרמה, שמשמעותה פעולה, אך הפילוסופיה מתייחסת לתוצאה ולסיבתיות במובן של תגמול - מה אקבל בתמורה ואיך הדבר ישנה אותי? זהו רעיון מורכב, לפיו כל תוצאה של פעולה משנה את העולם ואותי באופן מסוים, ויש לה גמול והשלכות". דומה לשכר ועונש ביהדות?"כן, אלא שביהדות יש ממי לבקש מחילה, אפשר לפנות לאל שיסלח וישנה גורל. בהודו אין דמות כזו. הקרמה היא מכניזם קר וקבוע והאלים הם חלק מהמעגל, והם יכולים לסבול באותה מידה. מהקרמה אי אפשר לברוח, אדם יכול לעצב את גורלו בפעולות שיכריעו מי ומה הוא ולאן הוא הולך. זו לא גזירת גורל. אדם נושא בתוצאות שהביא על עצמו במעשיו, אך כדי להיות טוב יותר עליו להתמקד במחשבה ובכוונה שלפני הפעולה ולהיות בתהליך פנימי. כשהמניע טהור והתוצאה לא טובה, הקרמה מושפעת מהמחשבה הפנימית. ביום-יום אין לאדם שליטה טוטאלית על המעשים או הפעולות, אלא על המחשבה, ושם צריך להתרכז. אפילו בודהה, האוטוריטה הכי גדולה, לא יכול לשנות קרמה, אלא רק להסביר אותה". לקרמה יש גם היבט חברתי ופיינברג מבהיר שקהילות יכולות לשגשג או להיכשל בעקבות קרמה, מה שמוביל לשאלות עומק, כמו: אם אחד חוטא, האם יישא בתוצאות לבדו? או שהקרמה תפגע בקהילה? "כל קהילה בוחרת מה נכון לה, ויש טקסטים על עבודה הרמונית שקובעים שלכל אדם מקום ותפקיד. זה יוצר קונפליקט בין חובה חברתית לערכים אישיים ומסבך את הדילמה". ואולי עדיף להפסיק לפעול?"פרקטיקות כמו מדיטציה ופעולות שנראות פסיביות הן ניסיון להפסיק לפעול והניתוק עוצר את הקרמה. קשה לעשות את הדבר הנכון כל הזמן. יש טקסטים שמנסחים היגדים על דרך השלילה כמו 'להימנע מאלימות' ומציעים פעולות חיוביות כמו מתן נדבה או אוכל לנזיר". זה הפתרון?"לרוב אין פתרון אבל יש מקורות שטוענים אחרת ומשפרים קרמה במונחים אוניברסליים כלליים של תרומה ועשיית טוב וזה מכנה משותף רחב. האיזון הוא היכולת להחזיק את שתי מסגרות המוסר והאתיקה ולפעול לפי האוניברסלי או החברתי, לפי ההקשר הספציפי".

לאחרונה נתקלתי בפוסט של בחורה צעירה שעברה להתגורר בעיר חדשה. היא סיפרה מעט על עצמה וביקשה לפגוש אנשים שעשויים למצוא עניין בקשר איתה, ולשתף אותה בנעשה בעיר החדשה. מרבית התגובות העריכו את אומץ ליבה של הכותבת לפנות לזרים גמורים, תוך אמונה מלאה שהמפגשים עשויים להיטיב איתה. וזה עבד. היו כאלה שהתנדבו להיות מורי דרך בעיר החדשה, חלקם הציעו מפגשי קפה והיכרות והיו גם כאלה שהציעו לפתוח את ביתם לאירוח. הקיץ פורסם ספרו של העיתונאי הוותיק ג'ון קוהיין, 'כוחם של זרים' (הוצא מטר), הבוחן שורה של מחקרים עדכניים על התועלת בתקשורת עם זרים. לדבריו, מפגש עם זרים הופך אותנו למשוכללים ומפותחים, הוא מרחיב אופקים והזדמנויות, מפתח יכולות קוגניטיביות, מגביר אמפתיה ועוד שורה ארוכה של יתרונות, שלא יסולאו בפז. קוהיין מתייחס ליחס הכפול אל הזר; הרי חונכנו להיזהר ממנו או לכל הפחות לחשוש ממנו ולהירתע. הזר מייצג את מה שאנחנו לא או חושבים שלא. ומבלי לנתק לחלוטין נורות אזהרה, אנשים זרים והעולם בכלל ייראו לנו פחות מאיימים אם נעז להתקרב. קשר כזה עשוי להצמיח צמצום של דעות קדומות, למתן שסעים חברתיים ולתת הזדמנות ליריבים פוליטיים להתקרב ולהתחבב. כל המחקרים מעידים על כך שרעיון דמיוני יהיה תמיד מוקצן מול אדם ממשי שנחוש כלפיו חיבה. למה? במילה אחת: הישרדות. בני האדם הם יצורים חברתיים החוששים מזרים אך זקוקים בה בעת לחברתם. האנושות התפתחה מקרבות עם זרים לצד אינטראקציות, שבהן נפתחו הזדמנויות להתפתח, ללמוד, להרוויח ועוד. בזכות התקשורת החדשה נפתחה איתה האופציה לפעול מעבר למנגנון הבסיסי של 'הילחם או ברח'. פתיחות מול זרים קשורה במידה רבה לנושא אמון. השאלה על אודות האמון, שניסחה החוקרת אליזבת נואלה נוימן ומשמשת כבסיס למחקרים רבים, מנוסחת כך: "האם היית אומר שניתן לתת אמון ברוב האנשים או שצריך להיזהר כשבאים איתם במגע?" אלה הבוחרים באפשרות הראשונה נחשבים לנותני אמון. הנתון המפתיע הוא עד כמה אמון הוא עניין תרבותי, ולכן חברות שבהן רמת האמון הגבוהה, נהנות משורת יתרונות חברתיים, מסובלנות הדדית, תרומה לקהילה, צמיחה כלכלית ויכולת תפקוד גבוהה יותר. מה הרגע הקשה? כנראה להתחיל. הרגע הזה שבו אנחנו אומרים את השלום הראשון. זאת יכולה להיות שיחת חולין מסוג ה"מה שלומך?" אבל הכי חשוב לנסות ולגלות ענייןאמיתי במי שעומד מולנו. יש מומחים הטוענים שהצהרות (חם היום, נראה לי מקום מעניין) יהיו פתח טוב יותר לשיחות משאלות, כיוון שהן מאפשרות לזר להחליט על מידת רצונו לקחת חלק בשיחה. והכי חשוב לחשוב על המפגשים כהזדמנות לצאת להרפתקהגם אם התוצאות אינן ידועות לנו מראש. אז הנה אני מתחילה. היי, קוראים לי ליאת. אשמח להכיר אתכם. ואם בא לכם להכיר זרה גמורה, מוזמנים לכתוב לי למייל הפרטי: timorliat@gmail.com .

כשאנשי ים מאזור מכמורת וקמפוס מדעי הים הסמוך אומרים שהם הולכים לחתולייה הם ממש לא הולכים להאכיל חתולים אלא מתכוונים לנקודה ליודעי ח"ן בשמורת גדור, שהיאמוקד משיכה לחתולי ים. עטלפי ים וחתולי ים נמנים על משפחת הבטאים ומתברר שהם מאוד מחבבים את חופי הים התיכון של ישראל. הכתבה הזו נולדה אחרי ששמתי לב שאנשים בחוף הים וביניהם גם משפחות וילדים שולפים מהתיק לא רק מגבת, מים ואבטיח אלא גם מסכה ושנורקל. הייתי משוכנעת שהם רק מתרגלים מיומנויות שנירקול לקראת חופשה באילת, אבל אז התחילו להגיע דיווחים על יצורי ים מרשימים הנראים קרוב לחוף ובייחוד בשמורות ימיות כמו גדור, הבונים, אכזיב, ראש הנקרה אבל גם בשדות ים, מעיין צבי ואפילו בחופי תל אביב. לתומי חשבתי שבים התיכון אין ממש מה לראות מלבד עתיקות בקיסריה, איזו אונייה טבועה, מדוזות ושקיות ניילון, אז החלטתי לצלול לעומק העניין ולברר את הנושא עם מומחים ואנשים מהשטח. גיליתי עולם, והתוצאה היא הכתבה הזו, שהיא הפתעה של ממצאים ימיים. "בשנים האחרונות יש יותר עיניים במים ויש המון אטרקציות", אומרת ד"ר רותי יהל, אקולוגית ימית ברשות הטבע והגנים, שמספרת כי סביב שמורת הטבע הימית ראש הנקרה לבדה, יש ארבעה מועדוני צלילה פעילים, "סדר גודל מרשים מאוד ביחס לזהשעד לפני כמה שנים אמרו שאין פה מה לראות". בהובלתה של יהל נערך לאחרונה (אפריל 2023) הביובליץ הימי - סקר דו-שנתי מפואר, שבמסגרתו נאספים בזמן קצר נתונים רבים על החי והצומח בשמורות הטבע הימיות. מהדוח שמסכם את ממצאי הסקרים מהשנים 2015-2021 עולה באופן חד משמעי שההתאוששות הגדולה של הטבע היא בתוך השמורות והיא ניכרת במגוון, בגודל הדגים ובכמויות. מעבר למשמעות האקולוגית מסבירה יהל שזה מושך אנשים, הופך לחלק מתרבות הפנאי אבל יש לזה גם ערך כלכלי, "כי כשיש יותר דגים והם יותר גדולים הם הופכים למקור לדיג מחוץ לשמורה". את מעיין נייגר רחמילביץ לא צריך לשכנע שהים רוחש חיים. תמצאו אותה בדרך כלל על חוף הים משנרקלת להנאתה או כחלק מעבודתה באיסוף נתונים למחקר על הים התיכון, שבודק את 'אפקט הגבול' של שמורות טבע ימיות. הים הוא חלק מרכזי בחייה מגיל צעיר ולאחרונה סיימה תואר ראשון במדעי הים במכללת רופין. "לפני שבועיים ראיתי צב ים קצת צפונית למכמורת ובשנתיים האחרונות אני רואה ברציפות עטלפי ים, טריגונים ויש סלע קבוע שעליו תמיד יש איזה 30 שושנות ים אדומות, שנראות כמו גוש עגבנייה עם זרועות". בחופי הים התיכון יש עושר של חיים, בייחוד בבתי גידול סלעיים שחלקם צמודים לחוף בבית ינאי, גדור, קיסריה, דור, שבי ציון, פלמחים וראש הנקרה, ונייגר רחמילביץ גם מזכירה שלבעלי חיים יש את העונות שלהם; העונה שהבוגרים מגיעים, העונה של הצעירים, הזמן שמגיעות להקות ובעונת ההטלה - צבי ים. "לא כל שנייה רואים דברים צבעוניים, אבל יש חשופיות בצבעים ובאופן כללי יש הרבה מה לראות". בהקשר למינים צבעוניים, אומנם תעלת סואץ הביאה לכך שיש זליגה של מינים פולשים מים סוף לים התיכון, אבל לפני שמתחילים לפנטז על דגים בגוונים זרחניים כדאי לשים דברים בפרופורציה ולזכור שמדובר בבית גידול ימי אחר, מרשים לכשעצמו, אבל לא דומה לשוניות באילת או בסיני. פרופ' יוני בלמקר מאוניברסיטת תל אביב, העומד בראש מעבדה לאקולוגיה ימית (עבורה אוספת נייגר רחמילביץ נתונים) מנסח זאת בפשטות: "ככל שיוצאים יותר רואים יותר. הים התיכון הוא טריקי - אפשר להתאכזב, אסור להתייאש וזה גם טעם נרכש. זו לא שונית האלמוגים אבל יש הרבה מה לראות, רק צריך לדעת מתי ללכת, איך ללכת ולזכור שלא כל פעם רואים". פרופ' בלמקר מגדיל ואומר שכיום הוא נהנה לשנרקל ולצלול בים התיכון אפילו יותר מבים סוף, "יש דברים מפתיעים ומעניינים וטבלאות גידוד, למשל, הן בית גידול מאוד ייחודי לאזור שלנו". כדי לחזק את טענתו הוא מספר על שמונה תמנונים שראה בפרק זמן של חצי שעה, כולל תמנון שצד דגים וחולק חוויות משנירקולים ליליים באזור המרכז.   חמושים בסנפירים מתברר שלא חייבים להעמיק בים כדי לראות דברים מיוחדים. את צב הים ראתה נייגר רחמילביץ בעומק של כארבעה עד חמישה מטרים וגם לה יש יחסים קרובים עם תמנונים, שאת אחד מהם ראתה במים רדודים באזור גבעת אולגה, ואפילו הצליחה לצלם אותו כשהושיט לה זרוע חקרנית. כמו חבריה לעיסוק ולתחביב, שהיא רואה יותר ויותר בחופים, היא יוצאת לים חמושה בסנפירים, מסכה ושנורקל ולפעמים גם משקולות לצלילות חופשיות לעומק רב יותר. בר שטרנבך הוא צלם תת-ימי וסוקר, שעורך סקרי משתמשים עבור האגף למחקר חברתי ברשות הטבע והגנים. שטרנבך מסתובב בחופים כל השנה כדי לבדוק מי מגיע לחוף ומתי, מה הוא עושה ומה הצרכים שלו (דייגים, שחיינים, ספורט ימי, משנרקלים, סירות וכיוצא באלה) וכדי לבחון ממשקי פעילות מול ערכי טבע. הוא מציין שבנוף האנושי הוא רואה יותר משנרקלים ומרגיש שאנשים מגלים לאט לאט שיש עוד דברים לעשות בים התיכון מלבד לשבת על החוף. "כשהתחלתי לשנרקל הופתעתי שיש כל כך הרבה מה לראות, אפילו במים רדודים בעומק שני מטרים ואם יש ראות טובה אז גם עד כחמישה מטרים". שטרנבך, שמרבה לשנרקל בשמורת גדור ועושה גם צלילות חופשיות (תחום מתפתח שגם לו השפעה על הפופולאריות של השנירקול), מציין שרואים דברים כבר במרחק עשרה מטרים מהחוף; דגים גדולים כמו דקר, בורי, אראס, חשופיות, סרטנים ולהקות גדולות של דגים קטנים: "זה מטריף לראות אלף דגים קטנים שנראים כמו חלקיקי כסף שזזים ומנצנצים במים". את הדס גן פרנקל אני תופסת אחרי ששבה משנירקול בחוף הקרוב לביתה. גן פרנקל היא רכזת אפליקציית Sea Watch (מטעם 'החצי הכחול', פרויקט הים של החברה להגנת הטבע), שבאמצעותה יכול כל אחד לדווח על מפגעים ימיים ועל תצפיות. כמו שטרנבך גם היא סבורה שיש עלייה בכמות המשנרקלים בחופים: "זה בהחלט צובר תאוצה כתופעה וזה ספורט שנגיש לכולם ומאפשר לראות טבע ימי בלי צורך להוציא רישיון צלילה או מלא כסף", היא אומרת בהתרגשות. אפליקציית Sea Watch שאותה היא מרכזת, עברה שדרוג ב-2022 ונוספה לה זירת תצפיות חדשה שגם חושפת את החיים הפלאיים במים בזמן אמת וגם מקדמת הבנה של השטח על סמך הנתונים המצטברים. בזכות האפליקציה מאותרים ומטופלים מפגעים כמו שיט קרוב מדי לחוף, דיג בתוך שמורה ימית,זיהום והשלכת פסולת. זירת התצפיות מאפשרת לכל אחד לדעת יותר על הסביבה הימית ולפתח סקרנות והבנה. כמו האחרים גם גן פרנקל חולקת חוויות שנירקול עכשוויות ומספרת שבשבועות האחרונים ראתה תמנון וגיטרנים, מרבדי אצות, שושנות ים וסרטנים וגם צבת ים חומה, שעליה תצפתה במרחק חמש דקות שחייה מחוף שדות ים. "כשאומרים שונית אנחנו רגילים לחשוב על אילת, אבל יש לנו שוניות בים התיכון שהבסיס שלהן הוא הסלע ועליו גדלים כל מיני דברים", אומרת גן פרנקל ומציינת שבשמורת גדור יש ממש ריף. פרופ' בלמקר, שהקריירה האקדמית ממשיכה להוציא אותו לים, מפתיע אף יותר כשמספר שמול חוף גורדון יש חתיכת שונית מדהימה וגם באזור תל ברוך הוא משנרקל ורואה דברים יפים. לטענת גן פרנקל, אנחנו ממש מעצמה של דגי סחוס (עטלפי ים וחתולי ים) ומביניהם אפשר לראות לחופי הים התיכון אברתן, שהוא מין בסכנת הכחדה קריטית, טריגון נקוד, שהוא מין פולש שרואים הרבה, גיטרן, מחבטן אפור, טריגונים אחרים וגם כרישים הנמנים על משפחת הבטאים ודגי הסחוס. לא לדרוך על חתולי הים ואם כבר כרישים, חלק מהמרואיינים כאן מניחים שלכרישים המגיעים מזה כמה שנים לתחנת הכוח בחדרה בחורף יש חלק בהפיכת השנירקול בארץ לפופולארי יותר. "ברגע שאנשים התחילו להיכנס למים עם מסכה הם נחשפו לעוד דברים וגם התחילו לצלם ולהעלות לרשתות חברתיות", אומר שטרנבך. זה רגע טוב לציין שהשנירקול והצלילה עם הכרישים הם אסורים ומסוכנים גם להם וגם לאדם. גן פרנקל מציינת שבמקום יש זרמים, דיג רב (וזה אומר שיש במים סירות מנוע, חוטים וקרסים) וגם הכרישים חשופים כך יותר לפגיעה. "יש רצון להסדיר את המקום באופן כזה שיאפשר לאנשים לראות את הכרישים אבל גם לא לפגוע בהם", חולקת גן פרנקל מחשבות. עד אז מנסים לאכוף טוב יותר את האיסור עם פיקוח וקנסות - ראו הוזהרתם. בהקשר לדגי הסחוס, במעבדתו של פרופ' בלמקר נערך לפני כמה שנים מחקר של שחר חייקין (המסיים דוקטורט במעבדה) שעקב אחר בטאים (כמו טריגונים וגיטרנים) שבחודשי מאי ויוני מגיעים בישראל למים המאוד רדודים, הצעירים שבהם ממש עולים על החול - תופעה נקודתית עונתית מרתקת שאפשר לראות בהליכה רגלית על החוף ובשנירקול. אני נזכרת בתמונות שעלו לפני שנתיים בקבוצת פייסבוק מקומית, שבהן נראו כמויות של דגים דמויי כריש על קו החול בחוף מעגן מיכאל, ופרופ' בלמקר מאשר שלכך התייחס המחקר. ואם כבר מדברים על שמירת טבע, גן פרנקל מזכירה שאסור לגעת בבעלי החיים במים וגם לא לרדוף אחריהם,מצב שיכול למשל להכניס בטאית או צבת ים בהיריון למצוקה. "ההמלצה שלי היא לצאת עם מצלמה ולצלם, אבל ברגע שרואים בצילום את החיה מאחור במצב בריחה כנראה שעשינו משהו לא טוב". ד"ר יהל נזכרת שלפני כחודשיים מצפון למכמורת יצא לה לשנרקל ולראות כל כך הרבה חתולי ים שמרוב גיטרנים וטריגונים הבדיחה שרצה בין המשנרקלים הייתה 'תיזהרו לא לדרוך על חתולי ים'. מי מכם שכבר הולך לחפש את המסכה והשנורקל (וכדאי גם סנפירים) ולא יודע איפה להתחיל מוזמן לכתוב ב-waze 'עמוד 5' כדי להגיע אל נקודת כניסה נוחה לצוללנים ולמשנרקלים בשמורת ראש הנקרה (ורק זה מעיד על פופולאריות התחום) או 'שמורת ים גדור' בין מכמורת לגבעת אולגה. אפשרות נוספת לטבילה ראשונה היא להצטרף לסיור שנירקול מודרך שמוציא מועדון הצלילה בקיסריה (שמשכיר גם ציוד שנירקול למעוניינים ומצלמות 'גו פרו') או לבדוק עם אחד ממועדוני הצלילה בצפון שמשלבים בין שיט ושנירקול. ודבר אחרון, המדוזות השנה מתעכבות או אולי אפילו מדלגות עלינו, אבל הים של הקיץ עם הראות הלא כל כך מוצלחת שלו כבר כאן אז קחו בחשבון ואולי חכו לָרְאוּת היפה של הסתיו. למידע על אפליקציית Sea Watch והחצי הכחול>>

אני חובבת ספרי הדרכה, בעיקר כאלה העוסקים בהורות. בלא מעט מקרים מספיקים לי כמה דפים כדי לנחור בבוז מול הכותב, ולסכם בנחישות שהוא מעולם לא חווה דרמות משפחתיות אמיתיות. ייתכן שהכות מבין בכתיבה או בשיווק, אבל בגידול ילדים? הרבה פחות. זה כמעט קרה לי גם עם ספרה של ד"ר בקי קנדי, 'טובים מבפנים - מדריך להורה שהיית רוצה להיות' (הוצאת מטר). קנדי, 39, שנחשבת לגורו עצות להורים המילניאלים, פסיכולוגית קלינית, נשואה, אימא לשלושה, מתגוררת בניו יורק ונוהגת לשתף את עוקביה הרבים בפלטפורמות דיגיטליות. מייד עם צאת ספרה לאור הוא הפך לרב-מכר. הספר שמעיד על עצמו כמכוון להורים שאתם רוצים להיות (כבר מעצבן, כאילו יש סטנדרט אחד) נפתח סביב הרעיון של הורות חיובית מתוך האמונה שילדים והורים הם טובים מטבעם. גישתה של ד"ר קנדי מבוססת על טיפוח רגשות אמפתיים וקשר רגשי חזק בין הורים לילדים. היא שמה דגש על הבנת נקודת המבט והמצב הרגשי של הילד, הבנת הצרכים והרגשות הבסיסיים המניעים את פעולותיהם ועידוד תגובות חומלות ואמפתיות על פני ענישה, ציות ומשמעת. עד כאן שום דבר לא חדש, רק מנוסח קצת יותר מעצבן; כולם טובים, כל הזמן? ועם כל הכבוד (ויש, ויש) של יכולות ההכלה והאמפתיה הנשגבים, היכן הם כשאנחנו נמצאים בקו ראשון מול התקף טנטרום או מול זאטוט שמבקש לבדוק את הגבולות שלנו, בדיוק כשאנחנו כבר בקצה גבול היכולת שלנו להכיל גרגר אורז. אולי הייתה זאת הנזיפה הנוספת, "מתחת להתנהגות הרעה, יש תמיד ילד טוב. כשהורים פוסלים התנהגות זאת בלי להכיר בילד הטוב שמתחתיה, הילד מפנים שהרוע טמון בו" - באמת תודה, כי רק רגשות אשמה זה מה שחסר לנו ההורים. ואז חלה תפנית בעלילה. את הפרשנות הנדיבה, רגעי החסד, מציעה קנדי להפנות גם אלינו ההורים, גם במצבים שבהם אנחנו לא בדיוק גאים בעצמנו. החלק החשוב בספר הוא ההכוונה הכל כך חשובה להורים, להכיר בחיבור הנחוץ בין ההתפתחות שלהם להתפתחות וצמיחה מיטבית של הילדים. במילים אחרות, במקום ספרי ההדרכה המבוססים על תעשה כך ותקבל ככה, קנדי מזמנת את המפגש המאתגר ילד-הורה כבוחן לכל מערכות היחסים שניתקל בהם בחיינו. ומאחר שמערכות יחסים כוללות בהגדרה באגים ופשלות במערכת, הצלחות וכישלונות - כך גם בהורות. סביר ש'נאבד' את זה מדי פעם, לא שזאת דרך הורית מוצלחת להתנהל בעולם, אבל אין הורה, גם זה שנחשב ל'טוב דיו', שלא איבד את זה במוגזם מדי ולא טוב בכלל. גם לאימא יש רגשות תשומת לב משמעותית מעניקה ד"ר קנדי למה שהיא מכנה תיקון. ואף שהביטוי מופיע כך במקור, הייתי מציעה לחשוב על איחוי כתחליף. ואולי רק לי המונח 'תיקון' מתקשר להחלפת תקר בגלגל ולא בפגיעות הוריות. התיקון מעודד הורים להתייחס לטריגרים שלהם ולחוויות העבר שלהם, ככאלה שעלולים להשפיע עמוקות על סגנון ההורות שלהם ועל תגובותיהם להתנהגות ילדיהם. על ידי ריפוי עצמם וניהול הרגשות שלהם, ההורים יכולים לספק סביבה מטפחת ויציבה יותר לילדיהם. בחלק הטכני והמאתגר של התיקון היא מפנה את ההורים לעשות הפרדה בין המעשה לילד. אם לדוגמה הילד שיקר, אין לראות בו ילד שקרן. אם חוזרים להנחת היסוד שהילד טוב מטבעו, הרי שהשקר נועד לשרת משהו. ההתמקדות בצורך של הילד תוך פרשנות נדיבה, מאפשרת מרחב לתקן התנהגות שדרכה ילדים יוכלו לתרגם ללמידה ולגדילה בעתיד. לחזור עם הילד לרגע המאיים שחווה ללא התגוננות, להראות להם שהרגע הזה היה גם לא נעים לנו, שאכפת לנו, הופך את רגע הקרע הזה לזיכרון שייחרט במוח לא רק כאירוע טראומטי, כי אם אירוע מלמד. הורה שאיבד עשתונות ואמר מילים מיותרות או ביטא כעס בצורה לא מידתית, יכול להגיד לילד שנהג כך כיוון שהיה כבר עמוס בחוויות קשות, ועל אף ההתנהגות המחורבנת הזאת הוא חש כלפי הילד רגשות של אהבה. ההתמקדות אינה ב"סליחה שפעלתי כך, ואם לא היית זורק את הקורנפלקס על הרצפה זה לא היה קורה", אלא הזמנה להכיר במורכבות ההתנהגות האנושית. "פעלתי באופן לא מוצלח, אבל אני מאוד אוהב אותך". קנדי מדגישה את כוחו של שיח המזמן הכרה במורכבות כמקפצה התפתחותית. אני יכול לכעוס על הילד ששיקר לי אבל גם להסתקרן מה גרם לו להסתיר ממני. אני יכולה להבין שיש צורך לעשות קיצוצים בעבודה ולכעוס על קיצוץ השכר. המפתח הוא בשיח שבו אנחנו מבקשים ללמוד ולהבין על פני שיח שבו אנחנו מבקשים להגיב. הורות עכשווית נוטה להתפרש לא אחת כצורך להעניק לילד עולם ומלואו גם במחיר של הקרבה עצמית, ואפילו תשישות פיזית ונפשית. בהורות אינטנסיבית בקשה לרווחה אישית עלולה להיחשב כפעולה אנוכית. ד"ר קנדי מצביעה על כך שאף שילדים אינם חפצים בעצמאיות של הוריהם - מודל הורי עצמאי הוא הכרחי להתפתחות שני הצדדים. אולי תעזור לכם השאלה המבחנת הבאה, כיצד תרצו שילדכם יתארו אתכם בעתיד: "אימא שלי עשתה הכול למעני?" או "אימא שלי דאגה לעצמה אבל לא החסירה ממני דבר". לאורך כל המסע ההורי שלי, נתקלתי באין-ספור אתגרים, כל אחד מארבעת המופלאים שלי יכול להעיד על חולשותיי ההוריות וישמח להזכיר לי אירועים שהייתי מעדיפה לשכוח. אבל תמיד שמרתי על קשר בטמפרטורה חמה, קרוב ובטוח. ההורות לא בלמה אותי בבחירות שלי, היא מקסימום שימשה תירוץ כשהיה לי נוח. הקשר שלי עם ילדיי הוא הקשר המספק, הממלא, המאתגר והאהוב עליי ביותר מכל מערכות היחסים שלי. חמסה עליהם. הפרק 'עוד לא מאוחר מדי' הוא פרק נחמה משובח. "השאלות הנוגעות ליכולותינו לשקול רעיונות חדשים, לחשוב על שינוי בעצמנו ובהתנהגותנו, לטפח ולשמר הרגשה טובה ביותר לעצמנו". לטענת ד"ר קנדי, כל איחוי יטיב עם כל הצדדים גם כעבור שנים רבות, גם כשנדמה שהכול אבוד. באחת מהרצאות טד, מזמינה קנדי את הקהל לדמיין שיחה עם הורה שבו הוא מעביר מסר פשוט: חשבתי עליך ילד, ועל הדברים שעברת בילדותך, אני יודעת שחלקם היו קשים וכואבים. אולי לקח לי זמן, אבל אני רואה אותם. יש משהו עכשיו שאני יכולה לעשות למענך? לדבריה, מעטים היו מפנים את הגב או טורקים את השיחה הזאת. "הורות, אינה מתאימה לרכי לבב" (המשפט האהוב עליי בכל הספר), היא תובענית להחריד ומצריכה כמויות עצומות של התבוננות עצמית, למידה והתפתחות.

כשהייתי בתיכון נהגתי לכסוס ציפורניים, הרגל שדבק בי ושנאתי במיוחד, כי במקום ציפורניים נורמליות סבלתי מעור אדמומי, צרוב וכעור. כדי להיפטר מההרגל המגונה השתמשתי ב'מרה', לק שקוף בטעם מבחיל שיצר תחושת דחייה כל אימת שחלף בי הרהור כסיסה. וזה עבד, לא בלי ייסורים ואתגרים, אך בסוף נגמלתי מההרגל הנוראי וסיגלתי במקומו הרגלי שימור וטיפוח. בעקבות השיחה עם יואב מה טוב, חוקר מוח מהאוניברסיטה העברית ומנהל הבלוג 'סיור מוחות', אני יכולה גם לומר, בדיעבד, שרכבתי על ההרגל הישן כדי להטמיע הרגל חדש. המילניום הנוכחי הביא עימו צונאמי של אסכולות להתפתחות אישית ופתח צוהר לתחומים חדשים ולעושר של עולמות תוכן. עם העלייה במודעות, גברה החשיפה למחקרים עדכניים, לפסיכולוגיה חיובית, לעיצוב התנהגות, לאימון המוח, לחיבור גוף-נפש ולדרכים לשפר את איכות חיינו, אחת מהן באמצעות שינוי הרגלים. מה טוב, שמתמקד בתחום המוח תריסר שנים, עוסק בין יתר הנושאים גם בהרגלים, ומסביר: "הרגלים הם פעולות שאנחנו עושים קבוע באופן אוטומטי. לא נדרש בהן קשב, שאותו אפשר להפנות למחשבות אחרות. כשהמוח קולט סיטואציות שחוזרות על עצמן כל הזמן, הוא שם 'טייס אוטומטי' ויכול להפנות את המשאבים הקשביים והמשאבים הקוגניטיביים לדברים אחרים. למשל, בדרך לשירותים בבוקר אנחנו יכולים להפעיל את המוח בנושאים אחרים שאינם צחצוח שיניים. כשאנחנו מבצעים פעולה חדשה מתרחשים בקליפת המוח תהליכים מחשבתיים קוגניטיביים מודעים. ככל שהפעולה הופכת להרגלית הנטל עובר מקליפת המוח לגרעינים שמתחת לה, האחראים על פעולות אוטומטיות. למשל, כשלומדים לרכוב על אופניים או לסרוג, כל פעולה צריכה הרבה מאוד קשב וריכוז ועבודה רבה של קליפת המוח, אבל כשזה הופך למוכר ואוטומטי המידע עובר לגרעינים ובזמן הזה אפשר לחשוב או לעשות דברים אחרים". איך זה בא לידי ביטוי?"הרגל מורכב משלושה חלקים: טריגר, פעולה וחיזוק חיובי. כל הרגל חייב טריגר ומתקיים בסיטואציה מסוימת, לכן אנחנו מצחצחים שיניים בבוקר ולא כל היום. לכל הרגל יש גם טריגר ספציפי, הפעולה מתבצעת בהתאם והחיזוק זה מה שהמוח מעניק כדי לבסס את ההרגל ולהראות שהפעולה בוצעה כראוי. אם אני קונה כל בוקר קרואסון במאפייה בדרך לעבודה ורוצה להיפטר מההרגל, חשוב שאכיר את השפעת הטריגר על הפעולה. כשההרגל ותיק והקשר בין הטריגר לפעולה חזק, קשה לבטל אותו יותר מאשר לבטל את הטריגר עצמו. במקרה של הרגל הקרואסון למשל, אפשר לבחור בדרך עוקפת. אם המאפייה היא הטריגר, וההרגל קיים כי המוח מקודד אותו, אם לא נראה את המאפייה המוח לא ישתמש בהרגל. זו דרך הגיונית ויעילה להתמודד - לא להיחשף לטריגר, ליצור מצב שהוא פחות נמצא בחיים וכך ההרגל פוחת". כמה הרגלים יש לאדם?"אחד המחקרים טוען שכמחצית הפעולות שאנחנו מבצעים ביום הן אוטומטיות מתוך הרגל. זה מעולה כי אם היינו צריכים להשקיע משאבים בכמות כפולה של פעולות ביום לא היינו מסוגלים לעשות זאת. לאוטומט של המוח יש אולי תדמית שלילית אבל הוא מאפשר כמות פעולות גדולה ביום, שאי אפשר לבצע בלעדיו. אומנם כך יש מקום לטעויות, אבל אפשר להאט ולעצור כדי להבין טוב יותר ולטעות פחות. בזכות האוטומט מסיקים מסקנות מהר והפעולות מהירות, בזמן שהמוח עסוק בדברים אחרים. ההרגל הכי פשוט הוא הליכה; אם היינו צריכים לחשוב על כל צעד זה היה גוזל משאבים וגומר אותנו, כי לא היינו מסוגלים לעשות שום דבר אחר". איך מטמיעים הרגלים חדשים?"אפשר לנצל את המנגנון האוטומטי של ההרגלים לטובתנו ולחבר בין ישן לחדש. הישן הוא אוטומטי והוא הטריגר להרגל החדש. למשל לצחצוח שיניים אוטומטי, אני יכול להוסיף חוט דנטלי שמתלבש על ההרגל הישן ויהפוך בצורה הזו בקלות לפעולה אוטומטית". ואם ההרגל שונה?"זה אינדיווידואלי אבל העיקרון זהה, כל אחד יכול להסתכל על ההרגלים בשפה שהצגנו ולבחון איך הם יכולים להשתמש בה כדי לייצר הרגלים טובים". איפה נכנסת מוטיבציה? "למידה מכל סוג מצריכה מוטיבציה, ולכן היא משמעותית גם ברכישת הרגלים חדשים. ככל שיש יותר מוטיבציה, ככה זה יקרה מהר יותר". כמה זמן לוקח לשנות הרגל?"זה תלוי מאוד בפעולה ובלמידה שמקדישים לה. למוח אין פרק זמן אחיד, אם משקיעים יותר משאבים בלמידה זה הופך לאוטומט מהר יותר". מה הסיבות לכישלון? יש הרגלים שקשה לשנות?"ככל שהלמידה קשה וארוכה, קשה יותר לרכוש הרגל חדש וזה לוקח יותר זמן". מה עם הרגלי ספורט ותזונה?"אלה לא הרגלים כי הם לא אוטומטיים, זו פעולה שצריך ליזום. זה מנהג". אימוץ הרגלים חדשים דורש אם כך מוטיבציה, זמן, הבנת מרכיבי ההרגל ועבודה מאומצת, ורבים כושלים ונשברים בדרך, אולי כי יצאו לבד ובלי הרבה צידה. לנישה הזו נכנסו שיטות אימון (קואצ'ינג), בהן גם שיטתו של אליעוז שחף, שמאמן להרגלים 13 שנה בשיטה שהתווה המכונה 'מגדלור', שיטה שבעקבותיה נבחר לאחד ממאה הצעירים המשפיעים על העתיד של דה מרקר לשנת 2019. "כשלמדתי לא הבנתי מה אני צריך לעשות, וכשהתחלתי לעבוד זיהיתי חזרתיות של דפוסים והתחלתי למפות את החוקיות. גיליתי שיש לי יכולת לזהות תבניות התנהגותיות ולהבין מהר מה הבעיה, הגורם והמחזוריות". הדוגמאות שלו להרגלים מגיעות מעולם הרגש: "הלקאה עצמית למשל. אם עשינו משהו לא טוב, אנחנו מלקים את עצמנו על כך. אותו דבר לגבי חשיבת יתר, כשאנחנו עושים הרבה ספקולציות בראש, זה הרגל שיש לו תבנית של פספוס בקבלת החלטות, וכך גם דחיינות ופרפקציוניזם, עלבון, ריצוי, הימנעות כדי לא להיכשל ועוד. אלה הרגלים שמופיעים בעוצמה ובתדירות משתנים והם מכתיבים את איכות החיים שלנו. העבודה עליהם היא הכי משמעותית כי איכות חיינו נקבעת על ידי סדרת אוטומטים. רוב הרגשות השליליים שאנחנו חווים עולים כשאין לנו שליטה, והחיוביים צצים במקום שבו ויתרנו עליה. חלק גדול מההרגלים נועדו ליצור שליטה ולכן קשה לנו איתם. ה'מגדלור' היא שיטה לוויתור על שליטה על כל מה שממילא אינו בשליטתנו". כלומר, הרגל הוא לא רק פעולה מסוימת אלא גם רגש?"יש לנו 70 אלף מחשבות ביום, 90 אחוז מהן אוטומטיות, ואלה ההרגלים. אנחנו יצור של הרגלים והם המפתח להתנהגות האנושית. אוסף ההרגלים הוא האופי שלנו, וכל תוצאה בחיים מורכבת מהרגלים. ברוב המקרים מנסים לשנות את הפעולה, אבל זו החולייה האחרונה בסדרה שמתחילה במחשבה, שמובילה לרגש שמוביל לפעולה. כעס, למשל, עולה מתוך אחד משלושה רגשות: עלבון, תסכול או חוסר אונים והאשמה. מכאן שלכעס קדם רגש אחר שנבע מסט הפרשנויות שלנו, הנקראות 'אמונות מגבילות'. את האמונות גיבשנו בילדות והן יצרו מחשבות ורגשות שנזרקים עלינו כל הזמן. אי אפשר לתפוס 70 אלף מחשבות ביום, לכן אנחנו מכריחים את עצמנו להתנהג אחרת, אבל זה דורש המון מאמץ ובטווח הרחוק ההצלחה חלקית, וזה יימשך עד שלא נשנה את אותה החלטת ילדות. קשה לשבור את האוטומט והפתרונות שיש לשינוי הרגלים דורשים הרבה מאוד עבודה. ויש דרך קלה יותר". לשיטתו של שחף, כפי שהגוף יודע לרפא את עצמו פיזית בצורה מיטבית, הדבר אפשרי גם בשינוי הרגלים. "כשרוצים לייצר שינוי, לא צריך לפעול הפוך מהאינסטינקטים אלא לשנות אותם, להתעסק בשורש, בסיבות שבגינן לא הצלחנו מראש". התגלית מבחינתו היא שברגע שאדם קיבל החלטה לשנות הרגל, אפשר לאמן אותו לדבר עם עצמו, ובתהליך הדרגתי לוותר, למשל, על ההחלטה להיכנס להלקאה עצמית, וכך לייצר חוסן. "החוסן הוא התכונה הכי חשובה לדימוי עצמי, הוא נמצא בתת-מודע והוא קשה לעבודה. אנחנו חושבים, בצורה לא מודעת, שיש רווח בהלקאה עצמית, שזה עוזר לנו, אבל בעצם זה מפריע. האימון עוזר לאדם לשחרר את עצמו מהטריגר דרך עולם הרגש. כשהוא מוותר עליו ומחליט שאינו זקוק לו, הטריגר נעלם וההרגל נפסק מעצמו". אפשר ליישם לבד?"צריך כוח רצון בין-גלקטי ובעיקר להבין שגם אם נעשתה פעולה אחרת כמה פעמים, המחשבה והרגש יחזירו אותנו לאחור, כמו לטחון מים. יש אנשים שמצליחים ליצור שינוי פנימי אך זה דורש עבודה קשה. כשמחיר ההרגל גבוה מדי אנשים מבקשים עזרה. לרוב מדובר באוסף הרגלים שיושבים על דימוי עצמי, כי זה מה שמשפיע עלינו ברמה הכי עמוקה. מי שמרגיש טוב עם עצמו, לא מתעסק במה אחרים חושבים או אומרים ופועל מתוך נינוחות, וזו התכונה הכי חשובה. מי שלא מרגיש טוב, עושה כל הזמן חשבון של מה יחשבו, יגידו או יקרה, וזה מה שהכי עוצר אנשים. אבל כל זה מדומיין ולא אמיתי. אלה מכשולי הדימוי העצמי, שתוצאתם היא הרגלי חשיבה שהופכים להרגלי התנהגות. דימוי עצמי הוא עניין רגשי ולא תוצאתי". אלה רבדים עמוקים של הנפש."מאוד עמוקים ולכן קשה לעשות את זה לבד. הפסיכולוגיה מנסה וגם תחום ההתפתחות האישית, אבל לאנשים קשה להבין את התבניתיות ולייצר שינוי. חלק משיטות האימון החדשניות מנסות לשבור אוטומטים. אצלנו מגיעים להחלטות ילדות ישירות ומפרקים אותן דרך תחנות רגשיות וליווי". צריך להתחיל בהורים?"הורים צריכים לשפר את עצמם ולא את הילדים. הם מונעים מילדיהם כאב, כישלון והרגשה רעה, שהילדים אמורים לחוות כחלק מהחיים, ולא מלמדים אותם לפתח דימוי עצמי. אי אפשר למנוע את זה לגמרי אבל אפשר לצמצם את הנזק. מה שגורם לפגיעה בדימוי העצמי זו ביקורת הורית שנובעת מהמחשבה לשפר את הילד, אבל מרגע שילד מפתח תודעה וסופג ביקורת, הוא מבין שאהבה שפעם ניתנה ללא תנאי היא כעת בהתניה מרובה והוא מטיל ספק בשאלה אם הוא מספיק טוב. ילד לא מפתח יכולת קוגניטיבית לחשוב בהיגיון, אז הוא מסיק מסקנות רגשיות שהופכות להחלטות ואמונות שמנהלות אותו כל החיים". מי שרוצה להעמיק, הספר 'כוחו של הרגל' של צ'ארלס דוהיג (2012) מדבר על עולם ההרגלים, ולשאלה אם הוא עדיין רלוונטי עונה שחף: "זה ספר שהוא אבן דרך בתחום והבסיס של הטריגר והפרס, אבל דוהיג טוען שאי אפשר להחליף את הטריגר, ואני טוען שזה אפשרי".

האשמה שייכת למשפחת הרגשות הגבוהים, כמו גם בושה, מבוכה או גאווה, והיא מקושרת לתודעת העצמי, ליכולת שלנו להתבונן פנימה, כך מסבירה הפסיכותרפיסטית ד"ר קרן בן יצחק. "על פי גישות במדעי המוח, התודעה שלנו כמו גם המחשבות שלנו והרגשות שלנו נובעות מהמוח, והמוח מתעצב בהתאם לסביבה שלתוכה הוא נולד ובה הוא גדל. בימי יוון העתיקה למשל, התופעה המגונה והלא חוקית בעליל שנקראת היום 'פדופיליה' נקראה אז 'אהבת נערים,' והיא הייתה מאוד מנורמלת, גברים בוגרים שנגעו בנערים ואפילו קיימו איתם יחסים לא הרגישו על כך אשמה. אם התרבות מעצבת אותי על פי ערכי מוסר מסוימים, זו המציאות שתיבנה אצלי במוח, כך אנחנו בונים סט של אמונות, הנחות, ומתוך כך מסיקים מסקנות ומרגישים רגשות". יש הבדל בין אשמה שאני חשה אם פגעתי במישהו לבין אשמה כי נתקעתי בעבודה ולא הספקתי להיות עם הילדים?"אני מבדילה בין אשמה פונקציונלית לאשמה קיומית. אשמה פונקציונלית מופנית כלפי מעשה ויש בה משהו מאוד ברור. למשל לא הייתי רגישה כלפייך מספיק, ובזכות האשמה הזו, אני יכו־ לה אחר כך להתנצל ולפייס את האחר ואפילו להתקרב אליו, וגם להרגיש טוב עם עצמי ולחזק את תחושת המסוגלות שלי, לכן היא פונקציונלית, יש לה תפקיד. בתקופות קדומות הייתה עניין הישרדותי. כפרט משבט כדאי לי מאוד להתנהל לפי כללי המשחק, לא לגנוב אוכל למשל, שלא יכעסו עליי ואני גם לא ארגיש אשמה כי אז אנודה ולא אשרוד. אני תלויה בשבט באופן דרמטי. אשמה קיומית מופנית כלפי המבנה הנפשי שלי, והיא לא רציונלית. בקליניקה אני שומעת לא אחת מקורבנות תקיפה מינית, 'זה לא היה קורה אם הייתי לובשת חצאית ארוכה יותר או אם הייתי הולכת דרך רחוב אחר'. זו בוודאי לא אשמה רציונלית, האשמה באירוע כזה היא רק על התוקף, אבל כשמישהי עוברת תקיפה מינית, זה הופך את העולם למקום הרבה יותר מסוכן, שבו דברים יכולים לקרות לך גם אם את אדם טוב או אם את זהירה מאוד. זה מותיר אותך בעולם שהוא חשוף ולא מוגן, ומנגנון האשמה הקיומית עוזר באיזשהו אופן לארגן את העולם ולייצר בו חוקיות, שלא באמת קיימת. אדם שגר בקיבוץ בעוטף ובזמן המתקפה של 7 באוקטובר, כשבבית מימינו או משמאלו אנשים נטבחו או נחטפו ומסיבה כלשהי הוא ניצל, יכול להרגיש על כך אשמה בכל רמ"ח אבריו, אף כי ברור שאין באשמה הזו שום דבר קונקרטי, זה מה שנקרא 'אשמת השורד'. המוח מייצר תסריט פנימי שברור שהוא נוגד רציונל קונקרטי, אבל הוא נותן מענה לתחושה של אקראיות שהיא בלתי נסבלת". הרבה מרגישים אשמה בשנה האחרונה על כך שהם ממשיכים בחייהם, שהם לא נחטפו או נרצחו, לא פונו מבתיהם ולא גויסו למילואים. איך מתמודדים עם האשמה הזו?  "צריך להבין שאדם יכול להמשיך את חייו וזה לא סותר את העובדה שהוא חש הזדהות וזוועה עם כל מה שקרה. אנשים שופטים את עצמם בחומרה. אומרים שנסיוב נגד אשמה זה אמפתיה - וכאן אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, האם זה הוגן כלפיי שארגיש כאדם רע? העובדה שאני לא נמצאת יום וליל בכיכר החטופים ולא נוטלת חלק פעיל כי זה מכניס אותי לחרדה או כי אני צריכה להיות יותר בבית, כי אני עסוקה, זה אומר שאני אדם רע? האם זה הוגן לעשות את זה לעצמי? חשוב לדבר את זה גם פנימה וגם החוצה, כי כשאנחנו מדברים על רג־ שות שהם כואבים, שהם בעלי מטען שלילי, הדבר כבר לא קטסטרופה כי הוא כבר לא טאבו. חשוב להתייחס אל הגם וגם; אולי את מאוד רוצה לטוס לחו"ל, וזה לא סותר בשום דרך את המחשבות והדעות שלך לגבי הזוועה שהתרחשה אז ומאז. יש בתוכנו הרבה רצונות שהם קונספטואלית נפרדים. המוח זה איבר אחד, אבל המוח מתפתח בהדרגה באבולוציה ויש בו אזורים שונים וחלקים שונים שאחראים על מיומנויות שונות, והם משמיעים קולות שונים, כי המוח שלנו רווי בקונפליקטים וסתירות. אנחנו חיים בתחושה שכל הזמן אמור להיות סדר קוהרנטי בין כל החלקים שלנו אבל זה לא נכון, אלו לא החומרים שמהם אנחנו בנויים". *ד"ר קרן בן יצחק, בוגרת המרכז לחקר המוח (אוניברסיטת בר אילן), מרצה ועוסקת בפסיכותרפיה.

סלט ירוק של חג אין טעים כמו סלט ירוק של סתיו. הרוטב המתאים עם התוספות העונתיות יהפכו את מקבץ העלעלים לקערה נחשקת על כל שולחן. לא ייאמן, אבל חקלאים סיפרו לי כי בעבר גידלו חסה בארץ רק בשביל להאכיל בעלי חיים. היום הם חומר גלם אקסקלוסיבי ומבוקש, שלפעמים ההיצע לא מספיק למלא אחר הביקוש. כל סוגי החסות מוזמנים לסלט, וגם תרד, אנדיב, עלי בייבי ומיקרו גרינס. לפני הכול, כמה טיפים חשובים לסלט עלים: קונים טרי - עלים כמה שיותר טריים ורעננים. חוץ מהחסות המוכרות, יש שפע סוגים, כמולאליק, חמאה וסלנובה.שוטפים את העלים בצורה יסודית - לא רק כדי להימנע מאבק הדרכים, החרקים והלכלוכים, אלא גם כי אמבט של מים מחזיר אותם לחיים.מייבשים היטב - הכי טוב במייבש חסה או על מגבת נקייה פרוסה. המרקם של עלים רטובים לא פריך וגם נוטה להירקב.מכינים רוטב - שיעשה להם כבוד.משדכים - סלרי שנותן טעם מיוחד וגם קראנצ', פירות העונה, שיעניקו טעמים מתקתקים; אגוזים, שקדים או קרוטונים שיוסיפו פריכות ושומניות.מתזמנים - הרוטב נוגע בסלט רק רגע לפני ההגשה. הוא צריך לעטוף כל עלעלולכן מומלץ לערבב בידיים, בתנועות קיפול. אפשר לעטות כפפות, או פשוט לעבוד עם ידיים נקיות. רגע לפני ההגשה! חומרים ל-6 מנות4 לבבות חסה4-5 תאנים בשלותאשכול נאה של ענביםמקל סלרי אמריקאי פריך, פרוס דקחופן אגוזי לוז קלויים קלות (אפשר גם פקאן או מלך) לרוטב2/3 כוס שמן זית עדין (או שמן ניטרלי)3 כפות חומץ יין או בלסמימיץ וקליפה מליים אחד1-2 כפות דבש או סילאן1 שן שום כתושה (לא חובה)מלח ופלפל שחור טחון טרי הכנה1. מכינים את הרוטב. מערבבים את חומרי הרוטב בצנצנת או בבלנדר לקבלת מרקם אחיד. טובלים עלה חסה, טועמים ומאזנים במידת הצורך.2. שוטפים את עלי החסה ומייבשים.3. מניחים בשכבות: חסה, תאנים, ענבים, סלרי ואגוזים.4. מזלפים חצי מכמות הרוטב מעל ומגישים מייד. במידת הצורך מוסיפים עוד רוטב. קרמבל תפוחים מקורמלים עונת התפוחים אומנם בשיאה, אבל המטעים בצפון ידעו ימים טובים יותר. מאפה התפוחים שלפניכם מתאים לכל שעה ביום - לקפה של הבוקר, לתה של אחר הצוהריים וגם כקינוח בסוף ארוחה לצד גלידת וניל. טיפול קצר בתפוחים יעניק להם את מידת הריכוך והתיבול הנדרשת לקראת המפגש עם פירורי הבצק. לשילוש שיוצר את הפירורים: קמח, חמאה וסוכר, שידכתי שיבולת שועל ואגוזי פקאן, שמוסיפים עוד טעם ופריכות. מוזמנים לתבל בקינמון, קליפת לימון או בתמצית וניל, כמו במתכון. חומרים לתבנית 24*26 סנטימטרים (או תבנית מלבנית בנפח דומה)6 תפוחים מכל סוג שאוהביםמיץ מחצי לימון50 גרם חמאה320 גרם (1 כוס) סוכר חום60 מיליליטר (4 כפות) שמנת מתוקה1 כפית גדושה קינמון לקרמבל140 גרם (1 כוס) קמח100 גרם (1 כוס) שיבולת שועל שלמה100 גרם (1 כוס) אגוזי פקאן קצוצים וקלויים קלות80 גרם (1/4 כוס) סוכר חוםקורט מלח100 גרם חמאה רכה מאוד1 כפית תמצית וניל הכנה1. מקלפים את התפוחים, חותכים לקוביות ומטפטפים עליהם מיץ לימון.2. במחבת ממיסים סוכר חום עם חמאה ושמנת מתוקה ומבשלים כארבע עד חמש דקות לקבלת רוטב קרמלי.3. מוציאים מהמחבת חצי מכמות הרוטב שהתקבל ומוסיפים את קוביות התפוחים. מתבלים בקינמון, מערבבים בכף עץ ומבשלים 15 דקות או עד שנוזלי התפוחים מתאדים והם מתרככים ומשחימים. מעבירים לתבנית.4. מחממים תנור ל-180 מעלות.5. מכינים קרמבל: מערבבים קמח, שיבולת שועל, פקאן, סוכר חום ומלח. מוסיפים חמאה מומסת ותמצית וניל ומעבדים עד לקבלת פירורים באמצעות אצבעות הידיים.6. מרכיבים ואופים: מפזרים את פירורי הבצק על התפוחים שבתבנית ואופים 45-50 דקות עד להזהבה. מומלץ לצנן קלות לפני ההגשה, למרות שהריח מפתה. יוצקים את הקרמל ששמרנו ואם רוצים מגישים עם גלידה וניל. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

אי שם בהרים, מתחת לרדאר של העולמות המתוקשרים של שף־סלבס, פועל המרכז הקולינרי לואיזה - מוסד אוכל ותיק בן 25 שנה, המשרטט לאחרונה דרך חדשה ובטוחה ברוח הסלואו פוד. זה קורה בלי רעש וצלצולים ובשיתוף פעולה עם מלון לוגוס (פעם בית הארחה יד השמונה) שלואיזה היא עתה הצלע הקולינרית שלו. יד השמונה הוא יישוב קהילתי עם סיפור מוזר ומעניין שיכול למלא דפים שלמים, אבל כאן נסתפק בכך שנציין כי מדובר ביישוב שארנבים מתרוצצים בין בתי תושביו ומתקיים בו חיבור בלתי שגרתי בין נוצרים פינים ויהודים משיחיים, אסתטיקה ותרבות בנייה בעץ לצד ארכיאולוגיה מקומית, הר ויער ומשברים מקומיים בטעם מר של מרק ים תיכוני. בכל אלה ובין 56 חדרי האירוח (מרווחים, מצוחצחים, מתאימים לזוגות ולמשפחות ובמחירים הוגנים) נושבת רוח ירושלמית צלולה ונטולת לחות. הרוח הזו יודעת להפיח תקווה בנפשותיהם של אנשי שפלה שעורם רגיל להבריק מזיעה, ובחגים כבר תהיה קרירה ממש ואפשר יהיה להריח בה חורף. אמיתי. במתחם, הכולל את חדרי האירוח, גן תנ"כי, בוסתן ארצישראלי ומסעדה מול הנוף - מתקיימים לאחרונה, בימים רביעי וחמישי האחרונים בכל חודש, סופי שבוע של 'טעם מקומי', הכוללים ארוחת שף, לינה, בראנץ' וסיור יצרנים אצל השכנים ביישובים נחבאים בהרי יהודה או עמק האלה. על הסופ"שים, שמתקיימים רגע לפני שסוף השבוע הרשמי מתחיל, חולשת 'לואיזה' שמפעילה מסעדה, קייטרינג, עומלת על הבראנצ'ים (ששמם דווקא כן יצא למרחוק) ומטעמה יוצא גם הסיבוב הקולינרי בחמישי בבוקר. את ארוחת השף מוביל שף נדב מלין (בנה של מייסדת קייטרינג לואיזה, ענת לב ארי) והיא מבוססת על חומרי גלם מעולמות ייצור אוכל הוגנים ועל מוצרים הנולדים מהקשר הבריא של אדם לאדמתו, למציאות חייו ולסביבתו. את כל מרכיבי הארוחות אופים, מחמיצים, מתסיסים, מייבשים ורוקחים במקום, בהובלתו של מלין, שעשה דרך מקצועית משמעותית בחו"ל; אחרי לימודים באוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה של תנועת Slow Food באיטליה ולימודי תואר שני במרכז הקולינרי הבאסקי בסאן סבסטיאן, ספרד, השתלם במסעדות מכוכבות ברחבי העולם ורק אז חזר לישראל. בלימודיו נחשף לתמונה הרחבה סביב אוכל וכיצד הוא משפיע על כלכלה וחברה. בין היתר, מלין מוביל את תנועת הסלואו פוד הישראלית, שעברה כמה ידיים וכעת היא עמותה. הוא פועל בענווה ובשקט (אולי בשקט חזק מדי, כי יש כאן מוצר מצוין שאינו מספיק חשוף לציבור), מתוך היכרות אישית עם האנשים שמגדלים את האוכל שהוא מגיש (חקלאים ובוקרים) ועם יצרנים (גבנים, ייננים ומתסיסים). המרכיב המרכזי של הארוחה החודשית משתנה כל פעם: בירה ממבשלת האטצ' הירושלמית, גבינות ממחלבת בארי ופרויקט ואדי עתיר, בשר עם תו איכות של 'חי בריא' ועוד. סביבו נתפרות המנות מהדרינק והנשנוש של האפרטיבו המוגש על המרפסת על רקע השקיעה, דרך שש מנות טעימה מרשימות סביב שולחן אבירים ועד לקינוח. המוצרים לכל ארוחה נבחרים בקפידה מתוך ידידות והערכה כלפי מי שמגדלים או מייצרים אותם ומתוך כבוד לרווחתם של בעלי חיים ותהליכים טבעיים. בארוחה שהתקיימה בסוף אוגוסט, כלל התפריט מנות שהוכנו עם סוגים שונים של בירה האטצ' שנתנה את הטון בבלילה שעטפה דג, בלחם על השולחן, ברוטב הטריאקי ששודך לשיפוד, בגלייז שעטף צלע טלה, בִקרמול של הבצל וגם בקינוח. 'חי בריא' הוא תו איכות בתעשיית המזון מן החי, המקדם שקיפות וחקלאות ישראלית אחראית. התו מספק למעוניינים אפשרות לצרוך מזון איכותי מקומי, נקי מסבל וניצול, שהופק בתנאים נאותים על פי דרישות מחמירות. הדאגה לבריאותם של בעלי החיים ולרווחתם משפיעה באופן ישיר על בריאות הצרכן, והבחירה של לואיזה בבשר ממשקים העומדים בתקן היא בחירה ערכית ומוסרית. בחודש מאי התבססה הארוחה על גבינות מחלבת בארי, ששבה לפעול אחרי האסון והוקדשה לזכרו של דרור אור, אחד משותפיה שנרצח ונהג להגיע ללואיזה עם אספקת גבינות שבועית. באותה ארוחה, במקום מלח - גבינה בולגרית מגוררת דק עיטרה את שפת כוס מרגריטת האבטיח, פסטה הוגשה עם גבינות מותססות על פי מתכון רומי עתיק והלחם הכהה על השולחן נאפה על זמורה של גפן. היופי של לחם הגפן התחרה בִצלחות הפואטי של גבינות שנפרשו על זכוכית מסגרת תמונה מוזהבת, יחד עם פירות צלויים, מרמלדות, עלים ופרחים אכילים. אי אפשר היה שלא לצלם. מלין מתנסה במטבח במיני התססות, מגדל בקטריות ואוהב אקספרימנטים שמסתיימים בצלחת או לכל הפחות בחקר ולימוד. ההתססות נוכחות גם בבראנץ', ארוחת הבוקר העשירה (הרבה יותר ממה שתוכלו לאכול), שכוללת גם משקאות מיוחדים כמו קסקרה, חליטה המופקת מקליפות פרי הקפה, קמבוצ'ה ועוד. פקעת של משמעותאת 'טעם מקומי' הולמת תחושת גילוי סוד שמשלימה את ההפתעה הנעימה שמספק המרחב בהר של מלון לוגוס. כדי להבין עוד קצת את הרקע לארוחות ולסיור, דמיינו מסעדה בכפר איטלקי המגישה מנות המבוססות על מוצרים מהאזור, המגיעים למטבח כתולדה של מערכות יחסים מתגמלות בין שפים, יצרנים, מגדלים וצרכנים מקומיים. לרוב המסעדה תהיה משפחתית, מוסד מקומי שמבשל בקצב חילופי העונות ולא מתרגש מאופנה מהירה הכפופה לטרנדים מיובאים חסרי שורשים.המשפחתיות מאפיינת גם את לואיזה. את סיור היצרנים מובילה שפית עדי מוטיל, זוגתו של מלין, המתמחה בבישול טבעי. בהסבריה המלווים את הסיור היא קושרת את כל קצוות החוטים של לואיזה לפקעת של משמעות, חזון, עשייה ופרגון לשכנים שמגדלים ירקות בריאים יותר (משק חביבאן) מפיקים סיידרים ומיצי פרי ומזקקים ליקרים ('המתססה' ו'מזקקת הולנדר') על בסיס פירות טובים אך יפים פחות, שאחרת ייזרקו לפח. מוטיל: "התפיסה היא שאוכל טוב צריך לתת משהו חזרה לאדמה, להיות נגיש, נקי מסבל ועבדות, הוגן כלפי שרשרת הצריכה - אדמה, מה שגדל עליה, מי שמוכר ומי שצורך. הניסיון הוא לאזן בין היגיון סביבתי וכלכלי ולהתבסס על כלכלה של מערכות יחסים - משהו שהקפיטליזם הפסיד בדרך". בסוף חודש ספטמבר לא תתקיים ארוחה, כי מלין נוסע לתערוכה השנתית של Madre Terra באיטליה. יש להניח שיחזור עם השראה ורעיונות חדשים לתהליכים שמתחילים במטבח ומסתיימים בצלחת. הארוחות של אוקטובר ונובמבר צפויות להתבסס על נתחים של משק מלמד ומשק ירוקלה המתמחה בגידול עלים, תבלינים, פרחי מאכל ופירות יער. מומלץ להתעדכן באתר ולצפות להפתעות חורפיות.

יש באתונה משהו מאוד תל אביבי, השילוב בין רחובות צפופים ומבנים ישנים מעוטרים בגרפיטי, המתחלפים במבנים מודרניים, בתי קפה קטנים ומקומיים לצד חנויות קונספט ראוותניות, רחובות אספלט ופה ושם סמטאות מרוצפות אבן, שווקים תוססים, חיי לילה וזארה בכל מקום. רק האקרופוליס המתנשא מהמרחק מזכיר שאנחנו נמצאים בכלל ביוון, זה והאוזו המוגש בארוחת הבוקר. אם חשקה נפשכם, הינה כמה טיפים לפני הִּכרטוס. מתי לבוא? החודשים המומלצים להגיע לאתונה הם ספטמבר ויוני, כשהעיר מלאה בתיירים ובפעילויות תרבות ומזג האוויר מושלם, אבל אפשר לבקר בה בכל עונות השנה, למעט חודש אוגוסט, שבו העיר כמעט סגורה, כיוון שהתושבים המקומיים, אלו שמנהלים את בתי הקפה, המסעדות והחנויות - נוסעים בעצמם לחופשות באיים הסמוכים. לינה בתי מלון באתונה יש בשפע, המומלצים נמצאים במשולש ההיסטורי בלב העיר, שבין כיכר מונסטיראקי , כיכר סינטגמה והאקרופוליס. אני לנתי קצת מחוצה למשולש, במלון אניס (Anise) של רשת אלומה, רשת אחות לרשת מלונות ישרוטל. למעשה נראה שבשנים האחרונות עוד ועוד בתי מלון תוצרת כחול-לבן הגיעו לעיר, כמו בראון, קנדה ישראל, פתאל ולאחרונה גם ישרוטל, ונראה שיוון של אחרי המשבר הכלכלי מקבלת בשמחה השקעות חוץ, כמו גם את דריסת הרגל הישראלית. אניס הוא מלון בוטיקי שנפתח ביוני השנה בשכונת פסירי, קרוב לשוק התבלינים ובאזור מתויר ושמח למדי. הוא שוכן בשני מבנים מחוברים, שדרכם עובר מעין פסאז' או 'סטואה' כפי שנקרא ביוון, כנדרש על פי תקנות הבנייה המקומיות, וכולל כיום 63 חדרים (בהמשך צפוי להתרחב ל-105) מעוצבים בעיצוב מודרני עם נגיעות תעשייתיות, קירות בטון חשוף ומרקם לא מעובד וציור קיר גדול, שמשלב מוטיבים של פרחים ומאזן את העיצוב המודרני. החדר שלי השקיף על הגגות הסמוכים כך שבלילה זכיתי לשקט, לעומת חבריי ששכנו במבנה השני והחזיתי של המלון שמשקיף על המולת הרחוב. במלון גם מסעדה, חדר כושר ובריכה על הגג, שחלקה 'צף' מעל העוברים ושבים בדרך לארוחת הבוקר. אניס הוא המלון השני של רשת אלומה שנפתח באתונה, כשלושה חודשים אחרי הפתיחה של סקיילארק (Skylark), הממוקם ממש מעל כיכר אומוניה המרכזית, גם הוא מחוץ למשולש ההיסטורי, אך לא רחוק ממנו. כמו אניס, מדובר במלון ארבעה כוכבים, אך גדול יותר וכולל 199 חדרים בתשע קומות, מסעדה, אולם כנסים וחדר כושר. על הגג בריכה, בר משקאות ונשנושים ונוף על האקרופוליס, ובימים טובים, מבטיח מנכ"ל אלומה משה בן חיון, גם רואים משם את הים. בסוף 2024 עתיד להיפתח המלון השלישי שלה בעיר - הפעם במשולש ההיסטורי - 'אדיה' (Adia), מלון חמישה כוכבים הכולל 218 חדרים המשתרעים על פני תשע קומות, שתי מסעדות, אולם אירועים, מרכז בריאות וכמובן - בריכה על הגג, בהתאם למסורת.   גרפיטיסיורי גרפיטי ברחובות אתונה הם פעילות מומלצת במיוחד בימים נעימים. קירות העיר מאוירים היטב, סטייל שורדיץ' של לונדון רק קצת יותר בועט. אומנם ציורי הקיר באתונה היו שם מאז ומתמיד (אפילו מקור המילה 'גרפיטי' הוא מיוונית), אך אחרי המשבר הכלכלי של 2008 הפכו קירות העיר לאמצעי ביטוי לזעם, כאב וייאוש. במשך שנים ניסו הרשויות להילחם בתופעה, עד שבשלב מסוים החליטו לעשות קצת לימונדה מהלימון. קירות באזורים מסוימים הוקצו לאומני גרפיטי ואזורים שלמים זכו ל'העלמת עין' מהרשויות כדי לאפשר לאומנות הרחוב לפרוח, ולתיירים לבוא בהמוניהם. התוצאה היא ציורי קיר מרהיבים ביופיים של אומנים כמו INO ,Sonke ,WD ועוד בצד אחד של הרחוב וערבוביה של כתובות מחאה, ציורים גסים וריסוסי צבע לא ברורים בצד השני. הייתה גם הפתעה מרגשת באחת הסמטאות שהייתה מעוטרת בכתובת Bring Them Home, סרטים צהובים ושמות חללים שנפלו ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה, חלק מהכתובות כיסו כתובות אנטי-ישראליות ואנטישמיות שרוססו קודם לכן. אוכל בחופשה צריך לאכול טוב, ובאתונה יש גם תירוץ לא רע, הרי אין בריא יותר מתזונה ים-תיכונית, לא? ויש הרבה מקומות טובים מאוד ליהנות בהם מהמטבח הטעים. נתחיל מזה שארוחת הבוקר במלון אניס הייתה נהדרת (אבל לא כשרה, וכך גם בשאר מסעדות הרשת). לשף המקומי הצטרף השף אמיר כלפון, השף הישראלי של ישרוטל שמלווה את פתיחת מלונות הרשת, ולצד הסלטים, הגבינות, הביצים והנקניקים ושאר השפע שאנחנו מאוד אוהבים למצוא במלונות בארץ, נוסף גם טאצ' יווני - מאזטים, עלי גפן וכוסית אוזו, שיהיה לנו בוקר טוב. במעדניית meze21 בשכונת אומוניה, אכלתי את עלי הגפן הטעימים ביותר שטעמתי מימיי, וגם סלט חוריאטיקי יווני וסלט חצילים, דאקוס ועוד. המקום הטוב ביותר לאכול בו בוגטסה, מאפה המורכב משכבות פילו עם מלית משתנה, הוא ב-Bougatsadiko Psirri, אני ממליצה בחום על מילוי וניל. ואם במתוק עסקינן, אז מומלץ לקפוץ גם  למסעדת הקינוחים Lukumades, יש שם סופגניות קטנטנות מלאות במלית טעימה, כמו קרם פקאן או פיסטוק המוגשות לצד גלידה. לא בדיוק מתיישב עם דיאטה ים-תיכונית, אבל טעים. שופינג למרבה השמחה גיליתי שאתונה זולה למדי, כמובן שביחס לישראל וגם לערים אחרות באירופה, עוד תוצאה של הכלכלה המקומית המאתגרת בשנים האחרונות והמשבר הכלכלי של יוון, שהוביל להורדת מחירים. האוכל כאן הרבה יותר זול, אם בארץ העלו את מחירי מנת השווארמה ליותר מ-60 שקלים, שם תמצאו את הגירוס, השווארמה המקומית, בלא יותר מ-15 שקלים ועל בקבוק מים מינרלים לא תשלמו יותר מאירו. אבל מה שעניין אותי יותר זה הבגדים, ושמחתי לגלות שרשתות כמו זארה ו-H&M מציעות את מרכולתן במחירים שבארץ לא תראו גם בסיילים של סוף העונה, ובקיצור כדאי להגיע לאתונה עם אקסטרה מקום במזוודה. טברנה ככל הנראה יש טברנות יותר אותנטיות ופחות מתוירות מזו שאני הגעתי אליה, אבל טברנת Klimataria הייתה ממש סמוכה למלון ועשתה עבודה מצוינת: הייתה מוזיקה חיה של שלישייה חביבה שניגנה בבוזוקי, גיטרה אקוסטית וקונטרבס בליווי שירים יווניים. היו מיני ממולאים, מוסקה, מטבלים, פירות ים, דגים, בירה ואוזו, והיו גם ריקודים עממיים, שמהם הצלחתי להתחמק באלגנטיות עת אני מדדה את דרכי חזרה למלון אחרי יום רווי באוזו, יין לבן קריר ובירות, יאסו! *הכותבת הייתה אורחת של רשת מלונות ALUMA

במרחק טיסה של פחות מחמש שעות מישראל נמצאים איי סיאס (Islas Cíes), ארכיפלג השוכן מול חופי גליסיה שבצפון-מערב ספרד. איים אלה, המהווים חלק מהפארק הלאומי הימי-יבשתי של איי אטלנטיקו, הם לא רק אחת הפנינות הטבעיות היפות ביותר של אירופה, אלא גם מודל מרתק לתיירות בת-קיימה בעידן של תיירות יתר. כשמגיעים לאיי סיאס, הדבר הראשון הוא היופי הבלתי נתפס. חוף רודאס (Playa de Rodas), שנבחר על ידי 'הגרדיאן' כאחד החופים היפים בעולם, הוא ללא ספק גולת הכותרת. החוף, שאורכו כקילומטר, מחבר בין שני האיים הגדולים של הארכיפלג - האי פארו והאי מונטאגודו. החול כל כך לבן, המים כל כך צלולים - זה מזכיר חופים במדינות רחוקות. אבל לעומת מקומות אחרים, כאן שורר שקט משכר. אפשר ללכת על החוף ולשמוע אך ורק את הגלים ואת הציפורים. אין רעש של מכוניות, אין המולה של תיירים. רק אתם והטבע. פשוט תענוג. האיים הם שמורה ביוספרית מוכרזת של אונסק"ו מאז 1980, ומהווים בית למגוון ביולוגי עשיר ומרתק. באיי סיאס יש מספר מערכות אקולוגיות ייחודיות. החופים הבתוליים הם בית גידול לצמחים ובעלי חיים שונים, בעוד שהיערות מספקים מקלט לציפורים, יונקים קטנים וחרקים. המצוקים התלולים שמקיפים את האיים מספקים לא רק נופים עוצרי נשימה, אלא גם מקומות קינון לעופות ימיים נדירים. מתחת למים המצב לא פחות מרשים, שוניות האלמוגים סביב האיים הן בית גידול למאות מיני דגים ויצורים ימיים, ומושכות צוללים ושנורקלנים מכל העולם. איך אפשר לשמר את היופי הטבעי הזה לצד פיתוח תיירותי? התשובה טמונה במודל הייחודי של תיירות בת-קיימה שפותח באיי סיאס. בניגוד בולט לערים ספרדיות פופולריות כמו ברצלונה או מדריד, הסובלות מתופעות של תיירות יתר, איי סיאס מציגים גישה שונה לחלוטין. המפתח הוא קודם כל בהגבלת מספר המבקרים. מדי יום יכולים להיכנס לאיים 2,200 איש בלבד. ההגבלה הזו יוצרת אתגר לוגיסטי לא פשוט עבור התיירים: כדי לבקר באיים יש להשיג אישור כניסה לשמורה מבעוד מועד, שאותו ניתן לבקש החל מ-90 יום לפני הנסיעה. מרגע קבלת האישור, יש חלון זמן צר של שעתיים בלבד להזמין את המעבורת לאיים, אחרת תוקף האישור פג. זה בהחלט מגביל, אבל ברגע שמגיעים לאיים מבינים למה זה חשוב. אין כאן תחושה של צפיפות או המוניות שמאפיינת יעדים תיירותיים אחרים. הגבלת מספר המבקרים היא רק חלק אחד מהפאזל. האיים מיישמים שורה של אמצעים נוספים לשמירה על הסביבה, המבטיחים פגיעה מינימלית בשמורה: איסור על כלי רכב - בניגוד מוחלט לערים הגדולות, באיי סיאס אין כבישים או מכוניות. התיירים נעים ברגל בלבד, מה שמפחית את זיהום האוויר והרעש; מדיניות 'קח איתך את האשפה' - אין פחי אשפה באיים. המבקרים נדרשים לקחת איתם כל פסולת שייצרו, מה שמעודד מודעות סביבתית; בנוסף, האפשרות היחידה ללון באיים היא באתר קמפינג מוסדר, מה שחוסך בנייה מאסיבית של בתי מלון או בתי הארחה. ים-יבשה - אטרקציות באי למי שרגיל להתרחץ במימי הים התיכון, הטבילה בחופי האיים עשויה להיות קרירה למדי אפילו בחודשי הקיץ. הטמפרטורה הממוצעת היא 14.2 מעלות צלזיוס, ולכן לפני הכניסה  למים, מומלץ לנסות קודם טיול רגלי באחד מהשבילים, ולאיי סיאס מסלולי הליכה נהדרים. ישנם ארבעה מסלולים ברורים, מתוחזקים היטב וקלים יחסית להליכה. מסלול מומלץ במיוחד הוא למגדלור סיאס, הנמצא בנקודה הגבוהה ביותר באי פארו, בפינתו הדרום-מערבית. זהו מסלול בן שלושה וחצי קילומטרים בעלייה אך לא מאתגר מדי, ונשקף ממנו נוף מדהים של מפרץ דמוי פיורד וחופים לבנים, כמו גם תצפית מרהיבה על השבילים המתפתלים ועל האי השכן, סן מרטיניו. אפשרות נוספת היא לצאת לטיול בסיחוף רודאס למשל נהדר לצלילה, שכן הוא בית למגוון בעלי חיים ימיים, כמו תמנונים, מולים, סרטנים, לובסטרים ודגים שונים. חוף נוסה סניורה, הממוקם במפרץ סלעי ציורי, עמוס פחות ומרגיש מבודד יותר. אפשרות נוספת היא חוף פיגוארס, הנמצא במרחק הליכה קצר מהמזח. ציוד צלילה ושנורקלינג ניתן לשכור בדוכן המידע שבקרבת המזח. פעילות מומלצת באי היא תצפית כוכבים, המתאפשרת באיים בזכות זיהום האור הנמוך. בלילות שבהם מזג האוויר מאפשר זאת, מדריך מנוסה בעל ידע באסטרונומיה מסביר איך לזהות כוכבי לכת וקבוצות כוכבים ומספר את סיפורם. זו פעילות דידקטית ואינטראקטיבית לכל המשפחה. הורים לילדים בוודאי ישמחו לשמוע שבאתר הקמפינג נערכות פעילויות שונות לילדים מגיל ארבע, יצירה בהשראת הטבע, משחקים קבוצתיים מאתגרים, סדנאות חוויותיות וקולנוע תחת כיפת השמיים. כל ההפעלות נועדות לעודד את הסקרנות הטבעית של הילדים ולחזק את הקשר שלהם עם הסביבה. מכיוון שאין באיי סיאס מלונות מפוארים או בתי הארחה, האפשרות היחידה ללון היא כאמור באתר הקמפינג, שפתוח לקהל הרחב מאמצע מאי עד אמצע ספטמבר . תוכלו להביא את האוהל שלכם או לשכור אוהל של האתר. ישנם אוהלים זוגיים או אוהלים לארבעה - כולם כוללים מיטות ומזרנים. הזריחה כאן היא חוויה קסומה, שלא כדאי להפסיד. באשר למגוון הקולינרי במקום, הוא אינו רחב למדי - במזח נמצאת מסעדת רודאס, בית קפה-בר-מסעדה עם אוכל ושתייה במחירים סבירים ועם מספר אופציות צמחוניות וטבעוניות. במרחק הליכה קצר מהמזח, בקמפינג של האי, יש קפיטריה גדולה עם תפריט רחב, הכולל גם בשרים, פירות ים ואת התמנון הגליסיאני ה-Pulpo a la Gallega, המאכל הטפיוסי לאזור. ישנה גם חנות מכולת קטנה והאורחים בקמפינג יכולים להשתמש בשולחנות, תנורי מיקרוגל ובשקעי החשמל - כל מה שצריך עבור הכנה עצמאית של אוכל. למי שמגיע לטיול יום בלבד, כדאי לשקול להביא אוכל מוויגו. מבט לעתידככל שהמודעות לבעיות הסביבתיות גוברת ויותר ויותר אנשים מחפשים חוויות תיירותיות אותנטיות ובנות קיימה, נראה כי המודל של איי סיאס עשוי להפוך לרלוונטי יותר מתמיד. איי סיאס מציעים הזדמנות יוצאת דופן לחוות את ספרד מזווית אחרת לגמרי, לא ספרד של הסנגריה והפלמנקו, אלא מקום שמזמין אותך להאט, להתבונן ולהתחבר מחדש לטבע ולעצמך. ואולי זה הקסם האמיתי של איי סיאס. לא רק היופי הטבעי, לא רק השקט והשלווה, אלא היכולת שלהם לגרום לנו להסתכל בצורה שונה על החיים שלנו, להבין שאפשר לחיות אחרת, בהרמוניה עם הטבע, בקצב איטי יותר, עם פחות - ועדיין להרגיש עשירים יותר. האם אפשר ליישם את המודל גם באתרי תיירות אחרים, במיוחד בכאלו שעומס המבקרים שבהם פוגע בטבע ובתושבים? איך ניתן למצוא את האיזון הנכון בין הצרכים השונים של התעשייה התיירותית לבין השמירה על הסביבה ואיכות החיים של התושבים המקומיים? זוהי נקודה חשובה למחשבה. איך מגיעים? מתחילים בטיסה לאחד משני שדות תעופה עיקריים: נמל התעופה של ויגו או נמל התעופה של סנטיאגו דה קומפוסטלה. מוויגו , עיר הנמל התוססת, יוצאות רוב המעבורות לאיים. ההפלגה עצמה אורכת כ-45 דקות והיא חוויה בפני עצמה. יש להזמין אישור כניסה לאיים מראש דרך האתר הרשמי של הפארק הלאומי. מומלץ לעשות זאת מוקדם ככל האפשר, במיוחד אם אתם מתכננים לבקר בעונת השיא.

דמיינו את עצמכם נכנסים לשיעור היוגה, הפילטיס או לחלל העבודה המשותף: רוב הסיכויים שתמהרו לפרוש את המזרן שלכם או תתפסו את הכיסא באותו מקום. ולא במקרה, כיוון שהמוח שלנו זקוק להתרגלות' להביטואציה (המילה הפחות מוכרת היא 'השתגרות' מלשון שגרה). התופעה מתארת ירידה בגירוי מסוים בעקבות חשיפה ממושכת אליו. מדענית המוח והפסיכולוגית פרופ' טלי שרוט והמרצה לכלכה התנהגותית קאס סאנשיין, ביקשו בספרם החדש 'אל תתרגלו' (LOOK AGAIN) להסביר כיצד רענון המחשבה ונקודת המבט יסייעו לנו לשפר את מערכות היחסים, המצב התעסוקתי שלנו ואפילו יחסינו עם השלטון יושפעו מכך.מה החשיבות של מנגנון ההתרגלות?"מנגנון ההתרגלות משותף לכל בעלי החיים על כדור הארץ וזה מעיד על החשיבות של המנגנון ככוח המסייע להמשכיות ולהישרדות, הוכחה לכך היא שאנחנו יכולים להתרגל או לפחות להרגיש ירידה משמעותית בתחושות לא נעימות, כמו למשל נביחות כלב השכן, חדר אפוף בעשן של סיגריות, רעש מחריד אוזניים, מים קרים בבריכה, אבל גם להפסיק להתפעל מנוף עוצר נשימה שאנחנו רואים קבוע. אני משוחחת איתך עכשיו מחדר שאני אוהבת את הנוף שלו. כשעברנו לכאן לבוסטון, לא הפסקתי להתרגש ממנו. גם עכשיו הוא נפלא בעיניי אבל כבר לא מרגש כמו בהתחלה. הסיבה הראשונה היא שהמוח שומר על מקורותיו וחוסך אנרגיה. שינוי כרוך תמיד באי-ודאות. כדי לשרוד המוח חייב לבחור להתמקד בחדש ובשונה והוא מחליש את הישן והמוכר. למנגנון הזה יש השפעה ישירה על החוסן שלנו ועל היכולת להתמודד עם דברים לא צפויים ולא נעימים, המנגנון מסייע לנו להשאיר את הנחוץ מאחור ולהתקדם". מה הדרך לבצע דיס-הביטואציה (שינוי בהשתגרות)?"זה לא חייב להיות שינוי קיצוני. זאת יכולה להיות למשל דרך חדשה ללכת לעבודה , או כשאני בוחרת בשיעור ספינינג שלי אופניים במקום  אחר שאינו המקום הקבוע שלי, אני נמצאת בחוויה אחרת, אני רואה ומרגישה דברים בצורה אחרת".למעשה המנגנון חזק מהתוכן. אין הבדל במוח בין רע לטוב."נכון. אותו מנגנון עובד על נישואים, למשל מחקרים מלמדים שאחרי חתונה אנשים מדווחים שהם מאושרים יותר ואחרי כשנתיים רמת האושר חוזרת להיות כמו לפני הנישואים. ואותו מנגנון גם עוזר לנו להתרגל לכאב ולאובדן".אז מה שאת אומרת שיציבות היא אויב? אנחנו זקוקים ליציבות כדי להעמיק, להרגיש בטוחים."יציבות היא לא אויב. אבל אנחנו מתמקדים במה מעורר את המוח: שינוי, למידה, דברים לא צפויים. אנחנו יודעים שחפצים, למשל, אינם הדרך לעורר את המוח ברוב המקרים, אבל חוויות בהחלט כן. הניסויים מלמדים שאנשים באמצע החיים מרגישים פעמים רבות שהם 'תקועים' ודווקא בהמשך החיים התחושות משתפרות. חלק מכך נובע מהעובדה שהילדים עוזבים את הבית ומתפנה זמן ומקום - הזדמנות לעורר מחדש את החיים. חידוש ושינוי חשובים למשל לתשוקה אבל הם פוגעים ביציבות, לכן אנחנו ממליצים לנסות לבדוק אם במערכת יחסים קרובה אנחנו יכולים להפוך משהו קבוע לפחות קבוע". בסגנון החקרן והנצלן?"בספר בחרנו במונח 'נצלן' למי שאוהב לשוב ולהשתמש במה שהוא מכיר ויש לו נטייה לבחור בדברים עם תועלת ידועה, כמו מסעדה קבועה או מקום לחופשה. ה'חקרן' מעדיף בחירות שהתועלת מהן אינה ידועה, אבל עשויה להפתיע יותר. בכולנו יש את שני החלקים האלה, וגם מקיפים אותנו אנשים קרובים אלינו כמו בני זוג, המשלימים את החלקים מחפשי הריגושים או שואפי  הקביעות. זאת גם דרך לשמור על יציבות, להקיף את עצמנו בחקרנים או בנצלנים בהתאם למה שיביא לנו איזון". בתהליך שינוי אתם מציעים לחלק את הטוב לחלקים אבל לבלוע את הרע בשלמותו. תסבירי. "כל המחקרים מראים שיש רצון גובר 'להיפטר' מהחוויה הרעה מייד ולא לקטוע אותה. לדוגמה, שכנה שואבת אבק, האם תעדיפי שתסיים בפעם אחת את השאיבה או שתצא להפסקה? אצל רופא שיניים תרצי שהקידוח בשן יסתיים בהקדם או שתבקשי הפסקות לגבי חוויות טובות זה עובד הפוך. על פניו נראה כי אנשים יעדיפו לא לקטוע חוויות טובות אבל הראיות מצביעות אחרת, ההסבר הוא שהנאה ראשונית היא העוצמתית ביותר. גם לחופשה נהדרת מתרגלים מהר, ואם לדייק 43 שעות מתחילת החופשה נמדד שיא האושר, לכן למשל עדיף לבקש כמה חופשות קצרות על פני אחת ארוכה".איך המוח מגיב להשוואות מול אחרים?"המוח בנוי ככה שהוא משווה את מה שיש לנו עם מה שיש לאחרים. זה מעודד אותנו להשיג ולהתאמץ יותר. הבעיה שהיום באמצעות הרשתות אנחנו משווים את עצמנו לא רק אל מול אלה שסביבנו, אלא גם עם כאלה מסביב לעולם וגם אלה שהחיים שלהם לא אמיתיים והם ערוכים לגמרי. לא רק שאנחנו לא שמחים בחלקנו, זה מוביל לדיכאון". בואי נדבר על עוד התרגלות. שקרים למשל. אתם מביאים דוגמה של אדם ששיקר כדי להסתיר בעיה רפואית, ובהמשך שיקר ללא קשר לרצון להסתיר את בעייתו. במילים אחרות, גם שקר היא פעולת התרגלות. "במידה רבה ניסוי השקר שנערך במעבדה שלי בלונדון הביא לכתיבת הספר. בניסוי רק 'דחפנו' מעט אנשים במדרון החלקלק לעבר השקר, כלומר שאם ישקרו ירוויחו יותר כסף לכאורה. מאחר שסרקנו את הפעילות המוחית, יכולנו לראות שבהתחלה חלקים של המוח הקשורים לרגשות כמו האמיגדלה הגיבו, אבל על כל שקר נוסף ראינו ירידה באמיגדלה, כלומר זוהי צורה של התרגלות לשקרים. כאשר המחקר שלי התפרסם הוא משך תשומת לב, כי רבים ראו שיש קשר בין המחקר לבין המועמד לנשיאות, דונלד טראמפ. מבדיקת עובדות עלה משהו מעניין, במאה ימים הראשונים לנשיאות הוא השמיע כחמש טענות כוזבות ביום. כעבור כמה חודשים המספר עלה לתשע ובסוף תקופת הנשיאות היו כ-19 הצהרות כוזבות ביום. הניסוי הזה עורר עניין רב.בניסוי הידוע של מילגרם הוא העלה את עוצמת מכות החשמל בהדרגה. האם הניסוי היה עובד אם מלכתחילה היה מבקש מהסטודנטים להפעיל בכוח את כל העוצמה? ההערכה שלנו היא שמילגרם חולל בנסיינים התרגלות, והם הסתגלו לתחושות האשמה שנלוו. אני זוכרת ציטוט של מיידוף [ברנרד לורנס מיידוף היה איש עסקים וברוקר  יהודי-אמריקאי, שהורשע בהונאת כספים בהיקף של כ-64 מיליארד דולר, הונאת פונזי הגדולה ביותר שנחשפה אי פעם. ל"ת], כשנתבקש להסביר את מה שעשה ענה שזה נעשה יותר נוח. הוא השתמש במילה Comfortable לרמאות הכי גדולה. אני זוכרת שזה הדהים אותי". ומה קורה למי שמאזין לשקרים?"אותו הדבר בדיוק. מתרגלים לשקרים, וגם אם את כועסת על שקרים קיים סיכוי גבוה שהזעם שלך יפחת עם הזמן. בנוסף, אם תשמעי טענה חוזרת יש סיכוי גבוה שתאמיני שזאת האמת, מאחר שהטענה תישמע לך מוכרת ולכן האמינות שלה בעינייך תעלה". זה מסביר איך ניתן להחדיר לאנשים רעיונות גזעניים למוח, אבל מעניינים אותי האנשים האחרים. מי הם אלה שבעוד העדר משמיע קול הם מעיזים לצאת נגדו, שהם מזהים את השקר שכולם כבר התרגלו אליו. מה אנחנו יודעים על האנשים המיוחדים האלה?"אין לי תשובה מדעית לתת לך כי העניין לא נחקר במלואו, אבל יש לנו השערות שאלה אנשים שחוו אירוע משמעותי קודם בחייהם שמשאיר את המבט שלהם ער, ולכן הם יחתרו לשינוי. ידוע לנו שכדי לעודד דיס-הביטואציה מומלץ להיכנס ל'עורם של אחרים'. מחקרים מראים לנו שחוויה מוחשית ואינטימית של חוויות של אחרים יכולה להשפיע עלינו". איך ניתן לגרום לאנשים לראות 'טוב יותר', את מה שדורש שינוי?"זאת בדיוק הבעיה, אם אני לא רואה, אם יש לי נקודה עיוורת, אם תשומת הלב שלי לא שם, אין לי יכולת להתחיל שינוי. בשביל שינוי חייבים לראות ולכן הבנת המנגנון כל כך חשובה, לא לפתח הביטואציה במערכות יחסים חולניות, לא לקבל פוליטיקאים שקרנים, שקרים קטנים הופכים לגדולים. אנחנו לא יכולים לפעול לשינוי דברים שלא שמנו אליהם לב עד שבא מישהו וגורם למה שמולנו לבלוט לעינינו".

הפרופסור הנחשב: פרופ' אנדרו הוברמןאנדרו הוברמן, Ph.D, הוא מדען מוח ופרופסור קבוע במחלקה לנוירוביולוגיה, בביתהספר לרפואה בסטנפורד. בנפרד מעבודתו האקדמית, השיק בו 2021 את הפודקאסט 'מעבדת הוברמן' (Huberman Lab) המדורג בין עשרת הפודקאסטים המובילים בעולם.הוברמן, שצבר כבר 14.4 מיליון עוקבים, נודע בשל יכולתו להנגיש עולמות תוכן מדעיים מורכו בים בצורה ידידותית. מרואייניו מובילים בתחומם, והוא לרוב מקשר בין תחומי תזונה, נפש, כושר ועוד לחקר המוח שממנו הוא מגיע.hubermanlab.com הטבעוני: ד"ר מייקל גרגרד"ר מייקל גרגר הוא רופא משפחה המקדם אג'נדה טבעונית לטובת בריאות מיטבית. מבין משפעני הרשת נחשב לייחודי בכך שאינו מקדם מוצרים מסחריים, והוא זוכה על כך ל-2.5 מיליון עוקבים. גרגר הוא מחברם של הספרים 'איך לא למות', 'איך לא להזדקן' ו'איך לא לעשות דיאטה'. כל רעיונותיו מתבססים על אכילה המבוססת על צומח בלבד, ומקידום בריאות הציבור. אם אתם בטבעונות, כדאי להכיר גם את אשלי צ'ונג, משפיענית רשת מובילה בתחום הוולנס. היא מאמנת בריאות, טבעונית, ומי שהשילה מעליה 127 פאונד באמצעות טיפול תזונתי. השינוי מעורר ההשראה שלה הוצג במגזינים ידועים כמו People ועמוד האינסטגרם שלה מיועד לעודד משפחות לאכילה בריאה ומהנה.michaelgregermdrawandradiant המטיף: ד"ר מארק היימןמארק היימן, M.D. הוא רופא משפחה ומחברם של 15 ספרים בתחום הרפואה, שהפכו לרבי מכר. עם מעל 4 מיליון עוקבים, נחשב ד"ר היימן לחלוץ בטיפול בגורמים למחלות כרוניות. באמצעות הפודו קאסט שלו, The Doctor's Farmacy, הוא מתעמק בבעיותבריאות משמעותיות ומדגיש את החשיבות של אורח חיים בריא ותזונה. הוא דוגל בטיפולבריאות מותאם אישית.drhyman.com מעוררת השראה: ד"ר ג'ניפר ארנולדד"ר ג'ניפר ארנולד היא רופאת ילדים בבית החולים לילדים בבית הספר לרפואה של הרווארד בבוסטון. ד"ר ארנולד מתמחה בטיפוח מערכות הנוגעות לשיפור במערך הטיפולהחולים והפחתת טעויות רפואיות. ארנולד נמוכת הקומה, היא כוכבת תקשורת: מעבירה הרצאות, וכתבה ספרים ביניהם 'תחשבו גדול', המהווים השראה עבור רבים. היא כותבת בהומור, כנות ופתיחות כובשים, עובדה - 1.2 מיליון כבר התמכרו.jenarnoldmd החוקרת: ד"ר רונדה פטריקד"ר רונדה פטריק היא ביו-כימאית שהתפרסמה בזכות המחקר הנרחב שלה בתחומי תזונה ואופטימיזציה של איכות חיים והזדקנות. הפודקאסט בהובלתה Found My Fitness כובש מעריצים רבים שמו בקשים להבין לעומק מושגים כמו מגנזיום, ויטמינים, סרטונין וגם סאונה, הדיפת משקולות ועוד. 1.9 מיליון עוקבים אחרי ההסברים שלה וגם אחרי שגרת האימון שלה, כי הכול מדעי.foundmyfitness

בעידן הפוליטיקלי קורקט, לא מקובל לשאול אדם לגילו. את רמי שכטר אין צורך לשאול - הוא מנדב את התשובה באריכות: נולד לפני 59 שנים, בוגר מנהל עסקים, נשוי פלוס שלושה וסב לנכדה, גולש גלים כתחביב ו'ביו-האקר'. כשהיה בן 50, במסגרת חגיגות השמחה ובמבט מפוכח לעתיד, התחבט בשאלה כיצד ישפיע הגיל על יכולות הגלישה שלו. הרצון לשמר את היכולות הפיזיות הוביל אותו למסע שנמשך מעל עשור, שבמסגרתו למד וקרא ספרות מקצועית ומחקרים שנעשו על Longevity (אריכות ימים) וכך נחשף לתחום הביו-האקינג (Biohacking) המתמקד בניסויים עצמיים וביישום שיטות שונות לשיפור הפיזיולוגיה והביולוגיה של האדם. "מהמחקרים שקראתי הבנתי שדלקות הן גורם מספר אחת להאצת ההזדקנות. התחלתי לקחת תוספי תזונה, הורדתי את המזון המעובד מהתפריט והרגשתי מצוין, דלקות שהיו לי בגוף פשוט נעלמו".מה זה בכלל ביו-האקר? כמו שהאקר פורץ למערכת מחשבים, ביו-האקר 'פורץ' למערכת ההפעלה של הגוף. מטרת הביו-האקינג היא לשפר את איכות החיים על ידי שיפור הביצועים הפיזיולוגיים והקוגניטיביים, ולהביא את מערכות הגוף לרמה הגבוהה ביותר של ביצועים וחיוניות. אפשר, למשל, להגדיל הורמון כמו טסטוסטרון בצורה טבעית עם מניפולציה על המוח, בעזרת תזונה, אימונים, תוספי תזונה ועוד. כשהטסטוסטרון גבוה אתה מרגיש הרבה יותר צעיר מגילך הכרונולוגי. זה בעיניי השלב הכי דרמטי בהתפתחות האישית, כי אדם לא יכול להיות בשיא ולהיות חד כשמצבו הפיזי ירוד. דוגמה נוספת לקיצורי דרך היא בשיטת האימונים. בעבר התאמנתי בחדר הכושר כשעה וכיום האימון שלי נמשך כ-20 דקות. השינוי הוא ריכוז האימונים במסת השריר. מסת שריר גבוהה מהווה שכבת הגנה לשלד ומצמצמת את הנזקים מנפילות ומפציעות". אתה עצמך לא מגיע מתחום הרפואה. "נכון , ואני רואה בכך יתרון . רופאים לומדים לטפל בסממן במקום בסיבה. הם מחמיצים את הפרק הכי חשוב בלימודי הרפואה: התזונה. תחלואה היא עסק. אנחנו הרבה יותר רווחיים כשאנחנו חולים. הכולסטרול גבוה? ירשמו לנו סטטינים. יש דלקת? נקבל אנטיביוטיקה. רוב הרופאים ירשמו נוגדי דלקת למטופל שמגיע עם כאבי מפרקים או עם מחלה אוטואימונית, או יקבעו שיש לו מחלה כרונית. תציצי למשל באתר הממשלתי של חולי הסוכרת בארה"ב: כל ההמלצות לארוחת הבוקר הן בדיוק כל מה שיגרום לנו לסוכרת - שיבולת שועל, דגנים ופירות. אין כאן שום רצון לדאוג לבריאות הציבור, בדומה לתעשיית הטבק בזמנו; ידעו שאנשים יחלו, אבל זו תעשייה שמגלגלת טריליונים". הכל תזונה?"את רוב בעיות הבריאות ניתן לפתור בעזרת שינוי בתזונה. כאבי מפרקים, קרוהן , קוליטיס וכל המחלות האוטואימוניות ניתנות לטיפול באמצעות שינוי תזונתי. למשל, חלק גדול מהן יגיבו טוב לתזונה קיטוגנית או קרניבורית ( המבוססת על הרבה חלבונים מן החי) אם רק נוציא מהתפריט שלנו מזון מעובד נשפר קיצונית את מצב הבריאות שלנו". שתף בתזונה ובאורח החיים שלך."אני אוכל בשר ומוצרי חלב גראס-פד (Grass-fed) אלה מוצרים מבעלי חיים שניזונו בעיקר מעשב וממרעה טבעי. אני צם עד לצוהריים (ביום ללא אימון) ואחת לשבוע מאריך את הצום ל-20-18 שעות. יום של אימון או גלישה מתחיל בשייק חלבון, קפה עם חמאה, לאחר האימון סלט עם שמן זית, שתי ביצים וסרדינים. אני מפסיק לאכול לפחות שלוש שעות לפני השינה (קריטי לשינה טובה)". לטענתך, הגיל הביולוגי שלך הוא 16 שנים פחות מהגיל הכרונולוגי שלך . איך בדקת?"עברתי סדרת בדיקות, שביניהן בדיקות המודדות את אורך הטלומרים של ה-DNA, את רמת הגליקציה, הכולסטרול ועוד. התוצאות היו קיצוניות: צפיפות העצם ורמת הטסטוסטרון תואמות לגיל 20, השומן הוויסרלי שואף לאפס, הגיל הביולוגי הוא 43. במעבדה נדהמו וביקשו לדעת מה אני עושה. עכשיו הגיע הזמן להעביר את הידע הזה הלאה". איך אתה מתכנן לעשות את זה? "בקרוב תיפתח תוכנית מבוססת מחקר שפיתחתי עם ֶחברה מתחום ה-Longevity. לאחר בדיקות מקיפות מתקבלת 'מפת דרכים' אישית, שעוזרת להבין כיצד ניתן למנוע מחלות מסוימות ומה הגיל הביולוגי שלנו. לולא המצב הפזיולוגי הטוב שלי לא הייתי פותח חשבון אינסטגרם בגיל 60, לא היו לי את האומץ והאנרגיה. כשאתה משפר את המדדים הפיזיולוגיים והקוגניטיביים זה מחדד לך את החושים ומאפשר לך לעשות דברים שלא חשבת שאתה מסוגל לעשות. אני מרגיש הכי חד שהייתי אי פעם בחיי". חמשת הצעדים לביו-האקר המתחיל:1. מסת שריר: אנשים עם מסת שריר גבוהה בריאים יותר ומאריכים חיים יותר.2. שינוי תזונה: התחילו בלהוציא את המזון המעובד מהתפריט, זה ישפיע גם על איכות השינה.3. ספורט: כל פעילות, גם אם ארבע דקות ביום (המינימום הנדרש כדי להגיע לתוצאה), תקטין בעשרות אחוזים את הסיכוי שלנו למות.4. תוספי תזונה: כולנו בחוסר תמידי של ויטמינים ושל מינרלים.5. חשיפה לשמש: 51 עד 20 דקות בשמש כל יום בשעות הבוקר או אחר הצוהריים, ללא קרם הגנה. אף שאנחנו במדינה שטופת שמש, לרוב האנשים חסר ויטמין D.

מטופלים חדשים מגיעים מדי יום שני בשבוע, ואני הייתי הראשון להגיע אל מקום שלא שמעתי עליו מימיי שנקרא באולינג גרין, קנטקי. היה בוקר קר והנהג לא הפסיק להסתכל בטלפון תוך כדי נהיגה. למרבה הפליאה, זה לא עצבן אותי. רציתי שנעשה תאונה. זה לפחות היה חוסך ממני את העתיד לבוא. בשעת בוקר מאוחרת, ישבתי באזור המשותף של מקום שנקרא 'גשר להחלמה,' מקום מבודד במעבה היער. באוויר עמד ריח טחב. בזמן שחיכיתי לשאר המשתתפים, נכנסתי למטבח וראיתי שלט שכתוב עליו: "דת נועדה לאנשים שפוחדים מהגיהינום. רוחניות נועדה לאנשים שכבר היו שם". באיזה גיהינום אני נמצא? תהיתי. עד הערב הגיעו כל ה'חדשים'. הם היו תשושים, חיוורים, מרוקנים לגמרי. אחדים היו מכורים - לסמים, לאלכוהול, לסקס או לשילוב כזה או אחר שלהם. הסתכלתי עליהם בבהלה וחשבתי שאני לא אחד מהם. אחרי כמה הערות פתיחה, עשינו משהו שנקרא 'צֶ'ק אין', שבו כל אחד מאיתנו סיפר בתורו על מצבו הרגשי. איך הוא מרגיש באותו הרגע. לא היו לי מילים לתאר כיצד אני מרגיש. כעסתי מעבר ליכולת לדבר. זעם רותח פשוט לא הייתי מסוגל לעשות את זה; חסרתי את המודעות הרגשית הנחוצה להבין את רגשותיי שלי, לא כל שכן לנסח אותם. רתחתי על כך שהייתי צריך לבוא למקום הזה. רתחתי על כך שנכשלתי. האמנתי שאני לא צריך להיות שם, עם האנשים השבורים האלה. כל תא בגופי רצה להתקשר לחברת 'מוניות מוות' ולהסתלק משם. אולי לא הרגשתי שהגעתי לתחתית החבית, אבל הייתי בדרכי המהירה לשם. כמה שבועות קודם לכן, כמעט הסתבכתי בקרב אגרופים עם בחור אקראי במגרש החניה. עמדתי מול פניו וממש התחננתי שיכניס לי את האגרוף הראשון כדי שאוכל לקרוע לו את הגרון ממקומו. אני די בטוח שהייתי מנצח בקרב, אבל יכולתי גם לאבד הכול: את ביתי, את רישיוני לעסוק ברפואה, את חירותי וקרוב לוודאי גם את מה שנותר ממערכת הנישואים שלי. כלפי חוץ, נראיתי כמו בחור מצליח עם מרפאה משגשגת, אישה יפה וילדים, חברים נהדרים, בריאות ניכרת וחוזה לכתיבת ספר. אבל בפועל, איבדתי שליטה. גם לא הייתי איזה מקרה סטנדרטי של מניאק שמתנהג באלימות בכביש. זה היה הרבה יותר גרוע מזה. כמה חודשים קודם לכן - ביום שלישי, 11 ביולי 2017, בשעה 17:45, ליתר דיוק - קיבלתי טלפון מג'יל, אשתי. היא הייתה באמבולנס עם בננו הפעוט, איירטון, בדרכם לבית החולים. מסיבה לא ידועה, הוא הפסיק פתאום לנשום ואיבד את ההכרה. עיניו התגלגלו לגמרי לאחור בחוריהן והוא היה נטול חיים וכחול, בלי דופק. רק תגובה מהירה מצד המטפלת שלנו הצילה את חייו. היא החישה אותו אל ג'יל, שהיא אחות במקצועה. האינסטינקטים שלה תפסו פיקוד והיא השכיבה אותו מייד על הרצפה והתחילה לעשות בו החייאה, לחצה בצורה קצובה אך זהירה באצבעותיה על עצם החזה הזעירה שלו בזמן שהמטפלת התקשרה בטירוף ל-911 הוא היה בקושי בן חודש. כשג'יל התקשרה אליי מהאמבולנס, הייתי בניו יורק, במונית ברחוב 54, בדרך לארוחת ערב. אחרי שהיא סיימה לספר לי את הסיפור, פשוט אמרתי, בלי שמץ של רגש, "אוקיי, תתקשרי אליי כשתגיעי לבית החולים כדי שאוכל לדבר עם הרופאים בטיפול נמרץ". היא סיימה את השיחה מהר מאוד, וכמובן, ברור מאליו מדוע הייתה נסערת: הבן שלנו כמעט מת, והדבר הנכון שהייתי צריך להגיד, הדבר היחיד שיכולתי להגיד, הוא שאני תופס את הטיסה הכי קרובה בחזרה הביתה. ג'יל נשארה עם איירטון בבית החולים, לבד, ארבעה ימים. היא הפצירה בי לחזור הביתה. התקשרתי יום-יום לדבר עם הרופאים ולדון בתוצאות הבדיקות, אבל נשארתי בניו יורק, עסוק בעבודה הכל כך 'חשובה' שלי. דום הלב של איירטון אירע ביום שלישי, אבל לא חזרתי הביתה לסן דייגו לפני יום שישי בשבוע שלאחר מכן. עשרה ימים לאחר מכן. אפילו היום, לעצם המחשבה על מה שקרה, אני נתקף בחילה נוכח התנהגותי. אני לא מסוגל להאמין איזה בעל ואבא עיוור, אנוכי וחלול הייתי. ואני יודע שלעולם לא אסלח על כך לעצמי עד תום, עד יום מותי. אני מניח ששידרתי מצוקה סוערת מאוד בתקופה הזאת, מאחר שבערך באותה התקופה התחיל חברי הקרוב פול קונטי, חבר ללימודי הרפואה שהוא כיום פסיכיאטר מבריק ואינטואיטיבי מאוד, להפציר בי ללכת למקום הזה בקנטקי. בדקתי אותו והוא נראה כמו מקום למכורים. "זה לא הגיוני", אמרתי לו. "אני לא מכור". הוא הסביר לי, במשך כמה חודשים של דיון עדין, שהתמכרות יכולה להתבטא בכל מיני צורות, לא רק בסמים או אלכוהול. לא פעם, הוא המשיך, היא תולדה של איזו טראומה שקרתה בעבר. פול מומחה לטראומה, והוא ראה שהפגנתי את כל הסימנים ההתנהגותיים: כעס, ניתוק, אובססיביות, צורך הישגי שתודלק בידי חוסר ביטחון. "אני לא יודע מה זה היה [מה שקרה], אבל אתה צריך פשוט לסמוך עליי בעניין הזה", הוא אמר. הוא לא הרפה ממני. סוף השבוע של חג ההודיה ההוא עדיין מטושטש בזיכרוני. זה היה חג ההודיה היחיד בחיינו המשותפים שלא הלכנו בו לאכול ארוחת ערב עם חברים או משפחה או אירחנו אנשים בעצמנו. פשוט נשארנו בבית לבד. ביום ראשון בערב, ג'יל שבה והתחננה בפניי לנסוע לקנטקי. אני לא יכול לקחת פסק זמן כל כך ארוך מהחיים פה, אמרתי. המטופלים שלי צריכים אותי, ואת צריכה עזרה עם הילדים. אלה היו שטויות במיץ ושנינו ידענו זאת. היא ענתה בלי לחשוב, "אתה לא עוזר לי בכלום; האמת היא, שאתה פוגע בי, ובילדים שלך, מאוד". נוכח האמת האכזרית הזאת, ידעתי שאני מוכרח לנסוע. כפי שכבר ודאי ברור לכם, הפרק הזה יהיה שונה משאר הספר, מפני שבפרק הזה אני לא הרופא; אני המטופל. ואני מטופל שרואה בעצמו בר מזל על כך שהוא חי. עד לרגע זה, התמקדתי באופן כמעט מוחלט בהיבטים הגופניים של משך החיים ומשך החיים הבריאים, אבל כאן אני עומד לחקור את הצדדים הרגשיים והמנטליים, שבמובן מסוים חשובים יותר מכל שאר הדברים שהצגתי עד כה. המסע שלי שינה לא רק את חיי שלי ואת חיי משפחתי, אלא גם את האופן שבו אני חושב על אריכות ימים. זהו תהליך מתמשך שמצריך עבודה יום־ יומית מצידי - כמעט אותו פרק הזמן שאני מקדיש לפעילות גופנית (וזה הרבה, כפי שאתם כבר יודעים). ככה זה צריך להיות, כפי שלמדתי לדעת. בריאות רגשית ובריאות גופנית שזורות זו בזו בדרכים שרפואת המיינסטרים, רפואה 2.0, עדיין רק מתחילה לתפוס . במישור הברור ביותר , אפיזודה כועסת כמו אותה התעמתות מצידי במגרש החניה הייתה יכולה לאתחל בקלות אירוע לבבי, במיוחד בהתחשב בנטייתי הגנטית לכאורה למחלות לב. הייתי יכול לקרוס ולמות בו ביום. שום דבר אחר באריכות ימים אינו שווה כל כך ללא מידה של שמחה, של מימוש ושל חיבור עם אחרים. ואומללות ומסכנּות גם הורסות את הבריאות הגופנית, לא פחות מסרטן, מחלות לב, מחלות ניווניות של מערכת העצבים ופציעה אורתופדית. אפילו עצם החיים לבד או הרגשת בדידות, מתקשרים לסיכון גבוה הרבה יותר למוות. נדרש לי זמן מה להכיר בכל זה, אבל תחושת חיבור ומערכות יחסים בריאות עם אחרים, ועם עצמכם, הכרחיות לא פחות משמירה על מטבוליזם יעיל של סוכר או על פרופיל ליפופרוטאינים מיטבי. בדק בית רגשי וסידורו חשובים לא פחות, אם לא יותר, מקולונוסקופיה או בדיקת (Lp(a. זה רק הרבה יותר מורכב לביצוע. רוב המטפלים בעולמות הנפש מאבחנים מטופלים על בסיס התנ"ך של בעיות בריאות הנפש, 'המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות' - המהדורה החמישית (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders - DSM-5), סיכום בן 991 עמודים של כל בעיה פסיכולוגית שניתן להעלות על הדעת. ה-DSM הוא ניסיון נועז לארגן ולקודד את כל הפרעות הנפש לצורותיהן - ל'מַדעֵן' אותן, בעצם, וכן להקל את קבלת הפיצויים מצד ביטוחי הבריאות. אבל בפועל, כפי שמציין פול קונטי, הסיפורים שלנו והבעיות שלנו באמת ייחודיים לכל אחד מאיתנו. לא כולם מתיישרים לפי קטגוריות אבחנתיׄות מסודרות. כל אחד ואחת מאיתנו שונה; הסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו שונה. שום אדם איננו 'קוד', לכן, הוא מאמין שקודיפיקציה מחמירה כל כך "מהווה מכשול בפני ההבנה האמיתית של אדם". אחת הסיבות לכך שהתברר שהגישה הזאת פחות אפקטיבית בתחום הפסיכולוגיה היא שבריאות הנפש ובריאות רגשית אינן אותו הדבר בריאות הנפש כוללת מצבים דמויי־מחלה כגון דיכאון קליני וסכיזופרניה, שהינם מורכבים וקשים לטיפול אבל מתקשרים עם תסמינים בני זיהוי. כאן, יש לנו עניין רב יותר בבריאות רגשית, שכוללת את בריאות הנפש אבל היא גם רחבה ממנה - וקלה פחות לסיווג ולקודיפיקציה. בריאות רגשית קשורה יותר באופן שבו אנו מווסתים את רגשותינו ומנהלים את מערכות היחסים הבין־אישיות שלנו. לא הייתה לי מחלת נפש, כשלעצמה, אבל כן היו לי בעיות רציניות עם בריאותי הרגשית שפגעו ביכולתי לחיות חיים מאושרים ומותאמים היטב - ופוטנציאלית, אף סיכנו את חיי. רפואה 2.0 מתקשה יותר להתמודד עם מצבים כאלה. אני חושד שהסיבה לכך שהתמודדות עם בעיות בריאות רגשית קשה יותר מאשר עם בעיות בריאות גופנית היא שבמקרים רבים אנחנו פחות מסוגלים לזהות את הצורך בעשיית שינוי. מעטים האנשים הסובלים מעודף משקל שאינם מכירים בעובדה שעליהם לעשות שינוי. לעשות את השינוי עצמו זה כבר סיפור אחר. אבל אנשים רבים מספור זקוקים נואשות לעזרה בבריאותם הרגשית, ועם זאת הם אינם מזהים את הסימנים והתסמינים של מצבם. אני הייתי שחקן מצטיין בקבוצה הזאת. אחרי שבועיים, עזבתי את 'גשר להחלמה'. המטפלים שלי לא חשו בנוח לאפשר לי לעזוב כל כך מהר; הם רצו שאישאר חודש נוסף, אבל הרגשתי שעשיתי התקדמות אדירה ובזמן קצר יחסית. ההכרה בעברי הייתה מבחינתי דבר ענקי. הרגשתי מלא תקווה, ובסופו של דבר הם הסכימו שאוכל לעזוב. אז טסתי הביתה יום לפני חג המולד. זאת כנראה הייתה טעות. הלוואי שיכולתי לומר שזה היה סוף הסיפור, הנקודה שבה נפרדנו לשלום מפיטר הישן, על כל אנוכיותו וכעסו, ופיטר החדש תפס את מקומו, וכולנו חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. למרבה הצער, זה לא היה המצב; במקרה הטוב, זה היה רק סוף ההתחלה.  ד"ר פיטר עטייהמייסד המרפאה Early Medical. ד"ר עטייה למד רפואה באוניברסיטת סטנפורד והתמחה בכירורגיה כללית בבית החולים ג'ונס הופקינס. את הכשרתו כמנתח אונקולוגי עבר במכון הלאומי לסרטן במסגרת המכונים הלאומיים לבריאות (NIH), ומחקרו התמקד בטיפולים אימונותרפיים במלנומה. הוא נמנה עם מערכת כתב העת Aging ומארח את הפודקאסט הפופולרי The Drive.

מרתון פריז 2014. אחרי חמישה מרתונים קודמים, שישה חודשי אימון אינטנסיבי ומאות קילומטרים ברגליים, עמדתי על קו הזינוק, לא רחוק משער הניצחון. 23 BMI, כולסטרול 'רע' 90, חצי מרתון לפני חודש בשעה ו-26 דקות, יש מה לדבר על ירידה משלוש שעות. כבר בחצי הדרך הבנתי שאני לא שם. משהו לא מסתדר לי עם המרחק הזה. אני מסיים בשלוש שעות ו-10 דקות, שיא אישי. שילוב של סיפוק קטן עם אכזבה גדול. בזמן החזרת הצ'יפ אני מרגיש סחרור משמעותי שמצריך אותי להישען על שולחן המזכירות. הסחרור חולף ואני צועד מרחק כמה דקות למלון, מתקלח ויוצא עם אשתי ועם חבר לבר סמוך. אנו יושבים, מזמינים כריך, ואת שאר הסיפור אני שומע רק לאחר כמה שעות. מייד אחרי ההזמנה איבדתי הכרה. חושך. מהומה גדולה. השכבה על הגב, בהלה, קריאה לעזרה, שני כבאים על אופנוע מבצעים בדיקה ראשונית ומזעיקים ניידת טיפול נמרץ. אק"ג, אבחנה של אוטם לבבי גדול. לאחר שעה וחצי כבר הייתי אחרי צנתור, עם סליל מתכת גדול בחלק הקריבני של העורק השמאלי היורד של ליבי, המכונה בהומור 'עורק האלמנות'. שאר העורקים נראו תקינים. הפעולה עברה בשלום, ליבי נותר ללא פגע ולאחר כעשרה ימים חזרתי לשחות בים ולרוץ בפארק.התחושה העיקרית שזכורה לי מכל האירוע היא אכזבה. חייתי באשליה של כל יכול; איש צעיר, רזה וקל רגליים עם בדיקות דם מושלמות ואורח חיים בריא, מתמוטט אחרי מרוץ? שכחתי לציין שאימי עברה בגיל 52 התקף לב וניתוח מעקפים דחוף ואביה נפטר בגיל צעיר מהתקף לב קטלני. היא עישנה כשתי חפיסות סיגריות ביום ומימיה לא התאמנה. הכרתי את הגנטיקה המשפחתית והתמקדתי, לא לגמרי במודע, בשמירה על אורח חיים ספורטיבי. מאז התקף הלב, המחשבות הרגשיות והמקצועיות לא שוקטות. עם סיפור משפחתי כשלי, למרות הבדיקות התקופתיות שעשיתי, לא היה מקום לבצע בירור מעמיק יותר? איך להתייחס למטופלים עם בדיקות תקינות וגנטיקה חולה? מגיע להם טיפול עוד לפני הופעת המחלה? בשנים האחרונות נושא ה-Longevity (אריכות החיים) מעסיק את עולם הרפואה. ציבור גדול, אם כי לא גדול מספיק, מבקש לסגל לעצמו אורח חיים בריא שיקטין או ימנע הופעת מחלות, וכתוצאה מכך ישפר את איכות חייו ואף יאריך אותם. כיצד מעבירים את הרעיונות האלה, המבוססים על פעילות גופנית ותזונה מודעת, לכלל האוכלוסייה? מיותר לומר שעבור אנשים עם גנטיקה חולה חשיבות השמירה על אורח חיים בריא היא קריטית. כל מטופל המגיע אליי למרפאה לביקור היכרות מקבל הרצאה חשובה, אך קצרה וחסרה, על חשיבות תזונה מודעת ופעילות גופנית לשמירה על הבריאות. למרות החידושים המסעירים של עולם המדע, ההשפעה הגדולה ביותר על הבריאות נמצאת בידינו, וקשורה להרגלי החיים שלנו. הבעיה היא שאנו, המטפלים, לא יודעים מספיק על הדרך היעילה להעברה ויישום של המסרים האלה, ובנוסף רוב האוכלוסייה נמצאת במרוץ החיים המתיש במקום במרוצים ספורטיביים, ולא פנויה ומודעת לחשיבות הפעלת הגוף. בבתי הספר לרפואה לא לומדים על חשיבות האימון הגופני כטיפול רפואי ולימודי התזונה לא מספקים. אז מה חשוב יותר, קלפי הפתיחה שלך או הדרך שבה אתה משחק איתם? האם אורח חיים בריא יכול לרפא גנטיקה חולה? נראה שהתשובה מזכירה את הבדיחה על ההוא שמתחנן לאלוהים לזכות בלוטו. ומה עם למלא כרטיס, הוא נשאל? נכון להיום, אין לנו ביטוח לתאריך התפוגה שלנו אבל הכרטיס שלנו הוא לשמור על אורח חיים פעיל ותזונה בריאה, את השאר יעשה כבר המזל.*ד"ר דורון עמוסי הוא מומחה לרפאות משפחה

משחר הימים משאת נפשה של האנושות הייתה לגבור על הארעיות. מאז ומעולם ביקש האדם לחיות עוד ועוד באמצעות מציאת מזור וריפוי לכל מחלה. ובכן, נדמה שבמידה מסוימת האנושות מצליחה להשיג מטרה זו. אם לפני מאה שנה, תקופת זמן מזערית בממדים אבולוציוניים, תוחלת חייו הממוצעת של אדם הייתה כ-40 שנה, כיום אדם במדינה מערבית כמו ישראל קרוב לוודאי יחיה למעלה מ-80 שנה. האדם הצליח להכפיל את תוחלת חייו, ואף ייתכן שבקרוב יבשילו טכנולוגיות שמסוגלות לא רק להאט את הליך ההזדקנות אלא אף לעצור אותו במידה מסוימת - עובדה זו מעלה שאלות חדשות ואתגרים רבים שהאנושות תידרש להתמודד איתם כבר בעתיד הקרוב.מי שעוסק בשאלות הללו הוא פרופ' יובל חלד, פרופסור לפיזיולוגיה אינטגרטיבית ופיזיולוגיה של המאמץ בסמינר הקיבוצים. עד לפני מספר שנים היה פרופ' חלד הפיזיולוג הראשי של צה"ל ומחקריו עוסקים במעטפת היכולות של גוף האדם. בריאיון עימו לרגל צאת ספרו החדש 'עד מתי רק עד 120?' (הוצאת ספרי ניב), הוא מסביר מה למעשה מתרחש בגופנו בזקנה, מדוע המפתח העיקרי להאטה של התהליך טמון דווקא באורח החיים ולא בגנים ובתורשה ועד כמה אנחנו קרובים ליום שבו תהיה תרופה שתאט את השפעות הזקנה (רמז, כנראה שקרובים מאוד). מהי הזדקנות?"הזדקנות היא הליך של דעיכה תפקודית של מערכות הגוף, אשר מתבטא בשלושה מרכיבים: המרכיב הראשון הוא ירידה ביכולת של תאי הגוף להגיב לסטרס (ובעברית 'עקה').  מצבים של חבלה, וירוס, חיידק, תאים סרטניים, כל דבר שעלול להוציא את הגוף מהאיזון הטבעי שלו, הוא מצב עקה, והגוף נעשה פחות ופחות עמיד למצבים שכאלו; המרכיב השני הוא הירידה ביכולת התיקון - ככל שאנחנו מתבגרים יש נזקים לתאי הגוף ולמערכותיו, אבל היכולת של מערכות התיקון הפנימיות לתקן את הנזקים הללו הולכת ופוחתת; המרכיב השלישי של ההזדקנות הוא ירידה ביכולת ההסתגלות - אדם צעיר ובריא שניגש להתאמן בחדר כושר, למשל, גופו יגיב בעלייה במסת השריר בעקבות הנזק הפיזיולוגי המסוים שאירע לשריר באימון. ככל שמתבגרים יש פחות תגובה וכושר הסתגלות של הגוף ותאי השריר מתקשים לעבור היפרטרופיה, כלומר לגדול, כפי שהיו מסוגלים בצעירותו. יכולת ההסתגלות הפוחתת נכונה גם ליתר היכולות של הגוף - חוזק עצם, למידה, זיכרון והתאוששות ממאמץ, כך שבסופו של דבר יש היחלשות של הגוף, וככל שהגוף פחות חזק הוא פחות חסין ונעשה מועד יותר למחלות". איך זה שיש אנשים שבגיל 80 נראים כבני 60 ולהפך?"אחד מתחומי המחקר שהתפתחו בשנים האחרונות הוא ההבדל בין גיל ביולוגי וגיל כרונולוגי. הגיל הכרונולוגי נקבע לפי תאריך הלידה שלנו, בעוד שהגיל הביולוגי נקבע לפי מצבנו הפיזיולוגי-תפקודי. שני אנשים בני אותו גיל מבוגר יכולים לתפקד ולהיראות כאילו יש הפרש של עשר ואף 20 שנה ביניהם, זהו ביטוי לגיל הביולוגי. ובכן מה תורם לשונות בגיל הביולוגי? המרכיב הראשון הוא כמובן הגנטיקה. גנים טובים זה תמיד טוב, אבל מחקרים מראים שהתרומה הגנטית מהווה רק כ-35%-30% מההשפעה על הגיל הביולוגי. יתר המרכיבים שקובעים את הגיל הביולוגי של האדם הם למעשה סביבה, כלומר הרגלי החיים שאנו בוחרים לעצמנו, ואנו יכולים לבחור במסלול של הזדקנות בריאה או הזדקנות מואצת. אורח חיים יושבני, עישון, אכילה לא בריאה, סטרס ממושך, חסך שינה כרוני, כל אלה תורמים להזדקנות מואצת, ומאידך תחושת משמעות בחיים, חיי קהילה, פעילות גופנית, תזונה בריאה, כל אלה ועוד נקראים 'התנהגות בריאה' או 'אורח חיים בריא,' והם תורמים להאטה בהליך ההזדקנות ובעצם לירידה בגיל הביולוגי". כשבוחנים אוכלוסיות שונות, מהיכן לומדים את המסקנות הללו?"אוכלוסיות שחצו את גיל מאה נקראות בשפה המקצועית Centenarians (מהמילה century או מאה). יש אזורים בעולם שריכוזם גבוה במיוחד, כמו יוון, סרדיניה, יפן וקוסטה ריקה - אנשים שם חיים יותר. כמובן שיש לתופעה הזו מרכיב גנטי, שאנחנו לא מבינים אותו עד הסוף, אבל יש גם אלמנטים משותפים לאוכלוסיות הללו. מדובר באנשים פעילים גופנית, לא ספורטאים אלא אנשים שאורח החיים שלהם כולל תנועה ופעילות יום-יומית (דוגמת הליכה ברגל, עבודה בגינה, הרמת משאות ועוד), תזונה מהטבע (לא בהכרח צמחונות, אלא צמצום של מזון מעובד ומן החי, חיי קהילה חזקים ומנוחת צוהריים. אלמנט דומיננטי מאוד הוא הכבוד שרוחשים לזקן, שנחשב נכבד וחכם. בעולם המערבי אנחנו נוטים לתופעה של גילנות, שהמבוגר נדחק לשוליים. הוא פחות חד ולעיתים נתפס כנטל. יש כמובן את האנשים שחיים יותר ממאה שנה ושותים, מעשנים ולא פעילים, וגם אותם צריך להזכיר ושם ככל הנראה לגנטיקה יש משקל גדול יותר ומדובר ביוצאים מן הכלל. אומנם אי אפשר לומר שאנחנו יודעים מהי הנוסחה המדויקת, אך העקרונות ברורים. השיא העולמי בתוחלת חיים מרבית שייך, למיטב הידוע היום, לגב' ז'אן לואיז קלמן, שנפטרה בפריז ב-1977 בגיל 122. היא עישנה, לפחות בחלק מחייה, לא עסקה בפעילות גופנית באופן מיוחד וחיה חיים רגילים למדי. היא בהחלט שייכת למיעוט המיוחד, היוצא (לגמרי) מן הכלל". החיים הולכים ומתארכים, אך האיכות אובדת בדרך. במה אנחנו נכשלים?"תוחלת החיים הממוצעת בעולם המערבי כמעט והוכפלה, כאמור, תוך מאה שנה, בעיקר בזכות הרפואה. חיסונים, היגיינה, כירורגיה, אנטיביוטיקה וכיוצא באלה, אלה היסודות שהביאו את האנושות לנטרל את האיומים שגרמו למוות מוקדם. יתרה מזאת, הרפואה המודרנית עושה עבודה יוצאת מן הכלל להאריך את תוחלת החיים של אנשים חולים ואף גוססים, וכך אנשים שאומנם רשומים כחיים במרשם האוכלוסין, למעשה מאושפזים, סיעודיים ואף מונשמים חסרי הכרה. יש תחום שבו הרפואה עדיין לא מצליחה להביא הישגים מרשימים, וממשיכה להיכשל, וזה הטיפול בריפוי מחלות כרוניות ובעיקר במניעתן. בני אדם בעולם המערבי ממשיכים לחלות בהשמנה, בסוכרת, בתחלואה לבבית, ביתר לחץ דם ובמחלות ניווניות של המוח, וכל אלה ועוד קשורות קשר הדוק אחת בשנייה. הרפואה, ברוב המקרים, מתערבת ונותנת טיפול רק אחרי שהמחלה כבר קיימת. למעשה בתחום המחלות הכרוניות שמתפתחות לאורך עשרות שנים, הרפואה המודרנית היא כמעט ורק רפואה מגיבה. הטיפול ניתן לאחר ההתפרצות שלה, כלומר מאוחר מדי, ולא קיים טיפול פרואקטיבי שמנסה למנוע את ההתפרצות. אנחנו עוסקים ברפואה והרבה פחות בבריאות, וזו הנקודה הקריטית. הגישה חייבת להשתנות". אם כן, זקנה היא מחלה?"לפי ההגדרה של ביטוח לאומי, אחרי גיל 65 אדם נחשב זקן. האם הוא חולה? התשובה היא לא. מצד שני, הפקטור המשמעותי ביותר לסיכוי למות זה הגיל. אחרי שאדם עובר את גיל, 30 הסיכוי לתמותה מוכפל כל שבע שנים לערך. למעשה, על פי אותו עקרון שאנחנו היינו רוצים להעניק רפואה פרואקטיבית שתמנע מחלה ולא רק רפואה מגיבה, אנחנו צריכים לטפל בבסיס שמאפשר התפרצות מחלה, כלומר לטפל או להתערב במנגנוני ההזדקנות, שהם אלה שמאפשרים את התפתחות המחלות הכרוניות. ההזדקנות מחלישה את הגוף והופכת אותו לפגיע יותר, ככל שנעכב ואולי אף בעתיד נעצור את התהליך הזה, נמנע התפתחות מחלות". איך תיראה רפואה שיודעת להאט ואף לעצור הזדקנות?"כיום יש מחקר שלא רק עוסק בהאטה של הליך ההזדקנות אלא גם שואף להיפוך תהליכים של הזדקנות, למשל ייצור תאי גזע שמהווים גיבוי לתחלופה של תאים שנפגעו. תאי הגזע הללו הולכים ומתמעטים בגופנו ככל שמזדקנים. מנגנון נוסף הוא אברון תאי שנקרא מיטוכונדריה, שאחראי על ייצור האנרגיה. הוא נפגם והולך ומתמעט עם ההזדקנות. אם נצליח למנוע את הידללות הביוהאקינג המיטוכונדריות, נעצור אלמנט משמעותי של הזדקנות התא. הרי המדע כבר הוכיח שניתן להאריך את החיים בעוד שמונה עד עשר שנים בבני אדם באמצעות סיגול אורח חיים בריא, ובמודלים של בעלי חיים הצליחו להכפיל ואף לשלש את תוחלת החיים, אבל כאן המקום להציג תפיסה הטוענת שבני אדם אינם בעל חיים רגיל. בן האדם הוכיח ומוכיח שהוא יכול להתערב בברירה הטבעית, באבולוציה, ובמידה רבה לנצח את הביולוגיה. זה כנראה לא יקרה מחר בבוקר, אבל קרוב לוודאי שמתישהו בעשרות השנים הקרובות, נוכל להאריך את תוחלת החיים ביותר מעשר שנים. אחד התחומים שבו תולים תקווה הוא הנדסה גנטית, שינוי תהליכים גנטיים ואף שינוי והשתלה של גנים בתאי הגוף שלנו. יש גנים שהוכח כי הם קשורים באריכות ימים, גנים המפעילים את מנגנון תיקון הנזקים בתאים. ככל שעובר הזמן והמחקר הולך ומעמיק, מגלים יותר ויותר גנים כאלה. זה פותח אפשרויות חדשות של התערבויות מולקולריות. כבר כיום זוהו תרופות שנמצאות בשימוש נרחב, כמו המטפורמין לטיפול בסוכרת, אשר נמצאה קשורה לעיכוב ההזדקנות. המנגנון לא ברור במלואו ונדרשים מחקרים נוספים בעניין, אך לא רחוק היום שה-FDA יאשר לשימוש תרופות עם התוויה כללית של האטת תהליכי הזדקנות". עד שהרופא בקופה יוכל לרשום טיפול מולקולרי לזקנה, מה אנחנו יכולים לעשות היום כדי להאט את ההזדקנות הביולוגית?"בבית המרקחת של גופנו כבר קיימות התרופות הפנימיות שיכולות להשפיע על תהליך ההזדקנות והמחלה. פעילות גופנית, למשל, נמצאה כמשפיעה על הטלומרים בתא, מרכיב שהולך ומתקצר ככל שמזדקנים, ופעילות גופנית נמצאה כמאטה תהליך זה. תזונה בריאה, שינה מספקת, הימנעות מסטרס כרוני, כל אלה כבר הוכחו כמשפיעים על הליך ההזדקנות. יש לנו את היכולת להאריך את החיים שלנו כבר עתה, אבל האדם הממוצע בעולם המערבי עושה הפוך, מקצר את חייו . רוב האוכלוסייה לא מבצעת פעילות גופנית לפי ההמלצות. כמחצית מהאוכלוסייה סובלת מעודף משקל והשמנה, המזון רק הולך ונעשה מעובד יותר ופחות בריא ורמות הסטרס והדיכאון נמצאות בעלייה מתמדת, גם לפני המלחמה ולפני התפרצות מחלת הקורונה. למעשה , אוכלוסייה אינטליגנטית מאריכה את תוחלת החיים, אך לא את תוחלת הבריאות בהתאמה. התוצאה היא שהאדם חי כיום שנים רבות, אך באופן יחסי לתוחלת החיים מספר השנים הפחות איכותיות עולה, והוא חי חיי חולי ונכות. המשימה הראשונה היא לעבוד על לצמצם את השלב הזה. אנו צריכים לשאוף להוסיף שנים לחיים אך גם חיים לשנים. את התקופה האורכת בין חמש לעשר שנים של חולי, בישורת האחרונה של החיים, אנחנו צריכים ויכולים לצמצמם. אנשים צעירים, אך לא רק, נוטים לתפוס את הגוף כמובן מאליו. נכון שיש רזרבות לגוף, אך הן הולכות ומתמעטות ככל שחולפות השנים. המערכות ניתנות לשימור לאורך שנים ארוכות אם רק נהיה יותר מודעים ונשכיל להשקיע בכך קצת יותר משאבים, זמן ובעיקר אימוץ הרגלים".

הילד עולה לחטיבת הביניים ולא מצליח לכתוב משפט אחד בלי טעויות כתיב? דבר ראשון - זה לא מצביע על דיסלקסיה. אומנם דיסלקסיה (ולא דיסלקציה כפי שנהוג לכתוב) היא לקות למידה שכיחה ביותר אך היא קשורה בקריאה ולא בכתיבה. ייתכן שזה מצביע על דיסגרפיה - ליקוי בכתיבה, ולפי הנתונים שעולים ממחקריה של פרופ' נעמה פרידמן, הילד שלכם לא לבד. "במחקר שערכתי עם מי שהייתה בזמנו הדוקטורנטית שלי, והיום ד"ר מיה יכיני, בדקנו מעל 700 ילדים שלומדים בבתי ספר במסגרות רגילות. מצאנו כי לקצת יותר מ-10% מהם יש דיסגרפיה כלשהי, אחת מ-12 הסוגים הידועים", מספרת פרופ' פרידמן, ומוסיפה כי חלק מסוגים אלו התגלו לראשונה בעולם במעבדתם. דיסגרפיה יכולה להיווצר כתוצאה מפגיעה מוחית (דיסגרפיה נרכשת) או מליקוי התפתחותי שקיים מלידה, והיא נובעת מליקוי של אחד מהמרכיבים בתהליך הכתיבה, כמו המרת צליל לאות, סדר האותיות, בחירה בין אות רגילה לסופית או צורתה של האות. יכול גם להיות קושי בגישה למילון המילים המוכרות שיגרום לכתיבת מילים כחדשות. "מדובר בתהליך רב-שלבי ומורכב, שבו אנחנו מגיעים מרצף צלילים (עם או ללא משמעות) לרצף של אותיות כתובות. כל אחד מהתהליכים האלו הם תהליכים שנרכשים בשלבים שונים, למשל אם תלמיד כיתה א' יכתוב 'רוש' במקום 'ראש', זה לא יצביע על דיסגרפיה, גם לא בכיתה ב', אבל אם למשל ילד יכתוב את מילה 'קקטוס' בדל"ת ולמ"ד, זה כבר יעורר חשד. כלומר, אנחנו לא נבדוק רק אם ישנן טעויות כתיב אלא גם מה סוג הטעות". מה סוג הטעויות השכיח ביותר?"בדרך כלל כשאומרים 'טעויות כתיב', מתייחסים להחלפה של אותיות 'הומופוניות', כלומר שנשמעות אותו דבר, כמו כ"ף וקו"ף, תי"ו וטי"ת או וי"ו ובי"ת. הסוג הזה של דיסגרפיה נקרא 'דיסגרפיית שטח', והיא הנפוצה ביותר בעברית. כיוון שבעברית אנחנו לא כותבים את כל התנועות ויש הרבה אותיות הומופוניות, היא יכולה להתבטא כמעט בכל מילה". הדיסגרפיה נשארת גם בהקלדה?"כל הדיסגרפיות חוץ מדיסגרפיה מוטורית, שמשפיעה על ביצוע הכתיבה, באות לידי ביטוי גם בהקלדה, גם כשהאדם מתבקש לומר את אותיות המילה ואפילו באיות אצבעות של שפת הסימנים (fingerspelling)". איך מטפלים בדיסגרפיה?"מתחילים בזיהוי סוג הדיסגרפיה. בדיסגרפיית שטח, למשל, המטרה תהיה למלא את לקסיקון המילים ולתת כלים לכתיבתן, דרך כתיבה חוזרת של המילה, קריאה מרובה ועבודה על משפחות המילים. לדוגמה אם הקושי הוא בכתיבת המילה 'לכבס' וההתלבטות היא אם לכתוב אותה בכ"ף או בחי"ת, אחפש מילה אחרת באותו שורש אך בנטייה אחרת, כמו 'כביסה', שבה נשמעת בפירוש כ"ף דגושה. האסטרטגיה הזו מסתמכת על מאפיינים של המורפולוגיה העברית. לעומת זאת, בדיסגרפיה אחרת ומאוד נפוצה, 'דיסגרפיית באפר פלט אורתוגרפי' או במילים פשוטות - דיסגרפיה של זיכרון קצר טווח של אותיות, הקושי הוא בכתיבת מילים ארוכות. כדי לכתוב למשל את המילה 'טרקטורון' אני נדרשת לזיכרון של רצף אותיות שיחזיק את המבנה עד שאסיים לכתוב את המילה, וכשהחלק הזה לקוי אני עשויה להשמיט אותיות, להחליף אותן באחרות או לשנות את סדר האותיות. במקרה זה כתיבה חוזרת של המילה או מילים באותו שורש לא תעזור, אבל כן אפשר לעבוד על חלוקה של המילה להברות, שתסייע להחזיק את כל האותיות בזיכרון. במקרה של דיסגרפיית אותיות תנועה, או דיסגרפיית אהו"י, המטרה תהיה להעלות את המודעות לתנועות ולחוקי ההמרה של תנועות בעברית. בדיסגרפיית נגלקט יש הזנחה של החלק השמאלי של המילה, למשל בכתיבה של משפט בן חמש מילים, בכל מילה נכתב רק חלקה הימני. במקרה זה המטרה היא לתת תשומת לב לצד השמאלי של המילה". דיסגרפיה יכולה להיעלם? "לפעמים כן, וזה תלוי בסוג הדיסגרפיה. למשל כשיש קושי בהמרה מצליל לאות, בעבודה טובה על החוקים הדיסגרפיה תיעלם. יש דיסגרפיות שבהן זה מורכב יותר, למשל כשהליקוי נובע מפגיעה בגישה למסלול כתיבת המילים הקיימות, אם נסייע לאותם אנשים למלא את הלקסיקון של המילים המוכרות הם יוכלו לכתוב יותר ויותר מילים דרך המסלול המילוני, כלומר אפשר יהיה לטפל בהם כך שהדיסגרפיה לא תהיה מורגשת". 

סולו הוא ספר בישול חדש שיוצא לאור בימים אלה. הוא יחיד מסוגו, והמתכונים הכלולים בו מותאמים במדויק להכנת מנה אחת (ולא לארבע כפי שמקובל). הרעיון נולד מתוך הבנת גלגל החיים וחשיבותו של הבישול בכל משק בית ובכל שלב בחיינו. עומדות מאחוריו אורה ויפעת אביקסיס, שהן גיסות שרגילות לארח ולבשל למשפחה הגדולה שלהן. השתיים פנו אל העורכת הקולינרית יונית נפתלי קו-אל עם רעיון גולמי להוציא ספר מתכונים עבור אנשים שחיים לבד. השתיים גילו בדיעבד את כוחו של הבישול לשמור על חיוניות. אורה היא מלווה רוחנית ומדריכת תיאטרון ואילו יפעת היא נטורופטית. את הרקע בטיפול ותזונה מיטיבה הן יצקו לתוך יצירת הספר, שנעשה בחמלה ואהבה ובשיתוף עםהמפיקה יעל כלב ונבחרת של מתכונאיות בכירות בעולם הקולינריה (גילוי נאות, אנוכי אחת מהן), שנענו לאתגר ליצור ספר ששם את האינדיבידואל במרכז והביאו מנעד רחב של מנות. כל אחת מהן תרמה מהחוכמה והמוניטין הקולינרי שלה. רות אוליבר, מאמאשמבשלת אוכל ביתי שכולם אוהבים, אוריה גבע, שהיא מופת של מחשבה פשוטה ומדויקת בטעמים ובטכניקות ורינת צדוק, שהיא מקורית ומשלבת בין בישול של סבתות לרעיונות וחומרי גלם עדכניים. נפתלי קו-אל בדיוק סיימה לבנות את אתר FOODISH - 'ארון המתכונים היהודי' עבור מוזיאון אנו, משימה שעסקה בחיבור בין אוכל לזהות, מן הסתם, אבל גם עסקה בנוכחות של האוכל בעולמנו, הן במובן הפיזי והן במובן הרגשי, שכן האוכל והעיסוק בו יוצרים מטען תרבותי ופסיכולוגי. איך הגבת לרעיון של יפעת ואורה? לא חשבת שזה יהיה ספר גלמוד כזה?״הבנתי מייד את הפוטנציאל של הספר, שיש כאן הרבה מעבר לעיסוק באוכל ובמתכונים. צללתי לתחקיר שכלל חיפוש בפורומים של אנשים שחיים לבד ברשת, סטטיסטיקות שלהרגלי צריכה במשקי בית של בודדים והבנה שיש כל מיני סוגים של 'לחיות לבד' בישראל 2024. סקרתי גם ספרי בישול ליחידים שיצאו לאור בחו"ל וקראתי מאמרים רבים בנושא החיים לבד, הרגלים ומאפיינים". ומה היו המסקנות שלך מהתחקיר?״הבנתי שאנשים מוותרים על הבישול לעצמם, בגלל חסמים שונים: זה מתחיל בחסם רגשי - לאכול לבד נתפס לעיתים כמשהו עצוב. מוטב לאכול בחדר אוכל בעבודה או במסעדה עם עוד אנשים מסביב. לפעמים הקושי נובע מההבנה וההפנמה שזהו, ויתרתי על החלום שמישהו אחר ידאג לי ויאכיל אותי. יש את העניין הכלכלי כביכול, של עלות מול תועלת - היחס בין כמות ההשקעה והזמן של להעמיד סיר לבין הרווח של מנה אחת מרגיש כמו בזבוז זמן. לא פעם נשאר אוכל ש'נתקעים איתו' ונאלצים לאכול שלושה או ארבעה ימים את אותו הדבר, במקום לקנות מנה אחת בכל יום״. מה הכי הפתיע אותך?״הסיבה שהפתיעה אותי במיוחד הייתה היעדר אהבה עצמית. כשמבשלים למישהו אחר, זאת דרך להעניק תשומת לב, לפרגן, לפנק ולהפגין דאגה ואהבה. אלה תחושות שאנשים משום מה מתקשים להפנות כלפי עצמם״. הגדולה של הספר נעוצה ביצירת מתכונים למנה אחת, עקרונות של ייעול, חסכון בזמן, יצירת השראה ומודל שיעודדו אנשים להיכנס למטבח. תמצאו בו קלאסיקות שלא חלמתם להגיש לאחד; תבשילים מנחמים ועשירים בסיר ליחיד; מנות מהירות וגם קינוחים מפנקים. הספר נחלק לשישה פרקים עם למעלה ממאה מתכונים חכמים ויעילים, שבאים לתת מענה לצורך ייחודי של בשלני הסולו. בין המתכונים משובצים פרקים עיוניים עם טיפים, קיצורים, משפרי ביצועים וכלים שימושיים ליצירת מנות מרשימות ליחיד. ממדריך לניצולשאריות ועד לטיפים לתכנון מוקדם או הקפאה, שיסללו לבשלן הסולו את הדרך למציאת חדווה והנאה מהבישול לעצמו. הספר מכיל גם טקסטים אישיים של כותבים מוכשרים, שיציתו השראה וחדוות בישול אצל בשלנים מומחים וגם מתחילים. ביניהם האופה ארז קומורובסקי, העיתונאים הילה אלפרט ויובל פלוטקין והתסריטאים שירי ארצי וארז קו אל. אלה כתבו אודות חוויות הסולו שלהם במטבח עם המון הומור ורגישות, והמילים שלהם מדגישות את הזיקה בין בישול ואיכות החיים לטיפוח והזנה במובן העמוק שלה. הפרקים ארוזים עם איורים של נדב יהל ולצידם צילומים מרהיבים של דניאל לילה, מסוגננים היטב בידיה של אוריה גבע, שגם השתתפה בכתיבת המתכונים בספר. שני המתכונים הבאים גם כן מתכונים למנה אחת, מתוך 'סולו'. שווארמה סלמון אפקט השווארמה מתקבל בזכות התבלינים וטעמן העמוק של הפטריות. כשעובדים עם כמות גדולה יחסית של תבלינים (כמו כאן) צריך להקפיד שהם לא יתחממו יתר על המידה ויקבלו גוון מריר, לכן מקפידים על ערבוב תכוף מרגע הוספתם. אם עולה מהם ניחוח עז מדי, משחקים עם גובה הלהבה. טבעונים, אגב, יכולים לוותר על הדג ולהכין את השווארמה בדיוק באותו האופן עם טופו קרוע ביד. חומרים200 גרם פילה סלמון או דג לבן (כמו דניס, לברק או מוסר) ללא העור, חתוך לקוביות בגודל 3-4 סנטימטריםכחמש כפות שמן זית1 בצל חצוי ופרוס דקסלסילת פטריות יער או שיטאקי (הכי טעים תערובת) קצוצות גס1/4 כפית כמון טחון1/4 כפית פפריקה מתוקה1/4 כפית כורכום טחון1/4 כפית פלפל אנגלי טחון1/2 כפית מלחקורט אגוז מוסקט מגורר הכנה1. שמים חמש כפות שמן זית ובצל במחבת רחבה ומטגנים כעשר דקות על להבה בינונית עד שהבצל מזהיב. מערבבים מדי פעם.2. מוסיפים פטריות ומטגנים כחמש דקות על להבה בינונית, תוך כדי ערבוב מדי פעם עד שהפטריות מתחילות להתרכך.3. מוסיפים את כל התבלינים ומטגנים דקה־שתיים עד שהתבלינים מעלים ניחוח והפטריות מפרישות נוזלים.4. מוסיפים קוביות סלמון או הדג שנבחר למחבת ומערבבים תוך כדי פירור הדג. מטגנים תוך כדי ערבוב-פירור כחמש דקות, עד שהדג מתבשל ונעטף בתבלינים באופן אחיד.5. מסירים מהאש ומשהים כחמש דקות לספיגת טעמים לפני שאוכלים.*אפשר לאכול עם סלט ירוק או סלט מעגבניות, בצל, עשבי תיבול ופלפל חריף, טחינה ולאפה או לאפה עדשים כתומות מהירה: מעבדים במעבד מזון או בשייקר (דוגמת נינג'ה) חמש כפות קמח עדשים כתומות, שני שליש כוס מים וחצי כפית מלח לקבלת בלילה אחידה וחלקה. מלהיטים מחבת בעלת תחתית מונעת הידבקות על להבה גבוהה (איןצורך לשמן את המחבת), ויוצקים לתוכה מצקת מהבלילה. צורבים כשתי דקות או עד שעל פני הבלילה מופיעות בועיות. הופכים, צורבים דקה נוספת או עד שהצד של הלאפה הפונה למחבת מעט משחים. אוכלים מייד. ביצים טורקיות מנות ביצים כבסיס לארוחה טובה ומהירה הן כנראה הפתרון הוותיק והנגיש ביותר לבשלני סולו (ובכלל) והן ממש לא צריכות לשעמם. מעבר לחשודות המיידיות: חביתה, ביצת עין ושקשוקה על כל גווניה ואפשרויותיה, אפשר לרענן את הרפטואר עם הסילביר (Cilbir) - מנת ביצים עלומות מהמטבח הטורקי, שיושבות בתוך מטבל יוגורט שומי-לימוני ושוחות ברוטב ירוק חריף ועשבוני וגם ברוטב אדום מעושן. נשמע מורכב אבל מדובר במנה זריזה, פשוטה להכנה וטעימה במיוחד. חומרים למטבל יוגורט1 גביע (150-130 גרם) יוגורט יווניקליפה מגוררת מחצי לימון3 עלי נענע קצוציםקורט מלח1 כף מיץ לימון סחוט טרי1 שן שום כתושה לרוטב ירוק חריף5 עלי נענע גדולים קצוצים דק7 עלי זעתר או כוסברה טריים קצוצים דקשפיץ של פלפל ירוק חריף קצוץ דק1 כף שמן זיתלרוטב אדום1/2 1 כפות שמן זית1/2 כפית כמון טחון1/2 כפית פפריקה מעושנתקורט צ'ילי יבש גרוס לביצים עלומות1 כף חומץ2 ביצים טריות ככל האפשרמלח הכנה1. מכינים את מטבל היוגורט: מערבבים את החומרים בקערה ושומרים במקרר עד שאוכלים (המטבל יישמר עד יום במקרר).2. מכינים את הרוטב הירוק החריף: שמים את החומרים בקערית ומערבבים-מועכים לקבלת מחית.3. מכינים את הרוטב האדום: מערבבים את החומרים בקערית.4. מכינים את הביצים העלומות: מרתיחים מים בסיר קטן ומוסיפים חומץ. שוברים ביצה לקערית, יוצרים במים מערבולת עם כף ויוצקים את הביצה למרכז המערבולת. מבשליםברתיחה שלוש דקות ומוציאים לצלחת יבשה בעזרת כף מחוררת. מבשלים כך גם את הביצה השנייה.5. כשהנוזלים מתאדים מעט מהביצים מניחים אותן על מטבל היוגורט. מתבלים בקורט מלח, יוצקים מעט משני הרטבים - האדום והירוק - ואוכלים חם.*אפשר לאכול עם פרוסת חלה או לחם מאתמול שמתבלים בשמן זית, מלח גס ומעט זעתר וקולים קלות בתנור על 180 מעלות להזהבה.**טיפ - כשמכינים ביצים עלומות חשוב להשתמש בביצים טריות ככל האפשר, אחרת תתקשו לקבל ביצה שמסתחררת לתוך עצמה.

1. אדרבא: סיפור שכונתיאהבת המילה המודפסת לצד אהבת הבריות והחלום לתת לספרים את המקום הראוי להם, הובילו את יונתן ברזנר ורחל ויגודה למצוא להם בית. בשכונת רחביה הוותיקה והיפה שבירושלים מצאו את מבוקשם - בית אבן טיפוסי ברחוב היפהפה בן מימון, שם פתחו אתחנות הספרים השכונתית מלאת האופי: 'אדרבא'. בחנות תמצאו מבחר ספרי ילדים ונוער, ספרי קריאה, עיון ויהדות, היסטוריה ואומנות, ספרים באנגלית לכל גיל וכן ספרי שירה, בדגש על הוצאות קטנות ועצמאיות, שיונתן ורחל אוהבים ובוחרים במיוחד. החנות הפכה לחלק בלתי נפרד מהשכונה הירושלמית, וזאת במובן הטוב של המילה - יונתן, רחל והצוות מכירים באופן אישי את רוב הלקוחות וידעו לקלוע לטעמן הספרותי, כך נוצר קסם ונרקם קשר אישי במיוחד. "הסופרת האמריקאית הידועה פרופסור טוני מוריסון, אמרה שהיא כתבה את הספר שהיא בעצמה רצתה לקרוא. אנחנו פתחנו את החנות שרצינו לקנות בה", אומר יונתן בהתרגשות, מה שמבטיח שמרגע שתיכנסו אליו ללב או לחנות, לא תרצו לעזוב. adrababooks.co.il בן מימון 5 ירושלים02-5671266 2. גולדמונד ספרים: מעצמת תרבותאייל לבקוביץ הבין שספרים מחברים בין בני אדם. חנות הספרים שלו 'גולדמונד', בשוק תלפיות בחיפה, היא בדיוק כזו ומהווה מרכז תרבות נעים, ביתי ומחבק. לבקוביץ אוצר ספרים לצד תכני תרבות מופלאים, שנונים ויש שיגידו מחתרתיים, ויוצר מנעד בועט ועכשווי של קולטורה. לצד הספרים של ביאליק, יהודה עמיחי וזלדה, על ספות נוחות או על שטיח רך, אפשר לצפות בהופעה חיה, הרצאה, סרט או לקחת חלק במפגש חברתי. המקום מחולק למספר חללים עמוסים בספרי יד שנייה, כל חלל עוסק בנושא אחר, החלמספרי היסטוריה וביוגרפיה, פילוסופיה ויהדות, ספרי ילדים מעוררי נוסטלגיה וספרי שירה. הספרים מוצעים במחירים הוגנים ומופיעים בקטלוג האינטרנטי של החנות. אם תבקשו ספר שלא נמצא כאן אייל ינסה לאתר אותו עבורכם ויעדכן ברגע שיימצא. המקום המרנין הזה משמש גם כחלל עבודה. אם חשקה נפשכם במזון לגוף ולא רק לנשמה, תמצאו כאן מזנון-בר קליל ומשובח עם טוסטים, קוסקוס, פיצות, קפה ואלכוהול. "החזון שלי ש'גולדמונד' תהיה חנות שתספק חוויה ביתית, אווירה חמה ומחבקת, שיתגבש כאן משהו אנושי-חברתי, מקום של מפגש, יצירה ואומנות", אומר לבקוביץ, שהיצירה האלמותית שלו היא הרבה מעבר לחנות ספרים. goldmundbooks.com עקרון 6, שוק תלפיות, חיפה04-8622472 3. עשן הזמן: בר, ספרים ובית ליוצרים.ותכשצחי גולדברג טייל בקייפטאון שבדרום אפריקה, לפני קצת פחות משני עשורים, הוא אהב לעצור ולבקר בבתי קפה שהם גם חנויות ספרים. הקונספט של 'גם וגם' מצא חן בעיניו מאוד, עד שהוא החליט להעתיק אותו לארץ הקודש. אבל בבאר שבע כמו בבאר שבע הכול קצת אחרת, בסגנון דרומי וממש לא 'לפי הספר'. צחי הקים את 'עשן הזמן', שילוב מעניין של בר, חנות תקליטים, ספרי יד שנייה ומועדון הופעות חתרני. את 'עשן הזמן', שקיבלה את שמה מהשיר האלמותי של המשוררת לאה גולדברג, תמצאו בעיר העתיקה של באר שבע. זהו מקום עצמאי, בועט ומרדני, שמזמין לשבת עם בירה ולפשפש בין הספרים המיוחדים, או כפי שהיטיב לתאר זאת אחד האורחים הקבועים: "החיבור הטוב ביותר בין ספרים, מוזיקה ובירה". עשן הזמןאנילביץ 17 באר שבע077-7644218 4. אסטרונאוטית: ספרים על גלגליםיוני מזרחי ומעין בן הגיא, הוא ארכיאולוג והיא סופרת, אוהבים מאוד לנדוד, לקרוא ולפגוש אוהבי ספר ברחבי הארץ. בני הזוג הירושלמים חיפשו פתרון יצירתי ומקורי לאהבתם ויצרו את 'אסטרונאוטית' - חנות ספרים ניידת ששוכנת במשאית. ה'אסטרונאוטית' נודדת בכל רחבי הארץ ומגיעה לכל מקום שבו יש סקרנות ועניין בספרים. תמצאו כאן אלפי כותרים של ספרות משובחת, קלאסית וחדשה, לילדים, לנוער ולמבוגרים. "המטרה שלנו ליצורמקום מפגש ייחודי לאוהבי ספר, לקדם ספרות טובה, לתמוך במו"לות עצמאית ולקרב ילדים ומבוגרים לתענוגות הקריאה, כך כשאנו מגיעים למקום אנו יוצרים אירוע ספרותי ומנגישים אותו באופן בלתי אמצעי לכלל הקהילה במרחב פתוח. זו לא סתם חנות ספרים", אומר יוני. לצד מכירת הספרים, האסטרונאוטית מציעה גם פעילויות ספרותיות מגוונות: שעות סיפור, סדנאות כתיבה יוצרת, מפגשים עם סופרים.ות ועוד. תבדקואיפה האסטרונאוטית חונה, אולי היא ממש קרובה אליכם בפארק או בגינה השכונתית - יש גם קפה ועוגיות ביתיות, מומלץ להגיע. astronautit.co.il ברחבי הארץ054-5667299 5. המגדלור: בית של מיליםהמגדלור, חנות ספרים ומקום מפגש נעים ומזמין, שבו אפשר לשבת, לדפדף, לקרוא, לחשוב ולהחליף מילים. החנות התל אביבית מחוברת לסביבתה הקרובה - הגיאוגרפית, התרבותית והפוליטית, ובמקביל מעודכנת באופן שוטף במתרחש בעולם. ליד הספרים המוכרים, תוכלו למצוא כאן ספרים של הוצאות עצמאיות רבות, ספרים מיוחדים מחו"ל ושפע מוצרי נייר יפהפיים ומתנות מקוריות ואיכותיות שנבחרו בקפידה. במגדלור נערכיםאירועים מגוונים - סדנאות כתיבה לקהל הרחב, השקות של ספרים חדשים וערבים בנושאי ספרות, שירה, אומנות ותרבות. רונה יצחקי ודליה שלף ז"ל, שהקימו את המקום, חלמו להקים חנות ספרים שהיא בית, שבה יציגו את טעמן האישי, כזו שאפשר לשמוע בה המלצה מהימנה ולהחליף מילים שישמשו כמגדלורים תרבותיים וחברתיים. "חנות ספרים, בעיניי, צריכה לאפשר למי שנכנס.ת אליה לצאת לטיול ולהרפתקה, שתחילתם במסלול ידוע עם ספרים מוכרים והמשכם במסע דילוגים ודפדוף בין ספרים מסקרנים, ספריםאחרים הפותחים פתח לגילוי עולמות לא מוכרים, עד שמאבדים את תחושת הזמן", אומרת יצחקי. "חוויית השיטוט והגילוי של אוצרות חדשים בחנות ספרים היא בשבילי אחד הטיולים המוצלחים ביותר שאפשר לצאת אליהם", מוסיפה יצחקי, שספר עבורה הוא משהו רגשי ועמוק. תנו לעצמכם או לחבר.ה מתנת קריאה ממקום שאוהב ספרים, מילים וא.נשים. hamigdalor.co.il מקווה ישראל 18 תל אביב יפו03-6868225

שש שנים חלפו מאז שלני רקנאטי ואורי שקד, הבעלים השותפים ביקב רקנאטי, איתרו קרקע באזור התעשייה דלתון, עד שנפתחו שערי מרכז המבקרים החדש להרצה בסוכות אשתקד, אך במהרה נאלצו להיסגר בשל המצב. כיום היקב פתוח לכל דיכפין, אך בתיאום מראש בלבד, בתקווה שבקרוב יוכל לפעול במתכונת רגילה. הבחירה בנקודה הצפונית ענתה על דרישות הסף הרגולטוריות לפיהן יקב יכול לפעול רק באזור תעשייה, אך מלבד זאת לחלקה הממוקמת בפינה הצפון־מזרחית של אזור התעשייה היו שפע יתרונות, כמו קרבה לכרמים בגליל ובגולן, פסטורליה מקומית, נופים מאופק לאופק, נקודה גבוהה ונעימה לשהות בה ואזור שמתאים לטיולים עם אופציות ללינה בסביבה. אהבה ממבט ראשון. יקב הוא בראש ובראשונה מבנה תעשייתי עם דרישות מקצועיות הנוגעות לתהליך ייצור היין. יקב רקנאטי משתרע על פני 15 דונם וכולל רצף של חללים תעשייתיים המותאמים בדייקנות לפס הייצור, לצד מסלול לאורחים שבעיבורו מרכז המבקרים. פרויקט התכנון האדריכלי הוטל על חברת LKS הספרדית, המתמחה במפעלים ואדריכלות יקבים. את התוכנית שנבנתה העבירו לידי חברה ישראלית ש'אזרחה' אותה בהתאם לדרישות המקומיות, כגון שיטות עבודה וחומרי גלם, ואז נכנס לתמונה האדריכל הישראלי פרופ' יוסף פיליפ פרידמן שיצר את העיצוב הסופי. ב-1979 עיצב פרופ' פרידמן, בוגר אוניברסיטת פרינסטון באדריכלות, את היקב הראשון שלו אי שם בעמק הנאפה בקליפורניה, כפרויקט סיום התואר. לימים היה זה האזור הראשון בארצות הברית שבו רוכזו יקבים רבים במעין דרך יין. "זה כמו תפיסת ה'הוטלינג' מתחילת המאה ה־,20 שהבינה שמלונות מצליחים יותר כשהם מרוכזים ביחד ובשנות ה־70 הבינו את זה גם לגבי יקבים", הוא מסביר ומוסיף: "בהיבט הזה אזור התעשייה בדלתון התאים כי כבר יש בו ריכוז יקבים והביחד מייצר אטרקציה תיירותית ותחרות בונה, ולכן יש יותר משיכה למבקרים". מבנה היקב מחולק לחללי ייצור ותעשייה, כולל אדמיניסטרציה ומבנה משרדים. "כל אלה קשורים למרכז המבקרים, שהוא הקשר לאורחים ולאופן שבו הם מסיירים במקום. העיצוב יצר מסלול טיול ביקב, שבמהלכו מבינים למה הוא נברא, מה מייצרים ובסוף גם אפשר ללגום, לטעום וליהנות, תוך הבנת כל התהליך בלי הנחיה דידקטית. הרעיון היה שתהליך עיצובי יכול להנחיל את כל אלה ולהנגיש את כל הערכים בלי להיות מוזיאלי או הנחייתי, ולמסלול הסיור מראשיתו עד סופו יש תכנון ועיצוב עם דגשים אסתטיים שיוצרים מקום אחר". לשאלת החזון שנבנה למקום, מדבר רקנאטי על 'שביל הזהב' ומסביר: "רצינו משהו שישלב בין תעשייתי לכלכלי, ושיהיה גם יפה. ידענו שלא תמיד יש הלימה בין ההשקעה לכלכליות, לכן ביקשנו למצוא את שביל הזהב. רצינו שהיקב ישתלב עם הנוף המדהים וינצל אותו, ושיהיה מרכז חווייתי, כמו סלון. לא רצינו חנות יין עם מדפים ודוכנים למכירה, לכן המקום משדר 'הפוך על הפוך'. רצינו שאנשים יבואו לבלות כמה שעות, שיטעמו יין ונשנושים ויהיה להם כיף ויוכלו ליהנות מהנוף, מהאוויר ומהירוק שמסביב. רצינו שתהיה להם חוויה ורצינו לקדם תרבות יין". שקד מוסיף: "רצינו אווירת יקב פסטורלי ומזמין כמו שיש בעולם בלב הכרמים, אבל זה לא אפשרי בארץ אז נטענו סביב היקב כרמים כדי ליצור את התחושה המיוחדת עם הנופים עוצרי הנשימה". פרידמן השתמש בניסיון שצבר בעיצוב יקבים, ובמימוש החזון יצק תוכן שמדמה טיול ביקב, מסע שלאורכו חווה המבקר את תהליך ייצור היין, מבין את שלבי התסיסה ואת כל המרכיבים התעשייתיים עד לבִ קבוק הסופי. "כבר בכניסה יש הצצה למסגור של הנוף ויש תצפית לסביבה לרמת הגולן, הרי הלבנון ולחרמון המושלג בחורף. כשהשער נפתח נכנסים למציאות גלילית קסומה, הפוגה מהעולם החיצון שמבטאת את האמת שלה. יש מסלול הליכה נעים ומוצל שאינו מוכתב עם אפשרויות ישיבה, שמתחיל בפרגולה". הפרגולה היא למעשה המקום לפוש בו לפני הסיור ולהיכנס לעולם הפנימי של היקב. היא גבוהה, כארבעה מטרים, ופרופ' פרידמן מסביר שזהו צורך עיצובי שמוסיף נופך לחוויה ועוצמה אל מול ההרים. הגובה מתכתב גם עם חללי התעשייה הגבוהים, מה שמוסיף הוד והדר. "חצר היקב מתכתבת עם הגנים הללו ויש בה גם מקצבים ממנזרים היסטוריים שעסקו בתעשיית היין. במנזרים האלה הייתה חצר פנימית גדולה, מוקפת פרגולה מארבעת כיווניה, ובתהליך זיכוך הנפש הלכו בה סביב החצר. גם ביקב הפרגולה עוטפת חצר פנימית ונוצר מסלול טיול, וכך למעשה הכול מתכתב עם הכול. הצורך נועד כדי להיטיב עם המבקר, גם ברמת ההנגשה ומזג האוויר על ידי התאמת כיווני השמש בקיץ ובחורף". כדי להשלים את החוויה הוסיפו בחצר מקור מים בדמות מזרקה מאבן בזלת. הפרגולה מקשרת בין כל האלמנטים ביקב ומשמשת מבקרים ועובדים. ממנה יש דרך ברורה למפלסים התחתונים התעשייתיים, שלושה במספר, והם גבוהים ומרהיבים ותת הקרקע הוא חלק מהמסע. "בתחילה משקיפים לאזור פריקת המשאיות והשקילה, אחר כך יורדים לחללים היצרניים וצופים בתהליך השלם מדריכה, דרך תסיסה במכלי נירוסטה מיובאים, שהם בעיניי מבנה אדריכלי מרהיב, ועד הבִקבוק. זהו חלל נפלא, כמו מסלול רכבת שסופו פיקוק ותווית", מתאר פרופ' פרידמן ומדגיש שבכל שלב בסיור מציץ הנוף מבעד לפתחים. בסיום הסיור מגיעים למרכז המבקרים, הכולל חלל טעימות גדול, חדרי אירוח וחדר קירור שקוף, לצפייה במגוון סוגי היין. "במרכז מגישים טעימות יין עם תוצרת מקומית של גבינות ולחמים והישיבה היא באזורים נמוכים או לצד בר גבוה. אפשר לשבת גם במרפסת הגדולה הפונה לחרמון ולנופים המרהיבים והיא מאפשרת פאוזה לפני הפרידה אך גם משמשת להתכנסויות וחגיגות קטנות", אומר פרופ' פרידמן. לשאלת המוטיב המרכזי בעיצוב, הוא עונה שהבעלים שמו דגש על חומרים טבעיים. "יש הרבה אלמנטים מעץ אלון שמתכתב עם החביות, כולל תקרת עץ. המרכז בנוי קיר אבני בזלת מקומיות, כלואות ברשת מתכת וכמעט שלא היה צורך בחומרים סינתטיים. גם פלטת הצבעים טבעית. יש מעט טקסטיל, כמו ריפוד במושבים לריכוך האווירה וכריות בהדפס אחיד בגווני כחול שמיים. הצבע השולט הם צבעי אדמה, עץ ויין". איך היה לעבוד עם הבעלים? "אני עוסק המון ביקבים, זה נטוע בעבודה שלי ולהכיר בעלים שזה בדמם הפך את העבודה לאחרת. קסם לי הקשר והאהבה שלהם לגליל ולנוף, האמונה בצפון והמחויבות לכרמים ולפיתוח תוצרים שיש בה פטריוטיות. היה שיתוף פעולה מלא ועבודת צוות. הם מומחים בעלי ידע עולמי שרצו לשתף את האהבה ליין עם המבקרים. מה שעוד הרשים אותי בהנחיות נוגע לעניין הכלכלי. פס ייצור אמור לייצר מכירות, תזרים והון ויקב צריך למכור יין, אבל מרכז המבקרים לא תוכנן כדי לעודד מכירות, אלא מתוך מחשבה של הנגשה. אין סטנדים ומדפים, הוא לא מסחרי וזה לא מובן מאליו. בסוף מדובר בהשקעה גדולה ומחויבות, אבל הוא מוכר את עצמו בזכות הייעוד, ההתייחסות השונה וגם היין שהוא מייצר". 

בדיוק כשהתחיל עוד גל חום לח, דביק ורגיל לעונה הפחות או יותר יחידה במזרח התיכון, הצלחתי לשגר את עצמי לכוכב אחר, שבמקרה נמצא בכדור הארץ בקו רוחב 80 (בנורבגיה ימינה ואז ישר עד הסוף), שם המזג קרחוני, כחול ופריך (ומותאם כמו כפפה תרמית לגיל המעבר), שם השמש לא שוקעת בכלל בקיץ, שם החיות שנחשבות להכי חמודות הן עצומות ממדים ושומנים (מילת השנה שלי היא 'ּבלָאּבֵר' או שכבת השומן שיש למלכות היופי של המגה יונקים פה) ושם זכיתי לתרגל התפעלות עם קבוצה נדירה בנהדרותה, ביניהם אנשים שמתמחים בלהתבונן בטבע ואיתניו דרך עדשה רחבה ומצליחים ללכוד בקליק את פאר היצירה. לפני שנה וחצי, כשהדאגה הכי גדולה שלנו הייתה שגרטה צודקת ועוד רגע הכדור יבעבע ויימס, החלטתי שהגיעה העת לשלב בין חלום ילדות וגלי חום ולתכנן טיול לקוטב. כששמעתי את רועי גליץ, צלם מחונן ונשיונל ג'יאוגרפיק של איש אחד, מסביר באחת ההרצאות של 'פוטוטבע', חברת ההרפתקנות העולמית שלו, שתכף משנים את חוקי התיירות ויהיה קשה להגיע לקצוות, עשיתי את מה שעושה כל מי ש-FOMO מנהל לו את סדרי העדיפויות בחיים והזמנתי מייד את הטיול עם המילה שאני הכי אוהבת באנגלית - Expedition בקיץ השנה. חוץ מהעובדה שמדובר בשני המקומות הקפואים ביותר בכדור הארץ, לא באמת ידעתי מה ההבדל בין שני הקודקודים של היקום, אבל היה לי ברור שאת המקום הכי ממוזג בתבל אני רוצה לפגוש ביולי־אוגוסט, מה שבהכרח אומר שמדובר בקצה הצפוני שנמצא באוקיינוס הארקטי. למתעניינים באנטרקטיקה אשר בקוטב הדרומי, רצוי להגיע בפברואר. אהבתי את העובדה שהקוטב הצפוני הוא שטח ים קפוא, עם מעט מאוד יבשה. שמחתי לשמוע שזהו ביתם של דובי הקוטב, כלבי הים, הניבתנים ושלל לווייתנים, והכי חשוב - כמעט ולא חיים שם אנשים. בול אני. אם לא קוראים לכם דני קושמרו אז אפשר לקרוא למסע לקוטב - טיול מאורגן בספינות מסוגים שונים סביב שפיצברגן; זהו האי הגדול ביותר בארכיפלג סבאלברד, הממוקם במחצית הדרך בין נורבגיה לקוטב הצפוני. כבר עשרות שנים מתקיימים טיולים כאלה ואם פעם הממוצע היה שלוש ספינות בעונה היום יש יותר ממאה. הבחירה במסלול הספציפי תלויה כמובן בתקציב, ביצר ההרפתקנות שלכם ובכמה אנשים זרים אתם בנויים להכיל במשך עשרה ימים, כולל ממש בתוך החדר. האופציות נעות בין שיט קלאסי בספינה של קצת יותר ממאה תיירים, דרך ספינה קטנה שיכולה לנווט לאזורים מרוחקים יותר ותכיל 50 אנשים ועד שיט פרמיום שמיועד רק ל-12 נבחרים. מנעד המחירים רחב, מאזור ה-8,000 דולר ועד לכ-16 אלף דולר (לפי אתר 'פוטוטבע'), לא כולל טיסות. אני החלטתי ללכת על האמצע והימרתי על שותפה לחדר בספינה שרק השם שלה - Quest Polar, גרם למוח שלי להפריש הורמונים של אושר. זו לא ספינת פאר ולא ספינה של עוני, זו ספינת מחקר שהתאימו אותה לעוד 50 אנשים כמוני. במפגש ההיכרות עם הקבוצה הישראלית (את 25 התיירים הנוספים שמגיעים ממקומות שפויים בעולם נפגוש על הספינה), חיימשלנו ירין, מדריך העל של הקבוצה הישראלית (שיהיה חלק מצוות ההדרכה הבין־לאומי של המסע), סיפר על צילום יונקים, הציג את חברי הקבוצה, ואז הבנתי שעליתי על משהו: אני יוצאת לטיול עם צלמי טבע, סוגה עילית של אנשים שמתמחים בלהבחין, להמתין (להמתין!) לדחות סיפוקים ולהיות סבלניים עד שתתגלה בפניהם התמונה שתופסת יופי שאי אפשר לתאר במילים, וגם עם חובבי טבע שמצלמים מטושטש )אני מתמחה בזה( שרק רוצים להגשים חלום ילדותי ולייצר זיכרונות, כי העבר מתרחב והעתיד מתקצר. ווין ווין. הווין השלישי הוא היעד המרכזי המדובר - לפגוש דובי קוטב, רצוי בתאורה מחמיאה ומקרוב. המסע מתחיל בעלייה לאונייה בלונגיירביין (Longyearbyen), שעתיים טיסה מאוסלו, והיא למעשה העיירה המרכזית והראשית של קבוצת האיים סבאלבארד. אוכלוסיית העיר עומדת על 2,000 תושבים והיא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. אם כמוני אתם מדמיינים רילוקיישן בכל מקום אקזוטי, דעו שאסור לגדל שם חתולים (כי הם אוכלים את ציפורי הקוטב הנדירות) וגם עדיף לא למות שם כי אין שם בית קברות (וגם לא לק ג'ל ו/או סטודיו פילאטיס - קאצ'ינג!) וכמובן יש אור יום רק ממאי עד אוגוסט. בזמן העלייה לאונייה מתחילה להתרוצץ שמועה מבוססת שלווייתן כחול מתקרב אלינו וכדאי להתארגן על משקפת טובה. מזל שאני יודעת לעשות זום ממש טוב בטלפון. השותפה שלי לחדר, צלמת צעירה ומתוקה שחיה את החלום שלי מהגלגול הקודם והבא - לעבוד ולצאת למסעות מרהיבים בעולם, קוראת לי לעלות לסיפון לקבל את החליפות האדומות וחגורות ההצלה. התחלנו. הדובה הגדולה עשרת הימים הקרובים יהיו שילוב מדויק של פינוקים, כיאה לקְרּוז - שלוש ארוחות מפטמות מאוד כל יום בתפעול צוות הספינה (פיליפיני ברובו), שדאג שנשמין ונרגיש כמו משפחה אחת גדולה ושמחה, ושל חוויות הרפתקניות חד-פעמיות עם צוות מקצועי (שוודי ברובו), בניצוחו של נילס, דוקטור לביולוגיה וכפיל של קני רוג'רס, שמכיר כל ציפור בשמה הפרטי. יחד עם המדריך ירין הם יובילו אותנו בסירות זודיאק לקרחוני ענק, יוליכו אותנו במסלולי הליכה לתצפיות מפוארות ויתקרבו הכי שאפשר לחיות שרואים רק בסרטים. ולא דיברנו על ההרצאות, שיעורי הצילום והחיפוש האובססיבי אחרי דובי הקוטב החמקנים. לכל מי שהגיע לפה עם המון ציוד צילום אולימפי (או סלולרי בתפקוד גבוה), יש תקווה אחת בלב - להתקרב לשליטי הקוטב האמיתיים והפרוותיים אפילו פעם אחת. כל המסלול מבוסס על רכילות בין ספינתית, על משמרות משקפת ועל ציפייה להקפצה בכל שעה. את הירידה הראשונה לזודיאק אני לא אשכח גם כשתחריף הדמנציה. זה נכון שאני מייבבת בכל הזדמנות אבל לראשונה מזה זמן רב מאוד פעיתי מאושר. הכחול-כחול של השמיים (נטולי הצהבת של שמי ישראל), הגודל הבלתי נתפס של הקרחונים העצומים ביותר בעולם, הסאונד הממכר של הקרח מתפצפץ במים (כמו מים רותחים אבל קפוא) שילווה אותנו מעכשיו והמזג, אוי המזג. הטמפרטורה המושלמת שכל אישה שהאסטרוגן מתחיל להימלט ממנה צריכה להיות עטופה בו כדי להרגיש בשיאה, עשה לי ליילל. ואז הוא פשוט שכב שם על קרחון בצורה של המדינה. כלב ים משופם ענק ומבריק מדגמן מרהיבות - מה לא נבכה שוב? הגעתי ליעד. ביומיים הבאים הטבע המשיך להשוויץ - מצוקים מלאים באלקות קטנות (לדעתי הלא מלומדת מדובר בגרסת הציפור לפינגווין), שכיסו את השמיים ובזמן שחבריי החדשים הוציאו עדשות ענק וטיפסו גבוה כדי ללכוד את הזווית המושלמת להאכלת הגוזלים, אני העתידית כבר התגעגעתי למקום הזה מראש ובדיעבד, ועד המפגש עם הקראש החדש שלי - הניבתנים. מוטלים בכיף שלהם על החוף או מגיחים בחינניות מהמים, הקרנפים הימיים הסקרנים והפוטוגניים האלה דאגו שנתעלף מהם ושגם מי שמצלם בנייד יוכל לתעד את הצד הטוב שלהם. זה נכון שהם קצת מצחינים אבל למי אכפת כשאוהבים. עם כל הכבוד לכנס הניבתנים, כבר עברו כמעט שלושה ימים, כבר שיחקנו אמת ושקר והתגבשנו, כבר שמענו איך ההולנדים השתמשו בשומן לווייתנים כדי להאיר את העששיות ובגלל זה הסיכוי שנראה לווייתן לא גדול כי כבר כמעט ואין, אבל דוב קוטב עוד לא ראינו. מספרים פה שבטיול הקודם הם צפו ביותר מ-30! אנחנו נסתפק באחד, או עשרה. לא רוצה להלחיץ אבל זה נושא השיחה המרכזי. יש פה אפילו הכרזה על שמפניה שתיפתח ברגע שנזהה אחד. לא סתם ירין זכה בתואר 'חיימשלנו'. הוא קלט אותו שוחה ממש מול החרטום, בנחת - הדוב הראשון שלנו. נכון שהוא היה רחוק ונראה כמו קרחון והיה קשה לעקוב אחריו, אבל זה לחלוטין היה דוב לבן וגדול במים, שתועד מכל זווית, והוא היה הקמע שפתח את הדלת לכל מי שבאה אחריו. מפה לשם כבר למוחרת נצפתה דובה נוספת צועדת בנחת על החוף (0:2 לקבוצת מגלי הדובים מישראל). מדובר בחיה הבודדה ביותר בטבע שיכולה לגמוע יבשות לבד לגמרי בהליכה או שחייה. נוהל חליפות אדומות לזודיאקים ואנחנו בעקבותיה. וכן כן, למדתי להבדיל בין זכר ונקבה. שום בעיה, רק תביאו לי אותם. גם את הראשונה, שהלכה ממש מולנו ולא התעניינה בקיומנו, אני לא אשכח. מסתבר שנותנים להם ציונים על שומן ובריאות. חלום שלי. והיא לגמרי הייתה .5/5 ראיתי במו עיניי דובת קוטב עצומת ממדים צועדת. זה לא מראה שמתרגלים אליו וזה הצדיק את כל השמפניה. בכל יום עד סוף הטיול גילינו עולם יפה תואר. מפלי ענק בתוך מְצָרים שמפשירים מהר מדי, זנבות של לווייתנים שצצו פתאום, שכמעט בלתי אפשרי לצלם, תוכי ים או פאפינים אם תרצו - ציפור שלגמרי לוקחת את תואר הסופר מודל של הציפורים באזור, סתם כלבי ים, דוב קוטב ישן, דוב קוטב אוכל, דוב קוטב עם רקע מושלם מלחך דשא, והכול בתוך התפאורה הכי יפה, קרירה ועצומה, שמלמדת את כל מה שצריך לדעת על פרספקטיבה בחיים. המשכתי לייבב מאושר וביום האחרון אף ביצעתי את ה-Plunge Polar - קפצתי למי הקרח (המלוחים!) גם כדי לשלוח תמונה לבעל שלא זרם על הקוטב (כי הוא מעדיף להזיע) וגם כדי שהגוף יזכור איך זה מרגיש להגשים. להתנגש במציאות במשך כמעט שבועיים הרגשתי נורמלית, כמו קארינה מאוסטרליה שמוטרדת רק ממזג האוויר ואולי מיוקר המחיה. חיינו בתוך המסגרת הצהובה של הנשיונל ג'יאוגרפיק והתמקדנו בהוד והדרו של צפון הטבע. בדרך חזרה עוד הצלחנו לשמור על קור רוח ויקינגי עד אוסלו, אבל מהרגע שהחדשות חלחלו והטיסות נדחו ובוטלו התנגשנו במציאות. עדיין ולמרות, אני זוכרת שהייתי ממש שם בקוטב הצפוני המקורי, ובזכות החברים המופלאים לסופר גרופ גם למדתי מחדש את כוחה של אומנות הפליאה. 

דמי מור היא ההפתעה הגדולה של הקיץ הזה, ואולי של השנה כולה. היא נכנסה לחיינו בתחילת שנות ה-80 כשהייתה בת 19, ולא יצאה מהם עד היום. אבל מה בעצם ידענו עליה כל הזמן הזה? הפרסונה הקולנועית שלה היא של פאם פאטאל שאישיותה סדוקה מעט, יפהפייה חטובה בעלת קול צרדרד ועיני שקד, שמרבות להזיל דמעות פוטוגניות בהופעותיה, למשל ב'רוח רפאים', הלהיט הענק מ-1991 שם שיחקה את אלמנתו הטרייה והאבלה של פטריק סוויזי, וזה עתה בסדרת הטלוויזיה האפלולית 'אויבות: קפוטה נגד הנשים', שבה גילמה אשת חברה ניו יורקית ששמה קץ לחייה, אחרי שהסופר הארסי טרומן קפוטה צייר אותה באחד מסיפוריו כמפלצת שרצחה את בעלה. למור עצמה - וכאן הידע שלנו עליה מתרחב, מה שמלמד עלינו יותר מאשר עליה - היו שלושה בעלים. הראשון, פרד מור, היה מוזיקאי רוק שמור נישאה לו בגיל 18 (הוא היה אז בן 30), נישואים שהתפרקו כעבור שנתיים בעקבות חוסר נאמנותה (לדבריה) של מור, נערת פרא אבודה ומבולבלת, שחיפשה את עצמה לעיני כל העולם. בעלה השני ואבי שלוש בנותיה היה השחקן הסופרסטאר ברוס וויליס, שאליו נחזור מייד, והשלישי היה אליל הנוער אשטון קוצ'ר הצעיר ממנה ב-15 שנה (אבל לדבריה, "איתו הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להיות בת 20"). מור הפכה לגיבורה בעל כורחה של טורי רכילות, שתיעדו באובססיביות כל תנועה ותנוחה שלה, כל כניסה ויציאה, כל מערכת יחסים וכל פרידה פומבית, כינו אותה 'קוגרית' (כינוי גנאי ששמור לנשים מבוגרות שיוצאות עם גברים צעירים, ולעולם לא מופנה אל גברים מקשישים שיוצאים עם פרגיות רעננות) ועקבו אחר התמכרויותיה לאלכוהול ולסמים (וכל תהליכי הגמילה המפרכים שנלווים אליהם), על התעניינותה בקבלה ואחר כך התמסרותה לזן בודהיזם מעודכן, וכמה בחירות סנסציוניות שלה, כמו צילום השער למגזין וניטי פייר ב-1991 בעודה הרה ורק טבעת נישואים לגופה. בדרך נשכחה העובדה שהיא שחקנית מוכשרת, מעניינת ומגוונת לא פחות משחקניות אחרות בנות דורה ולפעמים אפילו יותר. בין היתר זכור לטוב תפקידה הקומי המקסים כיהודייה דתייה, שמברכת בעברית על הדברים הצפויים והפחות צפויים ב'לפרק את הארי' של וודי אלן. היא הייתה יפה וסקסית מדי מכדי שמלהקים ובמאים בעלי דמיון מוגבל ייקחו אותה ברצינות כשחקנית, ואפילו בקשותיה הבסיסיות עוררו לעג לא הוגן, אבל מה לעשות שהיא רוצה שיבטאו את שמה הפרטי במלרע ולא במלעיל. זה השם שלה אחרי הכול, ורק היא תחליט איך להגות אותו. כשרוברט רדפורד הציע בסרט 'הצעה מגונה' מיליון דולר על לילה אחד עם הדמות ששיחקה, אפשר היה להיזכר באמירה המיוחסת למרילין מונרו - "בהוליווד ישלמו לך אלף דולר תמורת נשיקה ו-50 סנט תמורת הנשמה שלך". מבקר הקולנוע המרושע של ה'ניו יורקר', אנתוני ליין, לא הצליח להתאפק באותה הזדמנות ותהה בביקורתו על הסרט, כמה היו משלמים למור על המוח או הנפש שלה. כתב וכך רמז בדרכו המיזוגנית שאין לה אף אחד מהשניים. כשהגנרל שגילם ג'ק ניקולסון בסרט 'בחורים טובים' לעג, ביזה והקטין את דמות הפרקליטה הצבאית ששיחקה מור, וגם הטריד אותה מינית/מילולית, לא היה קשה לראות בכך אנלוגיה לתעשייה שבה פעלה, הנשלטת בידי גברים ומתייחסת לשחקניות כאל מוצרי צריכה שתוקפן פג בגיל 40 (במקרה הטוב). גם מור מצאה את עצמה בגיל 40 מחוסרת עבודה ובין הכיסאות, ושאלה את עצמה שמא הסיפור שלה בהוליווד נגמר. היא פרשה זמנית ממשחק והתמסרה לטיפול בבנותיה - רומר, סקאוט וטלולה - ובעצמה. מאבקיה פורצי הדרך להשוואת שכר השחקניות בהוליווד לזה של השחקנים הביאו לה הערכה והכרת תודה מצד אחיותיה למקצוע, וגם צ'ק של 12.5 מיליון דולר עבור הופעתה ב'סטריפטיז' ב-1996 שהפך אותה לשחקנית המתוגמלת ביותר באותה תקופה - אבל התנקמו בה בדיעבד והוציאו לה (בקרב קברניטי התעשייה ממין זכר, כמובן) שם של טראבל-מייקרית רודפת בצע (שזכתה לכינוי הגנאי Gimme Moore, בזמן שטום קרוז וחבריו הרוויחו כפליים ממנה) שיש לשמור מרחק מפניה. מור הרגישה כמו שעירה לעזאזל ("פשוט חיכו שאכשל כדי לצחוק לי בפרצוף ולהגיד שהכסף שדרשתי לא הגיע לי"), אבל הצהירה שאם המאבק האישי שלה הועיל לשחקניות אחרות, היה שווה להיאבק. ספרה האוטוביוגרפי Inside Out, שראה אור ב-2019 (ונכתב בשיתוף עם הסופרת האמריקאית היהודיה אריאל לוי), התמודד עם השדים שלה וצלל באומץ אל המקומות החשוכים בחייה, שראשיתם בילדות קשוחה, בתנועה - או שמא בריחה - מתמדת. הוריה עברו לא פחות מ-40 דירות ואזורי חיוג, ונדדו בין היתר בין ניו מקסיקו, פנסילבניה, אוהיו, וושינגטון ודרום קליפורניה. הנדודים האלה היו רצופים בניסיונות התאבדות של אמה (שמתה לבסוף ממחלה בגיל 54). הוריה לא הפסיקו לריב ואז נפרדו, ודמי הקטנה גילתה באיחור שאביה הוא למעשה אביה החורג, ואביה הביולוגי נטש את אמה לפני שדמי נולדה. בגיל 16 עזבה את הלימודים, ניסתה את מזלה כדוגמנית ועברה לגור עם גיטריסט מבוגר ממנה, וכשהתבקשה להוריד חולצה כבר בסרטיה המוקדמים, סיפרה שהיו לה המון בעיות עם המיניות שלה ושהייתה חסרת ביטחון מיני עד גיל מאוחר למדי. היא סבלה מהפרעות אכילה קשות, ובעיות הסמים שלה התחילו מוקדם. עשורים לאחר מכן, אחרי רצף של משברים אישיים, כמו הפלה בחודש שישי, מות אמה והתפרקות נישואיה לקוצ'ר (הוא בגד בה, אבל בספרה כתבה שבכל מערכות היחסים שלה "אין רעים, ואני לא הקורבן"), היא התחילה להתמכר למשככי כאבים וחזרה לשתות יותר מדי, נתקפה במחלות אוטואימוניות קשוחות והרגישה שגופה ונפשה קורסים. תוך כדי כך בנותיה הבוגרות התרחקו ממנה, במחאה על ההרס העצמי שלה, והיא הבינה שעליה לאסוף את השברים ולקום מן החורבן - משימה לא פשוטה לכל הדעות - וכך עשתה. היא קראה לזה 'התעוררות' ולא קאמבק, אבל לא ידעה איזה קאמבק עוד מצפה לה. פאסט פורוורד לקיץ. 2024 דמי מור בת ה-61 מדהימה את העולם כשהיא כובשת את השטיח האדום בפסטיבל קאן, ונראית זוהרת מתמיד, בגזרה מושלמת ובגדי מעצבים עוצרי נשימה. אבל זה היה רק הבונוס לדבר האמיתי: תפקידה הראשי בסרט "The Substance", שבו היא מגלמת גרסה מוגזמת של עצמה, שחקנית מפורסמת שיורדת מגדולתה, מרגישה זקנה ואבודה ויוצרת שיבוט עצמי, מין דולי הכבשה במהדורה הוליוודית (השחקנית הצעירה מרגרט קוואלי, בתה של אנדי מקדואל), שקמה עליה להשחיתה. המבקרים קשרו כתרים למור והכריזו שכוכבת נולדה (מחדש), ושהופעתה בסרט האימה הסאטירי (שבו היא מופיעה בכמה סצנות בעירום מלא) עשויה לזכות אותה במועמדות הראשונה שלה לאוסקר. במקביל לפריחתה המקצועית המחודשת, וגם לאקטיביזם החברתי שלה (למשל במלחמה נגד סחר מין בילדים), מור גילתה אצילות נפש מפעימה כשעברה לגור עם בעלה לשעבר ברוס וויליס בשעתו הקשה ביותר. השחקן לקה בדמנציה פרונטו־טמפורלית, המקשה עליו בדיבור ובהבנה, ומצבו חמור. תמונות עדכניות של השניים - מהסוג שאי אפשר לביים - משדרות כל כך הרבה אהבה, פיוס, רוך וחמלה, עד ששוב נעשה ברור כי החיים עצמם כותבים ומביימים את הסרטים העוצמתיים ביותר. ייתכן שדמי מור, שמלווה את אהובה לשעבר במסעו האחרון, מצאה סוף סוף את תפקיד חייה.

במשך יותר מ-25 שנה ד"ר מילי אולינובר, פסיכולוגית בכירה במסגרות חינוכיות שונות ואף במערכת הביטחון, טיפלה וליוותה מטופלים רבים, ביניהם גם כאלו שחלו בסרטן, אך שום דבר לא יכול היה להכין אותה ליום שבו קיבלה את הטלפון מרופא הילדים, שבישר לה שלבנה, ליבי, יש לוקמיה. כחוקרת ומטפלת, חיפשה מילי את הספר שמדריך הורים שקיבלו זה עתה את הבשורה המרה שלילדם יש סרטן, אך לא מצאה. במשך התקופה הממושכת בבית החולים, כשהמחלקה האונקולוגית בשניידר הפכה לביתם החדש, היא סקרה מאות מאמרים אקדמיים בתחום וראיינה עשרות הורים אשר נלחמים עם ילדם במחלה הממארת, וכך נולד ספרה החדש, 'שנת הנמר' (הוצאת ידיעות ספרים). מה עובר על הורה שמבשרים לו כי לילד שלו יש סרטן?"במקרה שלנו, הבשורה הכתה בשיא תקופת הקורונה. זו למעשה הייתה אחת התקופות היפות ביותר כמשפחה. תכננו חופשה משפחתית לדרום אפריקה וכשהבנו שהשמיים סגורים החלפנו את החופשה בשבועיים ברחבי הארץ. טיילנו בכל מקום ביחד. ליבי, שהוא בננו השלישי, עמד לחגוג יום הולדת 11. הוא התלונן שכואב לו בחזה מספר פעמים ורופא המשפחה אמר שאלו כנראה כאבי גדילה. היה זה יום חורף שמשי בחודש דצמבר, יצאנו לרכיבה על אופניים בפרדסים שליד הבית וליבי התלונן שקשה לו לנשום. אני הנחתי שזה בגלל חוסר בברזל, אפילו הסברתי לליבי מה זה חוסר בברזל. ואז מוטי, בעלי, לקח אותו לבדיקות דם וליבי נשאר לאחר מכן בבית לנוח, טען שלא מרגיש טוב. אני לא כל כך האמנתי לו, הנחתי שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, כמו ילדים רבים בגילו. באותו היום אני מקבלת טלפון מרופא הילדים שיש לנו היכרות ארוכת שנים איתו, והוא אומר לי: בואו מהר לקופה, לליבי יש לוקמיה". בלי שהיות? בלי הקדמות?"ברבות השנים שאלתי אותו איך הוא אמר את זה בצורה כל כך ישירה, ועוד בטלפון. הוא הסביר לי שהוא באמת ובתמים נבהל, שהוא מאוד מחובר לילד ואוהב אותו ונבהל מהממצא. הסברתי לליבי שמצאו משהו לא תקין בבדיקת הדם, שיכין תיק עם בגדים ושאבוא לאסוף אותו וניסע ביחד לרופא. מייד נכנסתי לתפקוד חירום של פרקטיות, מה הדבר הבא, מה הטלפון הבא. עברתי לאוטומט ללא כל רגש. יש אפילו דברים שאני לא זוכרת בעצמי מאותם רגעים. במבט לאחור אני מרגישה כאילו כל ההוויה שלי צומצמה למצב ההישרדותי של להביא את הילד לבירור רפואי וטיפול, אבל אנשים מגיבים בצורות שונות למצב הזה. יש מקרים שבהם הורים נכנסים למצב של הכחשה של הבשורה המרה". מה ההבדל בין שיחה על חולי דם מבוגר לבין שהילד שלו חולה?"בניגוד להתמודדות של בשורה מרה על אבחון של מחלת סרטן אצל מבוגר, אצל ילדים יש גבול להכחשה. אדם מבוגר יכול להכחיש את העובדה שיש לו מחלה במשך תקופה ארוכה ולא לקבל טיפול, ויש שיבחרו שלא לקבל טיפול בכלל. אין דבר כזה עם ילד. אני אפילו לא מדברת על כך שבאופן חוקי הרווחה יכולה להתערב במצב כזה, אלא שהורים מבקשים לגונן על ילדם ולהציל אותם. במסגרת המחקר שערכתי, שהוביל לכתיבה של הספר, ראיינתי אימא שאיבחנו לבנה סרטן, דוקטור לביולוגיה. כשבישרו להם שהוא חולה, היא לא הסכימה לקבל את זה. היא דרשה שיראו לה את כל הפרמטרים הרפואיים שמעידים כי באמת יש לו מחלה. היא טענה בתוקף שאין מספיק אינדיקציות שיש לילד שלה לוקמיה. לקח לה שבוע להפנים ולקבל את הבשורה. בדיעבד היא חשה רגשות אשם עזים על כך שבזבזה זמן במקום להתחיל בטיפול. כלומר, למעשה יש ספקטרום בין ההכחשה לבין המצב הפעלתני של אוטומטיות ללא רגש. שתי התגובות וכל הספקטרום שביניהן לגיטימיות וטובות, ומאפשרות לקחת נשימה לפני שנכנסים לתהום, כשמבינים עם מה מתמודדים". כיצד האוטומטיות הזו באה לידי ביטוי בימים הראשונים, כשאת עדיין בתוך ההלם?"מהיותי מאוד פרגמטית, בתוך כל הטבלאות האין־סופיות והמונחים הרפואיים, הלכתי לאיבוד בפרטים ושאלתי את הצוות איפה המדריך להתמודדות עם המצב הזה. הרי לכל דבר יש היום ספר, איך להתמודד עם דיכאון, איך להתמודד עם השתנה לילית, אז הנחתי שחייב להיות לפחות ספר אחד טוב שעוזר להורים שלילד שלהם מגלים מחלה, ולהפתעתי הרבה לא מצאתי. ניגשתי למאגרי מידע אקדמיים, שכן יש ספרות מדעית רבה בנושא. השבועות הראשונים של ההתמודדות היו עם המון נדודי שינה. תיעלתי את הלילות למעבר על הספרות המדעית בתחום. ככל שהזמן חולף, אתה יוצר קשר מיוחד מאוד עם יתר ההורים במחלקה, שכן זה למעשה הבית החדש, של ילדך ושלך. זה סוג של משפחה שאתה לא בוחר, ובנסיבות קשות. הורים החלו לבקש ממני את הסיכומים של המאמרים על דרכי התמודדות עם מחלה של הילד. הורים רבים שיתפו אותי בחוויה שלהם ובסיפור שלהם. נחשפתי לסיפורים קשים ומרתקים, ולמעשה זה הפך להיות הטיפול עבורי. ברפלקציה עצמית אפשר לומר שהתחמקתי מהתמודדות עם הכאב שלי דרך המחקר והלמידה, לבסוף יצא שסיכמתי למעלה מאלף מאמרים בתחום". בעקבות האבחון והתחלת הטיפול, החיים שלך בוודאי משתנים בכל כך הרבה דרכים. "יש מקום שבו עבדתי במשך 14 שנה, והמנהלת דרשה ממני להגיע לישיבת צוות במקום ללכת לטיפול עם ליבי. נאלצתי להתפטר. יש חברה מאוד טובה שאמרה לי שהיא לא מסוגלת לשמוע את הדברים שאני מספרת לה כי זה כבד עליה, אז ניתקנו קשרים. כל חוויה כזו הופכת לפרק נוסף, סיפור שלי או של אחד מעשרות ההורים שראיינתי. בבית החולים הצוות הרפואי פונה אל ההורים כאבא ואימא, ולא מכנה אותם בשמותיהם. ואני הרי לא רק אימא, אני גם מרצה, רוקדת, אוהבת לטייל ולקרוא, ואדם בפני עצמי. ופתאום כל העולם הפך להיות רק - אימא. פתאום כהורה אתה מקבל הרבה מאוד תפקידים שקשורים לטיפול. אתה למעשה קצת ליצן רפואי, ואתה קצת עוזר רופא, ואתה מתאם טיפולים במשרה מלאה. למעשה דרך המחקר והראיונות, ובהמשך גם הכתיבה של הספר, חזרתי להיות פסיכולוגית, להיות אדם מגוון ומלא יותר, כפי שהייתי לפני הבשורה על המחלה". איך נראית התקשורת בין הורה לילד בתקופה כל כך קשה?"ליבי טרם נכנס לגיל ההתבגרות, כך שבמידה מסוימת היה לי מזל, הוא עוד לא נכנס לתקופה של ההתנגדות להורה, ולמעשה היה שרוי בידיי והתמסר אליי. אני החלטתי שהדברים לא יעברו מעל לראשו, אלא נדבר על המצב הרפואי יחד איתו, ואדאג שהוא יבין מה מתרחש. החלטתי שאם כבר נגזר עלינו לבלות כל כך הרבה זמן בבית החולים, כשהראש הקירח שלו נפוח מהטיפולים, אז ננצל כבר את הזמן. ליבי למד ביולוגיה ברמה של תיכון, למדנו את כל גוף האדם. עברנו מערכת-מערכת. זיהיתי שדרך הלמידה והסקרנות שלו אנחנו מעמיקים את הקשר, והמשכנו יחד גם להיסטוריה, פסיכולוגיה וחוכמת המזרח. אז גילינו שהשנה הנוכחית, כלומר השנה שבה אובחן עם סרטן, היא שנת הנמר לפי לוח השנה הסיני. זו שנה בה נולדתי מחדש כהורה, ומי שנולד בשנת הנמר הוא לוחם מטבעו שלא מוותר". כיום מצבו של ליבי טוב והבדיקות התקופתיות יוצאות תקינות, ולאמו עצה אחרונה למי שנמצא עוד בתחילת המסע: "החוכמה היא לזהות את דרכי ההתמודדות שלך. זה הכי חשוב, ואז לזהות את דרכי ההתמודדות של הילד ולמצוא את החיבור בין השניים. כשמדמיינים מחלקה אונקולוגית בבית חולים מדמיינים קושי רב ומוות בכל מקום, ואכן זה גיהנום של הורות, אבל יש גם המון מקום לחיים ולאופטימיות בהתמודדות עם הסרטן של הילד". 

אורי כ', מהנדס פעיל ונמרץ בן 65 ללא מחלות רקע, מגיע למרפאה לאחר אשפוז בן שבועיים במחלקה נוירולוגית. הוא אושפז בחשד לאירוע מוחי לאחר שחווה סחרור קשה והתקשה לעמוד או ללכת. לאחר מספר ימים, שבהם עבר בדיקות הדמיה, בדיקות דם ובדיקות של נוזל השדרה, ניתנה אבחנה של זיהום מ-West Nile Virus (נגיף מערב הנילוס) שעירב את מערכת העצבים המרכזית. הוא שוחרר לאחר שבועיים שבהם היה תחת השגחה רפואית וקיבל טיפול תומך בנוגדי כאב ובחילות שמהן סבל. אצלי בחדר, לאחר יומיים בבית, הוא מתאר שיפור במצבו הכללי אם כי עדיין לא חזר לתפקוד שהיה טרם המחלה. הוא בעיקר מבוהל. קשה לו להבין איך איש בריא הגר במגדל דירות יוקרתי נדבק במחלה המועברת על ידי יתוש, וכמעט מסיימת את חייו. סיון י' הוא תלמיד תיכון בן 17 וחצי, שזוף ובריא, גולש גלים. הוא הגיע למרפאה לאחר שמדוזה נשקה לו את גב כף היד כמה שעות קודם לכן, בסשן בוקר בחוף הצוק בתל אביב. יש לו מסיבת סיום מחר בערב והוא כאוב ומוטרד. בבדיקה מראה של סימני צריבה סגלגלים על העור, המזכירים עיטורי חינה, מלווים בבצקת מרשימה בגב כף היד ובחצי אמה. אני נותן לו נוגדי כאב, אנטי-היסטמין, סטרואידים דרך הפה ומשחה לטיפול מקומי ומזמין אותו להגיע לביקורת למוחרת בבוקר. האם זה מה שמאפיין את המרפאה בקיץ? עקיצת יתושות? צריבות של מדוזות? אולי רפואת מטיילים או אישורי עבודה לבני נוער? האם יש בכלל דבר כזה רפואת קיץ? בשיחה עם קולגה, מנהלת מרפאת ילדים, היה לה ברור שבקיץ התחלואה קטנה והעומס יורד. לצערי, אני לא מרגיש את זה במרפאתי העירונית, המטפלת גם בילדים. בכל שנותיי כרופא, אורי כ' היה המטופל הראשון עם West Nile שראיתי, ממש לכבוד הטור, וגם במדוזות אני לא מטפל על בסיס יומי. בשל העומס המתמשך במערכת הבריאות הגוועת, עם רשימות המתנה ארוכות ומטופלים השוכבים בפרוזדורים המטאפוריים, אני לא מרגיש ירידת עומס בקיץ ומתקשה לאפיין רשימת אבחנות ייחודית לחודשי החום. ייתכן שניתוח סטטיסטי של רישום האבחנות היה מצביע על שונות בין חורף לקיץ, אבל ביום-יום שלי אני מתקשה לומר שבקיץ יש יותר מחלות הגורמות לשלשול לעומת החורף, שבו יש יותר דלקות ריאה. דבר אחד ברור לי לחלוטין, גם ללא תמלול הביקורים בחדרי או ניתוח האבחנות שאותן אני רושם - בשנה האחרונה, מאז 7 באוקטובר, נוכח בחדרי רגש חזק שאינו קשור למזג האוויר. סתיו, חורף, אביב וקיץ, כל הביקורים במרפאה עטופים באותה תחושה. לעיתים היא מהות הביקור ולעיתים היא רק ברקע. בין שזה ביקור בשל מחלה חריפה או מעקב אחר מחלה כרונית, למילוי טפסים ללשכת הגיוס או לחידוש רישיון נהיגה לקשיש, תמיד יש התייחסות למצב שבו אנו נמצאים כפרטים או כחברה. זה מתחיל ב'מה שלומך', השאלה עימה נפתח כמעט כל ביקור, והמתח סביב התשובה. האם להוסיף את הכוכבית השחוקה, המנסה ללא הצלחה להפריד את שלומי משלום האומה? חלק מהביקורים עוסקים באופן ישיר ב'מצב', טיפולים במתח וחרדה, הפרעות שינה, התמודדות עם שכול או עם חוויות משירות מילואים ממושך. בביקורים אחרים זה לא מוזכר בצורה ישירה אבל ללא ספק נוכח. בעוד שעונות השנה לא מצליחות לחדור לי לחדר, הלך הרוח החברתי נוכח בחדר הבדיקה ומסרב לצאת. 

שולחן האוכל הוא המקום בבית שבו אנחנו נפגשים הכי הרבה עם הילדים שלנו. סביבו לא רק אוכלים, אלא גם מחליפים דעות וחוויות, מתעדכנים ומחזקים את הקשר. העניין הוא שבבתים רבים, במקום שהמטבח ושולחן האוכל יהיו מקום של מפגש חיובי הוא הופך להיות זירת התגוששות, ריצוי ומרד. בעולם שבו רזה עדיין נחשב ליפה יותר, שמנות ושמנים חשופים לביקורת וכלכלת מוצרי ההרזיה ממשיכה לנוע במרץ - העיסוק בבית בדיאטות, קלוריות ומה נחשב לנכון, בריא ומומלץ עשוי להיות טראומתי. לאחרונה הוציאה איילת קלטר, מטפלת בהתנהגויות אכילה ותפיסת הגוף, ספר חמישי ('לאכול, לגדול, לאהוב - שפת האכילה בין הורים לילדים', בהוצאת אפיק)  העוסק בנושא האכילה בבית. קלטר, מקימת מרכז 'שפת האכילה', מקדמת בו את השינוי החברתי והמקצועי הנדרש, לטעמה, בשיח השגור והפוגעני על דיאטות והשמנה. במקום מתכונים יש בו התבוננות על ההתנהגות סביב הצלחת של הילדים ושלנו והצעה לשנות אותה כמפתח לכינון יחסים בריאים בין הורים וילדים, אוכל ואנשים. נקודת המוצא של קלטר קשורה ביחס האישי שלנו לאוכל, הטבוע בנו מילדות, ובתרגול שפת אכילה חדשה שלא נדחפת לצלחת ולא סופרת מנות, משולשי פיצה וקלוריות. זו גם הדרך שהיא מובילה במרכז שלה ובתוכנית הלימודים המכשירה אנשים ממקצועות הבריאות לטפל במתמודדים עם השמנה ודימוי גוף. תחת זאת היא מציעה לחתור אל עבר יחס נינוח כלפי אוכל ואכילה, גם ובייחוד אם יש בבית בני משפחה עם ענייני משקל. איך עושים חינוך לתזונה נכונה?"אין דבר כזה 'תזונה נכונה', מדובר בעניין סובייקטיבי ולכן כדאי להיזהר מהמלצות גורפות. אני מאמינה שכל עולם המונחים הזה של תזונה נכונה ובריאה פס מן העולם והוכח ככישלון אחד גדול. אנחנו חברה בהפרעת אכילה. כולנו מחפשים את תוכנית התזונה האולטימטיבית והילדים שלנו גדלים לתוך זה. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לאותו אופן שבו אנחנו מתייחסים לאוכל, לדוגמה: אם אני אוכל ארוחת בוקר אני מצפה גם מהילד שלי שיאכל, אם אני אוהב ירקות - כך גם הציפייה מהילדה ואם גדלתי בבית עם תזונה שאינה מיטיבה - אנסה לעשות הפוך. הורה מגדל ילד לא בנפרד ממנו אלא כשלוחה שלו, ואז הילד גדל כשהוא לא יודע להקשיב לגופו, למשל ילדים שאינם רעבים כשהם קמים בבוקר ובכל זאת אוכלים וכך מאבדים קשב לגוף, לתיאבון ולסוג האוכל שהם אוכלים". בהקשר זה קלטר מדברת על הורות סמכותנית שלא מעניקה לילדים חופש בחירה ושממנה נובעת שפת דיאטה נוקשה. במצבים כאלה היא טוענת שהילדים יפתחו התנהגותית לעומתית: מרצה או מורדת - שני קצוות שמשמעותם היא פעולה מתוך תגובתיות להורים, "אנחנו רוצים לגדל ילד שיהיה קשוב לצרכים שלו ושאכילה תהיה שמחה ומשוחררת, אבל מצד שני זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לשים גבולות". קלטר אומרת שצריך להסביר אבל לא לכפות כדי שהילד לא יסתיר אוכל או יאכל מתוך פחד או עונש, אלא יאכל מתוך הבנה. "זה ריקוד מאוד עדין, כי אנו רגילים שאומרים לנו מה צריך, מותר ואסור ואני רוצה לשחרר את ההורה מלהיות שוטר ולאפשר מרחב אוכל מגוון. המטרה היא להוות מודל בריא ושמח באכילה ולעבור משיח ביקורתי על אוכל, שבו אנו מורגלים, לשיח מלא בחירה, שכולל משחק והנאה מאכילה". את מדברת על אוכל בהקשר של הורה סמכותני וילד צייתן, אבל איך זה בא לידי ביטוי עם הורים הנוטים להיכנע לכל גחמה של הילד?"אני פחות מוצאת את זה באוכל,היות שהקשר בין ילד, הורה ואוכל מתחיל בלידה וזה קשר ראשוני שמערב גם קיום וגם את כל מנעד הרגשות. להורים יש באמצעות האוכל הרבה יותר כוח ושליטה או רצון לשלוט מאשר בתחומים אחרים, כמו קניות או בילויים. מצד שני אם ההורים סמכותניים ושתלטניים הילד יכול פשוט לסגור את הפה ולהילחם באמצעות מרד, זלילה וצום. בסוף, הורים לא באמת יכולים לשלוט באוכל ואין להם באמת כוח, אפילו שהם מנסים להפעיל אותו". בואי נדבר על בית עם אימא רזה וילד שמן."זה אחד הנושאים המדוברים ביותר. מעניין לבדוק אם האימא רזה גנטית או רזה בעקבות דיאטה. אם זה טבעי - עלול להיות מצב שהיא פחות תבין את הילד.ה שלה ואפילו תתבייש בו/ בה, ואם זו אימא שעשתה דיאטה, כל תזוזה במשקל של הבת או הבן תאיים עליה ועל הקילוגרמים שהשילה. יש יחסי גומלין בין משקל הילד לזה של ההורה ואם הורה לא ער לכך, הוא ינהל את משקל הילד כאילו היה שלו ואז הילד עלול להיפגע מזה. הפואנטה היא פחות המשקל כמו התפיסות של האם על הגוף שלה, מהההיסטוריה שלה סביב משקל, מה המפגש עם הילד מעורר בה וכמה היא מתנהגת אל הילדה שלה מתוך מה שהיא סוחבת בעצמה. אנו חיים בחברה שחושבת שמשקל מגדיר זהות ולכן צריך לברר עם האימא מה האמונות שלה, מה היא מעבירה לילד.ה שלה ואיך זה משפיע על הקשר". מה עושים כשאח אחד שמן והשני.ה רזה?"שום דבר. לא אצור מובחנות בין הילדים, לא אבקר ואתן אכילה שווה לכולם. אנחנו נגועים בשמנופוביה, לעיתים אף נמנעים מלחבק ולמלנשק ילדים שמנים ולראות אותם בעיניים שוות - וזו עבודה של ההורים. צריך לייצר בבית אווירה נינוחה סביב אוכל ולהיזהר מהפליה. ילדים יכולים לאכול אותו דבר וגופם ייראה אחרת". קלטר סבורה שההתייחסות לילדים שמנים צריכה לעבור אתחול חברתי ושהכול מתחיל בבית שבו ההורים גדלו ומה מתוכו הם מעבירים לשולחן האוכל בבית שהקימו. בעבודה בקליניקה היא מבררת עם ההורים את הסיפור המשפחתי ודרכו שואפת לנסח סיפור אחר ומיטיב, שלא כולל משטרי דיאטה, מתכונים דלי קלוריות, איסורים והגבלות. היא מוסיפה שמחקרים מוכיחים שככל שמנסים לשלוט על האכילה בגיל צעיר כך גוברים הסיכויים להשמנה בקרב ילדים. "ילד עם עודף משקל הוא כמו ילד עם הפרעת קשב, הוא לא אשם שהוא נולד עם נטייה כזו. יש ילדים שאף נולדים עם הורמון מסוים המעורר בהם צורך גבוה יותר באכילת פחמימות, ויהיה לא נכון להגביל או להכריח אותם לאכול אחרת". קלטר מדגישה שהיא לא מקדמת השמנה וקובעת שמה שחשוב זה לגדל ילדים לחיים פעילים ושיהיו מאושרים וחזקים, בעלי הערכה עצמית גבוהה ללא קשר אם אני כהורה אוהב או שונא שומן. היא מציעה לא להגביל ילדים במספר משולשי הפיצה או השניצלים ולפתח בנוסף לקשב לגוף ולתחושת בחירה, שיח של התחשבות אחד בשני סביב השולחן. ובכל זאת להיות שמן זה לא בריא. "לא כל אדם שמן הוא לא בריא. אם יש לי ילד שמן, המחשבה היא איך אני יכולה לעזור לו מבלי לפגוע בו. מתברר שהיכולת שלי לעזור לו לרדת במשקל ולאורך זמן היא נמוכה מאוד, ובדרך כלל הפתרון שנותנים אינו בר-קיימה ואז אנחנו גורמים לילד להרגיש מקולקל. המאבק של ההורה במשקל של הילד פוגע בו. אם אני רוצה שהילד שלי לא ישקול 70 קילוגרמים אני לא אכניס אותו למאבק הזה, אגדל אותו לחיים פעילים, לאכול בריא ומגוון, להיות גאה בעצמו ושמח ולא אעשה לו פרויקטים של ירידה במשקל, כי ברוב המקרים המשקל שלו יירד ויעלה ויהיה יותר ממה שהוא נועד להיות. ההיסטוריה של הרבה מאוד אנשים שמנים מבוגרים היא כזו, לכן כשאני באה לטפל בילד אני רוצה להבין מה הסיפור של ההורים". ומה היחס שלך להצלחות של פרויקטים כאלה?"אני שמה מירכאות על הצלחות. בדרך כלל מי ששומר על משקל לאורך שנים חי חיים מלאי שליטה וסיגוף. אני מעריכה שרק 7%-5% מצליחים לשמור על ההצלחה הזו ומרבית האנשים מתקשים לחיות חיים נוקשים כאלה. אולי לא יהיה להם רעב פיזי אבל מה לגבי רעב קוגניטיבי ורגשי? החסך וההימנעות הם שמנתבים אותם והם כל הזמן נאבקים במקום הזה". קלטר מאמינה שמה שנדרש הוא שינוי של השיח הפנימי והחברתי, מתוך הבנה של הכוחות המפעילים אותנו כחברה ופיתוח ראייה ביקורתית. "המדבקות האדומות והירוקות בסופר, למשל, מחזקות את השיח הישן. על חומוס יש מדבקה ירוקה אבל יש בו חומר משמר, ומי בעצם קבע מה יותר בריא - חומר משמר או שומן?" נושא נוסף אולי מדובר פחות אבל בהחלט קיים הוא ילדים רזים. קלטר מציינת שכמו שקשה לעשות דיאטת הרזיה עוד יותר קשה לעשות דיאטת השמנה. אם אין אנורקסיה, תחלואה או מצב נפשי שדורש תשומת לב, כל עוד הילד אוכל בריא ומגוון וזה המצב הטבעי שלו - נתערב רק כאשר יש שינויים פתאומיים בעקומת האחוזון שלו. כל עוד הילד שמח ומתפתח, לא המשקל מעיד אם הוא בריא או לא. בספר מביעה קלטר גם הסתייגות מטקסי השקילה הנהוגים בבתי הספר בישראל ומביאים לדעתה בעיקר נזק. את מציינת שהעבודה היא עם ההורים ולא עם הילדים - מה עושים כשההורים פרודים?"נכון. במרבית המקרים אנחנו בכלל לא פוגשים את הילדים והעבודה היא עם ההורים בלבד. אני עוסקת בקשר, במערכות היחסים ובשפה המדוברת בבית ולא באוכל. כשההורים גרושים אידאלי להפגיש אותם ולעבוד ביחד כדי שהשינוי יקרה בשני הבתים, אבל כשזה לא מצליח לעיתים אראה אותם בנפרד. לפעמים יש מצב שאחד ההורים לא מסכים להגיע ואי אפשר להכריח אותו לבוא, ואז אעבוד עם הורה אחד". ב'לאכול, לגדול, לאהוב' מתייחסת קלטר לסוגיות של משקל, השמנה והרזיה ומתמקדת בקשר בין אכילה ויחסי הורים וילדים שמתבססים כבר בלידה, אך בעצם אומרת כמה היחסים האלה הם הרבה יותר מעיסוק במזון: "דרך האוכל אני לומדת מה השפה בבית והשינוי יוצר אדוות של שינוי במשפחה. שפת האכילה היא בעצם שפה מטאפורית למערכות היחסים בבית".

אחת התופעות שישראלים רבים חווים בשל המצב היא התפתחות תסמינים של הפרעה בקשב ופעלתנות יתר. אנשים שמעולם לא חוו קושי בלסיים משימות, להתרכז במשך זמן רב או אפילו בהקשבה ממושכת, חווים לפתע קשיים שכאלה. לרבים מהם אולי נדמה כי פיתחו לפתע הפרעת קשב, אך אין הדבר כך. תופעה זו מדגימה היטב מגמה רחבה יותר, שבה אנשים נוטים לייחס תסמינים התנהגותיים של קשיים בקשב או פעלתנות יתר להפרעה הנקראת ADHD, או בעברית: הפרעת קשב ופעלתנות יתר, אף שלמעשה הקשיים שאותו אדם חווה נובעים דווקא מגורמים אחרים לחלוטין והוא אינו עונה על הקריטריונים של ADHD. אחת הדמויות הבולטות בישראל בחקר התחום זו פרופ' לילך שלו-מבורך, ראשת החוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי וראשת מעבדת הקשב באוניברסיטת תל אביב. בשיחה עימה היא מסבירה מהי הפרעת קשב, מדוע ישנה נטייה לייחס תסמיני חוסר קשב להפרעה גם כשאדם אינו סובל ממנה בהכרח, מה ההבדל בין אבחון הפרעת קשב בילדים לבין אבחון במבוגרים ולמה המענה הקיים כיום להפרעה אינו מספק. אחת ולתמיד, מהי ADHD?"ההגדרה של הפרעת קשב על פי ה-DSM (מדריך ההפרעות הפסיכיאטריות) היא רמה גבוהה של תסמיני חוסר קשב ו/או פעלתנות יתר ואימפולסיביות. ההגדרה מתבססת על שני מקבצים של תסמינים התנהגותיים: מקבץ תסמיני חוסר קשב ומקבץ תסמיני פעלתנות יתר ואימפולסיביות. כדי שאדם בוגר, מעל גיל 17 יקבל אבחנה של הפרעת קשב הוא צריך להתאפיין בלפחות חמישה מתוך תשעה תסמינים. שני אלמנטים חשובים נוספים שנדרשים כדי לקבל את האבחנה הם שהתסמינים יבואו לידי ביטוי בסביבות שונות, כלומר לא רק בבית או בעבודה. בנוסף, התסמינים צריכים להיות חמורים מספיק כדי לגרום להפרעה בתפקוד. בעיניי, אחת הבעיות האקוטית ביותר באבחון של הפרעת קשב היא חפיפה בין תסמינים של הפרעות שונות. זה לא רק בין הפרעות שונות, כלומר מצבים שמוגדרים כהפרעה על ידי ה-DSM, אלא גם חפיפה בין ביטויים של מצבים שונים שאנחנו חווים". מה הכוונה בחפיפה?"למשל, אם ניקח כמה מן התסמינים אשר מופיעים ב-ADHD, כמו קושי להתרכז לאורך זמן, קושי לשים לב לפרטים קטנים, מוסחות שמתרחשת בקלות - אלה שלושה תסמינים מתוך תשעה תסמיני חוסר קשב, והם יכולים להופיע כתוצאה ממגוון סיבות, ולא רק בגלל ADHD. אלה תסמינים שיכולים להיגרם בין היתר מחרדה, מהפרעת שינה לא מאובחנת או מעייפות כרונית. אדם שלפתע אובחן במחלה או הורים צעירים שמטפלים בתינוק, לאלה ובמצבים רבים אחרים יכול להיווצר מצב שיכול להיראות דומה להפרעת קשב. מאז 7 באוקטובר ישראלים רבים מתלוננים על קשיי קשב משמעותיים. אם נתחשב בכך שהמצב מתאפיין ברמות גבוהות של מתח, לחץ וחוסר ודאות, שאף גורמים אצל רבים לפגיעה באיכות השינה - וזאת עוד מבלי להתייחס למספרים עצומים של אלה שנפגעו באופן ישיר מהמצב - אנחנו לא צריכים להיות מופתעים. מאפייני המצב יכולים להסביר היטב את העלייה בקשיי הקשב שאנחנו חווים. עם זאת, אין הדבר אומר שאצל רבים מאיתנו התפתחה הפרעת קשב. להפרעות ולמצבים שונים יש תסמינים התנהגותיים שיכולים להיראות  דומים מאוד. בכדי לתת אבחנה נכונה חייבים לוודא שהתסמינים מתחברים לפאזל שמראה באופן מובהק כי מדובר בהפרעת קשב ובו בזמן לשלול הסברים אפשריים אחרים לאותם תסמינים. אבחון מסוג זה נקרא אבחנה מבדלת". מדוע יש עלייה בשכיחות של ההפרעה? האם באמת יש יותר אנשים שסובלים מ ADHD מבעבר?"אני מקפידה להדגיש בכל הזדמנות שבמצבים שיש חשד ל-ADHD, שאני מעדיפה לכנות 'לקות קשב', צריך לחשוב על הסברים אלטרנטיביים כדי לנסות להימנע מאבחנה שגויה או אבחנה שאינה משקפת את התמונה בשלמותה. הדבר נכון במיוחד אצל מבוגרים, שברבות השנים עשויים לפתח פסיכופתולוגיות שונות, אבל מבחינה חברתית-תרבותית קל לנו יותר להסתדר עם האבחנה של ADHD, יש השפעות חברתיות שמעודדות את התפיסה הזו. יש לכאורה אנשים מצליחים מאוד שסובלים מהפרעת קשב, זה נעשה כביכול פופולארי להצהיר שיש לך ADHD אף שבחלק מהמקרים בירור מעמיק יותר עשוי לגלות שלאדם יש בכלל הפרעה או קושי אחרים. מצד אחד יש לנו בעיה של אבחון יתר, אנשים חיים בתודעה שיש להם ADHD אף שזה אינו בהכרח המצב, מצד שני יש גם אבחון חסר". איזה אוכלוסיות נוטות לאבחון חסר?"נניח בהשוואה בין גברים לנשים, מתברר שאצל נשים יש אבחון חסר, במיוחד מאחר שאצל נשים השכיחות של פעלתנות יתר נמוכה יותר בהשוואה לגברים, וזה מרכיב שקל מאוד לזהות. למרות הנטייה לאבחון חסר אצל ילדות, נערות ונשים, במחקר חדש שנערך אצלנו במעבדת הקשב וטרם התפרסם, במסגרת מחקר הדוקטורט של ד"ר יעל שקד, נמצא שהורים לבנות עם ADHD נוטים להחמיר בהערכה של התסמינים של פעלתנות יתר אצל בנותיהם לעומת הורים לבנים עם ADHD, אבל בתצפית מובנית שערכנו במעבדה במסגרת המחקר מצאנו שתנועתיות היתר שלהן הייתה נמוכה לעומת תנועתיות היתר של הבנים. כלומר, גילינו הבדלים משמעותיים בין בנים ובנות, בין מה שהורים מדווחים, לבין התסמינים שהבנים והבנות הציגו בפועל. הדבר משקף לכאורה נטייה של החברה, שמוכנה לקבל התנהגויות מסוימות בבנים, אך לא בבנות. כשהתחלתי לחקור ADHD במבוגרים, לפני כמעט שני עשורים, נגלו בפני הבדלים תרבותיים שקשורים לתפיסות חינוכיות. למשל, בקרב סטודנטיות שהוריהן יוצאי ברית המועצות לשעבר היו לא מעט מקרים של הפרעת קשב שהתאפיינו בליקויי קשב מורכבים ביותר, שלא עברו אבחון ולכן לא קיבלו שום התאמה או טיפול, ובכל זאת הצליחו להסתדר בלימודים ובחיים, לעיתים במחיר לא פשוט. כלומר יש משמעות עצומה למסר שמועבר מההורים, האם הם מתמודדים עם קשיים ונלחמים כדי להתגבר עליהם או עוצרים כשנתקלים באתגר ופונים לעזרה מקצועית. כשמסתכלים על שכיחות של הפרעות קשב בנוער, רואים פערים עצומים בין הפריפריה למרכז ובין מגזרים שונים. שיעור התלמידים באזור המרכז המאובחנים עם הפרעת קשב, כמו גם לקות למידה, גבוה בהרבה מזה שבפריפריה". איך מבוגר שכבר לא בשלב הלימודים מוצא את עצמו מקבל אבחנה של ADHD?"האמת היא שהדברים קשורים זה בזה. פעמים רבות המורה בכיתה תמליץ להורים לקחת את הילד לאבחון ותסביר מדוע. היא תאמר להורים שהילד לא מקשיב כשמדברים אליו, שהוא כל הזמן מתרוצץ, שהוא שוכח להביא ציוד לימודי. לפתע אחד ההורים או אפילו שניהם יגידו שגם הם היו ככה בגילו. אפילו אצלנו במעבדה, כשאנחנו עורכים מחקר בהשתתפות ילדים עם הפרעת קשב, פעמים רבות הורים מספרים שהתסמינים המדוברים מוכרים להם. יש מרכיב תורשתי מאוד משמעותי להפרעת קשב, כך שהדבר גם מבוסס מדעית. אז למעשה לא פעם הורים מגיעים לאבחון בעקבות ילדיהם. המודעות להפרעה ולהתמודדות איתה עלתה מאוד בעשורים האחרונים". מה לגבי הטיפול?"הטיפול השכיח והיעיל ביותר להפרעת קשב הוא הטיפול התרופתי בפסיכוסטימולנטיים, ששמותיהם מוכרים מאוד בשל השכיחות בשימוש (ריטלין, אטנט, קונצרטה ועוד). אבל במקביל יש גם עלייה בביקוש לאלטרנטיבות אחרות. לא רק בגלל תופעות הלוואי המשמעותיות שיש לתרופות הללו, אלא גם אחוז נכבד מהמאובחנים עם לקות קשב, בין 20 ל-30 לא יגיב כלל לתרופות. אך לצערנו אין היום הרבה אלטרנטיבות טיפוליות אפקטיביות. יש שיטות של ניהול זמן אפקטיבי או אימון קוגניטיבי, שיטות שהטמעה שלהן יכולה לסייע, אך בינתיים אין לנו הרבה אינפורמציה על היעילות, בוודאי שכה קשה להשוות לטיפול התרופתי, שכן יש כל כך הרבה מחקרים על הטיפול התרופתי, ולחברות התרופות יש אינטרס להמשיך ולקדם את הגישה הזו לטיפול בלקות. אחד המחקרים האחרונים שפרסמנו נערך על סטודנטים עם ADHD. במחקר השווינו בין אימון קוגניטיבי לבין אימון מדיטציה. הממצאים היו חיוביים ומעודדים. שני סוגי הטיפולים הביאו לשיפורים שונים והאימון הקוגניטיבי נמצא כיעיל יותר בהשוואה לאימון במדיטציה. כאמור, יש צורך במחקרים נוספים שיבחנו את יעילותם של מגוון טיפולים ל-ADHD ושיאפשרו לנו להבין טוב יותר איך מאפיינים אישיים קשורים ליעילותם של טיפולים שונים". איך יודעים מתי כדאי להמליץ למישהו ללכת לאבחון?"הדבר המשותף ל-ADHD בכל גיל הוא שמדובר בהפרעה הטרוגנית מאוד. גם אם על פניו התסמינים נראים דומים אצל אנשים שונים, הם יכולים לנבוע מליקויים בתפקודי קשב שונים. ההתייחסות ל-ADHD כמצב דיכוטומי (יש או אין ADHD) בעייתית מאוד בעיניי ומקשה להגיע למענה מקיף ומותאם באופן אישי. בהקשר זה, חשוב לומר שקשב הוא מערכת קוגניטיבית רב-ממדית, ויש תפקודי קשב שונים. למשל, קשב מתמשך מאפשר לנו להתמקד לאורך זמן; בקרת קשב מעורבת ביכולת שלנו לעכב תגובה, להתמודד עם מידע סותר, ואדם יכול להיות טוב יותר או פחות בכל אחד מתפקודי הקשב השונים. כדאי לפנות לאבחון אצל גורם מקצועי כשמרגישים פגיעה בתפקוד, ובתהליך האבחון חשוב לשלול סיבות אחרות שיכולות להוות הסבר לתסמינים ההתנהגותיים. עם זאת, חשוב לא לפספס. כשבתי הבכורה הייתה בבית הספר, היא התמודדה עם קשיים בלימודים. אני העברתי לה מסר שצריך להשקיע מאמצים ולהתאמץ ולא לפנות מייד לאבחון. היא אובחנה לבסוף עם ADHD בשלב מאוחר מאוד, אפילו שבוודאי לא הייתה בעיה של מודעות או ידע לגבי הנושא בבית שבו גדלה. היא עברה אבחון רק אחרי שסיימה צבא, וזה הרבה אחרי שהפכתי לחוקרת בתחום. לא כדאי לרוץ לעבור אבחון עם כל אחד בהופעה של תסמין התנהגותי זה או אחר, אבל אם הקשיים עקביים, לא כדאי לדחות את האבחון לשלב מאוחר בחיים. אבחון מקצועי יכול לשנות באופן משמעותי את רמת השלֹומּות של האדם".

הכתבה בשיתוף רו"ח ועו"ד אחמד איאד בשנת 2022 פעלו בישראל 660 אלף עסקים שהעסיקו כ-3.4 מיליון עובדים, מעל 60% מהם בעסקים קטנים ובינוניים, כך על פי דוח המצב התקופתי לשנת 2023 של הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים. אולם למרות חשיבותם של העסקים הקטנים והבינוניים למשק, הם אינם זוכים למעטפת הסיוע והתמיכה הדרושה להם, והבירוקרטיה ומערכת הדיווח בתחומים שונים אינה מקלה עמם. כתוצאה מכך, כ-40 אלף עסקים קטנים ובינוניים נסגרים מדי שנה. אולם השנה, בצל המלחמה, על פי הערכות, המספר הזה עלול לטפס ולהגיע לכ-60 אלף בתי עסק. עובדה זו הייתה אמורה לעורר דיון נרחב ומאמצים גדולים מצד קברניטי המשק, לשיפור מצבם של העסקים הקטנים בישראל, אלא שבפועל אין זה כך. עסקים קטנים ניצבים בפני סיכונים וחסמים בשלוש רמות: סביבת המאקרו, הסביבה העסקית הקרובה והסביבה הפנימית של הארגון. ברמת המאקרו, עסקים קטנים מתמודדים השכם והערב עם ביורוקרטיה מסורבלת וקושי בקבלת רישיונות והיתרים, עם ריכוזיות המכבידה על התחרות וההתמודדות שלהם מול הרשתות והעסקים הגדולים, ועם השלכותיו של המצב הביטחוני במדינה. בנוסף, עסקים קטנים סובלים ממצוקת אשראי ומקושי לגייס הלוואות. חסם זה מעמיד קושי בעיקר בשלב ההקמה הדורש מימון, אך גם בתפעול השוטף כאשר מצוקת האשראי פוגעת ביכולתו של העסק להתפתח או להתמודד עם משברים. סיכונים וחסמים בסביבה העסקית הקרובה, מורגשים, למשל, בצורה משמעותית במגזר הערבי ובפריפריה. חולשתו של השלטון המקומי מבחינה תקציבית משפיעה על רמת התשתיות או על אי-הימצאותן, גורמת להיעדר אזורי תעשייה ומסחר, ובמקרים אחרים היעדר נגישות לתחבורה הציבורית משפיע גם הוא לרעה על מצבם. סיכונים וחסמים הקשורים לסביבה הפנימית של הארגון מתרחשים על בסיס יומיומי. כרואה חשבון ויועץ עסקי שמכין תכניות עסקיות ומסייע ביישומן, אני נחשף לעתים קרובות לחולשות שמהן סובלים עסקים קטנים רבים מדי. ראשיתן בשלב ההקמה של העסק, כאשר בשל אילוצי תקציב או היעדר הדרכה, לא מתבצעת השקעה כלשהי בסקר שוק או בבניית תכנית עסקית. לעתים קרובות העסק קם על סמך חיקוי, תחושה או רצון להגשים חלום, ולא על סמך בדיקה מעמיקה. לצד זאת, מצוקת גיוס האשראי ויוקר המימון, וכן הקושי בקבלת היתרים ורישיונות, מקשים עד מאוד על שלב ההקמה. החולשות הללו ממשיכות בשלב הניהול השוטף כאשר בעל העסק מטפל לרוב בכל הפונקציות בארגון, החל מניהול יומיומי וניהול צוות העובדים, דרך ניהול תזרים המזומנים, תמחור ורכש, ובמיוחד ניהול ספרי העסק (מלאכה מורכבת בפני עצמה), וכלה בשיווק העסק. כל אלה הופכים את ניהול העסק ממשימה מורכבת למשימה בלתי אפשרית כמעט. כמו כן, העלייה החדה בריבית בנק ישראל, הגבוהה מאז שנת 2006, אשר הגיעה בשנת 2023 ל-4.75%, מהווה הכבדה קשה על העסקים אשר זקוקים למימון אם להון החוזר או להשקעה והרחבת העסק. לקיים דיון בשיתוף ארגוני העסקים והלשכות המקצועיות בשורה התחתונה, על משרד האוצר ומשרדי הממשלה להוביל דיון מעמיק ומקיף, בשיתוף ארגוני העסקים והלשכות המקצועיות. זאת במטרה להכין תכנית מקיפה וכוללת להקטנת החסמים ולעידוד מגזר העסקים הקטנים, לטובת המשק כולו. תכנית מעין זו צריכה לכלול הרחבה והקלה בתנאים לקבלת הלוואות בערבות המדינה; הרחבת תכנית הליווי לעסקים קטנים; הקצאת משאבים להרחבה ולשיפור אזורי התעשייה והמסחר, במיוחד בדרום ובגליל; ושיתוף פעולה הדוק בין הגורמים השונים, בהם משרדי הממשלה, השלטון המקומי, ארגוני המגזר העסקי, כמו לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל, והארגונים המקצועיים כגון לשכת רואי החשבון ולשכת יועצי המס. נדרש שינוי בגישה כלפי מגזר העסקים הקטנים וחשיבותו למשק כמקור לתעסוקה ולמתן שירותים. כשהציפייה היא שתהליכי החקיקה והרפורמות הכלכליות - ייתנו לכך מענה. *הכותב הוא רואה חשבון, מרצה במכללה האקדמית ספיר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב.

הכתבה בשיתוף UMI מי מאיתנו לא ניסה לקנות רכב יד שנייה ונכנס לסבך של טלפונים, תיאומים ופגישות? מדובר בחוויה שעשויה להיות מתישה הכוללת חיפוש בלתי נגמר ברחבי הרשת, התמודדות עם אינספור שיחות טלפון וקביעת פגישות עם מוכרים פוטנציאליים, רק כדי לגלות לא אחת שמצב הרכב לא בדיוק כפי שתואר או שמנסים לדחוף אותנו לעסקה מפוקפקת. החשש שמישהו ינסה לנצל את חוסר הניסיון שלנו וימכור לנו רכב במצב גרוע, מלווה את התהליך ומותיר תחושת תסכול ואי-נוחות. האם יש דרך אחרת? ב-UMI, יבואנית שברולט, קאדילק, איסוזו, פורת'ינג, גרנאדיר ומקסוס, החליטו לתת לכך מענה - והקימו את זרוע הטרייד החדשה כאלטרנטיבה. UMI טרייד מציעה פתרון שמבקש להפוך את תהליך רכישת הרכב לחוויה קלה, מהירה ושקופה, כזו שתשאיר אותנו עם תחושת סיפוק ובטחון, כיאה לקבוצה לה ניסיון של מעל 30 שנה בענף הרכב. חוויית קנייה חדשה בשוק הרכב המשומש במסגרת הפתרון החדש מוצעים לצרכנים כל מותגי הרכב הכלולים בעסקאות הטרייד-אין, באולמות התצוגה המודרניים של UMI. כך מתאפשר לצרכנים לבחור ממגוון רחב מאוד של רכבים, בין אם הם מחפשים רכב משפחתי, SUV, רכבי יוקרה או רכב עירוני קומפקטי. המגוון הרחב הזה מבטיח שכל אחד ימצא את הרכב המתאים ביותר לצרכיו האישיים, ללא צורך להתפשר. לפרטים נוספים באתר UMI טרייד הקליקו>> עוד אומרים ביבואנית הרכב כי בניגוד לחוויית הקנייה המסורתית של רכבי יד שנייה, המתבצעת בדרך כלל במגרשי רכבים או ב'בוטקה', UMI טרייד מציעה חוויית קנייה ברמה הגבוהה ביותר. התחושה היא בדיוק כמו בעת קניית רכב חדש באולם התצוגה של רכבי היבואן, עם כל היתרונות והביטחון הכרוכים בכך, תוך שמירה על מחיר נגיש ואמינות לאורך כל הדרך.   מציעים איכות, אחריות ושירות ללא פשרות ביבואנית הרכב מציינים כי הוותק והניסיון של קבוצת UMI מעניקים לצרכנים את הביטחון והידיעה כי הם מקבלים את הרכבים הטובים ביותר עם שירות יוצא מן הכלל. אחד האלמנטים המרכזיים של UMI טרייד, מסבירים שם, הוא תהליך ההשבחה של הרכבים, שמראש נבחרים בקפידה רבה. כל רכב שעובר בתהליך נבדק באופן יסודי, כולל כל מערכותיו - מהמכניקה, דרך המחשוב והחשמל, ועד מערכות הבטיחות. אם מתגלים ליקויים, הם מתוקנים או משודרגים בחלפים חדשים, כדי להבטיח שהרכב יהיה במצב מצוין. לכל הרכבים יש בדיקת קניה ממכון מורשה בלתי תלוי, והיסטורית טיפולים מסודרת. בנוסף לכך, הם מדגישים, כי UMI טרייד מציעה לצרכנים אחריות מפורטת ומקיפה על מגוון רחב של מערכות ורכיבים ברכב. האחריות משרה ביטחון ונותנת לנהג לנסוע בראש שקט, בידיעה שהרכב עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של איכות ואמינות. לקנות רכב משומש - בלי חשש בשורה התחתונה, אומרים ב-UMI כי מי שמעוניין לרכוש רכב משומש, אך לא רוצה להתמודד עם הסיכונים הכרוכים בכך, יכול ליהנות מהשירותים שמעניקה UMI טרייד, עם חוויית קנייה בסטנדרט אחר לצד אפשרויות מימון ייחודיות. הצרכנים יכולים לבחור את הרכב שלהם בצורה נוחה - באולמות תצוגה חדשניים, לקבל פריסת תשלומים נוחה בתנאים אטרקטיביים וליהנות מהידיעה שהרכב אותו הם רוכשים עבר בדיקות מקיפות על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. בנוסף, תוכלו לקבל את כל התנאים הללו גם בלי לקום מהספה ולרכוש את הרכב בכמה שלבים פשוטים באתר. ביבואנית הרכב מסכמים ואומרים כי UMI טרייד מציבה סטנדרטים גבוהים בשוק הרכב המשומש בישראל, עם דגש על איכות, שירות ואחריות יוצאי דופן. כך הצרכנים יכולים להיות בטוחים שהרכב שהם רוכשים ישרת אותם בצורה הטובה ביותר, ללא חשש. לפרטים נוספים באתר UMI טרייד הקליקו>> *פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

אף שהמלחמה המתחוללת כעת מסיטה את הקשב בשיח הציבורי מהנושא, ברחבי העולם שינוי האקלים הוא ככל הנראה הנושא הגלובלי המדובר ביותר, והשלכותהתחממות כדור הארץ מעסיקות את מנהיגי העולם באופן גורף, בוודאי במדינות אשר כבר מושפעות מהשלכות אלו בדרכים שונות. עליית מפלס המים והכחדה של מיני בעלי חיים מדוברים וידועים, אך אחד המישורים שלא ניתנה לו מספיק תשומת לב עד כה, למרות ההשפעה העצומה על חיינו, הוא השפעות שינוי האקלים על בריאות האדם. אחת הדמויות הבולטות בחקר התחום הוא פרופ' נדב דוידוביץ', רופא מומחה באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, אשר עומד בראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון ומכהן כראש תחום מדיניות בריאות במרכז טאוב. האם שינוי האקלים כבר משפיע על הבריאות שלנו?"הנושא של השפעת התחממות כדור הארץ על הבריאות של כל אחד ואחד מאיתנו אינו נושא תיאורטי, ההשלכות של השינויים הללו ניכרות כבר עכשיו. אני מניח שההשפעה הכי ניכרת זה גלי החום שהולכים ונעשים תכופים יותר משנה לשנה, כשבהדרגה גם אפקט הצינון בלילות הולך ופוחת. רק לפני מספר שבועות התפרסם כי בעלייה לחאג' בערב הסעודית נהרגו מאות בשל הטמפרטורות החריגות. אבל זה לא רק ההשפעה הישירה של החום על הפעילות הפיזיולוגית של הגוף ועל המגבלות שלנו לבצע פעילות גופנית או לשהות באוויר הפתוח מחוץ למזגן, יש לחום גם השפעות נוספות עקיפות, למשל עלייה בהיארעות של שריפות. החום יוצר תנאים אופטימליים להתפשטות אש, מה שמכלה יערות ומגביר את זיהום האוויר. יש צריכה מוגברת של חשמל שמגבירה את הייצור ואת הפליטה של הזיהום מתחנות הכוח. לשינוי בתנאי מזג האוויר יש השפעות רבות על ענפים חיוניים לקיום שלנו ולכלכלה, כמו חקלאות. שינוי האקלים משפיע באופן דרמטי על הביטחון התזונתי. מדינה כמו ספרד, שגידול זיתים מהווה חלק חשוב מהכלכלה באזורים מסוימים שלה ושאחראית לייצור של כ-40% משמן הזית העולמי, מושפעת מאוד מעלייהשל הטמפרטורות, שכן עצי הזית רגישים מאוד לחום. דבר נוסף שמתרחש בגלל עליית הטמפרטורות זה ההשפעה על וקטורים המעבירים מחלות. מחלות המועברות על ידי חרקים נמצאות במגמת עלייה, למשל במקרה של קדחת מערב הנילוס המועברת על ידי יתושים. רק השנה התגלו עשרות מקרים של חולים במחלה, כולל מקרי תמותה, ויש אפילו מקרי מוות. אנחנו עדים להתפתחות של מלריה באזורים שטרם נצפתה בהם המחלה. גם להתמעטות המשקעים משנה לשנה השפעה על התפרצות מחלות, כמו במקרים של מחלת העכברת - חיידק הלפטוספירה שגורם למחלה משגשג בנחלים שזוהמו מהפרשות של בעלי חיים, נחלים שבהם רואים ירידה בזרימה". אך כיצד זה משפיע על אדם שחי בעיר ונמצא כל היום בסביבה ממוזגת?"כמובן שעליית הטמפרטורותמשפיעה יותר על אוכלוסיות מסוימות, אוכלוסיות מוחלשות יותר, אנשים שעובדים בחוץ, בתחומים כמו חקלאות או בניין, בוודאי ובוודאי במדינות שבהן לחלקים נרחבים באוכלוסייה אין מיזוג אוויר. חשוב לזכור שגם בישראל לרבים אין אפשרות לממן מיזוג אוויר בכל שעות היממה. השילוב של אוכלוסיות שאין להן נגישות למיזוג אוויר, והן יותר פגיעות, שמתמודדות עם עוני אנרגטי, כלומר תזונה לקויה, בשילובשל מחלות כרוניות - הוא שילוב קטלני. אנחנו סבורים שאנשים רבים פונים לקבלת טיפול רפואי והמחלה או המצב הרפואי שממנו הם סובלים מושפעים מהטמפרטורות העולות, אך זה לא נרשם. אין כמעט התייחסות להשפעות העקיפות הללו בתיק הרפואי וברשומות של המטופל, לכן גם קשה לחקור ולבסס את הידע וההבנה בנושא. חשוב לזכור שגם לסביבת המגורים יש השפעה. במדינת ישראל 90% מהאוכלוסייה מתגוררת בערים, ובערים חם יותר. גם בתוך עיר מסוימת יכול להיות הבדל של מספר מעלות בין חלק אחד לחלק אחר של העיר. יש הרבה מאוד משתנים שמשפיעים על כך, החל מסמיכות לאזורים פתוחים ועד עצים וצמחייה בסביבה העירונית. גם ליציאה מהבית ולפעילות גופנית באוויר הפתוח יש השפעה מיטיבה על הבריאות, וכשאנשים לא יכולים לצאת מבתיהם להתאמן בגלל החום, או כשאדם לא יכול להרשות לעצמו מיזוג אוויר בשיא הקיץ והוא מרותק לביתו בגלל מחלה או גיל מבוגר, זה פוגע מאוד בבריאות ובאיכות החיים". מה המצב של ישראל בכל הנוגע להתמודדות עם ההשפעות של שינוי האקלים על הבריאות?"כפי שהראו דו"חות מבקר המדינה, ישראל מפגרת אל מול מדינות רבות בתחום, וגם בתחומים שבהם אנחנו מתקדמים ישנן מורכבויות. המזל הגדול של ישראל הוא שיש לנו את היכולת להתמודד עם אחת התופעות הכי חמורות הקשורות לשינוי האקלים, וזה כמובן מחסור במים. העובדה שישראל מתפילה מים בהיקפים כה רחבים מצילה אותנו מהתמודדות קשה עם הבעיה הזו, כפי שקורה במדינות אחרות. אולם, יש להתפלה השלכות. במים מותפלים יש הרבה פחות מינרלים מהכמויות שאדם נזקק להם. אחד מהבולטים שבהם זה מגנזיום, מחסור במגנזיום יכול להשפיע על התפתחות של מחלות לב וכלי דם וסוכרת. אתגר נוסף שישראל התחילה להיכנס אליו סוף-סוף באופן מסודר הואטביעת הפחמן של מערכת הבריאות. חמישה אחוזים מפליטת גזי החממה מגיעים ממערכות בריאות, בדגש על בתי חולים. בית חולים דומה למעין עיר, שכוללת מערכות כביסה, תחבורה, שימוש רב בחד-פעמי, בזבוז מזון ושימוש בחומרים מזהמים שונים. לבתי חולים מערביים, כפי שיש לנו בישראל, יש השלכות על הסביבה. משרד הבריאות הקים לאחרונה ועדה שבוחנת אילו צעדים ניתן לעשות בנושא כדי לשפר את המצב, גם מבחינת התהליכים בבתי החולים וגם מבחינת המוכנות של המערכת". האם ישראל נוקטת בצעדים אקטיביים?"לצערנו הכניסה של מערכת הבריאות לתחום, שהינה מבורכת, לא תוכל להתקדם ללא התגייסות ברמת שינוי מדיניות כוללת. התאמה של שירותי הבריאות לשינוי האקלים זה תחום שהולך וצובר תאוצה בעולם ודורש קשב, מחקר ומשאבים. זה קשור קשר הדוק בכל כך הרבה נושאים, זה דורש תוכנית רב-תחומית שמערבת את הגורמים השונים, כולל המשרד להגנת הסביבה. צריך להציב יעדים ריאליים שמתעדכנים משנה לשנה וכמובן מדדים שאפשר לבחון באמצעותם את ההתקדמות בנושא, איך מתאימים את התזונה לעולם הולך ומתחמם, איך משנים את הסביבה העירונית כך שתהיה מותאמת לטמפרטורות העולות וכמובן איך מצמצמים את הזיהום ואת פליטת הפחמן שמאיצה את השינוי האקלימי? בבית הספר לבריאות הציבור פועל קורס שנקרא 'עושים מקום בריא',שבמסגרתו עובדים עם תושבי שכונות בבאר שבע כדי לקדם אורח חיים בריא יותר. במסגרת הפעילות גם קידמנו טיפול במרחב הציבורי בתוך השכונות, עם יותר הצללה של עצים בגינות ציבוריות, זה מאפשר לאנשים לצאת מהבתים ולשהות יותר בחוץ בעירמדברית כמו באר שבע. באוניברסיטת בן גוריון הקימו בית ספר לקיימות ושינוי אקלים, זה בית ספר שנמצא מעל הפקולטות, שכן הוא מערב כל כך הרבה תחומים - מבריאות, דרך הנדסה ועד מדיניות ציבורית. זה מאפשר את המחקר הרב-תחומי בתחום. דוגמה אחת מיני רבות למחקרים בתחום ועד כמה הם מערבים תחומים כה רבים זה מחקר בתחום של ביטחון תזונתי, שבו גילו כי צריכה של בטטות יותר טובה לבריאות האדם, ויש לה פחות השפעה מזיקה על הסביבה מאשר תפוחי אדמה, אבל זה רק תחילת הדרך. מנקודת מבט אנתרופולוגית, ישראלים צורכים הרבה פחות בטטות מאשר נניח דרום אמריקאים. אם תסתכל בספרי בישול משנות ה-50 וה-60 לא תראה כמעט בטטה. כלומר המחקר בתחום הוא לא רק על איך מגדלים בטטה בצורה שתפיק כמה שיותר מהצמח בתנאים של עולם הולך ומתחמם, ושהוא יהיה כמה שיותר בריא ומזין, אלא גם איך אנתרופולוגית המטבח המקומי מקבל את המזון הזה". יש סיבה לאופטימיות?"אם נדע לעבוד בצורה יסודית אך מקיפה, שלוקחת בחשבון את המורכבות של התחום, אנחנו נרוויח המון; אם בהיבטי תכנון של מרחב ציבורי, נשים בתוך הערים את האדםבמרכז ולא את הרכבים שלנו; אם נלמד איך להשתמש בכוח של קהילה כדי ללחוץ על מקבלי החלטות לעשות התאמות במרחב הציבורי לחום ההולך וגובר; אם נלמד להוציא את הילדים החוצה לשחק - אז ניצור סינרגיה ונרוויח הרבה מאוד באיכות החיים שלנו. האינדיבידואל צריך להבין שהעולם משתנה. האקלים משתנה. ההתאמות שאנחנו צריכים לעשות מתחילות מהתמודדות עם יתושים באמצעות מריחה של תכשירים אבל לא מסתיימות שם, אנחנו צריכים גם להתאמץ כדי לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלנו. צריך לשלב בין שינויים מבניים להתנהגות, דברים שכולנו יודעים שצריך לעשות. הפחתה של מזון מהחי, צריכה של מזון מקומי ולא מיובא תעזור לסביבה וגם לבריאות. הבשורה הטובה היא שהרבה תהליכים מסוג זה הם אינטגרטיביים ומשפיעים לטובה גם על הבריאות וגם על הסביבה. מדיניות ציבורית בריאה היא בידינו".

גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובחו"ל (כבר 47 שנה): ממליץ על טיול בלדאק, הודו"לדאק היא רמה גבוהה ויבשה באזור הרמה הטיבטית של הודו, אזור מפעים שהכי מתאים לקיץ, כי בחורף מעברי ההרים חסומים בשלג, ובין יוני לספטמבר יש חלון הזדמנויות קצר לטיול. אפשר להקדיש לו שבוע אבל אם עושים טרקים אפשר גם שבועיים לפחות. לדאק הוא אזור מרשים מאוד, עם המון כתמי ירוק בשטח. לה (Leh) היא העיר המרכזית. הדרך הראשית מערבה לכיוון קשמיר חולפת בעמק מרכזי והיא זרועת מנזרים מרשימים, שמשתלבים נהדר בנוף המרהיב. יש טרק שחולף דרך שמונה מעברי הרים, שזה נוף לא מהעולם הזה, והבונוס הוא האוכלוסייה שבדרך. יש מסלול שחולף באחד ממעברי ההרים הגבוהים בעולם ויורד אל בקעה משגעת עם כפרים ציוריים, מנזרים, הרים ומה לא. אלה נופים שונים וייחודיים, בשילוב של מדבר וירוק ושלג שאנחנו לא מכירים, אוכלוסייה, שווקים ואפילו אומנות. אפשר לשלב גם טיול בצפון הודו או בבקעת קשמיר שמיושבת בהודים וסביב אגם דאל".  דוד אפיק, מדריך טרקים, טיולים גיאוגרפים וטיולי קיאקים בכינרת: ממליץ על שייט קיאקים במפרץ האלונג, וייטנאם "לצד ההפלגות בסירות הגדולות בהאלונג ביי, יש חברות שמארגנות טיולי קיאקים של כמה שעות ועד כמה ימים במפרץ. השייט נע בתוך המפרצונים ובין איים קטנים סלעיים, מערות ששטים בתוכן ויוצאים מהעבר השני לאגם טורקיז קסום, לצד חופי חול זעירים שכמו נלקחו מתוך סרט הרפתקאות של האיים הבודדים. השייט בהאלונג ביי מתקיים כל השנה, אך בהתאם למזג האוויר, ולעיתים כחלק מחבילת שייט בספינות הגדולות של המפרץ. היתרון בהאלונג ביי נוגע לכך שהחתירה בקיאקים היא באזורים מוגנים יחסית מסערות, וזאת על ידי האיים המקיפים אותו, שהם מצוקיים וצפופים ויוצרים חיץ של ממש. בתקופה הזו גם אם קצת מטפטף זו חוויה, כי חם בחוץ. במקרה של טייפון יש אזהרה, אין שייט ואף מפנים את המטיילים, אך מדובר באירועים נקודתיים שחולפים כעבור ימים אחדים. וחוץ מזה מדובר באזור יפה, אחד משבעת פלאי תבל החדשים, אתר של אונסקו עם למעלה מ-3,000 איים". רוית נאור, מדריכה ובעלת חברת טיולים: ממליצה על טיול לאיסלנד"מבחינתי איסלנד הוא המקום המושלם לברוח אליו בחודשי הקיץ החמים. זהו אי המשתרע על פני כ-104 אלף קילומטרים רבועים, שאוצרים בתוכם שילוב של נופי בראשית בתוליים ומקום מפגש בין קרח לאש. מתחת לקרחוני איסלנד טמונה שליש מכמות הלבה העולמית, מה שהופך אותה למעין 'פקק של סיר לחץ' בכדור הארץ. באי תמצאו נהרות קרחוניים, מפלים מרהיבים, גייזרים, בריכות מים תרמו-מינרליים, הרי געש וקרחונים הגולשים אל עבר האוקיאנוס, שיצרו פיורדים מרהיבים. התושבים מתמודדים עם תנאי מזג אוויר קיצוניים ומול איתני הטבע, שפיסלו בו יצירות אומנות מבית היוצר של אימא אדמה. בזכות המיקום על חוג הקוטב, בקיץ נהנים משעות אור ארוכות. המסע לאיסלנד מתאים לחובבי הטבע בכל גיל וכולל ביקור נדיר במערת קרח, רחצה בלגונה הכחולה, נסיעות לאורך חופים שחורים ובין פיורדים עצומים, טרקים קצרים לאין־ספור מפלים, שייט בין קרחונים וכלבי ים, סיורים בין גייזרים וברכות בוץ מבעבעות, בשמורות טבע ירוקות, אגמים קרחוניים וטרקים בין שדות לבה מעשנים". נתלי תמיר, מנחה ומרצה לסדנאות צילום בנייד בארץ ובעולם: עם חמש המלצות לצילום בנייד בנסיעות1. בקיץ, האור הטבעי חזק ויכול ליצור תמונות מרהיבות אם משתמשים בו נכון. לכן: צלמו ב'שעות הזהב', שעות הבוקר המוקדמות או לקראת שקיעה, כשהאור רך. בצילום מול השמש נוצרות צלליות מדליקות, וכשמצלמים בתנועה נוצר אפקט מרהיב. 2. מצלמים אנשים? הפעילו מצב 'דיוקן' או 'פורטרט' לטשטוש הרקע והבלטת הנושא. נסו ליצור נקודות מבט יצירתיות, לשנות את זווית הצילום כמו להפוך את הנייד ב-180 מעלות ולהניח קרוב לאדמה או למים.3. שחקו עם הזום במצלמה. זום אאוט לצילום נופים וזום אין לצילום תקריב. אפשר להשתמש גם במצב צילום רציף (Mode Burst) על ידי לחיצה ממושכת על כפתור הצילום ואחר כך בחרו את התמונה הטובה ביותר. 4. נסו לצלם דרך 'מרווחים' טבעיים, למשל בין עלים, פרחים או חלונות, זה מוסיף מסגרת טבעית ונותן תחושת עומק והרפתקה. צלמו גם אנשים שצופים אל הנוף מהגב, זה מעביר את תחושת הפלא של הנוף. 5. השתמשו בעורך התמונה המובנה בנייד לשיפור התמונה. דרך העורך תוכלו לשחק עם בהירות וניגודיות צבעי התמונה". ארז קומורובסקי, טבח ואופה: ממליץ לנסוע להרי הפירינאים "בתקופה של התחממות גלובלית, אני ממליץ לנסוע למקום גבוה, יותר גבוה ממתת, שם אני גר (בגובה 840 מטרים), ולהגיע להרים בגובה 1,000, 2,000 או 3,000 מטרים. בגדול אפשר לנסוע להיכן שבא לכם, אבל העיקר להיות במקום שבו הטמפרטורה והלחות נמוכות הרבה יותר וליהנות ממזג אוויר נורמלי. אז סעו לקרפטים, לאלפים, להימלאיה, לדולומיטים או לקילימנג'רו. יש הרים גם במזרח בסין, ביפן, בטיבט, בתאילנד ובוויטנאם. זו המלצה גורפת, תפתחו מפה, תמצאו הרים גבוהים וסעו. אני אסע השנה לצד הגבוה של רכס הפיריניאים ההררי וגם ממליץ לקחת סוודר או פשמינה. תוך כדי אפשר להסתכל למטה ולראות שהחיים יפים פתאום. מלמעלה רואים הכול קטן כמו נמלים, רואים שדות ירוקים, עמקים, נחלים, שמיים כחולים ופתאום יש קצת אופטימיות, 'מבירא עמיקתא לאיגרא רמא', זה עושה יותר טוב".  מהדורת טיולים יפהפייה בהוצאת 'טאשן' היוקרתית מתוך סדרת הטיולים של הניו יורק טיימס - '36 שעות', מדריך פרקטי ויפה למי שצריך להעביר 36 שעות באחת מ-150 הערים המרתקות בעולם. מתנה למי שיוצא לחופשה, ובהמשך ספר שולחן לחלומות. להזמנה און-ליין: taschen.com  אייל כהן, מנהל פארק הכרמל ברשות הטבע והגנים: ממליץ על טבילה במעיין "פארק הכרמל הוא שטח רחב עם המון חניונים ומסלולי טיולים. למשפחות אני ממליץ על המסלול מחניון האגם לעין אלון. זה מסלול הלוך ושוב לא ארוך, שחולף בערוץ נחל אורן, שהוא הגדול והמרכזי בכרמל. השביל מוצל ומוביל למעיין עם בריכת שכשוך קטנה ולא עמוקה, נהדרת לילדים. מסלול מאתגר מעט הוא לעין קדם, מעיין נקבה מיוחד. מתחילים בחניה המזרחית בטירת הכרמל, צועדים בשביל כחול ואחר כך עוברים לשחור (קילומטר וחצי לכל כיוון). בעין קדם שתי נקבות, אחת מזרזפת בתעלה חצובה והשנייה אוצרת מים, וכשנכנסים אליה המים מגיעים עד המותניים. אפשר לצעוד פנימה שכן הנקבה נכנסת למעבה ההר לעומק של כ-30 מטרים עד שהיא נגמרת. זו חוויה מדהימה, אל תשכחו פנסים. כדאי לבוא בשעות הבוקר המוקדמות כי המסלול מהחניה חשוף". Roadtrippers היא אפליקציה מומלצת לאלו המתכננים נסיעה לארצות הברית וקנדה. באפליקציה תוכלו למצוא מקומות מעניינים לעצור בהם במהלך הנסיעה - מסעדות, מוזיאונים, פארקים, אתרי קמפינג או אטרקציות מיוחדות. בכל פעם תוכלו לשמור נסיעה אחת ולאתר עד שלושה מקומות עצירה. אחרי שמוצאים מקום מעניין אפשר להוסיף אותו לטיול באפליקציה ולקבל מסלילה נסיעה מתאים. אם תרצו מעבר לכך, תוכלו לרכוש מנוי שנתי בסך 35.99 דולר לשנה למנוי הכולל שמירה של שלוש נסיעות ו-20 מקומות לכל נסיעה או מנוי פרמיום בסך 59.99 דולר לשנה, שבו תוכלו ליצור נסיעות ללא הגבלה עם 150 עצירות, כולל שמירת מפות לא מקוונות ועוד. אלון אוחיון, מציל בחוף אשדוד 30 שנה: ממליץ על כללי התנהגות ביםלאורך חופי הים התיכון יש זרם קבוע, שמכונה 'זרם המערבולת' או 'זרם פריצה', ומצוי כל 100 עד 200 מטרים. הוא מתבטא במעין בורות גדולים (כ-50-100 מטרים) על קו החוף, שנראים שקטים אבל אלה נקזים שמחזירים את מי הגלים לים ועלולים להיות מלכודת, כי יש להם כוח דחיפה אדיר. בחופים מוכרזים מסמנים את הבורות ומבודדים אותם, ולכן חשוב לשחות בחוף מוכרז, שהוא השקעה אדירה עבור המתרחצים, ולהישמע להוראות המצילים. החופים המוכרזים מצויים בטווחי האזור הבטוח ולכן בחופים מבודדים, כשלא יודעים היכן הבורות, מסתכנים. מי שנקלע לבור עלול להיסחף לים ובמקרה כזה אסור להילחם, אלא לזרום עם הגל החוזר לים (בשפת הגולשים מכונה 'מעלית'), לתת לו להעלות אתכם למעלה ורק אז לשחות ימינה או שמאלה ולצאת מהזרם. בים סוער הזרם ועוצמת המים גדלים בהתאם. גם שוברי גלים הם מקום מסוכן, בעיקר של נמלים ומרינות, שם ישנו 'זרם מסילה' קבוע ומסוכן. שוברי גלים בחופים מוכרזים מסוכנים כשהים גלי וסוער - אל תתקרבו. אם צריך לסייע למישהו בים אל תכנסו בלי אמצעי ציפה".

המפגש הראשוני עם אוניית השייט 'אקספלורה 1' הוא מפגן ראווה מרשים של יוקרה פוגשת אלגנטיות, כמו מבקשים להחניף לאורחים ולומר - אתם והאונייה דומים. אתם יודעים לזהות איכות בפרטים הגדולים והקטנים, אתם מבינים בשירות ואניני טעם שכמוכם מזהים היטב טעם של יוקרה אמיתית. אם רוב אוניות הקרוז הענקיות והעצומות צבועות לרוב בלבן, עיצוב הפנים ססגוני והאווירה הכללית של שמחה ובידור, האקספולרה 1 היא הסנובית של הים, כזאת המשדרת התנשאות למרחקים. גופה צבוע בגוון כחול עמוק עם כיתובי זהב, וכל המעטה החיצוני הדור ומלכותי. עיצוב הפנים הנבחר בפלטת 'טון סור טון' של גווני הים וכל המרחבים הציבוריים בהירים ומשרים אווירה רגועה ונינוחה. כבר במפגש הראשוני עובר מסר ברור: שום דבר כאן לא צעקני ולא המוני, אין אווירת אה-גה-דו ואין כפיים. פחות בידור ויותר שירות ברמה יוצאת דופן, עם יחס כמעט זהה בין אנשי צוות לאורחים, כך שאם מצמצת מייד יתייצב מישהו לצידך להיענות למבוקשך ביעילות ואדיבות, שניכר כי תורגלו שוב ושוב. כדי שהמסר יוטמע כהלכה נחשפים האורחים לטרמינולוגיה הייחודית לאקספלורה, כך למשל יש לומר מסע ולא שייט, החדרים בכל הגדלים הם סוויטות ואת הבילוי מחליפה חוויה שהיא כמובן עוטפת, עמוקה ומשמעותית. החיים על הסיפון כל יום באקספלורה חשף טפח נוסף באומנות הפינוק. כל 461 הסוויטות באונייה ממוקמות מול חלון פנורמי המבטיח נוף של ים ושמיים ללא הפרעה, ובהן סוויטות סטנדרטיות בגודלן לצד סווויטות ענק. ההפתעה הגדולה היא חדר הארונות המושלם הסמוך לחדר הרחצה, מרווח, מואר ונוח, המעיד על ניצול שטח מתוחכם להפליא. פינת האיפור הממוקמת בחדר זה מצוידת במייבש שיער איכותי של דייסון, רק מחכה לפנפון ונפנוף הפן. הקולבים עם שולי הקטיפה מבטיחים שהמלתחה הנבחרת תשמר היטב מבלי לזלוג לרצפה, ומגירת התכשיטים העליונה בשידה התגלתה כמועילה במיוחד. שיאו של השבוע התגלם מבחינתי בשתי פעולות פשוטות: פריקה ואריזה. פריקה אחת לכל השבוע, אריזה אחת בסיומה. כמה נוח שהמלון נוסע איתי ואני לא מוצאת את עצמי רצה בעקבותיו. קרוז בהגדרה היא מילה נרדפת לאכילה מופרזת, ובאקספלורה גבולות השליטה העצמית עומדים למבחן בכל רגע. מי יכול לעמוד בפיתוי מול היצע קולינרי, הכולל חמש מסעדות שף הכלולות במחיר ההפלגה, תפריט עשיר שניתן להזמין לחדר 24/7 ומסעדה בהזמנה מראש (היחידה בתוספת תשלום), שמציעה ארוחות שפים ממסעדות מישלן. אף שחזרתי עשרות פעמים באוזני עצמי על המשפט (שאני לא מאמינה בו): את בחופשה ומחר דיאטה, לקח לי זמן להבין שאני בעיצומו של ארוע פיטום מתגלגל, שיצא מכלל שליטה. וכן, זה כלל זלילת סקונס ושמנת בלאונג' הפייב או'קלוק או כרסום קפה ומאפה וסנדוויצ'ון בקומת הנשנוש בין ארוחות. 'סקורה' האסייתית הייתה המועדפת מבחינתי, ומצאתי את עצמי טועמת עוד מנות יפהפיות. וגם כשכלו כוחותיי לא ויתרתי לעוד קצת סאקה וקינוחים, כמובן. מחר דיאטה. המסע הקולינרי מעורר התאווה גורם לאנשים לעשות דברים משונים, כמו זאת שפגשתי במו עיניי (נשבעת לא אני) שהרהיבה עוז והזמינה על הבוקר טייק אווי סטייק לחדרה. גם שומרי הכשרות בחבורה זכו בתשומת לב מלאה לבקשותיהם המיוחדות (ניתן לקבל מנות המבושלות בנפרד אך ללא משגיח). נשבעתי שאני מתחילה דיאטה.   פעילויות הסיפון תוכננו במחשבה על רווחת הגוף והנפש. חובבי הבריאות יכלו להתענג על מתקני הספא והכושר החדישים ביותר או העשרת הרוח בהרצאות מרחיבות דעת. מפתיע לגלות שבזמן נתון מאות אנשים נמצאים  על האונייה ואילו נוכחותם כמעט ואינה מורגשת. תורם לכך הגיוון הרב בפעילות, במתקנים הפזורים, מארבע בריכות חיצוניות, פינות שיזוף, ספא, ברים, לאונג'ים, חנויות יוקרה והשירות. לא רק שהשירות יעיל לעילא, כמות הרצון הטוב והחמידות שהפיצו לכל עבר - הפכו את היוקרה לנגישה וידידותית. החלק הבידורי פחות עניין אותי אבל שוחרי ערבי הבידור בציבור עשויים לחבב מאוד את להקת הקרוז, הנוהגת לפזז בחביבות על הבמה המרכזית לפי ערבי נושא, או ליהנות מהפסנתרן זמר נעים הקול בטרקלין הברים ואפילו ערב קריוקי פלוגתי עם אנשי צוות אקטיביים במיוחד, התנהל בדציבלים הנסבלים. את הבקרים המוקדמים העברתי בשיעורי יוגה מול ים פרוש לרווחה. לרוב, זמן השיעור יצא בתזמון מוצלח עם רגע הכניסה של האונייה למעגן. "בריף דיפלי", קרא המורה שלי בחיוך זורח, ואז נשמעה הצפירה - הגענו ליעד. שגרת הפלגה כוללת תמיד עצירות ביעדים אטרקטיביים. השבוע שלי כלל שייט בין איטליה ליוון ובין עיירות, ראבנה באיטליה, חוואר המטריפה בקרואטיה, קוטור המשגעת במונטנגרו, ברנדיזי האיטלקית ולפקדה היוונית. כחלק מתפיסת עולם של האקספלורה, היעדים הנבחרים לרוב פחות המוניים ובהתאם פחות מוכרים. כשהאונייה אינה עוגנת בנמלים גדולים, סירות מנוע קטנות (המכונות טנדר) מבצעות את העברת הנוסעים מהסיפון לעבר היבשה. עונת הקיץ היא אתגר לכל מי שחפץ חיים. אירופה בוערת ובכל עיר המעלות מטפסות בקצב רצחני. יותר ויותר אנשים מעדיפים להישאר על הסיפון מחשש לפגוש את עצמם מתמודדים עם גל חם. מהבחינה הזאת, יולי יש להודות הוא מועד קשוח לכל המטיילים. מי שאינו רוצה להחמיץ את הירידה לחוף (ומומלץ שלא להחמיץ). עדיף לבחור במועדים קרירים יותר. בספטמבר למשל תחל 'אקספלורה 2' להפליג במסלולים מגוונים בים התיכון לאורך קו החוף האיברי, פורטוגל והאיים הקאנריים ובנובמבר תפליג במסלולים מיוחדים באיים הקאריביים, כך שחודשי החגים, למשל, עשויים להיות מועדים נעימים הרבה יותר וידידותיים לשייט. האפליקציה הייעודית של המסע מבטיחה רישום מוקדם לכל הסיורים והבילויים בים וביבשה, פעילות אשר לרוב מתומחרת בנפרד. ברוב המקומות ויתרנו על הטיול המאורגן וסיורי עיירות לטובת סיור ימי בסירת מנוע ורביצה ממושכת במים הצלולים והצוננים. חופי הים האדריאטי היו ללא ספק גולת הכותרת, שרק גולת כותרת אחת קטנה וממזרה הצליחה להתעלות עליה: מגבת קטנה עמוסה בפתיתי קרח שקיבלה את פנינו בכניסה לסירת המנוע בדרך לסיפון האם. זה היה רגע של חסד ומי שחשב על הפרט הזה הוא גאון בין-לאומי, שמו יתברך. להתנתק מהעולם מעולם לא עליתי על ספינת תענוגות, אם לא מחשיבים את שעות הצפייה הממושכות שלי בתוכנית 'ספינת האהבה' אי שם בשנות ה-70 בואכה 80, ההרפתקאות הימיות של צוות הספינה, הכוללת את קפטן סטובינג, דוק, ג'ולי ועוד, נחשבו להתגלמות החופשה החלומית. כמה אקשן וסיפורים, ובעיקר רומנים שנרקמו ונפרמו. כמו ההבטחה בשיר הנושא בתרגום קליל: "ספינת האהבה תצא בקרוב לסיבוב נוסף, ספינת האהבה היא הבטחה - אז קבע מסלול להרפתקה". מיהם האנשים ומה הם מחפשים על סיפונה של האקספלורה, הייתה השאלה הדמיונית שהפניתי לנוכחים. התשובה לרוב הגיעה מההרכב: מקבוצות משפחתיות, גרעניות ומורחבות, דרך קבוצות חברים וזוגות בשלב הכי רומנטי בחייהם ועד מבוגרים עתירי ממון וסטייל ונשים המבקשות לטייל בסביבה בטוחה. האקספלורה 1 היא פרויקט של חברת השייט MSC, עסק משפחתי המתגאה בהיותו חלק מעולם השייט והספנות כבר 300 שנה, ולצד הפעילות העסקית התוססת, מפתחים תוכניות ייחודיות של שמירה על הים והסביבה. המטרה של החברה לייצר שייט אחר. בחוויה שלי היה השייט כארוחת טעימות, הזדמנות לחוויות שונות, מגוונות, כך שהשלם גדול מסך חלקיו. ואחרי כל כך הרבה סיפורים הגיע המקום לשאלה שלכם, נו, וכמה?יושבים? יופי זה הולך ככה: מחיר לשבוע מתחיל ב-3,800 יורו לאדם בסוויטה זוגית. אם לא נבהלתם, פרטים נוספים תמצאו באתר החברה. חופשה יקרה ומצד שני תקבלו חוויה לחיים של 'הכול כלול' של הביוקר. בשיחה עם קפטן האונייה פיאטרו סינסי, הוא תיאר את עבודתו כמי שחי על ענן, "אני חי מנותק מהעולם למשך כמה חודשי הפלגה", אמר, "עד כדי כך שאני מאבד לחלוטין את ספירת הימים לטובת שמות הנמלים שבהם אנחנו עוגנים". שייט במובנים רבים הוא חוויה של ניתוק וכניסה לבועה. במציאות הכואבת שנכפתה עלינו כאן נראה כי ניתוק זמני מהמציאות עשוי להיות מרכיב חיוני בהנאה מהחופשה.  *הכותבת הייתה אורחת של חברת אקספלורה.explorajourneys.com/int/en

למרות הקושי והכאב, ואולי דווקא בגללם, שיעור התיירים שמגיעים השנה ליוון מישראל גדול אפילו מהרגיל. רבים חוזרים למקומות אהובים, אבל רבים אחרים פוגשים את הארץ הגדולה והיפהפייה הזאת לראשונה, והם מבקשים לדעת באיזה אי הם יחוו את החופשה הכי נהדרת. בספר שכתבתי עם בן זוגי שמוליק שם-טוב בחרנו לספר על 23 איים, לכל אחד מהם אופי, היסטוריה, מסורת, נוף וחופים ומפרצים ואפילו טעמים משלו. למשל אנדרוס, אי קצת פחות מוכר לישראלים, אבל קרוב לאתונה, מתגאה (בצדק) בהיסטוריה מפוארת, ויש בו הכול לכולם, כולל מסלולי הליכה מסומנים בכמה דרגות קושי. הגענו אליו בפעם הראשונה עם הסירה שלנו, 'פורטונה', מהים. שמוליק סבל מכאבי גב נוראיים (בספר גוללנו את כל סיפור הטיפול הרפואי המופלא שזכה לו באי). יום אחרי שהתאושש מהזריקה המעולה שקיבל שהשכיחה לו את הכאב, נעלנו נעלי הליכה, שכרנו רכב קטן וגילינו אי מרהיב. שמוליק טוען עד היום שהטיול באי הבטיח את הזוגיות שלנו לעד. רוצים להבטיח שהזוגיות שלכם תישאר לנצח? בואו אחרינו לאנדרוס. לרכישת הספר באתר: greecelove.co.il גשר האהבה באנדרוס שמוליק:את המשפט הבא שמעתי משייטים בריטים באחד מביקורינו הראשונים באי. "זוגות שמגיעים לאנדרוס", הם אמרו, "חייבים להתנשק על גשר האוהבים". צחקתי, אבל כשחזרנו שוב לאי אמרתי לאבירמה: חייבים. עשתה פרצוף, אבל בסוף התרצתה. איך תגיעו? רדו מהמבצר שמשקיף על מפרץ קורתיו הגדול (Ormos Korthiou) לכיוון המפרץ. לאחר קילומטרים אחדים תגיעו לכפר אפיסקופיו (Episkopio). יש לכפר שתיכניסות, תחתונה ועליונה. היכנסו בתחתונה וחנו בלי לחסום את כביש הגישה. משם המשיכו בשביל מסומן בחיצים דהויים, תחילה בין בתי הכפר ואחר כך בין שדות מעובדים ומרעה. פה ושם תראו שלט עם ארבע מלים ביוונית: Το γεφύρι της αγάπης, גשר האהבה. ב-2013 צילם כאן הבמאי היווני פנדליס וולגריס סרט המבוסס על רב המכר של רעייתו יואנה קריסטיאני, 'אנגליה הקטנה'. הסרט זכה להצלחה קופתית עצומה, ומאז הגיעו אליו המוני מבקרים, והפיצו את האגדה על אהבת הנצח המובטחת למתנשקים שם. אבירמה:ברור לי שמי שמפיץ את האגדה הזאת לא ראה את הסרט ולא מכיר את ההיסטוריה של אנדרוס. 'אנגליה הקטנה' הוא שם החיבה שנתנו תושבי אנדרוס לאי שלהם בתקופה שבין שתי המלחמות. רוב הגברים באי היו יורדי ים, קפיטנים, בעלי ספינות ומלחים פשוטים, והנשים - אלמנות ואלמנות קש - נשארו לבדן באי סחוף הרוחות וניסו להחזיק מעמד נפשית וכלכלית. 'אנגליה הקטנה' היה גם שמה של ספינת הסוחר שאחד מגיבורי הסרט, ספירוס, יתום עני ויפה תואר, קנה כשהתעשר. אבל הסיפור עצמו לגמרי לא רומנטי. אבי המשפחה, קפיטן ותיק, נעלם בארגנטינה והאם המרירה מגדלת את הבנות אוסה ומוסחה לבדה. אוסה הבכורה מאוהבת בחשאי בספירוס היפה, והיא מתנשקת איתו בלהט על הגשר ונשבעתלאהוב אותו לנצח. היא לא מגלה את הרומן לאף אחד, גם לא לאחותה הצעירה מוסחה. אבל כשספירוס יוצא להפלגה ארוכה אמה מאלצת אותה להינשא לגבר אחר, בעל נכסים. דעתה של אוסה האומללה נטרפת עליה כשספירוס חוזר. עכשיו הוא כבר קפיטן, ואמה משיאה לו את מוסחה. מכאן והלאה זו טרגדיה יוונית מצמררת. מלחמת העולם השנייה פורצת, טורפדו פוגעת ב'אנגליה הקטנה' וספירוס ורוב אנשי צוותו אובדים בים. דווקא בעלה של אוסה שורד, אבל כשראש הכפר בא לספר למשפחה את החדשות הנוראות, היא מתעלמת מבעלההחי וזועקת "ספירוס אהובי!". האמת האיומה מתגלה לאחותה. השתיים מתנכרות זו לזו. אוסה גוועת מצער. בעלה עוזב עם הילדים לניו יורק. המשפחה מתפוררת והאי כולו מתבוסס באבל על מאות הימאים שנהרגו. ואז, כשנדמה שהכול אבד ומת, מציף חודש מאי את הכול בפריחה מסחררת, המלחמה מסתיימת והחיים מתחילים מחדש. הסרט זימן לי היכרות יוצאת דופן עם הבורגנות היוונית האירופית שחיה כאן. אנדרוס לא היה מעולם אי של עובדי אדמה אלא של יורדי ים ואנשי מסחר שראו עולם וקנו ידע ותרבות עשירה. אבל מי אני שאקלקל אגדות אורבניות (ונשיקה!) בגלל עלילה והיסטוריה כאובה? שמוליק:הגענו לכפר בצהריים. היה חם, תעינו בדרך. הסתבכנו בסמטאות הצרות, ולבסוף עברנו ליד חלקת ירקות. איש בבגדי עבודה עדר בין שיחי עגבניות. שאלתי אותו על הגשר. הוא לא הגיב. כשאבירמה פנתה אליו ביוונית הוא חייך."באתם להתנשק?""זה עוזר?" שאלתי."ברור", הוא צחק. "בכל אופן, אם לא יעזור לא יזיק", והורה על השביל הנכון. המשכנו ללכת דרך השדות. רק פעיית הכבשים ופכפוך מי הנחל הפרו את הדממה. ואז, בקצה השביל, נגלה הגשר הבנוי כולו צפחה כהה. אני התעקשתי לשבת בדיוק במרכז, כמו ספירוס ואוסה. עזבי טרגדיות, אמרתי לאבירמה. האגדה של הימאים יותר יפה. אזהתנשקנו על הגשר נשיקה ארוכה, וכמובטח - עד היום האהבה שלנו מחזיקה מעמד... מוזמנים לנסות. אנדרוס הגעה: מעבורת מהיבשה (רפינה או פיראוס) או מהאיים הסמוכים. שדה תעופה: אין. גודל: גדול. תושבים: 10,000. לינה: מלונות, חדרים ודירות להשכרה. אופי החופשה: טיולי הליכה, טיולים רומנטיים. בדידות רומנטית במפרצים. ילדים: שאוהבים ויכולים לטייל. תיירים: בינוני. אטרקציות: מסלולי הטיולים, המעיינות בהר, ה'חורה' היפהפייה, המפרצים הנסתרים. עונה: מיוני עד סוף ספטמבר. (מתוך סיפור אהבה - מסע באיי יוון', מאת אבירמה גולן ושמוליק שם-טוב)

לילות כוכבים - תצפית כוכבים במכתש רמון אין ספק שהזמן המושלם לחוויה מחוץ לבית ביולי-אוגוסט היא לאחר שהשמש היוקדת כבר שוקעת. כשהחופש הגדול בעיצומו גם שעת השינה של הילדים הולכת ומתאחרת, אז למה שלא ננצל את ההזדמנות לחוויה לילית לכל המשפחה? למשל: תצפית כוכבים במכתש רמון תחת שמי המדבר הפתוחים. אחרי שנים של ניסיון בתצפית כוכבים כמדריכים, עם הבנה מעמיקה בעולמות האסטרונומיה ובעבודה עם ציוד אסטרונומי, החליטו דניאל כהן וגיא שטיין לצאת לדרך עם 'לילות כוכבים'. "שנינו אהבנו את התחום ודיברנו על הכוכבים בלי סוף. יצאנו לבד, עם חברים ועם משפחה כשבאו לבקר, והפכנו את הצפייה בכוכבים לחלק מהשגרה שלנו גם מחוץ לעבודה. לאחר לא מעט ניסיון בתחום התחלנו להבין מאנשים שעברו איתנו את החוויה, שיש פה משהו מיוחד. הבנו שהצפייה בכוכבים היא לא רק אטרקציה מדברית, אלא היא באמת יכולה להיות חוויה משמעותית בחייו של כל אדם, חוויה אינטלקטואלית, פסיכולוגית ואפילו תרפויטית", מספר שטיין. "ההבנה שאנחנו מעבירים פה מסע שמנתק את המשתתפים לרגע מחיי העיר ומדאגות היום-יום ושם להם ולנו פרופורציות, דחף אותנו להציע את החוויה הזו בתנאים שאנחנו מייצרים ובסטינג שמתאים לקבוצות עם אופי שונה. ואת זה יכולנו לחלום ולבצע רק לבד. ומשם יצאנו לדרך משותפת ועצמאית". לחוויית תצפית הכוכבים הם מביאים את הציוד האופטי הטוב ביותר ומגוון טלסקופים שמספקים חוויית תצפית חדה על שמי המדבר.תוכלו לבחור את החוויה המתאימה לכם מבין כמה אפשרויות: תצפית כרטיסים הפתוחהלקהל הרחב מתקיימת כמעט בכל ערב ב-20:30 ונמשכת כשעתיים, בעלות 150 ש"ח למשתתף. התצפית מתאימה לכל גיל ולכל רמה, וכוללת סקירת כיפת השמים תוך הסבר על עקרונות באסטרונומיה וצלילה למיתולוגיות בהשראת הכוכבים, בליווי לייזר פוינטר, ולאחריה תצפית דרך עדשות הטלסקופ. באזור התצפית פינת ישיבה מדברית, עם מחצלות, מזרנים וכריות וטלסקופ לכל עשרה אנשים; אם תרצו תוכלו לבחור בחוויית תצפית פרטית בתיאום מראש, המותאמת למשפחות וכוללת אפשרות לתוספות שיעמיקו את החוויה, כמו מדורה עם תה, קפה ומרשמלו (או כזו הכוללת יין מתוצרת מקומית לגדולים) וכיוצא באלה; ותצפית רומנטית לזוגות (עם תוספות רומנטיות בהתאם, מדורה,יין ופלטת גבינות. מה צריך יותר מזה?) מופעי המטאורים נראים לאורך כל השנה, אך בחודש הקרוב ישנם כמה מופעים שלא כדאי לכם לפספס, כמו מופעו של כוכב הלכת שבתאי ושיא מטר הפרסיאדים שיראה בין ה-10 ל-14 באוגוסט (מומלץ לתאם הגעה מראש). starrynights.co.ilשמורת 'אור הכוכבים', מכתש רמון ציור בוטני בעפרונות - סדנה און ליין לסדנת הציור הבוטני של שרון רם לאור לא צריך להגיע עם ידע מוקדם, כישרון מיוחד ואפילו לא צריך לצאת מהבית (ומי רוצה לצאת מהבית בחום הזה?) כל מה שצריך זה צבעי עפרון ושעתיים פנויות. מדובר בקורס און ליין שכולל שלושה שיעורים, שעתיים כל שיעור, ובו מסבירה רם לאור כיצד להפוך כל צורה אקראית לפרח בוטני באמצעות טכניקה בסיסית, פשוטה וקלה, שמעודדת חופש, הנאה וביטוי - והתוצאות מפתיעות. "המטרה של שיטת 'שחרור יצירתי' היא לפתח חופש יצירתי וגמישות מחשבתית, ולאפשר גדילה והתרחבות לאזורים פחות מוכרים במוח שלנו, להיפתח לרעיונות חדשים ולחקור את המהות הפנימית הייחודית והמקורית שלנו", מספרת רם לאור. 'ציור בוטני בעפרונות' הוא למעשה אחד מתוך מיני קורסים מ'בית הספר לשחרור יצירתי של שרון רם לאור', כמו 'חבצלות מים בהשראת קלוד מונה', 'פרחים במכחולים', 'קקטוסים יהלומים ונוצות' ו'משחקים יצירתיים לילדים וגם להורים'. החל מ-7 באוקטובר רם לאור עובדת גם עם המעגל הראשון שנפגע באותם ימים, חיילים, תושבי העוטף ומפונים. תפסתי אותה לשיחה באמצע סדנה שהעבירה במחלקת שיקום לקבוצת חיילים: "אם קודם היה נדמה שהסדנאות מתאימות רק לאנשים שאוהבים ציור, היום ברור כי כל אחד זקוק לזה ויכול להרוויח מזה. סדנאות הציור הן הרבה מעבר לציור, הן דרך לרפא את עצמנו ולייצר לעצמנו שלוות נפש, הן דרך לעבור מדפוס חשיבה מקובע לדפוס חשיבה מתפתח. המשתתפים עוברים תהליכים רגשיים תוך כדי עבודה, ומדובר בתהליך מחזק ומרפא את הנפש, שכל כך חיוני לתקופה זו", מספרת רם לאור. הקורסים השונים מתאימים גם לילדים וגם למבוגרים, ונהדרים גם כחוויה משפחתית וגם כחוויה אישית - זהירות, זה ממכר. מחיר: 288 ש"ח לשלושה שיעורים לצפייה בזמנכם החופשי, כמה ומתי שתרצו.sharonramlaor.ravpage.co.il/botanic.color.pencil הִיקָארוּ דוֹרוֹדַנְגוֹ - משחק יצירה יפני ייתכן שלהורים הסטריליים שבינינו הרעיון של משחק בבוץ עשוי להרתיע, אבל תאמינו שמדובר בחוויה שלא כדאי לפספס, לא הילדים וגם לא אתם - הִיקָארוּ דוֹרוֹדַנְגוֹ הוא משחק מסורתי שנהוג היה בקרב ילדים יפנים ולאחרונה התגלה מחדש, הכולל עיצוב כדורי בוץ בידיים, שעוברים ייבוש וליטוש עד לתוצר של כדור בוץ מושלם. לדברי שחר וואנו מ'עם אדמה' (withearth.org), מומחה לבנייה באדמה ובחומרים טבעיים, המעביר את סדנאות היקארו דורודנגו, מדובר בפעילות מדיטטיבית ומרגיעה, אומנות פשוטה של עבודה בידיים עם אדמה מהטבע. כל דורודנגו מייצג מקום, זמן וטכניקה ומאפשר לשמר אדמה המעוררת זיכרונות של בית או מסע. "שלבי הכנת הכדור דומים לשלבים בתוך מדיטציה. כשנמצאים במודעות משוחררת ונוכחת, אפשר לראות את המרכיבים שלנו מעבדים את הכדור", אומר וואנו. "בעבודה עם ילדים רואים את התהליכים שקורים באופןפשוט יחסית, כמו שילדים לרוב פועלים. אפשר לראות את גבולות הסקרנות תחילה, את הרצון להגיע לתוצר, התחרות הטבעית שעשויה להיווצ בין ילדים להגיע לתוצאה הנחשקת, האכזבה עד כדי בכי ותסכול על חוסר ההצלחה הרגעי והכי כיף להיות שותףלשמחה ולהתרגשות שילדים מביאים. בסדנאות עם המבוגרים אבני הפינה לתחושות שעולות זהות". וואנו מספר כי בסדנאות הוא שואף כמה שפחות להיות מעורב בתהליך, כדי לאפשר למשתתף להגיע לחיבור בין הפעולה המורכבת למחשבה. "לפעמים זה לוקח זמן אבל כולם מצליחים אם לא מתייאשים מוקדם - ובסדנאות לילדים גם זה בסדר, למבוגרים אני לא מוותר...". היקארו דורודנגו משקף במידה רבה את רעיון הוואבי סאבי, כלומר 'למצוא יופי בדברים לא מושלמים'. "אחרי שעושים כדור אחד ומתחילים להבין את העניין, מגיעה השוואה ותשומת לב לפגמים. לפני רגע התרגשנו להבריק את הכדור עוד ועוד ורובו מבריק כמו מראה, אבל העיניים מאבדות את זה ונתקעות על השקעים הלא מושלמים. אפשר להיתקע בשלב הזה הרבה זמן וזה פתיר. אבל מבחינתי המסר הוא לראות את החלק היפה בכדור ובסוף באדם". הסדנאות מתקיימות בסטודיו 'השמורה' מטעם הוצאת 'אסיה'. כיוון שבחודש אוגוסט יוצא וואנו לפגרה, הסדנאות יתחדשו במהלך חודש ספטמבר. להרשמה: bit.ly/3xNwZljסטודיו השמורה י.ל. גורדון 30, תל אביב המלצה אישית דוד דביר, מנטור ויועץ מחול, ממליץ על ביקור במוזיאון האשליות: "אני סבא עסוק ומבלה עם הנכדים בארץ פעם בשבוע, ועם אלה מניו יורק בחופשות מולדת. בשנה שעברה, וגם השנה, מתקיים אירוע 'מוזיאון האשליות', וזה הכי קיץ כי זה מקום סגור וממוזג. מבחוץ זה נראה ביתן רגיל, אבל העיצוב הפנימי פתלתל ויש כאן מראות שמעוותות את הפנים, הגוף או יוצרות תופעה מוזרה. יש כאן דברים פסיכודליים, אפקטים ממוחשבים, ציורים על הקירות ודמויות שנראות אחרות. זה מאוד מעניין עם אפקטים מפתיעים ובלתי צפויים לגמרי. זה מתאים לילדים ולבני נוער וגם אני נהניתי בעצמי. הביתן לא גדול אבל מספק את הסחורה. אין תחושה של עומס, יש הרבה מקום ומובלעות קטנות ונישות שבכל אחתמשהו אחר, כך שזה לא מרגיש דחוס והומה מדי. בכל מקרה כדאי לבוא כשאין עומס כדי לא לעמוד בתור". museumofillusions.co.il נמל תל אביב, מתחם צפוני, מבנה 2

שתיים בסטייל - חנות יד שנייה 'שתיים בסטייל' היא חנות יד שנייה הפועלת למטרות מחזור, העברת ידיים, קהילה, שמירה על הסביבה ותרומה לעמותת תו המשווה - עמותה שמנגישה תרבות ומוזיקה לבעלי מוגבלויות. החנות נפתחה בפסח שנה שעברה ביוזמתן של כמה חברות טובות, שהחליטו באותם ימים לא פשוטים פוליטית וחברתית בישראל לייצר משהו נעים וטוב לנשמה. "כולנו אוהבות פרטי יד שנייה. גייסתי את החברות להביא פריטים מהארון האישי שלהן והתייצבנו במבנה של המחלבה הישנה בכפר ביל״ו ב'. פרסמנו שאנחנו מוכרות פריטים יד שנייה במחירים קטנים, וכל הכסף שייאסף יתרם לסלי מזון למען תושבי מועצה אזורית גזר, שזקוקים לעזרה", מספרת עידית קוסטיצקי טישל, מנהלת החנות, מעצבת אופנה, מאמנת בבישול ואפייה וסטייליסטית. "במהלך השבועיים הראשונים פקדו את החנות נשים וגברים, ילדים ונוער, התרשמו מהאווירה המדהימה, מהמתנדבות, מהאסתטיקה של המוצרים, בעיקר בגדים ואקססוריז, וביקשו בכל לשון של בקשה - תמשיכו גם אחרי פסח". עידית כינסה את החברות ואמרה להן שהיא מוכנה להמשיך, אבל רק אם הן איתה. הן נתנו את האור הירוק והמיזם יצא לדרך. בין המתנדבות מעצבת הפנים ("ואוהבת יד שנייה בכל רמ"ח אבריה") ורד שוויצר, הסטייליסטית והצלמת נטשה חיימוביץ, וגם יפה ("הסבתא של כולנו, שלוקחת אותנו בכיס הקטן, עם כל האנרגיות שלה"), אלינה, דיאנה, ענבר, אליזבט, בתיה, אילנית, יעלי, יעל ויעל, רונה, ציפי, רחלי ומיכל. "המיזם מבוסס כל כולו על התנדבות ונתינה, הן מצד המתנדבות והן מצד הלקוחות, שכמעט תמיד באות עם שקיות של פריטים מיוחדים ואיכותיים ואנחנו ממיינות בקפידה ומשאירות פריטים מיוחדים בלבד, כי אצלנו יש סטייל". *שעות הפתיחה של החנות מתפרסמות בתחילת השבוע, בקבוצת הפייסבוק והוואטסאפ, ומשתנות בכל שבוע על פי זמינות המתנדבות. שתיים בסטייל - חנות יד 2 קהילתית ההדרים 39 כפר ביל"ו ב' (ליד המכולת)קֹוקֵדָמָה - סדנת גינון בטכניקה יפנית רעות אגם, מעצבת בצמחי Indoor בטכניקת הגינון היפני 'קֹוקֵדָמָה', היא הבעלים של kokedamaslove העוסק בטכניקות גינון טבעיות, אקולוגיות וייחודיות, מלמדת בסדנה שאורכה שעתיים כיצד לייצר בעצמכם 'קוקדמה': "הקוקדמה היא פלנטה של חיים שנולדה בשורשי התרבות היפנית ומכילה את עקרונות הוואבי סאבי, אסתטיקה המקדשת את היופי שבלא גמור או מושלם ומניחה על הבמה את הסדוק, השביר, הלא מעוגל, בעל הקמטים והעירום", מסבירה אגם. בסדנה היא מזמינה את המשתתפים לבטא את עצמם דרך האדמה, לגעת בה, ליצוק ממנה כדורים וללמוד כיצד לשתול בה צמחים חיים ולעבוד עם מרבדי הטחב הירוק וחומרי גלם טבעיים נוספים. את הקוקדמות בסדנה מכינים ממבחר צמחים עשיר המתאים לכל חלל וסוג תאורה. מדובר בסדנה מקצועית שבה לומדים אודות שיטות הגינון ואופן הטיפול בצמחים שונים. את הקוקדמות תוכלו לתלות בדרכים שונות בחלל וליצור גינת אוויר קטנה וקסומה. אגם, שמגיעה מעולם האריגה ובוגרת שנקר בעיצוב טקסטיל, יוצרת בשש השנים האחרונות במסגרת העסק שלה עיצוב דרך עולם הצומח. "אני מאמינה ומרגישה שחיבור טוב בין הגוף שלנו לאדמה ולתודעת הצמחים הוא חיוני וחשוב וחלק מהמסע שלנו כאן בכדור שעליו אנחנו חיים". המשתתפים בסדנה יוצאים עם שתי קוקדמות ממבחר צמחים עשיר, שתי תחתיות חרס להנחת הקוקדמות, שני מתלים לתלייה מהאוויר, מבחר עשיר של חומרי גלם טבעיים להכנת הקוקדמה וספרון הוראות טיפול והנחיות. "הקוקדמה קוראת לנו לפרוץ את תבנית החשיבה הקיימת לגבי עיצוב וגינון", מסכמת אגם ומזמינה כל אחד ואחת (מגיל 12ומעלה) להצטרף לסדנה. מחיר: 280 ש"ח לסדנה, כולל הנחייה,ציוד וחומרים לשתי קוקדמותלהרשמה: kokedamaslove.com/workshop פודקאסט - לצאת למסע בלי לקום מהכורסה  אם המחירים והמצב הכניעו אתכם והחלטתם להישאר הפעם בארץ, תוכלו ליהנות ממסעות בעולם בפודקאסט של אהרון מילר Explorer Armchair או בתרגום חופשי 'מטיילים מהכורסה' - בפודקאסט מתארחים ההרפתקנים הגדולים בעולם שמשתפים את מילר ואת המאזינים בסיפורי מסע מטורפים ברחבי הגלובס. עקבו אחר תרמילאית אופני האקסטרים קאט ג'אפי, כשהיא מתחרה במרוץ ההר של דרך המשי - מרוץ אופני ההרים הקשה ביותר על פני כדור הארץ, העיתונאי סיימון פרקר שהחליט לנסוע במשך שבועיים וכ-4,000 קילומטר לאורך הודו בריקשה בלבד או קונרד אנקר, שמספר על הטיפוסלפסגת 'סנפיר הכריש' של הר מרו בפסגות ההימאליה של צפון הודו, מהמסלולים הקשים, המסוכנים והיפים על פני כדור הארץ. תוכלו גם ללמוד על ההיסטוריה של סאן פרנסיסקו דרך מפעיל הרכבל האגדי, על תולדות הבלוז ביוטה או תולדות מוזיקת הנשמה והרוקנ'רול בממפיס, היכן שאלביס פרסלי התגלה במקרה. הפרקים ערוכים היטב, מלווים באפקטים קוליים דרמטיים שלא ישאירו לכם ברירה אלא להיסחף לחוויה. כל שנותר לכם זה לעצום את העיניים ולדמיין שאתם שם, במקומות היפים בעולם. להאזנה: armchair-explorer.com משיבי רוח - תוכנית לימודים באוניברסיטת תל אביב הקיץ הוא לא רק עונת החופשות וחוף הים, אלא גם תקופה מכרעת עבור אלה השוקלים את עתידם האקדמי. בעוד השמש קופחת בחוץ, זהו הזמן האידיאלי להתבונן פנימה ולקבל החלטות משמעותיות לגבי השנה הקרובה. תוכנית 'משיבי הרוח', תוכנית מנדל למנהיגות רוח בקהילה שבאוניברסיטת תל אביב, הייתה אמורה לצאת לדרך בסמסטר א' של שנת הלימודים הקודמת, שכזכור נדחתה שוב ושוב על רקע מלחמת חרבות ברזל. באותם ימים הציפו את המדינה אין-ספור יוזמות של אזרחים מן השורה, שהרגישו כי אינם יכולים לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהמדינה נמצאת במשבר הגדול ביותר שידעה מאז הקמתה. לצד הכאב העצום שחווינו כאומה הלכה וצמחה אמונה חדשה ברוח האדם. אחרי דחייה של סמסטר, יצאה לדרך תוכנית 'משיבי הרוח' בחודש מרץ האחרון. מדובר בתוכנית לימודי תעודה של הפקולטה למדעי הרוח, שנמשכת שנה אקדמית אחת. מטרת התוכנית לקדם מנהיגות חברתית ברוח ערכי כבוד האדם, שוויון, חירות, אחריות חברתית, חמלה, התפתחות אישית, חשיבה ביקורתית וכיוצא באלה. דרך למידה ודיון בתכנים המרכזים של מדעי הרוח, מקדמים התלמידים יוזמות משלהם שמטרתן לייצר אימפקט חיובי בקהילה, בארגונים שונים ובחברה הישראלית בכלל. ד"ר רוני הלפרן, ראשת התוכנית, מספרת על יוזמות שעלו במחזור הלימודים הראשון על רקע המלחמה המתחוללת, כמו סדנה לחיזוק דימוי גוף, הערכה עצמית ואיכות חיים לפצועי המלחמה ונפגעי פעולות האיבה, של התלמידה מעין קרת: "מטרת הסדנה היא לאפשר התמודדות עם תחושת הזרות והניכור כלפי הגוף שחוו אנשים אחרי חוויה טראומטית של פציעה או פיגוע". מיזם נוסף הוא של אלעד מאור, הנקרא 'צומחת שוב': "אלעד, שהוא קיבוצניק בעצמו, ביקש ללוות אנשי קיבוץ מפונים המנותקים מביתם ומחיי הקהילה, ויחד עימם להחזיר את הטקסים והחגים למרכז העשייה הקהילתית. כך גם יישמר ה'יחד' הישן וגם יתאפשר לתת ביטוי הן לחוויות הנוכחיות מאז 7 באוקטובר והן לשאיפות לעתיד", מספרת ד"ר הלפרן. שנת הלימודים תשפ"ה מיועדת להיפתח בסמסטר חורף הקרוב, נובמבר 2024. הלימודים מתקיימים בימי חמישי באוניברסיטת תל אביב ובמקביל יתקיימו ימי עיון, סיורים בקהילה ותהליכי ליווי אישיים בתחומי היזמות והמחקר. דרישות הלימודים הם תואר ראשון לפחות (למעט מקרים חריגים) עם עדיפות לבוגרות ובוגרי מדעי הרוח. שימו לב כי מועד הגשת המועמדויות מתקרב לסיומו וניתן יהיה להגיש מועמדות עד 8 באוגוסט 2024. זוהי ההזדמנות האחרונה לתפוס את הרכבת ולהצטרף למסע מרתק של למידה והתפתחות אישית. לפרטים נוספים והרשמה: humanities.tau.ac.il/mandel/mr/about

1. שיר סופר. ניגון מרפאחוויית הצלילים המדיטטיבית של הקערות הטיבטיות ושאר כלי הנגינה הנדירים והעתיקים של שיר סופר יוצרים קסם. סופר הוא מוזיקאי יוצא דופן שפיתח שיטה טיפולית - 'קול וצליל', המבוססת על ידע עתיק לצד עכשווי. השיטה של סופר יוצרת חוויה עשירה, מרגיעה, משחררת ומפתיעה. הטיפול בסטודיו הנעים שלו ביישוב הררית, תוך שילוב בין כלים שונים, עוטף בצלילים המייצרים ויברציות בגוף, לעיתים מעוררות ולעיתים מרגיעות, שמביאות לשחרור מחשבות, לאיזון וכן לפתיחת מוקדים אנרגטיים חסומים. הנגינה העדינה של שיר על גבי הקערות הטיבטיות (פעמון מיוחד העשוי משבע מתכות שונות, המיועד לריפוי, תפילה ומדיטציה) שמונחות על הגוף בשילוב הקולנים (כלי נגינה בצורת מזלג מאלומיניום) והגונגים, יוצרים יחד צלילים עוצמתיים בעלי תהודה ארוכה, הפותחים את הלב הגוף ובעיקר את מרחב ההקשבה ומביאים לריחוף באופן הרמוני בגוף ובנפש. מדובר בסוג תדרים חדש שלא ידענו על קיומם - כדאי ונעים להכיר. sheerel.com050-7933813 2. נמרוד קאופמן. לנשום. לחיות. לאהוב"אנו חיים בדיוק כמו שאנו נושמים", אומר נמרוד קאופמן, מטפל ומלווה תהליכי עומק וריפוי בעזרת נשימה. נמרוד חוקר ומתרגל מזה שנים רבות את עולמות הנשימה, מייסד ומלמד בבית הספר לתרפיה בנשימה - Breath Therapy Institute. "הנשימה היא כליבסיסי והכי חזק שהאדם קיבל על מנת לווסת את מערכותיו הפנימיות, באמצעותה הוא פוגש את החיים ומקיים את האינטראקציה של חילוף החומרים עם העולם והסביבה. הנשימה משפיעה על כל מערכות הגוף, על הרגשות, על האופן שבו המוח פועל והיא מאוד פשוטה לשימוש". בסדנה הנושמת שנמרוד מעביר נזכה לפגוש את עצמנו מחדש. נלמד להשתמש בנשימה, בתנועה, במוזיקה, בקול ובמגע כדי לפרק את מערכת ההגנההגופנית, הרגשית והמנטלית ולפתוח את ה'שריון' שבנינו סביבנו. שאיפה עמוקה מכניסה לגוף שלנו חמצן, שמגיע בדיוק למקומות הזקוקים להתעוררות, לאוורור ולהתרחבות. חסמים רגשיים לא מודעים שמנהלים אותנו צפים ומשתחררים, כך נוצרת תחושה של חדות, בהירות וחיות. הנשימה היא למעשה תרופת פלא לשחרור וויסות חסמים רגשיים, חרדות וסטרס - זהו כלי מהיר ועוצמתי בשימוש עצמי שמפיח בנו חיים. שימו לב לנשימה שלכם, זה ממש פשוט. Nimrodkaufman.com 054-5353777 3. חן זיו. אדמה. מים. מגעEartherapy - מה קורה כשספא קדמוני פוגש חמאם טורקי? חן זיו, פסלת ואומנית רב-תחומית, מזמינה אתכם להיחשף באומץ בהיכל היצירה החוויתי והמסעיר שלה בהרצליה. חן תוביל אתכם בעדינות וברגישות מופלאה למסע עמוק, אינטימי, חסר זמן, משחרר ומקרקע. המסע של חן מוביל למעברים בין מצבי צבירה משתנים - מתנועה לקיפאון, מחום לקור, מרכות לקושי ומשם להתקלפות וגילוי. זהו תהליך אינטואיטיבי תוך היכרות והתנסות עם אדמת פרא: החרסית הלבנה, העתיקה ביותר על כדור הארץ, שבהעשרות מינרלים טבעיים. החרסית החמה או הקרה עוטפת בנעימות מופלאה את העור, מטהרת את הנפש והגוף ומותירה אותו חדש, נקי וצעיר. זוהי התקלפות מנטלית ופיזית הסופחת רעלים ותאים מתים דרך מגע עמוק, תוך עיסוי עם מים זורמים ועיטוף ביריעות כותנה, שמביאה לתחושה נפלאה של שחרור והנאה. כל טקס הוא מסע אחר המותאם במיוחד עבור המשתתפים: החלל, פס הקול, הטעמים, הריחות והמגע, רק החומר הלבןהמופלא, שבו סוד הנעורים של האדמה, לא משתנה. עשו לעצמכם טוב ובואו. chenzivart.com 054-4220626 4. גילי אדלר. להחזיר את הצבע לחיים"כולנו פוגשים סביבנו צבעים, הם מקיפים אותנו ולא במקרה. לצבעים יש כוחות וסודות. צבע הוא תדר המעורר בתוכנו רגש המחובר למסע החיים האישי של כל אחד מאיתנו", אומרת גילי אדלר, מפתחת Colorbration - שיטת טיפול המבוססת על מסורות עתיקות יומין של ריפוי בצבעים. השיטה מתמקדת במשמעות הייחודית שיש לכל צבע עבור כל אחד מאיתנו. גילי מזמינה את המשתתפים ליצור מנדלת פרחים מרגשת שמהווה מפת צבעים אישית ובאמצעותה ניתן לנווט את הכוח של הצבעים שיעשו לכם טוב ויחברו אתכם לתודעת השפע. זוהי חוויה יצירתית, צבעונית ומרחיבת לב, שדרכה ניתן לחקור ולפענח את מערכת ההפעלה האישית שלנו דרך הצבעים. התהליך תרפויטי שמוביל לשינוי הרגלים, לאיזון רגשי, להתפתחות ולהרמוניה. לצבעים יש משמעות רבה עבורנו - בואו לפגוש את עצמכם דרכם וליצור מעגל Colorbration. colorbration.love 054-4609060 5. ד"ר לייה נאור. מסעות עומק בטבעלעצור את קצב החיים, לשחרר מחשבות, דפוסים והרגלים ולייצר מציאות חדשה ומיטבית במרחבי הטבע. את כל הטוב הזה מציעה ד"ר לייה נאור, המשלבת את אהבתה לטבע ולאדם דרך מחקר, טיפול והובלת מסעות בטבע לא.נשים המבקשים שינוי והתפתחות. "בעידן המודרני המאופיין בריחוק מהטבע איבדנו את היכולת להיות ביחסים עם המרחב הטבעי ולנצל אותו כמשאב של צמיחה וריפוי. המסעות שאני מובילה במרחבי הטבע החיצוני מהווים ערוץ ישיר ובלתי תלוי לגילוי, שינוי והתפתחות של הטבע הפנימי שלנו. אני מאמינה שהטבע הוא משאב לחיות, לחירות ולריפוי". המסעות של לייה נעדרי זמן ומלאי מסתורין. כלי הטיפול שהיא מציעה מגוונים, ובהם: דמיון עמוק, חלימה, אתגר, דרמה, אומנות, סיפור, מוזיקה, תנועה וכתיבה. זוהי חוויה הוליסטית של גוף ונפש, רוחוחומר עם הרבה יופי טבעי פראי שיודע לחבק - מקום מרוחק שבו תרגישו בבית. לייה גם הקימה וייסדה מרכזי מרפא ברחבי הארץ לנפגעי המלחמה ולקהילת שורדי הנובה. בימים אלו היא מלווה מסעות בטבע עבור חיילים בהתמודדות עם מצבי פוסט טראומה. leanaor.com 052-2511595

מתכון לגלידה מעודפי פירות ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק הוא היסטוריון של רפואה ותזונה, המאמין בשילוב של חקלאות מקומית והצלת מזון. "קיץ זו עונת הפירות ואנחנו צורכים הרבה פירות, וכדאי לצרוךאת אלה שגדלו כאן ולתמוך בחקלאות המקומית. פירות רכים שלא הספקנו לאכול אפשר לחתוך ולהקפיא ולהכין בבלנדר גלידה טבעית עם תמרים. אנחנו תמיד מחזיקים במקפיא פירות, וכשבא לנו מוציאים ועושים גלידה. חלק גדול מהמזון שאנחנו מבזבזים זה אצלנובבית. הרבה אוכל הולך לפח וחבל כי אפשר לעשות כל מיני פעולות שיעזרו לא לזרוק אוכל ולמנוע בזבוז. גלידת פירות זו דוגמה טובה". רכיבים5 פירות שונים חתוכים וקפואים (בננות, משמשים, אפרסקים, מנגו וכיוצא באלה)3 תמרים יבשים1/2 כוס מים הכנהמכניסים הכול למעבד מזון חזק ומערבלים ליצירת מרקם גלידתי חלק. מגישים טרי. איך מכינים מרגריטה אבטיח מוצלחת? מור קורל היא ברמנית שזכתה במקום הראשון בתחרות הברמנים Patrón Perfectionists העולמית. 'פטרון', היא מסבירה, הוא מותג טקילה מהגדולים בעולם. "מדי שנה פטרון מארח במקסיקו תחרות ברמנים-מיקסולוגים שמתמחים בקוקטיילים. שנה שעברה ייצגתי את ישראל בפעם השלישית בתחרות, שהיא אחת מהשתיים הגדולותבעולם, ובפעם הראשונה זכה בה נציג ישראלי. במאי האחרון התקיימה התחרות השנתית והוזמנתי אליה בתפקיד שופטת בין-לאומית". המתכון של קורל לקוקטייל טקילה אבטיח מבטיח הצלחה לכל טירון בתחום: רכיבים לכוס אחת3-4 קוביות אבטיח1 מנת טקילה (מנה = כוס שוט)1/2 מנה ליקר תפוזים1/2 מנה מיץ לימון טריקרחסודהעלי בזיליקום טריים הכנהבכוס גבוהה מועכים היטב במזלג את קוביות האבטיח עד למרקם כמעט נוזלי ואחיד, מוסיפים טקילה, ליקר תפוזים ומיץ לימון, קרח וסודה ומערבבים. מקשטים בכמה עלי בזיליקום טריים. אם מארחים אפשר להגדיל כמויות ולהכין בקנקן. במרכז תל אביב נמצאת Mochikva - חנות Bubble Tea ומוצ'י והמקום הכי מרענן להיות בו בקיץ. 'באבל תה', למי שלא מכיר, הוא תה עלים קר עם פניני טפיוקה, קרם שמנת וממתיק כזה או אחר. הבאבל תה של מוצ'יקווה עשוי מעלי תה מובחרים, משמנת ייחודית ואת הכול מכינים במקום מחומרי גלם טריים ואיכותיים בעבודת יד, גם את פניני הטפיוקה. כל המשקאות מגיעים גם בגרסה טבעונית וניתן להמתיקם לפי טעמכם. בנוסף תוכל להנות ממוצ'י, ממתק יפני מסורתי שמכינים מדי יום במקום ומגיע במגוון של טעמים ותוספות לבחירה. מוצ'יקווה מנוהל על ידי נשים בלבד, עולות חדשות. מדובר בחלל חם ומזמין וצוות ידידותי שתמיד שמח לסייע בבחירה מבין מגוון המוצרים, "מגיעים בשביל המוצ'י והבאבל תה ונשארים בשביל האווירה". איך בוחרים אבטיח טוב? עומר עדין, חקלאי מחצבה שבערבה התיכונה, הוא דור שני לחקלאים ומגדל עם הוריו רק אבטיחים על שטח של 400 דונם בשני מחזורים, זן ארמיס המוכר והוותיק בקיץ, זן גדול ואובלי, וזן פסניישן בסתיו. "שניהם זנים מתוקים עם חיי מדף טובים שעמידים בטמפרטורות גבוהות", מספר עומר. "אנחנו קוטפים את האבטיח לפי המוכנות שלו ופותחים כדי לבדוק מתיקות, לוודא שרמת הסוכר עומדת בסטנדרט". וזה הזמן לגלות את הסוד - איך נבטיח שהאבטיח שבחרנו מתוק ועסיסי בדיוק כמו שצריך? "האבטיחים מגיעים לשווקים בשיאם אבל יש כמה סימנים נוספים: קליפת האבטיח לא צריכה להיות חלקה, אלא עם מעין 'ורידים' בולטים. בנוסף יש לוודא שאין שערות קטנטנות באזור הגבעול. הדפיקה על האבטיח היא בעיקר בשביל החקלאים, שבודקים חלילות או שמא יש בו בקע פנימי או שעבר זמנו, ולפי הצליל אפשר לדעת מה מצבו: עמום זה בסדר והאבטיח מלא, ואם יש תחושת אקו חלולה - האבטיח עבר את שיאו.לפעמים ייתכן שאבטיח לא נקטף בזמן או הוחזק בחנות זמן ארוך מדי, ועדיין דפיקהעל האבטיח כבר התקבעה בהרגלים וכולם עושים את זה. לסיום, בשונה מכל מה שמופיעברשתות ובאגדות אורבניות אחרות - הכתם הצהוב שמופיע לפעמים על האבטיח מעידשהיה על הקרקע, ולמעשה אין לכתם שום משמעות אחרת".

שפתייםGuerlain מציגה את KissKiss Bee Glow Oil, שמן שפתיים ספוג דבש, המכיל 92% מרכיבים ממקור טבעי, מרקם שומני ומזין, מעניק לחות לזמן ממושך ומבטיח אפקט מיידי של נפח וברק. אהבנו במיוחד את הצבעוניות הרגועה והזוהרת. (כ-200 שקלים בחנויותהפארם והאון ליין). מנצנץהמוצר המנצח של הקיץ: 'נוקס אור פלורל' - גם שמן גוף, פנים ושיער מזינים ואיכותיים, גם ריח נעים ורגוע וגם קצת גוון ורדרד ושימרי המחזיק מעמד לאורך זמן (כ-100 שקלים ברשתות הפארם). מרענןחלום שלנו שמאוורר ענק עם שפריץ מים יהיה צמוד אלינו באשר נלך. נאלץ להסתפק בספריי המים הטרמליים של 'אוון'. הם נבדקו דרמטולוגית, מרככים את העור ובעיקרמרעננים. לפני, אחרי ותוך כדי איפור, ובכל רגע לפני שאת מרגישה שהנה את הולכת לאבד את זה. שפריץ, ותתחילי לנשום (כ-50 שקלים ברשתות הפארם). ריחזאת העונה להניח בצד את הבשמים הכבדים המעושנים לטובת ארומות קלילות ומרעננות, כמו למשל הבושם של שאנל, ה-Chance Eau Fraîche, המשלב בין מתיקות פרחונית של יסמין לריח הדרים מרעננן של אשכולית (כ-700 שקלים ברשתות הפארם ובחנויות קוסמטיקה און ליין). כוכב העונהאין רשימה בעולם הקוסמטיקה שמכבדת את עצמה, שלא מככב בה המוצר הרב-תכליתי הזה. למי שעדיין לא מכירה, זה הזמן. 'סופרגופ Glowscreen SPF 40', פריימר יום-יומי, שהוא למעשה לחות עם הגנה מהשמש. יש לו גימור זוהר ומושלם להכנת העור לאיפור והוא מגיע בכמה גוונים ובנוסף הוא מעניק זוהר לעור ונעים בצורה יוצאת דופן (מומלץ למרוח כל שעתיים). רק חסר שיקפל כביסה והוא בעל מושלם. (כ-130 שקלים ברשתותקוסמטיקה און ליין).

לפני כשנתיים נכנס למיון של ד"ר שחף שיבר גבר כבן 40 כשהוא מבולבל, צועק ומשתולל. "אנשי מד"א טיפלו בו לאחר שנמצא מסתובב ברחובות העיר באי-שקט, לא ידעו מה יש לו והעבירו אותו למיון. הוא הגיע אלינו עם חום גוף של 40 מעלות והבחנו שהוא לבוש בבגדי ספורט, ואז נפל לנו האסימון - אותו אדם השתתף במרתון תל אביב שנערך באותו יום, הוא סבל ממכת חום", כך מספרת ד"ר שחף שיבר, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה של בלינסון. "עשינו לו בדיקות וראינו שכל האיברים שלו נפגעו והתחלנו להעמיס עליו נוזלים וקירור. בגלל שהכליות כבר קרסו אשפזנו אותו בטיפול נמרץ. למוחרת היום הוא היה אדם חדש ולמעשה חוץ מהעובדה שהוא סיים את המרוץ - הוא לא זכר דבר". מכת חום, הידועה גם כ'מכת שמש', היא מחלת חום חמורה שבה חום הגוף עולה לטמפרטורה מסוכנת שמביאה לפגיעה במערכות הגוף השונות. "החום משפיע על מערכת העצבים שלנו ועל המצב הקוגניטיבי, ולכן בדרך כלל מכת חום תבוא לידי ביטוי במצבים כמו בבלבול ובירידה במצב ההכרה, והיא גורמת לפגיעה באיברים נוספים בגוף, עד כדי גרימת מוות". יש מי שנמצא בסיכון גבוה יותר למכות חום? "מכות חום שכיחות יותר בקיץ ובמיוחד בקרב אנשים שעוסקים בפעילות גופנית בסביבה חמה מאוד, בלי שתייה מספקת ומנוחה, כמו למשל במרוצים. כמעט בכל מרוץ יש לנו מטופל או שניים שמגיעים אלינו עם מכת חום. בקיץ אנו נחשפים לא אחת למקרים הקשים של ילדים שנשכחו ברכב ולמעשה נפטרו ממכת חום. בקבוצות סיכון נמצאים גם מי שמסיבות שונות לא מנדף זיעה כמו שצריך, כמו אלכוהוליסטים לדוגמה או אנשים מבוגרים שנוטלים טיפול תרופתי שמשפיע על מנגנוני ויסות בגוף". איך נדע אם מישהו סובל ממכת חום? "בדרך כלל אדם עם מכת חום יהיה סמוק מאוד, מזיע, מבולבל ותשוש וטמפרטורת הגוף שלו תהיה מעל 38 מעלות צלזיוס. חשוב לציין שלא מדובר בחום כתוצאה ממחלה זיהומית ולכן גם הטיפול הוא אחר. בחום שנגרם ממחלה זיהומית הגוף מייצר איזשהו חומר כתגובה לחיידק או וירוס שמעלה את טמפרטורת הגוף כדי להילחם בזיהום, ואז הטיפול הוא באמצעות תכשיר להורדת חום. כשיש מכת חום אקמול או אופטלגין לא יעזרו, שכן הטמפרטורה הגבוהה נובעת מכך שהגוף לא מצליח לנדף את עומס החום שבו. הטיפול הנכון הוא באמצעים חיצוניים ופנימיים של קירור. הטיפול בשטח כולל מעבר לצל, הורדת בגדים, הרטבת הגוף, קומפרסים קרים וכמובן שתיית מים. בדרך כלל האי-שקט והבלבול מצביעים על מידת החומרה, וכמובן טמפרטורת הגוף. בכל מקרה שבו חום הגוף הוא מעל 38 מעלות חשוב לפנות את האדם לבית החולים. כאן נוכל להשתמש באמצעים כמו עירוי של נוזלים קרים ולעיתים גם שטיפת קיבה כדי לקרר את הגוף מבפנים. חשוב גם לא לקרר את הגוף מהר מדי כדי למנוע מהגוף להיכנס למצב של הלם. כן חשוב לזהות שמדובר במכת חום ולטפל בהקדם, כי כשמפספסים את הרכבת, אפשר להגיע למצבים מסוכנים מאוד: פגיעה קוגניטיבית יכולה גם להגיע לכדי תרדמת, מכת חום יכולה להביא להפרעות קצב, לאי-ספיקת כליות, לשחרור של חומרים רעילים בגוף ובסופו של דבר למוות". ההתחממות הגלובלית לא העלתה את השכיחות למכות חום? "במקומות בעולם שמתמודדים עם גלי חום ולא מורגלים לכך כנראה שכן, גם משום שאין את האמצעים להתמודדות עם טמפרטורות גבוהות מאוד, כמו מזגנים למשל, וגם כי לא נוקטים שם באמצעי הזהירות הנדרשים, כמו הימנעות משהייה ממושכת בשמש, חבישת כובע, משקפי שמש, הקפדה על שתייה או הקפדה על פעילות גופנית בשעות היום המוקדמות או אחרי הצוהריים. בישראל לעומת זאת, בשנים האחרונות המודעות לסכנה עלתה מאוד ומנסים להימנע ממצבים כאלו. אם פעם נהלים בצבא כמו 'משמעת מים' הביאו למקרים רבים של מכות חום, היום מגיעים אלינו לבית החולים מקרים בודדים. בעשר השנים האחרונות התקבלו אצלנו בבית החולים כ-150 מקרים, מהם כ-50 מקרים קשים בלבד. כלומר נדרשים תנאי קיצון, כמו ריצה של עשרה קילומטרים בסביבה חמה מאוד כדי לחטוף מכת חום, וקשה מאוד למות מזה". *ד"ר שחף שיבר, מומחית לרפואה פנימית, רפואה דחופה וראומטולוגיה, מנהלת מלר"ד בלינסון

הכתבה בשיתוף רולטיים המשחקים האולימפיים, חגיגה עולמית של הישגיות ספורטיבית ואחווה בינלאומית, ממשיכים לרתק מאות מיליונים ברחבי הגלובוס. שורשיהם נטועים ביוון העתיקה, אך הם זכו לתחייה בעידן המודרני ב-1896 במטרה לקדם שלום ושיתוף פעולה בין אומות דרך השפה האוניברסלית של הספורט. כעת, כשאנו בעיצומם של המשחקים האולימפיים בפריז 2024, אנו עדים לאירוע ספורט מאחד, המסמל נקודת ציון נוספת של חדשנות וחתירה למצוינות, המגולמות ברוח התחרותית והידידותית שאפיינה את המשחקים לאורך הדורות. מותג שעוני היוקרה השוויצרי אומגה מהווה חלק אינטגרלי מהמשחקים האולימפיים והצלחתם, בהיותו סמל לדיוק ולאמינות. אומגה משמשת כחברה הרשמית שאמונה על מדידת הזמנים במשחקים האולימפיים מאז 1932. תפקיד זה כולל לא רק את התזמון המדויק של תחרויות הספורט המגוונות, אלא גם את הפיתוח והאבולוציה העקבית של הציוד החיוני שספורטאים כיום מסתמכים עליו. אומגה משמשת גם מודדת הזמנים במשחקים האולימפיים לנוער ובמשחקים הפראלימפיים. הודות לניסיון ולרמת הדיוק הבלתי מתפשרת, היא הרחיבה את אחריותה הן כמודדת הזמן והן כשותפה בתחרויות ספורט נוספות כגון אליפות גביע אמריקה בשיט, מרוץ האוקיינוס של וולוו, ליגת היהלום באתלטיקה, שחיה (FINA) ותחרויות גולף הכוללות את הטור השנתי של אליפות PGA.  מורשת של דיוקקצת היסטוריה: מסעה של אומגה במשחקים האולימפיים שהחל כאמור בתחרויות שנערכו ב-1932 בלוס אנג‘לס, סימן את תחילתה של מורשת מפוארת של דיוק ואמינות ללא פשרות. כחלק משלל הטכנולוגיות שאומגה פיתחה לצרכי תזמון התחרויות ניתן למצוא את ה-Magic Eye מצלמת קו הסיום שפותחה לרגל המשחקים האולימפיים בשנת 1948 בלונדון על מנת למדוד טווחי זמן בהפרשים של מאיות שניה; את פיתוח לוחות מגע במשחקים האולימפיים שנערכו בשנת 1964 בטוקיו ואפשרו מדידה אוטומטית ומדויקת של זמני הגעת השחיינים לקיר; וכן את מצלמת ה-Scan'O'Vision שמסוגלת לתעד עד 10,000תמונות בשנייה של קו הסיום - ומאפשרת מדידת תוצאות במקרים של גמר צמוד במיוחד. עם הצגת טכנולוגיות מדידה מתקדמות לצד שיפור תמידי של מכשירי התזמון, אומגה הייתה שותפה לכמה מהרגעים האייקוניים ביותר בתולדות הספורט. החברה מיצבה עצמה כמותג שחדשנות לצד חתירה למצוינות הינם ערך עליון עבורו בדומה לספורטאים המתחרים במשחקים האולימפיים. מעורבותה של אומגה במשחקים האולימפיים חורגת מגבולות הטכנולוגיה, החברה מלווה ומקדמת ספורטאים באופן פעיל כדוגמת מייקל פלפס, יוסיין בולט, ג‘סיקה אניס-היל, ועוד באמצעות שיתופי פעולה ייחודיים. שותפויות אלה לא רק מספקות תמיכה כספית לספורטאים אלא גם מהוות קרש קפיצה והזדמנות משמעותית לקידום הקריירה. מרדף בלתי פוסק אחר חדשנותעם היסטוריה עשירה של חדשנות, אומגה מייצרת שעוני יוקרה אשר משלבים טכנולוגיה חלוצית עם עיצוב מוקפד ואסתטיקה ייחודית. דודו פולטורק, בעלי ומנכ"ל רולטיים, היבואנית הרשמית של אומגה בישראל, מסביר כי "קולקציות המותג מציגות את ערך ההישגיות ואת החתירה למצוינות, להם מתלווה ערך היסטורי מהותי - הן עבור המותג והן עבור הספורטאים האולימפיים אותם הוא מקדם ומייצג". כדוגמה המגלמת את ערכי המותג מציינים באומגה את קולקציית Speedmaster בכלל ואת אחד מדגמי השעונים שהכי מזוהים עם אומגה בפרט - שעון ה-Speedmaster Moonwatch Professional. שעון זה שנמנה עם הסמלים האייקוניים ביותר בהיסטוריה, התפרסם הודות להיותו השעון הראשון שנענד על הירח וכן בזכות נוכחותו הרבה במשימות החלל של נאס"א. לצד זאת, דגם זה מגלם את מחויבותה הבלתי מתפשרת של אומגה לחדשנות ולדיוק, בדיוק כפי שהספורטאים האולימפיים מחויבים לאימונים ומשקיעים את כל כוחם בהישגיהם האולימפיים. השעון משלב בין עיצוב קלאסי לטכנולוגיה עכשווית, מה שהופך אותו לסמל למורשת המרדף הבלתי פוסק אחר דיוק וחדשנות כאחד. קולקציה ייחודית נוספת בעלת מורשת מפוארת של חתירה למצוינות, הינה קולקציית Seamaster - המציעה שעוני יוקרה המשלבים בקפידה עיצוב פונקציונלי לצד עמידות יוצאת דופן במים. כל שעון בקולקציה נועד לספק ביצועים מדויקים ואמינים, תוך שמירה על סגנון יוקרתי ואסתטיקה בפרטים הקטנים.אחד מהדגמים המובילים בקולקציה זו, מציין פולטורק, הוא ה-Aqua Terra 150M. השעון מיועד למי שמעריכים עיצוב יוקרתי אך גם מחפשים שעון עמיד ברמה יומיומית. הוא מציג עיצוב אלגנטי מעודן לצד חלוציות טכנולוגית. זאת מתוך השאיפה להתקדם תמיד - בדומה לספורטאים ששואפים תמיד קדימה במטרה לבחון בכל פעם מחדש את גבולות היכולת האנושית. "שעון Seamaster Aqua Terra הפך שם נרדף ליוקרה ולתו איכות גבוה - המתבטא בבקרת איכות קפדנית בהליך הייצור והעיצוב של דגמי הקולקציה; התוצאה היא דגמים אמינים המספקים דיוק ועמידות גבוהה, תוך שמירה על קו עיצובי מעודן ויוקרתי", הוא אומר. דגם נוסף מקולקציית Seamaster שייטול חלק השנה באולימפיאדה הינו השעון האייקוני והידוע Diver 300M, שמייצג גם הוא חדשנות ומצוינות בתחום שענות הספורט והיוקרה. באומגה מציינים כי שעון זה, המוכר בזכות עיצובו המרהיב ועמידותו המרשימה במים, משמש ככלי מדידה אלמנטרי וכהשראה לספורטאים המשתתפים במשחקים האולימפיים, כדוגמת אלוף העולם בשחייה לאון מרשן. ה-Seamaster M300 Diver מגלם בתוכו את הערכים החשובים של דיוק, אמינות ועמידות, שהם קריטיים הן בספורט והן בייצור שעוני יוקרה, מוסיפים שם. מחווה למשחקים ולעיר המארחת כמיטב המסורת, ולרגל חגיגת המשחקים האולימפיים בפריז השנה, בהם תציין אומגה את היותה מודדת הזמן הרשמית בתחרות בפעם ה-31 השיק המותג את שעון ה-Seamaster 300M Paris 2024; השעון מנציח את השותפות ואת התרומה של אומגה למשחקים האולימפיים, וכן שואב את השראתו מהעיצוב והשיק של פריז - העיר המארחת. השעון שיצא במהדורה מיוחדת מגיע עם עיצוב מעודן ויוקרתי, כשלצד זאת הוא שומר על רמת איכות גבוהה בכל הנוגע לפונקציות הצלילה שלו. בחברה מציינים כי הוא נוצר כמחווה למורשת המפוארת של אומגה, תוך חתירה למצוינות שמזוהה עימה ועם כל העוסקים בספורט תחרותי. את המהדורה המיוחדת של שעון Seamaster 300M Paris 2024 כמו גם את שאר שעוני אומגה ניתן להשיג באמצעות יצירת קשר עם נציג>>

נפתח בשורה התחתונה: נחשפתם לעבירה שנעשתה בקטין או חסר ישע והפוגע הוא סבא, דוד, מורה, מטפל או כל אדם אחר שאחראי על הקטין? אתם חייבים לדווח על כך. לא רק בגלל צו מצפונכם, לא רק כי כתוב בתורה 'לא תעמוד על דם רעך' אלא כי זה החוק. קוראים לזה 'חובת הדיווח', חובה שנכנסה לחוק העונשין לפני 35 שנה ועדיין רוב הציבור אינו מכיר אותה, ובמציאות שבה כ-70% מהפגיעות המיניות מתרחשות בתוך המשפחה, כולנו חייבים ללמוד אותה. מי שנתקל בסטטיסטיקות האלו על בסיס יום־יומי הם הרב אשר מלמד, מנכ"ל המרכז הישראלי למוגנות ועו"ד רעות אבירי, ראש תחום סיוע משפטי-פלילי במרכז ובוגרת 17 שנה כפרקליטה במחוז מרכז. "לפי המשפט הפלילי, על פי רוב אדם לא מחויב לדווח על עבירה. למשל, אם את יודעת שהשכן מכה את אשתו, את יכולה כמובן להיות השומרוני הטוב ולדווח על כך ולתקן את הדבר הזה אבל את לא מחויבת לכך. חובת הדיווח היא החריג לעקרונות המשפט הפלילי, שאומר שבמקרים שבהם נחשפת לעבירה שנעשתה על קטין או חסר ישע על ידי אחראי על קטין, לא רק שאת מחויבת לדווח, אלא שאם לא תדווחי את עוברת עבירה פלילית". מי מחויב לחוק?"הרציונל לחוק חובת הדיווח הוא שבמקרה של עבירה, נדרש מכולי עלמא, לא רק ממטפלים, אנשי חינוך או הורי אותו קטין.ה או חסר.ת ישע, לדווח על כך, לבצע פעולה אקטיבית. זאת משום שאם לדוגמה ילדה נפגעת מהשכן שלה, יש לה את היכולת לבוא באופן טבעי ולספר על כך להורים או למורים, היא לא חוששת ממנו מפאת סמכות, מרות או יחסי משפחה. הדבר שונה כשהפוגע הוא מישהו שהוא עצמו משפיע עליה, כמו סבא, שם עלול לעלות קושי בדיווח, הקושי בידיעה שאם תספר על סבא, סבתא תכעס עליה מאוד, ואולי כל המשפחה עלולה להתפרק. החובה הזו חלה על כל אדם כשהעבירה מתבצעת 'זה מקרוב' (החוק לא מפרש מהו 'זה מקרוב' ובדרך כלל הפסיקה ואנשי מקצוע מדברים על תקופה של מספר חודשים עד חצי שנה), ואילו אנשי מקצוע חייבים לדווח על כל חסר ישע ללא הגבלה של זמן, גם אם את יודעת שהפגיעה קרתה ונפסקה. יש גם הבדל בסנקיציות, שלושה חודשי מאסר לציבור הכללי ושישה חודשי מאסר כשהחובה מוטלת על אנשי מקצוע או האחראים על הקטין.ה". לאחרונה פרסם המרכז הישראלי למויגנות חוברת המיועדת בעיקר לאנשי מקצוע ולגורמי טיפול, בתקווה שתחלחל גם לציבור הכללי, בנושא חובת הדיווח, שמבארת את השפה המשפטית וכוללת גם שאלות ותשובות ואף תרשים זרימה, המפשט באופן ברור מתי חלה חובת דיווח ומתי לא. "כשעבדתי כפרקליטה, לא הכרתי את הניואנסים של חובת הדיווח. ידעתי שהיא קיימת אבל כל התיקים שהגיעו אליי מן הסתם עברו את חובת הדיווח. כשהתחלתי לעבוד במרכז, הרב מלמד אמר לי - יש פה הרבה חוסר ידע, גם של מטפלים, ואני רוצה שאת תיכנסי בעובי הקורה ותוציאי את החוברת. במסגרת ההכנה לכתיבת החוברת ערכנו לפני כחודשיים כנס בנושא חובת הדיווח. נרשמו אליו 900 איש, ברובם גורמי טיפול ועובדים סוציאליים, והזמנו אותם לשלוח שאלות מבעוד מועד שנוכל לענות עליהן בכנס ושחלקן התפרסמו בחוברת. כשהגיעו אלינו השאלות הבנו עד כמה קיימת בורות בנושא בקרב אלו שמוכרחים להכיר את חובת הדיווח. מי יידע מהי חובת הדיווח אם לא עובדים סוציאליים, מטפלים או צוותי חינוך שבאמת נתקלים באירועים האלו של פגיעות בקטינים או חסרי ישע? הבנו עד כמה הפער גדול וכמה צריך איזשהו גוף שייצא עם הדבר הזה ויסביר. הבנו גם שחובת הדיווח מייצרת הרבה מאוד פחד, כי אני בעצם יכולה להסתיר את עיניי כשאני רואה עבירה פלילית, אבל לא במקרה הזה. זה מה שבעיקר מרתיע אנשים, זה וחוסר ידע באשר לשאלות כמו מי חייב לדווח ומי לא, איך מדווחים ועל מה. אנשים חוששים שאולי לא הבינו נכון את מה שראו, שאולי אם יתערבו משפחות יתפרקווהם יעשו יותר נזק מתועלת". ומה לגבי מקרים שבהם באמת הנזק גדול מהתועלת? נניח שהפוגע עצמו קטין, למשל אח שפוגע באחותו?"אדם המחויב על פי חוק לדווח, יכול לדווח על דבר העבירה למשטרה או לרווחה. בפנייה לרווחה המקרה יכול להגיע לוועדת פטור, ועדה שבה יושבים פרקליטות, משטרה ורווחה, ובה נבחן האם מדובר במקרה שאפשר לפטור אותו מדיווח למשטרה, כלומר לא לטפל בו במסגרת משפט פלילי אלא במסגרת טיפולית. כדי שמקרה יגיע לוועדת פטור צריך שהנפגע יסכים לדבר הזה ושהפוגע ישתף פעולה ויהיה מוכן להליך טיפולי. זו הסיבה שלרוב נמליץ לפונים אלינו לדווח על המקרה לרווחה. פגיעה בין אחים היא מהמקרים הקשים ביותר שעבורם נועדה ועדת פטור, ויש הרבה כאלו. בן 12 פוגע באחות בת השבע והמשפחה מתפרקת. ההורים עוברים משפט שלמה ואי אפשר לטפל באף אחד מהם, לא בפוגע ולא בנפגע, כי ברגע שתלך למטפל הוא חייב בחובת הדיווח. אם המקרה עבר ועדת פטור המשפחה יכולה לקבל טיפול. זה גם משהו שחשוב שהציבור וציבור המטפלים יידעו, להרגיע את החשש לדווח". עם ברכת הרב את המרכז הישראלי למוגנות הקים הרב אשר מלמד לפני כחמש שנים, אחרי 22 שנים כקצין משטרה בתפקיד רב משטרתי. בשנותיו במשטרה שאל את עצמו כיצד הוא יכול לתרום כקצין משטרה חרדי והחליט לעסוק בהנגשת שירותי המשטרה לחברה החרדית, ומהר מאוד הגיע לעסוק בתחום הפגיעות המיניות. את עו"ד אבירי הכיר כאשר הייתה הפרקליטה שטיפלה בפרשת הרב נתנאל דרעי, שאת נפגעיו ליווה המרכז הישראלי למוגנות. שמו של הרב דרעי עלה לכותרות כמי שעמד בראש קהילה קיצונית שהתנהלה ככת, ושבסופו של דבר הואשם בריבוי מעשי סדום בקטינים. בהמשך קיבלה לידיה תיק נוסף, שאותו מגדירה כתיק החמור ביותר שעסקה בו בימיה בפרקליטות ושעודנו מתנהל, של רופא משפחה שפגע בשתי בנותיו. המרכז ליווה את הבנות בליווי צמוד ומשמעותי. "שם הקשר התחזק, הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי", מספרת אבירי. המרכז הישראלי למוגנות פועל במישורים רבים להגברת המודעות, לעיצוב מדיניות ולשינוי תודעתי, כפי שנעשה בפרסום חוברת חובת הדיווח, והוא משמש כמרכז המנגיש לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בכל גיל ומכל קשת החברה הישראלית ליווי הוליסטי: רגשי, משפטי, מיצוי זכויות ותביעות אזרחיות. במרכז קו חם שפועל 24/7 ובו כ-50 מתנדבים ומתנדבות שנותנים מענה לפניות. במרכז גם מדריכי מוגנות, מתנדבות שמלוות משפחות וכיוצא באלה. בכל יום מתקבלות כשמונה עד עשר פניות חדשות, כששני שליש מהן מהמגזר הכללי ושליש מהמגזר החרדי. מלמד מתגאה בכך שב-כ-80% מהמקרים מוגשים בסופו של דבר כתבי אישום, נתון מזהיר ביחס לעובדה ש-86% מכלל התיקים של פגיעות מיניות נסגרים בפרקליטות. המודל שראה לנגד עיניו היה בדומה לזה המוכר מפועלו של הרב פירר, "כמו שכל ישראלי יודע שאם יש בעיה רפואית מתקשרים לרב פירר, כך כל אדם שנחשף לפגיעה אצלו בבית, אצל מכרים, אצל חברים, שלא יחשוש להרים טלפון ולהתייעץ", מסביר מלמד. יש כמה וכמה מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית בישראל, למה ראית לנכון להקים מרכז נוסף?"כל המענים שקיימים במדינה היום, אלה מענים של תבניות. המועצה לשלום הילד - לקטינים, מרכזי סיוע - לבגירים. ואם מגיעה משפחה שבה שני הילדים פגעו בשתי הבנות, אחת קטינה ואחת בגירה, מה תגידי להם? את הקטינה קחו לשם ואת הבגירה לפה? זה לא עובד ככה, אנשים לא יבואו. אבל כשהם מגיעים למרכז שלנו ותחת קורת גג אחת הם מקבלים את כל המענה, הם יבואו. אנחנו מרכז קהילתי. אני לא מרכז של המשטרה ולא של הפרקליטות. ברגע שאני גורם קהילתי לא צריך לפחד ממני. אנחנו מחפשים היכן יש פערים, היכן המידע לא מונגש, היכן אפשר לפעול, כדי שנצמצם את המקרה הבא, כדי שידברו על זה ושלא יחששו". את הברכה להקמת העמותה קיבל מלמד מהרב קנייבסקי לאחר שהתלבט בשאלת הדיווח. "אם הנפגע לא ידווח על דבר העבירה, אין גורם הרתעה, הפוגע ימשיך לפגוע. אנחנו יודעים שבין 30% ל-70% מהפוגעים הם נפגעים בעבר שלא קיבלו טיפול. זו שרשרת אין-סופית של פגיעות. אבל בחברות שמרניות כמו החברה החרדית, אם מדווחים, המשטרה לא מותאמת לטפל באירוע כמו שצריך מבחינה תרבותית, ומפוגע ונפגע נוצרים 40 נפגעים. פניתי לרב קנייבסקי, הייתי אז בן בית אצלו, ושאלתי אותו מה עושים עם הדבר הזה, מה אני יכול לעשות? והוא ענה לי - דבר ראשון מדווחים. זו נקודת המוצא, אם יש פגיעה צריך לדווח, ורק הוסיף - תעשו את זה בשקט". למה בשקט?"כי מה זה ייתן לנו אם נעשה את זה בפרהסיה? אם נעצור אדם חרדי באמצע היום, כל העולם ידע מזה ועל המתלוננת יופעל לחץ שלא להתלונן, לא להמשיך. אז בשביל מה? כדי להגיד 'אני כאן'? הרי בסופו של דבר 86% מהתיקים נסגרים בפרקליטות. 90% מהאוכלוסייה הכללית לא מדווחת. לא הקמתי את המרכז כדי לחשוף פרשיות, זו לא המטרה שלי. המטרה שלי היא שיראו בנו כתובת, גם החברה החרדית אבל גם כל האוכלוסייה בישראל. אני מאמין שהברכה של קנייבסקי מלווה אותנו, בזכותו המרכז פועל כבר חמש שנים". אם כך איך מתאימים את המענה לחברה החרדית? הרי בכל התלבטות, בדרך כלל מי שיפנו אליו הוא לא מרכז סיוע אלא הרב."תמיד אמרתי שהמשטרה ורשויות אכיפת החוק לא יכולים לשנות את החוק בשביל החרדים אבל יכולים להתאים את דרכי הפעולה. בחברה החרדית זה לטוב ולמוטב שיש מובילי דעה בעלי משמעות, כי אם אתה מגייס אותם, יש לך הכול, ואם לא, אין לך כלום. ולכן אם אפשר לעבוד איתם, הם אלו שבאמת יכולים ליצור את השינוי האמיתי בחברה החרדית. וככה גם פעלתי. נתתי מקום משמעותי לרבנים בפגישות עם קציני משטרה, בשולחנות עגולים שעשינו יחד, כדי לבחון איך מתמודדים עם התופעה של פגיעות מיניות שקיימת בכל החברה הישראלית וגם בחברה החרדית. לפני עשור ערכנו בקיבוץ חפץ חיים יום עיון למאה רבנים חרדים והצגנו בפניהם את היקף התופעה, את משמעות הפגיעה המינית, את המושג 'העברה בין־דורית' וכיוצא באלה. הרבנים משמשים כאבן שואבת לכל המידע, וככל שלא נותנים להם כלים הם לא באמת יידעו מה יש היום, איזה מענים קיימים ומה המורכבות. היום באחוז ניכר מהמקרים הפניות שמגיעות אלינו מהחברה החרדית עברו קודם כל אצל הרב שמפנה אותם אלינו". אומנם חובת הדיווח לבדה לא תמנע את המציאות הקשה של פגיעות מיניות - "כל יום נרצחים ילדים, הנפש שלהם נרצחת", מספר לי מלמד בכאב, ומתאר כיצד נשים צעירות הפונות לקו החם מספרות כי "בכל בוקר הן פוקחות עיניים בשביל למות מחדש" - אך ככל שיותר אנשים מהציבור, בטח העוסקים בטיפול, חינוך והגנה על קטינים או חסרי ישע, יבינו את חוק חובת הדיווח ואת יישומו הנכון, כך אפשר יהיה להבטיח סביבה בטוחה יותר לקבוצה הפגיעה והמוחלשת ביותר בחברה, הילדים שלנו.

בעבר הלא רחוק, לרוץ מרתון היה שמור למשוגעים מעטים, על אחת כמה וכמה השתתפות במרוצים המשלבים מספר ענפים כמו איש הברזל, אולם הפעילות הגופנית הפכה לאחד היסודות של תרבות הפנאי בישראל. לא רק חדרי כושר וחוגים - אין עיר שלא יימצאו בה קבוצות המתאמנות יחד למרוצים. ככל שחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה מתאמנים ומשתתפים במסגרות שונות של ספורט, כך נדרש לעשות את ההתאמות, בוודאי לאלה הסובלים ממגבלות ומחלות. מי שנותנים לכך מענה הם רופאי הספורט. בשיחה עם פרופ' דובנוב־רז, הוא מסביר מתי כדאי להיוועץ עם רופא ספורט, מדוע רובנו רק חושבים שאנחנו עושים מספיק פעילות גופנית, אילו טעויות ישראלים עושים בפעילות גופנית, באיזה מיתוסים נפוצים הוא נתקל בעבודתו ומדוע הבדיחה שספורט זה לא בריא, שכן אחרת לא היה צריך לכך התמחות ברפואה, היא אכן נכונה. כן, קראתם נכון, ספורט זה לא בהכרח בריא. חוץ מספורטאים תחרותיים, מי אוכלוסיית היעד שלכם?"רפואת ספורט, או בשמה המלא 'רפואת ספורט ופעילות גופנית', היא כבר מזמן לא מקצוע שעוסק רק בספורטאים שנפצעים על המגרש ורופא שמלווה קבוצות ספורט. ההבנהשחלח לה בעשורים האחרונים בעקבות המחקר הרפואי היא שפעילות גופנית מפחיתה תחלואה ממגוון רחב של סוגים, אבל שהאוכלוסייה אינה פעילה מספיק, ולכן רפואת ספורט ופעילות גופנית עוסקת באוכלוסייה כולה, ובתוכה גם באנשים עם מחלות רקע ומוגבלויות שונות. רופאי הספורט ה'הוליסטיים', כמוני, נותנים מענה לשלושה סוגים של אנשים: אנשים בריאים שעוסקים בפעילות גופנית לא תחרותית, למשל בשעות הפנאי, החל מילדים בחוגים, דרך מבוגרים העוסקים בפעילות גופנית שגרתית, כמו מכוני כושר או פעילות בפארקים. עבורם אני פעיל במסגרות שונות, כמו ועדות וגופים של משרדי הבריאות והספורט, דרכן אנחנו מקדמים את הפעילות הגופנית; הסוג השני של המטופלים שלנו הם אנשים עם מחלות כרוניות. איש בריא לא זקוק לאישור רופא כדי ללכת לחדר הכושר, אך אדם עם סוכרת ומחלת לב זקוק להכוונה כדי להתאמן באופן יעיל, ובעיקר כדי לא להזיק לעצמו; הסוג השלישי, הפלח המרכזי בעבודה, הם ספורטאים תחרותיים". ספורט זה בהכרח בריא?"זכור לי משפט שאמר לי אחד ממוריי: פעילות גופנית זה בריא, ספורט זה לא. ואכן בספורט יש פציעות, סיכון מוגבר להפרעות אכילה, למוות פתאומי על המגרש ולזיהומים. אם אנחנו מסתכלים על הקשר שבין פעילות גופנית למגוון של תוצאים בריאותיים, אנחנו מקבלים, במקרים רבים עקומה בצורת האות J שמראה שככל שמגבירים את הפעילות הגופנית ממצב נייח, כך הסיכון יורד, אך כשהפעילות מתגברת עוד ומגיעה לרמות של ספורטאים תחרותיים, לעיתים יש תוצאים בריאותיים שליליים והסיכון שלהם עולה". אתה יכול להסביר?"פעילות גופנית היא כל תנועת גוף הנגרמת בעקבות עבודת השרירים. ספורט זו פעילות גופנית שיש בה חוקים מובנים ולרוב מרכיב תחרותי, לכן ג'וגינג לאורך הטיילת זו פעילות גופנית, אך אם אתה רץ במרוץ מאורגן, שבו הרי יש חוקים ותחרות, זה כבר ספורט. כמות הפעילות הגופנית המומלצת למבוגרים היא 150 דקות בשבוע של פעילות אירובית בעצימות בינונית ומעלה. עצימות בינונית היא כזו הכוללת התנשפות, לא מספיק פילאטיס או הליכה רגועה בפארק. בנוסף, מומלץ לבצע גם אימוני כוח במהלך השבוע. לילדים, אגב, כמות הפעילות המומלצת היא 60 דקות בממוצע מדי יום. זה בריא לנו מהמון סיבות. עם זאת, כשאדם מתחיל להתאמן כספורטאי תחרותי אז הוא זקוק בין היתר לרופא כדי שישמור עליו. התפקיד של רופא הספורט זה לסייע לספורטאי להגשים את ההישג שלו, לכבוש פסגות, לעזור לו להגיע עד הקצה. זה יכול להיות לעתים סוריאליסטי, נניח בתחרויות של אגרוף תאילנדי הלוחם נפצע בקרב, ואז הרופא, שאִ פשר לקרב הזה להתרחש מלכתחילה, מזנק לזירה לטפל בספורטאי". איזה טעויות נפוצות אתה רואה?"הטעות הראשונה בישראל היא החינוך הלקוי לפעילות גופנית. ביקרתי לא מזמן בנורווגיה. יש שם חמישה וחצי מיליון איש, מתוכם מיליון ו-200 אלף ספורטאים תחרותיים. בישראל יש אוכלוסייה כמעט כפולה בגודל, אך 130 אלף ספורטאים רשומים בלבד. על כל ילד ספורטאי בישראל, יש עשרה נורווגים. נקפוץ לארצות הברית: בכל תיכון יש אולם ענק, על הקירות מתנוססים בגאווה הסמלים של קבוצות המוסד. הרבה פעמים אנחנו מתרשמים משחקנים זרים שמגיעים לשחק בקבוצה בארץ ממדינה מזרח אירופאית, איך הם מתייחסים לגוף שלהם ולספורט בצורה כל כך רצינית, כמעט מקדשת. יש מספר הסברים לפערים הללו. למשל מזג האוויר החם והלח השורר בישראל שמקשה על פעילות בחוץ או הגודל הפיזי הקטן יחסית של ישראלים. טעות נוספת שישראלים עושים היא שהם לא מבצעים מספיק נפח של פעילות גופנית, לא בתדירות ולא בעצימות. רבים חושבים שפילאטיס, יוגה, אימוני כוח או הליכה רגועה בשכונה נחשבים לפעילות גופנית מספקת. זה עדיף מכלום כמובן, אך כפי שאמרנו קודם, דרושות 150 דקות שבועיות של מאמץ שגורם לך להתנשף". היתרונות של פעילות גופנית לא מסתכמים בהורדה של תחלואה."יש המון מחקרים שמראים כיצד אנשים שעושים פעילות גופנית סדירה נוטים להקפיד על דברים נוספים, כמו תזונה מגוונת או הימנעות מעישון ואף ניהול מיטבי של סטרס בחיים. כבר מגיל צעיר כדאי לעודד ילדים להשתתף בספורט תחרותי, במיוחד באומנויות לחימה או ספורט אחר עם מגע. זה נותן להם הזדמנות לרכוש מיומנויות חשובות לחיים: היכולת ליפול ולקום חזרה על הרגליים, להתחספס, לפתח אופי, לחוות קצת כאב, כישלונות והצלחות ועבודת צוות. בעניין הזה יש גם מיתוסים רבים, למשל שהרמת משקולות פוגעת בגדילה של ילדים. זה לא נכון. מחזה נפוץ למדי אצלי במרפאה זה אם דואגת שנכנסת עם נער מתבגר שמתאמן בחדר הכושר והם באים להתייעץ אם זה בריא. אימוני כוח עם משקל לא פוגעים בגדילה, גם ספורט תחרותי מאומץ לא פוגע בגדילה - כל עוד שומרים על תזונה בריאה ושינה מספקת. מיתוס נוסףהוא שריצה פוגעת בברכיים. אם כבר נהפוך הוא, כאשר בוחנים שחיקת סחוס אצל אנשים שרצו לאורך חייהם וכאלה שלא רצו, לרצים יש סיכוי נמוך יותר להגיע למצב שבו הם זקוקים לניתוח החלפת מפרק ברך. מיתוס נפוץ נוסף זה שיש צורך בצריכת חלבון מוגברת, מה שמביא לנוער שמחפש שימוש באבקות ובתוספים. יש די והותר חלבון בתזונה הממוצעת ואפשר בקלות, בסיוע תזונאי ספורט, לקבל את הצריכה היומית ממזון בלבד. אגב, צריכה רבה של חלבון רלוונטית בעיקר למי שמבקשים למקסם את גדילת השריר. עבור רצים, שחקני כדורסל, רוכבי אופניים ושחיינים, שפעילותם בעיקר אירובית ותזונתם תקינה, אין צורך בתוספי חלבון". מתי כדאי לאדם לפנות למרפאת ספורט?"אני הייתי שמח לראות כל אדם שנכנס לשיבא, לוודא שכל אדם עושה פעילות גופנית כנדרש, בעצימות ובתדירות שהגוף שלו זקוק, בין שהוא בריא או עם מחלת רקע, הרי תמיד יש מה לשפר. אך מי שבאמת זקוק לייעוץ שלנו אלו אנשים עם מחלות כרוניות: מחלות לב, כלי דם, לחץ דם גבוה, סוכרת, סרטן ועוד רשימה ארוכה. כל מי שחי עם מחלה כרונית כלשהי יכול להרוויח המון מהתמדה בפעילות גופנית נכונה. יש מחלות שאפילו הוכח בהן שפעילות גופנית יכולה לסייע יותר מהטיפול התרופתי. במחלות מסוימות שאין להן תרופה, כמו אלצהיימר, הוכח פעמים רבות שפעילות גופנית משפרת את התפקוד המוחי. אנשים נוספים שיכולים להפיק המון מלהיוועץ עם הצוות הרחב של מכון לרפואת ספורט הם ספורטאים חובבים. לספורטאים מקצועיים יש לרוב מעטפת שתומכת אותם מבחינת מבנה האימונים, תזונה, פיזיותרפיה וכיוצא באלה, ואילו לספורטאים חובבים, שהם מרבית הספורטאים שרצים לצורך העניין במרוצים השונים, אין מעטפת שכזו והם בסיכון גבוה לפציעות או לאימון לא יעיל. לא כל הרופאים מבינים מספיק בתחום, ובוודאי שלא את הצורך של ספורטאי תחרותי, חובבן או מקצועי, להמשיך להתאמן במהירות אחרי פציעה או מחלה. הרי הכי קל לומר למטופל לשכב חודש במיטה לנוח. במכון שלנו בשיבא אנחנו גאים ללוות נבחרות רבות מישראל ומגופים לאומיים נוספים, כמו הסגל הפאראלימפי של ישראל ועמותת 'ספיישל אולימפיקס ישראל'. נפוץ מאוד שיום לפני שצריך לטוס לתחרות חשובה או למשחק גורלי, שחקן מגיע אלינו לבדיקה עם פציעה שמצריכה הערכה מיידית, כדי לקבל החלטה מהירה אם הוא יכול להשתתף. מבחינתנו, כל הזדמנות שישראלי יעמוד על הפודיום עטוף בדגל כשברקע נשמע ההמנון, זו שגרירות של המדינה, ומבחינתנו משימה לאומית, לכן אנחנו תמיד מנסים למצוא פתרונות ולסייע ככל שניתן". אתה הגעת לתחום כספורטאי?"בסוף שירותי הצבאי התאמנתי בחדר כושר בחיפה, שם פיתחתי סקרנות לגבי היכולות של הגוף. משם ניצתה הסקרנות שהביאה אותי ללימודי רפואה. בשנה השלישית ללימודים היה קורס במטבוליזם שהזכיר לי מדוע הגעתי ללמוד רפואה. במקביל לרפואה, עשיתי תואר שני במטבוליזם ותזונה באוניברסיטה העברית. בסוף הלימודים נחשפתי לראשונה לרפואת ספורט. במקביל להתמחות בילדים השלמתי את הלימודים בתחום באוניברסיטת תל אביב. מזה 15 שנה אני במרכז הרפואי שיבא ובאוניברסיטת תל אביב, כרופא וחוקר באקדמיה. מאז ומתמיד התאמנתי באומנויות לחימה, אך בשלב מסוים ביקשתי לחוות את אומנות הלחימה כספורטאי, ולא רק כחובב. התאמנתי לקראת השתתפות באליפות ישראל בטאקוונדו. התנסיתי במשטר האימונים הסיזיפי ואף בירידה במשקל לקראת התחרות עצמה, ולבסוף גם ניצחתי. קיבלתי את תואר אלוף ישראל בטאקוונדו, יש לציין שלגילי ולמשקלי כמובן. אני מאמין גדול בחשיבות של ספורט ואומנויות לחימה, בפרט עבור התפתחות הילד. אני רואה את ילדיי גדלים עם אורח חיים של ספורטאים, מתחשלים ומתחספסים, וגאה בהם מאוד". פרופ' גל דובנוב-רזנשוי + 4 ומתגורר ברמת השרון. פרופסור חבר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מנהל המכון הלאומי לרפואת ספורט במרכז הרפואי שיבא, תל השומר ויושב ראש הוועדה הרפואית של הוועד האולימפי בישראל.

יניב ב', בן ,62 טכנאי קירור תעשייתי. ללא מחלות כרוניות או טיפול קבוע. מעשן סיגריה או שתיים ביום כבר 40 שנה. ממעט להגיע למרפאה, כיאה לאיש בריא. פונה כעת בשל שיעול שנמשך חודשיים ושהחל לאחר צינון שחלף. בבדיקה אני לא מוצא משהו חריג, אך לאור משך השיעול אני שולח אותו לבצע צילום חזה. בצילום נמצא ממצא עגול בשער הריאה השמאלית. מוקדם עוד לומר מה משמעות הממצא בריאה של יניב, אבל די ברור שזה מה שגורם לו לשיעול. אני מזמין אותו לשיחה על המשמעות המעורפלת של צילום החזה והסבר על הבירור שאותו נתחיל - CT של בית החזה ועל פיו החלטה על ההמשך. הבירור יבוצע במרפאת ריאות. אני מזמין לו תורים דחופים ל-CT ולרופא הריאות. אדם חי את חייו. אוכל ארוחת בוקר, הולך לעבוד, פעם בחודש צועד מקטע או שניים בשביל ישראל, משחק עם הנכדים, פוגש חברים, קונה פרחים לאשתו, מתכנן את חופשת הקיץ. יום אחד הוא מרגיש לא טוב. חוסר יציבות או קושי בבליעה, פריחה, דם בצואה, טשטוש ראייה או ירידה במשקל, חרדות שלא מרפות או כאב מפרקים. הוא מחליט ללכת לרופא. הטומוגרפיה של יניב העלתה חשד לגידול סרטני בריאה, ולא ביטוי של מחלה זיהומית, כמו שקיוויתי. בוצעה ביופסיה תחת CT, בדיקת CT PET ו-MRI של המוח, בשאלה של התפשטות הגידול לאיברים נוספים. למרבה האכזבה, התגלה שמדובר בגידול ממאיר של הריאה עם פיזור לעצמות האגן ולמוח. בהחלט הפתעה לאור הבריאות הטובה בה חי יניב עד הופעת אותו שיעול עיקש. באפיון פתולוגי של הגידול נמצא שמדובר במוטציה ייחודית המגיבה לטיפול ביולוגי, שנכנס בשנים האחרונות לשימושעם תוצאות מצוינות. יניב מטופל באינטנסיביות במכון הריאות של בית חולים גדול. כל שלושה עד שישה חודשים הוא עובר בדיקות הדמיה למעקב אחר התקדמות או נסיגת המחלה. בינתיים התוצאות מעודדות, הגידול בריאה קטן באופן משמעותי, אך בעצמות האגן ובמוח התגובה לטיפול מרשימה פחות. תלונתו העיקרית בימים אלה היא קוצר נשימה במאמצים קלים וחולשה קיצונית. הוא איבד כעשרה אחוז ממשקל גופו וחווה כאבים נסבלים, המגיבים לטיפות אופטלגין. במקום עבודתו הוא הועבר, לשמחתו, לתפקיד משרדי. אדם בשגרת חולי, מצב חירום שאליו מגויסים כל משאביו. מחשבתו עסוקה רק בזה. רגשות מתחדדים, נערכים סיכומים על העבר והכרזות על העתיד. אין סוף ייעוציים, הדמיות, בדיקות דם, התערבויות, חבישות, בקשות להתחייבות, קביעת תורים, אישורים לתרופות, תופעות לוואי, ייעוציים נוספים ועוד ועוד. ממש עבודה במשרה נוספת. נדמה שכל העולם סובב סביב אותו מצב חולי חדש. לאורך השנים צפיתי בעשרות מטופלים חוצים את הסף החמקמק בין בריאות וחולי. כל מטופל וכל משפחה בדרכה המיוחדת. זה כועס וזה מתגייס, אחד רץ בין יועצים ואחד נצמד למטפל שעליו הוא סומך, יש צייתנים ויש שעומדים על שלהם, יש מטופלים הנוהגים בתחושת בהילות וכאלה במתינות ורוגע, יש המאשימים ויש שחשים הקלה. כמעט תמיד מתגנבת השאלה - איך אנהג כשאעמוד אך מול אותו הסף. אפחד? אכעס? ארוץ בין יועצים? אתמקד בעשייה או ברגשות? doing או being? אצטער על דברים שלא הספקתי בחיי או שאעוף על מה שעשיתי? אמשיך לעבוד? אמשיך ללמד? יש מטופלים שאני מתפעל מהתנהלותם ויש כאלה שליבי יוצא אליהם, וברור לי שכולם כולם מקווים לחזור ולחצות את הסף בכיוון ההפוך, ולשוב להיות בריאים. *ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה

סוס אחד נכנס לבר. אה, סליחה, זה סיפור אחר. סטנדאפיסט אחד שואל אם יש פה מישהו מבת ים. גם כן לא. טעות, טועים, טעינו. אבא של מישהו מודיע לו שהוא הופך לאישה. כלומר, שתמיד היה אישה שכלואה בגוף של גבר ועכשיו היא הולכת עד הסוף ויוצאת לאור ולעולם כאישה. אישה לסבית, ליתר דיוק. מאוחר יותר אפילו תהיה לה בת זוג חדשה (אחרי שבת הזוג הקודמת והאהובה לאין קץ, אמו של המישהו, הלכה לעולמה). אז המישהו עושה על זה סטנדאפ. זהו. זה הסיפור הנכון. 'אבא שלי בת', כך נקרא המופע של המישהו שהוא עמית ויינברג - שחקן, כותב, תסריטאי ויוצר תוכן מוכשר במיוחד - שבו הוא משתף את הקהל המשתאה והגועה מצחוק, עם אופציה חזקה לכמה רגשות אחרים, בסיפורו הרגיל לגמרי (ובכל זאת לא ייאמן), שקורה במשפחות הכי טובות, ורק במקרה קרה הפעם במשפחה שלו, כשאביו שלמה הפך לאביו שילה. עמית עדיין קורא לה 'אבא', וזה הרבה יותר פשוט וטבעי ממה שנדמה, אחרי שזה היה מסובך עד אימה ומורכב עד כאב, כמובן. ועדיין עובדים על זה, כמובן, ומעבדים את זה ביחד, כי אלה החיים עצמם, ואין ברירה אלא להתמודד איתם. ואם אפשר גם קצת לצחוק עליהם ומהם, מה טוב. בינתיים נולדה בת לאחותו של ויינברג, ועכשיו 'אבא שלי היא סבתא'. התפניות בעלילה הזאת יכולות לפרנס כמה עונות של סדרת טלוויזיה, וכך יהיה בעתיד הלא רחוק, אם הכול יסתדר כמו שצריך להסתדר, אבל בואו נתחיל מההתחלה. פחות או יותר. ברוכים הבאים לחודש הגאווה, שמכוון זרקור גם אל סיפורים כאלה, משפחות כאלה והפתעות מעוררות השראה כאלה ("לא באתי לעורר השראה", הוא אומר, "אבל אם זה קורה - זה בונוס"). שלמה ויינברג, לטענת בנו, שמריץ את המופע כבר יותר משנה וצובר עוד ועוד מעריצים ואוהדים, גם בעזרת סרטונים מלבבים שהשניים מעלים ברשתות החברתיות, היה מורה ומחנך בקרית טבעון, גבר די מדוכא עם כרס לא אטרקטיבית וחיבה לחטיף דוחה בשם 'טוב טעם', שאותו צרך בארגזים שלמים, כולל פירורים על הגופייה והירדמות בכורסה כשהוא מוקף בעטיפות ריקות של החטיף. חייו לא היו מלאי שיר כמו ב'עטור מצחך זהב שחור'. שלמה לא היה אבא שלוקח את בנו למשחקי כדורגל ונדרשו לו שעות של ייסורים, רצופות קללות ייחודיות רק לו כגון 'כוס דינק' ("שילוב של 'כוס אמק' המפורסם והטוב ו'ינעל דינק' שהתיישן יפה") כדי להרכיב שולחן עם רגל אחת מאיקאה. מגבר שנראה 4 מתוך 10 ("ואני נדיב איתו") צמח הברבור ששמו שילה, שנראית מעולה, להערכת בנה, וגם לפי טוקבקים מזדמנים, שמצייצים הערות כמו: "יה איזה סיפור, ואבא שלך פצצה!" שילה ויינברג היא כעת מורה בפנסיה ("אבא שלי ניצלה את גיל הפנסיה לנשים שהוא 62 במקום 67 לגברים, אז הנה לכם סטארט אפ, רק אומר"), אקטיביסטית חברתית ופוליטית, יושבת ראש עמותת טרנסיות ישראל וחברה במועצת קרית טבעון, הטרנסג'נדרית הראשונה בארץ שזוכה למינוי כזה. עמית מספר שאביו נטתה תמיד ל"שמאל הרדיקלי על גבול האיסלם הקיצוני" ושהיא גם משוררת, כך שבעצם מדובר ב"חנין זועבי שפוגשת את יונה וולך". לא היו יותר מדי צחוקים אחרי שרחל, אמו של עמית ("האימא הכי מדהימה בעולם. היינו מאוד מאוד קרובים") מתה מסרטן בגיל 57; חצי שנה לאחר מכן, כשעמית היה בן 27 ורגע לפני יום הולדתו ה-60 של אביו, בישר שלמה לשני ילדיו שהוא עומד להפוך לשילה. "אתם בטח שואלים את עצמכם", אומר עמית (היום בן 34) בהופעה, "איך בן אדם מספר לילדים שלו, שזה עתה איבדו את אמם, אחרי עשרות שנים שהם הכירו אותו כגבר, שהוא עכשיו הולך להיות אישה? אז אני אגיד לכם איך: לא טוב. כי אבא שלי עשה לנו את השיחה הזאת בתור גבר. ומה גברים לא יודעים לעשות? שיחות". מתברר שהייתה שיחה דומה עוד כשעמית היה בכיתה ט', ובנוכחות האם והרעיה סיפר שלמה לילדיו שהוא טרנסג'נדר. סיפר ומאז הניח לזה, והשניים בחרו להדחיק ולהתעלם, כאילו השיחה מעולם לא התקיימה. "לא ממש הבנו מה זה אומר", מסביר עמית, "ואני חושב שגם לא רצינו להבין. רצינו שהחיים ימשיכו כמו שהיו, וזה מה שהיה".  השיחה המאוחרת, בעיתוי העדין שלה, לא באה טוב לעמית. "התגובות הראשוניות שלי היו בעיקר תסכול וכעס ואפילו זעם. היה שבר גדול. הרגשתי שאחרי שאימא שלי מתה, אירוע שעדיין בקושי התאוששתי ממנו, וגם עליה כעסתי כמובן, כאילו מה פירקת עכשיו משפחה מושלמת והשארת אותנו להתמודד עם כל החרא - שילה באה והרגה את שלמה. וכך איבדתי גם אבא. הייתה בזה מין אירוניה טרגית. לקח לי המון זמן להבין שהרווחתי אבא חדשה, שלמה ומאושרת שסוף־סוף מתחילה לחיות את החיים שתמיד חלמה לחיות. הסביבה עפה באוויר וכולם אמרו לי וואו, איזה מדהים, אבל אני לא הרגשתי ככה בהתחלה וגם זה חרפן אותי. מה, אני המניאק היחיד בסביבה? זאת עוד כאפה שאתה מקבל לפרצוף, כשאתה מבין שאולי אתה לא כזה נאור ו'מכיל' ו'סובלני' כמו שחינכו אותך להיות. תכלס, לא התאים לי הקטע. רציתי שאבא יישאר בן וישחרר אותנו מזה. זאת הייתה תחושה מאוד מאוד בודדה. אין לי אימא ופתאום אין  לי ממש אבא, כלומר יש אבל אני לא יודע איך לגשת אליו, אליה, זה חתיכת מטען". אי אפשר להצחיק מכעס  עמית התחיל לעבד את סיפורו לסטנדאפ וניסה את החומר על קהל. המשוב הראשוני של חברים קרובים צייד אותו בהארה מטלטלת. "למדתי בדרך הקשה. בא אליי חבר ואמר לי: תקשיב, אתה חייב להפסיק לכעוס. אתה לא תשרוד עם כל הכעס הזה בגוף שלך, אתה פשוט תמות, ולא כמטאפורה. וחברה אחרת אמרה לי: כשאתה כועס אני לא יכולה לצחוק, אני רק רוצה לחבק אותך כי כואב לך. ואני בכלל לא הבנתי שאני כועס, חשבתי שאני קורע. אבא שלי הייתה הכי חכמה. היא הבינה שהעבודה על החומר תאלץ אותי ללמוד לאהוב אותה ולקבל אותה, כי אי אפשר להצחיק רק מכעס. אי אפשר לעשות שום דבר רק מתוך כעס. זה באמת לא בריא". בספרה 'אתחול', קוראת שילה לכעס שלו ושל אחותו 'שאגה עצורה'. "היה ברור שזה קטע תרפויטי אצלו", היא אומרת מעמדתה בצומת טבעון, שם היא עסוקה בפעולות המחאה שאחרי 7 באוקטובר והפעלת לחץ לשחרור החטופים ("230 יום אני פה בצומת, יום-יום, ועדיין מתפללת שכולם יחזרו הביתה"). "לא היה לי פשוט לצפות במופע בהתחלה, אם כי הוא היה מצחיק מאוד וגם בהרצאות שלי אני תמיד משתדלת להצחיק, כי חושך אפשר לגרש רק עם אור. דרך ההופעה גיליתי איך עמית מסתכל עליי לפני ואחרי השינוי - בעיקר איך הוא מכסח את שלמה המסכן... ואנחנו למדנו ביחד שזמן וסבלנות עושים את העבודה, ומשתלם לחכות. למרות הכעס שלו, הקשר בינינו לא נותק אף פעם. זאת לא הייתה אופציה מבחינתי, אפילו לא לרגע. אני מניחה שעדיין יש משקעים, אבל אי אפשר להשוות אותם למה שהיה. היה כל כך הרבה כאב, שהייתי חוזרת הביתה בבכי אל רותי בת זוגי והיא הייתה כרית הדמעות שלי. היום אנחנו יכולים לדבר על הכול. זה יותר נדיר שההורים ולא הילדים הם אלה שיוצאים מהארון הטרנסי, אבל אצלנו במשפחה הכול מיוחד. אם יש לי מסר למשפחות שעוברות דבר דומה זה: לעולם אל תנתקו את הקשר. הדברים יסתדרו לאט לאט ותהיה הבנה. אני יודעת שהיום עמית מאושר מהעובדה שאני מאושרת. הבעיה שלו באמת הייתה שהוא בא מרקע ליברלי, אבל מה שקרה לא הסתדר לו על קרקע המציאות. הוא ידע והדחיק, ואז הפצצה הישנה התפוצצה פתאום, כמו בבליץ בלונדון, והעיפה חצי רחוב סביבו. אנחנו לא מזמינים שום דבר בחיים, מה לעשות. כמו שעמית אומר, החיים מוזרים ומצחיקים ואקראיים. איזה מזל שיש לנו חוש הומור". "החיים שלי הם טרגדיה קומית", מעיר עמית בחיוך. "אבל החלטתי לקחת את הקלפים שקיבלתי ולאמץ אותם, לשים את הדבר הקשה בפרונט. בסוף זאת רק החוויה שלי, אני לא מייצג שום ארגון או קהילה ולא נאבק שום מאבק, זה לא בדמי, אני מביא את עצמי וחייב לחשוב על הקהל ולגרום לו ללכת איתי, ויש משהו מעורר הזדהות בלגעת בקושי. אני צוחק על הכול, גם על האנונימיות שלי, או על זה שעם המזל שלי, כשאני כבר דומה למישהו מפורסם זה לאסי ישראלוף, שנחשב למכוער של 'מה קשור', או על זה שאבא שלי תומכת בי כלכלית, כי מישהו צריך לתחזק את כל חוסר ההצלחה הזה. יש לי קטע של כנות או אמת בלתי מתפשרת שהוא גם בעוכריי לפעמים, ואני תמיד מחפש את הלא צפוי, את המצחיק שבעצוב, את המורכב והאמביוולנטי, זה סוג הקומדיה שהכי מדבר אליי. בסוף האנשים שמקיפים אותך הם החומרים שלך. יצא שזה הסיפור הנכון בזמן הנכון, כשענייני מגדר וזהות הם נושא כל כך מדובר ובוער. המתנה הכי גדולה בסופו של דבר היא להיות מה שאנחנו. אני בסך הכול גבר לבן סטרייט ודי פריבילגי. לא היה לי בבית מודל חיקוי גברי, אבל גם גבריות זה דבר נזיל שמשתנה כל הזמן. אני בטח לא 'הגבר הקלאסי', אבל זה די מתיש להיות עם חברים שעושים חיקוי של כל מה שנראה להם גברי, ומשחקים את התפקיד שהם כאילו אמורים לשחק. אני יצאתי מהארון כבן של טרנסג'נדר. בהתחלה הייתי אומר בדייטים שההורים שלי מטבעון וזהו. לא ידעתי איך הבנות יקבלו את האמת - בחמלה? ברחמים? בשאט נפש? זה הטריף לי את המוח, היה לי סוד וחשבתי שהעולם יקרוס אם אחשוף אותו. הייתה הקלה אדירה לגלות שלא רק שהעולם לא קרס, אלא שאנשים עסוקים בעיקר בעצמם, עם כל הכבוד לך ולדרמות שלך". ביצירה ההומור מתפוצץ  עמית לא חושש להיות מתויג בתור 'ההוא שאבא שלו בת'. "אם זאת דריסת הרגל שלי בתעשייה, סבבה. אני חולם להיות יוצר שחופשי לעשות הרבה דברים שונים, וכבר חושב על המופע הבא ואיך להביא עוד אספקטים של עצמי. אני גם עובד על פרויקטים עם אבא שלי, כדי לנרמל את העניין של טרנסג'נדרים ולהעלות מודעות, אבל רק דרך אומנות וצחוק, שזה הנשק שלי. להנגיש דברים בצורה לא טרחנית ולא דידקטית, לא גסה ולא זולה, לאנשים שהכי רחוקים מהעולמות האלה. יש שם מסביב הרבה בורות ופחד, אבל החוכמה היא לא להתנגח באנשים כמו ג'יי קיי רולינג שמדברים שטויות, אלא לקרב אליך את כל מי שאפשר. סרטונים שעשיתי ביחד עם אבא שלי הביאו מאות אלפי צפיות בטיק טוק, ואנשים פשוט רואים שם אבא ובן שעושים דברים מצחיקים ביחד, ולא מזיז לי אם יש כמה תגובות של 'אוי זה דוחה'. צחקנו גם על זה שלא בא לי שאבא שלי תבוא לכל כך הרבה הופעות, כי זאת לא מסיבת סיום של כיתה ו'. האמת שגם לה כבר נמאס מהמופע. היכולת להצחיק היא באמת מתנה מטורפת. ביום־יום אני די מלנכולי ולא כזה כיף איתי, אבל ביצירה ההומור מתפוצץ (אני כותב ביחד עם אופיר סרגסקי ואלה קנבסקי). אני חושב הרבה על מה היה קורה אם אימא שלי הייתה נשארת בחיים ואיך הכול היה עשוי להיראות אחרת, ובלי לדעת פשוט חיפשתי משמעות לחיים בלעדיה וטיפלתי בעצמי דרך היצירה. אני חושב שהמופע יותר גדול ממני ומאבא שלי. אבל בכל מקרה זכיתי באבא נפלאה. היא חכמה נורא, ויש לה לב זהב אמיתי. לראות את האהבה הנדירה שלה לאימא שלי ואת המסירות שבה היא טיפלה בה בסוף היה דברמדהים". "אני תמיד אופטימית", אומרת שילה ויינברג לסיום. "למרות כל החושך שאנחנו חיים בו. למרות הטרנסופוביה העולמית האדירה. אני יוצרת ומרצה ומפגינה ופועלת ונלחמת ככל יכולתי, כי שמרנים תמיד יהיו, אבל אסור שהליברלים ייכחדו. מה שבטוח זה, שאני לא אתן לשום אדם להשחיר אותי ואת הקהילה שלי". המסע אל שילה בספרה אדיר העוצמה, 'אתחול' (הוצאת שופרא לספרות יפה), מתארת שילה ויינברג, בשירה צלולה ובפרוזה חשופה, את הדיספוריה המגדרית שממנה סבלה מאז ומתמיד, ואת המסע שלה משלמה אל שילה, מתהומות הדיכאון ומחשבות האבדון אל החופש האמיתי והמימוש העצמי המוחלט, אחרי עשורים של סבל, פחד והסתרה. טכנית, דיספוריה מגדרית מוגדרת כ"מצוקה נפשית הנובעת מקונפליקט בין המין הביולוגי או המיוחס לאדם, לבין המגדר שאיתו הוא מזדהה". היא הרגישה שבגדה באם ילדיה, ש"רצתה גבר וקיבלה איש-אישה. יצור כלאיים. האם היו חיינו אושר מדומה של הבטחות שאותן לא יכולתי למלא?" אביה אמר לה, כשסיפרה לו על עצמה בעודה שלמה הבן: "גם אם תהיה רוצח יקבלו אותך. אבל את זה איש לא יבין". למזלה של שילה, היא מצאה את עצמה, גם אם באיחור של 60 שנה, בעידן ובמקום שבהם קבלת האחר הפכה ממשאת נפש למציאות. גם מנכ"ל בית הספר שבו עבדה, הרב אופק מאיר, העניק לה תמיכה מלאה. כששאלה אותו מה יהיה אם הורים יאיימו להוציא את ילדיהם מבית הספר בגללה, תשובתו הייתה: "אז אומר להם שיש עוד עשרה תיכונים בעיר". חומות ההתנגדות לשינוי שלה נפלו בזו אחר זו, לתדהמתה ולאושרה. במקום לחטוף אגרופים היא נעטפה בחיבוקים. שילה הגיעה סוף-סוף לחוף מבטחים.  "מה שהסתרתי חיים שלמים", היא כותבת, "סומן כמו מטמון באיקס בגודל השמש. הוא זהר כסנה. נשרף ולא נשרף. אתם הבטתם בי, נשרפת שוב ושוב, כמו הסנה. עמוד עשן הלך לפניי ואתם לא ראיתם כלום. הסתכלתם ולא רציתם לראות אותי. אני לוקחת את שארית התום, מעט מן היושרה שנותרה בי ורסיסי רגישות בפרקי ידיי. את אלה אני שמה בתרמיל ההגירה שתפרתי לעצמי מהיסוס רב שנים. אני יוצאת מן המדבר למסע אל יבשת גופי, להתאים את עצמי לעצמי. האומץ שלי הוא הפחדנות שלכם להתמודד". ומוסיפה בשיר המשך: "אני מהגרת/לא כמו פליטה במחלקה שלישית מתחת לסיפון/אני מהגרת במחלקה ראשונה/. כאישה שמגיעה במרחק שנים/למולדת גופה". עמית עדיין לא קרא את 'אתחול'. "זה עוד רגיש וטריגרי מדי בשבילי", הוא מסביר בפשטות, בלי להתנצל. הספר מוקדש לו ולאחותו שחר, לאמו ולרותי, בת זוגה הנוכחית של שילה, אישה סטרייטית סיסג'נדרית שנולדה כאישה והתאהבה בשילה האדם, בלי קשר למינה - כי ניסים קורים והאהבה גדולה מכל הגדרה. שילה לא מוטרדת. "עמית יקרא אם וכאשר הוא ירצה לקרוא. וזה בסדר גם אם הוא לא ירצה. הקרבה בינינו עכשיו היא העיקר, והיא המתנה הכי יפה שהוא היה יכול לתת לי". 

כשנכנסים בשערי חוות רום העין מתרוצצת במרחב ללא הרף, שואבת מן המראות הפסטורליים, הלב משתוקק לספוג מן השפע והראש מנסה לתרגם זאת ולהבין, לאן בעצם הגענו? הדבר הבולט ביותר הוא הנוף המפעים. הדרך המתפתלת במעלה הר כמון, הגבוה בהרי הגליל התחתון, לא משאירה בנוף פינה אחת חבויה. פני השטח מתגלים במלוא תפארתם - הרי הגליל העליון מצפון נישאים מעל מצוק תלול, בתווך בקעת בית הכרם זרועת היישובים, שגיאוגרפית מפרידה בין הגליל העליון לתחתון, ובין מזרח למערב נגלים שולי הגליל התחתון. כמעט בכל נקודה בחווה יש תצפית לכיוון כזה או אחר. אם מצאתם, עצרו לרגע קט, קחו נשימה עמוקה ותיהנו מהרוחות הערניות הנושבות במקום. הגעתם.  חוות רום היא חווה אקולוגית־חקלאית-תיירותית-שיקומית-קולינרית, שילוב מורכב, חדשני וייחודי שלא קיים בנוף. המטרה שלה לחבר אדם לאדמה, לטבע, לחקלאות ולמקורות המזון, להציע אירוח בעל משמעות וערכים שמשאיר תרומה לקהילה ולסביבה, לקדם גם קיימות חברתית ואתוס של דו־קיום עם חיבור לבעלי החיים, לטבע ולעצמנו. זה אולי נשמע גרנדיוזי ושאפתני, אך המסרים מחלחלים בעזרת ענפי החווה השונים, הבנויים כמו רבדים משלימים בתרשים זרימה, כשהחיבור ביניהם יוצר אימפקט אישי, סביבתי וחברתי. ארבעת השותפים ב-Glow glamping, חברת הניהול של החווה, מגדירים אותה בגלגולה הנוכחי כריזורט בסגנון Hotel Experience, הנשען על בידול מקומי ובדגש על חוויית לקוח. הסגנון אינו חדש ומאפיין בעיקר מלונות בוטיק אשר מתמקדים בייחוד המוצר והשירות, אך השילוב ההוליסטי והמרקם האקולוגי-חברתי עושים את ההבדל וכך נדמה שהשלם, במקרה הזה, גדול מסך חלקיו.   החווה משתרעת על 25 דונם. חלקה גובל בשמורת הטבע נחל צלמון ונהנה מחורש ים תיכוני המהווה תפאורה מושלמת, פראית ומסתורית למתחם הגלמפינג החדש. כשנוסדה לפני 30 שנה, פעלה כחוות בודדים חקלאית עלומה ומרוחקת, עם משק אוטרקי של דיר, גינה וכוונות פילנטרופיות. לפני כעשור ייעדו לה עתיד טיפולי וחלמו להקים ענף תעסוקתי לשיקום שישתלב ביצרנות ובפיתוח החווה. ועשו. בחווה הוקם מרכז טיפול ושיקום לתשושי נפש, שמעסיק היום כ-60 בעלי מוגבלויות ופוסט טראומה בתעסוקה תרפויטית של בניית עציצי עץ לסוקולנטים, הכנת תיונים מצמחי החווה, מארזים ועוד. החבר'ה מגיעים מדי יום, עובדים במרכז או בחממה שנועדה להוציא אותם למרחב הפתוח, וכל התוצרים מעשה ידיהם נמכרים במרכז המבקרים לצד אומנות קרמיקה מקומית, מוצרי עץ ושמן זית ועוד. מרכז המבקרים מהווה בית למפגשים ולסדנאות שונות, ורוב אורחי החווה עוברים דרכו כי יש בו אטרקציה נוספת - בקיר הגובל עם המגבנה קבועות שתי ויטרינות זכוכית הפונות לחלל ייצור הגבינות ולחדר ההבחלה. זה תמיד מרתק לראות את הצוות בפעולה. אם תגיעו כשעזי הגבן (שם אמיתי לגמרי) עובד, תרוויחו מופע יוצא דופן. מהחווה לביסטרו ולפודטראק העיזים היו ונותרו לב העניין בחווה ובווייז היא אפילו מופיעה כ'חוות עיזים שמחות' ולא בכדי; העדר הקטן והאיכותי יוצא למרעה יומי בטבע, נהנה מתזונה בריאה ודי משעשע לצפות בעיזים קופצות ומדלגות משמחה באחו. מהחלב מייצרים כאמור שורת גבינות נפלאות, שנמכרות גם בביסטרו המקומי. מאז נחנך הביסטרו לפני כשנתיים, הפך די מהר לאייקון קולינרי בסגנון 'פארם טו טייבל', ומבסס את המנות על תוצרת גן הירק וגבינות המשק. חקלאות עונתית היא אתגר במסעדנות, לכן התפריט משתנה לפרקים וממש לאחרונה הוסב למנות קיץ קלילות. מצד שני כשיש שף יצירתי התוצרים משובבי נפש. לצד ארוחות בוקר מעניינות, הכלולות במחיר האירוח, יש בתפריט סלטים רעננים, ברוסקטה עם ביצה עלומה שהיא ביס מנצח, מיני פסטות, גבינות בתצורות, קינוחים ועוד. עם נוף נהדר, שירות נעים ואוכל לעילא, כדאי להזמין מקום מראש, בעיקר בימי שישי. הביסטרו כשר ופתוח כל השבוע גם לקהל מבחוץ (8:30-15:00), ובימי חמישי עד הערב. הביסטרו היה לסנונית התיירותית הראשונה בחווה ומיום שדבק בה חיידק התיירות, חלו בה תמורות ושינויים. לצד זאת, החווה ממשיכה לשמר את מאפייניה הסביבתיים מקועקעים בדי-אן-איי, המספרים סיפור אחר. גן הירק למשל, התשתית עליו נשען הביסטרו, שימש בגלגולו הקודם כמשק אוטרקי קטן ונולד עם הביסטרו לפני כשנתיים להשלים זה את זה. יערה גן טוב (כן, זה שמה האמיתי), הגננית, היא חקלאית בכל רמ"ח אבריה, שעושה ניסויים עם האדמה, הקומפוסט והגידולים השונים וכך עושה ניסים עם התוצרת המשובחת, תוך כדי למידה מתמדת. גן טוב נמנעת מריסוסים לחלוטין ומעדיפה גידול אורגני מלא. אף שהדבר מציף מיני קונפליקטים והתמודדויות, היא לא מוותרת ואימצה את שיטת No Dig. בין הערוגות היא מפזרת רסק עץ, חומר שנרקב באיטיות ומזין את הקרקע, והגידולים עונתיים כי לדבריה ירק שעבר זמנו מושך מזיקים. בממלכה שלה, הנפרסת על פני דונם וחצי, היא מספרת שהמסעדה, הדיר והחקלאות הם השילוש הקדוש במקום, שפועלים כמו בבישול איטי תוך שמירת ערכים ותמיכה במערכת היחסים ביניהם. ואכן הגינה של גן טוב היא דוגמה לתפארת, הירקות רעננים ומלאי חיות ופעם בשבוע נהנים מהם גם תושבי הסביבה. מדי פעם אפשר להשתתף במפגש עבודה קצר בגינה שנכנס לתוכנית הפעילויות בחווה. בגינה גם מטבח משותף גדול, שבו נערכות סדנאות 'פארם טו טייבל' בהתאם לתוכנית או בהזמנה מראש. מי שעוד נהנה מהתוצרת הוא הפודטראק המקומי שמגיש את האוכל באסם. הפודטראק, שפתוח גם בשבת ואינו כשר, נפתח עם מתחם הגלמפינג בפסח והתבסס בעיקר על בשרים, אך שינה את אופיו הקולינרי כדי להתאים למכנה המשותף הרחב. מבנה האסם יפהפה, מעוצב בטוב טעם ומשמש להסעדה, אירוח וסדנאות עם אופציה לחלוקה פנימית ופעילות מקבילה. בחצר הפונה אל הנוף, פינות ישיבה נהדרות ונדנדות ולמרגלותיה פרגולה לאירועים קטנים ומסיבות עם פינות ישיבה כיפיות ובריכת נוי.  ואל תשכחו את הגלמפינג האסם וסביבתו חולשים על אזור הגלמפינג החדש. בין עצי החורש וגינות התבלינים המדיפות ארומה ארץ ישראלית, פזורים 13 אוהלי ספארי גדולים ועמידים שיובאו מדרום אפריקה ומתאימים לכל עונה והרכב - זוגי או משפחתי. האג'נדה הירוקה מתבטאת בעיצוב הפנים, הנהנה מפשטות טבעית מהודרת. פריטי הריהוט נבנו מעץ ממוחזר וברזל בבית המלאכה המקומי, כמו גם הזולה שבחצר הפרטית הצופה לנוף מרגש. יש בהם פינת קפה, מקרר וסלון עם ספה נפתחת לילדים. שני אוהלים מצוידים במקלחת צמודה, ליתר כיור חיצוני ותא פרטי במתחם מלתחות משותף. למרות הפשטות לכאורה, משרה המתחם ניחוח יוקרתי מפנק, כי הוא בנוי לתלפיות, מטופח ומוקפד. אזור האירוח מופרד מהמרחב הציבורי בחווה למקסימום אינטימיות, ובין האוהלים דאגו למרווח מספק לצורך פרטיות, שאותה מעצימה הצמחייה הטבעית והגינות החינניות. בלב הגלמפינג שוכן הספא, שלושה אוהלי טיפולים ואוהל VIP, ג'קוזי וסאונה יבשה. הכניסה למבוגרים בלבד בתיאום ובתשלום ויש אופציה לחוות אמבטיית קרח טרנדית.  ההרמוניה בין ענפי החווה נשמרת כל הזמן ונעה במחזוריות שמזינה את עצמה ומשמרת את החיבור שבין החי, הטבע והאדם. האג'נדה המקיימת היא לא עוד סיסמה, כי כל הפסולת מטופלת וממוחזרת, חלקה הופך ליצירות אומנות. לא קל לשמור על הסינרגיה התמידית והאיזון, אך לחברת הניהול ניסיון תיירותי ומלונאי. מזה שנים היא מביאה קבוצות מחו"ל ומימי הקורונה הקימה (ועדיין מקימה) מתחמי לינה ארעיים לפי הזמנה, והיא נסחפה בזרם הגלמפינג ומאז מתמחה בז'אנר. חוויית האירוח בחווה מושתתת על היכרות עם התרבות והקונספט המקומי, ולכן בסופי שבוע וחגים יש לוח פעילויות עשיר עם יוגה או מדיטציה במדשאה אל הנוף, סדנאות כנאפה או גבינה צ'רקסית, ארוחות 'פארם טו טייבל', טעימות גבינות ויין, ערב מדורה, יער קסום לילדים שמואר בלילה ועוד. האורחים מוזמנים לסיור היכרות בחווה שחושף את אוצרותיה וגם המזדמנים שפוקדים אותה לארוחה, סדנה או יום כיף בספא. העבודות נמצאות בישורת האחרונה ובהמשך יחנכו עוד שבעה אוהלים צמודי מקלחת.

כשמגיעה שעת הכנת ארוחת הבוקר מתחילה החגיגה. ביצים אורגניות נאספות מהלול, ירקות העונה נאספים מהערוגות החתיכיות וכל אנשי חוות גוונים, חווה חקלאית אקולוגית בכרם מהר"ל, מתקבצים במטבח החוץ ומכינים חביתת ירק וסלט ענק. את הארוחה מתקינים יחד העובדים הקבועים ומשתתפי 'עבודת אדמה', תוכנית שיקום למתמודדי נפש שמובילות שתי מרפאות בעיסוק, במטרה ליצור מסגרת תומכת לצעירים במשבר ולסייע להם לחזור למסלול באמצעות עבודה חקלאית. יעל לוריא-גלברג, יוזמת התוכנית יחד עם הילה אורן, מספרת שהרעיון נבט בהליכות משותפות על חוף הים. "בקורונה 'פתחנו משרד' בחוף נחשולים והתחלנו לגלגל רעיונות. שתינו מחוברות לטבע ומאמינות שיש לשהייה במרחבים פתוחים כוח מרפא", מספרת יעל. כשהן לא עובדות בבתי חולים ובשיקום )יעל במחלקה פסיכיאטרית לאשפוז יום והילה בשיקום צעירים ושילובם בקהילה ובצבא) שתיהן חובבות טיולים ומרחבים. כך מחיבור בין עולמות עלה הרעיון לייצר מרחב חוץ למתמודדי נפש והן החלו לחפש מקום פתוח שיאפשר פעילות יום.  חוות גוונים שייכת לאלעד בן יצחק, יזם היי טק ואיש סביבה, שהשקיע מממונו בהקמתה כמודל לחקלאות אקולוגית. לצורך הקמת החווה חבר אלעד לעמיעד לפידות, אגרונום ואיש חזון המפתח חקלאות בת-קיימה. המפגש עם יעל והילה התרחש בקיץ 2022, בתחילת הדרך של החווה, והחיבור היה מהיר. "הגענו לחווה ומשהו באנרגיה הרגיש נכון והבנו שזה מה שאנחנו רוצות", נזכרת יעל. חלק מהחזון של אלעד הוא לייצר דיאלוג עם הקהילה והסביבה ובעצם היוזמה של השתיים החליקה בטבעיות לפן החברתי. כך בין ערוגות מעץ ממוחזר, עלי מנגולד ופטרוזיליה, דלעת וכרובית, קומפוסט בייצור עצמי, תרנגולות חופש, חממה, עצי מאכל ובריכת חורף של מי נגר עילי המשמשים להשקיה - נטמנו הזרעים של 'עבודת אדמה'. בין ערוגות "התפיסה של ריפוי בעיסוק היא תפיסה תפקודית המדברת על כך שההתבוננות שלנו על הקושי הנפשי היא דרך התפקוד - מה אני מצליח לעשות ומה לא", מסבירה יעל. הכוונה היא שהפרמטרים הנבחנים קשורים לפעולות שגרה של היום-יום, כמו לקום בבוקר, לשמור על היגיינה, להכין אוכל, לצאת מהבית, להצליח להתנייד בתחבורה ציבורית ולהבין מה קורה לי בעבודה, בלימודים ומבחינה חברתית. "אנחנו מסתכלות גם איך אדם ממלא את שעות הפנאי שלו, האם הוא בקשר עם אנשים (חברים, משפחה) ועד כמה הוא מצליח לדאוג לעצמו בסביבתו", אומרת יעל ומדגישה את הערך המרכזי של השתתפות בתוכנית: "החווה היא מעין מעבדה למקום עבודה והיא מדמה את החיים האמיתיים ומעודדת התמודדות אבל בסביבה מוגנת". חברי 'עבודת אדמה' הם חלק מהצוות וסומכים עליהם לבצע את עבודתם, אבל האתגר הראשון עבורם מתחיל בכלל בהגעה לחווה בזמן. "לחלק יש חרדה לעלות על תחבורה ציבורית, חלקם לא ישנים בלילה, אחרים לא יוצאים מהבית ואין להם קשר עם העולם בחוץ", מתארת יעל כמה מהמצבים הנפוצים ומציינת שישנם גם צעירים מנותקים, שאפילו למכולת לא הולכים והחווה היא המקום היחיד שבגללו הם יוצאים מהבית פעמיים בשבוע ופוגשים אנשים. יום העבודה מתחיל בשיחת פתיחה, שבה כל אחד מספר מה שלומו ובהתאם לכך בוחר את העבודה שלו לאותו יום, בכפוף לצורכי החווה המשתנים. "אם מישהו מגיע עצבני יתאים לו יותר לעקור צמחים או לפרק משטחי עץ ואם מישהו מגיע רגוע, עבודה כמו עישוב, איסוף ביצים, תיקון שלטים או צביעה - תתאים יותר", מדגימה יעל את האופן שבו העבודה משתלבת עם המצב הנפשי ומספרת שהמשימות בחווה מתחלפות וכוללות גם שתילה, הדליה, סידור סלים אורגניים שהוזמנו ועוד. "כל פעילות כזו מביאה איתה משהו אחר והיא גם נותנת לכל אחד מהמתמודדים יכולת התבוננות בעצמו, למשל כמה זמן אני יכולה לעבוד בלי הפסקה או להיות מחוברת לגוף מבחינת צמא, רעב או עייפות".  חלק מהרעיון הוא שתוך כדי העבודה מתפתחות מאליהן אינטראקציות ויש צורך להתמודד עם מה שבא גם כשהוא לא צפוי. זוהי בעצם תרגולת לחיים האמיתיים ולאופן שבו דברים מתרחשים וצריך להגיב אליהם ולהתמודד מולם. יעל נותנת דוגמה: "כדי לעקור ערוגת מנגולד צריך שיתוף פעולה - צריך למשל לבקש ממישהו באלה, לחשוב איך להשיג אותה ועם מי צריך לדבר". התמודדות אחרת שהיא מציינת קשורה למפגש עם אנשים מזדמנים שמגיעים לחווה כדי לאסוף למשל סל או לקטוף בעצמם. "צריך להבין שכל אדם חיצוני מהווה עבורם איום", אומרת יעל ומסבירה שכמו בכל מקום עבודה נוצרים קשרים חברתיים והחווה היא מקום בטוח שבו אפשר לתרגל מיומנויות תפקודיות וחברתיות. אחרי ארוחת הבוקר המשותפת חוזרים לעבוד שעה נוספת ובסוף יושבים למפגש שיקומי. "אנחנו מביאות תכנים שקשורים לשיקום אבל לאו דווקא לימים בחווה, כי תוך כדי העבודה כל אחד לומד להכיר את עצמו, להבין מה הרצונות שלו ואיך הוא רוצה למלא את הפנאי שלו. השיח הוא שיתופי ואינטימי וכשעולים קשיים אנחנו שמות אותם על השולחן ומדברות עליהם". התוכנית מיועדת לצעירים בני 18-35 במשבר, ש'עבודת אדמה' היא שלב נוסף בטיפול שלהם והם מוכנים לצאת לעולם, להגיע לעבודה פעמיים בשבוע ולהתחייב לארבעה חודשים. תנאי הכרחי להצטרפות הוא ליווי של פסיכיאטר ומטפל אישי (פסיכולוג או מטפל גוף-נפש), מאחר שהמקום הוא שיקומי ולא טיפולי וצריך, לדברי יעל, "שמישהו יחזיק את זה". לפי הצורך השתיים גם מסייעות למתמודדים בנבכי הניירת והבירוקרטיה הקשורה במצבם. אם צריך הן גם מלוות את הצעירים באירועי חיים, כמו ועדת נכות בביטוח לאומי או ועדת סל שיקום. איך נראית הצלחה בתוכנית שאתן מובילות?"החווה היא סוג של תנועה שקורית. זה נכנס לזמן שלהם, שעות שינה וערות מסתדרות והם מעידים על הצלחה בתקשורת עם אנשים, בהתניידות ובחיפוש עבודה. אחד מהמשתתפים נשאר בחווה כעובד קבוע ולוקח קורס באוניברסיטה הפתוחה, אחרת פתחה עסק עצמאי והחלה להתנדב ברמת הנדיב והיה גם מי שוויתר על סל השיקום שלו בגלל קושי מול המערכות ועזרנו לו לקבל אותו בחזרה. הקשר עם הצמחים והאווירה מרפאים והחווה היא מרחב להתפתח, לגדול ולהסתכל על עצמך. בצמחים רואים את מה שיוצא מהאדמה, אבל חלק גדול הוא מה שנטמן בתוכה. בפרויקט נטמנים זרעים בלב ובגוף, שמגיעים לידי ביטוי בהמשך חייהם של המתמודדים. אחת המשתתפות, למשל, הכירה בצורך להיות בחברה, נפתחה ליצירת קשרים ועברה תהליך יפה סביב מתן אמון באחרים ובאינטואיציה שלה". הטבח והמלחמה הפכו את העשייה בחווה לבעלת פוטנציאל שיקומי מרפא עבור אוכלוסייה של אלפים המתקשה לחזור לשגרה במצב משברי מתמשך. "החיים של מי שחוו טראומה או היו בלחימה זמן רב נעצרו והם חווים דפוסים של פוסט-טראומה או תסמינים של נפגעי נפש. זה בא לידי ביטוי בקושי לחזור לחיים, לצאת מהבית ולחזור לעבודה שהופכת לחסרת משמעות", אומרת יעל ומסבירה שהמרחב בחווה מאפשר תנועה לאנשים שנתקעו. "העיסוק בחיבור לגוף ולנפש במרחב נושם ופתוח מאפשר רגע לעצור ולתת מקום למה שמתרחש מתחת לאדמה ובתוך הלב ולהיבנות מחדש". היא מוסיפה שזה נכון גם עבור מפונים, נשות מילואימניקים שמתמודדות עם החזקת בית לבדן וכמובן שורדי הנובה. "החיים שהיו להם קודם נמחקו ו-7 באוקטובר הביא איתו צורך לחשב מסלול מחדש ולייצר שוב סדר יום בסביבה מיטיבה. החווה היא מקום אידיאלי לעשות את זה".

על גבול השטח המדברי הפתוח הוקם לאחרונה פארק חיות בר יוצא דופן בסגנונו, המוקדש לטיפוח המודעות הסביבתית. הפארק ממחיש את התאמות בעלי החיים לבתי הגידול השונים ואת מגוון השיטות שפותחו בכדי להתמודד עם תנאי המדבר. המרחבים הפתוחים המעוצבים בקפידה, משכפלים אלמנטים טבעיים שונים ומציגים את חיות הבר המגוונות של האזור. המקום נראה כמו מדבר תחום, שאותו מפארים מבנים ארכיטקטוניים היוצרים סינרגיה מושלמת עם הנוף. על תכנון פארק גן החיות אמון האדריכל ההולנדי אריק ואן וילט (Eric Van Vliet), מומחה בעיצוב גני חיות, שתחתיו עבד צוות רב-תחומי מהארץ ומהעולם. על אדריכלות הנוף הופקד המשרד המקומי צור-וולף ועל התכנון האדריכלי אחראי משרד א.לרמן אדריכלים. לרמן הצטרף לפרויקט ומהר מאוד הצליח לסחוף אחריו את עיריית באר שבע ואת מנכ"לית העירייה לשנות כיוון, ואולי אף תפיסה, של רכיב הארכיטקטורה במתחם. מפרוגרמה (מסמך תכנוני המפרט דרישות וצרכים) תכליתית, שהציעה בעיקר ביתנים בודדים לטובת קניית כרטיסים, שירותים, מזון וכיוצא באלה, למופע אדריכלי שלם המייצר רחבה גדולה ומוצללת. הרחבה, שמשמשת פלטפורמה לכל אותה פעילות ציבורית, הופכת למעשה לחזית הפארק. את פני הבאים למתחם מקדמת שבכת בטון עצומה (1,800 מטרים רבועים) המגדירה את חלל מתחם הכניסה באמצעות מארג עדין של צל. זוהי פרגולת הבטון הגדולה ביותר במזרח התיכון, על פיתוחה אמונים אדריכל לרמן והקונסטרוקטור רפי בט, שאותו מכנה לרמן 'מאסטרו של בטון'. בט ידוע בעבודתו על האדריכלות הברוטליסטית האיקונית ביותר של באר שבע משנות ה-60: בית העירייה וספריית האוניברסיטה.  "הצלחנו לעדן את המופע הברוטליסטי המזוהה לרוב עם כובד ועם משקל והפכנו אותו למעין תחרה עדינה, רעלה, הנפרשת מעל ה'אירוע הציבורי', הוא חלל הכניסה. חלל זה, שעוצב יחד עם משרד אדריכלי הנוף צור-וולף, מתמלא באפקט הצל המוקרן באמצעות שבכת המשולשים של הפרגולה". תחת חלל הכניסה המוצלל נאספות פרוגרמות רבות: כניסות ויציאות מהפארק, נתיבי מעבר, קופות, שירותים, חנות, אמפי-תיאטרון ופינות ישיבה ומידע. תנועת המבקרים, השלכת הצל וגודלה העצום של הפרגולה, מייצרים פלטפורמה לאירוע ציבורי. עדינות המראה של הפרגולה וחוסר האלימות של מופע הבטון מאפשרים את הפלטפורמה הזו. הפרגולה (שנוצקה במקום) עשויה גרייד משולשים ומציעה שפה ארכיטקטונית המצליחה לברוח מהבנאלי ומהמשעמם. אל הפרגולה צמוד מבנה, שבו מרכז חינוך, כיתות לימוד ומשרדים. המבנה כולו פתוח, אין דלתות המפרידות בין הפנים לחוץ.   מחבקים את האוויר המדברי בחום המדברי של באר שבע המבנה הארכיטקטוני פתוח אל החוץ, הווה אומר, הוא איננו ממוזג (למעט הכיתות והמשרדים). הרעיון, המהפכני יש להודות, לא היה החזון של עיריית באר שבע. הוא הוצע לה על ידי לרמן משהתבהר כי לא נותר מספיק תקציב לבנות את הפרוגרמה: "בשל האילוץ התקציבי פניתי למנכ"לית העירייה והצעתי להשתמש באדריכלות אנרגטית: החלטנו יחד מה חייב להיות ממוזג (כגון המשרדים), ומה לא חייב (כגון המעברים והשירותים)". ההחלטה להותיר את המבנה פתוח אל החוץ הוכיחה עצמה כחיסכון כלכלי משמעותי: "הצלחנו להוריד בכחצי מהבניין את רכיב המיזוג ולהחליפו באוורור אקטיבי של ניהול רוח, של גגות כפולים ושל הצללה. המהלך הזה לא רק הפחית כ-70% מהעלות למטר רבוע, אלא גם אִפשר לבנות את כל הפרוגרמה מבלי לפגוע בה". מהפכני ככל שזה נשמע, לרמן מתעקש כי אין כאן המצאה גדולה או מורכבות טכנולוגית יוצאת דופן. למעשה, זוהי שיטה עתיקת יומין המבוססת על עקרונות התכנון המקיים המדברי של תכנון מערכות אוורור פסיביות, תוך ניצול עקרונות טבעיים. "העיקרון פשוט מאוד: כשמכניסים משהו מפתח גדול ומוציאים אותו מפתח קטן, נוצרת יניקת אוויר, ממש בדומה לארובה המנהלת אוויר מלמטה למעלה. כשמכניסים אוויר קר נמוך ופותחים פתחים גבוהים, האוויר החם עולה מעלה ויוצא". וכך יושמה השיטה בשטח: זווית הכנף החיצונית של הפרגולה מנתבת אוויר צח לתוך הבניין דרך פתחים גדולים בדופן אחת שלו. פתחים אלו מזרימים את האוויר הלאה במסדרונות המבנה אל חרכים צרים בדופן השנייה, וכך נוצרת מעין יניקה של האוויר. את ההשראה לשימוש בשיטה זו שאב לרמן מאדריכל מצרי בשם חסאן פאטי, שזכה לפרסום עולמי בין היתר בזכות שימוש בעיקרון של יניקות רוח.  לרמן מאמין שאת הפתרונות יש לחפש ב'לואו טק' ולא ב'היי טק'. "בעיניי, הלואו טק היא הבסיס לכל מהלך אדריכלי, קל וחומר במזרח התיכון". בהקשר לפתרונות מיזוג אוויר, המשמעות היא: לייצר צל, להוביל את הרוח למקומות הנכונים, לינוק אותה בפתחים גדולים ולשחרר בפתחים קטנים וליצור תתי־לחץ. "פשוט, לנהל את הרוח". התפיסה על פיה האדם אינו מתאים את עצמו אל הטבע ואל האקלים אלא מכופף אותם אליו, משתנה במהותה כיום. לדברי לרמן, ההבנה שלא נוכל לכופף את הטבע לנצח מתחילה לחלחל: "אנחנו מתחילים לגלות את הפוטנציאל המסקרן של לחיות עם הטבע ולהתגמש כלפיו. מיזוג אוויר הוא אחד האויבים הגדולים של העולם כיום. הוא אחראי לחימום של הסביבה המקומית והגלובלית, הוא משחרר גזים רעילים והוא גורם לנזק סביבתי כבד. אם אנחנו מצליחים באמצעים כה פשוטים לוותר על המיזוג המודרני, גם חסכנו בעלויות וגם צמצמנו את הפגיעה בסביבה". דו-שיח עם המדבר המבנה הפתוח מטשטש כל חלוקה בין רחבה לבניין: "כשהחללים יודעים לזרום ולהתחבר זה לזה, כל המושגים כמו חוץ/פנים, נוף/אדריכלות הופכים מיותרים. הכול הוא מכלול אחד שלם", אומר לרמן. הטשטוש בין הפנים לחוץ, כמו רוקם קשר חדש בין העיר באר שבע לבין המדבר, קשר שבו העיר לא דוחה את המדבר אלא מזמינה אותו ואת יושביו לדו-שיח. בהיבט זה, לרמן רואה במבנה האקולוגי הייחודי הזה מחווה למדבר. כשמביטים במבנה הארכיטקטוני המרשים, המתהדר בפרגולת הבטון החשוף העצומה, קשה שלא להבחין גם במחווה לעָבָר הברוטליסטי של באר שבע. "זה אומנם לא בדיוק ברוטליזם", מסביר לרמן, "אין כאן הדגשה של יסודות קונסטרוקטיביים, אך עם זאת יש בהחלט הדגשה של חספוס החומר, רק בפרשנות אחרת. הפרשנות המקובלת בבאר שבע של שנות ה־60 וה־70 הייתה ברוטליסטית כבדה וסמכותית, שהשתמשה בכוח ובמשקל כמרכיבים הדומיננטיים שלה. בפרגולת הבטון שיצרנו כאן דווקא קלילות וחוסר משקל הם הדומיננטיים". מחוות אלה אינן מקריות, ושתיהן בעיני לרמן מנסות לומר דבר אחד: אדריכלות חייבת להיות מקומית. "אדריכלות צריכה למצוא את הדרכים להיקשר למקום שממנו היא באה היא לא יכולה להיות אופנה מיובאת, אלא חייבת לצמוח בתוך המקום, ליצור  ציר אנכי של השתרשות במקום, רק כך היא הופכת להיות בעלת ערך. ייאמר לזכות עיריית באר שבע שהיא כבר הבינה את הפוטנציאל והיא רואה בבניין זה מודל למרחבים הציבוריים העתידיים שלה". המדבריום מביא שינוי בתפישה; הוא מנסח מחדש את היחסים בין העיר למדבר, ומייצר ביניהם מפגש דינמי הנוטע את העיר בסביבתה הטבעית. המבנה חדשני ופורץ דרך הן בפתרון האקלימי והן בניסוח יחסים חדשים עם המרחב שבו אנו נמצאים ועם שוכניו, והוא בעיקר עושה מחווה לעברה המפואר ולזהותה המקומית של בירת המדבר. ואם תרצו, כפי שמוסיף לרמן, הוא גם מצטלם טוב. 

חנות הגלריה של 'ניסו רהיטים' משתרעת על פני 800 מטרים רבועים ופזורה בין 20 חדרים בפלורנטין. החנות מציגה עולם ומלואו של עיצובים, רהיטים ופריטים משלימים המתנגנים בהרמוניה שעולה על סך חלקיה. העוז להתמודד עם חומרי גלם חדשים והאומץ להרחיב את ארסנל המוצרים, שלא בהכרח מזוהים עם ראשית הדרך, נובעים מביקוש גובר של לקוחות, לצד סקרנות וביטחון ביכולת להתרחב מבלי לפגוע במקצועיות. העסק הוותיק שהתחיל בקטן משרת היום ידוענים ונחשב לאייקון עיצובי. ניסו אדוט הקים מרפדייה קטנה ב-1974 בנו ליאון היה אז בן שלוש וממרחק 50 שנה הוא זוכר כיצד חונך מגיל צעיר לעזור ולעבוד בעסק המשפחתי. הוא ויוסי אחיו, הצעיר ממנו, בילו שם את שעות הפנאי והחופשות וצמחו איתו ולתוכו. "היינו מנקים, מכינים קפה, מסדרים את הגלריה וכשגדלתי הייתי השוליה של אבא שלי, המייסד, הבעלים, המעצב והבוס הגדול", אומר אדוט ומחדד שגם אביו החל לעבוד בגיל צעיר, במקום ללמוד, והיה שוליה של רפד בפלורנטין, ממנו למד את רזי המלאכה. "לאט-לאט למדנו את המקצוע", הוא מתאר. "אבא היה מעצב, היינו מתכננים, למדנו לייצר דוגמאות ומכרנו ללקוחות. בהתחלה הייצור נועד לחנויות יוקרה, אבל ככל שאנשים הכירו אותנו וידעו שאנחנו היצרנים, העדיפו לקנות אצלנו ישירות. לפני כמעט 25 שנה הפסקנו לעבוד מול חנויות ומאז אנחנו עצמאיים ומייצרים ללקוח הסופי. הרחבנו את המרפדייה הקטנה, הוספנו דירה לחדר תצוגה וחיברנו עוד אחת ועוד אחת ובסוף זה הפך לבניין שלם, שאפשר לשוטט בין חדריו המעוצבים". מתי הפסקתם להיות רק מרפדייה?"האבולוציה של העסק הייתה הדרגתית ונבעה מדרישה וצורך. ככל שהתרחבנו עלה הביקוש לעוד מוצרים אז עשינו. היום אנחנו בית לעיצוב ומרהטים בתים קומפלט, כפי שעשינו בבית הנשיא למשל. עובדים איתנו בוגרים של בתי ספר לעיצוב שמעצבים חללים, מתכננים רהיטים ומעצבים מוצר ואנחנו בונים. יש לנו כ-40 עובדים ובנוסף בעלי מלאכה שעובדים רק עבורנו, כמו למשל נגרייה שמייצרת לנו פריטים מיוחדים כבר 30 שנה. שיתוף הפעולה הוא מול הדור השני". איך זה לעבוד בעסק משפחתי? "אני לא מכיר משהו אחר, אני חי את זה, זה מה שאני יודע ואין לי מדד להשוואה. אני כן יכול להגיד שאנחנו משפחה מלוכדת וזה בזכות אבא ואימא שלי, שגם היא בעסק. הם אנשים חמים, משפחתיים מאוד והשרישו בנו גמישות, ותרנות וכבוד למשפחה. אנחנו ארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות שלא עובדות בעסק, ואנחנו מאוד מחוברים. הילדים שלי כבר עובדים איתנו והם המנוע החזק היום. הילדים של יוסי עדיין צעירים אבל גם יומם יגיע". אדוט מדגיש שהכול נעשה מבחירה, "אבא שלי מעולם לא ביקש מאיתנו לעבוד או להמשיך את העסק, נכנסנו בטבעיות. גם אני לא אמרתי מילה לילדים שלי, הם נכנסו לבד ולא עושים סימנים שהם רוצים לעזוב. הם הכוח שמנהל את מאחורי הקלעים, וזה היה הכי טבעי, כמו ברירת מחדל - זכינו".  משפחה זה מתכון לחיכוכים, מה קורה כשיש קונפליקט? "כשכל אחד יודע את המקום שלו זה מאוד קל. אם אבא שלי הוא הבוס ואני יודע את זה אז זה בסדר. כל אחד עושה את התפקיד שלו במערכת ואחד לא נכנס לשני. בישיבות אנחנו מדברים על כל דבר וכל אחד נותן את רשמיו והרעיונות שלו ומיישם את ההחלטות שמתקבלות בתחומו".  בחמשת העשורים האחרונים חווה תחום עיצוב הריהוט הישראלי טלטלות ושינה פניו ללא היכר. עסקים רבים כמו 'סידס' ו'קסטיאל' נעלמו מהנוף, כל אחד וסיבותיו, ובתוך כך נותר ניסו המוהיקני האחרון בשוק ובין הבחירה להיות או לחדול, בחר לגדול. לשאלה מה הסוד, איך שורדים כשכולם מסביב מתפרקים ושומרים על הרמה אחרי כל השנים, הוא לוקח נשימה ואומר: "את נוגעת בנקודות הכי כואבות, ואת לא מבינה כמה זה קשה. אנחנו חייבים לשמור על רמת ביצוע הכי גבוהה שיש עם אפס תקלות, כי אנחנו מתפרנסים רק מלקוחות מרוצים ואין מצב ללקוח לא מרוצה. בשביל זה אני מוכן לעשות הכול מבלי לוותר על כלום. כולם פה נרתמים בדיוק לדבר הזה, כמו ביחידה מובחרת. אין לנו הרבה אנשים אבל הם נכס, כל עובד הוא יהלום ולכולם חשוב העסק. זו רוח המפקד. הכי חשוב לכולם לתת את השירות הכי טוב, אבל בסופו של דבר עסק שמתמקד באופנה שמתחדשת כל הזמן חייב לחדש כל הזמן, לתת פן אחר ושונה וגם שירות ואחריות ללא הגבלת זמן, וזה מה שאנחנו נותנים לכל רהיט בעסק - אין דברים כאלה בשוק. בארץ כמעט ואין ייצור מקומי של ריהוט, לכן כל התחרות שלנו היא מול הייבוא. אנחנו כחול-לבן וקשה לייצר 'הוט קוטור' ברמה הכי גבוהה ולשמור על הפיניש ולהתאים לטרנדים, להתחדש ולהיות בקו הראשון של האופנה. הכי קשה זה להתחרות עם האיטלקים והאירופים, שיש להם משאבים והם מוכרים ממפעלי ענק שמייצרים לכל העולם. מי שקונה במחירים שלנו יכול לקנות מהחברות המובילות בעולם וכשבוחרים בנו זו המחמאה הכי גדולה שיש. אז צריך לעמוד בסטנדרט ובכל דבר שנוגעים צריך לתת 110% כי התחרות ענקית, אבל אנחנו הרבה שנים בתחום וגדלנו לתוך מסורת, לכן יש אנשים שעובדים איתנו עשרות שנים, זו כבר משפחה".  איך התחושה כשהאחרים נעלמו?"זה לא כיף. זה אומנם תחום קשה אבל כשיש הרבה חנויות, יש הפריה וכשנשארים לבד זה קצת מבאס. גם קשה יותר להביא לקוחות, אז השיווק יותר אינטנסיבי. בסוף כל מי שסגר היו קולגות וחברים, את כולם הכרנו, כך שגם ברמה האישית זה לא כיף". מה קורה בעסק היום? מה המוטו?"הלקוחות שלנו מגיעים מפה לאוזן ועם כל הצניעות הם רוצים את המותג. היתרון הוא שאנחנו עושים הכול 'קאסטום' וזה יתרון על האיטלקי שמוכר דגמים קבועים. בזכות הגודל, הגמישות והזריזות, יש לי יכולת לעשות שינויים ולתפור ללקוח חליפה מותאמת אישית. אנחנו יודעים להגיב מהר ולייצר מוצר בזמן קצר ביחס לייבוא שלוקח חודשים, ואנחנו מספקים בזריזות. כמובן שגם המוצרים ייחודיים, יש לנו דוגמאות ודגמים בלעדיים שאין באף מקום אחר. אנחנו מתכננים, מעצבים, בונים וגוזרים. הכול ממוחשב עם הדמיות עד גמר הביצוע, ושם אפשר להכניס מאפיינים ספציפיים ללקוח. במרפדייה כל חלקי הפאזל מתחברים כמו לגו ואנחנו משתמשים במגוון חומרים שמתאימים לפנים ולחוץ, מיני פולימרים, עץ, ברזל, זכוכית ופולי קרבונט במדפסות תלת-ממד. זו הייחודיות. הקושי שאין היום בעלי מקצוע בארץ, הם הולכים ונעלמים מהעולם". זה הערך המוסף שלכם? "כן, כי אדם בא עם רעיון או מחשבה ואצלנו זה זורק אותו למקום אחר, כי הדברים שלנו שונים לחלוטין ומפתיעים והבדים מיוחדים והפריטים לא דומים לריהוט שקיים בשוק או שמדמיינים אותו. הקירות באולם התצוגה מלאים באומנות ישראלית מקורית, כמו אורי ליפשיץ, בזוקה, מרים קבסה ואחרים, קולקציה שבחרנו בהתאמה לאופי וללוק של החנות ויש לקוחות שקונים את היצירות כי זה נותן 'טוטאל לוק' לבית, כולל שטיחים ומצעים. אנחנו עושים עיצוב קומפלט של בית, זה ממש כיף". נשמע שאתם עובדים הרבה שעות ביום. "מלא", הוא אומר ופולט אנחה. "זו הבעיה הראשית שלנו, אנחנו חיים בעסק, מבלים שעות ארוכות מצאת החמה עד צאת הנשמה. אבל יש סיפוק, אני מאוד נהנה ואוהב את העבודה וזה נכון לכל מי שעובד כאן. מה שמיוחד אצלנו במשפחה זה שכולם עושים הכול. מקפה ועד עיצוב". ההתחדשות כוללת גם טכנולוגיה? "בהחלט, הכנסנו לאחרונה גם טקסטיל כי כשעושים 'טוטאל לוק' יש לאיכות הטקסטיל משמעות, וכל דבר כזה אני לוקח לקצה. היה לטקסטיל ביקוש ורצינו שהמצעים יחמיאו לחדר השינה. כשיש כיוון שמושך אותנו - אנחנו הולכים אליו. הייחודיות בטקסטיל היא בחומרים הכי טובים ועיצוב שנראה אחרת. יש לנו שיתוף פעולה עם חברת סטארט-אפ להדפסות בדים על פי עיצוב שלנו שנעשה באיטליה. זו חברה עם יכולות מרהיבות, כי אני יכול להדפיס דוגמה שלא קיימת בשום מקום וזה לא רק בד. אנחנו בונים סיפור של בית ומלבישים אותו בהתאם. גם בייצור הרהיטים יש לנו טכנולוגיה מתקדמת, שהיא סוג של פטנט שגם מאפשרת תחרות עם חו"ל וכך אנחנו מייצרים רהיטים שבעולם לא יודעים לייצר וזה גם ערך מוסף. רוב היצרנים מעתיקים מחו"ל ואנחנו ההפך, רוצים להיות לפני העגלה, לעשות משהו שלא נעשה, כי כשרצים אחרי העגלה אי אפשר להשיג אותה לעולם".  ומה אבא שלך אומר על כל זה? "הוא גאה ומאושר. הוא בן 79 ועדיין עובד כמו נער והכוח הכי חזק בבית המלאכה. הוא עושה עבודות עור מיוחדות ביד, לא נח דקה ועובד כל יום, ולמרות שהוא בייצור הוא עדיין השריף הגדול והמילה האחרונה שלו. הוא מאוד דומיננטי בכל פרמטר בחיים של כולנו וכשצריך מדבר איתנו עם העיניים. אבל זה גם סוד ההצלחה, אנחנו לפעמים צוחקים שאולי גם אנחנו נהיה כאלה כשנתבגר כי זה כנראה בדי-אן-איי שלנו. ומצד שני," הוא ממשיך ושוב מתנשם, "החלום הוא שהילדים ייקחו את המושכות וימשיכו, אבל כנראה שאני לא אלך ופה גורלי ועתידי".

לקח לי יותר מ-25 שנה של בישול וכתיבה כדי להודות בעובדה שחומוס ופיתה, הם הלחם והחמאה שלי, ולכתוב על כך ספר ('דרך החומוס' עם שותפי אריאל רוזנטל - 'הקוסם'). הם עשויים מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר שיש לחקלאות המקומית להציע והם אבני היסוד של התזונה המזרח תיכונית, הלכה למעשה. גרגרי החומוס לא רק טעימים, הם פשוט נכונים לנו מכל הבחינות, כאילו מישהו ישב ותכנן אותם במעבדה. עשירים בחלבון - 9 גרם חלבון בכל 100 גרם חומוס (בביצה יש 6 גרם חלבון ובחלב יש 8 גרם), עשירים בערכים תזונתיים שלא יסולאו בפז, ויטמינים (בעיקר מקבוצה B וחומצה פולית), מינרלים (סידן, ברזל, מגנזיום ואשלגן) וסיבים מסיסים אשר מעניקים תחושת שובע ואנרגיה בלתי נדלית; לא לחינם החומוס נחשב לאחד מחומרי הגלם הבריאים ביותר בעולם. גרגרי החומוס מתאימים לכולם - מגיל ינקות ועד שיבה, לאוכלי כול, לצמחונים ולטבעונים, לבני כל האמונות וכל הדתות. האינדקס הגליקמי הנמוך שלהם הופך אותם לאידאלים לסובלים מסוכרת, לספורטאים ולמי שרוצים להפחית במשקל. והכי חשוב: הם זמינים כל השנה ומחירם שווה לכל נפש - תמורת עשרה שקלים אפשר לקבל קילו גרגרים ממין משובח. אחרי שמשרים אותם במים כדי לעורר אותם לחיים מתקבלים שני קילו של חומר גלם.  בשלב הזה אפשר לבשל אותם עד לריכוך מוחלט ולטחון עם טחינה ולימון לקבלת חמישה קילוגרמים (לפחות) של ממרח חומוס. חומוס בטחינה אני אוהבת את החומוס שלי לימוני מאוד, רך ומוקצף. למי שמעדיפים את החומוס פחות חמצמץ, מצמצמים במיץ לימון ומוסיפים יותר מנוזלי הבישול. כדי שהחומוס יהיה קרמי, צריך לבחור בגרגרים קטנים; להשרות אותם במים למשך 12 שעות לפחות ולבשל עד שהם רכים לחלוטין. בתום הבישול שומרים את הנוזלים, אלה ישמשו אותנו להכנת הממרח. אם בוחרים להשתמש בגרגרים משימורים או מהקפאה מומלץ לבשל עוד, עד לרכות מלאה. רגע לפני שטוחנים את הג־רגרים שומרים קצת גרגרים שלמים לקישוט המנה. חומרים ל-4 מנות2 כוסות גרגרי חומוס מבושלים עד רכות מלאה1/4 כוס ממי הבישול של החומוס1/2 כוס טחינה גולמית1/3 כוס מיץ לימון1 כפית שטוחה מלח הכנה1. במעבד מזון מרסקים את גרגרי החומוס עם נוזל הבישול לקבלת מחית חלקה לגמרי.2. מוסיפים טחינה, לימון ומלח וממשיכים לעבד במשך 5 דקות, עד שמתקבל ממרח חלק וקרמי.3. מגישים לצד פיתה, ירקות ושמן זית. *החומוס משתבח אחרי קירור, גם מבחינת המרקם וגם הטעם. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

אלפי שנים היא החזיקה את האנושות, אז מה קרה בתקופתנו שהחיטה, או ליתר דיוק אחד מהמרכיבים שבה - הגלוטן, הפך למוקצה? פרופ' בלה אונגר מהיחידה לגסטרו-אימונולוגיה בשיבא מסבירה כי הגלוטן בפני עצמו איננו בהכרח מזיק, אך אצל מעל אחוז מהאוכלוסייה הסובלת מצליאק, החשיפה לגלוטן גורמת למערכת החיסון להתחיל לתקוף. "את רוב המזונות שאנחנו אוכלים, מערכת החיסון שלנו מזהה כרכיב חיצוני, אך היא טולרנטית אליהם, היא לא תוקפת אותם ואנחנו מעכלים אותם. אלא שאצל אנשים עם צליאק (או רגישות לגלוטן), כשמערכת החיסון מזהה את הגלוטן, וליתר דיוק הגליאדין שמרכיב את הגלוטן, היא רואה בו גורם זר שיש להילחם בו ומייצרת נוגדנים ותאי T כדי לפרק אותו. בתוך ה'מלחמה' הזו נפגעת למעשה רירית המעי ונוצרת דלקת כרונית שעשויה להתבטא בכאבי בטן, בשלשולים, בתפיחות בטנית ובחוסרים תזונתיים כמו חסר ברזל, 12B וחומצה פולית. היום אנו יודעים שישנם גם נזקים עקיפים, כמו פגיעה בתפקודי הכבד, ירידה בצפיפות העצם עד אוסטאופורוזיס ואפילו פגיעה בפריון אצל נשים. לאורך זמן במקרי קיצון הדלקת הכרונית יכולה אף לגרום לממאירות מסוימת של המעי הדק".  צליאק זה מצב הפיך?"אחרי שש עד שמונה שבועות ללא חשיפה לגלוטן התגובה האימונית נרגעת, כך שבבדיקת דם לאיתור נוגדנים או בביופסיה שנלקחת בבדיקת גסטרוסקופיה, אצפה לראות שהכול תקין, כמו אדם שלא היה לו צליאק מעולם. עם זאת, מספיקה חשיפה קטנה מאוד לגלוטן כדי ליצור תגובה. למשל ייתכן שאדם נמנע מגלוטן אבל בכל בוקר אחרי שהוא מכין לילד פרוסת לחם עם קוטג', הוא משתמש באותה סכין כדי למרוח לעצמו קוטג' על פרוסת הלחם ללא גלוטן, ונחשף כך לגלוטן. ברוב המוחלט של המקרים מעקב של דיאטנית אחר התזונה היומית יכול לפתור את הבעיה. ישנם מקרים בודדים מאוד שבהם הצליאק עמיד ואז מדובר במחלה קשה יותר שעלולה להביא גם לממאירויות ודורשת טיפולים מדכאי חיסון נוספים, אך מדובר במקרה קיצון נדיר". מה בין צליאק לאי־סבילות לגלוטן?"ישנם אנשים שאין להם צליאק - כלומר רגישות לגלוטן היוצרת תגובה חיסונית, אך מדווחים על תסמינים דוגמת כאבי בטן ותפיחות בטנית לאחר אכילת גלוטן ועל הקלה עם ההימנעות ממנו. אנו מגדירים מצב זה כאי־סבילות לגלוטן. במקרים אלו אין צורך להימנע מגלוטן לחלוטין אך מוטב להפחית בו. הקושי באבחון הוא שכשאדם נמנע מגלוטן בגלל תסמינים כמו אלו, הבדיקות השונות לא יעלו דבר וכך לא נדע האם הוא צליאקי או שמדובר באי־סבילות. כיוון שבצליאק מספיקה חשיפה קטנה מאוד לגלוטן כדי לייצר תגובה, כדי לבדוק אם יש צליאק אני יכולה להציע במקרה של חשש לחזור במשך חודשיים לדיאטה הכוללת גלוטן במידה קטנה מאוד, אפילו חצי פרוסת לחם ביום, כדי שתיווצר תגובה אימונית שנוכל לאתר בבדיקות". חוץ מהימנעות מגלוטן, איך אפשר לטפל בצליאק?"יש היום הרבה מחקרים שמנסים לייצר תרופה שמונעת את התגובה הדלקתית בצליאק, למשל מחקרי פאזה שנייה שמתבצעים גם בבתי חולים בישראל, של תרופת מחקר הניתנת בווריד וכוללת מולקולה דמויית גלוטן במטרה לייצר נוגדנים, כך שכשהאדם ייחשף לגלוטן אמיתי, הגוף יהיה כבר טולרנטי אליו וימנע תגובה של מערכת החיסון. זו בשורה שאנחנו מקווים מאוד שתוכל לסייע לצליאקים להתמודד עם האתגר הלא פשוט. בשיבא נעשים גם מחקרים על דרכי אבחנה ומעקב פולשניים פחות שיקלו עוד על המתמודדים". יש משמעות לדיאטות ללא גלוטן למי שאינו צליאקי ושאין לו אי־סבילות לגלוטן?"הימנעות מגלוטן באופן מבודד אינה בהכרח דיאטה טובה מאוד להרזיה, הרבה אנשים שמאובחנים בצליאק דווקא עולים במשקל. לחם ללא גלוטן מבוסס לרוב על תירס ותפוחי אדמה, שהם עתירי קלוריות ולפעמים גם הרבה יותר קשים לעיכול. הגלוטן בפני עצמו לא מזיק, לעומת זאת אם אדם צליאקי יפסיק לגמרי לאכול לחם וכל היום יאכל ברוקולי ושעועית ירוקה, כנראה שהוא יסבול מגזים ותפיחות בטנית, כלומר בסוף זה עניין של אלטרנטיבות וצריך למצוא את האיזון הנכון". *פרופ' בלה אונגר היא רופאה בכירה ביחידה לגסטרו-אימונולוגיה, במרכז הרפואי שיבא, תל השומר.

הכתבה מטעם קבוצת ירדן ובסטלינקס בעידן הדיגיטלי של היום ישנה תחרות משמעותית בכל הנוגע לתחום של קידום אתרים באופן דיגיטלי. נוכחות ברשת היא קריטית כיום כדי שלקוחות פוטנציאליים וקיימים יידעו לפנות אליכם, להכיר את התחום שלכם, את היתרונות שלכם ולבחור בכם. קבוצת ירדן מציעה לעסקים שרוצים לצמוח בדיגיטל, פתרון מלא לכל הצרכים שלהם, במקום אחד. בזכות המחלקות השונות בקבוצה, אנחנו יכולים לתת מענה מיידי לכל הנושאים הנוגעים לדיגיטל כמו קניית קישורים, פרסום ברשתות החברתיות, מכירת לידים ועוד. נפרט לכם כאן על השירותים השונים שנוכל להעניק לכם, על היתרונות בעבודה איתנו ועוד. איזה שירותים תוכלו לקבל מאיתנו? שיווק דיגיטלי הוא תחום ענק בעל צדדים רבים. יש הרבה אנשי מקצוע שיכולים לתת לכם מענה בתחומים שונים של שיווק דיגיטלי, אבל בירדן גרופ אנחנו מציעים לכם את כל השירותים במקום אחד. תוכלו לקבל מענה מקיף ומקצועי על כל אחד מהנושאים הבאים: 1. בניית אתרים - אם אתם חדשים בזירה הדיגיטלית נוכל להתחיל מהבסיס ולהקים לכם אתר תדמית או אתר סחר, מעוצב ומדויק עבור הצרכים שלכם. כמומחים לתחום קידום אתרים נוכל להבטיח שהאתר יבנה באופן אידיאלי לדרישות של גוגל, לקדם את האתר ברשתות החברתיות ולהציע לכם עוד ממגוון השירותים שלנו. 2. השכרת אתרים - אם אתם לא רוצים להתחיל מאפס, תוכלו לשכור אתר קיים, וכך לקבל אתר שכבר בנוי ומקודם ברשת ולשלם שכירות חודשית במקום עלות ראשונית גבוהה של הקמה. כל מה שתצטרכו זה להזין את התוכן שלכם. 3. קידום אתרים אורגני - קידום אתרים אורגני עוזר לאתר שלכם להוביל בתוצאות החיפוש במנועי החיפוש. טיפול באתר שלכם מבחינת פרמטרים שונים של SEO יכול לשפר את הביצועים של האתר שלכם, להוביל לעוד כניסות איכותיות של גולשים רלוונטיים ולחזק את המותג שלכם. תוכלו לקבל את השירות עבור אתר חדש או קיים באמצעות כלים שונים כמו קניית קישורים, פרסום כתבות ועוד. 4. קידום ממומן בגוגל - באמצעות קמפיינים של קידום אתרים ממומן תוכלו להגיע ללקוחות פוטנציאליים באופן מדויק, מתוזמן וגם משתלם, לפי קליק ולא רק לפי חשיפה. 5. שירותי יח"צ וקניית קישורים של bestlinks - בזכות המערכת המתקדמת לקניית קישורים, תוכלו לקדם את האתר שלכם בקלות, לפרסם כתבות יח"צ איכותיות ועוד יכולות שיקדמו את הנכסים הדיגיטליים שלכם. 6. פרסום ברשתות החברתיות - תוכלו לקדם את האתר שלכם ברשתות החברתיות, להגביר את הנוכחות הדיגיטלית, לשפר את הביצועים שלכם ועוד, מהרגע הראשון שתתחילו לקדם באמצעות פרסום ברשתות החברתיות. 7. כרטיס ביקור דיגיטלי - כרטיס ביקור דיגיטלי מאפשר לכם להציג את כל המידע הכי עדכני, שיווקי ומעניין על העסק שלכם במקום אחד, בעיצוב מותאם אישית ובגישה קלה לכל הלקוחות הפוטנציאלים שלכם. 8. פרסום בטאבולה ואאוטבריין - באמצעות המלצות התוכן של אאוטבריין וטאבולה תוכלו להופיע באתרי תוכן מובילים בארץ ובעולם כתוכן אורגני ולהביא גולשים לדפי נחיתה ייעודים לאיסוף לידים לדוגמה. 9. ניהול מוניטין - יחד נוכל לנהל את המוניטין שלכם ברשת באופן כזה שתגובות שליליות שמופיעות ברשת על העסק שלכם לא יפגעו בנוכחות הדיגיטלית שלכם ותגובות חיוביות יבלטו. 10. כתיבת תוכן וקופירייטינג - כמעט כל הנכסים הדיגיטליים שלכם דורשים תוכן איכותי כדי להצליח. אנחנו מציעים לכם לצד השירותים הטכניים יותר, גם שירותי כתיבת תוכן וכתיבת קופירייטינג על ידי כותבים מעולים, כך שהתוכן שלכם יהיה מדויק לצרכים שלכם, שיווקי ואיכותי. למה לבחור דווקא בנו? כקבוצה מובילה לשיווק דיגיטלי, אנחנו גאים לגייס אלינו את בעלי המקצוע הטובים ביותר בכל אחד מתחומי העיסוק שלנו. לא משנה איזה שירות תרכשו מאיתנו, תוכלו לדעת בוודאות שאתם מקבלים מענה איכותי ומקצועי, ותוצאה סופית שתראה טוב גם לגולש הממוצע וגם לאנשי המקצוע בתחום. כאשר אתם מעלים אתר לאוויר, השאיפה שלכם היא להגיע לכמה שיותר גולשים רלוונטיים ולקוחות פוטנציאליים. תוכלו לעשות זאת באמצעות כל אחד מהכלים שאנחנו מציעים. חשוב מאד שתשלבו באתר שלכם תוכן איכותי, תמונות טובות, מילות מפתח רלוונטיות לתחום שלכם, תייצרו קמפיינים ברשתות החברתיות ועוד. אבל כל אלו לא יועילו אם לא תבצעו אותם באופן חכם. אם תבחרו לדוגמה באפשרות של קניית קישורים לאתר שלכם, חשוב שתשיגו קישורים מאתרים מובילים שיפנו לאתר שלכם, כדי להוכיח את חשיבותו. קניית קישורים איכותיים יכולה לעזור לכם לקדם את האתר שלכם בכך שיפנו אליו מאתרים רציניים ואיכותיים, אבל קניית קישורים מאתרים לא איכותיים עלולה לפגוע בדירוג שלכם ובקידום האתר. בזכות ההכרות שלנו עם כל הצדדים בתחום השיווק הדיגיטלי, אנחנו יודעים לתת לכם מענה אידאלי שימקסם את היכולות של הנוכחות הדיגיטלית שלכם. לסיכום, אם יש תחום שההשקעה בו מניבה פירות בוודאות, אין ספק שזהו תחום השיווק הדיגיטלי. כדי להבטיח את ההצלחה הדיגיטלית שלכם, חשוב לפנות לחברה מקצועית ואמינה בתחום שתספק לכם מענה מדויק ומותאם לצרכים שלכם.

הכתבה מטעם "ותן חלקנו" הרבה לפני התפתחות תחומי אימון אישי או הייעוץ עסקי, החזיק העם היהודי, שנחשב לאורך הדורות לחכם ובעל חוש עסקי מפותח במיוחד, "נשק סודי" - "אוצר החכמה הטמון בגמרא", כך מסביר עו"ד שמואל אברהמי מנכ"ל עמותת "מאורות הדף היומי", האחראית לפרויקט "ותן חלקנו" מייסודו של הרב חיים דוד קובלסקי, הפועל כבר שנים בהנגשת הגמרא לקהל ישראלי רחב ככל האפשר. הגמרא היהודית נחשבה מאז ומתמיד למאגר אינסופי של נקודות מבט ייחודיות וחוכמות עתיקות, המכיל סודות השמורים רק לתלמידי חכמים, הוא מציין ומוסיף כי אמנם רבים מכירים את הגמרא בעיקר ככלי לימוד דתי, אך מסתבר שיש גם קשר הדוק בין סודות הגמרא לבין הצלחה בעולם העסקים, כפי שמעידים לדבריו לא מעט מאנשי העסקים המצליחים בארץ ובעולם. כיצד, אם כן, מתבטא הקשר הזה? מחפשים מעבר להצלחה לדברי עו"ד אברהמי , אנשי עסקים בארץ ובעולם, ביניהם מנהלי ארגונים ומנכ"לי חברות, מרגישים כי הם כבר מצליחים בעסקים ובחיים האישיים: הם חוו פסגות של הצלחה עסקית וכלכלית, נהנו מכל השבחים והפרגונים, אולי אפילו שברו שיאים מקצועיים בתחומם. ועדיין, יש מי מהם המוצאים את עצמם עומדים על פסגת ההצלחה, דווקא בתחושה של חוסר שלמות, כאילו חסר להם דבר מה. הם מרגישים רצון לגדול מעבר למימדיהם הקיימים, לטפח מורשת משמעותית כלשהי, או לשבור שיאים חדשים בחיים העסקיים והאישיים שלהם. משהו בפנים אומר להם כי רב הנסתר על הגלוי. "אלו שמקשיבים לאינטואיציה או לקול פנימי זה, נסחפים אל מסע חיפוש בעולם הרוח, אל קיום תכליתי ומעשיר יותר", הוא אומר. "למעשה, כבר משנות ה-70 ועד ימינו אנו, בישראל וגם מעבר לים, אנשי עסקים רבים, הגם שאינם דתיים, מוצאים עוד ועוד מקורות ידע המספקים להם תובנות עסקיות חשובות בקשת רחבה של נושאים דווקא בגמרא". עו"ד אברהמי אף מוסיף כי "לפני מספר שנים נחשפה לראשונה עובדה מדהימה. בקוריאה הדרומית התפעלו מכמות זוכי פרסי הנובל היהודים, וכאשר חקרו וחיפשו את הקו המחבר ביניהם הגיעו ללימודי הגמרא". "לאור תגלית זו הוחלט בקוריאה הדרומית לתרגם לשפתם את הכתבים ולשלב אותם בצורה מלאה בתכניות הלימודים בבתי הספר, עד כדי כך שכמעט בכל בית קוריאני בימינו הם חלק בלתי נפרד משגרת היום של התלמידים וההורים כאחד". בוא לגלות את הקשר בין החוכמות העתיקות של הגמרא לעולם העסקים של ימינו בשיעור היכרות אישי עם הרב חיים דוד קובלסקי, מייסד ארגון "ותן חלקנו">> נקודת מבט ייחודית על סיטואציות עסקיות האתגרים שמציב עולם העסקים של ימינו, אינם חדשים או ייחודיים לנו. ההיסטוריה מוכיחה כי כל מנהל או איש עסקים - יתקל, בשלב זה או אחר של הקריירה, באותם הקונפליקטים, וישאל את עצמו פחות או יותר את אותן השאלות: החל מתהיות בנושא אתיקה בעולם העסקים, דרך השאיפה לאיזון בריא בין עבודה לחיים האישיים, ועד חקירת גישות מנהיגוּת חדשות ויעילות יותר, כאלו שיעזרו לו לרתום צוות חסר מוטיבציה או לסחוף אחריו אנשים בתוך סיטואציה מאתגרת במיוחד. עו"ד אברהמי מציין כי "הגמרא לא רק מספקת לנו מעיין של חוכמה, אלא מהווה כלי אסטרטגי ופרקטי של ממש, ושואפת להעשיר את חייו המקצועיים והאישיים של כל אדם שמחליט לעסוק בה ולחקור אותה לעומק". "מסיבות אלו בדיוק הפכה הגמרא כלי אסטרטגי עבור יזמים, מנהלים ובעלי עסקים, שהשכילו לראות את התמונה הגדולה. הללו הבינו כי הבעיות שלהם אינן חדשות והחלו בחיפוש פתרונות לאתגרים הגלובליים של עולם העסקים. מי מהם שהחלו ללמוד גמרא, גילו נקודת מבט ייחודית ומרעננת לסיטואציות עסקיות לכל דבר ועניין, כולל מודלים לשינוי תהליכי חשיבה ושיטות חדשות להסקת מסקנות", הוא מדגיש. אוצר של תובנות שכל איש עסקים יכול לרתום לטובתו "אחד הדברים שלמדתי הוא שברגע שאתה מיטיב עם אנשים, הביקוש שלך יעלה", משתף רמי לוי, בעלים ומייסד של הרשתות "רמי לוי שיווק השקמה" ו"רמי לוי תקשורת", ואחד מאנשי העסקים המצליחים בישראל. הוא מספר כי אחת התובנות אליהן הגיע במסע העסקי והרוחני שלו היא: "מכל מלמדיי השכלתי", משפט שאמנם נשמע לחלקנו נדוש ומוכר, אך בזכות החיבור לגמרא מקבל משמעות חדשה. "מי שמנקה את הרצפה בסופר, מנהל המשמרת באחד הסניפים, או הירקן הכי פשוט - כל אחד מהם יכול ללמד אותך דבר או שניים, לא משנה מה המעמד שלך", הוא משתף, "גם מלקוח לא מרוצה שבא להתלונן אני יכול ללמוד משהו". "כמובן שלא המצאתי פה שום דבר חדש - הכל כבר נמצא בגמרא", הוא מוסיף, "יש בה טקסטים שממחישים בדיוק את הרעיון הזה, ועוד רעיונות רבים שנשמעים לנו מובנים מאליהם, עד שאנחנו מגלים את המשמעויות הנסתרות והעמוקות ביותר שלהם". והוא לא לבד, לפי עו"ד אברהמי, מיטב אנשי עסקים ברחבי העולם מתחילים "להבין את הפוטנציאל הטמון בחוכמה היהודית העתיקה", ובשנים האחרונות יותר ויותר מהם מבקשים להיחשף לתכנים העשירים ולתובנות הייחודיות שיש לה להציע. הפרויקט הייחודי שמנגיש את עולם הגמרא לציבור עו"ד אברהמי אומר כי חלק לא מבוטל מהעניין הרב שמגלים אנשי עסקים בארץ בלימודי הגמרא ניתן לשייך לפרויקט "ותן חלקנו" מבית ארגון "מאורות הדף היומי" מייסודו של הרב חיים דוד קובלסקי. במסגרתו נפגשים יזמים ואנשי עסקים ישראליים עם רבני הארגון - ומייצרים דיאלוג חדש בינם לבין התובנות, העצות והשיעורים הטמונים בגמרא. אנשי "ותן חלקנו" שואפים להעמיק את החיבור ארוך השנים בין לימוד הגמרא לבין העולם העסקי - ולאפשר לקהל חדש של אנשי עסקים, מנכ"לים ומנהלים בכירים להיחשף לעומק העצום שנמצא בתוך הטקסט העתיק. לבעלי עסקים ומנהלים בכירים המעוניינים להעמיק בנושא במסגרת פעילותו הענפה והמבורכת של הפרויקט ומתוך העניין הרב שמגלים בעלי עסקים ומנהלים בכירים בארץ בנושא, אך אינם יודעים כיצד ואיך להתחיל - מציעים ב"ותן חלקנו" שיעור היכרות אישי עם הרב חיים דוד קובלסקי, מייסד הארגון. כך, מסבירים שם, ניתן לחוות מיד ראשונה את העוצמה והתועלת העצומה הגלומה בלימודי הגמרא ומה שיש לה להציע לאנשי המגזר העסקי ובכלל. בוא לגלות את הקשר בין החוכמות העתיקות של הגמרא לעולם העסקים של ימינו בשיעור היכרות אישי עם הרב חיים דוד קובלסקי, מייסד ארגון "ותן חלקנו">>

הכתבה בשיתוף רשת עד 120 בעידן המודרני, גיל זו כבר לא עובדה אלא תחושה; גיל הוא נושא חשוב והתבגרות ללא ספק משפיעה על המצב הבריאותי שלנו. עם זאת, מסתבר שהקשר של הגיל לתחושות כמו אופטימיות, שלווה ואושר הוא חלקי ביותר. ברשת הדיור המוגן 'עד 120' מציינים כי מחקרים מצביעים שההשתייכות לקהילה תומכת ועיסוק בדברים שגורמים להנאה ומיצוי, קשורים קשר הדוק לתחושת האושר ולתפיסת הגיל שלנו. תוסיפו לכך את העובדה שאיכות הרפואה השתפרה משמעותית וכך גם איכות החיים - ותקבלו מציאות בה בני הגיל השלישי כבר לא צריכים רק "הגנה" או "רפואה טובה", אלא מעוניינים בסגנון חיים שמאפשר להם להמשיך להתפתח וליהנות. ברשת 'עד 120' מצדדים בתפיסת הגיל החדשה ומיישמים אותה באמצעות מרחב פיזי ורגשי שגורם לגיל להרגיש אחרת. ברשת מסבירים כי אמנם אין ספק בנוגע לגילו הכרונולוגי של אדם (מספר השנים), עם זאת הגיל הביולוגי חשוב יותר. תחושות הבריאות, החיוניות והמסוגלות לא תמיד נגזרות מהגיל הכרונולוגי; כמעט כל מחקר חשוב בתחום מלמד כי הסביבה הנכונה יכולה להשפיע באופן ישיר על הגיל הביולוגי שלנו ולגרום לנו להרגיש צעירים יותר ומסוגלים יותר. כתוצאה מכך, גיבשה 'עד 120' תוכנית חדשה שתפקידה המרכזי הוא לגרום לדיירי הרשת להרגיש חיוניים יותר, שלווים יותר ומאושרים יותר - באמצעות חוויית המגורים, מתקנים חדשניים ופעילויות תוכן. חללי עבודה וחשיבה לבני הגיל השלישי טרנד חללי העבודה הוא ללא ספק אחד החשובים ביותר בתחום התעסוקה בעת הנוכחית. הוא מזוהה בעיקר עם בני הגיל הצעיר או עם חברות שנמצאות בתחילת דרכן. עם זאת, מסתבר שלא מעט מבני הגיל השלישי שעברו לדיור מוגן, עדיין מקדישים זמן לתחום עיסוקם, בין אם מדובר במשרה חלקית או בלמידה לשם העשרה. בעקבות זאת, רשת 'עד 120' החליטה להקים בבתי הדיור שלה חללי עבודה לטובת הדיירים. באופן זה באפשרותם להמשיך לעבוד או ללמוד, וכך גם, אמנם בצורה עקיפה, ניתן לחזק את תחושת החיוניות שלהם. רשת פילאטיס ייעודית מתמחה יוזמה נוספת היא רשת מכוני הפילאטיס שעתידה הרשת להקים. שיטת פילאטיס נחשבת כיום לפעילות גופנית מובילה ולא במקרה, מדובר במערכת אימונים מרתקת של גוף-נפש המשלבת פילוסופיות מזרח ומערב. היא משפרת ומחנכת למודעות גוף, יציבה, גמישות, חיזוק, קואורדינציה, חיוניות ויעילות תנועתית. מעבר להקלה על מתחים פיזיים ורגשיים, תרגול פילאטיס נכון יכול לסייע בהפגת כאבים כרוניים, בהעלאת רמת האנרגיה ולפעילות יעילה של האיברים הפנימיים. במילים אחרות, כל מה שבני הגיל השלישי זקוקים לו בכדי לחזק גוף ונפש. כאמור, במהלך שנת 2024 עתידה 'עד 120' להשיק רשת פילאטיס מכשירים המתמחה בבני הגיל השלישי. עוד דרך חשובה בכדי לחזק את הקשר בין גוף לנפש. חדר מוזיקה ושיעורי ריקוד מהפכת הפנאי ב'עד 120' כוללת בנייה של חדר מוזיקה לטובת הדיירים. הקשר בין מוזיקה ובין בריאות נפשית כבר מזמן הפך לעובדה, כך מזכירים ברשת הדיור המוגן. התפקיד של חדרי המוזיקה החדשים הוא לעודד את הדיירים לחזור לאהבות ישנות או להתחיל להתחבר לעולם המופלא של המוזיקה. זאת ועוד, לצד חדרי המוזיקה, יוכלו הדיירים ליהנות משיעורי ריקוד בהדרכה של טובי המורים בישראל. הבית במודיעין: הטבע בשירות הגוף והנפש הבית החדש של רשת 'עד 120' מציג תפיסת מגורים חדשה לבתי הדיור המוגן. ברשת מסבירים כי הבית במודיעין נבנה ועוצב על טהרת פילוסופיית הביופיליה - תפיסה הרואה ערך עצום בחיבור שבין הטבע לאדם. זאת, מתוך רצון לחזק את תחושות שלווה, אושר ו-WELL BEING. תפיסת העיצוב העומדת בבסיסו של הבית במודיעין שואבת השראה ממלונות הבוטיק המובילים בעולם והיא באה לידי ביטוי בחוויה אסתטית יוצאת דופן: שימוש מושכל בחומריות אורגנית, דגש מיוחד על אור טבעי, צמחיה, חללים פתוחים וחיבור בין חוץ לפנים. כל מה שדרוש בכדי להשפיע על הגיל הביולוגי ועל תחושתהחיוניות של דיירי הבית. התוכניות לעתיד: מתחמי Longevity (אריכות ימים) בשנה הקרובה עתידה עד 120 להקים מתחמי Longevity במטרה לשפר את איכות החיים ואריכות החיים של דייריה. המתחם הראשון צפוי להיפתח ביולי בבית בתל אביב ויקיף קשת רחבה של פעילויות יומיות מכל תחומי החיים. המתחם ילווה את חיי היום יום של הדיירים. תמצאו בו למשל "חדר כוח למוח", שבו הדיירים ילמדו ויתרגלו דרכים לשיפור הזיכרון באמצעים משולבים: ויזואליים וטכנולוגיים שנתפרו על ידי מומחים בתחום. המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

עם העלייה בתוחלת החיים ושיפור רמתם, אנו עדים לגידול מתמיד באחוז האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, למרות ההתקדמות הרפואית והטכנולוגית, ההזדקנות נושאת עימה אתגרים רבים - פיזיים, תפקודיים וכמובן גם נפשיים. הזקנה איננה מחלה, אלא חלק בלתי נפרד מחיינו, ומדדי אושר אף מראים כי גיל הזקנה הוא על פי רוב השלב שבו אנו הכי מאושרים, ועם זאת, שינויים באורח החיים, חוויות אובדן של בני משפחה וחברים ובמקריםמסוימים אף התדרדרות בבריאות הגופנית והנפשית, כל אלה מציבים אתגרים נפשיים משמעותיים בפני האוכלוסייה המבוגרת. בשיחה עם הגריאטר פרופ' יורם מערבי והפסיכולוגית ד"ר דניאלה איזנברג-שפרן, עולים המרכיבים המרכזיים המשפיעים על הזדקנות מוצלחת; כיצד ניתן לקדם התמודדות רגשית בריאה עם תהליכי הזקנה? מהם הגורמים המשמעותיים לרווחה נפשית בקרב האוכלוסייה המזדקנת וכיצד ניתן לזהותולתת מענה לקשיים נפשיים העולים בגיל המבוגר? וחשוב מכולם - מתי אדם נחשב לזקן? "כשהסטודנטים שלי שואלים אותי איך אני מגדיר זקן, אני עונה להם שאין לי תשובה", מספר פרופ' מערבי, רופא ראשי במערך לגריאטריה ושיקום, הדסה - האוניברסיטה העברית ומנהל מערך שיקום בקהילה בשירותי בריאות כללית ירושלים, שמוכר לרבים בזכות השתתפותו בסדרה '80 וארבע' ששודרה בשתי עונות בכאן 11. "אנחנו מתחילים להזדקן בגיל 20. זה אומר שאפשר להגדיר זקן בגיל 40? 50? מי קבע ש-65 זה השלב שבו עוברים לזקנה? אני אראה לך אנשים בני מאה שבעיניי הם עדיין צעירים ואני אראהלך בני 40 שהם זקנים. כיוון שאין לנו מדדים טובים לקבוע את הסוגיה, נבחר הגיל הכרונולוגי הזה, שבעבר היה גיל הפרישה וגם אותו כבר הזזנו. האמת היא שרוב האנשים שמגיעים לפרישה בגיל 67 הם לא זקנים. אם יעמידו אותי מול הקיר עם אקדח לראש אני אגיד שגיל זקנה הוא 80-85. אני לא חושב שבני 70 הם באמת זקנים, והם כל הזמן משתפרים". "כולנו צריכים לשאוף להיות זקנים בריאים, ולא לשאוף להיות צעירים לנצח", אומרת ד"ר איזנברג-שפרן, פסיכולוגית קלינית, ראש התוכנית לפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזקנה במרכז האקדמי רופין וראש 'מרכז קמה' לטיפול, ייעוץ והכשרות למזדקנים ובני משפחותיהם. "ההזדקנות היא מהלך טבעי. אנחנו חוששים ממנה לעיתים, אבל ככל שאנחנו נהיים תבוניים יותר אנחנו מבינים שהאלטרנטיבה לא עדיפה. חלק מהיסודות של הרווחה הנפשית בזקנה קשורים בהבנה הזו, שעלינו להפסיק להיות בניסיון מתמיד לעכב את הגיל, להימנע מהזקנה, לחפש את כל מה שאני יכול לעשות כאילו הגיל לא קשור אליי. ההתנהגויות האלו מעמידות את האדם בסיכון לתחלואה דווקא בזקנה. האתגר של הקבלה הוא האתגר הפסיכולוגי התפיסתי הכי מורכב. קשה להיכנס בחדווה לתקופת גיל שבה ישנם שינויים ואובדנים באופן סטטיסטי יותר מבכל גיל אחר, אבל זה חלק מהאתגר". התמודדות עם שינויים ואובדנים זה אתגר בפני עצמו.ד"ר איזנברג-שפרן: "נכון, אין ספק שבתקופה הזו המעגלים החברתיים משתנים כי אנשים עוזבים עבודה, לעיתים עוזבים מקומות מגורים, לעיתים מכרים וקרובי משפחה. חלק מהשינויים האלו הם שינויים לטובה וחלקם שינויים לא לטובה, ולפעמים זה מורכב יותר. גם שינוי תפקיד הוא אתגר משמעותי מאוד. אנו יודעים שמעברי תפקידים הם גורמי סיכון בהזדקנות לתחלואה נפשית. לא פעם אנו מוצאים שלגברים יש משבר נפשי גדול יותר בכניסה לפנסיה. וגם בשינויי תפקיד יש צד חיובי, הכניסה אל הסבאות והסבתאות זה מעבר תפקיד משמעותי שיש בו הזדמנות אדירה, יש בו 'ילדותי השנייה', יש בו הומור ופריחה מחדש, אני שומעת בקליניקה 'לא צחקתי ככה כבר שנים' או 'לא ידעתי 35 שנה שאני יכול לשבת על הרצפה'". יש מאפיינים ייחודיים לבריאות הנפש של גיל הזקנה?פרופ' מערבי: "אין אדם אחד שמזדקן כמו אדם אחר, לכן, כשאנחנו מדברים על ההיבטים הגופניים והנפשיים, גם היכולת של הזקן להתגבר על הבעיות הגופניות, להגיב אליהן מבחינה נפשית, מבחינה בריאותית, הם שונים מאוד אחד מהשני. ובכל זאת, יש כמה דברים שלמדנו במהלך השנים. למשל, וכמובן שיש חריגות, אבל בדרך כלל זקנים חסוניםיותר מצעירים. הם פחות נוטים לפתח פוסט-טראומה ואירועי טראומה. לחלקם יש ניסיון חיים של התגברות על טראומות ולכן הם רואים את החיים בצורה חיובית. אחד המחקרים שהתפרסם ב-PNAS, מהעיתונים הרפואיים המכובדים ביותר, בדק את מדד האושר על פי גיל בארה"ב, ומצא כי בניגוד מוחלט לתפיסה שלנו - האושר הגבוה ביותר נמצא בגיל זקנה. כלומר, זקנים רואים את חייהם בצורה חיובית למרות המגבלות התפקודיות שהולכות ועולות ולמרות כל הצרות. זה נכון שהזקנה כרוכה בהרבה אתגרים, אבל מדוברבאוכלוסייה שיש לה יכולת - שאנו לא מעריכים אותה מספיק - להתגבר על אותם אתגרים". ד"ר איזנברג-שפרן: "לאורך שנים רבות, כשאדם זקן החל להראות איזושהי ירידה, בין שהיא רגשית או קוגניטיבית, האנשים הסובבים אותו היו נוטים לומר - 'זו הזקנה', 'הוא מתחיל להיות דמנטי' או 'זה הדיכאון שמתלווה לזקנה'. אחד מעיוותי המחשבה הגדוליםביותר שאנשים מתהלכים איתם, ולפעמים גם אנשי מקצוע, היא המחשבה שאומרת - זקנה היא תקופה שצבועה באופן דומיננטי ובולט באובדנים ואבל. רוב הזקנים בעולם לא מתהלכים עם עיוות החשיבה שלפיו הזקנה היא רק תקופת חיים מדכאת. רוב הזקניםבעולם מוצאים את ההזדמנויות בזקנה, נהנים מהרווחה הנפשית הגבוהה ביותר מכל שנות החיים שלהם, זה הרוב. ואלו נתונים שהולכים ומשתחזרים כל הזמן. אבל זה נתון שעשוי להיות מתעתע כשהולכים לצד השני, אלו שהם לא הרוב הם בקצה השני, בזקנה אלו שסובלים מדיכאון הם גם הקבוצה עם רמת האובדנות הגבוהה ביותר והם קבוצת הסיכון הגבוהה ביותר. לכן חשוב מצד אחד לא לחשוב שהקושי הוא חזות הכול, כי הואאפילו לא חזות הרוב בזקנה, ומצד שני חובה לזהות את הקבוצה שבה הוא כן קיים, ולהפנות אליה משאבים לטיפול". אחד מהאתגרים הנפשיים שמדברים עליהם היום הרבה הוא הבדידות, עד כמה היא באמת מרכזית בחיי הזקנים?פרופ' מערבי: "אצל זקנים, כשיש קושי נפשי משמעותי הוא מסוכן מאוד לבריאות הפיזית, ולא רק ההפך. בדידות, תופעה נרחבת מאוד בזקנים, הורגת דרך הגוף - היא משפיעה עלמערכת החיסון, על מערכת ההגנה על כלי דם והיא מגבירה שיעורי סרטן. ואומנם אני מכיר את התופעה בעיקר בזקנים, אבל בדידות הפכה לתופעה נרחבת גם בקרב צעירים. מצד שני זה גם לא כל כך מסובך להתמודד איתה, ואם רק נצליח לגייס את האנשים כולםכדי לתת כתף, זה יכול לשפר את איכות החיים של כולם ולהבטיח לכולנו זקנה טובה גם כשאנחנו נגיע אליה". מבין כל ההתמודדויות בגיל המבוגר, מהו החשש העיקרי שעולה בחדר המטפל?פרופ' מערבי: "אין ספק שדמנציה זה הדבר הנורא ביותר, המפחיד ביותר והמעורר חוסר אונים הגדול ביותר. כשאני שואל את המטופלים הזקנים שלי מה הכי מפחיד אותם - זה לא למות, אפילו לא להיות סיעודיים, אלא לאבד את המוח, להיות דמנטיים. אלא שיש שתי מהפכות שמתרחשות ממש עכשיו בנושא הדמנציה, שרבים לא מכירים. האחת היא שמבחינה מחקרית אנחנו מסוגלים לזהות את המחלה בשלבים הרבה יותר מוקדמים. מחלות דמנציה הן מחלות שלוקח להן הרבה שנים להופיע, הן קיימות בגוף שלנו 15שנה לפני שמתחילים השינויים שאפשר להבחין בהם, והיום יש כל מיני אמצעים שמאפשרים לזהות את המחלה מוקדם. הרי עד היום המחקרים שעסקו במציאת תרופה לא הניבו תוצאות, המצב היה די מתסכל, אבל כעת כשאפשר יהיה לעבוד על אנשים בשלבים הרבה יותר מוקדמים, אפשר יהיה לראות את הניצנים והסיכוי שתימצא תרופה עולה. המהפכה השנייה, ובעיניי המהפכה הגדולה ביותר שמתרחשת בשנים האחרונות, היא שאנו רואים יותר ויותר בסיס מחקרי לכך שאפשר למנוע דמנציה על ידי אורח חיים - המחקרים הראו כי תזונה, פעילות גופנית ושמירה על מאפייני אורח חיים מסוימים יכולים להוריד את הסיכון לדמנציה ביותר מ-50%. דמנציה זה הדבר שאנשים הכי מפחדים ממנו, הכי מתוסכלים ממנו - ונכון להיום אין תרופות, לכן חשוב שאנשים ידעו שהם יכולים במו ידיהם לדחוק את הקץ הנורא הזה אם יאמצו אורח חיים בריא". בשנים האחרונות אנשים חיים יותר שנים אבל יוצאים לפנסיה באותו גיל והשלב הזה גם מתארך. איך השינוי הזה משפיע על ההתמודדות בגיל זקנה? ד"ר איזנברג-שפרן: "תוחלת החיים עולה ועלתה בצורה היסטרית בעשורים האחרונים, אבל כשבוחנים באחוזים כמה מתוך שנות החיים שלנו אנו חיים בבריאות טובה וכמה אנחנו חיים בחולי, רואים שגם על פני שישה עשורים, כשברור שתוחלת החיים עלתה, האחוז הזה לא השתנה, כלומר הוספנו עוד הרבה שנות חיים אבל נוספו לנו לא מעט שנות חולי לתוחלת החיים. כשאנחנו מסתכלים על אדם בודד הסטטיסטיקה לא רלוונטית. יש אנשים שיחיו עד 120 בבריאות מדהימה ויהיו להם שלושה חודשים לא נעימים לפני מותם ויש אנשים שחיים מגיל 55 באבחנה של פרקינסון ויכולים לחיות עד גיל 80, ותוחלת החיים של אנשים עם פרקינסון לעומת העבר היא מדהימה סטטיסטית, אבל האם איכות החיים של האדם הזה הייתה טובה? לא מספיק היום. המשימה שלנו, והיא משימה פרטית, משפחתית, חברתית ולאומית, היא לאפשר לאנשים להזדקן בבריאות פיזית ונפשית בקהילה". איך עושים את זה?ד"ר איזנברג-שפרן: "מעל 95% מהמזדקנים מזדקנים בקהילה, ואנחנו צריכים לדאוג שתהיה הנגשה גם פיזית וגם רגשית וקוגניטיבית של כלל השירותים שמאפשרים לאדם להזדקן בכבוד בביתו. ככל שאנחנו יכולים עלינו לאפשר לאנשים את ההמשכיות עם המוכר, לא רק הבית, האנשים או האוכל שאני רגיל אליו, אלא המקום המוכר שבו אני הכי ותיק, הכי מומחה, שבו אני עדיין זקן השבט במובן המסורתי של כבוד וערך. ככל שאנשים יוכלו להישאר במקום שבו הם גדלו, במסורות שהן המסורות שהם מכירים, זה ייתן להם את חוויית השליטה, יגביר את חוויית השייכות, חוויית המשמעות והמורשת, והדבר הזה תומך משמעותית ברווחה נפשית בזקנה. ככל שאנחנו כחברה נמשיך לכבד גם את המקום וגם את הידע וגם את המומחיות והניסיון של המזדקנים בקהילות הקטנות שלנו, אנחנו בעצם נתמוך בהזדקנות מוצלחת". המטרה נשמעת נעלה, אבל בינתיים יש הרבה ביקורת על כך שהחברה הישראלית דוחקת את הזקנים ממנה. ד"ר איזנברג-שפרן: "עם השנים יש יותר מאמץ ראוי להערכה בענפי הרווחה והרשויות ובתשומת לב של משרדי הממשלה להתקדם בתחום הזה. האם אנחנו עדיין בפיגור גדול? כן, האם הפיגור הזה הוא דיני נפשות? כן, האם כל איחור של שנה הוא קטלני? כן. אבל אנחנו כן בתוך מהלך של התקדמות ועשייה ומחשבה מצוינים שלא היינו בה לפני כן. תורמים לזה מאוד גם הפעילויות של אשל-ג'וינט, שגם שלובים בתוך משרדי הממשלה, וזה דבר מאוד מורגש, אבל עדיין יש הרבה מאוד עבודה. את 2021 עד 2030 הגדיר האו"ם כעשור של הזדקנות מוצלחת, הכולל תוכניות שיעודדו מטרה זו ברמה המדינית והבין-לאומית. בהמשך לכך ישראל העבירה החלטת ממשלה למפת מדדים להזדקנות מוצלחת, דבר שאפשר היה לחלום עליו לפני כמה שנים. בתוך כך יש התייחסות יפהלמושג משמעותי מאוד שנקרא Aging in Place או 'הזדקנות במקום', מושג שמתייחס לכל תקופת ההזדקנות, יצירת רווחה נפשית גם בזקנה הבריאה, שמהווה את רוב תקופת הזקנה. כלומר המטרה היא לייצר מצב שבו כל השירותים מונגשים, לא לומר - כאן זה המרכז לקשיש, אך כל הפעילויות השוות קורות במרכז לצעירים, לא להחליט שבמרכז לזקנים יש רק צ'י קונג וארוחות בוקר, אלא שכל פעילות הרווחה, הפנאי והתרבות צריכהלהיות משולבת, ובתוך כך גם הטיפול הפסיכולוגי. הגישה לטיפול פסיכולוגי צריכה להיות הוליסטית, כחלק משלל השירותים שהרשות המקומית מציעה בפתח הבית של האדם. בהקשר הזה אנחנו הקמנו את 'מרכז קמה' בקמפוס רופין, מרכז טיפול פסיכולוגי, בשיתוף התחנה לטיפול פסיכולוגי בגבעת חיים, שיושב במרכז אקדמי ומציע טיפול זול לזקנים ולבני המשפחות שלהם. זו הייתה החלטה ערכית של רופין לשאת על עצמה מהלך חברתי שמנגיש, גם רגשית, טיפול פסיכולוגי למזדקנים בקהילה. הלוואי שיהיו אלף מרכזים כאלה. אנחנו לא רוצים לשאת את הדגל, אנחנו ממש לא רוצים להיות המיוחדים. אנחנו רוצים שזה יהיה בכל רשות מקומית, לנרמל את הדבר הזה ביצירת שירות נוח בפתח הבית". ההמלצות של פרופ' יורם מערבי לשיפור ההזדקנות ההמלצות הבאות, מבקש פרופ' מערבי להדגיש, מתייחסות לגוף ולנפש כאחד: "אין הבדל בין גוף ונפש, המצב הנפשי משפיע על ההזדקנות הגופנית ולהפך. ראשית, בהיבט הקוגניטיבי, אחד מהדברים המשמעותיים הקלים והזמינים, הפשוטים והכיפיים ביותר שמשפרים את החוסן המוחי שלנו הוא האזנה למוזיקה אהובה. מוזיקה אהובה מפעילה יותר מוח מכל גירוי אחר. היא מפעילה לא רק את אזורי הקשב והשפה, אלא גם את הזיכרונות, הרגשות, התנועה והקואורדינציה. מחקרים מראים שכשמאזינים למוזיקה אהובה, המוח מופעל בצורה אינטנסיבית וזה שומר עליו. מדדו ומצאו כי מספיק רבע שעה ביום. כך למשל, אדם שיושב בכיסא גלגלים ולא יכול לבצע את כל הפעילות הגופנית המומלצת, אפשר להמליץ לו לשמוע את המוזיקה שגדל עליה, זו שמעוררת בה את כל הרגשות. כמובן שאם אפשר לבצע פעילות גופנית, זה חשוב מאוד. אלא שכאן אנשים מדברים בנחרצות על למשל 150 דקות בשבוע פעילות אירובית, כשלמעשה לא כולם יכולים לעמוד בזה, אבל גם 20 דקות זה טוב יותר מאפס. היבט נוסף הוא תזונה, למדנו הרבה מאוד על חשיבות של אוכל לבריאות שלנו. היום מחקרים שעוסקים בחיידקי המעי, כמו המחקרים של פרופ' ערן סגל וד"ר ערן אליניב ממכון וייצמן, הראו שחיידקי המעי של האדם משפיעים על המוח שלו, ודרך ההשפעה על המוח גם על הנפש שלו. וכיוון שחיידקי המעי מושפעים גם מהמזון שאנחנו אוכלים, יש חשיבות לתזונה ראויה, בדרךכלל תזונה ים תיכונית, שכוללת ירקות, דגנים, קטניות ומקור השומן שבה הוא שמן זית. בצד הנפש מדברים היום הרבה על מיינדפולנס וגם על חברה וקהילה - במובן שבו יש לך תפקיד ומשמעות בקהילה. כל הדברים האלו משמעותיים להזדקנות הטובה שלנו, הן בצד הגופני והן הנפשי".

השילוב של התקדמות הרפואה וירידה בשיעור הילודה גורם לעלייה מהירה בשיעור המבוגרים בקרב האוכלוסייה הכללית, ויש לכך השלכות רבות על כל תחומי החיים, החל מתכנון עירוני, דרך מתן שירותים ועד תכנון כלכלי ברמה הלאומית. אולם, נדמה שהתחום המושפע יותר מכול מהעלייה התלולה הזו הוא תחום הבריאות. אחת ההתאמות שנעשות בעולם הרפואה כדי לתת מענה לחולה, ולא רק למחלות שהגיל השלישי מביא עימו, היאהתפתחות הגריאטריה. בראיון עימו, מסביר פרופ' צבי דוולצקי, מבכירי הגריאטרים בישראל, מדוע בישראל יש הרבה זקנים, כיצד זה קשור באופן ישיר למשבר שעתיד להתרחש ברפואה בישראל, איך תשומת לב מורידה תמותה בבתי חולים ומה אומרים מטופליו שחוצים את גיל מאה באשר לסוד אריכות הימים. כיצד רופא צעיר בוחר להתמחות דווקא בזקנה?"כבר מגיל צעיר הייתה לי משיכה לעולם ההזדקנות. מצאתי עניין רב באלמנטים שהם ייחודיים לעבודה עם אנשים בגיל השלישי, לא רק למחלות מורכבות אלא לדברים כמו סיפורי חיים. יש הזדקנות בריאה ויש הזדקנות לא מיטבית, שזו הזדקנות הכרוכה באיבוד הדרגתי של החושים, כמו ראייה ושמיעה, אנשים שצריכים עזרה לא רק ברמת הגוף ובטיפול שנועד להאט את ההתדרדרות, אלא גם ברמה הנפשית. כבר כסטודנט צעיר הפריע לי מאוד שאין כמעט מענה לצרכים הללו של האוכלוסייה המבוגרת. חיפשתי איפה בעולם הרפואה נותנים את הדעת על כך, חיפשתי דרכים להעמיק גם את הידע וההבנה שלי על התהליכים המתרחשים בזקנה. תהליך של איבוד יכולת זה דבר קריטי וכואב עבור המטופל, אדם שמאבד את ראייתו ואינו מסוגל לקרוא יותר עיתון או ספר או אישה שמאבדת את שמיעתה ואינה יכולה לתקשר עם בני משפחתה, אלה רק שתי דוגמאות מתוך אין-ספור מחלות שהן מנת חלקם של זקנים. אני נמנע משימוש במילה 'חמלה' אך מצאתי עניין רב בניסיון למצוא טיפולים ופתרונות בתחום. הקדשתי לכך את כל מרצי, כך כבר 40 שנה - להביא את הזקן לבריאות הטובה ביותר שניתן. ואני אומר זאת בפה מלא, אפשר להעניק בריאות טובה לאדם בגיל מבוגר". כרופא צעיר מצאת עניין בתחום שטרם היה קיים כהתמחות ברפואה."למדתי רפואה ביוהנסבורג, סיימתי ב-1979. כשעליתי לארץ אפילו התמחות עוד לא הייתה. עבדתי בבית חולים סיעודי גריאטרי בירושלים עד שב-1984 פתחו לראשונה התמחות בגריאטריה בישראל. אני התמחיתי בבית החולים שערי צדק. התחום הלך והתפתח ונתנו לי את האפשרות להקים דברים שנחשבו חדשניים יחסית. הקמתי מרפאת זיכרון, טיפלנו בחולים עם ירידה קוגניטיבית ואלצהיימר. ב-2003 משכו אותי לבאר שבע, ועברתי לנהל את המחלקות הגריאטריות שהיו בבית החולים לבריאות הנפש. משרד הבריאות פתח מחלקות שאינן קשורות לפסיכיאטריה בתוך בית החולים לבריאות הנפש, כמו המחלקות הגריאטריות, רק כי היה מחסור חמור במיטות בבית החולים סורוקה. כך מצאתי את עצמי מתרוצץ בין ניהול המחלקה לבין בית החולים סורוקה, שם לימדתי סטודנטים לרפואה. בינתיים רוב הילדים עברו צפונה ואני נשאתי את עיניי צפונה בעקבותם. למעשה, ויבינו אותי הסבים והסבתות, זה לא הילדים שגרמו לי להצפין, אלאהרצון להיות קרוב ככל שניתן לנכדים. הייתי נוסע בכל יום מחיפה לבאר שבע ברכבת. הבטחתי לעצמי שאם אעזוב את המחלקות בבאר שבע, זה יהיה רק עבור בית חולים גדול המסונף לאוניבריסטה, שיאפשר לי לעשות אימפקט משמעותי". איך שומרים על איכות חיים בזקנה?"מי שלא מזדקן באיכות, יגיע מהר יותר לבית הקברות. אריכות חיים בימינו זה כבר 80 או 90 לכל הפחות. 70 זה כבר צעיר. הטיפול בגיל המבוגר חייב להכיר במגבלות. אני מכנה זאת - להעניק איכות חיים לאריכות הימים. לעיתים די בפעולה קטנה כדי לשפר את איכות החיים של המבוגר באופן משמעותי. לפני אי אלו שנים נשיא המדינה החליט שהוא רוצה לארח במשכנו את כל אזרחי ישראל שחצו את גיל מאה. ביקשו ממני להגיע לאירוע, שכן חששו שמישהו מהמוזמנים יפתח מצב רפואי חריף במהלך האירוע. רצו רופא מומחה גריאטריה בקהל. אחד האורחים, אדם בן 102, הגיע לאירוע ולא המתין להסעה שהייתה אמורה לקחת את המוזמנים, אלא החל ללכת ברגל מהחניה המרוחקת לעבר בית הנשיא. מייד החלטתי להצטרף אליו. התיישבנו בספסל ושאלתי אותו, כפי שאני שואל רבים ממטופליי: מה הסוד שלך לאריכות ימים? והוא ענה לי: שלא הלכתי מעולם לרופא. הפעם היחידה שפניתי לרופא הייתה אחרי שכתבתי ופרסמתי שמונה ספרים, הראייה שלי החלה להתדרדר. לאדם כמוני, לאבד את הראייה זה כמו לאבד את החיים, אז פניתי לרופא, הואאבחן קטרקט, שלח לטיפול והחזיר לי את החיים. זו דוגמה לפעולה קטנה שמשנה חיים. מאידך, כשמטופלת בת 85, ערירית המתגוררת בגפה, מגיעה לבית החולים לאחר ששברה את צוואר הירך, איזה איכות חיים צפויה לה? היא עלולה להישאר מרותקת למיטה, תלויה במטפלת מביטוח לאומי. אך במקרים כאלה אנחנו כיחידה גריאטרית נכנסים לתמונה; צוות רב-תחומי, הכולל רופאות ורופאים, צוות סיעודי המתמחה בתחום,עובדים סוציאלים ומזכירה מסורה. אין לנו מיטות אשפוז במחלקה, אלא אנחנו מספקיםייעוץ ומענה לכל בית החולים. במקרה של קשישה עם שבר בצוואר הירך, זה מתחיל בשיקום אינטנסיבי, ממשיך בלסייע לה לקבל יותר שעות עם המטפל מביטוח לאומי, למצוא לה מועדון יום, לוודא שהעובד הסוציאלי משוחח עם הילדים ומסביר להם כמה חשוב שינסו לבקר אותה יותר, התקנה של מעקה, לחצן מצוקה ועוד. אילולא זה, הסיכוי שלה לאיכות כלשהי בחייה קלוש". כיצד אפשר לשפר את המענה שניתן לדיכאון, אשר כה נפוץ בגיל השלישי?"יש חתך מסוים באוכלוסייה אשרסובל מדיכאון מג'ורי. חולים אלהזקוקים לטיפול אינטנסיבי, ובכלל זהטיפול תרופתי. אך הבעיה העיקרית בגילהשלישי אינה דיכאון מג'ורי, אלא מצבהמכונה 'דיסתמיה', ובמילים פשוטות,מצב רוח ירוד. זה נפוץ מאוד בגלל שללסיבות. המבוגר מרגיש אובדן תקווה,עולות שאלות כמו 'למה אני צריך בכלללחיות', 'למה לי כל התרופות ואין־סוףביקורים אצל רופאים', הוא אולי מפסיקלעבוד ומפחד להיות עול על המשפחה.אחוז ניכר מהקשישים סובל מדיסתמיה.תרופות אנטי־דיכאוניות הן נפוצותמאוד בקשישים, אך אני סבור שזו טעותלרשום תרופה בתלונה הראשונה שלמטופל על מצב רוח ירוד. צריך לנסותלעשות את ההתאמות לפני שמחליטיםשצריך תרופה. אם אבא במצב רוח ירוד,קחו אותו אחת לשבוע לבית קפה, צאואיתו לטיול, נסו לעודד אותו לעבורלדיור מוגן, גם כשהוא מסרב תחילהבתוקף. למשפחה תפקיד מאוד חשובבניסון להתמודד עם הקושי הנפשישמתלווה להזדקנות". אך מבחינת הרפואה, בכל הנוגע בטיפול במחלות, מה תפקידו של גריאטר?"ההגדרה הפורמלית של גריאטריה זה רפואה של בני 65 ומעלה. ממש כמו בילדים, התחום מוגדר על ידי טווח גילאים. ההבנה של גריאטר במחלות ובפיזיולוגיה של הגוף היא מעמיקה מאוד, כשל רופא פנימיאי ולעיתים אף יותר. אני בן 69 כיום, כלומר גם אני כלול בקטגוריה הזו. כעת אני רואה את המקצוע גם דרך המשקפיים של מטופל. יש ניסיונות להעלות את הגיל בעשור, כלומר לבני 75 ומעלה. הסיבה לכך היא לא רק שגיל 75 מהווה נקודת מפנה משמעותית יותר בבריאות, שבה חלה עלייה משמעותית בתחלואה והתפקוד מתדרדר, אלא הסיבה העיקרית להעלאה זו היא שאין מספיק רופאים גריאטרים. מבקשים להקצות את המשאב הזה לאוכלוסייה שהכי זקוקה לו. קצב הגידול של שיעור בני 75 באוכלוסייה בישראל גבוה מקצב הגידול של האוכלוסייה הכללית. אנחנו מדינה עם אוכלוסייה יחסית צעירה, אך עם המון זקנים. הסיבה לכך היא העלייה מברית המועצות לשעבר - אנשים שעלו ארצה בגיל הביניים וכעת הגיעו לזקנה, רבים מהם אנשי רפואה, רופאות ורופאים ואנשי צוות סיעודי, קלינאים מעולים שיוצאים בקרוב לפנסיה. יש הערכותשמראות שתוך עשור מדינת ישראל תהיה זקוקה לפי שניים מיטות אשפוז במחלקות הפנימיות כדי להתמודד עם התחלואה הצפויה, אך כבר היום יש חולים שמאושפזים במסדרונות. אם נחכה עוד עשור, המערכת תמוטט. מה שיציל אותנו מהקטסטרופה הזאת זה הגריאטריה ותכנון נכון של משאבים". כיצד?"לפני כעשור הקמתי את תוכנית HELP בבית החולים, ראשי תיבות של Hospital Elderly Life Program. אנחנו מכנים את זה 'תוכנית הזה"ב', צוות היחידה הגריאטרית מזהה מאושפזים אשר נמצאים בסיכון לפתח דליריום או ירידה בתפקוד במהלך האשפוז. אנחנו דואגים לתאם להם מתנדבים, שזה דבר זול למערכת, כפי שמערכת הבריאות מאוד אוהבת. תפקידם של המתנדבים לשוחח, לעודד אכילה ולעודד ניידות למי שמסוגל. שיחה ידידותית עם דגש על האוריינטציה והקוגניציה של המטופל, לסייע למטופל לאכול ולשתות, שזה לא תמיד קל עבור מטופל שנמצא במיטה, ולעודד אותו להיעמד או לצאת עם כיסא גלגלים לסיבוב בחוץ. זה נשמע כמו דברים קלים ומובנים מאליהם, ממש לא מדע טילים, ובכל זאת, ערכנו מחקר אשר השווה בין מי שקיבל תמיכה במסגרת התוכנית לבין מאושפזים שלא קיבלו ומסתבר שדרך האמצעים הכה פשוטים הללו הצלחנו להוריד את שיעור התחלואה ב-75%. כעת, בעזרת סיוע מעמותת ג'וינט-אשל וממשרד הבריאות, מכניסים תוכנית ארצית ל-26 בתי חולים תחת השם 'מית"ב'. אני מאמין שנראה בעזרתהשינוי רוחבי בטיפול הגריאטרי בזקנים המאושפזים. אך בסופו של יום, מה בסך הכל עשינו? הענקנו למטופל תשומת לב מקצועית ואנושית". *פרופ' צבי דוולצקי, נשוי + 5 ומתגורר בחיפה. פרופסור לרפואה בטכניון, מנהל היחידהלגריאטריה ברמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם.

הכתבה בשיתוף מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים  החיים שבריריים ויכולים להשתנות באחת כאשר הורים, שעד כה היו עצמאים, לפתע זקוקים לטיפול ולסיוע. על אף שלאיש מאיתנו לא קל לחשוב על הזמן שבו הורינו, שבעבר דאגו לנו, יהפכו להיות תלויים בעזרה, הרי שכדאי להבין שיום אחד, כדרכו של עולם - זה יקרה. ההבנה שההורים הולכים ומזדקנים ונדרשים לסיוע היא חלק מגלגל החיים, תהליך טבעי שמביאה איתה הזקנה. עם כל הקושי הכרוך בדבר, יש מה לעשות על מנת להטיב עם רווחת ההורה ולשמור על מארג קשרים משפחתי תקין גם בסיטואציה החדשה. לימור אוזילבסקי, מנכ"לית מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים, מבינה היטב את האתגרים שבני משפחה חווים כאשר תפקידים משתנים והילדים נדרשים לדאוג להוריהם באמצע החיים. היא מתארת זאת כ"מצב שמעורר תחילה תחושת בהלה ואי וודאות, זהו משבר לכל הצדדים המעורבים - המבוגר וילדיו. מלבד הצורך הפיזי בטיפול, יש גם מצבים רגשיים קשים הפוקדים את אותם הילדים שהוריהם סייעו להם בעבר - וכעת התפקידים התחלפו". לדבריה, קשה להפנים את העובדה שלפתע, אתה הילד - צריך לטפל בהורה שלך - מי שדאג לך כל השנים ורגשי האשם שצפים הם חלק טבעי מכך". היא ממשילה את המצב להחלטה של הורים בתום חופשת לידה: "הורה שמסיים חופשת לידה צריך להחליט האם להאריך את החופשה על חשבון החזרה לעבודה או למצוא מסגרת לילד, כל החלטה שתתקבל כמעט תמיד מלווה ברגשי אשם. אותו הדבר גם בהחלטה על הטיפול בהורה: האם ניתן למישהו זר לעשות זאת או שניקח על עצמנו את המשימה. ואם נעשה בעצמנו, האם יש לנו את הזמן הפנוי והאם בכלל אנחנו רוצים לשנות את היחסים שהיו לנו עד כה עם ההורים ובאחת להפוך למטפלים שלהם על כל הנלווה לכך". אוזילבסקי מדגישה כי במתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים, מתוך ניסיון עתיר שנים, מודעים למצב הרגיש ולכן הלך הרוח והפתרון שמציעה החברה - הוא לא להחליף את הילדים ואת בני המשפחה אלא לפעול ביחד איתם בשקיפות מלאה. בנוסף, בחברה רואים בעזרה פונקציונאלית הכוללת טיפול אישי, סיוע בקניות ובמטלות הבית, אפשרות להעניק לילדים ולהוריהם פנאי לזמן איכות מסוג אחר, שאינו סביב המטלות הטיפוליות; זמן לאהוב ולבלות ביחד, ליצור חוויות וזיכרונות. "המטרה שלנו היא לשמש כשותפים המאפשרים להורים והילדים לקיים קשר משפחתי טוב ולסייע לקשישים לחיות בכבוד בביתם, להזדקן במקום המוכר והאהוב, תוך התבססות על מעגל התמיכה המשפחתי הקיים". לחבר את העובדים לייעוד של החברה חברת "מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים" נוסדה בשנת 1987 כחברת הסיעוד הפרטית הראשונה בארץ על ידי רינה רמות. במרוצת השנים התפתחה החברה והיום היא מציעה את שירותיה לאלפי קשישים, תוך פעילות של 32 סניפים ברחבי הארץ מצפון ועד דרום."החזון המרכזי שלנו", כך אומרת אוזילבסקי, "הוא כאמור להעניק טיפול מסור בבית הלקוח ולשפר את איכות החיים שלו ושל בני משפחתו. מרבית הלקוחות שלנו הינם מבוגרים בני הגיל השלישי הזקוקים לעזרה בביצוע משימות שונות - צרכים פונקציונליים, מתן תרופות, קניות, מטלות בבית וכדומה. לכן, מאוד חשובה ההידברות ההדדית בין כל הנפשות הפועלות - הקשישים, ילדיהם ואנשי המקצוע שלנו. אנו מאמינים בשקיפות והבנה כי לכל קשיש נדרשת תכנית טיפול אישית המותאמת לו הנגזרת ממצבו האישי, הסביבתי, תחומי עניין ועוד. אנחנו מאמינים שבשותפות מלאה, כאשר אנו נעניק את הטיפול המסור להורה - לבני משפחתו יהיה את הפנאי לייצר עימו רגעים וחוויות טובות ונעימות כמשאלת ליבו לעת זקנה". "כדי לאפשר טיפול איכותי ללקוחות - אנו מקפידים לייצר לצוותי העובדים בארגון סביבת עבודה תומכת ומכילה. משום כך, אנחנו משקיעים בהכשרות מקצועיות, הדרכות והיכרות אישית עם העובדים שלנו, במטרה להבטיח שירות אישי, מקצועי ויחס חם לקשישים ובני משפחתם. כל זאת תוך חיבור של העובדים לייעוד הערכי והמשמעותי שלנו בחיי הקשישים הרבים והענקת תחושה של בית ומשמעות בקרב הצוותים. אנו מקפידים להיות שם עבור הלקוחות והעובדים כאחד בשוטף ובוודאי בימי חירום כמו שידענו לאחר טבח השבעה באוקטובר. החברה פועלת בכל הארץ, ונתח גדול מהלקוחות שלנו הם תושבי הדרום והעוטף. בדומה לשגרה, גם בעתות משבר אנו נמצאים עבור הקשישים והמטפלות על בסיס יום יומי ונותנים מענה לכל עניין אליו הם נדרשים, לדוגמה בתקופת המלחמה - בצענו שיחות אישיות על בסיס יום-יומי, ביקורים מעבר לשעות הפעילות, חלוקת סלי מזון ועוד". להגיע להחלטה משותפת מגוון השירותים שהחברה מספקת כולל סיוע אישי בבית, מוקד שירות פעיל 24 שעות ביממה, השגחה על חולים במרכזים רפואיים, וכן שירות מקצועי בהעסקת עובדים זרים לטיפול כוללני בקשישים הזקוקים להשגחה צמודה. אוזילבסקי מוסיפה כי "תודעת השירות אצלנו מאוד גבוהה, לרבות ביצוע סקרים באופן שוטף לטובת שיפור איכות השירות והיכרות עם השטח, וחשוב לנו ללוות ולסייע גם בהתמודדות עם חסמים שונים". כאשר מדובר על חסמים, אוזילבסקי מציינת קשיים הקשורים בקונפליקטים בין משפחתיים. "אין ספק שטיפול בהורה מבוגר יוצר מתח, חילוקי דעות בין האחים לגבי אופן הטיפול או קושי לחלק את הנטל בין בני המשפחה. לכן, חשוב לשבת ולחשוב ביחד איך מקלים על ההורה - כל ילד בדרך שלו - וגם להגיע להחלטה משותפת בדבר סיוע מקצועי שמקובל על כל המעורבים מתוך מטרה משותפת: להטיב עם רווחתו של הקשיש לעת זקנה". בנוסף, היא מרחיבה כי ההתנגדות עשויה להגיע גם מהמבוגרים עצמם - "ישנם מבוגרים שלא מודעים או לא השלימו עדיין עם הצורך שלהם בעזרה ועשויים להקשות על קבלת הסיוע. התפקיד שלנו ביחד עם הילדים הוא למצוא את עמק השווה, כי אי אפשר לכפות טיפול. אני ממליצה לילדים להקשיב להורה ולא להחליט עבורו, וביחד איתנו להכין תוכנית טיפול מותאמת אישית שנכונה לכל הצדדים ולבצע תיאום ציפיות לפני תחילת הטיפול. כך אפשר לגשר על פערים וגם להגיע לשביעות הרצון הגבוהה ביותר". לפרטים נוספים על חברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים הקליקו>>

אברשה י', בן 87, גר עם אשתו לא רחוק מהמרפאה בדיור מוגן יוקרתי, שאליו עברו מעיר אחרת לפני כחמש שנים, וכך הגיעו אליי. אברשה הוא גמלאי של אחת התעשיות הביטחוניות, ויש לו רשימת אבחנות ותרופות ארוכה ומאיימת. לפני כעשור עבר ניסיון לתקן מפרצת באבי העורקים הבטני. זה החל בצנתור ועבר לניתוח כלי דם גדול עם אשפוז ושיקום ממושך. הוא מטופל בנוגדי קרישה ותרופות לאי ספיקת לב. אברשה מגיע לכל הביקורים ברכבו הפרטי, צלול, נמרץ וחד מחשבה, תמיד ממהר לאירוע הבא בסדר היום הצפוף שלו. ניצה ו', בת 72, גרה עם בעלה בדירתם הצנועה. גמלאית לאחר 40 שנות עבודה בבנק. רזה, ספורטיבית וללא מחלות כרוניות משמעותיות. כבר שנתיים שעוברת בירור לירידה תפקודית. לא ברור אם מדובר בחרדה או במחלה נוירולוגית המתבטאת בהפרעות תנועה וקוגניציה. היא ממעטת לצאת מהבית, איבדה את הביטחון שהיה לה ונזקקת לעזרת משפחתה בתיאום תורים, קניית תרופות ויציאה לאירועים חברתיים, שהופכים נדירים יותר ויותר. אט אט הופכת סיעודית ובביקוריה במרפאה היא מצליחה להעביר אלייאת חוסר האונים בהתמודדות עם אבחנה לא ברורה וחיים שהופכים מעורפלים. מה ההבדל בין אברשה לניצה? הוא מבוגר ממנה ביותר מעשור, רשימת האבחנות והתרופות שלו דרמטית יותר, ועדיין הוא נמרץ וחיוני כאיש צעיר. מהו סוד החיוניות הזו, שלא ניתן לנבא על פי רשימת האבחנות או בדיקות הדם וההדמיות? צפיתי לאחרונה בסדרה בנטפליקס בשם 'לחיות עד 100: סודות האזורים הכחולים'. תחקיר על חמש קהילות בעולם שבהן ריכוז גבוה במיוחד של אנשים החיים מעל גילמאה. מה המשותף לאותן קהילות? האם ניתן ליישם את סוד אריכות ואיכות חייהם בעולם המערבי התזזיתי והמתועש? מסקנות התחקיר פשוטות וקשורות להתנהלות הפרטים באותן קהילות, התנהלות שכל אחד יכול ליישם בחייו, ועדיף בגיל צעיר. בסדרה הדגישו את חשיבות הפעילות הגופנית הקשורה לשגרת החיים, דוגמת עלייה במדרגות, צעידה או רכיבה על אופניים, יותר מאשר פעילות יזומה בחדרי כושר. מבחינת תזונה שמו לב שבקהילות שנבדקו עיקר התזונה התבססה על מזונות מן הצומח. הם נמנעו מאכילת מזון מעובד והקפידו להפסיק לאכול עוד לפני שהרגישו שובע מלא. רוב המרואיינים המשיכו לעבוד גם לאחר גיל הפרישה וכולם היו חלק מקהילה שתמכה ונתמכה מאותה אוכלוסייה ותיקה. גם אם אזניח את שאלת השפעת הגנטיקה על תוחלת החיים ושאר תהיות מתודולוגיות לגבי הסדרה ולגבי הקשר בין מחקר מדעי לשובר קופות בנטפליקס, ממצאי הסדרה לא מפתיעים, ונאמרו כבר לפני כ-900 שנה על ידי הרמב"ם, שהדגיש את הצורך בהקפדה על אכילה מבוקרת ופעילות גופנית בכדי לשמור על הבריאות. כמובן שהמלצות בריאותיות כלליות הניתנות לכלל האוכלוסייה, לא יכולות להסביר את מצבו הבריאותי של מטופל בודד. ההסבר לחיוניות של אברשה אל מול רשימת המחלות הקשות שלו, מורכב הרבה יותר מהתפריט שאותו אכל או הפעילות הגופנית שביצע בחייו (הוא מעולם לא התמיד בפעילות גופנית), ולא נמצא בתחקירים או הפקות של נטפליקס. עדיין נראה ששווה לאמץ כמה רעיונות בסיסיים לשיפור הבריאות של כולנו - צריכת מזון לא מעובד, אכילהעד שובע ולא עד הקאה, התמדה בפעילות גופנית מתונה, וכמובן, חשוב לכולנו, צעירים וקשישים, שיהיה לנו קצת מזל, שלא ניחבל ולא נחלה, ושמחשבתנו תישאר צלולה. והיה ונחלה, אז במחלות עם הסתמנות ברורה, טיפול יעיל ותוחלת טובה. *ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה.

"אני כל כך זקנה", אומרת דברה ואנס בעונה השלישית של Hacks, "שיצאתי עם חווה לקטוף תפוחים". חווה מאדם וחווה, כן? אם כל חטא - ואם כל אישה באשר היא - המקורית. ואנס חווה הצלחה מחודשת ומטורפת בעונה הזאת. היא בת 70 שנראית נפלא וחוזרת להיות רלוונטית וגם פופולארית אצל צעירים מילניאליים בעקבות ספיישל הסטנדאפ החושפני שלה, וכעת חותרת לשבור את תקרת הזכוכית האחרונה ולהנחות תוכנית אירוח לילית מרכזית. ג'ין סמארט בת ה-72, שמגלמת את ואנס, נמצאת בהתאמהבאחת מתקופות השיא של הקריירה שלה, מה שממתיק משברים אישיים, כמו התאלמנותה או ניתוח הלב שעברה. זה אפילו לא קאמבק (ואי אפשר שלא לצטט את שולה חן שלנו שאמרה פעם: "כל בוקר שאני מתעוררת הוא קאמבק"). זאת תופעת טבע. הגיל השלישי, גרסת הוליווד ועסקי השעשועים בכלל - הייתכן שזה הגיל הטוב מכולם? ההגנה תקרא אל דוכן העדים כמה וכמה שמות וטיפוסים שהצלחותיהם באו להם מאוחר יחסית או אבסולוטית, וכאלה שנושאות ונושאים את גילם המתקדם בחן ובסטייל מעורריהשתאות. לפחות בחלק מהמקרים, שתי האפשרויות נכונות. ראשונה תעלה הלן מירן, דיים הלן מירן בשבילכם. בת 79 פוקחת עין ולא רואה ממטר. באוסקר הראשון שלה (והיחיד עד כה, אבל הכול פתוח) היא זכתה בגיל 62, כשגילמה את המלכה אליזבת השנייה (אחר כך שיחקה גם את אליזבת הראשונה ואת יקטרינה קיסרית רוסיה וכמובן גם את גולדה מאיר, כי פעם מלכה תמיד מלכה). זה מזכיר את השיר ששרה הרוקחת בלה ברלו (זהרירה חריפאי בהפקה המקורית) במחזה 'סוחרי גומי' של חנוך לוין: "החיים רק מתחילים בגיל 62". אצל ברלו מדובר בהונאה עצמית מרה, אבל הלן מירן לא מפסיקה מאז לעבוד ולדלג מפסגה לפסגה, ולא מזמן שודכה טלוויזיונית, בסדרה '1923', לתרנגול המתבגר והמבוקש לא פחות ממנה, הריסון פורד, שכוחו עוד במותניו, וכפי שהודגם בסרט האחרון בסדרת אינדיאנה ג'ונס, בטנו עודנה שטוחה ומוצקה גם בגיל 82. בחזרה להלן. מי שנחשבה בצעירותה לסמל מין ב'רויאל שייקספיר קומפני', ושלעולם לא תשכח למראיין המנוח מייקל פרקינסון את שאלתו על שדיה הבולטים כזרז בקריירה שלה ("לא האמנתי שהוא באמת שאל את מה שהוא שאל", אמרה כעבור שנים), ושסיפרהפעם שהיא מכוונת את השעון בכל בוקר חצי שעה לפני השעה שבה היא צריכה להתעורר, כדי לעשות אהבה עם בעלה - היא עכשיו סמל ומופת לאישה מבוגרת עם סגנון אישי מוקפד, שקומתה זקופה, ששערה הלבן ותסרוקותיה האלגנטיות משמשים ככתר לראשה, שהיא עדיין סקסית אבל בדרכה שלה ובהתאם לגילה, ולא רק שלא נס ליחה, היא פשוט לא מתכוונת לעצור. היא מככבת גם בסרטי פעולה שבהם היא עושה צחוק מדמותה המלכותית, ונדמה שהיא מנסה להשלים (בהצלחה יתרה) את כל הפערים והחוסרים בקריירה הקולנועית והטלוויזיונית שלה (מריל סטריפ בכבודה ובעצמה כינתה אותה פעם, בעיקר בעקבות הופעותיה הבימתיות: "אלוהים של המשחק"(, שהתחילה לנסוק הלכה למעשה, וגם אז די באיטיות, רק בסוף שנות ה-40 לחייה, כשנבחרה לתפקיד הבלשית הכי לא פראיירית בעיר, הלא היא ג'יין טניסון לוכדת הרוצחים וטורפת הגברים, בסדרה הבריטית 'החשוד העיקרי'. ועתה יעלה צמד חמד: ג'יין פונדה ולילי טומלין. הראשונה בת 86 , השנייה בת 84. שתיהן, כמו דיים מירן, אגדות חיות לכל דבר ועניין. פונדה הדקיקה והיפהפייה תמיד, ועתה אולי יותר מתמיד (בדרך כלל התבגרות בעין הציבורית היא טרגדיה לאישה יפה, אבללא במקרה הזה. ופונדה הגדילה והכריזה שהיא מתחרטת על רוב הפרוצדורות הקוסמטיות והפלסטיות שנכנעה להן בעבר), השליכה את הפאות לטובת שיער טבעי אפור וקצוץ, ונראה שזרקה מהבית גם את הגברים, ואחרי שלושה בעלים הודיעה שאין להם עוד מקום בחייה. טומלין חיה עשורים שלמים עם בת זוגה. אחרי שיתוף פעולה היסטורי בסרט הההעצמה הקלאסי לנשים 'תשע עד חמש', לצד הפרגית דולי פרטון (רקבת 78), שגם הקריירה שלה מסרבת לנוח, סדרת הטלוויזיה 'גרייס ופרנקי' החזירה אותן לעניינים ובגדול. הן שיחקו שם שתי נשים שהופכות לחברות בעל כורחן ודוהרות בעליזות וביחד לעבר העשור התשיעי בחייהן. יותר גירל פאוור מזה אין. השתיים נעשו בלתי נפרדות גם מחוץ לשעות העבודה, וטומלין, הקומיקאית בעלת העיניים הנוגות, עזרה לפונדה לנתב את כל מכאובי חייה הסוערים - אם שהתאבדה, אב מנוכר, אסונות רומנטיים, הסתבכויות פוליטיות - למסלול של הומור עצמי בריא ומעורר השראה. פונדהאפילו למדה להביט אחורה בקריצה אל תעשיית קלטות הכושר שהקימה, והוציאה מדריכי כושר חדשים לאנשים בסתיו חייהם, שלא לומר בחורף עצמו, שבהם עושים הכול, אבל הרבה יותר לאט. השתיים בוחרות ביחד ולחוד רק פרויקטים שמדליקים אותן ממש, כי ישלהן את הפריווילגיה לעשות מה שבראש שלהן. טומלין למשל שיחקה סבתא אנרכיסטית בסרט 'סבתא', ופונדה הצטרפה בהנאה לשני חלקי 'מועדון הספר הטוב', בין היתר לצד דיאן קיטון הנצחית וקנדיס ברגן המשובחת ומשתבחת מ'מרפי בראון'. לקיטון בת ה-78, אגב, שודך בסרטים האלה גבר שצעיר ממנה בעשר שנים (אנדי גרסיה), ואילו פונדהזווגה עם דון ג'ונסון בן ה-74. והכול בלי להיחשב ל'קוגריות', אלא פשוט נשים מושכות, שהגיל אצלן הוא באמת רק מספר. זכורה לטוב הסצנה ב'גרייס ופרנקי', שבה פיטר גלאגר בן ה-68 מצהיר (ומוכיח) שהוא נמשך אל דמותה של גרייס (פונדה) גם אחרי שהיא מסירה את תוספות השיער, הריסים המלאכותיים והאיפור ובטוחה שהוא יעזוב מייד. הוא נשאר. וגם פונדה וטומלין נשארות ולא הולכות לשום מקום. נשים אמיתיות, יפות, חכמות, מצליחות, מצחיקות, זוהרות, אלופות עולם ומלאות חיים. הפרסומת המושלמת לגיל השלישי. גורפות את האוסקרים ועכשיו קצת סיפורי אוסקר. שנת 2013 הייתה שנה היסטורית בקטגוריית השחקנית הראשית. בין היתר היו מועמדות בה קוובנז'יי ווליס בת התשע (על הופעתה ב'חיות הדרוםהפראי') שהייתה השחקנית הצעירה ביותר בתולדות האוסקרים בקטגוריה הזאת, ועמנואל ריבה ('אהבה') הייתה השחקנית המבוגרת ביותר בדברי ימי הקטגוריה הזו (הטקס חל ביום הולדתה ה-86, ורק מועמדת אחת הייתה מבוגרת ממנה, אבל בקטגוריית שחקנית המשנה - גלוריה סטיוארט בת ה-87, ששיחקה את קייט וינסלט בזקנתה ב'טיטאניק'). הזוכה הייתה ג'ניפר לורנס בת ה-22 ('אופטימיות היא שם המשחק'), אזהעולם בכל זאת שייך לצעירים. לפעמים. מנחה הטקס באותה שנה, סת' מקפרליין, התבדח שווליס בת התשע חושבת שג'ניפר לורנס היא זקנה עתיקה. ג'סיקה טנדי הביסה צעירות ממנה כשזכתה באוסקר בגיל 80 על הופעתה ב'הנהג של מיס דייזי' וזכתה לפריחה מאוחרת בקריירה שלה. אנתוני הופקינס הוא הגבר המבוגר ביותר עד כה שזכה באוסקר, בגיל 83 (זה היה האוסקר השני שלו, על 'האב'), ואילו כריסטופר פלאמר עקף את גלוריה סטיוארט בשנה אחת, כשהיה מועמד לאוסקר בגיל 88. רוצים סיפור מרגש? קיבלתם. סקרלט ג'והנסון הצעירה בחרה לתפקיד הראשי בסרט הביכורים שלה כבמאית בשחקנית בת ה-94 ג'ון סקוויב, שקיבלה את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר בגיל הרך 84 (עבור 'נברסקה'). סקוויב תשחק בסרט קשישה שמתחילה חיים חדשים בניו יורק בגילה המופלג, מתיידדת עם סטודנטית בת 19 ומסתבכת להנאתה בפלילים. נשמע מעדן, עם אופציה לוהטת למועמדות נוספת לאוסקר, והפעם אולי גם זכייה בו. אף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש, מתברר (ברטולד ברכט אמר שאדם יכול להמציא את עצמו מחדש גם בנשימת אפו האחרונה), והמפגש הבין־דורי שלג'והנסון וסקוויב משמח ומלהיב גם מפני שהוא מסמן את הכבוד העצום שבני דורה של הכוכבת הבלונדינית רוחשים למבוגרים מהם. שיהיה בהצלחה! ולקינוח, מי מהגברברים של הוליווד התבגר יפה פלוס? לא ניטפל למקרים עצובים כמו וורן בייטי, ג'ק ניקולסון, אל פצ'ינו ומיקי רורק, הרחוקים מכל הבחינות מימי זוהרם, ולא נתייחסלכוכבים הצרפתיים של פעם, שלימדו את העולם להזדקן בחן (איב מונטאן, אנחנו מסתכלים עליך!) אבל בהחלט נעניק צל"שים לחשודים הבאים: סטיב מרטין (כפסע לפני גיל 80) - מצחיק ומצליח מאי פעם, וכנראה גם מאושר באבהותו המאוחרת לילדה מתבגרת; קלינט איסטווד, בן 94 ועדיין הכי גבר-גבר בסביבה, וממשיך ליצור ולביים כאילו אין מחר. ויודעים מה? ג'ו ביידן, 81, התקווה הלבנה הכי גדולה בסביבה. אומנם לא כוכב קולנוע, אבל בשלב הזה הוא פחות או יותר כל מה שנשאר לנו להיאחז בו, אז לא נרפה. גו גו גו, ג'ו! בפודקאסט של איליין - צוחקות אחרונות בפודקאסט המקסים של ג'וליה לואי דרייפוס, 63, לנצח איליין מ'סיינפלד', שנקרא 'חכמות ממני', היא נפגשת לשיחות עומק עם נשים מבוגרות ונערצות עליה שתרמו לעולם מכשרונן וכוחן, ועתה משתפות אותה ואת מאזיניה בתובנות חייהן הארוכים והמפוארים. בין המרואיינות החכמות שלה (ולא שחסרה חוכמה למראיינת עצמה): ג'יין פונדה (כמובן), פטי סמית, הטניסאית בילי ג'ין קינג, הסופרות איזבל איינדה ואיימי טאן, מעצבת האופנה דיאן פון פרסטנברג, פראן לייבוביץ' וסאלי פילד. פילד מוזכרת במערכון המפורסם של איימי שומר, שבו חוגגת לואי דרייפוס את היום האחרון שלה כ'שווה זיון'. זו תעשייה שבה סאלי פילד, נאמר שם, היא רגע אחד מושא אהבתו של טום הנקס (ב'פאנץ' ליין') ורגע וחצי אחרי אימא שלו (ב'פורסט גאמפ') ושבו רק לגברים אין תאריך תפוגה, ושחקניות כמו טינה פיי ("לגברים בני מאה בהוליווד יוצאים רק עכבישים לבנים מהמכנסיים אבל הם עדיין נחשבים שווים זיון") ופטרישה ארקט, שגם הן מופיעות במערכון, נלחמות על הזכות לשכב עם ג'ק ניקולסון בסרט חדש ("עשיתי אודישן לפרסומת", מספרת ארקט, "ואמרו לי שאני מבוגרת מדי בשביל לשחק את אשתו של לארי קינג"). אגב, ג'ון סקוויב שיחקה את אשתו הזקנה של ניקולסון ב'אודות שמידט', והצופים נדהמו לראות לצידו - כנראה בפעם הראשונה והאחרונה - אישה שאינה צעירה ממנו בשנים רבות, ועוד בלי איפור ועם אפס ניתוחים פלסטיים ושיפוצים אחרים. במערכון הקורע הבנות מרימות כוסית שמפניה לחיי כל השנים שלואי דרייפוס נחשבה שווה זיון ("בהוליווד מאמינים שבגיל מסוים הוואגינה שלנו הופכת למאורה של סרטנים מתבודדים", מעירה פיי), והיא מפליגה בסירה ששמה של סאלי פילד חקוק בה אל האופק, כלומר להוציא בגדים ששכחה במייבש. פיי מצידה ממהרת לחזור הביתה כדי "להוריד זקן" בשעווה. ושוב הנשים, כיאה וכנאה, הן שצוחקות אחרונות, והבדיחה היא על חשבונה של הוליווד ולא על חשבונן.

רענן שקד מלמד אותנו איך להיות מאושרים. הנה משפט שלא חשבנו שנשמע אי פעם. אבל דברים מוזרים מאלה קרו בוודאי - אם כי לא זכור לנו כרגע איזה דברים בדיוק - והנה בא 'אושר לאנשים לא מאושרים', המדריך של אחד הכותבים הנרגנים, החמוצים (תמיד בצדק כמובן), המבריקים והמצחיקים ביותר, אבל גם המפוכחים ומכאן הרגישים והעצובים בתולדות העיתונות העברית. הוא לוכד לפרנסתו להפליא את מה שדורון רוזנבלום הגדירכ'תוגת הישראליות'. ובמילותיו שלו, ניחן בכישרון "לכתוב סבל יום-יומי קטן וגדול במילים נגישות לקוראים רבים". אז מה לו ולאושר, לכל הרוחות? כותרת המשנה של ספרו המפתיע (בהוצאת כנרת-זמורה), מסבירה את המיזם: "איך להתחיל להיות מאושרים כשמפלס שמחת החיים שלכם נמוך כל כך". שקד כותב על התקרה הנמוכה מלכתחילה של האושר הישראלי, ש"ירדה לחצי התורן לפחות" אחרי 7 באוקטובר, "ולא חשוב כמה ננסה להרים ראש, די מהר ניחבט בה". אבל יש לו כמה עצות בכלל לא רעות, ובהחלט לא יותר מופרכות מאלה שהופיעו בעשרות מדריכי אושר וספרי עזרה עצמית אחרים שמכרו טריליוני עותקים, להתמודד עם הסיטואציה שאליה נקלענובהיעדר דרכון זר (עוד עניין פתיר דווקא) בפרט, ובהיעדר אמצעי מניעה של הורינו בכלל. אני עוקב שנים אחר כתיבתו של שקד בהנאה והערכה. כיף גם לא להסכים איתו, אם כי רוב הזמן הוא הקול השפוי להחריד הזה, בתוך אי השפיות הכללית ששמה ישראל, שאומר בדיוק את כל מה שחשבנו אבל לא ידענו איך לנסח. כך שאם אתה מוצא את עצמך לא מסכים איתו, אתה יודע שיש לך בעיה. מאז דורון רוזנבלום לא היה פה לדעתי בעל טור שהצליח לדברר אותנו בכזה כישרון ובכזו חריפות עתירת רזולוציות. הטורים שלו על אבהותו (לבנו איתי, שאחריו הגיעה בתו יערה( כונסו בספר 'תגיד אבא' ודיברו גם למי שאינו אבא, כמוני, אבל אולי בעצם לכל מי שיש או שהיה לו אבא; שקד איבד את אביושלו כשהיה בן חמש, ומגלה בספר שהיה ילד עצוב גם לפני כן. עוד פרסם אוסף סיפורים קצרים שנקרא 'ועכשיו להתחתן' ואת 'החלום האמריקאי - מדריך למשתמש', שהתבסס על השנים שבהן למד וחי בניו יורק. שקד ואני מיודדים, ולטובת הידידות הזו סיכמנו שאני המוכשר מבין שנינו. כלומר, כך הודעתי לו והוא לא הביע התנגדות, ועד כה זה עובד. ועכשיו נפתח את המיקרופון וניתן לאיש לדבר. מתי הבנת בעצם שאתה אדם לא מאושר?"אני חושב שהבנתי את זה סופית רק בסביבות הצבא. כלומר, הייתי ילד עגום ומתבודד יחסית, אבל לא ניסחתי לעצמי את המצב במילים כאלה, אלא יותר במילים כמו 'לא מוכן בשום אופן לצאת לטיול שנתי'. מתישהו בצבא, כשהתחלתי להבחין בתבניות החרדתיות והזועפות שלי, גם משהו בתפיסה העצמית התנסח באופן מודע". אבל מה פתאום ספר הדרכה לאנשים לא מאושרים? מאיפה זה בא?"אני מנסה כבר המון שנים להיות יותר מאושר או יותר שמח או שמח בחלקי, שבע רצון, נינוח, מרוצה, קרא לזה איך שתרצה. אני פשוט חותר לחיות חיים יותר טובים, מטורף ככל שזה נשמע. תמיד עניין אותי איך כל החברים שלי, ששנים רבצו איתי בשוחות של האומללות, הצליחו לצאת מזה בזמן שאני נשארתי מאחור. כאילו, מה הם הבינו שאני לא הבנתי? מה הם ראו שאני לא ראיתי? עבדתי בשיא הרצינות על הניסיון לפצח את זה, קראתי המון ספרות מקצועית ומחקרים, דיברתי עם אנשים ופתאום היה נדמה לי שעליתי על משהו. בהתחלה חשבתי לכתוב מין ניוזלטר לא ארוך ולהפיץ אותו באינטרנט לכל מי שירצה, אבל אז קלטתי שיש פה ספר. תשמע, אני לא גורו, לא המצאתי שום גלגל ואני לא חושב שזה ספר שישנה את העולם, אבל אני בהחלט מאמין שהוא יכול לעזור לאנשים להרגיש קצת יותר טוב עם החיים שלהם, עם המקום שלהם בעולם, עם היום־יום ועם עצמם. לפי התגובות שמגיעות אליי בינתיים, כנראה שצדקתי, וזה כשלעצמו כבר משמח. היה שווה". או כמו שהוא כותב בגוף הספר: "בשלב שבו עוינות מול העולם כברירת מחדל מפסיקה לשרת אתכם; במצב שבו הציניות ואחותה המרושעת - הסרקזם - מתבררות כמשענת קנה רצוץ - אין ברירה אלא לצאת למסע אישי קטן בניסיון לחפש, ולמצוא, את מה שכן עובד בשבילכם". אתה פחות מתייחס לזה בספר, אבל מעניין אותי לדעת אם לא חששת שילדיך יהפכו חלילה לאנשים לא מאושרים בעקבותיך? שתעביר להם את זה? ועכשיו, כשאתה פחות אומלל, אתה חושב שאפשר ללמד ילדים להיות מאושרים?"בוודאי שהיה חשש כזה, שנמהל בהקלה מכך שדורית [גבירצמן, אשת טלוויזיה בכירה, י"פ], בת הזוג שלי, היא אדם אופטימי ושמח (מדי אפילו), והם קיבלו לא מעט גנטיקה מיטיבה גם ממנה. אבל אני עוקב מקרוב ומודאג לגלות פה ושם רמזים מטרימים לדברים שאני כנראה המטתי עליהם: חרדתיות קלה, היפוכונדריה כבדה ואיזו נטייה למצבי רוח ולפעמים הסתגרות. אם הם יגדלו להיות מבוגרים כאלה, אני חושב שכל האבולוציה הדרוויניסטית צריכה לחזור להיות בסימן שאלה. אנחנו לא אמורים להשתפר מדור לדור? אני משוכנע שאפשר ללמד ילדים להיות מאושרים. ראיתי איזו עבודה טובה בתחום עשו ההורים של בת הזוג שלי איתה ועם האחים שלה, ואיזו עבודה פחות טובה עשו איתי ועם אחי. אין לי ספק שזה בא במידה רבה מההורים, וכמה שמחה או דכדוך ועצבים שררו בבית כשהיינו ילדים. אבל זה באמת עניין של יצירת אווירה וסביבה עבורם. אי אפשר ממש ללמד את זה או להציב חוקים לדבר הזה. וכמובן שצריך לתת להם דוגמה אישית, אבל באמת שיש ימים שאני לא מסוגל לזה. מדובר ברוב הימים". כיצד האומללות שלך השפיעה על חיי הנישואים שלך? האם המסע לחיפוש האושר שאתה מדבר עליו יכול להתבצע גם בזוג או בצוות או שהוא חייב להיות יחידני?"אני לא חושב שחיי הנישואים שלי אומללים, אבל אני חושב שהיו תקופות שבהן דורית הייתה צריכה להכיל לא מעט - שזו דרך נעימה להגיד 'לאכול חרא ממני'. למרות שיהיה מוגזם לנקוט בביטוי הזה, כי מלבד להיות לא נחמד לאף אחד לפרקי זמן מסוימים (לרובבני כחצי שעה גג), לא עשיתי שום דבר מזיק. אבל ממש לא נחמד. בסוף זה מסע יחידני. כולנו חיים בתוך עצמנו, עם עצמנו, והעבודה על הנרטיב הפנימי שלנו והיכולת שלנו לחיות בסימביוזה עם מציאות חיינו היא בעיקרה שלנו. כמובן שבני זוג וחברים הם, מהשנקרא בקלישאית, 'שותפים למסע', אבל הם שותפים פאסיביים; אנחנו עשויים לקחת לא מעט מהזמן המשותף שלנו איתם, אבל גם זה משהו שאנחנו צריכים להכיר בו ולהבין בעצמנו על עצמנו, בזמן שהם חווים את חווייתם הסובייקטיבית שלהם במחיצתנו. בקיצור, זה לא טיול זוגי. זה טיול יחידני שאפשר לבצע גם בזוג". העצות של שקד במהלך המסע שהוא מוביל עושות לכאורה הנחות לא קטנות לקוראים, אבל לא בקטע מתחנף, אלא אשכרה משחרר ומחכים. הוא 'מאשר' לכל הלא-מאושרים לנהוג בחוסר אחריות (כלכלית למשל) כשזה מתאים להם, לא לקחת ללב את כל מה שהםלוקחים ללב, לא להרגיש אשמים כשנדמה להם שאין אשמים מהם ולהבין שהם לא באמת מרכז העולם של כמעט אף אחד (לא תאמינו עד כמה גדולה ההקלה שהתובנה הזאת מביאה); כמה משמות הפרקים הקצרים, הצלולים והקצביים מרמזים על תוכנם, הפחות סטיקרי או תמים ויותר עמוק ממה שנדמה: 'איך להפסיק להציל את האנשים המבוגרים בחייך', 'תמיד תהיה איטליה. או הדבר הקטן הבא', 'בעניין הרעש הפנימי שלכם: תנמיכו', 'לא לוותר על אי-נחת' ו'לאהוב את הלבד'. אז אולי בתום הקריאה לא תתחילו לרקוד ולשיר ברחובות כמו באיזה מיוזיקל מוגזם, אבל להתפייס קצת עם העולם ולהתרכך מעט? שוב, דברים מוזרים מאלה לבטח קרו. כשהחיים זורקים עליך לימונים כשחשבתי לעצמי (וגם אמרתי לשקד) שאולי אני מהקוראים שאי אפשר 'להציל' או לעזור להם באמת, בעודי חי כמעט בחוסר כל בעיר יקרה במיוחד, אחרי שבזבזתי את כל חסכונותיי וירושותיי ואחרי התקף לב )וחצי(, באו הספר - ושקד - והרימו לי, ניחמו אותי ולימדו אותי להסתכל באמת על חצי הכוס המלאה של הלימונדה שממנה עשויים הלימונים שהחיים זורקים לנו (כנרמז מציור העטיפה החמוד), ולהאמין שגם אם אני לא צעיר, לא בריא ולא עשיר, עדיין לא אבדה תקוותי לאושר מסוים, שהמסיבה עוד לא נגמרה (וכשם פרק שימושי אחר, היא גם לא מתקיימת בשום מקום אחר), ושאפילו זיכרונות טובים מבזבוזי הכספים ההם כבר עושים אותי לבדם פחות עני. ותמיד אפשר כמובן ללמוד גם מחוויות החיים והתובנות של אנשים ששקד מזכיר בספר, כמו רונלד ויין, השותף המקורי השלישי בייסוד חברת אפל, שפרש מהשותפות אחרי 12 יום והפסיד בדיעבד 75 מיליארדדולר פוטנציאליים אחרי שמכר את חלקו בחברה (10%) תמורת 1,500 דולר בלבד. "אתה ואני היינו מתים מצער אם זה היה קורה לנו", אומר שקד, "אבל הוא פשוט המשיך הלאה וידע שלא הייתה לו שום אפשרות אחרת. לא התאים לו להיות שותף באפל, אז הוא עזב וזהו"; או מוריס קאהן, המיליארדר הישראלי־דרום אפריקאי ששקד כתב את הביוגרפיה שלו (שלא התפרסמה), ושכמו שמעון פרס המוזכר כהשראה מפתיעה, חי ממפרויקט ל פרויקט, כשתמיד יש באופק את הדבר הבא; או חברנו דדי כוחן, שהתעוור בפתאומיות בגיל 24, לא ראה מעולם את שלושת הילדים שהביא לעולם, ואומר לשקד בפשטות שהפילוסופיה שלו היא להתמקד במה שיש ("ויש הרבה") ולא במה שאין. פרופורציות, עוד משהו שכל כך קל לשכוח וכל כך חשוב ומועיל להיזכר בו. זה לא ששקד הוא שגריר של חשיבה חיובית. אם כבר, הוא מאמץ את הגישה של הגורואית ג'ולי נורם, שמדברת על "כוחה החיובי של חשיבה שלילית", ורואה בעצמו "פסימיסט הגנתי". "חשיבה חיובית ואופטימיזם מתפרץ יהפכו אתכם שאננים", הוא כותב,"מודעות לסיכויי הכישלון תגרום לכם להתכונן מספיק זמן מראש לתרחיש הגרוע ביותר האפשרי". יכול להיות שאם היית מאושר מגיל אפס לא היית נעשה רענן שקד? מחשבה קצת מלחיצה!"מה כל כך רע בלא להיות רענן שקד? זה נשמע לי פתח להיות המון אנשים מוצלחים ומצליחים או לפחות מרוצים יותר. אני חושד שהייתי הופך להייטקיסט, יזם או מפיק אירועים. ובכל מקרה לאיל הון. לא נראה לי שאני הולך להיות מדריך אושר במשרה מלאה, יש לי עוד תוכניות, אבל אני בהחלט לא מתכוון להפסיק לחפש עוד דרכים ושיטות ותכסיסים וטריקים לחיות יותר טוב ולהעביר יותר ימים בסבבה מאשר בבאסה. אני לא יכול להגיד בלב שלם שאני אופטימי לגבי המקום הזה והפלנטה הזאת, כמו שכל מי שקורא את הטורים שלי יודע, אבל מצד שני, כמו שוודי אלן אומר בציטוט שפותח את הספר, 'תמיד שנאתי את המציאות, אבל זה המקום היחיד שאפשר להשיג בו כנפי עוף'".

סוף עידן המנגלים בסחנה במובן מסוים לא פחות מאשר נפל דבר בישראל. מיולי הקרוב תיאסר הדלקת מנגלים בשטח הסחנה (כמה פשוט והגיוני! איך לא אסרו זאת קודם?) ומסך עשן השיפודים והסטייקים יפסיק לחצוץ בין מי הטורקיז ובין המתרחצים ונוכל להריח את מי המעיינות. הסחנה, גן השלושה שמימיו נובעים כל השנה בטמפרטורה קבועה, הוא ללא ספק מהאתרים היפים, המיוחדים והרטובים בישראל. בצדק הוא זכה לכינוי 'גן עדן' ונבחר על ידי מגזין 'טיים' כאחד מעשרת אתרי המים מעשי ידי אדם היפים בעולם. השילוב המוצלח בין בריכות מסודרות ונחל טבעי (האסי), ממשיך להתקיים בסחנה גם אחרי שפותח לפני מספר שנים השטח מסביב לאזור הנחל בגן הלאומי, שתוכנן בשנות ה-50. מקיץ 2024 גן השלושה יהיה לא רק אתר שקט (איסור השמעת מוזיקה ברמקולים) אלא גם גן ירוק, המקדם מדיניות של צמצום פגיעה בטבע על ידי הפחתת ריסוסים והפחתת זיהום אוויר ופסולת, הנגרמים בין היתר על ידי הדלקת מנגלים. ההחלטה תשדרג באופן משמעותי את חוויית הביקור במקום ותאפשר ליהנות לא רק מפסקול שקט אלא גם מאוויר נקי. מי שעדיין יהיה מעוניין להגיע לאזור לבילוי של 'על האש' ורחצה יוכל לעשות זאת בשטח מיוחד שיוקצה לכך לא רחוק מהסחנה, באזור עמק המעיינות. מרשות הטבע והגנים נמסר כי ההחלטה ממשיכה את קו הפעולה שהרשות מובילה בשנים האחרונות במטרה להפוך את מרחבי הטיול לירוקים ונעימים יותר, תוך שמירה על בעלי החיים והטבע. מה שבטוח שכאן המרוויח הגדול הוא האדם. עין יהודה - מבריכה טבעית לאתר מוסדר הדילמה של פיתוח, הסדרה, נוחות גישה והנגשה באה לידי ביטוי גם בעין יהודה, הנובע ליד קיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות. האתר עוד סגור למבקרים ומצוי בשלבים סופיים לפני הפתיחה ומי שמכיר את המקום עם נדנדות הטרזן והמזרנים במים, יתקשה לזהותו. מצד אחד זו כבר לא הבריכה הקסומה והעמוקה שהייתה ומצד שני גם ערמות האשפה נעלמו וכל מה שנלווה למפגש בין מטיילים וטבע חופשי וטבעי בישראל. כמו כן יש עין על שימור המערכת האקולוגית ושטחים הוקצו לצמחיית נחלים בעלת אופי מקומי. את המעיין מכתרים כעת שבילים סלולים המובילים לשלוש בריכות מסודרות (אחת מהן רדודה ומונגשת) ויש גם שולחנות פיקניק, מלתחות, שירותים, מקלחות חוץ ושביל הליכה קצר ורטוב. האתר צפוי להיפתח ביוני כגן לאומי חדש, בשלב ראשון ללא תשלום. מקטע חדש על שביל הים אחרי שבמשך שנים רבות זהר שביל ישראל לבדו בקטגוריית 'שבילי הליכה ארוכים בישראל', נוספו לו במשך הזמן שבילים נוספים רבים המסומנים בשטח ובמפות. לא מכבר סומן שביל מגידו, שאורכו 70 קילומטרים והוא עובר בין שדות, יערות, מעיינות ואתרי מורשת באזור רמות מנשה, וממש לפני פסח סומן מקטע חדש בשביל הים, מחוף דור ועד שדות ים. שביל הים הוא שביל 'צומח' חדש שנולד לפני כשנתיים ועובר לאורך חוף הים התיכון של ישראל, מראש הנקרה בצפון ועד חוף זיקים בדרום. הוא מחולק ל-20 מקטעים, שמהם סומנו כבר שישה (אך לצערנו המקטעים הצפוניים אינם נגישים בגלל המלחמה) ואורכו הכולל יהיה כ-240 קילומטרים. המקטע החדש עובר בין לגונות ומפרצונים, גשר עתיק ומשוחזר על שפך נחל תנינים, תל ארכיאולוגי, כפר הדייגים ג'סר א-זרקה, אמת מים רומית, עתיקות קיסריה ומוזיאון חנה סנש. השביל נולד כמיזם סביבתי, חברתי ותיירותי, סימונו בשטח הוא בשני פסים כחולים בגוון שונה וביניהם פס לבן, והוא מבקש להנגיש את חופי הים והערכים הקשורים בו בהיבטים של סביבה, היסטוריה, תרבות ומורשת ימית, כלכלה ואנרגיה. כמו כן, מטרתו לחבר בשביל הליכה רציף בין קהילות החוף השונות, שהן תשתית לפיתוח ותיירות (כמו שקרה ב'שביל הדייגים' לאורך האוקיינוס בפורטוגל, שהיווה השראה לשביל), להגביר את הזיקה של הציבור לים, למשאביו ולשטחיו הפתוחים ו'לשחרר' את החופים לציבור. מתוך חזון זה השביל משפר ומשנה את הנגישות לאתרים רבים במישור החוף. פרויקט שביל הים מנוהל על ידי ד"ר אליק אדלר, לשעבר בכיר במשרד להגנת הסביבה ועובד ארגון האו"ם לאיכות הסביבה (UNEP) בשיתוף פעולה עם המרכז לחקר שבילי הים התיכון באוניברסיטת חיפה בראשות פרופ' נגה קולינס-קריינר. ארבעת המקטעים שסומנו במרחב מועצה אזורית חוף הכרמל (דרומית מחיפה ועד שדות ים) נחנכו באופן רשמי ב-9 במאי. נחל השופט נפתח למבקריםאחרי ארבע שנים של עבודות שיפוץ וציפייה נפתח נחל השופט ברמות מנשה לקהל הרחב, בהשקעה של 25 מיליון שקלים. סביר מאוד שכבר שמעתם על כך וראיתם סרטוני רילס וסטוריז של בלוגרי תיירות, שבהם מפלי מים וגשרים. אלה לוו בפסח בהמלצות חמות לא להגיע למקום בגלל עומס מבקרים. התוצאה היא 1.6 קילומטרים של שביל מעגלי סלול, נגיש, המותאם לבעלי מוגבלויות. השביל כולל גשרי מתכת החוצים את הנחל, מרפסות תצפית, ספסלים וחנייה (חניון חרובים). העניין הוא שבעבודות הפיתוח הלך לאיבוד הקסם של הטבע ובין בטון ומתכת - התוצאה סינתטית מדי. גם לפני כן היה הנחל מונגש בחלקו עם שביל וגשרון עץ, והחומר והתכנון השתלבו טוב יותר עם הטבע והסביבה. ייתכן שעץ לא מספיק עמיד ומתאים לתנאי השטח כאן (ב-2020 שיטפון הרס את התשתיות האלה), אבל התוצאה - גם אם מקבלת ציון גבוה בהנגשה וכוללת חצים בולטים המצביעים על כיוון ההליכה, פישוט לשוני ועוד - יצרה אתר מלאכותי מדי. אקסטרים במצדה עונת הטיולים הרשמית במדבר הסתיימה, אבל אם אתם מגיעים לטיול מים בעין גדי או בעין בוקק או לים המלח ומשלבים ביקור במצדה, רשמו לפניכם ש'אתגר מצדה' החדש יחסית - אטרקציה בסגנון ויה פראטה - פועלת כבר משעה 6:30 בבוקר. בנוסף, כדי להקל על העולים להר הרוצים להימנע מעומס החום בימי שישי בחודשי יולי-אוגוסט, יפעל גם הרכבל בפורמט זריחה ויחל לנוע משעה 05:00 ועד 08:00 בבוקר (בחודשי הקיץ שביל הנחש נסגר לעלייה בשעה 8:00 ובשעה 9:00 לירידה). האתגר הוא מסלול אקסטרים על המצוק הדרומי של ההר (בהזמנה ובתשלום מראש של 40 שקלים לאדם) והוא לוקח את המטיילים, המקבלים רתמה וקסדה, לצעדה מדודה וירידת סולמות, כשהם מחוברים כל העת לכבל בטיחות המעוגן לצלע ההר. המסלול כולל גם יתדות, מעבר גשר צר והליכה עקב בצד אגודל על המצוק התלול. המקום שנבחר לאתגר מאפשר לצד ההנאה מפעילות האקסטרים גם מבט מזווית פחות מוכרת מסביב ועל הטופוגרפיה שמתוכה מתרוממת מצדה, והוא מדגיש את בידודו הטבעי של האתר מבלי 'ללכלך' מדי את ההר בתשתיות חדשות. משך החוויה כ-45 דקות, כולל קבלת ציוד ותדרוך קצר והיא מתאימה מגיל 10 ומעלה ומסתיימת מול נופיו של ים המלח. אפשר להגיע גם לילה קודם ולנצל את השעות הנעימות לצפייה בחיזיון האורקולי המוקרן על הצלע המערבית של ההר (הצד של הסוללה). אוהבי הקמפינג יכולים בתיאום מראש ללון למרגלות ההר בחניון המערבי ולטפס מעלה בבוקר.

האם יכולה להיות קנאת אחים בין כבש לתינוק? זו שאלה משונה מאוד, אבל כשצופים בפרק על מיטל וגארי בעונה החדשה של 'חוות החופש', סדרת דיגיטל של כאן על חוות החיות שאליה מגיעים בעלי חיים שניצלו מתעשיית המזון - התשובה ברורה מאוד: כן! הפרק עוקב אחר מיטל בן ארי (מייסדת החווה בעולש במשותף עם עדית רומנו) בדרכה להיות אם יחידנית. מתועדת בו מערכת היחסים שלה עם הטלה גארי, שאותו גידלה בביתה עוד לפני שנפתחה החווה )כולל חיתולים, הזנה בבקבוק ומגע של אם וילד(, ועדכמה השפיע גור הכבשים על בחירתה. גארי בעצם החתים את מיטל כאימו ואי אפשר לטעות בתגובתו הצוננת במפגש הראשון עם מיטל והתינוק אחרי הלידה - הוא פשוט מתעלם מהם, נמנע מלהישיר מבט ואינו מעוניין להתקרב, ממש כמו אח שהופך לבכור וברגע מכונן אחד מבין שלעולם כבר לא יקבל מאמו את אותה תשומת לב לה זכה לפני שנולד לו מתחרה. היחסים בין בעלי חיים ואנשים מציפים נושאים סביב סיפורי חיים, חסכים, אהבה, הומור, חמלה, עצב ושמחה מהסוג שעוברים מסך. כך חשבה גם טליה פינקל, יוצרת הסדרה שעל הפרק של מיטל וגארי אומרת בפשטות: "הרבה מההתנהגויות של בעלי חיים הן אנושיות, אבל כבשים ועזים יוצא לנו להכיר פחות, כי אנחנו בדרך כלל אוכלים אותם אז אנחנו לא מורגלים לראות קנאה של כבש". כשטליה שמעה לפני כעשור על הכוונה להקים את חוות החופש ועל מי שיאכלס אותה, היא נפגשה עם היזמיות, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה להתחיל לצלם ולאסוף חומרים. זה הסתיים בסדרת הרשת 'חוות החופש' בכאן, שעונתה השנייה עלתה לאוויר. העונה הראשונה (שעלתה ב-2020) זכתה בשישה פרסים בין-לאומיים, בסדרת הרשת הטובה ביותר של פורום היוצרים הדוקומנטריים וצפו בה מעל שלושה מיליון איש. החיבור האישי של טליה לבעלי חיים היה שם תמיד. היא צמחונית מגיל שש ובבגרותה חיה כמה שנים בווינה, שם נחשפה לתיעוד ממשקים בתעשיית המזון והפכה לטבעונית. "כשחזרתי לארץ ב-2014 הייתה התעוררות טבעונית כללית וחשבתי לתעד משהו שקשורלהצלת בעלי חיים. נפגשתי עם היזמיות שהגיעו מעולמות ההיי טק והניהול והן סיפרו לי על כוונתן להקים את חוות החופש. הייתה לי הרגשה שהן יצליחו לעשות את זה וחשבתי שיהיה מעניין לתעד את זה", נזכרת טליה בתחילת הדרך. היא התחילה לצלם כבר בשלבחיפושי השטח ותקופת ההקמה, אבל רוב החומרים המוקדמים לא נכנסו לסדרה, מלבד התיעוד המוקדם של מיטל והטלה גארי. טליה חשבה על סרט דוקומנטרי אבל ההצעה התקבלה לבסוף כסדרת רשת, שעוקבת בפרקים קצרים (כשמונה דקות כל פרק) אחר הקשרים המיוחדים שנוצרים בין בעלי חיים שניצלו מתעשיית המזון לבין מתנדבים בחווה, המתמודדים עם קושי מסוים או דילמה או פשוט מתמודדים עם החיים כמו כולנו. לחווה מגיעים כ-1,500 מתנדבים בשנה, יש בה24 עובדים קבועים במשמרות וחיים בה כ-350 בעלי חיים, המעניקים לבני האדם משענת ונחמה ולהפך. הסדרה מתעדת מקצת ממערכות היחסים היפות שנרקמות במקום, שמעלות תחושות של הזדהות, שייכות ותמיכה הדדית. "פרסמתי מודעה בקבוצה של החווה, שאני מחפשת אנשים שרוצים לשתף בסיפור שלהם ובמקביל אנשים המליצו לי על אנשים שהם מכירים", מתארת טליה את התהליך. כדי לבחור מבינם את המצולמים לסדרה, נפגשה איתם טליה לפגישת היכרות קצרה. יש ל כבר ניסיון עשיר באבחון מועמדים זריז על כוס קפה - לפני כ-20 שנה יצאה ל-45 דייטים עיוורים דרך אפליקציית היכרויות ותיעדה את התהליך בסרט דוקומנטרי (טליה.דוט.קום) ובספר שירה דוקומנטרית (הדייט ה-45, אגב, הוא בן זוגה מזה 18 שנה). "ידעתי שאני מחפשת סיפורים וחוויות אנושיות שמתכתבות עם החוויות של בעלי החיים. יש הרבה מתנדבים בחווה אבל לא לכל אחד יש סיפור אוניברסלי ודרמטי והוא גם עובר מסך", היא מסבירה. הסיפור של רנה והתרנגול עאדן (פרק 3) התפתח בצורה מעט אחרת. טליה נתקלה בפוסט בפייסבוק שכתבה רנה, שביטא את מצוקתה כערבייה צמחונית לקראתחתונתה הקרבה, נוכח מנהגי השחיטה הנהוגים במגזר שלה בחתונות ומהווים את לב החגיגה. כצמחונית, רנה לא רצתה שבחתונה שלה יישחטו כבשים ויגישו בשר, דבר שעורר מתח בינה לבין המשפחה. "עניתי לה ואמרתי לה שיש לה סיפור מטורף ובעצם שכנעתי אותה להצטלם", מספרת טליה ומציינת שצילמה אותה עוד לפני שכלל ידעהאם תהיה עונה נוספת. "התרנגול עאדן שמביאה רנה לחווה הוא בעצם בעל החיים הראשון שהצילה", היא מוסיפה. הרצון המשותף לחיות העונה השנייה שעלתה לא מכבר לאוויר צולמה ב-2022, אבל אחרי 7 באוקטובר עברה כיול למציאות. בפרק הראשון שלה מככבים גיא, מתנדב ששרד את מסיבת נובה ועגל צעיר שניצל מההתקפה על כיסופים בעוטף עזה, אחרי שנותר בכלוב ברפת כשבוע ללא אוכל ומים. בעקבות המצב הוא חלה ונחלש, טופל ולמעשה ניצל משחיטה והועבר לחוות החופש. הגורל המשותף של גיא המתנדב והעגל, שקיבל גם הוא את השם גיא, היה בסיסאיתן לחיבור ביניהם. "גם בני אדם הם בעלי חיים והמשותף לכולם הוא הרצון לחיות", אומרת טליה. הפרק הוא גם תזכורת עד כמה קשר עם בעלי חיים ודאגה לרווחתם הם פעילות מרפאת גם אם אינה קורית באופן רשמי במסגרת טיפול. בפרק החמישי על שני ועל ניר, הפר קטוע הרגל, מספרת שני שרוב בעלי החיים המגיעים לחווה ניצלים בגלל הנכות שלהם, משום שהם לא רווחיים לתעשיית הבשר. בחוות החופש הם זוכים לשיקום פיזי, לחיים חדשים, למטפלים מסורים ולטיפול רפואי צמוד, אבל כמו שהיא מדגישה גם לשיקום נפשי. למעשה, השיקום הנפשי הוא מנת חלקם של שני הצדדים, למשל ניר, הפר, שיקם בעזרת שני את האמון שלו בבני אדם וזכה לקרבה ואהבה. שני, שפיתחה אליו קשר מיוחד, רואה בו מתנה שבזכותה למדה על טיבו של קשר מתגמל ואז, בתיעוד שלא משאיר עין יבשה או לב אדיש, נאלצה שוב להתמודד עם מציאות מאתגרת. צפייה בכמה פרקים בסדרה הקטנה הזו, שכוחה בפשטות ואמת על חיות ואנשים, מראה כיצד בזכות הסבלנות של המתנדבים והעובדים, גם בעלי החיים, כמו חזיר, פר, כבשה ותרנגולת, מתמסרים למגע, לליטופים ולגירודים מפנקים, שיש בהם הנאה פיזית אבל גם תגמול נפשי וקרבה מיוחדת לאדם. מה מייחד לדעתך את העונה השנייה?"היא מדויקת יותר, כי ידעתי בדיוק מה אני מחפשת ובעונה הראשונה עוד היינו צריכים לבנות את זה, והיא דרמטית יותר. ארבעה מתוך שבעה פרקים בעונה החדשה עוסקים באימהות באופן ישיר או עקיף. מלבד הפרק על מיטל וגארי, שני מרגישה שניר הוא התינוק שלה ומתוך המחויבות האימהית הזו היא גם עוזרת לו בפרידה מהעולם, ליאת ושרה הכבשה הוא סיפור על אמונה והחלמה ואימהות שמגיעה מתוך זה; והפרק על רנה ועאדן אומנם מתרכז בחתונה וטקסים במגזר הערבי־נוצרי, אבל מהדהד את ההבנה שאימא זו אימא ומדבר על הזהות הזו בין אישה לפרה לתרנגולת, שלכולן אינסטינקט אימהי זהה. אימהות היא חוויה אוניברסלית. אני מסתכלת בצער איך תעשיות המזוןמנצלות את האימהות שהן בעלי חיים ורואה את הסבל הנוראי כשלוקחים מאימהות את התינוקות שלהן. כל אימא בעולם יכולה להזדהות עם זה". תהיה עונה שלישית?"אני מרגישה שאפשר לצלם את זה לנצח. יש כל הזמן סיפורים ודרמות ואנשים חדשים, ואני עדיין רוצה לעשות סרט באורך מלא על החווה. אני גם רוצה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי ולסיים סרט עלילתי שהתחלתי, אז סדר הדברים עוד לא ברור".

הכתבה בשיתוף קבוצת דר' לוינגר מרכזים רפואיים קבוצת ד"ר לוינגר מרכזים רפואיים הוקמה על ידי ד"ר שמואל לוינגר וד"ר רונית לוינגר. הקבוצה החלה את דרכה ב-1999 כרשת המרכזים הרפואיים ד"ר לוינגר עיניים, הרשת המובילה בישראל להסרת משקפיים בלייזר, וכיום הרשת הגדולה והמובילה בישראל בתחום בריאות העין ושיפור הראייה. לקבוצה ארבעה מרכזים כירורגיים הפרוסים ברחבי הארץ: ירושלים, תל אביב, באר שבע וחיפה, שבהם קיימים חדרי ניתוח מתקדמים המובילים בניתוחי עיניים בכלל ובניתוחי קטרקט מתקדמים בפרט. כמו כן הם מספקים מענה רב תחומי למגוון התמחויות, כגון: פלסטיקה, גינקולוגיה, אורתופדיה, שיניים ועוד. כל המרכזים עובדים תחת הפיקוח המחמיר של משרד הבריאות, ומציעים מאות רופאים מנתחים מהבכירים והמנוסים בארץ. הקבוצה עובדת בהסדר עם קופות החולים (טפסי 17 ושב"ן) וחברות הביטוח (פוליסות בריאות פרטיות). "הקטרקט, או בעברית 'ירוד', הוא מצב שמתרחש לאורך זמן, שבו עדשת העין הופכת לעכורה", מסביר ד"ר עמי הירש, מומחה לכירורגיית העיניים בתחומי הסרת משקפיים בלייזר, קרנית, קטרקט וקטרקט בלייזר והמנהל הרפואי של שניים מהמרכזים הרפואיים של ד"ר לוינגר בתל אביב. "התהליך הזה מופיע בעיקר כחלק מתהליך הזדקנות רגילה, כשהגיל השכיח להופעת הקטרקט הוא סביב העשור השביעי של החיים". ברוב המקרים, מסביר ד"ר הירש, הקטרקט מתבטא בירידה באיכות ראייה, בחדות ראייה, בראיית צבעים וכן הלאה, ובמקרים מסוימים כשהקטרקט ממוקד יותר במקטע האחורי של העדשה הוא מתאפיין גם בתחושת סינוור. "בעבר היה נהוג להמליץ למטופלים לא למהר לניתוח אלא להמתין לשלב מתקדם שהיה מכונה 'קטרקט בשל'. היום המונח הזה לא קיים, אנשים רוצים לשפר את איכות הראייה ואת איכות חייהם בגיל מוקדם יותר, ומתוך כך ניתוחי קטרקט מבוצעים הלכה למעשה כבר בגיל צעיר יותר". הדרך היחידה לטפל בקטרקט הוא באמצעות ניתוח, שבמהלכו מוציאים את העדשה הטבעית של העין ומשתילים עדשה מלאכותית. "בעבר היה מדובר בניתוח מורכב יותר, בשל הטכניקה והמכניקה הזמינה של שנים עברו. כיום ההתקדמות בעולמות הטכנולוגיה ורפואת העיניים מאפשרת לבצע את הניתוח הקטרקט דרך פתח קטן מאוד, כשמכשיר לייזר מרסק את העדשה ומכשיר אולטרסאונד שואב את החלקיקים שלה, כך שהניתוח הפך להיות גם מהיר יותר וגם בטוח יותר", מסביר ד"ר הירש. "ההתקדמות המשמעותית נעשתה בסוג העדשה המושתלת. הטכניקה ואמצעי ההדמיה והבדיקה מאפשרים לנו להגיע לדיוק מקסימלי בבחירת העדשה. אנחנו משתמשים בעדשות המכונות 'עדשות פרימיום' או 'עדשות מתקדמות', שנותנות מענה לתיקון ראייה, לתיקון צילינדר, עדשות מולטי־פוקליות לתיקון מקרוב ומרחוק, ועדשות שמשלבות תיקון צילינדר ומולטי-פוקליות יחד, שמאפשרות למטופלים להיפטר מהצורך במשקפיים לחלוטין". להיפטר ממשקפי הראייה והצילינדר עדשות הפרמיום מספקות למעשה מענה טוב יותר למטופלים שנדרשים לתיקון ראייה באופן שמשפיע רבות על איכות חייהם. ד"ר מודי נפתלי, מומחה לרפואת עיניים ולניתוחי קרנית, קטרקט וקטרקט בלייזר, המנהל הרפואי של המרכז הרפואי שבחיפה מבית ד"ר לוינגר, מסביר על יתרונות עדשות הפרמיום בתיקון צילינדר וראייה מקרוב ומרחוק על פני החלופות: "הצילינדר משמעותו קרנית שאינה סימטרית לגמרי, כלומר באזורים מסוימים היא קמורה יותר ובאזורים אחרים קמורה פחות. במשקפיים המתקנות צילינדר, בכל נקודה בעדשת המשקפיים הצילינדר משתנה, אך בעדשה הפרמיום, העדשה זזה יחד עם העין, ולכן הצילינדר מתקן את הראייה בכל תנועה של העין, והתיקון לא תלוי בכיוון המבט". עדשות פרמיום מולטי-פוקליות מאפשרות למטופל לראות טוב יותר בכמה מוקדים יחד, כך שיצליח גם לקרוא את ההודעה שנשלחה לו בטלפון וגם לצפות בטלוויזיה. "העיקרון שעליו מבוססות עדשות הפרימיום שונה מאלו של משקפיים מולטי-פוקליות. במשקפיים המיקוד משתנה בחלקים שונים של העדשה, למשל בחלק התחתון היא מאפשרת ראייה מקרוב והחלק העליון מתקן ראייה מרחוק. אך אם למשל אדם שוכב במיטה כשהטלוויזיה ניצבת מולו, הוא יתקשה לצפות בה כיוון שלא יראה אותה היטב מהחלק התחתון של המשקפיים", מסביר ד"ר נפתלי. "עדשת הפרמיום המולטי־פוקלית עובדת על עיקרון אחר - גודל האישון; באופן טבעי, כשאנו רוצים לדוגמה לקרוא טקסט מקרוב, האישון שלנו מתכווץ. בעדשות מולטי־פוקליות החלק המרכזי של העדשה אחראי על תיקון ראייה מקרוב והחלק החיצוני אחראי על תיקון הראייה מרחוק. וכך, ככל שהאישון קטן יותר, העדשה מכוונת לראייה מקרוב ולהפך. העדשה המולטיפוקלית תלויה בתאורה, שכן כשהתאורה נמוכה האישון דווקא מתרחב. כך למשל כשאדם ירצה לקרוא תפריט במסעדה חשוכה הוא כן עשוי להתקשות, ויידרש לתאורה חזקה יותר כדי להצליח לקרוא". ד"ר נפתלי מספר כי לא אחת מטופלים נרתעים מעדשות מולטיפוקליות המושתלות בניתוח לייזר לתיקון קטרקט בגלל ניסיון לא טוב עם משקפיים מולטיפוקליות. "הצורך לכוון את המבט לאזור מסוים בעדשה לפי המיקוד הנדרש עשוי להיות מתסכל, ולכן חשוב להבהיר כי בעדשה המושתלת העיקרון שונה לחלוטין, ולכן גם אדם שלא הצליח להתרגל למשקפיים מולטיפוקליות, מוטב שידע כי לעדשה המולטיפוקלית שאינה תלויה במנח הראש ובכיוון המבט, כמעט תמיד מתרגלים". מענה בטוח ויעיל שמביא לאיכות חיים טובה יותר ד"ר הירש מסביר כי התהליך הניתוחי עצמו אורך לא יותר מ-20 דקות, שלאחריו המטופל משתחרר לביתו. "לאחר הניתוח המטופל נדרש לטיפול בטיפות נגד התפתחות זיהום ולמעקב צמוד של רופא עיניים כשהמטרה היא לוודא שהעין מבריאה כמו שצריך ושלא נוצר זיהום או בצקות". ד"ר הירש מוסיף כי מדובר בסבוכים נדירים ביותר, וכי התופעות הללו יכולות לרוב לחלוף בעזרת טיפול בעיניים תוך מספר ימים, ובסך הכול מדובר בהליך בטוח מאוד. הראשונים להביא את טכנולוגיית הלייזר לניתוחי קטרקט, מספר ד"ר הירש, היו קבוצת ד"ר לוינגר, והם מחזיקים בניסיון הארוך בישראל לשימוש בטכנולוגיה המתקדמת הזו. "בשנים הראשונות הטיפול החדש התקבל בחשד ורבים האמינו שמדובר בגימיק, אך היום כבר כולם עברו לטכנולוגיה החדשה שהוכיחה את עצמה", מספר ד"ר הירש. "התגובות שאני מקבל נדהמות", מוסיף ד"ר נפתלי, "אנשים אומרים לי 'אני מסוגל לקרוא ולראות לרחוק דברים שלא יכולתי לראות ב-30 השנים האחרונות', לפעמים אלו אנשים שמגיל צעיר היו צמודים למשקפיים כשזוג משקפי קריאה תמיד היה מטלטל על צווארם, והנה עכשיו יש להם טיפול שיכול לשחרר אותם מעול המשקפיים". לפרטים נוספים על ניתוחי קטרקט בלייזר הקליקו כאן>> *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם. 

2018 הייתה שנה משמעותית עבור עדי רוזן מנתיב העשרה. אחרי תקופה ארוכה באזור מוכה קסאמים ואנשים שתוהים למה היא נשארת, היא רצתה למשוך מבקרים לדרום שיכירו את צפונותיו והטוב שבו. לקולינריה הגיעה בעקבות סיור קולינרי בשוק הכרמל, ששרטט את הכיוון והעניק השראה מכוננת. בקיץ 2018 נחנך מיזם 'סיפור קולינרי' הראשון בשדרות, שהתרחב מאז לנתיבות, נתיב העשרה, אשקלון ואשדוד, עם חמישה מדריכים שעד המלחמה הוציאו עד שבעה סיורים ביום. המשתתפים חזרו אל יעדי הסיורים עצמאית והפיצו את הבשורה לכל עבר. לאשדוד הגיעה רוזן לא במקרה. העיר מיצבה את עצמה כבירה קולינרית משגשגת בזכות עסקי מזון מגוונים ומשובחים, ומשכה לחיקה זללנים ונהנתנים. שפע הטעמים לא נולד ביום אחד, אלא התבשל על פתיליה בבישול איטי ארוך. הוא נוצר ממיזוג מרתק של כור ההיתוך הכי ישראלי שיש, שהתקבץ אליה ברבות השנים ובעבע במטבחים מסקרנים. הסיור הראשון בעיר חשף את הפטיסרי ובתי המאפה ואילו החדש מתמקד בשני אלמנטים בולטים: ים ודגים. "אשדוד היא בירת הדגים. יש בה מומחים, הדגים טריים יום-יום וזה מקום הראוי להביא אליו אנשים כדי ליהנות מאוכל ים־תיכוני ואנשים אוהבי דגים", אומרת רוזן. ואכן בממלכת הדגים הבלתי מעורערת, הם מוגשים במסעדות מתמחות בשלל מצבי צבירה. בסיור, שנמשך כשעתיים וחצי, פוסעים רגלית בין שש תחנות בתא שטח קטן, אוכלים, שותים ומקנחים.  'נמסטה' - ההודית הראשונה יפת סוגאוקר היה בן 13 כשאבא שלו הקים את 'נמסטה' ב-1991 - ההודית הכשרה הראשונה ו-ב2005 עברה למשכנה הנוכחי בבניין 'לה ממוניה' עם אותו תפריט של צפון הודו. ב'נמסטה' קלאסיקות כמו מגש טאלי עם דאל, אלו גובי (תבשיל כרובית ותפוחי אדמה), צ'יקן טיקה וצ'יקן מסאלה ועוד. בסיור טועמים פירמידת בצק ממולאת בתפוחי אדמה ואפונה (אלומטה). בטטה ווארה היא גרסה דומה לפירמידה ועשויה מקמח חומוס. סוגאוקר מספר שהם מכינים הכול מאפס, הטבחים הודים וגם האווירה. 'לולה' - מהים לצלחת עם נוף לים הנפרס אל האופק, מסעדת 'לולה (lo-la) היא מסעדת דגים פר אקסלנס המתכתבת עם סצנת הדגים המקומית ועם העניין שמגלים האשדודים בדגים. סביב השולחן השיח עוסק בסוג הדג ותכונותיו, מקורותיו ואופן הבישול ובתום ניתוח מעמיק - אוכלים. המסעדה שייכת לדניאל לנקרי, ואת קורותיה שמענו מאביו ניסים, שבמשך 30 שנה עסק בניהול ומאז שפרש הוא מסייע לדניאל. כאן טועמים מנת דגל: לברק על מצע פולנטה וראגו פטריות ולנקרי ממליץ שהביס יכלול את שלושת המרכיבים וצודק. הנימוחות נמסה על הלשון בעדינות, מדגישה מרקם עשיר שגולש בגרון בשמחה.  'פישנזון' - כוס קפה וערק גם התחנה הבאה, 'פישנזון', קשורה ללנקרי'ז, המסעדה הראשונה שחלם והקים דניאל לפני הקורונה, אחרי שבע שנות עבודה במסעדות (מגיל 15). מסעדת החוף התבססה על בשרים, אך בעקבות משבר הקורונה והמלחמה היא הוסבה לבית קפה חלבי, כשר וקליל עם ארוחות בוקר, סלטים, פיצות ופסטות. ב'פישנזון' לגמנו כוסית ערק בטעמים שמכין אבא ניסים. מכלי זכוכית נאים ניצבים בשורה על מדף ובכל אחד פירות וטעמים מתחלפים, המעניקים ניחוח אקזוטי של אננס, תות, דובדבן, אבטיח ואפילו קפה. עלמא - אוקיאנוס של טעמים ואז הגענו ל'עלמא', לטעום את אחד מגלגולי הדגים שכבש את בלוטת הטעם הישראלית: טרטר טונה אדומה עם תפוח עץ, כוסברה ונענע, עטופים בסלייס דקיק של קולורבי מוחמץ ואיולי חרדל - ביס אחד שיש בו אוקיאנוס של טעמים ומרקמים. 'עלמא' היא סיפור של חברות משולשת רבת שנים. שותפיה, חברי ילדות מאשדוד שבמהלך השנים חלקו יחד את האהבה לאוכל והרצון לפתוח מסעדה משלהם, שבו לעיר לפני שמונה שנים, אזרו אומץ, בטחו בשותפות ורצו על כל הקופה. התפריט בעלמא עונתי, מבוסס דגים, ירקות וגבינות, מרביתם מתוצרת הארץ והיא חיננית ומעוצבת עם מטבח פתוח. פורטו - קפיצה לאיטליה חמישה צעדים משם הגענו למסעדת 'פורטו', עם תפריט ים תיכוני הכולל גם דגים. פורטו נפתחה לפני שמונה שנים במבנה של אולם אירועים ישן שהיה נטוש ושני השותפים היו הראשונים לאכלס את המבנה. ל'פורטו' שני מטבחים, שאחד מהם משמש כפיצרייה עם טאבון איטלקי. יוסי אבקסיס, שף הפיצרייה, שסיפר לנו כי חומרי הגלם הגיעו היישר מאיטליה, הגיש לנו פיצה ביאנקה עם בצק קראסט אוורירי, רוטב שמנת, גבינת עיזים, פסטו וארטישוק א-לה רומנה והחך נמס מעונג. טעמנו גם גרסה שלישית של דגים - שווארמה ברמונדי עם שרי, פטריות, טחינה ומקל בצק, ולמרות השם המנה מעודנת להפליא, מתובלת ברוך ונהדרת. גנאש - זמן לקינוח לאקורד הסיום אנחנו חוזרים לבניין 'לה ממוניה' שבטבורו נמצאת 'גנאש', קונדיטוריה בוטיק שמקררי התצוגה שלה מרהיבים בעוגות ועוגיות מגוונות ומעוצבות. בסיור טועמים קוביית דאבל נוטלה ולואקר, שנוצרה מטעות, ועוגת קרם שמנת ושוקולד. את 'גנאש' הקים אביחי אהרוני, שמספר כי כשהיה סטודנט עבד כטבח במסעדה וזיהה חוסר בקינוחים. המטבח היה קטן והוא הציע לבעלים לנסות להכין משהו בבית וכך, מתוך ניסוי וטעייה וללא שום ידע מוקדם, נולד הקינוח הראשון. הביקורות שיבחו והחל ביקוש וכעבור חודשים אחדים שכר מקום וייצר למסעדות כעצמאי. אחרי התחלה מאתגרת וקורונה שלא עשתה חסד עם עולם המסעדנות, החליט אהרוני לפנות לקהל הפרטי. "הקהל הגיב בחיוב ופתח לי עולם חדש. במסעדות הייתי ספק, לא קיבלתי משוב מהלקוחות ומהאנשים קיבלתי פידבק ישיר". כיום, אחרי שעברה שיפוץ ועם היצע רחב יותר, 'גנאש' פתוחה לציבור ואהרוני גם עובד עם מסעדות מובחרות ומספק לאירועים. ומילה על היזמית רוזן שפונתה מביתה עם פרוץ המלחמה, וממקום מגוריה הזמני מחזירה עטרה ליושנה ומטיילים לדרום. הסיור החדש באשדוד יצא לדרך החל מסוף מאי ובמבחר מועדים (250 שקלים למשתתף). travelandeat.co.il

'שבועות של געגוע' הוא ספר מתכונים מיוחד לשבועות, שמוציא לאור מטה החטופים בשיתוף פעולה עם foody.co.il. אורלי פלאי ברונשטיין, שמסייעת בעריכת הספר, כותבת: "הספר נולד מתוך הכמיהה של כולנו לבשל לאהובינו. למי שאיתו נחגוג את החג וכמובן, לכל מי שנמצא בעזה. 'שבועות של געגוע' יוצא לאור בעברית ובאנגלית, מתוך רצון לגייס גופים גדולים וחברות גדולות במשק, כמו גם את ארגוני היהודים בעולם כולו. אנחנו פונים אליהם לרכוש את הספר כמתנה לחג לעובדים וללקוחות, ובכך לתת כתף להגברת המודעות לנושא החטופים בארץ ובעולם". בספר מקבץ של 75 מתכונים, ולא במקרה. "המטרה היא להדגיש את העובדה שבשנתה ה-76 של המדינה, הם לא כאן, והם לא זוכים לשבת איתנו סביב השולחן ולחגוג". עוגת גבינה של עומר ונקרט*המתכון ניתן באדיבות המשפחה ומסעדת שיינע. עוגת גבינה מיוחדת במינה; מתחילים על הכיריים וממשיכים באידוי בחום נמוך בתנור. חומרים (ל-5-6 כלים אישיים או תבנית 22 סנטימטרים)110 גרם חמאה1/2 כוס (120 מיליליטר) שמנת מתוקה 38%500 גרם גבינת מסקרפונה175 גרם גבינת שמנת 22%1/4 1 כוסות (250 גרם) סוכר50 גרם קמח או קורנפלור1 כף מחית וניל4 ביצים גדולות מופרדות הכנה1. מחממים תנור ל-100 מעלות בלבד (שימו לב, זה חשוב). מניחים בתחתיתו תבנית עמוקה עם מים, ליצירת סביבה לחה. משמנים כלי אפייה אישיים או תבנית.2. מחממים בסיר על אש נמוכה חמאה, שמנת מתוקה, גבינות, 3/4 כוס (125 גרם) סוכר, מחית וניל, קמח וחלמונים. שימו לב, מקפידים על חימום מעל להבה מינימלית וערבוב תמידי. המטרה היא להמיס את החומרים לאיחוד מלא. מכבים את האש ומניחים ניילון נצמד על גבי התערובת שהתקבלה, למניעת קרום.3. במיקסר עם בלון הקצפה מקציפים את החלבונים דקה אחת וכשמתחיל להיווצר קצף מוסיפים בהדרגה את שאר הסוכר עד לקבלת קצף יציב ומבריק.4. מקפלים את הקצף לתוך תערובת הגבינות ויוצקים מייד לכלי אפייה אישיים משומנים (או תבנית משומנת).5. אופים 20 דקות בכלים אישיים ועוד חמש דקות לתבנית. בתום האפייה משאירים בתנור כבוי עוד רבע שעה.6. מגישים עם אבקת סוכר וקרם פרש. לרכישת ספר המתכונים: shop.bringthemhomenow.net

ספנקופיטה לעצלנים מאפה תרד ופילו שאפשר להכין בחמש דקות. יש כאן תרד, פילו וגבינות - שזאת כבר התחלה נפלאה. תוסיפו להם ביצים ושמנת מתוקה ויש לכם מאפה ריחני וזהוב, באפס מאמץ. אני מכינה אותו בגרסת הסמרטוטים, שמאפשרת ואף מעודדת שימוש בשאריות של פילו וגם עלי בצק שהתייבשו קצת או נדבקו או לא עברו יפה את ההפשרה. אגב,יתאימו לשיטה זו גם שאריות של בצק סיגר, פיתות או טורטיות - פשוט מפוררים או קורעים לחתיכות קטנות. יש כאן חיפוף אמיתי גם בעניין התרד, שבדרך כלל חולטים או מקפיצים. אני רק מועכת אותו קצת עם מלח. והתוצאה שהוא שומר יפה גם על הצבע וגם על הטעם. לסבתא שלי בטח היה מה להגיד על זה, אבל לטעמי זה שדרוג בפני עצמו. אני אוהבת שהירקות שומרים על האופי שלהם. חומרים לתבנית עגולה 24 סנטימטרים200 גרם עלי פילו200 גרם עלי תרד (טורקי או רגיל)2 ביצים1/2 כוס שמנת מתוקה2 כפות קמח תופח100 גרם גבינה בולגרית או פטה50 גרם קשקבל או פרמזן הכנה1. מחממים תנור ל-190 מעלות. משמנים תחתית של תבנית.2. מקווצ'צ'ים וקורעים את עלי הפילו ומסדרים בתבנית יחד עם עלי תרד וגבינות.3. מערבבים ביצים עם שמנת מתוקה, קמח, מלח ופלפל ויוצקים מעל.4. אופים 40 דקות או עד שזהוב ויציב. מגישים חם עם ירקות ואם מתחשק גם ביצים קשות. פאני פורי עם אלו גובי נא להכיר: פאני פורי (Pani Puri), קונכיות בצק פריכות, ממולאות תבשיל צהבהב ומבושם של תפוחי אדמה וכרובית. הוא נראה כמטבע בצק יבש, עשוי מקמח חיטה ודומה מאוד לפסטה, אלא שבמקרה הזה לא מבשלים אותו אלא מטגנים בטיגון עמוק עד שהוא מזהיב ומתעגל, ובמרכזו נוצר חלל אידאלי למילוי. זהו חטיף הודי מסורתי, שמכינים בתוך חצי דקה. הוא מיוצר ללא חומרים משמרים וללא צבעי מאכל. פעם היו מוכרים את זהבשוק, במשקל. היום בחנויות שמתמחות באוכל מהמזרח. חומרים30 פאני פורישמן לטיגון עמוק2-3 כפות חמאה מזוקקת (או חמאה עם קצת שמן)1 כפית זרעי כמון1 פלפל חריף יבש2-3 תפוחי אדמה מקולפים וחתוכים לקוביות קטנותכרובית קטנה, מפורקת לפרחים קטנים1/2 כפית כוסברה טחונה1/2 כפית כורכום טחוןמלח2/3 כפית גראם מסאלה להגשהכוסברה קצוצהפלחי לימון הכנה1. מכינים אלו גובי: מחממים ווק או מחבת גדולה ועמוקה עם חמאה מזוקקת או חמאה עם קצת שמן. מטגנים בה תבלינים, זרעי כמון ופלפל חריף, מוסיפים את תפוחי האדמה ומטגנים אותם בחמאה שתיים או שלוש דקות. מוסיפים גם את פרחי הכרובית ומתבליםבכוסברה טחונה, כורכום ומלח. מערבבים יחד עד שהכול נצבע כתום, מוסיפים רבע כוס מים, מכסים ומבשלים עשר דקות עד שתפוחי האדמה מתרככים. נותנים טאצ' אחרון של גראם מסאלה, מערבבים וטועמים לוודא שלא חסר מלח. אם רוצים אפשר להוסיף שתיים או שלוש כפות יוגורט לקבלת רוטב סמיך. מכסים ושומרים חם.2. מכינים פאני פורי: מחממים סיר עם שמן לטיגון עמוק, עד ל-160 מעלות.3. מוסיפים בכל פעם בין שש לשמונה מטבעות ומטגנים עד שהם עושים קסמים - מזהיבים, מתנפחים ומתהפכים בשמן, זה קורה אחרי משהו כמו 35-40 שניות. מוציאים עם כף מחוררת ומניחים במסננת.4. ממלאים את הפאני פורי בתבשיל האלו גובי ומגישים עם כוסברה ולימון.*אפשר להכין גם פאני פורי מתוק, ממש כמו פחזנית או קנולי. ממלאים בגנאש שוקולד לבן או במלית גבינה מתוקה עם אגוזים ודבש. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

דמיינו מצב שבו ברגע אחד המציאות מטשטשת, השעון מאבד את משמעותו והמוכר הופך לזר לחלוטין, זוהי חוויה מבלבלת ומפחידה שמיליוני זקנים חווים מדי שנה -הדליריום, תסמונת המוכרת בעיקר כמצב בלבולי חריף, אך מתאפיינת גם בתנודות לאורך היממה, בשינויים במצב ההכרה ובהפרעות קשב. "כ-30% מהזקנים המאושפזים בבתי חולים לוקים בדיליריום בזמן כלשהו במהלך האשפוז, במחלקות האורטופדיות והכירורגיות השיעור עולה למעל 50% בעיקר שברי צוואר הירך וניתוחי לב", מסביר הגריאטר פרופ' יורם מערבי. "דליריום יכול להופיע בכל מיני מצבים של פגיעות מוח, אך באופן טיפוסי הוא מופיע בעיקר באוכלוסייה זקנה". מה ההבדל בין דמנציה לדליריום? "הדמנציה מתאפיינת בתהליך כרוני מתמשך שנגרם בגלל ניוון מוחי. דליריום הוא מצב חריף שנגרם בגלל סיבות אחרות, הן קשורות בחולשה מוחית קיימת אך עליה מתלבש אירוע שבדרך כלל מקורו מחוץ למוח. האירוע הזה יכול להיות דלקת בשתן או בריאות, התייבשות או עצירות קשה, התקף לב או שבר צוואר ירך, מטופל שהתבלבל בתרופות או שנלקח למקום שהוא לא מכיר ועוד, כלומר זה יכול להיות הרבה מאוד דברים ולכן קשה מאוד למצוא את הגורם". מה היא אותה 'חולשה מוחית'? "כשאנו מזדקנים, וזה תהליך שמתחיל מגיל 20 ועד לסוף חיינו, אנו יורדים אט־אט ביכולות של הגוף שלנו לתקן שינויים ולשמור על שיווי משקל. במוח למשל, שמירה על שיווי משקל קשורה ביכולת לייצר חומרים נוירוטרנסמיטרים ופעילות חשמלית שאחראיים על מרכזי הזיכרון, החשיבה, התכנון, הרגיעה וכיוצא באלה. כשאנו מזדקנים גם המוח נחלש, יש מי שנחלש יותר ויש מי שפחות. אלו שפחות, מה שלא תפילי עליהם הם יתמודדו, ואלו שיותר- מה שלא תפילי עליהם הם לא יתמודדו. זו כמו חוליה בשרשרת, ואצל האנשים האלו, כשהחוליה הזו חלשה יותר והם חווים אירוע כמו אלו שציינו, הם ייכנסו לדליריום". איך נדע לזהות דליריום? "המצב השכיח יותר והמוכר בדליריום מתבטא בחשיבה לא מאורגנת, קשב מופרע, חוסר יכולת להתרכז בדבר, אי שקט והזיות. כאמור המצב הזה מופיע באופן פתאומי, והוא משתנה במהלך שעות היום. בדרך כלל הוא בולט יותר כשהשמש שוקעת (מה שמכונה sundowning), ולכן הרבה פעמים כשאדם חווה דליריום, אם קרוביו למשל יפגשו בו בבוקר, הם יראו שהוא לכאורה בסדר גמור, או כשהקרובים יספרו לו כי בערב ביקש לראות את אימא שלו, למרות שכבר נפטרה, או לשוב הביתה, אף שהיה כבר בבית, הוא יתקשה להאמין להם, בבוקר הוא יהיה אדם אחר לגמרי". זה מצב חולף? "הדליריום הוא מצב חולף, אך כדי שיחלוף צריך לטפל בבעיה שגרמה לו, ולרוב יש כמה גורמים. ברגע שמצאת את הסיבה, אם זו הייתה דלקת או בלבול בתרופות, גם הדליריום ילך וישתפר. הבעיה היא שהוא יכול להשתפר לאט, הדלקת בשתן יכולה לעבור תוך יומיים אך הדליריום עשוי להימשך גם שבועיים או חודש ויותר, ובזמן הזה אתה לא יכול לדעת האם טיפלת בגורם לדליריום או שיש גורם אחר שפספסת". איך מפחיתים את הסיכון לדליריום? "הרבה מאוד פעמים הדליריום מתרחש בזמן אשפוז, ויש היום תוכנית חדשה בחסות משרד הבריאות ובשיתוף אשל־ג'וינט לנסות למנוע התדרדרות של זקנים באשפוז בבתי חולים כלליים, שקשורה בהתדרדרות גופנית ובדליריום. המטרה היא לזהות את גורמי הסיכון, כל דבר שעשוי להקשות על האדם להתמצא - לוודא שהמשקפיים שלו תקינות והראייה תקינה, שהוא מרכיב היטב את מכשירי השמיעה, לוודא שהוא לא מיובש ושהוא מקבל מספיק נוזלים, לוודא שאינו סובל מעצירות, כי גם עצירות היא גורם סיכון לדליריום, לוודא שהכאב מאוזן כמו שצריך, שאינו מתבלבל בתרופות וכן הלאה. אפשר להציב מול המיטה לוח שבו כתוב בכל יום איזה יום היום ומהי השעה, לוודא שאין בלבול בין יום ולילה, שכן בטיפול נמרץ החלל כל הזמן מואר ורועש, אך גם לדאוג שלא יהיה בחושך מוחלט אלא להשאיר מעט אור כדי שלא יאבד את ההתמצאות וכן הלאה. כל הדברים האלו יכולים לסייע לאדם להוריד את הסיכון לדליריום לא רק באשפוז אלא בכל מקום".

הכתבה בשיתוף מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים ההורים שלנו הם מהאנשים הקרובים והחשובים לנו ביותר. הם אלו שגידלו אותנו, טיפחו אותנו, היו שם עבורנו ברגעים היפים והמאתגרים - ולמעשה הם מי שעיצבו את דמותנו כאנשים בוגרים. לצד היתרונות הרבים בעלייה בתוחלת החיים, מהם נהנים הורינו - הזקנה כרוכה בהתמודדויות רבות - חלקן גופניות וחלקן נפשיות. הבדידות מהווה את אחד מהאתגרים שמלווים את בני הגיל השלישי. אנחנו, הילדים, ממגוון סיבות החיים, מתקשים להיות שם עבור הורינו כפי שהיינו רוצים. בדיוק מתוך התובנה הזו ביחד עם הצורך הממשי להעניק טיפול ראוי לקשישים, חברת "מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים" נכנסת לתמונה. החברה שמתמחה במתן טיפול אישי, מותאם ואיכותי לקשישים, מעסיקה כ-10,000 עובדים מסורים ומקצועיים. מעבר למתן סיוע פיזי ללקוחות הכולל עזרה במטלות הבית, קניות, הלבשה, טיפול סיעודי, וצרכים נוספים של הקשיש - אותם עובדים משמשים גם חברים ואוזן קשבת ליקרים לנו. המטפלים המסורים של החברה מפיגים את הבדידות: משוחחים עם הקשישים, יוצאים איתם מביתם ודואגים לרוב צרכיהם. מתוך ניסיון עתיר שנים בעבודה עם קהל היעד ובהתבסס על מחקרים, במתן שירותי בריאות וסיעוד מבינים כי הסיוע הפונקציונאלי לקשיש הוא חשוב מאוד, אבל היחס האישי והחברי מהותיים לא פחות. בעזרת עובדי החברה המקצועיים פועלים בחברה ליישום תובנה זו בבתי המטופלים. לספק חברה ואוזן קשבת כאמור, על פי מחקרים אקדמיים רבים בתחום הגיל השלישי, בדידות מהווה גורם משמעותי בהתדרדרות פיזית, נפשית וקוגניטיבית בקרב הקשישים. אלו לא פעם נותרים לבדם ומתקשים לשמור על הקשרים החברתיים שאפיינו את שנותיהם המוקדמות יותר. עוד מציינים בחברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים כי לפי מחקרים שנעשו - קשישים אשר חווים בדידות עשויים לסבול גם מבעיות פיזיות הכוללות מחלות, פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי ולחוש מצוקה המלווה לעיתים בדיכאון ומחשבות אובדניות ולאור זאת- יש חשיבות עצומה בקרב מבוגרים לתחושת הביחד וכי הם אינם לבד. חברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים שנוסדה כבר לפני 37 שנה, ב-1987 עם סניף קטן ומשפחתי וחזון גדול - מציעה את העוגן הדרוש להורינו ומעניקה לקשישים מטפלים שיעניקו להם יחס אישי ואוזן קשבת. במסגרת סל השירותים שלה דואגת החברה, לה כיום 32 סניפים מצפון עד דרום, למענה טיפולי לאלפי קשישים ברחבי הארץ ומעניקה פתרון לסוגיית הבדידות המאפיינת את הגיל השלישי. צוותי המטפלות והמטפלים של החברה, בתמיכת מערך תפעולי ושירותי רב, שמים את רווחת הקשיש והענקת משמעות עבורו לנגד עיניהם. הם דואגים להגיע למשכנו, למלא את הצרכים להם הוא נדרש מבלי לוותר על שיח פורה עמו, להאזין ולהכיר את המורשת שלו ולתת לו תחושת משמעות. "במתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים אנו דואגים לגייס עובדים מסורים, הגונים, ומקצועיים - כאלה שמבטיחים להגן על ההורים שלנו ולהיות שם עבורם. כל העובדים מחוברים לחזון החברה ונמצאים איתנו מתוך שליחות ובמטרה לתת לקשישים להזדקן בביתם בכבוד, תוך בניית תכנית טיפול אישית המותאמת לכל קשיש ובשקיפות מלאה אל מול בני משפחתו. המטרה שלנו היא להעניק שירות אישי ויחס חם, שכל קשיש או קשישה ירגישו שהם הכי חשובים לנו בעולם", אומרת לימור אוזילבסקי, מנכ"לית "מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים". חמ"ל שנפתח ב-7.10 נכון להיום, נהנים אלפי קשישים ברחבי הארץ מסל השירותים שמספקת החברה, וזוכים ליחס שמבטיח להיטיב עם רווחתם ומעניק להם טיפול איכותי ללא פשרות - טיפולי עזרה אישית בבית, מוקד זמין 24/7, שירותי השגחה בבתי חולים, ומערך גדול ומקצועי של עובדים זרים בכל שעות היממה למי שזקוק לכך, מציינת אוזילבסקי.החברה המשפחתית שהתחילה מסניף קטן אי שם בבאר שבע והפכה ברבות השנים לחברה גדולה מאוד, שמרה מאז ומעולם על היחס האישי ללקוחותיה. הטיפול המסור בא לידי ביטוי ביתר שאת באותן תקופות קשות שעברו על כולנו בשנים האחרונות, ובמיוחד על הקשישים: ימי הקורונה ומלחמת חרבות ברזל. בשתי תקופות קיצון אלו עובדי מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים נותרו נאמנים ללקוחות החברה, המשיכו לטפל בהם כבימי שגרה, שמרו על קשר רציף עם הקשישים ובני משפחותיהם ודאגו לכלל צרכיהם. כך למשל, לפני כמה חודשים, בשבת הארורה של ה-7.10.23, בחברה הבינו מיד את גודל האירוע והקימו חמ"ל ומערך חירום כדי להבטיח שהקשישים לא ייוותרו לבדם. "אנו מעניקים שירות בכל הארץ ונתח גדול מלקוחותינו מתגורר בדרום", מספרת אוזילבסקי, "מיד הבנו שיש פה סיפור הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מכירים; יצרנו קשר טלפוני על בסיס יום יומי עם אלפי המטופלים, שלחנו סלי מזון, הגענו למפונים לבתי המלון ועמדנו ועדיין עומדים בקשר עם כל מי שזקוק לכך. כל מקרה קיצון במדינה מקבל תוקף גדול בהרבה אצל הקשישים. הם חשים מצוקה ובדידות יותר מאשר בימי שגרה, הם ממש חסרי אונים והתפקיד שלנו הוא להיות שם עבורם. הרי בזכותם אנחנו פה היום". אוזילבסקי מסכמת ואומרת כי "כשחשבנו על החזון של החברה, היה לנו ברור שלא מתפקידנו להחליף את המשפחה. האופן שבו אנו מגשימים את מהות תפקידנו, הוא מתוך הבנה כי אנחנו פועלים ביחד עם בני המשפחה, לומדים על הקשיש היקר להם כל מה שחשוב לדעת, ובונים ביחד תכנית טיפול אישית מותאמת הכוללת את מילוי הצרכים הפונקציונליים. כל זאת מתוך רצון אמיתי לייצר לבני המשפחה את המרחב להיות עם הקשיש ללא דאגות תפקודיות, אלא רק כדי לבלות עמו ולייצר רגעי פנאי איכותיים ולמזער את רגעי הבדידות. אנחנו פה להעניק את הטיפול הטוב ביותר, כך שלמשפחה יישאר זמן לחוות רגעים משמעותיים ביחד". לפרטים נוספים על חברת מתן שירותי בריאות וסיעוד מתקדמים הקליקו>> *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

חמש שנים שאני גרה בפתח תקווה. כשעברנו הנה חשבתי שמדובר באירוע זמני לחלוטין, שנה-שנתיים, הדירה רק תעלה מעט את ערכה, הרכבת הקלה תעלה על פסיה ואנחנו נוכל לעבור למקום אידיאלי יותר עבורנו. אבל הזמן עבר, הרכבת כבר כאן, הדירה הכפילה את ערכה ואני עוד פה, משקשקת משינוי. נכון, אני שואפת לחינוך טוב יותר לבנותיי, אבל איך אקרע אותן מהחברות? ומי הבטיח לי שהיעד הבא יהיה טוב יותר? ואוליבמהרה אתגעגע לשוק פתח תקווה המרנין שמתחת לביתי ואתחרט? "אחת מההשגות הבולטות בתיאוריה של אבי הכלכלה ההתנהגותית שהלך לעולמו בחודש האחרון, פרופ' דניאל כהנמן, היא שתחושות שליליות נראות לנו חזקות מתחושות חיוביות. המשמעות היא שאנשים נוטים להימנע משינויים, משום שכשאני לקראת שינוי אני בוחן את היתרונות והחסרונות שבו, וכשהחסרונות נראים גדולים מהיתרונות אני אמנע מהשינוי",מסביר לי פרופ' יוסי יסעור, בעל תואר דוקטור בתורת ההחלטות מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, ומרצה אהוד לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים במרכז האקדמי רופין. פרופ' יסעור הוציא כבר שישה ספרים בנושא קבלת החלטות, ובספרו השביעי, 'החלטות משנות חיים (ומוות)' בהוצאת מטר, בחר להתמקד בסיפורים של אלו שקיבלו החלטה אשר שינתה את חייהם מקצה לקצה. "לפי התיאוריה של כהנמן, כשאנשים מתרגלים לשינוי חל עליהם אפקט ה'סטטוס קוו', הנטייה להישאר במקום. רוב האנשים נשארים שנים באותו בנק, עם אותו ספק סלולרי, אפילו עם אותו סַפָּר. עניין אותי לבדוק את האנשים שעשו שינוי כנגד התיאוריה הכללית, ולכן התחלתי לחפש שינויים משמעותיים. ניסיתי לעקוב אחר התהליך שלהם, והתחלתי לאסוף חומרים". בספר מתמקד פרופ' יסעורבסיפורים של אנשים שקיבלו החלטות משנות חיים, בין היתר טרנסג'נדרים ששינו את מינם, חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה, נוצרי שהתגייר, אדם ששינה את דעותיו הפוליטיות ("שוחחתי עם יובל שטייניץ שהיה חבר בשלום עכשיו והפך לליכודניק. ניסיתי להבין איך קרה לו הדבר, שמדעות שמאל מוצקות מאוד, עבר לפוליטיקה ושינה את דעותיו משמאל לימין, וחמור מזה לדעתי - מהאקדמיה עבר לפוליטיקה), ועוד. "השינוי הבולט ביותר היה בסיפורם של הטרנסג'נדרים, שם השינוי היה גם חיצוני. כשימני שמשנה את דעותיו לשמאל, לא יראו את זה עליו, אבל אם אני הופך את מיני, השינוי הוא גם פנימי וגם חיצוני, והציבור רואה את זה ועשוי ללעוג לך, ולכן רציתי להבין איך טרנסג'נדר קיבל את ההחלטה ומה גרם לו לבחור להתגבר על כל המכשולים שלפניו". באחד הפרקים מתוארים שני לוחמי קומנדו, מלח הארץ, שהפכו לסוחרי סמים, אחד סחר בהרואין והשני בקוקאין. "אלו אנשים טובים בצורה בלתי רגילה, קשה להאמין שאלו היו סוחרי הסמים הגדולים של ישראל. הראייה לכך היא שאחרי השחרור הפך אחד מהם למתנדב בכפר של ילדים עם צרכים מיוחדים", הוא מספר. ההחלטה האחרונה שבוחן פרופ' יסעור היא ההחלטה לרצוח. 28 שנה הוא התנדב בשירות בתי הסוהר, שם פגש פושעים ובהם גם רוצחים, שתיאר כי חלקם היו אנשים טובי לב, נחמדים ומסייעים לזולת. "שלושה מהרוצחים שפגשתי בתקופה הזו מופיעים בספר. רציתי לספר איך אדם מן היישוב רוצח את אשתו או את הבוס שלו, ראיינתי את צבי גור שחטף ילד ורצח אותו, ריאיוןשקיימתי איתו לפני 30 שנה ועכשיו הוצאתי לאור. עד כמה שאפשר לומר, מדובר באדם סביר. כשהוא יראה ברחוב אדם זקן נופל, הוא ירוץ לעזור לו. לא בחרתי באנשים פסיכופתיים, אלא אנשים שנקלעו למצב מסוים וקיבלו החלטה בצורה כזו או אחרת". מהם הגורמים המשמעותיים ביותר שהניעו את הדמויות הללו לבצע שינוי דרמטי בחייהם?"בהסתייגות אומר שאם יש מכנה משותף, הוא שהם לא יכלו לסבול את מצבם. אדם שמרגיש שיש אלוהים אחרי שכל חייו לא האמין בו או להפך, בשלב מסוים האש בו בוערת ובוערת עד שמתפרצת, או אישה שמרגישה שהיא גבר, באיזשהו שלב, למרות הלחץ החברתי ולמרות כל הקושי, עשויה להרגיש שהיא לא רוצה עוד להילחם בזה. אלו תהליכים שנמשכים שנים על גבי שנים, אבל בסוף הדבר פורץ החוצה. ראיינתי אישה שהחליטה להיות חרדית ולשם כך היה עליה לגלח את שערה. כשהיא עשתה את זה היאסיפרה שהרגישה שלווה גדולה. דווקא כשעשתה את הצעד שממנו אין דרך חזרה הרגישה סוף כל סוף שמימשה את החלום שהיה לה. אבל הדבר הזה לא נכון לכולם. עם הרוצחים שאיתם דיברתי האירוע תואר לפעמים כמין התקף. באחד המקרים מדובר בגבר שאשתו התעללה בו נפשית ולא נתנה לו לראות את בנו. הזעם והשנאה הלכו והצטברו בו עד שבסוף רצח אותה, ובמקרה אחר מדובר באדם שלא היה אלים כלל, ורק כשאשתו סיפרה לו כי בגדה בו עם גברים אחרים, במשך דקות ספורות לאחר מכן נוצר כל הזעם שהוביל למעשה. לכן אני נזהר מאוד מלהכליל. אי אפשר להשוות בין רוצח לאדם שחוזר בתשובה. אצל החבר'ה מהקומנדו התהליך התגלגל, הם נכנסו לעולם הזה לא בשביל הכסף אלאבשביל האתגר והריגוש. פחות עניין אותי סיפורים על עבריינים שבאופן פסיבי נמשכו לעולם הפשע, אלא דווקא אלו שעברו מקצה לקצה, ממלח הארץ לתחתית שבתחתית ובחזרה למעלה". האם אצל כולם הייתה קיימת החרטה?"לא כולם התחרטו על מה שעשו, חלק הרגישו שזה מה שהביא אותם למה שהם היום. מי שכן התחרט היו הרוצחים, למעט אחד שהודה כי אם היה נקלע למצב דומה היה חוזר על כך שוב". עד כמה התחדדה אצלך ההבנה בנוגע לתהליכי קבלת החלטות מכוננות בעקבות הראיונות?"אני עוסק שנים רבות בתחום של קבלת החלטות, וכתבתי כבר כמה ספרים בנושא, אבל הפעם בחרתי להתמקד לא בתיאוריה אלא בסיפורים, ושם הצלחתי להבין יותר לעומק אתהרגש של האדם. הסיפור שהכי ריגש אותי היה של אישה נשואה בקיבוץ דן, אם לשני ילדים שבשלב מסוים הבינה שהיא גבר. היום הוא עבר את השינוי, נראה גבר לכל דברועונה לשם עידו. עד היום עידו עדיין נשוי לאותו בעל. שאלתי את הבעל - אם היית פוגש את עידו היום, היית מתחתן איתו? הוא ענה לי, ברור שלא. למה נשארת? שאלתי, והוא ענה: כי אני אוהב את הבן אדם, גבר או אישה. קיבלתי ממנו מבט על אהבה, אהבה היא מעבר לצורה". במבוא כותב פרופ' יסעור כי ההטיה המשמעותית ביותר כשמדובר בקבלת החלטות היא הטיית האישוש, הנטייה להתעלם ממידע המעיד על כך שהחלטה שהתקבלה בעבר הייתה מוטעית וחיפוש אחר מידע המאשש החלטה זו, והוא מזכיר את השבעה באוקטובר בהקשר הזה ואת ההתעלמות ממידע מודיעיני בדבר פעולה צבאית של החמאס בעוטף עזה: "אני תמה אם מדובר בנושא מגדרי. האם הזלזול וההתעלמות נובעים מכך שהמתריעות היו נשים, ומקבלי ההחלטות, מפקדיהן, היו גברים? האם זהו שוביניזם אושמא נשים מגיבות בחומרה רבה יותר למידע שלילי מאשר גברים, כלומר פסימיות יותר?" כיום, הוא מספר, הוא מנסה להיות קשוב יותר, להקשיב לדעות אחרות ורק אחר כך לגבש את עמדתו. "הטיית האישוש גורמת לכך שאנשים לא רוצים להקשיב, אני מנסה להביט בערוצים שבהם מושמעות דעות מנוגדות משלי, ואני הייתי רוצה גם שהצד השני ישמע דעות אחרות, אבל הם לא תמיד פתוחים לשמוע. במקום להגיע עם העמדה שלי ולנסות להנציח אותה, אני מאמין שחשוב להיות קשוב לדעות אחרות, לראות מה אני יכול ללמוד מהן ומתוך כך לגבש את העמדה שלי. כשהייתי בווייטנאם ראיתי אנשים שאוכלים בשר כלבים ונגעלתי מזה, אבל הבנתי שאני נגעל מזה כי כך חונכתי, ועבורם זה לא דבר חריג. אם אני אצמד לדעות שלי לא אלמד כלום, ואני חושב שהעבודה על הספר נתנה לי הזדמנות להסתכל על הדברים במבט יוצא דופן, ובמבט אוהד יותר, מבין יותר וקשוב יותר". איך מקבלים החלטה?חמש עצות נבחרות שיסייעו לכם בקבלת החלטה משנת חיים, מתוך 'החלטות משנות חיים (ומוות)' 1. לפני שאתם מקבלים החלטה, נסו להבין מהי הבעיה האמיתית. "אדם חרדי שמבקש לחזור בשאלה, האם זה כי הוא לא מאמין באלוהים או שהחיים במסגרת הנוקשה מפריעים לו? אדם שרוצה להתגרש, האם זה כי הוא לא אוהב את בת זוגתו או שאולי משעמם לו בחיי הנישואין, ואולי במקום להתגרש הוא יכול להרשם לחוג ציור או למצוא עניין נוסף בחייו?"2. שאלו את עצמכם - האם זו באמת החלטה חשובה? האם תוצאותיה ישפיעו עליכם בעוד יומיים, שבועיים או יותר? אם מדובר באיזו מסעדה לסעוד הערב, לא צריך להקדיש לכך מאמץ מחשבתי רב, וההחלטה הראשונה שנראית לכם סבירה היא זו שתבחר. "וגם אם מדובר בהחלטה חשובה כמו בחירת בן או בת זוג, כל עוד שתי הבחירות שוות בערכן, אחת חכמה יותר אבל עם פחות חוש הומור והשנייה עם יותר חוש הומור ופחות חכמה, זה לא ממש משנה מה אחליט, מה שחשוב הוא איך אבצע את מה שהחלטתי, עד כמה אשקיע במערכת היחסים כדי שתצליח".3. שאלו את עצמכם מה הייתם מרגישים אם ההחלטה לא הייתה בידכם. "הגיעו אליי זוג הורים בהיריון שלישי, ונמצא בבדיקה כי יש חשש שמא הילד שייוולד יסבול מבעיות קוגניטיביות, והם מתלבטים האם לעשות הפלה או לא. הצעתי לאישה לדמיין מה הייתה מרגישה אם הייתה מתעוררת בבוקר ומגלה שעברה הפלה, האם הייתה שמחה או עצובה? 'שמחה', היא ענתה לי, והבינה כך מה ההחלטה שעליה לעשות". אפשרות נוספת היא לדמיין איזו עצה הייתם נותנים אילו ההחלטה הייתה לא שלכם אלא של חבר או חברה קרובים, מה הייתם ממליצים להם לעשות.4. כיוון שמידת הסבל שעשוי להיגרם מהחלטה נראית לנו, על פי התיאוריה הכללית,חזקה יותר ממידת האושר, כשאתם בוחנים אם לבצע שינוי או לא, ואתם מרגישיםשהיתרונות והחסרונות של השינוי שווים, אובייקטיבית היתרונות עולים על החסרונות ולכן השינוי כנראה כדאי.5. בכל החלטה יש סיכוי מסוים להצלחה וסיכוי מסוים לכישלון. אם כמעט 50% מהזוגות החילונים מתגרשים, גם אתם יכולים להיות חלק מהסטטיסטיקה. ולכן נסו לחשוב בצורה הסתברותית ולא מוחלטת. מדי פעם, כדאי גם לקחת סיכון מחושב (בחירה בתנאים של אי-ודאות), בטווח הארוך תוצאה גבוהה ולא ודאית עדיפה על פני תוצאה ודאית נמוכה.

בילדותי, שמעתי לעיתים קרובות את המושג בית הבראה. דודות וסבתות לא נסעו לספא חוות וולנס או מרחצאות מרפא. נופש לשם הבראה, קראו לזה, ככה פשוט. לעיתים בחסות קופות החולים או כחלק מתנאי העסקה יצאו לחופשה קרובה לטבע על מנת להתאוורר, להתחזק ולהתאושש ממחלות. נזכרתי בדודות האלה שיצא לי לבקר אותן נופשות להנאתן סביב בריכה או שרועות בטבע, על כיסא נוח עם ספר ואפון פלסטיק, בסביבה שהקרינה רוגע ומנוחה. לאחרונה חיי, שהיו עמוסים עד להתפקע ואיימו לדלל את שארית כוחותיי, גרמו לי להרהר באפשרות החתרנית: לנסוע למקום בשביל לא לעשות כלום. אחרי שלושה חודשי מלחמה שבהם בניי בעזה, ימי המתח והחרדה שעדיין אינם נחלת העבר חלחלו לכל בית בכל מיני דרכים במופעי קושי וכאב משתנים בחומרתם. ימי ראשית המלחמה לא רק שהתאפיינו בדאגה לבנים הפרטיים, גם בני המשפחה הקרובה מצאו בביתנו אזור מוגן בכל המובנים. במשך שבועות ארוכים הפגנתי חוסן מרשים נוכחהנסיבות ושני סימנים מחשידים אותתו שלמרות הפאסון - משהו מכרסם. שנים נהגתי להתגאות בשליטה שלי בעישון ובאוכל. לא עברתי את מכסת השלוש עד ארבע סיגריות ליום ונמנעתי לזלול בפראות, במיוחד בארוחות ליליות. ביום ההוא שעברתי את החצי קופסה ומצאתי שאני מכינה טוסט עם חמאה באחת בלילה - היה סימן ברור שיש לחשבמסלול מחדש. ריאותיי החלשלשות התקשו להתמודד עם מתקפת העשן שהסבתי להן - והסתובבתי בבית מצפצפת ומחרחרת לסירוגין. ארבעה חודשים לתוך המלחמה והגיע יום הולדתי. בעשור האחרון לחיי הנהגתי נוהל יום הולדת, שבו אני מעניקה לעצמי מתנה שהיא לרוב קשורה ללימודים, להתפתחות או לחוויה. זיכרון הדודות שעלה גרם לי לחפש דיגיטלית אחר בית הבראה. בראש החיפושיםמצאתי את בית הבריאות. היה ברור שכל עוד יש נציגים בצו שמונה אני לא יוצאת לחופשה או לבילוי, אבל הבראה? מי יוכל להתנגד. התאמנתי על ההסברים: זהו, אני חייבת פסק זמן מדאגות, פסק זמן ממלחמה, מלהאכיל, להכיל, לנגב דמעות לכל מי שסביב. פסק זמן מלארוז לחיילים, לכבס, לדאוג. אני צריכה למלא מצברים, להיטען. לא לדאוג, זה לא אתם זה אני. אני נוסעת להבריא, תכף אשוב. היה לי ברור שאני זקוקה לתוכנית התנתקות שחייבת להימשך שבועיים לכל הפחות. סימנתי ביומן שלוש מטרות בסדר הבא: פסק זמן למילוי מצברים, הפסקת עישון והעמקת הידע והעניין בתזונה בריאה. כמובן שבתוכנית השיווק המשפחתית הודעתי שאני נוסעת להיגמל וזכיתי לקריאות עידוד נלהבות. על השאלות מתי מבקרים ואיך מתקשרים, עדכנתי שזהו שלא. כלומר לא מתקשרים ולא מבקרים. הימים לפני הנסיעה לבית הבריאות היו מרגשים למדי. לא הפסקתי להרהר בתוכנית ההתנתקות הממשמשת ובאה. "לא תחזיקי מעמד", "האוכל מבאס", "תשתעממי למוות", היו רק כמה מברכות הדרך צלחה שלי. ונסעתי לגליל, לבית הבריאות בקיבוץ תובל. הימים שקדמו למסע ההתנתקות היו מרגשים. רציתי לשמור לעצמי כמה שיותר הפתעות ולכן לא קראתי או התכוננתי יתר על המידה. ארזתי, ופרקתי, וחישבתי ספרים, וציוד לציור,ויהיה לי חם או קר? גשם? הרכב התמלא בתיקים שנערמו "למקרה שיהיה צורך", ויצאתי לדרך. הוואטסאפ המשפחתי התמלא בלבבות וברכות, ובקצת דאחקות על אימא יוצאתלקייטנה. החוויתי פרצוף של 'קפצו לי', הגברתי את הווליום בפלייליסט המצוין שליווה אותי, מזג האוויר היה בול מה שקיוויתי, מאיר ומחמם במידה הנכונה, והינה כבר השלטים: כרמיאל, דיר אל אסאד, תובל. הגעתי. סמדר מאירת הפנים הובילה אותי אחר כבוד לחדר הקיבוצי שלי לשבועיים הקרובים, ופרץ נוסטלגיה שטף אותי. ככה נראה החדר של האהבה הראשונה שלי בקיבוץ איילת השחר, כאילו לא חלפו 40 שנה. זה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת על שלא עיקמתי את האףמול הפשטות הכמעט סגפנית, ובמקום הרגשתי בבית במובן עמוק מאוד. הטבע שנשקף מחלון החדר, ריח של חימום שמנסה להתמודד עם הקור המאיים מהקירות וזר פרחי הבר הקטן שהמתין לצד הכיור - היו לקבלת פנים מבטיחה. בחוץ מרבדי כלניות, רותם ורקפותמבצבצים מכל עבר במרחבים הסמוכים לחדר, תזכורת לכך שהימים ימי אביב מתפרץ, זמן מופלא לריפוי ועכשיו נותר לפגוש את החבורה, השותפים שזומנו לי בקייטנה של הגדולים. כשנרשמתי לכאן הדבר האחרון שהעליתי בדעתי היה לכתוב או לשתף במה שעובר עליי. אבל מסע התנתקות רחוק ככל שיהיה לא יוכל להרחיק אותי מהכותבת. כתיבה היא עמדה, כלומר בו־זמנית אני נוכחת ומשתתפת פעילה בחוויה עצמה, ובחלק אחר אני הכותבת, העומדת, הבוחנת, המתבוננת, לעיתים שופטת ומבקרת, אני שיודעת שזאת דרכי לעכל מצבים ומאתגרת את עצמי במשאלה, לבחור בעמדה היותר נוכחת. כשהאורחים יצאו מרכביהם לכיוון חדר האוכל והמפגש הראשוני, נדלקו מצלמות המעקב שלי ובחנתי אותם. ביני לבין עצמי צחקתי שזה קצת כמו ב'לוטוס הלבן', רק במקום אתר נופש יוקרתי, אתר קיבוצניקי זנוח מעט, ובמקום בילוי במסעדות פאר ודרינקים, צפוי לנו אוכל בריאות, ולמהדרין שבנינו - צום מיצים או צום מים. די מהר חוקי המקום מתבהרים.חלון אכילה של שמונה שעות, שבמהלכו אוכלים אוכל בריאות שכולו מונבט, מותסס, גולמי, לא מעובד, בסיסי, ובכל זאת טעים ומפתיע. מול חדר האוכל נפרש מרבד דשא בר ירוק וארנבות חומות ולבנות מקפצות בין פרחי הבר. אני נושמת את הפשטות היפה הזאת, זאת אשר ביקשה נפשי. לאכול, להתפלל, להבריא מעגל ההיכרות נפתח, ניכרים ההבדלים בין הוותיקים לחדשים. כל אחד מסביר בקצרה את הנסיבות שהביאו אותו לכאן. שברון הלב, שברון הגוף או הנפש. המשותף לכולם הוא בקשה לעשות שינוי, להביא ריפוי ובמהרה נלמד שהכוח של קבוצת הזרים הוא שיניע את התהליך ויהיה לחלק משמעותי מאוד בשינוי המיוחל. תוכנית הפעולה לא לעשות כלום התגלתה כמנותקת המציאות. בפועל הלו"ז במקום אינו משאיר כמעט מקום לבטלה גמורה. היום נפתח עם זריחה בחמש בבוקר ומסתיים עם שקיעה. בין לבין פעילות גופנית, יוגה וצ'י קונג, פעילויות קבוצתיות, נשימות וכל מיני שמות הזויים למה שניתן לשים תחת הכותרת: דינמיקה קבוצתית. לפעמים זה ברמה של פעולה בצופים, לפעמים חמוד ולפעמים מיותר, ובכל זאת משהו קורה. שום מלהק בעולם לא היה מצליח לאסוף יחד קבוצה כל כך מגוונת במטרות ההגעה, בגילים, ברקע ובמקום ממנו הגיעו - ולהפוך אותם למנוע המחולל של סיפור המקום. בטיולי הבוקר אנחנו מתבקשים להביט בקרני האור הראשונות של היום, הרעיון לסנכרן בין פעילות הטבע לפעילות הגוף. הרבה כבוד נותנים כאן לשמש. יש להיחשף לשמש ולבצע הליכה יומית, רצוי על דשא, רצוי לח לצורך הארקה. מסתבר שככל שקרובים יותר לכדור הארץ, כך אפשר לקבל יותר אנרגיה מכדור הארץ דרך הרגליים, פריקה של חשמל, שדות מגנטיים, אנא עארף. הלכתי כמו ילדה טובה וממושמעת, מה לי ולכדור הארץ והאנרגיה, אני מביטה בשמש והולכת על דשא לח, ואולי זה האור שמשפיעעל המוח או השקט הזה, וכבר בתשע בלילה אני צונחת למיטה לשינה טובה. כולם מחכים לאלירן. אלירן דה מאיו, האיש והאגדה מאחורי בית הבריאות וממייסדי 'בית הבריאות אלומות'. החשיפה הראשונה שלנו אליו היא דרך מסך, אף שהוא עצמו ממליץ על ניתוק. אבל, כך רצה הגורל. בקרוב ניפגש, הבטיח. מי שמצפה לקבל מדי יום את דבר הגורו צפוי לאכזבה. הרעיון הוא להעביר את ניהול הבריאות לידיים שלכם. המקום מספק דרך, רעיונות העשויים לשמש כדחיפה לשינוי, האחריות עלינו. ויש להודות שגם הפרויקטים שמעבר לאופק קורצים לדה מאיו והוא מעביר את הליווי לידי צוות מסור במקום. בכל זאת שווה להתעכב רגע על הצעיר האוטודידקט, שהקים את המקום וכבר פועל נמרצות בימים אלה על פתיחה מחודשת של בית הבריאות באלומות, וסניף דגל יומרני ברמת הגולן. דה מאיו הוא יזם בריאות חולים בגדול, המתרגל שנים אורח חיים שיש שיראו בו קיצוני. הוא עשוי להסתפק בארוחה אחת ביום, להשכים קום בשלוש לפנות בוקר, לרוץ, לטבול באמבטיות קרח, לאכול תפריט המבוסס על ירקות ופירות, לצום, למדוט, להיחשף לשמש ולהתרגש. למעשה כל רעיון הבריאות נועד לחדד את היכולת לחוות ולהתרגש מהחיים. מי שיסיר משקל, שכבות, משקעים, כל מה שמיותר, יזכה לדבריו בחופש. מגיל צעיר איבד עניין ומוטיבציה בלימודים הפורמליים ומצא את עצמו מתבודד בטבע שעות ארוכות, ולומד. הוא רואה את עצמו חוקר תזונה ומאתגר את תפיסותיו דרך תרגול גוף-נפש-תזונה. הוא מודע לכך שיש הרואים בו גורו אך אינו תופס כך את עצמו. בשיחה בינינו הוא אומר שהסיבה העיקרית שאנשים מגיעים לכאן היא אשמה. "אשמה שהם לא מצליחים לעמוד בפיתויים, שהם לא מצליחים להשליט סדר, אשמה שאני לא עומד בציפיות שלי לגבי החיים, הזוגיות, העבודה". במפגשים הוא מעודד אנשים לחזור לבית, הבית הוא הגוף, יציבות הבית, יחזור ויאמר, יהיה המפתח לאיזון. אחרי בית הוא ידבר על רִגְשִׁיּוּת, לאכול בהתרגשות, להתבונן בהתרגשות, לחוות את העולם בהתרגשות. טבע יכול לרפא בימי השהות שלי בבית הבריאות ועם חזרתי הביתה, ניסיתי לפענח מה בדיוק עובד, מה קורה שם. ברור שמדובר בכמה תהליכים משתלבים - בחיבור בין תזונה, קבוצה, פעילות גופנית ומקום מאפשר. מה אני לוקחת איתי משם? מה יתמוסס ומה יישאר? אז נכון, קניתי סיר אידוי, אני יותר מנביטה, אבל לא יותר מדי. אני משתדלת, ולפעמים פחות. אני מציצה בפתק המטרות: ניתוק, הפסקת עישון, העמקת הידע וניהול אוכל בריא. וי על הכול. עמדתי בכבוד בכל היעדים, ואף שאין מחיאות כפיים מצד הקוראים, רק שתדעו שבעוד הגיליון יורד לדפוס אני מציינת חודש וחצי שלא נגעתי במקל הרעל (זה לא אומר שהפסקתי להתגעגע). ובכל זאת, התעקשה ד' חברתי, אבל מה הדבר הכי משמעותי? רק אחד. חזרתי לאלבום התמונות מתוכנית ההתנתקות ולא היה ספק - הטבע. זאת לא רק הסביבה האורבנית שבה אני חיה, כי אם הבנה עמוקה עד כמה היום-יום שלנו מנותקמהטבע, ועד כמה קרבה לטבע מביאה איתה חוויה של התרוממות רוח, של שמחה וריפוי. "יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכָל פֶּה הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם - אֵיךְ שֶׁיּפִֹי יָכלֹ לְרַפֵּא!" (ד' גרוסמן)

בחודש הבא יצוין יום הולדתו ה-120 של ד"ר משה פלדנקרייז, מייסד שיטת פלדנקרייז, שאולי זכור בעיקר כמי שלימד את דוד בן גוריון לעמוד על הראש. למעשה, עד לאותו מפגש עם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל פלדנקרייז הספיק לא מעט, ברשימת פעליו היה מהנדס מכניקה וחשמל ופיזיקאי (שלמד בין היתר אצל לא אחרת ממארי קירי)וגו'דאי בעל חגורה שחורה, שחיבר ספר על אומנות הלחימה ג'ו ג'יטסו לפני גיל 30 וגם היה שחקן כדורגל, וייתכן שאילולי כל אלו אולי לא היה מגיע להגות את השיטה שנקראה על שמו - שיטת פלדנקרייז. מסופר כי פצע את ברכו במשחק כדורגל והיא הסבה לו כאב רב, וכי הוצע לו ניתוח בברך שעשוי להותיר אותו נכה אך בלעדיו יסבול מכאבי תופת שלא יוכל לשאת. הוא בחר באפשרות השנייה והחליט, בהיותו איש מדע, להתחיל לחקור את המנגנונים הקשורים לכאב ולתנועת הברך. הוא ביקש למשל להבין מדוע הכאב מופיע בימים מסוימים ובימים אחרים לא וכיצד מצבי לחץ נפשי עשויים להשפיע על הכאב. בהקדמה שכתב ד"ר נורמן דוידג' להוצאה מחודשת של ספרו של פלדנקרייז 'שכלול היכולת הלכה למעשה' (הוצאת פרדס) שראה אור לראשונה ב-1967, הוא תיאר כיצד עסק פלדנקרייז בתקופה זו "בהתבוננות עצמית בעודו שוכב ומבצע תנועות קטנות מאוד ומתעד את ההשפעות שלהן על הארגון הגופני כמכלול", דרך הלמידה הזו והתנועות הקטנות הללו הוא הצליח לא רק לשקם בעצמו את הברך הפצועה ללא כל ניתוח אלא גם ייסד שיטה חדשה שנועדה לשפר את דרך התנועה שלנו. ההתעניינות הגוברת בשיטתו של פלדנקרייז הביאה את ההמונים לשיעוריו בסטודיו בתל אביב, ובמהרה הפך לשם דבר. פלדנקרייז נפטר לפני 40 שנה, בקיץ 1984, כשתלמידיו, שהכשיר בעצמו למורי פלדנקרייז, כבר הפיצו את תורתו ברחבי העולם. "אחד מהמושגים שהיום מדברים עליו רבות הוא מושג שמשה פלדנקרייז הבין אותו כבר לפני 60 שנה: הנוירופלסטיות, כלומר הרעיון לפיו למידה נעשית דרך שינויים במבנה של מערכת העצבים עצמה. הוא גם הבין שכדי לעודד נוירופלסטיות, כדי לעודד את היכולת של המוח ושל מערכת העצבים לייצר קשרים חדשים, צריך להבין מה מפריע להם לייצר את הקשרים האלה", כך מסביר רז עורי, מדריך ומטפל בכיר בשיטת פלדנקרייז. עורי החל ללכת לשיעורים אישיים בשיטת פלדנקרייז כשהיה בן 19 והיום מלמד בעצמו כבר כמעט 23 שנה, מעביר הכשרות מקצועיות למטפלים ומנהל חינוכי בקורס להכשרת מורים בשיטת פלדנקרייז במישיגן, ארצות הברית. "סבלתי מכאבי גב, הרגשתי שהיציבה שלי לא טובה, וחשבתי שזה קשור בנזקים הנובעים מישיבה ממושכת", הוא מספר. אז הוא לא ידע כי שיטת פלדנקרייז תהפוך לעיסוקו העיקרי. "כשהגעתי לשיעורים האישיים, מה שתפס אותי בעיקר היה שהצלחתי להרגיש שינויים מהירים מאוד באיכות התנועה של הגוף, ביציבת הגוף, בנוחות בגוף וכל זאת מבלי להתאמץ פיזית. הרעיון שאפשר לשפר את תנועת הגוף ותפקוד הגוף ללא מאמץ הדהים אותי והקסים אותי, כי הוא עמד בסתירהמוחלטת לכל מה שאי פעם לימדו אותי על איך משתפרים. שיפור ולמידה להבנתי תמיד דורשים חזרתיות, ריכוז והשקעה, מאמץ שצריך להשקיע גם כשאין חשק, כשהעיקר הוא להשיג את התוצאה המיוחלת. והנה מצאתי מקום שבו אפשר לתרגל משהו עם חשק כי התרגול עצמו נעים, כי התהליך נעשה באמצעות התנועתיות של הגוף, תנועתיות שהיא הרמונית, קלה ונעימה". נשמע חלומי, אבל איך זה קורה? מהו אותו 'סוד' שפלדנקרייז גילה?"פלדנקרייז ניסה להבין למה כשמשהו מפריע לנו בגוף, בהליכה, ביציבה, ביכולת להזיז את היד, בגמישות של הגב או בכל תפקוד אחר, אנחנו לא מצליחים למצוא באופן ספונטני פתרונות לקשיים האלו. איך זה שעם כל התחכום של המוח האנושי ומערכת העצבים, משהו כמו להושיט את היד מעבר לגובה הכתף יכול להיות לי קשה? למה אני לא מצליחלמצוא דרכים לשפר את הרמת היד? ומה שהוא הבין זה שאנחנו למעשה מפריעים לעצמנו למצוא דרכים יעילות יותר לתנועה בגלל התקבעות על דפוסים התנהגותיים מסוימים. כשאנחנו ננעלים על דפוס תנועה מסוים, אנחנו משבשים את היכולת שלנו להשתפר ולהתקדם. בשיטת פלדנקרייז אנחנו מנסים לראות מהו אותו דפוס שסיגלנו לעצמנו, שמנציח את הקושי התפקודי, ומפריע לנו למצוא דרכי התמודדות אפקטיביות יותר לאותו קושי שאיתו אנחנו מתמודדים". איך אפשר לשנות את הדפוסים הקבועים האלו?"אחד מיסודות הבסיס של שיטת פלדנקרייז זו נקודת ההנחה שהאדם כאורגניזם והמוח שלנו כמערכת למידה שואפים ליעילות. מערכת העצבים כל הזמן שואפת למצוא יעילות, הפחתה של הבזבוז האנרגטי, אלא שאנחנו מפריעים לה מאוד להגשים את היכולת הזו. ישנן כל מיני תפיסות מוטעות לפיהן המאמץ הוא דבר טוב. אי אפשר לומר שזה לא נכון באופן אבסולוטי, אבל כשאנחנו בוחנים איך מערכת מורכבת כמו גוף האדם, נפש האדם ומוח האדם לומדים ומשתפרים, אנחנו רואים שדווקא סוגים מסוימים של מאמץ מפריעיםמאוד לתהליך הלמידה. דווקא כשאנחנו דוחפים בכוח לנסות להשיג משהו, הרבה פעמים זה מרחיק את המטרה שאליה אנו שואפים. במערכת העצבים ובמוח ישנן מערכות שלמות ששיפור הביצועים שלהן תלוי דווקא בהפחתת המאמץ. הפחתת המאמץ מפחית את הרעש בתוך מערכת העצבים וזה מאפשר למוח ולגוף לעבד את הנתונים ולהבין מהם החיבורים החדשים שצריכים לקרות באופן הרבה יותר יעיל". תוכל לתת דוגמה לדפוס תנועה שגוי?"למשל, הרבה אנשים סובלים מכאב בגב התחתון בזמן עמידה ממושכת. כל אחד יבצע תנועה מעט שונה כדי להקל על הכאב, אבל בדרך כלל אלו יהיו תנועות שמבחינה ביו-מכנית 'שגויות', שאין בהן את היעילות של הגוף האנושי; הניסיון להקל על המאמץ השרירי של שרירי הגב התחתון בתנועות שלמעשה מעקמות עוד יותר את הגב, כמו לשמוט את האגן מצד לצד או להתעגל ולהתקפל, מה שמייצר עוד יותר לחץ על הדיסקים בין החוליות וגורם לחוסר יעילות של האופן שבו הרגליים תומכות את האגן והגב וכן הלאה. תלונה נפוצה אחרת היא מתח בצוואר ובעורף, שהרבה פעמים נוצר בשל ישיבה ממושכת מול מחשב. ישיבה כזו מייצרת מנח שבו הראש לא נמצא מעל עמוד השדרה אלא הוא קדימה לחוליות הצוואר, ואז נוצר מצב של עומס על החוליות האלו, והשרירים בעורף ובגב העליון צריכים לעבוד קשה מאוד ולאורך זמן זה מייצר אי ־נוחות, מתח ואפילו כאבים. מה שבאופן אידיאלי מוטב לעשות במצב כזה הוא לנסות לייעל את מנח הגוף בישיבה, כך שהראש יתמקם מעל עמוד השדרה, כלומר שהגב יהיה מסודר מתחת לראש וכך ירד עומס מהשרירים הללו. אלא שרוב האנשים עושים מעין תנועות מתיחה, כמו להניע את הראש עוד יותר קדימה ולמטה, שגורם למתיחת יתר של העורף בכיוון הלא נכון או כל מיני תנועות סיבוביות או צידיות שרק מייצרות עוד עומס על החוליות שכבר נמצאות במנח לא תקין. במצב זה החוליות נשחקות ומשתפשפות וזה מגביר עוד את המתח בשרירים, שכן השרירים צריכים להגן על המבנה של עמוד השדרה, שהוא כבר מאותגר בגלל מנח התחלתי לא תקין". איך משה פלדנקרייז הצליח באותן שנים לסחוף אחריו את ההמונים?"יש משהו מאוד פורץ בדרך בשיטה שלו, בטח בזמן שפיתח אותה אבל גם היום. לימדו אותנו שאם יש לנו קושי במקום מסוים בגוף, אנחנו צריך לחזק את אותו אזור. זה אולי נכון בהרבה מקרים, אבל זו חשיבה פשטנית, הרי אותו אזור בגוף שבו אני חש קושי לא מנהל את עצמו, אלא האדם השלם הוא שמכתיב איך נעשה השימוש באותו איבר, באילו הקשרים לאיברים אחרים, באיזה יחס לאדם השלם, ולכן חיזוק מסת שריר בלבד לא בהכרח תיצור שינוי מספיק מהותי באופן השימוש הכוללני ובאיכות החיים הכוללנית. הניסיון להבין איך המוח מקבע תבניות ואיפה יש פרצות שמאפשרות לנו לערער ולשנות את התבניות, זו חשיבה שהיא יחסית רדיקלית. הכלים שד"ר פלדנקרייז פיתח, ממחישים באופן מיידי כיצד מאמצים מיותרים בולמים את יכולת הלמידה, ושאפשר בקלות ובחוכמה לשנות דפוסים והרגלים. ברגע שחווים את זה, קשה להתעלם מזה". נראה כי הקהל העיקרי של שיטת פלדנקרייז הם בני הגיל השלישי, למה בעצם?"עקרונות הלמידה של שיטת פלדנקרייז המבוססים על עקרונות הלמידה במערכת העצבים, הינם אוניברסליים, כך שהשיטה רלוונטית לכולם. היא רלוונטית לילדים עםקשיים תפקודיים או קשיי למידה או צרכים מיוחדים, היא רלוונטית לגיל המבוגר כשחלה ירידה קוגניטיבית או ירידה בכושר התנועתי, היא רלוונטית לספורטאים, לרקדנים ולעובדי משרד. הבעיה היא שפלדנקרייז מקוטלג אצל הרבה אנשים כפעילות שניתן לבצע בתוך קוביית זמן שבועית המוקדשת לפעילות גופנית, אלא שבאותה קוביית זמן הרבה מאוד אנשים יחפשו את הפעילות שתייצר להם אדרנלין ושיטת פלדנקרייז עובדת בדיוק על הדבר ההפוך. בשביל לייעל את היכולת ללמוד ואת היכולת להשתכלל אנחנו רוצים להשקיט את הרעש בתוך מערכת העצבים, אלו המערכות ההפוכות לאלו שמפרישות אדרנלין, אנחנו רוצים לנצל דווקא את היכולת של מערכת העצבים לחזור למצב שלרגיעה בשביל שתהליך הלמידה יהיה הרבה יותר יעיל". בגלל זה השיעורים מתנהלים הרבה בשכיבה?"נכון, בגלל זה הרבה מאוד מהתהליך נעשה בשכיבה ויש הרבה פחות עבודה כנגד כוח המשיכה. כשמרגישים את הגוף נשען על הקרקע, אנחנו עסוקים פחות בשיווי משקל ויכולים לזהות ניואנסים בתחושות שלנו ובתנועות שהיינו מתקשים מאוד לזהות במצב של עמידה או במצב של נשיאת משקל. לאחר שעשינו את האבחנות הנדרשות על מנת לייצר דפוס תנועה חדש אנו יכולים ליישם את התנועות הנלמדות גם במצבים של עמידה והליכה ואפילו במצבים של פעולות ספורטיביות. כך ששיטת פלדנקרייז, שאומנם אינה פעילות ספורטיבית היא בהחלט משפרת ביצועים ספורטיביים". איך היית מקטלג את שיטת פלדקנרייז?"זאת שיטה לשכלול יכולת הפעולה והתנועה שנעשית באמצעות תנועה, מודעות ושינוי הרגלים. אני לא יודע אם בקטלוג יש קטגוריה כזו אבל בגלל שכולנו מתנועעים, ואנו עושים זאת מתוך הרגלים, וההרגלים הללו הם לא מיטביים, השיטה רלוונטית לכולנו".

אחד התחומים ברפואה אשר פחות מוכרים לציבור הוא מקצוע הראומטולוגיה. רבים אינם יודעים בכלל במה הרופאים הללו עוסקים, ויתרה מזאת אינם יודעים מתי עליהם לפנות לייעוץ אצל רופא המומחה בתחום, מה שמוביל לעיתים לאיחור באבחון של מחלות מסוימות, חלקן אף שכיחות למדי. בשיחה עם פרופ' מרב לידר, היא עושה סדר באשר לתחום הטיפול של הראומטולוגים, מסבירה מדוע למרות הביקוש ההולך וגובר לקנאביס רפואי לטיפול בכאב, לעיתים קרובות הוא אינו מספק את הסחורה ומדוע הראומטולוגים הם האחרונים שעדיין בודקים מטופל אמיתי במהלך הבחינה המסמיכה בסוף ההתמחות הארוכה. אחת ולתמיד, מה זה ראומטולוגיה?"ראומטולוגים מתמחים בטיפול במחלות אוטואימוניות, מחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו, ובעיקר מחלות אוטואימוניות שמערבות את מערכת השריר והשלד. 'ראומה' ביוונית היא זרימה, ובעבר חשבו שמקור כל המחלות הוא בזרימת הדם. השם של המקצוע, ראומטולוגיה, עושה עוול, לא רק לרופאים המומחים בתחום אלא גם למטופלים אשר לא יודעים מתי הם צריכים לפנות לראומטולוג. למשל רבים סבורים שהם צריכים להגיע לראומטולוג רק כשהם סובלים מכאבים ממושכים במפרקים, אבל יש מחלות שמטופלותאצלנו שיכולות להופיע ללא שום כאבים, מחלות כמו זאבת שבהן ייתכן שלחולה לא כואב אפילו מפרק אחד". ניכר שאין גבולות ברורים לעיסוק של הראומטולוג, אין איבר ספציפי שבו הוא מתמקד."אני סבורה שאפשר אולי לכנות את הראומטולוגיה כהתמחות לנושאים מורכבים. נניח שרופא סיים התמחות ברפואה פנימית ופונה לתת־התמחות בתחום אחר, כלומר באיבר או במערכת מסוימים, כמו כליות, לב או אולי מערכת העיכול - יש בעיה במערכת ויש רופא שאחראי על האבחנה והטיפול, ואילו בראומטולוגיה, המחלות הן פחות הומוגניות, הן משלבות מספר איברים, ולכן גם הטיפול חייב להיות מותאם יותר למחלה ולחולה. בני הקטן, כשהוא רוצה לעצבן אותי הוא קורא לי רופאת מפרקים, אבל הטיפול במחלות שיש להן ביטוי במפרקים של הגוף, זה רק ביטוי אחד מתוך כל הביטויים האוטואימוניים של המחלה, וזה הופך את הראומטולוגיה לתחום מורכב מאוד. יש אורתופדים שמפנים אלינו את המטופלים שלהם לאחר שהחליטו שאין להם איך לעזור להם במסגרת האורתופדיה, והם אומרים: לך לראומטולוג, זה כמו ד"ר האוס בטלוויזיה". זה קורה הרבה שמגיעים לראומטולוג אחרי שרופאים אחרים לא הצליחו לאבחן?"כשאדם סובל מתסמינים ממערכות שונות, כשדברים לא מסתדרים באבחון אצל רופא המשפחה, סיכוי טוב שיפנו את המטופל אלינו. זה יכול להיות פריחות, כאבים לא מוסברים, קושי בתנועה או התפרצות מחלות ודלקות. אם לא הפנו את המטופל והוא לאמקבל מענה, כדאי מאוד שיבקש בעצמו מרופא המשפחה שיפנה אותו. אחת התלונות הנפוצות שבגינן מגיעים לראומטולוג זה כאב מפושט. הכאב גורם לפגיעה גדולה מאוד באיכות החיים של המטופל, אבל גם לטיפול בכאב תופעות לוואי רבות. רבים מבקשיםמרשם לקנאביס, ואני מסבירה למה אני חושבת שכדאי להימנע מזה כל עוד אפשר. מי שלוקח קנאביס מתקשה מאוד לעבוד וללמוד, אפילו לטפל בילדים זה מורכב כשאתה מסטול, ויתרה מזאת, היעילות של הטיפול לא תמיד משמעותית כמו שמצפים. אצל מטופלים רבים הקנאביס יפחית את עצמת הכאב ב-20% בלבד, בעוד שפעילות גופנית לבדה יכולה להוריד את העצימות של כאב מפושט ב-60%. הדבר זהה גם בכל הנוגע לטיפול נפשי, מטופלים רבים טוענים שבגלל הכאב הם פיתחו בעיה נפשית, אבל לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת. לפעמים הטיפול הפסיכולוגי, נניח טיפול ב-CBT,משמעותי מאוד להפחתה של הכאב. פעמים רבות אני נותנת אבחנה של כאב מפושט ובטיפול רושמת פעילות גופנית וטיפול פסיכולוגי, ורק לאחר שזה לא יעבוד ארשום גם טיפול תרופתי. בעניין הזה לכל רופא יש תמהיל שונה לתבשיל. בעיניי לפחות, טיפול במשככי כאבים במינונים גבוהים מבלי לנסות קודם דברים אחרים זה לא פתרון טוב". מדובר על מצבים, אני מניח, כמו פיברומיאלגיה."נכון, מחלה שנעשית יותר מוכרת והמודעות אליה עולה. בעברית המחלה קרויה 'דאבת שרירים', הביטוי שלה זה כאבים מפושטים בשריר ובשלד. הבסיס למחלה, כלומר מה גורם לה, לא ברור לחלוטין. אחד התפקידים שלנו בטיפול בחולה שמתלונן על כאבים מפושטים זה לשלול מחלות אחרות שיכולות לגרום לכאב, כמו נניח דלקת מפרקים שגרונית, מחלה שנפוצה יותר בגיל המבוגר ואחוז מהאוכלוסייה סובל ממנה. היא מופיעה בעיקר במפרקים קטנים ולרוב הנוקשות מופיעה במנוחה". נשמע שראומטולוג נדרש לשליטה בדקויות ובפרטים הקטנים ביותר."היכולת להרכיב תמונה מלאה וברורה מאוסף לא ברור של תסמינים ממערכות שונות של הגוף מצריך הבנה מקיפה מחד ומעמיקה מאוד מאידך של גוף האדם והרפואה הפנימית. יש לנו כיום כלים מתקדמים בתחומי ההדמיה השונים, וגם בתחום בדיקות המעבדה, אבל המקום של הבדיקה הגופנית הוא קריטי בעבודה של הראומטולוג. אנחנו האיגוד היחיד בארץ שעדיין מקיים מבחן פרונטלי, מול חולה אמיתי, במבחן האחרון להתמחות. כל יתר הבחינות הן בעל פה, בשיחה עם בוחנים, אבל במקצוע הזה החשיבות של הבדיקה המעמיקה של החולה היא קריטית. בעיניי זה הופך את המקצוע הזה לאומנות". מה התחדש בתחום הראומטולוגיה?"ב-20 השנים האחרונות אנחנו בעידן הביולוגי. בעבר התבססנו בעיקר על סטרואידים בטיפול במחלות האוטואימוניות אך יש לטיפול הזה תופעות לוואי והחולים סובלים. התרופות הביולוגיות מכוונת למרכיבים שונים בתהליך הדלקתי בגוף, מה שמכונה 'מתווכי דלקת', והתרופות הללו נקשרות לאותם מתווכי דלקת. אחד הידועים יותר נקרא TNF-α, וזה כמו מפתח ומנעול, התרופה נקשרת רק אליו ופוגעת בפעילות שלו ובכך מפחיתה את ההליך הדלקתי. תחילה הטיפול בתרופות ביולוגיות העלה חששות רבים, אך כיום, עם הניסיון הרב שהצטבר, אנחנו יודעים שהן בטוחות לשימוש, והיכולת לתת למטופליםתרופות חדשות מהמשפחה שינתה את פני הראומטולוגיה. אנחנו יכולים היום לטפל בשורש הבעיה במחיר של מעט תופעות לוואי אם בכלל". עד כמה נדרש שיתוף פעולה ביניכן לבין רופאים אחרים? נניח במקרים כמו היריון עם זאבת או מחלות עור שהן בכלל אוטואימוניות?"יש חיבורים רבים בין ראומטולוגיה לעולמות אחרים ברפואה, זו מורכבות אך זה גם יוצר עניין רב. למשל יש מרפאות מיוחדות להיריון בסיכון שהגינקולוגית יושבת לצד ראומטולוגית, וכך גם במרפאות בתחומים אחרים. המחלות הראומטיות הן לרוב כרוניות ודורשות מעקב וירידה לפרטים. יש מעט מאוד מחלות בתחום הזה שהמטופל נכנס בדלת ואני כבר יודעת מה יש לו, ואיך אני יכולה בעזרת תרופה אחת לטפל בו. דוגמה נהדרת זה גאוט, נפיחות במפרק ברגל, כשדי בניקור או תרופה והמטופל מרגיש הקלה. רוב המחלות שאנחנו מטפלים בהן דורשות סבלנות, מעקב ממושך ולעיתים גם ניסוי וטעייה. לא מזמן הגיעה אליי בחורה צעירה, בשנות ה-20 לחייה. טיפלתי בכלל בדוד שלה אך הוא ביקש שאבדוק אותה. היא סבלה מאנמיה וכמו שנוטים להניח במצב כזה בבחורות צעירות, הרופאים שבדקו אותה חשבו שזה בגלל חוסר בברזל. העמקתי בבדיקה הגופנית שלהושמעתי אוושות בעורקי הצוואר. היא גם התלוננה על כך שששדה הראייה שלה מצטמצם לסירוגין. ביקשתי עוד מספר בדיקות, ומסתבר שהיא סובלת ממחלה נדירה, דלקת כלי דם שנקראת Takayasu. היא נזקקה לניתוח דחוף אבל כשהבנו מה המחלה, הצלחנו לתת לה טיפול משמעותי. לפעמים היכולת לאסוף את כל התסמינים והרמזים הדקים מצילים חיים, וזה כמובן הסיפוק הכי גדול ברפואה".

הכתבה בשיתוף בנדא מגנטיק בשבועות האחרונים הדרישה למערכת לגיבוי חשמל בקרב הצרכן הישראלי הינה בשיאה - עקב החשש לתרחישים העשויים לגרום לפגיעה בתשתיות החשמל ומצב עלטה - והצורך להיות מוכנים אליהם. אחד הפתרונות לתרחישים שכאלה הוא שימוש במקור אנרגיה/חשמל חלופי - כגון תחנת כוח ניידת, שניתן להציב בכל ממ"ד או חדר בבית או בעסק. מדובר, במערכת שקטה שלא גורמת לרעש, פועלת 24/7 ללא פליטות גזים מזהמים, או התעסקות תמידית עם דלק, או תחזוקה שוטפת. בחברת Benda, יבואנית תחנת הכוח הניידות של מותג BLUETTI, מסבירים כי תחנות כוח ניידות הן בעצם סוללות בעלות קיבולת גדולה האוגרות אנרגיה חשמלית ויכולות להיטען ממקורות חשמל מגוונים - כגון משקע החשמל הרגיל ב-AC 220, מזרם DC ישיר וכן מאנרגיה חלופית ונקייה כגון אנרגיית השמש בעזרת פאנל סולארי - PV, ואף ממצת הרכב. בעזרת תחנות כוח אלו ניתן להמשיך ולזכות באספקת חשמל בכל מקום ובכל רגע נתון ללא תלות ברשת החשמל. הן מגיעות בגדלים שונים ועם יכולות מגוונות ומתאימות למטרות שונות - מגיבוי למכשירים חיוניים בבית ובמשרד במקרי חירום והצלה (מכשירים רפואיים וקווי התקשורת) ועד לבילוי משפחתי כיפי בחיק הטבע, לעבודת תיקונים ושיפוצים יומיומית בחוץ עם כלים חשמליים כגון מקדחה וכו‘. התחנות אף יכולות לשמשלטעינת מכשירים שונים, כגון מצלמות, רחפנים, קורקינטים ואופניים חשמליים (ובמקרים מסוימים חשמלי בחירום), וכמובן לכל EV להטענת רכב לשרתים IT סוגי הפלאפונים והטאבלטים, לגיבוי ומחשבים, מודמים וראוטרים.   התאמה לצרכי המשתמש ב-Benda מציינים כי BLUETTI הוא אחד המותגים המובילים בעולם לתחנות כוח ניידות כיום, ששם דגש על מחקר ופיתוח לחדשנות ולבטיחות. תחנת הכוח הניידת של המותג נחשבת בתחומה הודות לתכונות הרב תכליתיות שלה וההתאמה לצרכי המשתמש. התחנה היא בעלת מערכת BMS (Battery Management System) חכמה לניהול טעינת הסוללות ולשמירת אורך חיי הסוללה ובטיחותה; כוללת ממיר AC/DC בגל סינוס טהור ששומר על חיי המכשירים החשמליים המחוברים אליה. כמו כן, היא מופעלת בעזרת סוללות ליתיום בטכנולוגיית LiFePO4 (ליתי‘ום  ברזל פוספט) המציעות מחזור חיים ארוך ביותר מכל סוגי הסוללות הקיימות בשוק - קרוב ל-10 שנים של שימוש יומי בתחנות הניידות של BLUETTI, ואף יותר מכך במערכות הביתיות האינטגרליות. בתחנה קיימת גם אפשרות לשליטה דרך אפליקציה ובלוטות‘. בנוסף, היא גם ידידותית לסביבה מאחר ואינה פועלת על דלקים, אינה דורשות תחזוקה מיוחדת ואינה פולטות אדים רעילים, מה שהופך אותה לבטוחה מאוד לשימוש ביתי ואידיאלית אפילו לדירות קטנות. מה חשוב לבדוק לפני רכישה אם החלטתם לבחון רכישת תחנת כוח ניידת, ב-Benda מדגישים כי מלבד כל הפונקציות המוזכרות מעלה, חשוב לבדוק את גודל הסוללה בוואט-שעה (Wh) - ולאו דווקא את הספק תחנת הכוח בוואט (W), המציין את מקסימום ההספק שהתחנה יכולה לשאת בו זמנית - אך לא את משך הזמן שהיא יכולה לספק. קחו כדוגמה, מחשב נייד שצורך 50 וואט בשעה ובארבע שעות 200 וואט; תחנה בעלת קיבולת סוללה של 268 וואט-שעה תספק 214 וואט לשעה נטו (לאחר איבודי המרה). כלומר תספק ארבע שעות פלוס - למחשב המדובר שצורך כאמור 50 וואט לשעה. כך שזמן פעולת התחנה תלוי במכשיר וקיבולת הסוללה. כמובן שיש חשיבות לאיכות המוצר, החדשנות, עמידות היצרן ואיתנות היבואן. אחרי הכל מדובר במערכות המתוכננות לעבוד שנים רבות וחשוב שיהיה אל מי לפנות לתמיכה טכנית וכו‘ אם נדרש, גם בעתיד הרחוק. בשורה התחתונה, בעידן שבו התלות בטכנולוגיה נמצאת בשיאה, ובמיוחד לאור המצב המיוחד בארץ, והאפשרות להפסקת חשמל ממושכת - המשך השימוש במכשירי החשמל המאוד חיוניים לנו הוא צורך אמיתי. תחנת כוח ניידת יכולה להבטיח לכל בית ועסק מוכנות לכל תרחיש אפשרי ואת היכולת שלנו לשמר אורח חיים בסיסי גם בשעת חירום וכןלהעניק לנו ביטחון ושקט נפשי. לאתר מותג BLUETTI ופרטים נוספים הקליקו>>

יום ג', 08:30 - 12:30, מרפאה לבריאות המשפחה, רופא ושתי מזכירות. למרות האביב שבמפתח מחלות החורף עדיין פה. אני בודק 20 מטופלים. תלמידת י"ב זקוקה לאישור לפעילות גופנית במכינה קדם צבאית. סינוסיטיס חריפה אחרי צינון בן שבועיים, שנראה שצריכה טיפול אנטיביוטי; מטופל עם כאב גב. המשך התקוטטות עם אנשי הדימות לגביאישור לבדיקת MRI שעליה המליץ נוירולוג; איש צעיר, שלושה ימים אחרי תאונת דרכים במנגנון צליפת שוט עם כאב חד באשך, שאני שולח באופן דחוף למיון; בת 36 שהחלימה ממחלה ויראלית של דרכי הנשימה אבל רוצה שבכל זאת אבדוק אותה; בת 63 שמוטרדת כי לא מצליחה לשלוט באכילה ובמשקל, ובשיחה מסתבר שהבן הצעיר שלה עומד להשתחרר משירות סדיר ביחידה מיוחדת, לאחר 180 ימים בלב הקרבות; שני אחים בני שמונה ועשר. בת העשר מנוזלת ומשתעלת ללא הפוגה, אך איני מוצא כלום בבדיקה הגופנית ואילו הקטן, שהתלונן רק על כאב אוזן משעות הלילה, מחביא עור תוף שעומד להתפקע. בשעה 12:45 אני מטלפן לבחור ששלחתי למיון, ועוזב את המרפאה ליום עיון המטולוגי, משאיר אחריי כ־ 50 פניות דיגיטליות שהצטברו במהלך הבוקר ויטופלו רק בערב. 13:00 - 17:00, בית חולים גדול במרכז הארץ. חדר סמינריונים מהודר במגדל אשפוז המשקיף אל הים. יום עיון שאורגן על ידי המחלקה ההמטולוגית. ספיד דייטינג של מומחים בתחומם, המציגים עדכונים מעולמם ב-20 דקות. אנמיות, מיאלומה, CLL, לוקמיות אקוטיות, לימפומות שקטות ולימפומות סוערות ועוד ועוד. השקפים הצבעוניים רצים על המסך, עמוסים בשמות של אנזימים, רצפטורים וסמנים שאת רובם לא הכרתי ולצערי לא אזכור. פעור פה שמעתי על טכנולוגיות טיפול דמיוניות, בחלקן שולחים תאי חיסון של המטופל לאימון מיוחד במעבדות בארצות הברית, שאחריו הם מוחזרים לגוף החולה עם יכולת משופרת לתקוף את הגידול. כל המרצים, רופאים המשתתפים במחקר פעיל, דיברו עם ברק בעיניים, מלאי תשוקה, בתחושה של עיסוק ברפואת העתיד, כל אחד בתחום מומחיותו. השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול, כתב המשורר היווני ארכילוכוס לפני כ-3,000 שנים. יצאתי מיום העיון נסער. ממש 'עף' לי הראש, מתפעל מעומק ידיעותיהם של חבריי ההמטולוגים, ולא פחות מזה מהמ רהר בהבדלי העיסוק שלנו ברפואה. שועלים מול קיפודים. שני חברים לומדים יחד בבית ספר לרפואה. האחד נהיה מומחה בתחום ספציפי, לא פעם במחלה אחת, ונעזר בחזית המדע לריפוי מטופליו. חברומאותה הכיתה, יושב ומקשיב לסיפורי המטופלים, משתמש באנמנזה, תיאור המחלה, ככלי האבחוני החזק ביותר אצלו בחדר. הוא משתמש באותה האנטיביוטיקה כבר 30 שניםלטיפול בדלקת הריאות, שאותה אבחן עם הסטטוסקופ עימו סיים את בית הספר. שניהם עובדים באותו המקצוע אבל החשיבה שלהם כל כך שונה. שועל או קיפוד, זו בחירה מקצועית או שזו נטייה אישיותית? האם מאז ומעולם נמשכתי לדעת מעט על הרבה נושאים או שהפכתי לכזה בשל מגוון הפניות אליי? האם ההמטולוג היה כזה כשהגיע להתמחות או שהפך כזה לאחר שעות של הסתכלות במיקרוסקופ? האם רופאים צעירים חושבים על שועלים וקיפודים בין כל שיקוליהם בבחירת מקצוע? יום העיון בהמטולוגיה היה רחב ממה ששיערתי. אני רוצה כאלה מפגשים גם בראומטולוגיה, רפואת ריאות, רפואת נשים, אף אוזן גרון, אורתופדיה וכירורגיה כללית. שועל, לא? *ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה

חוק 'שלושת הדורות' קובע: הדור הראשון מייסד, השני מבסס, השלישי הורס. היועצת הארגונית שבך בחרה בעצם באקספוזיציה של סוף ידוע מראש?חלילה, הרי מה הטעם בסיפור, בחיים, אם הרשות אינה נתונה. ואולי בעצם כן? משפחת בן טובים, כמו הרבה משפחות, חיה בצלם של מיתוסים, כאלה שהיא המציאה בעצמה וכאלה שכולם מכירים, כמו הכלל שלעיל. אריק ואייל, הבנים שמקבלים את המושכות לאטלנטיס בפתח הרומן סונטים באזהרה הזאת, רוקדים איתה ומקווים שהם יכולים לה - הם מתקנים את מניין הדורות כך שהספירה לא תתחיל באיציק, אבי המשפחה הפרדסן, אלא מיהודה ועודד, שהקימו את אטלנטיס. הם מדפיסים לעצמם חולצות 'דור ב'', והם מבקשים להצעיד את החברה לשלב הבא שלה וזוכים בפרויקט קיר המכשול. הם עושים כל שביכולתם כדי להילחם בדפוס הזה. אבל הדפוס לא פראייר. ספרך הקודם 'סיפור אהבות', מספר על משפחה תל אביבית, דיגיטלית, שבוחנת את התא המשפחתי. הפעם כך נראה הלכת על התא המורחב - ה'שבט', ה'נחלה'.שני הספרים שונים מאוד זה מזה, ועם זאת ביסודם עומדות שתי שאלות שעניינו אותי בתהליך הכתיבה. הראשונה היא התנועה בין אריגה ובין פרימה, בין בנייה ובין התפוררות.אני לא יודעת אם זאת תנועה קווית, חד-כיוונית או מעגלית, אולי זאת תנועה של מטוטלת; אני לא יודעת האם הם מעשה ידי אדם או שהם נתונים מראש, כמו חוק טבע. חוט השני האחר שעובר בין הספרים, הוא של הכוח שבמוסדות הטוטאליים הגדולים של חיינו. ב'סיפור אהבות' בדקתי יחד עם הגיבורים את מה שחיי הנישואים מאפשרים לבני הזוגולמשפחה, אבל גם את המחירים שמשלמים עליהם. ב'בני טובים' חקרתי את כוחה של המשפחה, לטוב ולרע. על הספריהודה בן טובים, המנכ"ל השאפתן והדומיננטי של חברת התשתיות אטלנטיס, לא ממהר לסמוך על איש, בטח שלא על הבנים שלו, אריק ואייל; הרי את הפגמים שלהם הוא מכיר מקרוב. אבל הנסיבות מחייבות, ושני הבנים עומדים לתפוס את מקומו בחברה ולהוביל יחד פרויקט בנייה ביטחוני עצום בדרום הארץ. בארוחת ערב חגיגית שנערכת בנחלה המשפחתית המוקפת פרדסים, הם מכריזים על כך. אחרי הכול, הגיע תורם. ממש באותה שעה מגיעה למטה חברת אטלנטיס אליס, בחורה צעירה דוברת אנגלית שמלוּוה בכלב צייתן ובידה מפתח. היא מבקשת רק דבר אחד: לעלות למחסן שאביה המנוח, האח הצעיר והפרוע של יהודה, בנה על גג בניין החברה לפני שעזב את המשפחה ואת הארץ. מאותו רגע ואילך מתעוררים מרבצם סודות, שקרים ובריתות ישנות, וגיבורי הרומן נקלעים לסערה המושלמת. 'בני טובים' (הוצאת כתר) הוא רומן ישראלי מאוד המתאר את המקום הזה באהבה ובכאב. על קו התפר שבין העולם הישן לעולם החדש, בונה כנרת רוזנבלום רומן מסעיר שבמרכזו משפחה, כוח וכסף. כוונות טובות, סודות ומאבקים בין-דוריים על מקום וזהות נטווים באלגנטיות ובעוצמה לכדי עלילה סוחפת, הלוכדת את רוח הזמן. על המחברתכנרת רוזנבלום, סופרת ויועצת ארגונית. ספרה הקודם 'סיפור אהבות' נמכר בעשרות אלפי עותקים וזכה לשבחי הביקורת. ההתנהלות המשפחתית השבטית של משפחת בן טובים מתאפיינת ברצון העז להיות 'בסדר', להפגין איכויות, לשאוף גבוה, לא להחצין עושר, לנהוג בעובדים בכבוד. ואף שהם משתדלים כל כך, זה תמיד מעמדה מתנשאת, אדונית. אז מה את אומרת? עושר תמיד יהפוך אותך למתנשא?לא, לא בהכרח. אבל התנשאות זאת בהחלט תופעת לוואי נפוצה של עושר או כוח או פריבילגיות אחרות שיש לקבוצה אחת על פני הסביבה המיידית שלה. זאת נטייה אנושית מאוד: כשאנחנו נהנים מפריבילגיות, כמו עושר או כוח, אנחנו זוכרים היטב, על בשרנו, את המאמצים שעשינו כדי לזכות בהן, ונדמה לנו שהאחרים לא התאמצו מספיק ולכן אולי הם גם לא ראויים להן. אנחנו שוכחים, או לא מכירים מלכתחילה, את ההבדלים הסביבתיים שתמכו בפערים האלה, למשל. לא קל להתמודד עם פערים, הם יוצרים מתח שאחר כך מיתרגם לקנאה, להתנשאות, לריחוק רגשי, לבוז. משני הכיוונים, אגב. תמיד יהיו פערים בין בני אדם ובין קבוצות והתנשאות היא הקטנה שבבעיות שנובעת מהם. אי השוויון הוא הבעיה המרכזית. וילהבג'ונגל היא לא רק מודל לחיקוי, היא תמיד תהיה גם מושא לקנאה ובסכנת תקיפה. זימנת את עסקי 'החברה המשפחתית' כדי לבחון מערכות יחסים. מה את חושבת על דברי המייסד עודד לבת הדור הצעיר: "הניסיון לשלוט ביצרים אנושיים, לא רק נידון לכישלון, הוא גורם לאסון"?אני לא לגמרי מסכימה עם עודד כשהוא מספר לכרמל, הנכדה של יהודה, על ההשלכות ההרסניות של חוקי היובש בארצות הברית, אבל אני מבינה למה הוא חושב ככה. עודד, אחיו הצעיר של יהודה, ממייסדי 'אטלנטיס' הוא איש נהנתן, חושני, שאוהב קלמנטינות ואוהב לקלף אותן. הוא תופס לרוב עמדת התבוננות והוא מקבל את סדר הדברים כטבעי. כלומר, עודד לא חושב שהיה צריך להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק בארצות הברית של המאה שעברה, כמו שהוא לא חושב שצריך לעכב את אחיו הגדול, יהודה, בדהרה שלו להשגת מטרותיו, מתוך כבוד, אולי אפילו אהדה, ליצרים האנושיים, לחשק, לתיאבון. אבל עודד שוכח, או לא מודע, לעובדה שכולנו, גם הוא, מושפעים על ידי כוחות גדולים שאת רובם אין צורך לחוקק. הם נסתרים מהעין והם מעצבים את ההתנהגות שלנו לא פחות. עודד שוכח מכוחות נעלמים שמרסנים אותו עצמו, מעצבים את ההתנהגות שלו, שגם הוא מרוסן במידה רבה על ידי הצורך לרצות את אחיו, לשמור על שלמות המשפחה ועל הדימוי העצמי שהמשפחה מטפחת. רק עכשיו תפסתי שהמשפט הזה של עודד הוא גם נבואונת שמגשימה את עצמה מאוחר יותר בספר. ובאותה הזדמנות המייסד השותף יהודה ממשיך בתמיכת האג'נדה, לפיה הסכנה האמיתית האורבת לאימפריה כלכלית אינה הכישלון כי אם ההצלחה. על עצמו יהודה סומך שיידע להתמודד עם הצלחה כמו עם כישלון; ממילא הוא כל כך ביקורתי, שההישגים שלו לעולם אינם מספקים כמו הצלחה של ממש. אלה האנשים שמסביבו שעליהם הוא לא סומך: על הבנים שלו, על העובדים שלו, אפילו על אחיו עודד.ויש ממש בחשש שלו. הבנים שלו נולדו לתוך שפע וגדלו לתוך אטלנטיס מובנת מאליה. והוא צודק: שאננות וזחיחות עלולים להביא לרפיון ולתקלות, רק שהטון שהוא מתעקש להביא לאטלנטיס וליחסים שלו עם הבנים שלו, נימה של תובענות וחרדה, יכול לפעול ההפך ממה שקיווה. ניכר כי ניסיונך המקצועי מתגנב לתוך הכתיבה בהבנת המניעים של הבנים הפועלים בתוך העסק המשפחתי. וכך הבן הבכור, אריק, עובר לנהל את העסק אבל אשתו מעיזהלהרהר בקול אם בכלל ניתנה לו אי פעם ההזדמנות לבדוק עם עצמו מה הוא היה רוצה לעצמו.מודה באשמה. זאת לא רק הבעיה של בנים יורשים שהממלכה מחכה להם בעוד הם לאו דווקא בוחרים בה אלא מתגלגלים אליה. זאת לא רק הבעיה בחברות לאו דווקא משפחתיות, כשהחתירה לקידום ולהתקדמות היא לכאורה הברירה היחידה, כי לדריכה במקום יש מחירים כבדים. חרב הפיפיות של האינרציה מסתובבת סביב כל עולםהעבודה, ואולי גם בחיים שסביב לו. התמדה היא מרכיב חשוב בהצלחה, אבל הרבה פעמים אנחנו ישנים בהליכה, בריצה אפילו, ולא בודקים אם המטרה או הדרך עדיין מתאימים למי שאנחנו היום, עכשיו; למי שנהיה כשנגיע לאן שאנחנו מנסים להגיע. קשה לחמוק מתיאורי התכנסות השושלת, מה עושים הגברים ומה תפקיד הנשים. גם אם הן זוכות למחמאות שהן 'בולמות הזעזועים', 'שמן מנוע' או 'שכפ"צים', הן לא נמצאות בעמדות קבלת ההחלטות. האם זה עדיין נכון לחברות משפחתיות בישראל, או שזאת בחירה ספרותית שלך?היום אנחנו כבר רואים יותר עופרה שטראוס ושרי אריסון וליאורה עופר, ובתחום הבנייה והתשתיות יש כמה נשים בתפקידי מפתח, אבל הן בולטות על רקע שהוא בעיקרו גברי מאוד. כשנשים משתלבות בעסק המשפחתי, הן תופסות לרוב תפקידי שיווק ומכירות. צריכים לקרות דברים יוצאי דופן כדי שאת הובלת החברה המשפחתית תקבל אחתמבנות המשפחה, ועדיין נפוץ יותר שבן הזוג של בת המשפחה יישא בתפקיד בכיר בחברה מאשר היא עצמה. אבל אלה רק העובדות. אליס, שמגיעה אל בני הטובים, בשר מבשרם אבל אחרת כל כך בכל כך הרבה היבטים, עתידה להציע לאטלנטיס ולבני טובים מוזיקה אחרת לגמרי, ובין השאר, ולגמרי לא רק, גם בגלל שהיא אישה. בספר עולה פעמים רבות נושא הלימוד או החניכה של הדור הקודם את הבא אחריו, כדי להכשיר אותו בניהול העסק. אריק מספר לבתו, כי אביו לימד אותו שכשמגיע גל גדול,האפשרות היחידה היא לזנק לתוכו כיוון שהפחד מסוכן מהגל. אגב, שיעור שהוא אינו מעביר הלאה.במהלך הכתיבה ליבי יצא אל אריק, הבן הבכור של הבן הבכור של משפחת בן טובים, שהיה צריך להיות כל כך הרבה דברים אבל הוא לא מצליח, או לא מספיק מצליח, שבמונחים של יהודה, אביו התובעני, זה כישלון של ממש. אבל בחוף פלמחים, כשיהודה,הגבר הצעיר, מנסה ללמד את אריק, בנו הבכור, איך לקפוץ לתוך גל, היה מתחשק לי לחבק את יהודה, לו רק יהודה היה איש שמוכן שיחבקו אותו ברגעי הקושי. כי יהודה, בכל מאודו, רוצה להכין לחיים את אריק, בנו הבכור. הוא רוצה לחזק אותו, הוא רוצה להזהיר אותו מסכנות. ואריק פשוט לא תופס, או תופס אבל לא מסוגל. זה קורה הרבה בחניכה, גםבחיי העבודה ובטח בהורות, רגע שבו הפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק, אבל יש ביניהם קצר, שסופו תחושת כישלון, ויותר ממנה, בדידות כבדה. לשני הצדדים. קשה להתעלם מתחום העיסוק של החברה שבחרת, ופרויקט הדגל 'קיר המכשול'. ואז אירועי השבעה באוקטובר, והספר יורד לדפוס - כמעט נבואי.מקיר המכשול לא יכולתי להתעלם הרבה לפני שהוא כשל בעצמו. זה פרויקט גרנדיוזי כל כך, משוכלל ויקר כל כך, פתרון טכנולוגי, מורכב ומיתולוגי לבעיה מיתולוגית לא פחות - המנהרות. הרגשתי, או הערכתי, שהמחשבה שחיץ פיזי משוכלל, ארוך ועמוק כל כך יוכל להפריד בין כל כך הרבה אנשים, שחיים כל כך קרוב על פיסת אדמה כל כך צרה, היא פנטסטית. זה גם היה דימוי טוב למאמצים המושקעים במקום הלא נכון במערכות יחסים; של הפרדה במקום חיבור, של הכשלה במקום פתרון. הספר היה צריך לראות אור בנובמבר, ואת השבת ההיא תכננתי להקדיש לבדיקה של תיקוני ההגהה האחרונים, לפני הירידה לדפוס. את האסון שבו כולנו מצויים עכשיו, קיר המכשול לא הצליח למנוע. קיומו אפילו הרדים אותנו, כמו שיהודה חשש בעצם. הסמיכות בין יציאת הספר לאור ובין קריסת הגדר באמצעים הפשוטים ביותר מצמררת. כל כך הרבה דברים מצמררים עכשיו. הכתובת הייתה על הקיר, הכתובות היו על הרבה קירות. מצמרר הוא כוח ההכחשה וההשתקה של קולות רבים ורמים שהושמעו במשך זמן ארוך: תלונות התושבים על נקישות מתחת לאדמה, דיווחי התצפיתניות, ההפגנות על הגדר. "שנזכור שני דברים: שכדי שהאדמה תהיה טובה צריך להיות טובים אליה, ושתיים, שיום אחד בלי הודעה מראש כל זה יכול להיעלם".איציק הגדול, הפרדסן המחונן ואביהם של יהודה ועודד ואחיהם הקטן גידי, שלא אמרנו עליו מילה עד כה, הציע לבניו את השם 'אטלנטיס' כשהם הקימו את חברת עבודות העפר. למרות שבניו לא רצו להמשיך את דרכו, ואדמות הפרדסים הופשרו לבנייה ולנדל"ן,באמצעות השם, הוא הציע להם לאמץ את התפיסה החקלאית בעסקיהם. אבל יהודה ועודד פועלים בעולם העסקים של המאה ה-20 והמאה ה-21, שבו מגבלה כזאת, של התאפקות, של הסתפקות, של זמניות, של התחשבות בסביבה, היא לא מקובלת. בשנים האחרונות מתברר שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, העולם הקפיטליסטי חסר המעצורים, הוא למעשה עולם של משאבים מוגבלים, של סיבות ושל תוצאות. אני מקווה שלא מאוחר מדי לנסות לתקן.

"זה לא הזמן שלי עכשיו", אמרה ג'ודי פוסטר בכל הראיונות שלה בעת האחרונה, "זה הזמן של אנשים אחרים, צעירים יותר, וזה בסדר גמור. זה מצוין אפילו. היה לי את הזמן שלי, ועכשיו אני יכולה להירגע, להשתחרר קצת, לא להילחץ יותר מדי, ואולי אפילו להתחיל ליהנות קצת". אמרה, וטעתה בגדול. 2024 רק התחילה וכבר ברור לכל שזאת השנה של ג'ודי פוסטר, שבנובמבר הקרוב תהיה בת 62 . עם תפקיד טלוויזיוני ראשון - ונפלא כתמיד, ויותר מתמיד - בפאזה הבוגרת של חייה (היא הופיעה לראשונה על המסך הקטן כבר בגיל שלוש), בעונה הרביעית של 'בלש אמיתי' ומועמדות חמישית לאוסקר (על תפקידה בסרט 'ניאד'), לא פחות מ-29 שנים אחרי המועמדות הקודמת שלה - נדמה שפוסטר, אחרי שנים של פרישה-למחצה-מרצון ממשחק, נמצאת בכל מקום, וכמה טוב שכך; בהמשך השנה היא צפויה לבטח לגרוף כל פרס אפשרי על הופעתה כשריף ליז דנוורס ב'בלש אמיתי', ושוב נזכה לראות אותה מתייצבת בחליפות מכנסיים אלגנטיות או שמלות מאופקות ולעולם לא מוגזמות ("יש יותר מדרך אחת להיראות אישה", אמרה והצדיעה לשחקנית הנון-בינארית הצעירה בלה רמזי, שמקפידה להופיע לטקסים בלבוש חתרני וללא איפור) ונושאת נאומים אינטליגנטיים ומלאי ענווה טהורה ולא מזויפת, עד העונג הבא. פוסטר היא חברה באחד המועדונים היוקרתיים והמצומצמים ביותר בעולם. היא אחת משלוש שחקניות בלבד שזכו בשני אוסקרים לפני גיל שלושים. השתיים האחרות הן לואיזריינר (בשנים 1937 ו-1938) והילארי סוונק (בשנים 2000 ו-2005). את הפסלון המוזהב הראשון שלה קיבלה פוסטר בעודה בת 26 על תפקידה כקורבן אונס ב'הנאשמים' (1989) והשני הוענק לה כשהייתה בת 29 (ב-1992) עבור 'שתיקת הכבשים', שם יצרה את דמותה הבלתי נשכחת של קלאריס סטרלינג, סוכנת אף-בי-איי בתחילת דרכה שצדה רוצח אכזרי בעזרתו המצמררת של רוצח אכזרי אחר, חניבעל לקטר (אנתוני הופקינס). בניגוד לסוואנק וריינר (שאגב הלכה לעולמה 13 ימים בלבד לפני יום הולדתה ה-105), שהקריירות שלהן לא נסקו (ובמקרה של ריינר נפסקו) אחרי הזכייה הכפולה, פוסטר רק דילגה משיא אל שיא. היא כאן מאז ומתמיד והיא לא הולכת לשום מקום. אם כבר האגדה שלה רק התעצמה מדור לדור והמונח 'אייקון' קטן עליה ממזמן. את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר קיבלה כבר בעודה בת 13 על תפקידה כזונה-ילדה בסרטו של מרטין סקורסזה 'נהג מונית', בכיכובו של רוברט דה-נירו. בעת צילומי הסרט, הבמאי והכוכב היוטירונים יחסית לפוסטר. "אני הייתי המקצוענית הוותיקה על הסט", סיפרה לג'ימי קימל, "והם קצת פחדו מהילדה המוזרה הזאת שידעה יותר מהם על המקצוע". סקורסזה ליהק אותה קודם לכן לתפקיד משנה גם בסרטו 'אליס לא גרה כאן יותר', כשהיה כמעט אלמוני,מה שגרם לשירלי מקליין לסרב לתפקיד אליס, פשוט מפני שלא ידעה מי הוא ואיך הוא מביים. אלן ברסטין לוהקה במקומה של מקליין - וזכתה באוסקר על הופעתה. בטקס האוסקרים האחרון היה רגע היסטורי יפה כשפוסטר, סקורסזה ודה-נירו שוב היו מועמדיםלאוסקר, כל אחד לחוד. ג'ימי קימל שהנחה את הטקס, העיר ש"ב'נהג מונית' ג'ודי פוסטר הייתה צעירה מספיק כדי להיות הבת של דה-נירו, ועכשיו היא עשרים שנה מבוגרת מדי מכדי להיות החברה שלו". פוסטר סחטה צחוקים רמים כשמלמלה למצלמה ממושבה באולם: "נכון!" המועמדות הקודמת של פוסטר לאוסקר, ב-1995, הייתה על תפקידה בסרט 'נל', שבו שיחקה צעירה שגדלה בבידוד מוחלט ונאלצת להתמודד עם העולם שבחוץ אחר מות אמה. זה ההפך הגמור מסיפורה של פוסטר עצמה; אמה ברנדי - שגידלה לבדה ארבעה ילדים אחרי שהאב יצא מהתמונה עוד לפני שנולדה וג'ודי מעולם לא יצרה איתו קשר מאז - הכניסה אותה לתעשיית הפרסומות, הקולנוע והטלוויזיה כבר בגיל שלוש כזכור, והשאר הוא כמובן היסטוריה מפוארת. איש לא ממש שאל את ג'ודי הקטנה אם היא רוצה להיות שחקנית, "פשוט התגלגלתי עם מה שקרה", הודתה בראיונות במהלך השנים, "ותוך כדי גם הפכתי למפרנסת העיקרית של המשפחה. לא ידעתי אם טוב לי, אם אני אוהבת את העבודה הזאת, אבל עשיתי אותה ולא הפסקתי, וכמעט לא עצרתי כדי לנשום רגע ולחשוב אם זה מתאים לי בכלל, אם זה ממלא אותי או משמח אותי, אם זה מה שאני באמת אמורה לעשות בגלגול הזה, אם זאת אני. ההסתכלות הרחבה והעמוקה יותר על הדברים הגיעה הרבה שנים אחר כך, וכבר לא היה מנוס מלהשלים עם העובדה שאנישחקנית, שזה הגורל שלי כנראה". מאז היא גם הפיקה וביימה סרטים ופרקים בסדרות טלוויזיה כמו 'בית הקלפים' ו'מראה שחורה' ותמיד ניסתה להמציא את עצמה מחדש יצירתית ומקצועית. עוד עובדה שאי אפשר לשנות היא שג'ודי פוסטר (שנולדה כאליסיה כריסטיאן) גדלה לנגד עינינו וחייתה תמיד תחת זכוכית מגדלת עצומה (וביקורתית) של כלי התקשורת והעין הציבורית, מה שתבע ממנה מחירים אישיים יקרים. היא הגדירה את עצמה בפשטות כ'פוסט-טראומטית' בשני מישורים לפחות. הראשון, כשמעריץ מטורף בשם ג'ון הינקלי ג'וניור הפך את עולמה בנסיבות מחרידות. הינקלי התאהב בפוסטר אחרי שראה אותה ב'נהג מונית', שם דה-נירו מגלם אדם מעורער בנפשו שזומם בין היתר להתנקש בחייו של מועמד לנשיאות ארצות הברית. הוא עקב אחריה בקמפוס של אוניברסיטת ייל בזמן שלמדה שם ספרות (היא סיימה את התואר בהצטיינות, ועשור לאחר מכן הוכתרה כדוקטור לשם כבוד), הציף אותה במכתבי אהבה מטרידים ואז ניסה להתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, והצהיר כי עשה זאת למען פוסטר. השחקנית, שרצה את ריצת הבוקר שלה בזמן שהאירוע התרחש, הזדעזעה לגלות גדודי כתבים וצלמים מכל העולם בקמפוס ("כמעט נמעכתי למוות על ידי חיל הפרשים הזה", כתבה במגזין 'אסקוויר' כ-20 חודשים לאחר מכן). כך נגוזו בברוטאליות כל חלומותיה להיות סטודנטית ככל הסטודנטים ולהיטמע בהמון. היא מסרבת מאז בתקיפות לדבר על הינקלי (ששוחרר מהכלא לפני שנים אחדות) ועל הפרשה, ופוצצה ראיונות שניסו להעלות את הנושא. התמלילן והמלחין סטיבן סונדהיים הנציח את המקרה במחזמר שיצר, שנקרא בפשטות 'מתנקשים', המגולל את סיפוריהם של כל האנשים שניסו (וקצתם גם הצליחו(להתנקש בחייהם של נשיאי ארצות הברית לאורך הדורות. במחזמר, הינקלי שר לפוסטר: "את הרוח והמים והשמיים... את השטן ואלוהים... קחי את דמי וגופי למען האהבה שלך... תני לי להוכיח לך שאני ראוי לאהבה שלך". המישור השני שבו פוסטר מדברת על פוסט-טראומה לכל דבר ועניין הוא החיטוט האובססיבי של כלי התקשורת בחיי האהבה שלה ובמיניותה. 'שתיקת הכבשים' הואשם בהומופביה וטרנסופוביה, ופוסטר הואשמה בכך שהיא מסתתרת בארון במקום להגן על הקהילה הלהט"בקית. היא טענה שעיתונאים כמעט אנסו אותה שיטתית וסדרתית באלימות לצאת מהארון בניגוד לרצונה ולא בזמן הנוח והמתאים לה. לבסוף זה קרה. היא גידלה שני בנים ביולוגיים (זהות האב לא נחשפה לציבור עד היום) עם מפיקת הסרטים סידני ברנרד, ואמרה: "אני גאה במשפחה המודרנית שלנו", כשקיבלה פרס מפעל חיים בטקס גלובוס הזהב ב-2013. השתיים נפרדו ב-2008 אחרי 15 שנים ביחד וב-2014 נישאה פוסטר לצלמת אלכסנדרה הדיסון. העובדה שגם אמה של פוסטר חייתה עם בת זוג הוצנעה מעט. בסרט 'ניאד' היא מגלמת לראשונה בקריירה שלה לסבית 'מוצהרת'. היא עדיין לא מעוניינת לנופף בדגלים קהילתיים ולשמש כדוברת של שום תנועה או קהילה, ואם כבר, אמרה בתשובה לשאלה של השחקנית הטרנסית לברן קוקס על השטיח האדום של טקס האוסקרים האחרון, שהיא שמחה לייצג "נשים מעל גיל 50" בקולנוע ובטלוויזיה, כי "כשגדלתי כמעט ולא ראיתי דמויות כאלה על המסך, לא היו לי מודלים לחיקוי ולא היה לי מושג בעצם איך ההתבגרות הזאת נראית ומה מחכה לי בהמשך הדרך". שערוריות מינוריות ופחות מינוריות בחייה של פוסטר נרשמו כשנתפסה במעבר המכס עם גרם קוקאין ב-1983 ונידונה לשנת מאסר על תנאי, ואם רצינו נקודה יהודית, קיבלנו: היאהגנה על ידידה מל גיבסון, או לפחות לא גינתה בפומבי את התבטאויותיו האנטישמיות, וגם רצתה לשחק את במאית הבית של הרייך השלישי, לני ריפשנטל, בסרט על חייה. ריפשנטל לא אהבה את הרעיון והפרויקט נגנז. מאושרת מאי פעם ג'ודי פוסטר ידעה לקרוא כבר בגיל שלוש, והסרט הראשון שלה (מתוך ארבעה) כבמאית, 'איש קטן ושמו טייט' (1991), העמיד במרכזו ילד מחונן (פוסטר גילמה את אמו היחידנית קשת היום). היא דוברת צרפתית שוטפת, וב'בלש אמיתי' היא מגלמת אם שכולה באלסקה הקפואה והחשוכה, מכורה לטינדר (ושוכבת עם כל עובר אורח, ובעיקר גברים נשואים) ובעלת הפרעה חברתית קשה, "שלא לומר ביץ' בלתי נסבלת", כהגדרתה שלה. היא גם אחת ממפיקי המיני-סדרה, שעונותיה הקודמות היו גבריות עד מאצ'ואיסטיות, בניגוד לנוכחית, שאותה מובילות נשים. לצידה של פוסטר מככבת המתאגרפת קלי רייס, שאמרה על פוסטר: "לעבוד איתה זה כמו להיות במחנה אימונים עם מייק טייסון בשיאו. היא אלופת העולם, היא המנטורית של כולנו, והיא עושה את זה בנדיבות שלא תיאמן, בלב פתוח ובלי טיפת אגו או שטיקים של דיווה". "אני שמחה להעביר משהו מהידע והניסיון שצברתי לדור החדש", אמרה פוסטר מצידה. היא גם טענה בראיונות שהתפקיד שלה משני לעומת זה של רייס, שהסיפור מובא לכאורה דרך עיניה. ושוב טעתה בגדול. היאהשחקנית הראשית פה, היא הבוס, היא המלכה, ובהופעתה המהפנטת ועוצרת הנשימה מתלכדים לכלל שלמות כל המרכיבים שהפכו אותה לתופעת תרבות נצחית: אינטליגנציה חריפה, עוצמה אדירה מהולה בפגיעות שקופה (זוכרים את האקדח שרעד בידיה בסצנתהשיא של 'שתיקת הכבשים'? הרעידות היו תוספת שלה, ולא הוראת בימוי), עומק רגשי כמעט מבהיל ועיניים כחולות כקרח שמדברות יותר מכל שורת טקסט. "היום אני מאושרת מאי פעם", אמרה ללברן קוקס (שאותה ביימה בפרקים של 'כתום הוא השחור החדש') על השטיח האדום. "אולי זה משהו הורמונלי שבא עם הגיל, אבל פתאום אני מרגישה שפשוט לא אכפת לי, ולוקחת הכול בקלות". ל'גרדיאן' הבריטי אמרה פוסטר: "יש משהו נורא משחרר בלשחק תפקידי משנה, שתומכים בתפקידים הראשיים ולא נושאים בכל האחריות. יש לי חברות טובות בנות 80 פלוס והן מדהימות וכל כך פעילות ותוססות. אני מחכה בסקרנות לראות מה יביאו השנים הבאות, ומביטה לאחור די בסיפוק. היו לי חיים די מעניינים בסך הכול". ושוב היא טעתה. כי החיים שלה היו פאקינג מרתקים!

בשיתוף רו"ח ועו"ד אחמד איאד  לשער השקל מול הדולר יש חשיבות רבה הן למשק והן לציבור, ובמיוחד בכל הנוגע לאינפלציה, למחירי סחורות ושירותים ולמחירי חופשות בחו"ל. חוזק המטבע מעיד, בין היתר, על יציבות המשק והכלכלה. השקל ידע תקופות טובות יותר, כאשר במשך שנים רבות נסחר ברמות נמוכות מול הדולר, עד שבשנת 2021 הגיע שער הדולר לשפל שלא נראה כמותו מתחילת שנת 1996 והתקרב לרמה של 3 שקלים. לאורך שנים ניסה בנק ישראל להוריד את ערכו של השקל מול הדולר ולחזק את הייצוא הישראלי על ידי קניית דולרים, עד שהר הדולרים בבנק ישראל הגיע ל כ-200 מיליארד שקל. במהלך שנת 2023, עם ההודעה על תחילת תהליך הרפורמה במערכת המשפט, הדולר החל להתחזק מול השקל, עד שבחודש אוגוסט זינק שערו ל-3.87 שקלים - שיא של קרוב לשבע שנים. הסיבות לכך כנראה טמונות בתהליכים גלובליים בענף הטכנולוגיה שגרמו להזרמת פחות כסף להייטק הישראלי, כגון הפריצה של הבינה המלאכותית - AI, תחום שבו ישראל אינה מובילה. ואולי גם השיח על הרפורמה והמחאה שפרצה הביאו להגדלת אי הוודאות לגבי המשק הישראלי. ברבעון האחרון של שנת 2023 חלו תנודות רבות בשער השקל מול הדולר. השיא נרשם בחודש אוקטובר שבו נקבע שערו היציג של הדולר על 4.08 שקלים - השער הגבוה ביותר מאז יולי 2012. אולם השקל הצליח להתאושש למרות המלחמה, והגיע בסוף שנת 2023 לרמה של 3.62 שקל מול הדולר, כשהתנודות בשער קיימות עד היום. אין כל ספק שהמשק הישראלי חזק ואיתן, ולמרות מצב המלחמה, העלייה בגירעון והורדת דירוג האשראי על ידי סוכנות מודי'ס, השקל הצליח לשמור על מעמדו. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא החוזק של הכלכלה הישראלית עם הכניסה למלחמה ובעיקר החוב הלאומי הנמוך בנקודה ההיא. מה שמאפשר מרווח ביטחון לספיגת זעזוע כלכלי משמעותי. אלא שלמרבה הצער, הממשלה אינה מטפלת בבעיות הקיימות במשק כמצופה ממנה, ואינה נותנת מענה למצוקת העסקים שנפגעו בשל המלחמה, לענף הבנייה הסובל ממחסור חמור בעובדים ועוד. יתרה מכך, תקציב המדינה לשנת 2024 לא כלל סעיפים מעודדי צמיחה וחשיבה לטווח ארוך; וכן לא כלל קיצוצים מתבקשים כמו סגירת משרדים מיותרים ושינוי סדר עדיפויות שיאפשר אופק חיובי לכלכלת ישראל. סכנת מיתון והאטה למלחמה יש מחירים כלכליים כבדים, אך היא יצרה גם הזדמנות לשינוי המצב הביטחוני לטובה. וזאת יחד עם הזדמנות למינוף כלכלי חיובי דרך שינוי סדרי עדיפויות וטיפול בבעיות שורשיות של הכלכלה כמו: תשתיות, חינוך, משרדים מיותרים יוקר המחיה ושוק הדירות. הממשלה לא השכילה למנף את ההזדמנות ולהסתכל מעל הפוליטיקה הצרה וההרסנית. מדיניות כלכלית זו מדאיגה מאוד ועלולה להשפיע על היציבות ופוטנציאל הצמיחה של כלכלת ישראל. התנודות הרבות בשער השקל הינן אינדיקציה לאי הוודאות הקיימת כרגע. כשחוסר המעש הממשלתי בתכנון לטווח ארוך רק מגביר את הסכנה. הסכנה העיקרית הקיימת היום היא מיתון והאטה בפעילות הכלכלית כולל פגיעה ממשית בענף ההייטק המהווה קטר צמיחה למשק. בעת הזו, על הממשלה לטפל במקצועיות במשברים הכלכליים, מבלי לערב שיקולים פוליטיים. הגידול בגירעון בתקציב המדינה, שהציבור יידרש לשלמו בעתיד, בנוסף ליוקר המחיה המכביד על האזרחים, מחייב מדיניות כלכלית אחראית ונטולת שיקולים פוליטיים. יתרה מזאת, למדנו כי לפילוג בין שבטי החברה הישראלית יש גם מחיר כלכלי כבד, ואילו לשיח מכבד ומאחד בין כל השבטים יש תועלת חברתית וכלכלית. *כותבי המאמר: אחמד איאד, רו"ח, עו"ד, חבר בסגל האקדמי במכללה האקדמית ספיר; מיקי מלול, דיקן הפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן-גוריון

הכתבה בשיתוף רולטיים האביב הגיע ועימו בשורה בזירת שעוני היוקרה עבור מי שמעריכים עיצוב, מכניקה וייצור בר קיימא: שעון Aquis Date החדש מבית מותג השעונים השווייצרי היוקרתי Oris (אוריס), נחת כאן. יונתן וינר, מנהל מותג אוריס מחברת רולטיים, היבואנית הבלעדית של המותג בישראל, מציין כי Aquis Date החדש והאלגנטי מציע מפגש בין ביצועים, סגנון ופונקציונליות. "זהו שעון רב תכליתי מודרני, מסוגנן, אמין וחזק - שמתפקד גם כשעון צלילה וגם כשעון יומיומי עוצמתי", הוא אומר. קצת היסטוריה: אוריס נוסדה על ידי שני שענים מוכשרים בעלי תשוקה לתחום עוד בשנת 1904 וחוגגת 120 שנה להקמתה. מדובר בחברה שווייצרית עצמאית שלא שייכת לקונצרן גדול - המתגאה במורשת עשירה שמשתרעת על פני יותר ממאה שנה, כאמור, ובייצור שעונים מכאניים בלבד, שמשלבים עיצוב מוקפד עם טכנולוגיה חדשנית. כעת היא משיקה את הדור הבא של שעון הדגל שלה - Aquis Date. הטכנולוגיה שלו, מסבירים בחברה, נותרה בעינה - אולם בוצעו בו אי-אלו שינויים אסתטיים. לדברי רולף שטודר, מנכ"ל משותף בחברת אוריס: "Aquis Date התפתח עם הזמן משעון צלילה פונקציונלי למשהו הקרוב יותר לתכשיט, שמתאים לכל רגע בחיים. בכל פעם שאנחנו עובדים מחדש על העיצוב, המטרה שלנו היא לשדרג אותו. כלומר לבחון כל פרט ולשפר אותו בכל היבט. אז כן, השעון עדיין צריך להיות קריא ועוצמתי, אבל הוא גם נדרש להיות אלגנטי. כדי להשיג זאת, בחרנו להדגיש פרטים מסויימים בו ולכלול אפשרויות רבות יותר". ועכשיו לעיצוב השינוי בדגם החדש מתחיל בגוף השעון ובפרופיל החזותי החדש של ה-Aquis Date - המשולשים (lugs) וההגנה על כתר השעון (crown protection) עוצבו מחדש; הרצועה המתכתית של השעון העשויה משלוש חוליות, פותחה מחדש כך שהחולייה המרכזית רחבה יותר והצורה הכללית מסוגננת יותר. כתוצאה מכך, ה-Aquis Date מציע איזון אסתטי וארגונומי מוקפד ונוח. טבעת השעון (מסגרת השעון - ק.ד) המסתובבת לכיוון אחד ולוחית הטבעת העמידה שעשויה מסגסוגת קרמית - עברו מתיחת פנים עדינה. כמו כן, בדגמים האחרונים לוח השעון מעוטר בשנתות חדשות ומלוטשות, כשגם מחוגי השעון עברו מתיחת פנים. מערכת האבזם מאפשרת לבצע התאמה לפרק כף היד ללא הסרת השעון, מדובר בפטנט רשום של אוריס. תהליך השדרוג נמשך גם מתחת ללוח השעון: כל שעוני Aquis מהדור החדש מתהדרים בתצוגת תאריך, שצבע הרקע שלה תואם לצבע לוח השעון, כשהמחוגים בניגודיות גבוהה. הדגם החדש מגיע עם שני מנגנונים לבחירה: מנגנון Calibre 400 היוקרתי יותר שמיוצר על ידי החברה, או מנגנון אוטומטי Swiss Made המוצע במחיר נגיש יותר. אורזים מחדש קולקציית ה-Aquis Date החדשה כוללת ארבעה דגמים הנושאים את השם. "Upcycle" היא למעשה, ממשיכתה של קולקציית הקפסולה של אוריס ולה תכונה ייחודית: לוחות שעון עשויים מפלסטיק PET ממוחזר. מדובר בצעד נוסף בתוכנית "Change for the Better" של אוריס, שכוללת חזון לצמצום פליטות פחמן, פרויקטים קהילתיים ושותפויות עם ארגונים שחולקים את החזון המשותף לשינוי והגברת הקיימות. בדוח הקיימות הראשון של החברה לשנת 2022, התחייבה אוריס להפחית את סך פליטות הפחמן שלה ב-10% לשנה - למשך שלוש שנים, ואימצה את 17 יעדי הפיתוח בר-קיימא של האו"ם. צעד מרכזי בכך הוא השינוי באריזות המוצר של החברה. כשאוריס הוכרה כחברה ניטרלית מבחינת פליטות פחמן על ידי פירמת הייעוץ הסביבתי ClimatePartner בשנת 2021, היא זיהתה  את אריזות המוצר כתחום שבו תוכל לבצע שיפורים משמעותיים לטובת צמצום טביעת הרגל הסביבתית שלה. וכך קופסאות השעונים הפכו אקולוגיות ומיוצרות באופן מלא מקרטון ונייר, כאשר יותר ממחציתן ממוחזרות והשאר מגיע ממקורות בעלי תו תקן - FSC המוכר על ידי ארגונים סביבתיים וחברתיים ברחבי העולם. בדרך זו החברה הצליחה להפחית שימוש בחומרים הקשורים לפלסטיק ביותר מ-1.5 טון בשנה בהשוואה לאריזות הקודמות בהן השתמשה. עיצוב הקופסה באופן מודולרי וחכם מאפשר להפחית משקל ולצמצם את משטח המטען. לדברי שטודר: "בכל תעשיית השעונים, אריזות הן אחד מהגורמים המשפיעים ביותר על הסביבה, למעשה יותר מכל פעילות אחרת. קופסאות שעונים הן לרוב כבדות ותופסות מקום רב במטוסים בעת שינוע וכן בבתים ברחבי העולם. כל זאת מבלי שיש להן תפקיד שימושי. אנשים רבים פשוט זורקים אותן בסופו של דבר. זהו פשוט בזבוז משווע."האריזה החדשה שלנו עשויה מחומרים ברי-קיימא, ניתנת למחזור מלא ומתקפלת בצורהשטוחה לצמצום נפח המטען. היא תוביל להפחתה של למעלה מ-50% בפליטות בהשוואה לאריזה הקודמת. בנוסף, אנשים אוהבים את הייחוד שבאירוניה - אריזה של מוצרי יוקרה, שלמעשה נוצרת מאשפה ממוחזרת". וינר סבור כי ה-Aquis Date החדש יעורר עניין רב בקרב חובבי השעונים האמיתיים - "מדובר בשעון טכני וספורטיבי למי שמעריכים מוצרי יוקרה איכותיים ובעלי ביצועים גבוהים". שטודר מסכם ואומר כי "Aquis היא סדרת הליבה שלנו ושעון רב המכר שלנו; זאת מאחר והוא מתאים למגוון רחב של טעמים ורגעים בחיים. אנחנו נמשיך לייצר שעונים שגורמים לאנשים לחייך ומחברים ביניהם". *את שעון Aquis Date החדש ניתן להשיג בסניפי רשת "impress" ובחנויות נבחרות ברחבי הארץ.

עיצוב חללי רפואה ובריאות מקפל בתוכו אתגר כפול, ואל משוכת העיצוב הכללית מצטרפת משוכת האינטימיות והרגישות שצריך לצלוח ולהעניק למשתמש תחושה ביתית מוגנת. בבית החולים שיבא נפתחה זה מכבר מרפאת Longevity (אריכות ימים), מרכז שאותו הגתה, מובילה ומנהלת פרופסור ציפי שטראוס. זו המרפאה הראשונה בעולם הפועלת בבית חולים ציבורי, וערכית היא נגיב שה לכלל האוכלוסייה לטובת איכות חיים ארוכה וטובה ועם זאת מבוססת על מחקר מדעי ומובילה את רפואת העתיד החדשנית. על העיצוב הופקד סטודיו טלי גוטהילף, מעצבת עם רקורד של 30 שנה, שבתחילת דרכה עסקה בעיקר בשוק הפרטי. באמצע הקריירה חשה שהיא יכולה לעבוד בסקיילים גדולים ורחבים והתמקצעה במגזר הציב בורי-מסחרי. היום מתמקדת גוטהילף עם צוות הסטודיו בעיצוב פנים מסחרי עבור חברות היי טק, מרפאות ומשרדים וחברות בנייה המקדמות שטחי ציבור. "בית מעסיק משפחה עם מספר אנשים מצומצם, ובשטחים ציבוריים מדוברבמסה. במשך שנים עשיתי גם וגם וכשמצאתי את עצמי בצומת בחרתי רק בנתיב אחד". כולנו פוקדים מתקני רפואה ובריאות כאלה ואחרים, מרפאות, קופת חולים, מכונים או בתי חולים, אך האם אנחנו מתעכבים על העיצוב? בוחנים אם החלל נעים לנו, משדר נוחות ותחושה לא מאיימת? ואיך פלטת הגוונים משב פיעה עלינו ברמה הרגשית - מרגיעה או מטלטלת? "האתגר המקצועי הגדול הוא בעיקר בעיצוב בריאות", טוענת גוטהילף, "כי הוא משפיע על חיים של הרבה מאוד אנשים אם ברפרטואר של הפונקציות ואם ברפרטואר של רגשות רחבים יותר". במשך שנה הייתה מושקעת בפרויקט השאפתני בבית החולים, ולדבריה כלל לא מובן מאליו שבשיבא הרימו את הכפפה והכניסו את המרכזאל בין כתליו הציבוריים. מהי מרפאת ה-Longevity?"מרכז אשר מבצע מחקר ומעקב רפואי בריאותי לאורך שנים. משתתפי המחקר מגיעים פעם בשנה להערכה מלאה, עושים להם בדיקות שונות ובוחנים כל מיני מדדים ופרמטרים שיכולים להעיד על פוטנציאל לבריאות ואריכות ימים. בגדול, ולמרות שבסוף כולנו נמות, המטרה היא שנמות בריאים. על סמך המחקר והבדיקות, מבקשים החוקרים לעלות מצד אחד על המדדים השונים של כל נבדק באופן מהיר, ואם יש ממצא צריך לטפל או להמליץ על טיפול כמה שיותר מוקדם. הטיפול והמעקב כולל ההנחיות אמורים לאפשר חיים בריאים לאורך זמן". היה רעיון עיצובי מרכזי?"המרכז בנוי פיזית מתחנות בדיקה של רופאים שונים ובמגוון תחומים, והנבדק עושה טיול במרחב ועובר במהלכם מתחנה לתחנה. מקור ההשראה היה קפסולת זמן, כי זמן הוא פקטור רציני במקום וממנו שאבתי את הצורניות שנבנתה בכמה אופנים. מרכז החלל בנוי משתי קפסולות שיש ביניהן תנועה מעגלית מימין לשמאל או ההפך. אחת מהן משמשת כקבלה ומשני הצדדים שדרות חדרים שהמעברים ביניהם מעוגלים. דבר נוסף שנגזר מהזמן זו החזרתיות שיש בו, כמו שעונות השנה חוזרות כל שנה, לקחתי כל מיני אלמנטים ושכפלתי אותם, כמו למשל עמודי עץ שחוזרים במקצב קבוע בחלל ושכבת מתכת שמייצגת קצב, חוזרת על עצמה ועומדת בהגדרת החלל. בנוסף ניסינו ליצור מקום שהוא פחות בית חולים ושואב יותר מעולמות הספא ומועדוני בריאות וולנס, שיסיט את תשומת הלב דווקא לכיוון הלייף סטייל, כי הנושא הוא אריכות חיים, וזאת דרך שימוש בפלטת צבעים חמה ובהירה עם טקסטורה. בחרנו בצבעים רכים של חול עם טקסטורה גרעינית, בדגש על שימוש בחומרים טבעיים. אלמנט מיוחד נמצא מעל קפסולת הכניסה - על תקרה חצי מעוגלת גדולה ומוארת יש מעין שמש, כהשראה מעולם הטבע, כי כולנו מסתובבים סביב השמש וזה אלמנט עיצובי חזק מאוד".   להשפיע על תחושת החיים גודלו של המרכז פחות מ-500 מטרים רבועים וצורתו מעוגלת. "שתי הקפסולות האליפטיות נמצאות במרכז החלל, הקירות בחדרים מעוגלים ומעניקים צורות רכות, אין חדוּת, אין פינות ויש שימוש גם בצמחייה. הכנסנו נקודות ירוקות ואבזור ונוצרה אווירה נעימה ונוחה המשדרת ביתיות, וזה לא מובן מאליו, בטח שלא בבית חולים". גם בחדרי הרופאים הייתה התערבות עיצובית. "הייתה החלטה שלא יהיו חדרי רופאים סטנדרטיים, אלא תהיה ישיבה סביב שולחן עגול, שידברו ביחד כמו ריאיון לא פורמלי באווירה יותר חמה. האסטרטגיה הייתה ליצור אווירה רגועה ולא מלחיצה כי מדובר במדדים של בדיקות שונות, כמו קוגניציה, תנועתיות, שיניים, דם, לחץ דם וכדומה. הנבדקים ממלאים בהתחלה שאלון ולצורך זה יש כמה פינות הסבה עם אוכל, מיצים ופינת קפה, כדי שיהיהיותר נינוח וירגישו בבית". האם התחום הרפואי שונה ובעל דרישות מיוחדות בעיצוב?"לגמרי. מבחינתי עיצוב בריאות הוא הכי אינטימי שמעצב יכול לעשות אחרי בית פרטי, כי פוגשים את האנשים במקום חשוף מאוד, וכשמעצבים מרפאות או חדרי אשפוז זה מקום פגיע, קצת פולשני. בבית החדר הכי אינטימי הוא האמבטיה ובמבנים שעוסקים בבריאות פוגשים אדם במצב הכי 'עירום' שיכול להיות, ובעיניי עיצוב פנים זה משהו שמציף ויש לו תפקיד מרכזי לתת תחושה טובה והוא גם משפיע על הבריאות. יש מחקרים שמראים איך עיצוב פנים ו'ביופיליה' (אהבת החיים או מערכות חיים) משפיעים על בריאות של מאושפזים, שזה תחום מרתק ושונה לגמרי. לא חשוב לעשות רק מקום יפה או נוח אלא מקום שמשפיע על רמת הריפוי ומהירות הריפוי, על תחושת הנינוחות של האדם בחלל ונוגע בנימים הכי אישיים. זו תורה שלמה ובעיניי זה המקום הכי מאתגר ומעניין למעצבפנים". גוטהילף מוסיפה שיש בעיצוב בריאות גם מגבלות, ולכן עיצוב בית חולים הוא אתגר גדול בשל המנגנונים המורכבים. "קשה ליצור משהו מיוחד ששובר סטיגמות בגלל רגולציה, חוקים וסטנדרטים שצריך לעמוד בהם. בדרך כלל בתי החולים רוצים עיצוב מסורתי, וקשהלפרוץ זאת. הם אינם חדשניים בתפיסתם ושואפים ליותר סולידי מהמוכר, אבל בשיבא החליטו אחרת. בבתי חולים יש גם אלמנטים טכניים שאין במקומות אחרים, כמו מחלקת חומרים וזיהומים שצריך לעבור ויש מערכת קבלת החלטות גדולה יותר שהעיצוב הוא אחדמהן. מעצב צריך להיות מאוד גמיש אך נחרץ לקדם את האג'נדה שלו, וגם מקצועי כדי להבין את התחום, לשחות בין הטיפות של כל בעלי המקצוע מסביב, לעבוד בצוות ולדעת להביא את הצוות לעזור לך לממש את החזון". זה דורש יותר יצירתיות?"בהחלט, צריך לחשוב מחוץ לקופסה בשני ערוצים: הפרקטי והאסתטי, ולמצוא פתרונות כי לא תמיד זה הולך ביחד ולעתים הפתרונות הם של אילוצים. המטרה היא שאדם שמגיע למקום לא יראה את האילוצים, זה מאחורי הקלעים, ולכן נדרשת פה היצירתיות". מי מגיע למרכז?"כרגע זה בשלב של חקר וללא תשלום ומגיעים מתנדבים מעל גיל 50 המצטרפים למאגר ונבדקים. לכל קבוצת גיל יש מכסת נבדקים במעקב שיוצרים את בסיס הנתונים. יש כבר מסקנות והמלצות וגם עולים על בעיות קוגניציה, עוקבים אחרי ההתפתחות ואם יש שינוי יודעים לטפל או להפנות הלאה". אם כן, לעיצוב יש תפקיד גדול?"גם לתכנון וגם לעיצוב. הלכנו על מוטיב של זרימה. על המהלך של המטופל במרכז עבדנו כחצי שנה. הם הביאו את הצד הרפואי ואני את העיצובי ולמעשה גיששנו באפלה כי היינו צריכים להמציא את תרשים הזרימה והמהלך של מי הולך, לאן ומתי, וכל זאת בחלל מוגדר בגודל, בנפח, בחלונות ובתקציב. לכן הפרויקט עבר כמה גלגולים עד לעיצובהסופי ועד לזרימה של היום, ובסך הכול כולם מרוצים מהתוצאה". למדתם ממרכזים פרטיים בעולם?"לא היה לנו למה להשוות. יש מרכז פרטי אחד שציפי ביקרה בו, למדה ושלחה תמונות וזה נתן השראה, אבל במרכז פרטי מעצם היותו, יש השקעה כספית ובשיבא עשינו כל מה שיכולנו בתקציב יחסית מוגבל". ומה היווה מקור השראה?"לקחתי את נושא הספא כדי לתת אווירה מרגיעה ונינוחה. מבחינת הצבע השולט הלכנו על חול בהיר, הריפודים והטקסטיל בגווני חמרה, חום אדמה ובז'. רצינו שיהיה ניטרלי ויותר טבעי מתוך מחשבה שזה יוצר שקט סביבתי שהרבה אנשים ירגישו בנוח בתוך זהגם אם לא מדובר בבית פרטי. יש שילוב של הירוק בצמחייה וקצת אקססוריז שיוצר משהו טבעי". כדי שייכנס גם אור טבעי, הוסיפו מחיצות זכוכית המחדירות אור טבעי למסדרונות. גם בחדרים הזגוגיות ממלאות את הקיר מרצפה עד תקרה ויש בזכוכיות פסים במקצב שחוזר על עצמו. איך מגיב הציבור?"אנשים מופתעים מהחלל במרחב ציבורי, הוא נפתח כפיילוט להרצה בדצמבר ומחודש מרץ החל המחקר והוא מעורר התפעלות".

הכתבה בשיתוף נאטורפיל כולנו מזיעים. הזעה היא מצב חיוני לשמירה על גופנו - כשהחום עולה הגוף שלנו מקרר את עצמו באמצעות הפרשת זיעה מאלפי בלוטות הזיעה הנמצאות בשכבת העור שלנו, ונשלטות על ידי מערכת העצבים המרכזית. בנוסף לוויסות הטמפרטורה, הזיעה מסייעת לנו לשמור על מאזן המלחים בגוף. אלא שישנם אנשים הסובלים מתופעה של הזעת יתר, המזיעים מעל לממוצע - ונאלצים להתמודד עם מצב זה. "הזעת יתר זו פעילות יתרה של מערכת העצבים המרכזית, שגורמת לכך שהגוף מפריש זיעה ביחס לא פרופורציונלי לטמפרטורה שבחוץ או לפעילות גופנית. כלומר, גם במהלך החורף וגם בחדר ממוזג, ישנה הפרשה מוגברת של זיעה", אומר ד"ר ליאור סבן, רופא ומנהל תחום הטיפול בהזעת יתר ברשת הרפואה האסתטית, נאטורפיל. הוא מסביר כי "בלוטות הזיעה שקשורות להזעת יתר נקראות בלוטות אקריניות, והן נמצאות בריכוז גבוה בבית השחי, בפנים, בכפות הידיים, בכפות הרגליים ובחזה. בכל אחד מהאזורים האלו יכולה להיות הזעת יתר, כשעיקר התלונות השכיחות הן על הזעת יתר בבית השחי. הסיבות להזעת יתר רבות ומגוונות והתופעה עלולה לנבוע כתוצאה מכשל גנטי, שימוש בתרופות נוירולוגיות, שינויים הורמונליים, השמנת יתר, אכילת מטוגנים ומתוקים, לחץ וחרדה ועוד". לדברי ד"ר סבן, הזעת יתר עלולה לפגוע מאוד באיכות החיים: "אנשים עם הזעת יתר בבית השחי עשויים להימנע מלבישת חולצות צבעוניות שמבליטות את כתמי הזיעה. הם אף נאלצים להחליף חולצות כמה פעמים ביום בעקבות ההזעה. לאורך היום מלווה אותם תחושת מבוכה ובושה כשהם נפגשים עם אנשים בשל ההזעה והריח, ולכן פעמים רבות הם מעדיפים להימנע מהגעה לראיונות עבודה, מפגישות עסקיות ומיציאה לדייטים".מתוך הרצון לתת מענה לאנשים הסובלים מהזעת יתר בבית השחי, חברת נאטורפיל מציעה טיפול במכשיר הנקרא Mira Dry (מירה דריי) "הטיפול מתבצע על ידי מכשיר לא פולשני שעובד על גלי מיקרו (אלקטרו מגנטיים). הגלים נעים במהירות, נעצרים בבלוטות השומן ומתסיסים את בלוטות הזיעה ובלוטות הריח תוך כדי צינון של האזור. האנרגיה שנוצרת פוגעת אך ורק בבלוטות הזיעה ולא בתאי השריר או הלימפה. לרוב לאחר שניטיפולים בלבד מופסקת ההזעה והפרשת הריח מבית השחי. הטיפול כולו מתבצע רק על ידי רופא, נעשה עם אלחוש מקומי ואינו כרוך בכאב רב". מסביר ד"ר סבן. הוא מוסיף כי "מכשיר מירה דריי מאושר לשימוש על ידי משרד הבריאות האמריקאי FDA, משרד הבריאות האירופאי CE, ומשרד הבריאות הישראלי. הוא מיועד לנשים וגברים מגיל 17 ומתאים גם לאנשים שאינם סובלים מהזעת יתר, אך מעוניינים להפסיק הזעה וריח - כדי לשפר את איכות החיים". "זמן החלמה קצר" תחום הטיפולים בהזעת יתר כולל מגוון פתרונות, כשלצד מכשיר מירה דריי שמציעה נאטורפיל, ניתן למצוא גם טיפול באמצעות בוטוקס או ניתוח סימפטקטומיה. עם זאת, לדברי ד"ר סבן, הטיפול בהזעת יתר באמצעות מכשיר מירה דריי, כולל כמה יתרונות על פני טיפולים אחרים: "הטיפול במירה דריי הוא לאורך זמן וגם הפסקת הזיעה והריח, וזאת בניגוד לבוטוקס הדורש חזרה על הטיפול כל חצי שנה". יתרון נוסף של המירה דריי לפי ד"ר סבן נעוץ בעובדה ש"המכשיר מטפל לא רק בהזעה, אלא, כאמור, גם בריח, בניגוד לניתוח. בנוסף, בהשוואה לתקופת ההחלמה הארוכה מניתוח הכרוך בתפרים, זמן ההחלמה במירה דריי הוא קצר - במשך 24-48 שעות יכול להופיע כאב מקומי שניתן לטפל בו בעזרת כדורים לשיכוך כאבים ללא מרשם. בשבוע הראשון לאחר הטיפול יש להימנע מפעילות גופנית, מכניסה לבריכות, סאונה וג'קוזי ולאחר שבוע ניתן לחזור לשגרה מלאה". ד"ר סבן מספר כי אלפי מטופלים כבר עברו את הטיפול ומרוצים מהתוצאה: "לאחר הטיפול אנחנו עוקבים אחר המטופלים ובודקים אתההחלמה של האזור. יש מטופלים שמחלקים את החיים שלהם ל-לפני ואחרי הטיפול. הם יכולים סוף סוף להרגיש בנוח במחיצת אנשים, הביטחון עצמי שלהם התחזק ואיכות החיים שלהם השתפרה ללא היכר. בעיני זהו טיפול משנה חיים". הטיפול מבוצע בשני שלבים, יש צורך להמתין מספר חודשים בין הטיפול הראשון לטיפול השני. הטיפול מוכר כמחליף ניתוח וניתן לקבל החזר מחברות הביטוח. *רשת נאטורפיל בעלת 25 סניפים הפזורים ברחבי הארץ, הממוקמים במיקומים נגישים ונוחים להגעה.**המידע בכתבה אינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה, ואין בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר. פרסום זה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת.

קניידלך על שלושה דברים הקניידלך עומדים: קמח מצה, ביצים ושומן. בלעדיהם הקסם לא יעבוד: קמח מצה - מוצר שקונים והוא לא תמיד אחיד בעובי הטחינה, לכן גלו ערנות והתאימו את כמות הנוזלים הנדרשת; ביצים - יש כאלה שמפרידים ומקציפים את החלבונים ליצירת אווריריות. אני הפסקתי עם זה ; שומן - זה יכול להיות שמן או שומן אווז מומס. אבל לשומן יש תפקיד חשוב, אל תוותרו. כמה טיפים חשובים מנוחה - חייבים לתת לתערובת לשבת קצת, כדי שהחומרים יתגבשו והבלילה תסמיך. מרקם - נדמה לכם שהבלילה סמיכה? הוסיפו נוזלים, דלילה מדי? הוסיפו קמח מצה,בקיצור, שפרו תוך כדי תנועה.צורה - רוצים שהקניידלך יהיו עגולים ומושלמים? עובדים עם תערובת שקוררה היטב, מעצבים לכדורים, מקררים אותם שעה ורק אז מבשלים. אחרי הבישול מקפידים לקררבכלי גדול ושטוח.בישול - במי מלח רותחים או במרק עצמו - שזה הכי טעים. אבל שימו לב, יש לזה מחיר:המרק יאבד את הצלילות שלו ומה שיישאר ליום המוחרת, עלול להחמיץ את המרק.תיבול - מלח ופלפל, כך במקור אבל אתם מוזמנים להוסיף לתערובת מחית של ירקות, תבלינים יבשים, בצל מגורר דק, שום כתוש ועשבי תיבול קצוצים. חומרים ל-20 כדורים2 ביצים (אם תרצו, מופרדות - חלבונים מוקצפים)1 כפית מלח1/2 כפית פלפל שחור4 כפות שומן (אווז, עוף או שמן רגיל)3/4 כוס מרק חם1 כוס קמח מצהקורט אבקת אפייה (לא חובה) תוספות אפשריותחופן עשבי תיבול קצוצים, דגש על שמיר, פפריקה, כמון וכורכום, גזר או חתיכה של דלעת מבושלים מהמרק, מעוכים או חופן עוף טחון הכנה1. מערבבים בקערה קמח מצה, מלח ופלפל (ועוד תבלינים אם רוצים). מוסיפים מרק חם ואת השומן ומערבבים יחד עד שהתערובת מתאחדת. מוסיפים ביצה אחת ומערבבים בכף עץ וכשהיא נבלעת מוסיפים גם את השנייה. אם אין ביצים משתמשים בעוף טחון.2. מעבירים למקרר לשעה-שעתיים ואפשר יותר. זה חשוב!3. משמנים את הידיים ויוצרים כדורי פינג-פונג קטנים ואחידים. אם חשוב לכם שיהיו עגולים ויפים, מניחים במגש ומעבירים למקרר למשך שעה.4. מביאים לרתיחה סיר גדול עם מי מלח - כמו לבישול פסטה. ה'מהדרין' מבשלים במרק (קחו בחשבון שזה מעכיר אותו) או מוסיפים למי הבישול אבקת מרק עוף.5. מבשלים את הקניידלך בשלושה סבבים, עשר עד 12 דקות באש בינונית-נמוכה, כדי שהבעבוע לא יפורר אותם, ומוציאים בכף מחוררת לכלי שטוח לצינון.6. לפני ההגשה מחממים במרק שבו מגישים אותם. בורמוליקוס הכי פשוט והכי טעים. שימו לב, חשוב לתבל את התערובת במלח ופלפל גם אם אתם הולכים על גרסה מתוקה, אחרת הבורמוליקוס מתקבלים תפלים. מעט פלפל הוא שוס גם במתוק. חומרים ל-8 מנות8 מצות5 ביציםמלח ופלפל שחור טחון טריחמאה ו/או שמן לטיגון לסירופ (לא חובה)1 כוס סוכר1 כוס מים1 כפית מיץ לימון הכנה1. שוברים את המצות לתוך קערה, משרים במים עד שהן מתרככות, מסננים עודפי נוזלים וסוחטים.2. מוסיפים ביצים, מלח ופלפל ומערבבים היטב. מניחים לתערובת לעמוד עשר דקות.3. מחממים מחבת טפלון עם שמן (או חמאה ושמן, במיוחד למתוקים) ומטגנים לביבות קטנות מהתערובת, שתי דקות מכל צד עד להזהבה. מוציאים לנייר סופג. לגרסה המלוחה:מגישים עם גבינות, סלט טונה וירקות חתוכים. לגרסה המתוקה א:טובלים את הבורמוליקוס בסירופ, שמכינים על ידי בישול של כוס מים וכוס סוכר, חמש דקות או עד להסמכה. מוסיפים כמה טיפות של מיץ לימון סחוט טרי ומכבים את האש. לגרסה המתוקה ב:מגישים עם ריבה, סילאן, דבש, רוטב שוקולד או בציפוי של סוכר וקינמון. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

המילה חירות, היכולת של אדם או חברה לפעול באופן עצמאי לפי רצונו, מופיעה לראשונה במשנה, כך מספר ד"ר רוביק רוזנטל, לשונאי, עורך וסופר. "בתנ"ך מופיע צירוף אחר באותו שורש: 'בן חורים' (וכפי שכתוב בהגדה בארמית 'בן חורין'): 'אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים' (קהלת י, י"ז). משמעות 'בן חורין' היא 'אציל', והשימוש בה מעיד כי בעולם הקדום האציל, בעל נכסים ובעל רכוש, נחשב לאדם חופשי. האדם הכפוף לבן החורין הוא העבד, הוא שעושה את העבודה ובן החורין משוחרר ממנה בזכות עושרו וכוחו. המילה 'חירות' והקשר בין חירות לעבדות חוזרים הרבה גם בעברית החדשה. אחד העם, לדוגמה, קרא לאחד מהמאמרים המפורסמים שלו 'עבדות בתוך חירות', כשהכוונההיא שגם אם נדמה לנו שאנחנו חופשיים, אנחנו שמים על עצמנו כל כך הרבה מגבלות, שאנחנו מוציאים את העוקץ מהחופש שלכאורה יש לנו. שורש המילה 'חירות' הוא חר"ר, וממנו נוצר גם שורש תנייני 'שחר"ר', (האותיות שי"ן ותי"ו מרבות להתחלף בין שפות, ובערבית אנחנו מכירים את המילה 'תחריר', מ'כיכר תחריר' שבקהיר, כלומר כיכר השחרור). השי"ן הזו היא מעין תעלול של העברית, די נפוץ, ואפשר לקרוא לה 'שי"ן הגרימה'. ואם דיברנו על זוג הצירופים 'בן חורין' ו'עבד' כך יש לנו זוג חדש: 'שחרור' ו'שעבוד', שתי מילים אלו הופיעו לראשונה במשנה, ובסדר פסח אנחנו קוראים 'משעבוד לחירות'". מנין השם 'חג החירות'?"לפסח יש ארבעה שמות: חג המצות, חג הפסח, חג האביב וחג החירות. 'חג המצות' הוא השם התנ"כי והוא מופיע פעמים רבות בתנ"ך. חג הפסח מופיע גם כן בתנ"ך אבל פעמים ספורות. השם 'חג האביב' מופיע בספרות רבנית מאוחרת מאוד, סביב המאה ה-19. דווקא 'חג החירות' הוא מושג מהעברית החדשה, אבל הוא נשען על הגאונים ועל סדר פסח המקורי, שעוצב על ידי רבי עמרם גאון. הגאונים היו בני המאה התשיעית לספירה שנדרשו ליצור טקסטים משותפים לחגים. הטקסטים נשענו על המקורות - על התנ"ך, המשנה והתלמוד. כך מתוך מסכת פסחים כתוב בהגדה: 'לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס, למי שעשה לאבותינו ולנו את כלהנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחרות' ומתוך קידוש לרגלים נקרא בערב פסח: 'את יום חג המצות הזה, זמן חירותנו'". מה בין חירות לחופש?"חירות וחופש הן מילים נרדפות, אלא שהשימוש ב'חופש' נפוץ יותר. מצד אחד היא משמשת ברמה הגבוהה יותר כמקבילה ל'חירות', ולפעמים הן מתחלפות ביניהן, כמו'חירות הדיבור' לעומת 'חופש הדיבור', אך היא משמשת אותנו גם ביום-יום באופן נרחב יותר מ'חירות', ובשימוש היום-יומי שלה לא נוכל להחליפה ב'חירות', למשל לא נאמר שהילדים יוצאים בקיץ לחירות הגדולה אלא לחופש הגדול. פסח הוא חג החירות אבל חופשת פסח זה סיפור אחר. 'חופש' כמעט ולא מופיעה בתנ"ך, לעומתה מילה נרדפת אחרת שכן מופיעה כמה פעמים בתנ"ך היא המילה 'דרור'. פעם אחת רלוונטית מאוד לימינו היא הופעתה בספר ישעיהו: 'לִקְראֹ לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר'". חירות חוזרת הרבה גם בהקשרים אידיאולוגים, כמו בסיסמת המהפכה הצרפתית 'חירות, שוויון ואחווה'. מה תפקידה במקומות האלו?"המילה 'חופש' מופיעה גם כן במשמעות אידיאולוגית, בעיקר משפטית, כמו 'חופש מצפון' או 'חופש דיבור' ו'חופש מדת', אבל כשמגיעים לשאלות היסוד בחופש, הבחירה בעברית של קברניטי העברית היא שלמילה חירות יש מעמד מכובד יותר. כשרוצים לתת ביטוי לאיזשהו רעיון יסודי, הבחירה תהיה במילה 'חירות', ולכן העקרונות של המהפכה הצרפתית: Liberté, égalité, fraternité תורגמו ל'חירות, שוויון ואחווה'. ב-1982 נקבע בישראל חוק 'כבוד האדם וחירותו', שקובע כי כל אדם זכאי לחופש ולכבוד בלי שום תנאים. הרבה קודם נולדה תנועת החירות, שלה קדמה תנועת הלח"י: לוחמי חירות ישראל. כיום היא נראית כבחירה מעניינת לאור העובדה שדווקא מי שמזוהה היום עם רעיונות חירות האדם ושוויון או נגד הכיבוש, משתייך לאידיאולוגיה של המחנה השני, אלא שבימים ההם, החירות אומצה על ידי המחתרות על רקע המאבק להקמת המדינה ולכן ראו ב'חירות' ערך מרכזי".

"באופן תרבותי או חברתי הרבה יותר קל לנו להכיל רגשות כמו חרדה, פחד או עצב כרגש טבעי ונורמטיבי, ולכן חשוב קודם כל לומר שגם כעס הוא רגש בסיסי", אומרת ד"ר רעות נעים, פסיכולוגית קלינית מומחית, חוקרת בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב. במעבדה שבראשה ד"ר נעים, שמחקריה עוסקים בעיקר בכעס ואגרסיות בילדים ובני נוער, מבקשים לבחון מה עומד בבסיס הכעס ומשם לפתח שיטות אפקטיביות לניהולו. אם כעס הוא רגש, עד כמה אנחנו באמת יכולים 'לשלוט' בכעס שלנו או לנהל אותו?"כעס, כאמור, הוא תחושה טבעית ונורמלית, שבהרבה מובנים היא פונקציונלית ולכן גם בפרוטוקולים ובהתערבויות שאנחנו מפתחים במעבדה להתמודדות עם כעס קיצוני, לא נדרוש שלא להרגיש כעס, זה לא מעשי, ולפעמים זה גם ממש חיוני לחוש כעס. המטרה היא למנוע את המעגל השלילי שבו הכעס מזיק, כשהוא כרוני ואינטנסיבי עד שמפריע בחיים, פוגע חברתית, אקדמית, מול המשפחה, וכמובן כשמוביל להתנהגות אגרסיבית כלפי אחרים או הסביבה. אבל אנחנו לא רוצים לבטל כעס וגם אי אפשר.כן נתמקד בלווסת במידה מסוימת את העוצמות של הכעס, לפתח מיומנויות ויסות, ולמנוע את ההשלכות השליליות שלו, כי אנחנו יודעים שלאורך זמן חוויה של כעס, שמובילה גם לאגרסיות, מגבירה עוררות פיזיולוגית, פוגעת בתפקוד בתחומי חיים וקשורה ללחץ מוגבר ולחוויה כללית של החיים דרך מחשבות שליליות יותר ועוינות יותר כלפי הסביבה". אם ככה, כעס, כרגש טבעי, משרת אותנו?"לכעס יש ספקטרום של ביטויים, מביטויים של תסכול או רגזנות ועד לזעם ולהתנהגות אגרסיבית. לכעס יש מטרות אבולוציוניות, וכמו אצל בני אדם גם בטבע הוא עשוי לשרת מטרה הישרדותית סביב משאבים או כוחות. אצל חיות ומינים שונים, כעס ואגרסיה יכולים לבטא סוג של ההגנה על טריטוריה, מתקפה או משא ומתן סביב כוח או היררכיה. אצל בני אדם, בהיבט הנורמטיבי - הכעס משרת אותנו בצורה אדפטיבית, כדי לבטא תחושות או לעזור לנו להיות ערניים ולהיערך לסיטואציות בנסיבות מסוימות. כעס הוא גם רגש מוטיבציוני, שמוציא אותנו לפעולה ומעודד אותנו לתקשר משהו החוצה. יש לכעס גם היבט פיזיולוגי, הוא קשור לאדרנלין ולהורמונים אחרים בגוף והוא מערב הרבה פעמים דופק מהיר, עלייה בלחץ דם ובאופן כללי עוררות פיזיולוגית מוגברת. כשכעס הוא ממושך או חריף ומתחיל להיות מקושר להתנהגות שהיא מזיקה או מסוכנת ואלימה, הוא הופך לבעייתי, עם השלכות על תפקוד ועל רווחה פסיכולוגית. במצב החריף או הכרוני של כעס, אנשים יכולים לקחת יותר סיכון או להרגיש שהתנהגות מסוכנת היא פחות מסוכנת עבורם, ויכולה להיות לזה השפעה מורכבת יותר". מה מפריד בין כעס נורמטיבי לפתולוגי?"אנשים שחווים כעס פתולוגי, נוטים למה שלפעמים נקרא 'פתיל קצר'. מלכתילה סף התסכול והכעס שלהם נמוך, וכשהכעס עולה הוא נמשך לאורך זמן ויהיה להם קשה לצאת ממנו, ולרוב הוא קשור באיזושהי התנהגות אגרסיבית ומזיקה. אפשר לפרק את זה לכמה ממדים: ממד אחד הוא ממד המותאמות. הרבה פעמים נתייחס לכעס כרגש תגובתי או מטרתי, שהיה לו איזשהו גורם מניע או סיטואציה שהפעילו אותו או שהוא משרת מטרה. מדד המותאמות משמעותו כמה תגובת הכעס מותאמת לסיטואציה, עד כמה אותו גורם מניע, חיצוני או פנימי, משהו שקרה לי, משהו שעשו לי או איזושהי חוויה חיצונית, הוא כזה שרוב האנשים היו מגיבים אליו בכעס. ממד אחר הוא האינטנסיביות והמשך של הכעס. עד כמה התגובה היא עוצמתית, עד כמה היא ממושכת ובהמשך לכך גם עד כמה היכולת להירגע ולחזור לנקודת המוצא היא קשה יותר, כלומר עד כמה קשה להוריד את רמות הכעס. ממד שלישי הוא כמה זה פוגע, משפיע או מזיק לאדם או לאחרים. ילדים כמו מבוגרים, יכולים להרגיש שעכשיו הם כועסים מאוד, זה הרגש שמתעורר אצלם, זה בינם לבין עצמם וחלק ימצאו דרך להתמודד או לווסת את הכעס וימשיכו כרגיל או שזה יניע אותם לפעולה אדפטיבית. אבל אם הדבר הזה פוגע בתפקוד, ביחסים עם אחרים, פוגע באופן שבו האדם מתנהל או הכעס מתבטא בארגסיה שהיא פיזית או מילולית, אז זה הופך את הכעס למשהו שהוא חריף ובעייתי יותר". כעס יכול לשבת על מצבים נפשיים אחרים? כמו למשל דיכאון או חרדות?"בהפרעות קליניות, פסיכופתולוגיות, יש הפרעות מסוימות שמרכיב הכעס הוא מאפיין מרכזי - רמות גבוהות של כעס ורגזנות מהווים את החלק הגרעיני והעיקרי בהפרעה. בילדים למשל, אבחנה של הפרעות התנהגות תבוא לידי ביטוי בין היתר בנטייה בולטת יותר לכעס ורגזנות ובסף תסכול נמוך יותר. יש הפרעות קליניות שבהן הכעס הוא משני או נלווה, למשל בדיכאון אצל ילדים, הדיכאון יכול לבוא לידי ביטוי ברגזנות ונרגנות, ובאמת הרבה פעמים כשרמת הרגזנות והכעס פוחתים פוגשים את הרגש שמתחת, את העצב או החרדה, אז הכעס מהווה באיזשהו אופן ביטוי חיצוני. גם בפוסט־טראומה, בין המאפיינים הקליניים יש ביטויים של רגזנות וכעס. תחת המבנה הזה יש סימפטום שהוא תוצאה של האירוע הטראומטי או אחד מקבוצת הסימפטומים המתרחשת בתגובה לאירוע טראומטי". כעס יכול להיות גם חלק ממאפייני אישיות? יש אנשים שפשוט כועסים יותר?"אנשים שונים באופן שבו הם חווים כעס, באופן שבו שהם מבטאים כעס. אנחנו יודעים שהשונות קשורה גם לגורמים פיזיולוגיים, גנטיים ותורשתיים, וגם כמובן גורמים סביבתיים וסיטואציוניים. למשל, מחקר שלנו שפורסם בשנים האחרונות הראה שבמצבים של תסכול, ילדים עם נטייה אישיותית לכעס ורגזנות חוו תגובה פיזיולוגית מוגברת והתאוששות מתונה ואיטית יותר אחרי המצב המתסכל, לעומת ילדים ללא הנטייה הזו. כך למשל ילדים שנולדים עם איזושהי נטייה או רגישות מוקדמת לבטא כעס ורגזנות, בעיקר אם הם חווים בחייהם הרבה מצבים מתסכלים או מלחיצים, יכולים לעבור את הסף הזה של כעס שהוא פתולוגי יותר. אנשים שיש להם טמפרמנט יותר 'חם מזג' מולד, עשויים לתפוס מצבים או רמזים בסביבה ולפרש אותם באופן מתסכל ושלילי יותר, או שקשור לתחושה של עוינות. וכשהמציאות נחוות באופן יותר שלילי, הסיכוי שהם יגיבו ביותר אגרסיביות עולה. אצל מבוגרים וגם ילדים, המעגל השלילי הזה יכול להמשיך כי כעס מוגבר גורר יחס דחוי מהסביבה או קבלת ביקורת, וזה כשלעצמו חוזר ומזין את התפיסה והרגישות הראשונית. כלומר יכול להיווצר מעין מעגל קוגניטיבי שבו הנטייה המולדת שלי מזינה את הפרספקטיבה שמזינה את ההתנסות שמזינה בחזרה את התפיסה. במובן הזה אנחנו תופסים את הכעס גם כתכונה (trait) וגם כמצב (state)". כעס מתבטא אחרת באנשים, יש מי שנוטה יותר לתוקפנות, יש מי ששומר בפנים, יש מי שמגלגל את זה לרגשות נקם, מה גורם להבדלים האלו?"בספרות המחקרית אנחנו באופן טיפוסי מפרידים בין שני סוגים של כעס: כעס ראקטיבי וכעס פרו-אקטיבי. הסוג הראשון הוא כעס תגובתי שקשור למצב מסוים, זה יכול להיות טריגר או פרובוקציה, או למשל חוסר שינה, רעב או לחץ כללי. במצב כיום, הרבה מאיתנו פחות ישנים, יש יותר מתח וזה בוודאי עשוי להגביר את העצבנות, והנטייה לחוות כעס. כעס פרו-אקטיבי הוא כעס יותר מכוון, לרוב זה כעס שמשרת מטרה, ולפעמים כעס שמלווה בתחושות נקם. אצל החיות למשל, כעס פרו-אקטיבי יכול לשרת מטרה של טריטוריה, כוח ומשאבים, ואילו אצל בני אדם כעס פרו-אקטיבי הוא גם אינסטרומטנלי, נועד להשיגמטרה כמו להילחם על תחושת אי-צדק או להציב גבולות ולהציג עמדות. גם כאן יש נורמה מסוימת. כעס מסוג זה יכול להיות כלי תקשורתי שעוזר לנו להביע את מורת רוחנו או לערער על משהו שאנחנו מרגישים שהוא לא צודק, ואילו בספקטרום הקיצוני, הוא עשוי להיות כרוך בתגובה לא מותאמת ומזיקה. הספרות המחקרית מצביעה על כך ששני סוגי הכעס האלו קשורים לגורמים ביולוגיים ופיזיולוגים שונים, כלומר באיזשהו מקום מדובר בשתי מערכות בלתי תלויות. גם מבחינה התפתחותית ההשלכות או מהלך ההתפתחות של כעס ראקטיבי וכעס פרו־אקטיבי הן אחרות. למשל, ילדים עם נטייה מוגברת לכעס ראקטיבי, ילדים עם מדד רגזנות גבוה ועם סף תסכול נמוך, שמגיבים מהר יותר בכעס שנשאר, הם בסיכון לפתח לאורך זמן קשיים פסיכולוגיים שנמצאים על הקשת של חרדה ודיכאון. לעומתם, ילדים עם נטייה כרונית לכעס פרו-אקטיבי, עשויים לאורך זמן לפתח הפרעות התנהגות ובקצוות הקיצוניים זה יכול להגיע למקומות האלימים או העברייניים יותר". איזה התערבויות ישנן להתמודדות עם כעס?"מה שאנחנו עושים במעבדה זה לחקור לעומק את המכניזם בבסיס הפרעות הקשורות בכעס ובאגרסיה כדי לקדם ולפתח שיטות טיפול מותאמות יותר ואפקטיביות. אחד הפרוטוקולים החדשניים שהייתי שותפה לצוות שפיתח אותם, ולאחרונה גם התפרסם מאמר אודותיו, התמקד בחשיפה של ילדים באופן מדורג במסגרת טיפול פסיכותרפיה קוגניטיבי-התנהגותי, לגירויים מעוררי כעס. ביקשנו מהמטופלים לדרג את הדברים שמעוררים אצלם כעס מאפס עד עשר, ולאורך הפגישות חשפנו אותם באופן מדורג לאותם גירויים או רמזים מעוררי כעס, ובנקודה הזו עזרנו להם להכיר את התגובה, לחבר את התחושה הרגשית למה שקורה להם בגוף, עזרנו להם לשהות רגע במקום הזה שבו הם חווים כעס, להבין את המחשבות שמתלוות, את התגובה הפיזיולוגית, וגם לימדנו אותם שיטות שונות של ויסות כעס ואיך לא להחריף לכדי מצב של התקף זעם או התפרצות. יש גם שיטות אחרות לעבודה עם כעס שיכולות להתאים לגילים שונים, תהליך עבודה קוגניטיבית, שבו מסייעים לאנשים להבחין באופן שבו הם מפרשים סיטואציה חברתית או כל אירוע שמכעיס אותם, הבחנה בין מצבים מתסכלים שונים שמעוררים כעס לבין סיטואציות שפרשנו אותן כמעוררות כעס, כי הן קשורות למשל בזיכרון או בגלל ההטיה קוגניטיבית או מחשבה אוטומטית שיש לנו. אצל ילדים קטנים יותר אפשר לסייע בהתמודדות גם דרך הסחת דעת או ניתוק מהסיטואציה, דרך לקיחת פסק זמן או אסטרטגיות אחרות. ניתן גם לנתב את העוררות הפיזיולוגית בכעס לפעילות גופנית אחרת". איזו עצה היית נותנת למישהו שמתקשה לשלוט בכעס שלו? ומתי צריכות להידלק נורות אדומות?"ראשית, גם אם הכעס מוצדק אבל אנחנו מרגישים שהוא כרגע דומיננטי מאוד בחיים שלנו, ואנחנו כועסים הרבה וזה מתיש אותנו ומלחיץ אותנו, מעייף אותנו ואנחנו לא מרוכזים כמו שהיינו רוצים או לא נעימים כמו שהיינו רוצים, גם אז אפשר לטפל. כעס לא חייב להיות פתולוגי כדי שנטפל בו, זה יכול להיות משהו שמפריע לנו או ליחסינו עם הסביבה, ואין ספק שהסטרס המוגבר שאנחנו חווים גורם לנו להיות כועסים יותר באופן כללי. חוץ מזה, אם אנשים מזהים בעצמם או הורים מזהים אצל הילדים שלהם שחל איזשהו שינוי מאיך שהם היו, אם זה בתקופה הזו או באופן כללי, שסף התסכול נמוך יותר, שהנטייה לרגזנות וכעס כרונית יותר, מוכללת יותר, שהיא הרבה פעמים מתגלגלת לזעם, זה לא חייב להיות אלימות, זה יכול להיות גם ילד שזורק חפצים בבית או משתטח (בהנחה שההתנהגות אינה מותאמת גיל, ילדים בני שנתיים שמשתטחים בין המדפים בסופר יכול להיות מצב לא נעים בכלל להורה, אבל זה תואם גיל. פחות היינו מצפים לזה עם ילד או ילדה בני תשע), אם התחושה שהכעס הוא לא פרופורציונלי או שהוא אינטנסיבי ומשפיע על תפקוד, זה באמת יכול להיות איזשהו סמן לכעס שדורש התייחסות".

בניגוד למקומות מסוימים ברפואה שבהם כבר יש צמצום פערים, לדוגמה באוניברסיטאות, שם שיעור הסטודנטיות ברפואה כבר עולה על שיעור הסטודנטים בחלק מהמוסדות, ובמחלקות רבות יש יותר מתמחות ממתמחים, עדיין יש תחומים ברפואה שבהם לא התקדמנו בכלל. אחד המרכזיים שבהם זה הפער בכל הקשור למחקר רפואי ומגדר. מי ששמה לעצמה למשימה לקדם את הנושא זו פרופ' ענת ביאגון, פרופסור לנוירולוגיהורדיולוגיה, אשר מחקרה התמקד לאורך השנים בהבדלים בין המינים במצבים בריאותיים שונים, ומי שהקדישה את כל כולה לקידום רפואה מבוססת מגדר. כמה שונה הרפואה שניתנת למטופל לעומת מטופלת?"כיום כבר מוכח מעבר לכל ספק שלמגדר ומין ביולוגי יש השפעה על הספקטרום של הרפואה, כלומר על המשתנים בין זכרים ונקבות וגברים ונשים. למשל באבחון מחלות, יש הרבה יותר טעויות בקרב נשים לעומת גברים, יותר אבחון שגוי ואבחון מאוחר. באשר לטיפול, במיוחד בתרופות, שכן זה הטיפול הרווח ברפואה הרבה יותר מאשר ניתוחים, גם בזה ישנו פער. טיפולים רבים יעילים יותר עבור גברים מאשר נשים". מה עומד בבסיס הפער בין גברים ונשים באבחון ובטיפול?"ידע ודעות קדומות. חוסר הידע נובע גם הוא פעמים רבות מדעות קדומות. ישנו פער בהבנה של הפיזיולוגיה הנורמלית של גברים ונשים. אנחנו לא חקרנו מספיק את הביטוי של מחלות בנשים לעומת גברים. כל אלה אתגרים שאפשר להתגבר עליהם באמצעות מחקר, אולם במחקר אקדמי אתה לא חוקר את מה שלא מעניין אותך ואתה לא חוקר את מה שלא חשוב בעיניך. הדברים הללו לא נחקרים שכן בריאות האישה, כדבר נפרד מבריאות הגבר, לא נחשב לתחום מעניין או חשוב. בעבר הלא רחוק מקובל היה לחשוב על האישה ככלי קיבול, ובזה תם תפקידה. העניין בבריאות האישה התמקד בבריאות העובר, זה היה החוק המקובל. להביא ילדים לעולם. בעבר הטענות למניעת השתתפות נשים היו גם תפיסתיות. נשים משקרות, הן לא אמינות כמו גברים, לא ניתן לסמוך עליהן, המחזור משבש את דעתן וכדומה. עד היום, במדינות רבות בעולם, מגבילים נשים בהשתתפות במחקרים קליניים. הטענה העומדת מאחורי ההגבלה היא שייתכן והיא בהריון. כך שלמעשה, אף שכיום החוק לא אוסר על השתתפות נשים במחקרים, גברים מייצגים את כל המין האנושי ברפואה, ועל בסיס זה מדע הרפואה התפתח בעבר, ולמרות ההבנה שזה שגוי, ממשיך להתפתח גם היום". מתי התרחש המפנה ברפואה, מתי הבינו שחייבים לתת ייצוג לנשים במחקר רפואי?"ב-1977 ה-FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי, הכריז שאסור לתת לנשים להשתתף במחקרים קליניים, כלומר מחקרים שבודקים בטיחות ויעילות בשימוש בתרופה, שכן ייתכן שהאישה בהיריון, וכמו שאמרנו, יעודה להיות כלי קיבול לעובר. למעשה, ההוראה הזו אוסרת על נשים בטווח הגילים 15-50, פחות או יותר, להשתתף במחקרים. ושוב, הכוונה הייתה להגן על העובר, ממש לא על האישה. מאותה שנה ועד 1993 כל הניסויים נעשו על גברים, והתוצאות הושלכו על נשים. ב-1993 ה-FDA חזר בו מההוראה הזו. ההבנה שחוסר שיתוף נשים במחקרים פוגע במטופלות החלה לחלחל, אך פרק הזמן בין 1977 ל-1993 משמעותי מאוד. להביא תרופה לשוק, כלומר מהפיתוח דרך המחקרים ועד השיווק של התרופה, אורך בממוצע כ-20 שנה. תרופות רבות שאנחנו נוטלים עד היום פותחו אך ורק על גברים. ראיה לנזק שהדבר עשה הוא ש-70% מהתרופות שהוסרו מהמדפים אחרי שכבר אושרו על ידי ה-FDA, נאסרו לשימוש אחרי שהתגלה כי הן גורמות לתופעות לוואי בנשים. ב-1993 השתנתה הרגולציה כך שכיום חייבים להכניס נשים למחקר. ה-FDA אף דורש שפרסום התוצאות מהמחקר יהיה על גברים ונשים לחוד, אך בפועל הדבר אינו קורה. ה-FDA יכול לדרוש זאת, אך במציאות, בפרסום המאמרים שבהם מדווחות החברות על התוצאות במחקר, הן לא מדווחות בפילוח מגדרי. אין ל-FDA מנוף לחץ משמעותי מספיק להענשה של חברות שלא עושות זאת, כך שבפועל ב-90% מהפרסומים אין כלל פילוח מגדרי". היכן זה בא לידי ביטוי בתרופות שכולנו צורכים?"למשל באנטיביוטיקה. בעלון לצרכן המוצמד לתרופה יש אינפורמציה על תופעות הלוואי שייתכן שהמטופל יחווה. אין הפרדה בין תופעות לוואי לגברים ותופעות לוואי לנשים. נניח בתוצאות מחקר על אנטיביוטיקה חדשה נמצא כי 10% יסבלו מזיהומים פטרייתיים בנרתיק, שכן התרופה הורגת את החיידקים הטובים המונעים את גדילת הפטרייה במצב נורמלי. על בסיס המחקר הזה ינסחו את העלון לצרכן ואת תופעות הלוואי המצוינות בו. אך בפועל, קרוב לוודאי שבמציאות 30% מהנשים תפתחנה פטריה בנרתיק, שכן הסטטיסטיקה שעל בסיסה רשמו 10% כללה גם גברים. זו אחת הסיבות שחברות התרופות נמנעות מלפרסם בנפרד, זה מבריח פציינטיות. זה לא פרסומת טובה". כיצד נחשפת לראשונה לפערים הללו?"בתואר השני למדתי פרמקולוגיה של מערכת העצבים. ביקשתי להמשיך לתואר שלישי במכון ויצמן אצל פרופ' דיויד סמואל. הוא נתן לי פריבילגיה נדירה, שלח אותי לספרייה למצוא נושא שמעניין אותי לחקור. מצאתי בספרות שהתדירות של דיכאון בקרב נשים גבוהה יותר, פי שניים עד שלושה, מאשר בגברים. כשהמשכתי לקרוא בתחום, גיליתי גם שהיעילות של תרופות לדיכאון אצל נשים פחותה מאשר בגברים. ב-1976 תכננתי מודלבחיות כדי לבדוק את ההשפעה של הורמוני מין על הנושא, חשבתי שאולי זה יסביר מדוע התרופות פחות יעילות בנשים. הניסוי שערכתי כלל חולדות, זכרים ונקבות. לפני שניגשתי לחיה בניסוי, היה צריך להרדים אותה. שאלתי את החוקרים המנוסים מה המינון של חומר הרדמה שצריך לתת. הזרקתי לפי המינון שנאמר לי, וכל החולדות הנקבות מתו, בבת אחת. הזכרים ישנו קצת והתעוררו כפי שרצינו. הסתבר לי שבכל מכון ויצמן הגדול, מלבד אולי במחקרים העוסקים ברבייה, איש לא עובד עם חולדות נקבות, אלא עם זכרים בלבד. זאת הייתה ההיכרות הראשונה, הטראומתית למדי, עם הפערים המגדריים. פתאים הבנתי שמינון נכון לזכרים יכול להמית נקבות. בזמנו אמרתי לעצמי כי בטח בחולדות זה דבר חדש, אך בבני אדם זה בוודאי כבר ידוע ומוכר למדע, שצריך לתת מינון אחר לזכר ולנקבה". בהמשך גילית שטעית."לגמרי. ב-2013 יצאה הנחיה של ה-FDA שהמינון של כדור השינה אמביאן (Ambien) בנשים, צריך להיות מחצית מהמינון בגברים. ההנחיה יצאה אחרי שהגיעו דיווחים, לאחר אישור התרופה לשיווק, שאנשים שנטלו את התרופה עשו תאונות דרכים. אט-אט הבינו שמרבית הדיווחים היו על נשים. ה-FDA עשה ניסוי, הפריד בין נשים וגברים. בבוקר למוחרת ערכו להם בדיקות דם ומבחני סימולציה, ומסתבר שלנשים היה פי שניים מינון חומר פעיל בדם. היית חושב שלמדנו את הלקח, אך גם כיום לא מפרסמים את הפילוחים בין גברים ונשים. אמביאן זו התרופה הראשונה שה-FDA קבע שיש מינון שונה בין גברים לנשים, אך המנגנון הגורם לשוני הזה ממש לא ייחודי רק לאמביאן או לחומר ההרדמה שהזרקתי בזמנו לחולדות. ישנן תרופות רבות שהמינון שלהן, קרוב לוודאי, אינו מתאים לנשים. אני לא יודעת כמה נשים צריכות להיפגע כדי שיצלצל הפעמון". יש לך דוגמה לתחום שחל בו שינוי לטובה?"בניגוד למה שנשים רבות חושבות, סיבת המוות המובילה כיום בנשים היא מחלות לב וכלי דם, בדיוק כמו בגברים. הסימפטומים הקלאסיים לאירוע לבבי, מה שמכונה התקף לב, זה בעיקר כאב בחזה שמקרין ליד שמאל וקוצר נשימה, אך הסימנים האלה הם קלאסיים אצל גברים. התקף לב יכול להופיע באופן שונה אצל נשים, סימפטומים שונים, כמו בחילה למשל. השוני בין התסמינים יכול לגרום לאבחון מאוחר של התקף הלב. זה נובע כמובן מהעובדה שהמחקרים שנעשו בתחום: מהם הסימפטומים הקלאסיים להתקף לב, מה איש רפואה צריך לחפש - נעשו על גברים בלבד. לאורך שנים האבחון של מחלות לב אצל נשים היה שגוי או מאוחר, ורבות שילמו על כך. היום כבר מלמדים בבית ספר לרפואה שסימנים של התקף לב אצל נשים יכולים להיראות אחרת. זה יעזור לנשים כאשר רופאים צעירים יותר יצאו לשוק ויטפלו. זו דוגמה לתחום שבו השינוי מחלחל". מה צריך לקרות כדי שהשינוי יתרחב למחלות וטיפולים נוספים?"חסר לנו עדיין ידע רב בפרמקולוגיה, במיוחד על ההבדלים בין פינוי של תרופה בדמם של נשים לעומת גברים. נשים מציבות מורכבות גדולה יותר. יש תרופות רבות שמושפעות מרמת הפרוגסטרון והאסטרוגן בדם. הפיזיולוגיה של אישה במחזור שונה משל אישה בביוץ. באופן אידיאלי צריך לשנות מינון לאורך המחזור החודשי בתרופות רבות, וזה מורכב למדי. יש לנו, חוקרים וחוקרות כמוני, עבודה רבה לעשות. אבל עד שנביא את הבשורה, השינוי צריך להתחיל בשטח. אני ממליצה לנשים לקרוא את העלון לצרכן לפני נטילה של תרופה, כי אם רשום שיש סיכוי לתופעת לוואי מסוימת, כנראה שהסיכוי שלך כאישה לחוות אותה הרבה יותר גבוה ממה שרשום. כמו כן, מתועד בספרות שפחות מאמינים לנשים. למשל, מוכח שנשים מקבלות פחות טיפול נוגד כאב מאשר גברים. התפיסה הרווחת אומרת שגברים קשוחים יותר, ולכן אם הגבר מתלונן על כאבים, זה כנראה באמת כואב. יש מחקרים שמוכיחים שנשים עם רעלת דם ממתינות במיון 30 דקות יותר מגברים. זו מחלה מסוכנת, אמי נפטרה מזה. נשים צריכות לעמוד על שלהן. לא לקבל אמירות כמו: הכאבים, כנראה בגלל המחזור, האי נעימות שאת חשה זה טבעי, זה בגלל חרדה ועוד כל מיני אמירות שנוטים לומר לנשים. וההמלצה האחרונה שלי היא לרופאים ולרופאות, תתחילו להקשיב לנשים, תאמינו לפציינטיות".

פרופ' עברי ק', בת 72, פרופסור לרפואה, נשואה ואם לשלושה. במסגרת בירור עייפות פתאומית וחריגה התגלה אצלה גידול בקיבה עם גרורות לכבד. מבלי לאבד זמן, עוד באשפוז שבו בוצעה האבחנה, הותקן בבית החזה שלה צנתר גדול עם גישה קלה לעור, דרכו ניתן להזליף תרופות לטיפול בגידול, שבשלב הגילוי כבר לא היה נתיח. חיש מהר ניתן פרוטוקול טיפולי ראשון, ואחריו שני. הפרוטוקול השלישי, שאינו כלול בסל הבריאות, שולם על ידי ביטוח הבריאות שלה. פרופ' עברי נפטרה לאחר פחות משישה חודשים, שאת רובם בילתה בטיפולים קשים או באשפוזים בשל סיבוכי אותם טיפולים, שלמה ומשוכנעת שעשתה את כל שביכולתה לטפל באותו גידול אלים. יוסף ח', בן 72, רווק נצחי ואב לבת אחת, בעל עסק לתיקון וייבוא כינורות, איש עולם הרוח והמוזיקה. לקחו לו כמה חודשים לאבחן ממצא חשוד בריאה, שלבסוף התגלה כגידול מבודד ולא גדול בריאה השמאלית. עוד כמה חודשים עברו עד שנפגש עם שני אונקולוגים ומנתח חזה אחד, שלושתם המליצו לו לסלק את הגידול בניתוח ולהמשיך בטיפול משלים. יוסף השתומם איך איש מאותם מומחים לא דיבר איתו על תזונה ופעילות גופנית. הוא נפטר כשישה חודשים אחרי האבחון, שישה חודשים שבהם אכל גזרים, קפץ בטרמפולינה שהתקין בדירתו המעוצבת ושמע אין-ספור הרצאות ברשת על טיפולים טבעיים למחלות גידוליות, משוכנע שעשה כל שביכולתו לטפל באותו גידול ריאה. למרות הבדלי הגישות של פרופ' עברי ויוסף ח', נראה ששניהם נצמדו בקנאות, ממש עד המוות, להשקפת עולמם. פרופ' עברי נצמדה למדע ואילו יוסף ח' נצמד למקורות המידע שעימם הרגיש בנוח, ולא נתן לאיש מעולם הרפואה לבלבל אותו. למרות ההבדלים בהתמודדות עם מחלותיהם המאיימות, שניהם נאחזו בעקרונות שבהם האמינו, ולצערי לא היה להם החופש או האומץ להרפות ולחשוב אחרת. סיפוריהם של עברי ויוסף העלו אצלי את השאלה כמה חופש יש למטופליי בבחירת הטיפול שאותו יקבלו, וגם כמה חופש יש לי כמטפל בהמלצות על אותם הטיפולים. במחלות אקוטיות, המופיעות באופן חד, לרוב אין דילמה. איני זוכר התלבטויות, משני צידי החלוק, סביב טיפול באוטם שריר הלב, שבר בצוואר הירך, דלקת תוספתן או דימום מוחי. מעטים הם המטופלים שיסרבו לצנתור, קיבוע ירך או ניקוז דימום תוך־גולגולתי בחדר המיון. בטיפול במחלות כרוניות לא מורגשות, שבהן אני ממליץ על טיפולים שאת תוצאותיהם רואים, אם בכלל, לאחר שנים, יש יותר התלבטויות, גם לי ולגם למטופלים. במחלות דוגמת יתר לחץ דם, סוכרת, יתר כולסטרול או אוסטאופורוזיס אנו מטפלים בבדיקות החריגות, שלרוב לא מורגשות על ידי המטופל. הוא לא מרגיש את יתר הכולסטרול בדמו או את עצמותיו הפריכות. במקרים אלה יש לא מעט מטופלים שמעדיפים טיפולים משלימים שונים על פני טיפול תרופתי, מוכח מדעית. ההתנהלות של פרופ' עברי ויוסף ח' מעלה תהיות האם אין רגעים או התרחשויות דרמטיות בחיים הדורשים מאיתנו חשיבה מחדש. רגעי קיצון שבהם אתה צריך לשחרר את עקרונותיך ולהיפתח לפרקטיקות חדשות. היית כל חייך נאמן לרפואה הטבעית, המשלימה, ופתאום יש מצב מסכן חיים שלרפואה המערבית, הקפיטליסטית, יש פתרון עבורו. לא תנסה? נצמדת כל חייך לעולם המדע, והגעת למקום שבו למדע אין יותר מה להציע. לא תרפה? מי ייתן ויהיה לנו החופש והאומץ לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות נכונות עבורנו ועבור מטופלינו. *ד"ר דורון עמוסי, מומחה לרפואת משפחה

אסף חלה בנעוריו בסרטן והחלים. עכשיו, בגיל 29, כשהוא אב לפעוטה וכשזהרה, אשתו-אהובתו, מגלה לו (ולה) שהיא שוב בהיריון, בלתי צפוי ולא מתוכנן, הסרטן חוזר והפעם כל הסיכויים נגדו. ברומן הביכורים היפה ושורט הלב (הוצאת שתים) של מיקה שיינוק-קרטן, עורכת דין אקטיביסטית לשעבר ("זאת עבודה מאוד שוחקת ומתסכלת, וקצת התעייפתי מהמאבקים במערכות גדולות"), היא משחזרת אירוע משמעותי בחייה, כזה שלא מרפה ולא הולך לשום מקום ומוכרחים ללמוד לחיות לצידו. באמצעות הדמויות של זהרה, אסף וגם שרון, החבר הכי טוב שלו, סטודנט כושל לרפואה שמסרב להאמין שזה קורה שוב לאסף, שיינוק־קרטן מספרת את הסיפור שלה ושל אמיר, בעלה הראשון ואבי שני בניה (בספר יש לאסף שתי בנות), שמת מסרטן באותו גיל, 29. מיקה הייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, והם הספיקו להיות ביחד שש שנים בסך הכול. 'כוכב כפול' מוקדש לאמיר - "אהבנו כל כך, שלא יכולתי לדמיין אחרת". כוכב כפול, אגב, הוא כינויו של סיריוס, הכוכב הכי זוהר בשמיים, כפי שאסף מסביר לזהרה בספר. מתברר שיש לו בן לוויה, ננס לבן, כוכב מת שמלווה אותו כל הזמן ומטה את מסלולו. "אבל ככה הכוכב הזה אף פעם לא לבד", מספר אסף. הרקע המשפחתי של אמיר היה רצוף אסונות. אחותו מתה מסרטן בראש בגיל שבע, כשהוא היה בן שלוש, ואמו מתה מסרטן בצוואר הרחם כשהיה בן חמש, גם היא הייתה רק בת 29. בגיל 18 אותר אצלו סרטן בעצם הרגל. המומחים הסבירו שזה צירוף מקרים אכזרי, מזל רע, ושאין קשר בין הטרגדיות. בדיקה גנטית העלתה שאמיר נושא מוטציה בגן TP53, האחראי לתסמונת הנדירה לי-פראומני (שנקראת כך על שם שני הרופאים שגילו אותה). נשאי התסמונת נמצאים בסיכון מוגבר לסרטן בגיל צעיר, ורובם לא מאריכים ימים מעבר לגיל 30. אמיר, כאמור, לא הכריע את הסטטיסטיקה הנוראה הזאת. "הייתה לו פצצה מתקתקת בגוף," אומרת שיינוק-קרטן, "אבל שנינו בחרנו איכשהו לא לראות ולא לשמוע אותה. חיינו קצת בלה־לה לנד. יכולתי לדעת יותר על התסמונת, לשבת ולקרוא עליה, אבל פשוט לא רציתי. היה בי אחר כך המון כעס על עצמי בגלל זה, וגם על המערכת שלא אפשרה לנו להיפרד כמו שצריך כשהוא חלה שוב, והרופאים שלא בדיוק טייחו את האמת אבל גם לא הקפידו להדגיש אותה ולחזור עליה שוב ושוב עד שתחלחל. היו לאמיר בערך 30% להישאר בחיים, אבל אני הדחקתי את הנתון הזה והתמלאתי זעם על הרופא האחראי, שהיה אנטיפת ומרוחק ולא הציע שום ליווי רגשי; בהתחלה חשבתי להוציא אותו מפלצת בספר, הכי גרוע בעולם, אבל תוך כדי כתיבה למדתי להבין אותו ולהתפייס איתו. רופאים שנמצאים כל כך הרבה זמן במערכת ורואים כל כך הרבה טרגדיות מתקשים 'להחזיק' כל מקרה גם באופן רגשי, ויש את העומס וחוסר המשאבים". בדיקות עוברים מקדימות העלו ששני הבנים של אמיר אינם נושאים את הגן המקולל, אף שלכל אחד מהם היה סיכוי של 50% לשאת אותו. "גיליתי שאני בהיריון שני בדיוק כשאמיר התחיל את הכימותרפיה. לא הייתה דרמה סביב ההיריון הזה כמו זו שמתוארת בספר, כשאסף מרגיש שזהרה איכשהו ניצלה אותו והתעלמה מרצונותיו. אמיר לא זכה לראות את בארי; הייתי בחודש חמישי להיריון. אבל זה סוג של ניצחון, שהוא השאיר אחריו שני בניםבריאים. כתיבת הספר הייתה בשבילי חוויה מאוד חזקה. היא עזרה לי לפרק את האירוע, והאמת שהכי קל היה לי עם הדמות הבדיונית של שרון, שהוא הכי רחוק ממני. נתתי לו לנהל את כל המאבקים שאני לא ניהלתי בזמן אמיתי. היה בכתיבה משהו מרפא ומנחם, אחרי שנים שכל כך כעסתי על עצמי, מפני שהדפתי את כל הניסיונות של אמיר לדבר על המוות. לא הסכמתי לעשות את זה בשום פנים. הוא היה אהבת חיי ואני לא הייתי מוכנה לקבל את מה שקורה. כשאמרתי לו שהכול יהיה טוב האמנתי בזה, בשיא הנאיביות והעיוורון. הוא היה אומר לי משהו כמו 'מיקה, זה לא חיים ככה' ואני מייד העברתי נושא. התייסרתי שנים מהמחשבה שלא הייתי איתו ברגע האמת, שהוא היה צריך לעבור לבד את הבלתי נמנע. הוא הרי הרגיש שמשהו לא טוב, שמשהו מתפרק, אבל כולם סביבו אמרו לו, מה פתאום, עזוב, הכול בסדר, יהיה טוב. כי זאת הנטייה הטבעית של אנשים, מה לעשות, אולי בעיקר ישראלים, אני לא יודעת, אבל זה קיים ומוכר וכמעט אוטומטי. אני מקווה שמי שיקרא את הספר וייקלע לאירוע של פרידה ממישהו קרוב, יצליח למצוא את האומץ לשהות בדבר הזה, את האומץ להיות שם, להיישיר מבט אל המציאות, להיות קשוב. לא לפחד מהיד שהקרוב הזה יושיט. זה נורא מפחיד, אבל נורא חשוב. ברור שיותר קל להגיד: יהיה בסדר, וזה לא שצריך להגיד מפורשות: שמע, אתה הולך למות ונגמר הסיפור, אבל מותר להעלות את האפשרות שאולי זה לא יעבוד, שאולי זה לא יצליח. זה האומץ הגדול. אמיר ניסה לרמוז לי כמה פעמים, אבל אני כאמור התעלמתי. הסוף זה הסוף וצריך למצות את כל האפשרויות כל עוד אנחנו כאן וללמוד להיפרד בעיניים פקוחות. מוות זה קשה וטרגי, אבל זה גם חלק מהחיים. זה לא כישלון וזה לא הפסד בקרב. עכשיו, כשאנחנו עומדים מול סיפורים נוראים במלחמה הזאת, עם כל הברוטאליות והזוועה, אני מוכנה לקבל את זה שגם אם לא 'הייתי שם' איתו בסוף, במובן של לדבר איתו על הכול ולחלוק איתו את מה שעובר עליו, ברזולוציות הכי גבוהות, הוא עדיין ידע שהוא עטוף באהבה, ושמרוב אהבה קשה לנו לשחרר אותו; זה משהו שעד לא מזמן סירבתי לקבל, ויש בזה קצת נחמה". הכאב מקבל פרופורציות אחרי הכול ובסופו של דבר 'כוכב כפול' הוא סיפור אהבה מרעיד נפש, שכל מי שאהב, נפרד ואיבד אי פעם יוכל להזדהות איתו לעומק. כמו ב'סיפור אהבה', סוחט הדמעות הקלאסי של אריך סגל, שהיה לסרט מפורסם בכיכובם של ראיין אוניל ואלי מקגרו, אחד הגיבורים (במקרה הזה, ג'ניפר בת ה-25) מקבל את הבשורה שחלה במחלה שאינה ניתנת לריפוי (שמה המפורש של המחלה אינו נאמר בסרט), והאהבה של זוג הצעירים אומנם לא מצליחה לשנות את העובדות, אבל היא זו שמכתיבה את הזמן שנותר להם ביחד. דורות שלמים זוכרים בעל פה את מילות הפתיחה של הסרט. "מה אפשר לומר על בחורה בת 25 שמתה? שהיא הייתה יפה ומבריקה. שהיא אהבה את מוצרט ובאך. את הביטלס. ואותי". וישנו כמובן משפט המחץ שהפך גם למקור ללעג (בין היתר ב'מה נשמע דוק?' כשראיין אוניל עצמו טוען שזה הדבר הכי מטומטם ששמע מימיו): אהבה פירושה לעולם לא להצטרך להתנצל. אבל בכל מקרה אלה החיים עצמם ולא סרט. זהרה ב'כוכב כפול' מתייסרת על כך שנטשה (לתחושתה) את אסף ברגע האמת, שלא הייתה שם איתו בסוף, לא החזיקה לו את היד ואמרה לו שהיא אוהבת אותו, לא נפרדה כמו שצריך. איך היא תמשיך, היא שואלת את עצמה, "איך המציאות תמשיך ותתקיים?" והיא "התגעגעה אל אסף באופן שלא הכירה. הגעגוע צבע את כל הפינות הבנאליות של היום-יום". שיינוק-קרטן מספרת ש"הכאב הוא כזה שאת באמת לא מבינה איך תמשיכי הלאה. הדרך היחידה לשרוד בתוך האבל הזה היא לא להסתכל רחוק מדי, לעבור עוד בוקר, עוד שעה. למזלי הילדים מאוד קרקעו אותי אל המציאות. לא היו לי המותרות של לנסוע לאיזה אשראם בהודו ולשכוח את עצמי, וגם לא סתם להתחפר מתחת לשמיכות בלי לצאת מהמיטה ולתפקד, להתמודד עם יום ועוד יום. למזלי גם זכיתי להמון תמיכה מהמשפחה שלי ושל אמיר ומהחברים שלנו, שמאוד חיבקו ועטפו. אבא של אמיר התחתן עם אישה מקסימה, שגידלה את אמיר ושהוא ראה בה אימא לכל דבר. הם אמרו לי שאני צעירה וצריכה להמשיך הלאה ולמצוא בן זוג. ואז בא שני, חבר של אמיר, אם כי לא מהמעגל הכי קרוב, שהכיר ואהב את אמיר. הוא לא הרגיש מאוים מהזיכרון של אמיר, וזה מאוד עזר". השניים נישאו והביאו לעולם את כרמי, היום בת שמונה. "לא ידענו בדיוק איך לספר לה על אמיר, אבל כשהייתה בת חמש בערך היא ראתה תמונה של אמיר עם ינאי הקטן - בארי אגב תמיד קינא בינאי על כך שיש לו תמונות עם אבא בניגוד אליו - ואמרה: האבא שמחזיק את ינאי זה לא אבא שלי, מי זה? שני סיפר לה והיא שאלה אותי: בכית, אימא? היה לך עצוב? אחר כך ראיתי אותה מסתכלת שוב על התמונה עם דמעות בעיניים, והיא אמרה: הוא כמעט היה אבא שלי. ינאי בן 15 היום ובארי בן 13 וחצי. כל אחד מהם דומה לאמיר בדרך שלו. ינאי למשל הולך בדיוק כמוהו, ולשניהם יש תנועות גוף, אינטונציות והבעות שמזכירות לי את אמיר. זאת מזכרת חיה ויום־יומית למה שממילא אי אפשר לשכוח. וזה מורכב וגם נפלא. הכאב מקבל פרופורציות אחרות מול החיים. האבל מתכנס אל הטקסים וההרגלים הקבועים, יום ההולדת שלו, יום השנה למותו, הגוף כבר יודע בכל ט"ו בשבט". היא שמחה עם הספר ("אורנה לנדאו, העורכת המשובחת, הידקה אותו מאוד והפער בין התוצאה לטיוטה הראשונית משמעותי ביותר") וכבר רוקמת את הספר הבא. היא נושאת את שמות המשפחה של שני אהוביה, לומדת לתואר שני בספרות במסלול יצירתי וגם מנחה בסדנאות כתיבה, וחיה עם משפחתה ביישוב הקהילתי מדרשת בן גוריון, שליד קיבוץ שדה בוקר. "אחוזת הקבר של בן גוריון נמצאת פה, והנוף יפה יותר. אנחנו מאוד מאושרים פה, במדבר, ומגדלים קקטוסים ורוזמרין, שאלה הדברים היחידים שהיעלים, שמסתובבות פה חופשי, לא אוכלות".

הכתבה בשיתוף רולטיים מותג השעונים היוקרתי HUBLOT (הובלו) ידוע לא רק בעיצוביו החדשניים ובחומרי הגלם הייחודיים שלו, אלא גם ברשימת השגרירים המרשימה שלו. שגרירים אלו, מסבירים בחברת רולטיים, היבואנית הבלעדית של הובלו בישראל, מייצגים את ערכי המותג: חדשנות, נועזות, דיוק ופתיחות לעתיד. כל אחד מהשגרירים הללו מביא עמו סיפור אישי ייחודי ותכונות אופי מעוררות השראה. יחד הם יוצרים קבוצה מגוונת ומעניינת, המשקפת את ערכי הליבה של הובלו. הבחירה בשגרירים אלו אינה מקרית. כיצרנית, הובלו מחפשת שגרירים אשר מייצגים את החזון שלה: ליצור שעונים ייחודיים וחדשניים, המשלבים בין טכנולוגיה מתקדמת לעיצוב מרהיב. שגרירים אלו תורמים רבות לחיזוק המותג ולקידום מוצריו ברחבי העולם. על שגרירי המותג נמנים: קיליאן אמבפה, כוכב הכדורגל הצרפתי הידוע בכישרונו יוצאהדופן ובחוש האופנתי שלו; נובאק דג'וקוביץ' מגדולי הטניסאים בכל הזמנים; די ג'יי סנייק, המוזיקאי האמריקאי, הידוע ביצירתיות פורצת הדרך שלו ובחוש הומור שנון; אגדות כדורגל כגון פלה ומראדונה (שהלכו לעולמם); וכן יוסיין בולט, האצן הג'מייקני האדיר ודפש מוד, אחת מהלהקות הבריטיות הגדולות בעולם. אל הרשימה המפוארת הזו הצליחה רולטיים גם להכניס שגריר נוצץ משלה - ליאור סושרד. אמן החושים הישראלי, נבחר בשנת 2021 לשמש כשגריר בינלאומי של הובלו. סושרד, מסבירים אנשי המותג, מביא עמו עולם של קסם, יצירתיות ודמיון. הבחירה בו משקפת את רצונו של המותג להרחיב קהל ולפנות לדור חדש של חובבי שעונים. רשימת השגרירים המרשימה של הובלו היא חלק בלתי נפרד מההצלחה של המותג; שגרירים אלו, ביניהם סושרד, מייצגים, כאמור, את ערכי הליבה של הובלו ומסייעים להגיע לקהל רחב ומגוון. חשיפה דרך המגרש בד בבד בשנים האחרונות, חברת הובלו חיזקה את הקשר שלה עם עולם הכדורגל דרך שיתופי פעולה פורצי דרך עם פיפ"א ואופ"א, קבוצות פאר אירופאיות, שחקנים מהטופ העולמי ואירועים מובילים. כך למשל, הובלו היא שותפה רשמית של פיפ"א ואופ"א מאז 2010 . במסגרת שיתוף הפעולה, הובלו בראש ובראשונה נחשבת למודדת הזמנים הראשית של המונדיאל והיורו (Official Time Keeper) ובעקבות זאת גם מעצבת ומייצרת את השעונים הרשמיים של טורניר גביע העולם בכדורגל והיורו. בנוסף מתקיימים גם שיתופי פעולה עם מועדוני כדורגל מובילים: להובלו הסכמי חסות עם יובנטוס, ובעבר היו כאלו גם עם מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, באיירן מינכן ועוד. במסגרת שיתופי הפעולה הללו הובלו מעצבת ומייצרת שעונים מיוחדים עבור שחקני הקבוצות ואוהדיהן. כפי שצויין, לחברה גם הסכמי חסות עם שחקני כדורגל מפורסמים רבים ועוד. שחקנים אלו משמשים כשגרירים של המותג ומקדמים את מוצריו ברחבי העולם. יונתן וינר, מנהל מותגי היוקרה של קבוצת רולטיים מציין כי שיתופי הפעולה הללו מעניקים להובלו חשיפה אדירה לקהל בינלאומי רחב, הן בשיתוף HUBLOT דרך אירועי ספורט מרכזיים והן דרך שחקני כדורגל פופולריים. הם מחזקים את תדמיתו של הובלו כמותג חדשני, נועז המוכן לקחת סיכונים. וכן תורמים להגדלת המכירות של שעוני הובלו,הן בקרב אוהדי כדורגל והן בקרב חובבי שעוני יוקרה. הובלו צפויה להמשיך ולחזק את הקשר שלה עם עולם הכדורגל בשנים הקרובות. דוגמה לכך, הינה השעון החכם שהובלו ייצרה בתחילה עבור שופטי הכדורגל לשימוש בעת המשחקים, שלאחר מכן שווק לקהל הרחב. עיצוב השעון המדובר זהה לזה של שעון מכאני, אך הוא דיגיטלי לחלוטין ומבוסס על מערכת הפעלה של אנדרואיד.   בין שעון לאמנות הובלו פונה גם לעולם האמנות ולה שיתופי פעולה מרתקים עם אמנים ומוסדות אמנות מובילים. בשנת 2022, למשל, הובלו שיתפה פעולה עם האמן היפני Takashi Murakami (טקאשי מוראקמי) ליצירת סדרת שעונים ייחודית. שעונים אלו, שעוצבו בסגנונו הייחודי של מוראקמי, הפכו לפריטי אספנות מבוקשים. שיתוף פעולה נוסף נרשם עם האמן האמריקאי Shepard Fairey (שפארד פייראי) בשנת 2018 ליצירת סדרת שעונים ייחודית. שעונים אלו, שעוצבו בהשראת עבודותיו הפוליטיות של פייראי, עוררו עניין רב בקרב חובבי אמנות ושעונים. הובלו גם חברה לאמן הצרפתי המצליח Richard Orlinski (ריצ'ארד אורלינסקי) וסדרת השעונים שעוצבה ע"י האמן נחשבת לאחת מסדרות המצליחות ביותר של המותג. כמו כן, הובלו מקפידה לתמוך במוזיאונים מובילים לאמנות ברחבי העולם, ביניהם הלובר בפריז, הטייט מודרן בלונדון והגוגנהיים בניו יורק. שיתופי הפעולה הללו תורמים רבותלחדשנות המותג, חיזוק תדמיתו והרחבת הקהל שלו. הכיוון ירוק ומתקדם ערך נוסף שאותו בחרו בהובלו לקדם ולעמוד מאחוריו הוא מחויבות לסביבה. אנשי המותג מפנים מבטם קדימה ומחפשים דרכים לשלב את היוקרה שלו עם מחויבות סביבתית. הם מסבירים כי החיבור המדובר מייצר להובלו תדמית כמותג יוקרתי ועם זאת בעל אחריות חברתית. כמו כן, הוא מושך קהל צעיר יותר, שמודע יותר לנושאים סביבתיים ומעדיף מוצרים של מותגים הפועלים למען הסביבה. בנוסף, החיפוש אחר חומרים ידידותיים לסביבה 'דוחף' את הובלו לפתח טכנולוגיות ייצור חדשניות ומתקדמות. המגמה הירוקה והמקיימת בהובלו מתבטאת בכמה וכמה אופנים: בשימוש בחומרים ידידותיים לסביבה - בחלק מדגמי המותג משולבים חומרים ממוחזרים כגון רצועות שעון מבקבוקים ממוחזרים וניילון שנאסף מהאוקיינוסים; בבחירה בשגרירים ירוקים, המגלמים לא רק הצלחה בתחומם, אלא גם מחויבות לסביבה. דוגמה לכך היא ליאור סושרד, אשר ידוע בפעילותו למען איכות הסביבה. וכן בתמיכה בארגוני סביבה: להובלו שיתוף פעולה עם קווין פיטרסון, מייסד הארגון SORAI, התומך בשמירה על קהילת הקרנפים באפריקה. למותג שעון במהדורה מוגבלת שרווחיו נתרמו לארגון זה. הצעדים הסביבתיים של הובלו עדיין בחיתוליהם, אך מסמנים כיוון ברור - של המשך קידום יוזמות שכאלו בעתיד, שיתבטא בין היתר: בפיתוח שעונים ידידותיים לסביבה לחלוטין - שעונים המיוצרים מחומרים ממוחזרים ב-100% ובעלי צריכת אנרגיה נמוכה; בשקיפות בשרשרת האספקה - חשיפת מקורות חומרי הגלם והבטחת ייצור בר קיימא בכל שלבי הייצור; ובתמיכה בחינוך סביבתי - שיתוף פעולה עם מוסדות חינוך לקידום המודעותלנושאים סביבתיים בקרב הדור הצעיר. בשורה התחתונה, מציין וינר, הובלו עושה צעדים משמעותיים בדרך לעתיד יוקרתי וירוק יותר. היוזמות ושיתופי הפעולה שלה לשימור הסביבה מחזקים את תדמיתה, מושכים קהלחדש ומעודדים פיתוח טכנולוגי. צעדים אלו הם הכרחיים עבור מותג יוקרה בעולם המודרני, ויהיה מעניין לראות כיצד הובלו תמשיך לפתח את המחויבות הסביבתית שלה בעתיד. *למותג שעוני הובלו חנות בוטיק יוקרתית בקניון Fashion TLV בתל אביב. הבוטיק מעניק את חוויית הקניה האולטימטיבית עבור שעון יוקרה; תמצאו בו מבחר שעונים גדול ביותר, כולל שעונים מיוחדים ובמהדורות מוגבלות, לצד צוות מכירות מקצועי ושירותי.

חורבת בורגין מתנשאת לגובה של 452 מטרים, וממרומיה נשקפת שמורת הטבע פארק עדולם ב-50 גוונים של ירוק. מסביב שרשרת גבעות חינניות, בראש כל אחת מהן חורבה עתיקה, מערת מסתור או מתקני חקלאות ארכיאולוגיים. זוהי ארץ התנ"ך, נופים מקראיים ששרידיהם מספרים את ההיסטוריה המקומית. בראש החורבה אבנים גדולות ומרשימות המשרטטות קווים לדמותו של היישוב העתיק המזוהה ככפר ביש, שבמזל ביש נפל בידי הרומים. שביל כחול מטפס מהחניה חולף ליד גת עתיקה, שרידי ביצורים ומבנים מרשימים, בורות מים, מתקנים חקלאיים וכמובן בתי מגורים. האטרקציה הייחודית היא מערכת מחילות המסתור; הביאו אתכם פנסים ורדו אליהן, יש הסבר על המסלול במפה. ילדים יודו לכם. בחורבה רצפות פסיפס, שרידי כנסיה ביזנטית שידעה ימים יפים יותר וככל שמטפסים הנוף מלהיב והדרך זרועה פריחה אין-סופית. יופיו של הפארק בשיאו והשנה הייתה בו תופעה מעניינת, בזכות גשמי הברכה שרדו פרחי החורף מעבר לממוצע, והימים החמים שבין לבין גרמו לפרחי האביב להקדים ולפרוץ. וכך בחלקות הבר והחורש, התרועעו בצוותא פרחי חורף ואביב - מחזה עוצר נשימה: רקפות וכלניות עם אירוס צהרון ופשתה שעירה, עירית גדולה ושברק ששערותיו סומרות מעלה, שדות חרציות לנצח, מצהיבות מאושר, לצד לשון הפר המכחילה. עכנאי יהודה הקדים לפרוח ופרחיו מחליפים צבעים ככל שהם מתבגרים, גבעולי כלח מצוי מתרוממים אל על מתפקעים ביופי, מקבצי קחוונים לבנים צפופים, דמומית בוהקת ותלתנים בשפע. חבורות צעירות של נורית אסיה טרייה, שניצניהן נפתחים בהדרגה. גם צמחי המרפא נתנו ריחם: געדה מצויה, מרווה משולשת בפריחה ורדרדה, שיחי אזוב מלאי ארומה והיו גם שקדיות אחרונות שנפרדו מהחורף בלבלוב אביבי ירוק והחליפו אותם עצי כליל החורש שלבשו פוקסיה עזה. בראשי הגבעות שמסביב עוד שלל אתרים עתיקים ומסלולי טיול קסומים. בחורבת עתרי מערכת מסתור, בית כנסת, מקווה חצוב בסלע, גת, בתי מגורים ובורות מים. בחורבת קנים בורות ומחילות, כך גם בחורבת מדרס, יעד פופולארי בזכות מחילת מסתור מרתקת. מסלול קצר לראש הגבעה מגלה פירמידת אבן - ציון לבית קברות מקומי. חורבת עדולם נתנה לאזור את שמו ומזוהה עם עדולם המקראית, היכן שהסתתר דוד משאול ויצא להילחםבפלישתים. הפארק מרושת בשבילים ודרכי גישה, חלקן מתאימות לכל רכב, אחרות לג'יפים ויש גם סינגלים לרוכבים ומסלולים רגליים. בראשיתו של כביש הגישה לצפרירים דרך ראשית מסומנת ירוק, הנכנסת לפארק ומתפצלת לכל עבר. והכי כיף לשוטט בלי מטרה, ללכת לאיבוד במבוך הנתיבים, לגלות אוצרות ולהתענג מהיופי. עדולם הוא גם חבל התיישבותי שנוסד באזור ב-1958 עם עלייתם לקרקע של כמה יישובים כפריים, כמו צפרירים, גבעת ישעיהו, אדרת, עגור, שריגים ועוד. מה שנחשב אז כארץ הרים נטושה, הפך למרחב כפרי תיירותי שהטבע הוא ליבו הפועם, אך לא רק. יין ולישון: יקב מטלר חבל עדולם נודע בעבר כאזור יין והותיר שרידי גתות רבים. אלפיים שנה אחרי התעורר ענף היין לתחייה ושבה תהילתו. המרחב זכה בתואר אזור יין רשמי 'אפלסיון' ויודעי דבר מספרים על אזורי מיקרואקלים שעושים טוב לענבים וליין ומכאן יקבי האיכות הרבים. יקב מטלר שבמושב עגור הוא יקב בוטיק הפועל כעשור, ומשלב בתרבות האירוח גם אוכל ולינה. בימים שלישי עד שישי מארחת החצר היפה טעימות יין וארוחות בסגנון ברנאץ' לפי תפריט. לאה היא הייננית, הבשלנית והאומנית, הנץ על הסיפורים, הכרם והתחזוקה. ביתם תמיד פתוח, לשבת בחוץ או במרפסת מקורה, ליהנות מהציורים הנאיביים, ללגום יין ולצפות אל הכרם שמתחיל כעת ללבלב. הם מייצרים כ-7,000 בקבוקים בשנה, רוזה ואדום, ולאה מציירת את התוויות. תפריט האוכל ביתי, כפרי ומושקע: שקשוקה, סלט, גבינות, מאפים, לחמים, ממרחים וריבות מעשה ידיה. במקרר השקוף מוצגת התוצרת וניתן להרכיב סלסלת פיקניק ולחמוק אל הטבע המופלא. במשק שתי יחידות אירוח זוגיות ושתי סוויטות חדשות המתהדרות בשני חדרי שינה למשפחה ואפילו לשני זוגות. העיצוב באווירה כפרית חמימה, גוונים נעימים לעין, עץ, קש וקרמיקה, עציצים פורחים, פריטי נוי וספרים, ציורים של לאה על הקירות, כרבוליות שיהיה נעים ומטבחון באבזור נוח להתקין ארוחה.https://www.facebook.com/mettlerwinery/ קצת גורמה: מסעדת כרמים אם לא בא לכם לטרוח, לאה מיקב מטלר תמליץ על מסעדת כרמים במושב סגולה, כרבע שעה נסיעה. זו מסעדת שף מעולה עם תפריט אקלקטי יצירתי. מרק בצל צרפתי קטיפתי, סלטים עשירים מפתיעים, ראשונות כיפיות כמו שווארמה דג, כבדי עוף או ריזוטו פטריות ועיקריות, שבהן מיני פסטות איטלקיות, דגים, שלל בשרים ותוספות. את יין הבית הם מייצרים ביקב הפרטי ויש עוד היצע רחב, גם מהאזור, ובחלל הגדול האווירה טובה, מוזיקה מתנגנת בנועם וצוות מקצועי ידאג להמלצות.https://www.facebook.com/Cramim.rests/ הרפתקה חשמלית: איזי ריידר עמק האלה ליישוב שריגים הגיעו דיירים חדשים, איזי ריידר עמק האלה, אטרקציה שעשתה רילוקיישן ומציעה יופי של אקשן. איזי ריידר הוא כלי חשמלי בנהיגה עצמית, אמצעי הרפתקני לחוות את הטבע. הלוק מזכיר אופניים רק עם ארבעה גלגלים, אפשר לשבת או לעמוד, ובפעם הראשונה נדרש תרגול לשליטה בקפיציות השובבה. הכלי ידידותי לתפעול ובעל עבירות גבוהה, יציב ובטיחותי. הבונוס טמון בשקט ובהנאה משלוות הטבע, בלי טרטור מנוע טורדני. רכבנו בעקבות ליהי דנציגר, שותפה במיזם, במרחב פארק בריטניה המלבלב מאושר. בסיור, שנמשך כשעה וחצי, יש כמעט הכול: שבילים המתפתלים בחורשות סמיכות, עליות מג'עג'עות, גבעות יפהפיות, תצפיות הורסות ושלל שכיות חמדה. חלפנו למרגלות תל שקלון, ורכבנו במקביל לשביל הבורות והבארות (מסומן באדום), היוצא מהתל במסלול רגלי מעגלי מהפנט. עצרנו בחניון הצב ובחניון בור המים, צפינו אל תל עזקה מנקודה שבה הפריחה השתוללה בלי רסן וקינחנו בחממות חקלאות כדי לטעום מהעושר החקלאי ומירקות איכותיים. הסיורים מלווים בסיפורי התיישבות, חקלאות, היסטוריה ועוד.https://www.facebook.com/ezraider.co/ אומנות זכוכית: ג'רמי לנגפורד בפאתי צפרירים התמקם לאחרונה הסטודיו של ג'רמי לנגפורד (האח של..) אומן זכוכית בין-לאומי שעבודותיו הן יצירות אומנות מפעימות. לנגפורד לא מאמין בברירה שבין חלופות, אלא מצדד בגם וגם ואומר שעדיף ארגז כלים רחב כבסיס לקשת של ביצועים. הוא רכש ידע קלאסי באנגליה ומתמחה בשלוש הטכניקות בעולם הזכוכית (cold, warm, hot) ועם זה הוא מתפרע, משתמש בתחושות ונותן להן ביטוי רחב בעיצוב תוך התאמה ללקוח. לנגפורד הוא אומן רב-תחומי יצירתי, נועז ומוכשר במיוחד, הנוגע בפיסול, יציקות, צריבה וויטראז'ים ייחודיים. עבודותיו מעטרות בתים ומבני ציבור בעולם: במלון ארבע עונות במיאמי יצר קירות מסדרון מפוסלים, הוולדורף אסטוריה מתהדר בפסל ציפורים במגוון טכניקות, בבוורלי הילס צועדות דוגמניות על מסלול זכוכית שלו ועבודותיו פזורות באתר שרשרת הדורות במנהרות הכותל, בבתי כנסת ועוד. בזכות כישרון ומקצועיות הוא מייצר לעצמו את חומרי העבודה המיוחדים ויכול להשתגע. בקרוב תושלם גלריה עם חוויית אומן ותצוגת פסלים.https://www.facebook.com/jeremy.langford.792/ לא סתם בית קפה: אגרוקפה במרכז מסחרי קטן ומפתיע מעבר לכביש, בשריגים, פועל אגרוקפה - בית קפה שהוא כיסוי לסיפור גדול יותר. החברה מתקינה מערכות השקיה לחקלאי קפה קטנים בעולם, להשבחת התוצרת, איכותית וכמותית. זהו מודל שתמורתו אינה כספית אלא בקפה כתוצר ההשבחה. הפולים מקבלים טיפול VIP, הכולל קלייה, טחינה, אריזה והגשה וסדנאות קפה הן אמצעי להפיץ את הבשורה והידע. נתונים יבשים תמיד מעניינים, כמה יצרנים יש, כמות שטחי המטעים, משקל התוצרת וכדומה, אבל המהות נוגעת לאזורי גידול וטרואר, תהליכים, עיבוד ומיון, זנים, קלייה (כשילוב מדע ואומנות) וחליטה, וכיצד כל גורם משפיע על הטעם. חלק מהתערובות נשלחות לטעימות מקצועיות שהן הליך יקר המעיד על איכות גבוהה אך משתלמת, וכמה מהן זכו בציונים של 8.3 ומעלה ומחירם - בהתאם. למרות שצריכת הקפה בעולם בעלייה, חקלאות הקפה ברגרסיה והשאיפה של ערן יצחק וחנן אלקיים היא לייסד תרבות קפה והם לגמרי בכיוון הנכון. האבולוציה של הקפה משתנה ממוצר צריכה בסיסי למוצר שהוא מעבר, והטעמים שגלגלתי בפה, הוכיחו זאת בעושר ובארומה, חוויה מכוננת שגרמה לי לחשוב פעמיים על המשקה הביתי המכונה 'קפה' (שלא לדבר על נס קפה) וכמה הוא רחוק מהמקור, מתועש וחיוור לעומתו.https://www.facebook.com/agrocafeisrael/ חגיגה קולינרית: פסטיבל אוכל כמו היין, גם הקולינריה המקומית היא גאווה גדולה ומבוססת על אוכל אתני מקיבוץ הגלויות שנשאב לאזור אך גם משפים שמביאים את המילה הגסטרונומית האחרונה. זו הסיבה שלמעלה משני עשורים נערך פסטיבל אוכל כפרי שנתי, הפעם קיבל גוון מעודן: 'אביב של אוכל כפרי', הזדמנות לנפוש במרחב ירוק ופורח, לגלות פנינים קולינריות ולחוות אירוח ביתי (מדי סופ"ש עד 6 באפריל).tour-yehuda.org.il

בשיתוף רו"ח ועו"ד אחמד איאד אחוז ההצבעה בבחירות לשלטון המקומי שהתקיימו ב-27 בפברואר עמד על 53.8% לעומת 70.63% לבחירות לכנסת ה-25 שהתקיימו בנובמבר 2022. אחוז ההצבעה הנמוך בבחירות לרשויות המקומיות אינו מתיישב עם חשיבות השלטון המקומי והשפעתו הרבה על איכות החיים שלנו. השלטון המקומי נושא באחריות על המרחב שבתחום שיפוטו, ובסמכויות ותפקידים רבים, כמו סלילת כבישים, הקמת מבני ציבור, תכנון גנים ציבורים, אספקת שירותים שונים כגון תברואה, חינוך, ותרבות. בנוסף, הרשות הינה גוף סטטוטורי בעל סמכויות תכנון, רישוי, פיקוח, וכמו כן היא אחראית על התכנון האסטרטגי לפיתוח היישוב ועל עיצוב החזון המקומי. הניהול המורכב של השלטון המקומי מחייב בחירת חברי מועצה וראש רשות אשר יכולים להנהיג את היישוב. מלבד היותו מנהיג פוליטי, ראש הרשות שנבחר בבחירות ישירות, משמש גם מנכ"ל העל של הרשות המקומית, ועל כתפיו מוטלת האחריות לתפעול השוטף התקין של הפונקציות והמחלקות השונות. זאת, בנוסף להיותו איש הקשר עם משרדי הממשלה השונים, מה שמאפשר לו לגייס תקציבים לפיתוח היישוב, העצמתו והרחבתו. משבר הקורונה ומלחמת 'חרבות ברזל' המחישו את חשיבותו של השלטון המקומי כזרוע משמעותית ויעילה בצוק העתים. כך, במקרים רבים, השלטון המקומי הקדים את השלטון המרכזי בסיוע ובדאגה לתושבים, וככל שהרשות המקומית חזקה ואיתנה מבחינה פיננסית, היכולת שלה להעניק סיוע ולהשפיע על חיי התושבים גבוהה יותר. לכן המשבר הכלכלי הקיים בחלק מהרשויות המקומיות, ובעיקר ברשויות הערביות אשר סובלות ממצוקה כלכלית קשה, מקשה על הרשות לפעול לטובת פיתוח קהילתי ותרבותי של היישוב, ותכנון אסטרטגי וכלכלי של אזורי תעשייה. לפיכך, דווקא ברשויות אלה אחוזי ההצבעה גבוהים מהממוצע הארצי בבחירות לרשויות המקומיות, אך נמוכים בהרבה מאחוזי ההצבעה לכנסת. ההסבר לכך נעוץ בעובדה שהשלטון המקומי נחשב למרכז כוח חשוב ובעל השפעה, כאשר בבחירות לכנסת התושבים הערבים מרגישים שהם נעדרי השפעה. זאת מכיוון שרוב המפלגות הערביות הן מחוץ לשולחן הממשלה. דרושים מנהיגים בעלי שיעור קומה כדי לשנות את האדישות הכללית של התושבים לבחירות המוניציפליות, על ארגוני החברה האזרחית, האקדמיה, השלטון המרכזי והשלטון המקומי גם יחד, מוטלת החובה להעלות את המודעות לחשיבות שבהשתתפות בהליך דמוקרטי זה. יש לספק לתושבים מידע ונתונים לגבי התפתחות היישוב בו הם חיים, לפי תחומים שונים, כגון אחוז האבטלה ביישוב, היקף הפעילות התרבותית ביישוב, שיעור הזכאות לתעודות בגרות, מספר המרפאות והרופאים ביחס לאוכלוסיית היישוב, ונתונים לגבי שיעור הפשיעה והאלימות. חשוב לזכור כי מלבד תפקידה הסטטוטורי לניהול היישוב, אחראית הרשות המקומית על עיצוב החזון המקומי, התכנון האסטרטגי לפיתוח וחיזוק היישוב לטובת הדורות הבאים, הובלת הנהגה חברתית וקהילתית, וכמו כן היא משמשת חוליה מקשרת בין היישוב לשלטון המרכזי. מכיוון שכך יש חשיבות רבה לבחירת מנהיגים מקומיים בעלי שיעור קומה וראייה תכנונית לטווח הקצר והארוך, שלצד ניהול שוטף תקין, יובילו את הרשות המקומית לעתיד טוב יותר. *הכותב הוא רו"ח; עו"ד; חבר בסגל האקדמי במכללה האקדמית האקדמית ספיר

למירי נוה יש טיימינג טוב. שבועיים לפני הקורונה קנתה קרוואן ופתחה דף חדש של חיי נוודות בזמני סגרים, שבהם הכי רצינו לצאת מהבית ולא יכולנו; ושבועיים לפני המלחמה סיימה לעצב אותו מחדש ויצרה בו את Sheket, מקום לשקט. כשהתותחים יורים והמציאות משתוללת, שקט ונחת רוח הם הדבר הכי נחשק והכי קשה להשגה. כל אחד מאיתנו רוצה אותם וזקוק להם. אצל מירי בקרוואן הלבן והצח - הדבר הזה בר השגה ואפשרי, ולו לחצי שעה קצרה של נדודי תודעה מונחים למחוזות שקטים של הרפיה וניקיון מחשבתי. אפשר לקרוא לזה דמיון מודרך או מדיטציה או התכווננות, זה לא כל כך משנה - הרעיון של נוה הוא שמי שנכנס לחלל הקטנטן והאפקטיבי שלה יפליג לסיבוב קצר וחסר מאמץ במחוזות שלווים וינחת חזרה חמוש בפחות סטרס ועם דלק של אספקת שקט להמשך היום. כלי העזר בתהליך הם עיצוב לבן ונינוח, הנוכחות והקול של נוה וההנחיה שלה. הרעיון הוא פשוט והוא ניחן במינימליזם בהתאמה מלאה למהות של קרוואן, המבוססת על יעילות וצמצום. פגשתי את נוה כשחנתה עם הקרוואן (אוטו-בית) שלה סמוך לחוף הים וגבעת הפרחים במעין צבי. כשזיהיתי את הקרוואן מרחוק הוא נראה סטנדרטי לחלוטין. מגבת נתלתה לאוורור על חלון, אופניים נקשרו מאחור וסימנו שמדובר בנוודת ספורטיבית ואוהבת חוץ, אבל שום דבר לא הסגיר את מה שחיכה בפנים. בפתח נפתחו שני כיסאות מתקפלים לצד שולחן קטן ועציץ רקפות, ומתוך הקרוואן יצאה נוה, בוהקת בלבוש לבן מכף רגל ועד ראש. 'בגדי עבודה' היא מכנה אותם. היא אותתה לי להשאיר את הנעליים על המדרגות והזמינה אותי להיכנס פנימה. הקרוואן הקומפקטי משמש את נוה למגורים (יש בו מיטה, שירוקלחת, מטבחצ'יק ואפילו גלריה עם מיטה נוספת) וה'סלון' שלו, למעשה מבואת הקרוואן - מופרד בווילונות (לבנים כמובן) משאר 'הבית', הוא ממלכת ה-Sheket. בקומפקטיות מרשימה הודות לעיצוב חכם של לימור פרדר שטייגמן, יש כאן ספה פינתית בהירה, כריות, שמיכות צמריריות ורכות ואפילו כרית להגבהת הרגליים לישיבה מאוזנת בזמן המסע המדיטטיבי, אבל אפשר גם לשלב רגליים, לשכב או להשתבלל בפינת הספה. נוה מכבדת במים חמימים עם לימון וענף רוזמרין ועל השולחן הקטן גם נר לבן, כמה צדפים וזר כלניות רענן. בתחילת המפגש נוה מעניקה לכל מי שמגיע זוג גרביים לבנות במתנה, תשורה בלתי קונבנציונלית, אבל באופן מפתיע משהו נחמד קורה כשגורבים גרביים לבנות חדשות. זהו נדבך נוסף בטוטאליות של החלל הלבן ששוקעים לתוכו ובמילותיה של נוה הן עוד משהו שמסמן את המקום והתהליך. "הגרביים מכניסות אל תוך אגם של שקט". אחרי שיחה קצרה אודות המרגש, מציאת התנוחה הכי נוחה, עצימת עיניים וכמה נשימות טובות, מובילה נוה בעזרת הנחיות ודמיון מודרך למקום רגוע, הפלגה בין מפרשים לבנים של שקט בתוך קפסולה רחמית, לבנה ובוהקת שצפה בחלל. ההכוונה היא להישטף באור שקט ולבן, רך אבל עוצמתי ולהרגיש קלות וחוסר משקל. "זה מרחב להרפות בו, להרגיש את היופי והטוב ואת הידיעה הפנימית שדברים טובים קורים", חולקת נוה את מה שעומד מבחינתה מאחורי Sheket, ומרחיבה: "הרעיון הוא לעשות מקלחת פנימית. כל כך הרבה מתח וכיווץ נשארים בגוף ובשרירים וההפוגה אמורה לנקות את הרחשים הפנימיים שמסתירים לנו מי אנחנו באמת ואת היכולות שלנו". עבור נוה, מדובר בהתנסות משנת חיים, "ברגע אחד של שקט אמיתי, מלא, במהלך היום, כל היום נראה כבר אחרת", היא אומרת. נוה מגיעה מעולמות של אימון רוחני, עסקי והתפתחות אישית וכיום עוסקת בפיתוח עסקי לחברות. היא מתרגלת מדי יום מדיטציה ואל יוזמת השקט הגיעה אחרי שבספטמבר האחרון החלה קורס יזמות קשובה אצל עינת דורון. היא מספרת ששאלה את עצמה מה משמח אותה, מה יכולה להיות המתנה שלה לאחרים, ומצוידת ברצון חזק של הפצת טוב, יופי ודיוק עצמי - החלה את הקורס. "אפשר להיות מודעים לרעשים, לאי-שקט ולמתח שהמערכת הפנימית מייצרת ולתת להם לזרום מאיתנו החוצה, ולהגיע למקום שבו יש אפשרויות והזדמנות לתשובות". נוה משתפת שמרגע שהזמינה אנשים לעבור בקרוואן תהליך של מדיטציה הבינה מהם כמה זה נחוץ ולא כל כך נגיש לכולם, "אנחנו תמיד בסערה מאוד גדולה ובטח עכשיו", היא אומרת, "זו מציאות מטריפה של עודף דרישות וקולות. יש לנו הכול, אבל רגע של שקט יש לנו?" המחשבה הראשונית שלה הייתה ליצור חדר שקט כמבנה מודולרי שיגיע איתה למקומות ואז תוכל להקים ולקפל אותו כשירות לקהילה. יחד עם המעצבת שעיצבה לה את הקרוואן היא חשבה איך לעשות את זה ואז פרדר שטיינגמן הציעה שפינת השקט תהיה בתוך הקרוואן. נוה חיבקה את הרעיון באופן מיידי: "זה שינה לי את הבית. עכשיו השקט הוא הבוס שלי והחיים שלי הם סביבו. גם כשאין פה אף אחד המקום הזה מרפא, מהדהד ומזמין למשהו פשוט וטהור, שיש בו את כל האיכויות שאנחנו חולמים עליהן". "בהיי טק לא צריכים אותי" נוה רק יצאה לדרך ואינה ממהרת לשום מקום. הסשנים מתקיימים בתיאום מראש בעלות של 150 שקלים למפגש. מתוך אהבה אמיתית לארץ הזו ולישראלים וכאב על הפילוג והשנאה היא רוצה להגיע לכל מקום בארץ. "בן אדם אחד לא יכול לרפא מדינה שלמה אבל אני מרגישה בשליחות ועברתי לחיים של תנועה כדי להכיר את המדינה שלי". היא מוצאת באופן אישי שלווה בחוץ ובעתיד חושבת גם להוביל הליכות של שקט בטבע. חלקתי איתה שאני מדמיינת אותה מצד אחד חונה אצל מפונים ומזמינה אותם לשקט ומצד שני מסתובבת בחברות היי טק וממלאה את המשבצת הכה פופולארית של פעילות הפוגה מצ'פרת ומקורית, אבל נוה מכוונת דווקא למקומות אחרים. "בהיי טק לא צריכים אותי יש להם מספיק משלהם", היא מפטירה ואומרת שהיא דווקא רוצה להגיע לחברות מסורתיות, למשל בתעשייה. "אבא שלי היה יזם ויועץ לתעשיות פלדה. מגיל צעיר הסתובבתי איתו במפעלי ברזל עם תנורים גדולים ואני מכירה את הארגונים האלה, את הקושי לנהל אותם ואת הצורך שלהם ברגע של שקט". היא מתארת את אביה כאדם שהמציא את עצמו וכאופטימיסט חסר תקנה וחושפת בכך את השורשים שעליהם גדלה, שהובילו אותה יחד עם תחושת קריאה פנימית להשתנות מתמדת ולראיית הטוב. "הלב שלי הוא עם האנשים הפשוטים", היא אומרת ומתארת איך היא רואה את תרומתה בארגונים כאלה: "המפגש יכול להתחיל בהרצאה מקדימה ואז לתת לאנשים שיבואו, שיספרו לי מה על הלב שלהם, ואלמד אותם קצת נשימות והקשבה לגוף". לדעתה גם 20 דקות של חוויית מנוחה והקלה יכולים להועיל באמצע יום עבודה ולפינת השקט בקרוואן יכולים גם להגיע שניים-שלושה אנשים יחד. "כמה מילים של הבנה והכלה יכולות להיות משמעותיות. אני תמיד שואלת אנשים עם מה הם באים, כי למי תספר ביום עבודה מה באמת אתה מרגיש? ואז הם משאירים את זה פה ויוצאים אחרת". היא מקווה שהחיבור שיש לה עם עולם התעשייה יוביל להקמת חדרי שקט קבועים בארגונים שיהיו חלק משגרת יום העבודה: "עד היום הבאתי להם פיתוח עסקי ועכשיו אני מביאה להם שקט", היא משרטטת את הכיוון שלה ואת המודל העסקי. בדרך חזרה כשאני מצוידת בסל פיקניק של שקט ובחשיבה מאווררת שצברתי בקרוואן, עצרתי לסיבוב רגלי בגבעת הפרחים הסמוכה. הצבעוניים והנוריות עוד פרחו, הרקפות השתוללו ובין השבילים והפרחים אנשים בירכו זה את זו לשלום בחיוך ואף תהו יחד על שמו של פרח בר זה או אחר. אין ספק שבחוץ ובעת נדודים או טיול - ממש כמו שאמרה לי נוה - אנשים יותר חיוביים: "כשפוגשים את עם ישראל בטבע יותר אוהבים אותו. הכול הרבה יותר פשוט כשלא מתעסקים באסטרטגיות ובפוליטיקות שמפריעות לחוות את היופי והשקט שבעולם".

הכתבה בשיתוף קייר פלוס לפי דוח של משרד הבריאות לשנת 2022, משך השהיה הממוצע בחדר מיון בבתי החולים עמד על 3.9 שעות, וב-24% מהמקרים המטופלים חיכו מעל ל-5 שעות. בנוסף לעומס העצום בבתי החולים הגוזל זמן רב מהמטופלים, ביקור בבתי החולים מהווה גם סיכון לחשיפה לזיהומים - משרד הבריאות מעריך כי בישראל מתים בכל שנה מעל ל-4,000 מטופלים מזיהומים הנרכשים בבתי החולים מתוך הרצון לספק שירותי רפואה זמינים, מהירים ויעילים, להפחית עומס על הצוות המטפל, להקל על המטופלים ולצמצם את הסיכון לזיהומים הנרכשים בבתי חולים, הוקמה חברת "קייר פלוס" המעניקה שירותי רפואה עד הבית. "קייר פלוס נוסדה בתקופת הקורונה במטרה להעניק למטופלים חוויית טיפול מדויקת, יעילה, מהירה ונוחה יותר בביתם. אנחנו מתמחים בשירותים רפואיים בבית המטופל, לרבות אשפוז ביתי, שיקום סיעודי, ייעוץ עם רופא מומחה וטיפולים פרא-רפואיים כמו פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק עד הבית", אומר נסים עסבה, מייסד ומנכ"ל החברה. "אנחנו מעניקים שירות ללקוחות פרטיים ולחלק מחברי קופות החולים ובהמשך פונים ללקוחות בכל רחבי הארץ". לפני שהקים את קייר פלוס, עסבה עבד כאח מוסמך, עד שהחליט להיכנס לעולם שירותי הרפואה הביתיים: "שימשתי במשך כמה שנים כאח באשפוז ביתי ואז הבנתי שיש צורך בטכנולוגיות מתקדמות של אבחון וטיפול עד הבית. אנחנו בקייר פלוס נותנים לכך מענה - הצוות המיומן והמקצועי שלנו כולל רופאים עם התמחויות שונות - המגיעים עד לבית המטופל עם מכשור רפואי חדש, מתקדם ונייד". ד"ר סלאח חמזה, מומחה ברפואה פנימית ובהתמחות שניה בקרדיולוגיה בבית חולים שיבא מספר: "התחלתי לעבוד בקייר פלוס לפני שנה ואני גאה בהצלחה שלנו בתחום הרפואה עד הבית. הטיפול מתחיל בשיחה ראשונית שבה הרופא קובע האם מדובר במקרה חירום המצריך הגעה למיון, או שניתן להעניק שירות רפואי בבית הכולל זיהוי בעיה, אבחון ובניית תוכנית טיפול. ברשותנו מיטב הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת כגון: אקו לב, סונר (אולטרסאונד) ריאות, כליות ושלפוחית השתן, סונר כבד ודרכי מרה. בנוסף, אנחנו מציעים צילומי רנטגן ובדיקת דם עם תשובות מהירות. לאחר הבדיקה והאבחון, הרופא קובע למטופל תוכנית טיפול. אנשי הצוות מלווים את המטופל באופן שוטף לאורך תקופת הטיפול עד ההחלמה". צוות ושירות מותאמים לצרכים אישיים אנשי קייר פלוס מסבירים כי יש יתרונות רבים לשירות רפואי המתבצע בבית. "בבית המטופל אפשר להעניק טיפול ברמה גבוהה יותר", אומר איהב חטיני מנהל התפעול של קייר פלוס. "כך לדוגמה, בטיפול הסיעודי בבית - המטופל נהנה מפרטיות לעומת הטיפול שניתן במוסדות רפואיים או בתי חולים. בנוסף, הצוות הרפואי מותאם לצרכיו המיוחדים של המטופל ומספק שירות אישי 'הנתפר' עבורו". אז מה צופן העתיד בתחום הרפואה עד הבית? "כיום יש עומס עצום בבתי החולים ותורים ארוכים לרופאים מומחים. לכן, משרדהבריאות והמוסדות הרפואיים השונים מבינים יותר ויותר את הצורך בשירותים רפואייםשניתנים בבית המטופל. "אנחנו בקייר פלוס לוקחים את השירות הרפואי עד הבית צעד אחד קדימה", אומר עסבה. "בזכות היתרונות הרבים של הטיפול הרפואי הביתי, אנחנו מאמינים שבעתיד הרפואה עד הבית תתרחב עוד יותר - ותסייע להפחית את העומסבבתי החולים ועל הצוותים הרפואיים, תקצר את זמני ההמתנה במיון ותאפשר למטופלים ליהנות מטיפול רפואי טוב יותר". *המידע בכתבה אינו מיועד להנחות את הציבור או לשמש לגביו כהמלצה או הוראה או עצה, ואין בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר. פרסום זה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת. למידע נוסף על שירותים של קייר פלוס הקליקו>>

מייד עם פרוץ המלחמה ידע קובי בן מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאומנות, שלא ניתן לקדם את לוח התערוכות במוזיאון על פי התכנון, ויש לחשוב על תגובה הולמת למצב. "רצינו לספק למבקרים שלנו נחמה, ולא לשקף את הזוועה", הוא אומר. כך הוחלט להקדים את התערוכה שתוכננה לנטליה זורבובה בחודש אוגוסט, ולבנות סביבה אשכול תערוכות שמציע הסתכלות חדשה על הבית: "הבית שלנו הותקף פיזית והפך למקום מפחיד, ולכן רציתי להראות את היופי שבבית, את הקסם, הזיכרונות והגעגועים שלכולנו יש. הייתה כאן מחשבה על התפקיד של האומנות בזמנים כאלה, יש בה כוח מרפא". כבר ב-12 באוקטובר התייצב בן מאיר בסטודיו של זורבובה "ונחשף מולי עולם אלטרנטיבי של צבע ואופטימיות שמציג את היום־יום, את הבנאליות. הוא נותן פרספקטיבה אחרת על מקומות אינטימיים שמשותפים לכולנו". זו בדיוק הנחמה שביקש להציע לקהל. זורבובה הופתעה מהבקשה של בן מאיר להקדים את התערוכה אבל באופן אינסטינקטיבי נענתה מייד לאתגר. ברגע הבא נבהלה, כיוון שלא היו לה ציורים להציג. היא צללה לחודשים של עבודה אינטנסיבית בסטודיו. "למעשה זה הציל אותי, עבדתי בטירוף. הרגשתי שאני צריכה כל הזמן להוציא את הדברים על הבד. סגרתי את עצמי בסטודיו והרגשתי שאני צריכה צבעים. זה יצא כמו תותח. רק בערב הקשבתי לחדשות", מספרת זורבובה. התערוכה כולה מוקדשת לציורי פנים של הבית של זורבובה, נושא שהיא עוסקת בו לאורך זמן. "לאנשים כמוני, מהגרים, נושא הבית חשוב במיוחד. מאז שעזבתי את רוסיה עברתי לאורך השנים הרבה דירות והציור עזר לי לקרקע את עצמי במקום. זה המקום ממנו אני יוצאת לפעולה", היא אומרת. "הבית הוא מה שמעניין אותי ואני מזמינה אנשים להציץ לבית שלי, זה המקום הכי פרטי שלי ולכן זה יוצר אינטימיות עם הצופה". היסטורית, נהגו אומנים לצייר ציורי פנים בגודל קטן או בינוני. זורבובה בוחרת לצייר את ציורי הפנים שלה בגדול: "בגדלים האלה אפשר ממש להיכנס עם הגוף לעבודה. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שהצופה יחווה את העבודה, ייכנס לתוך הציור". החוויה האינטימית בציורים של זורבובה נובעת במידה רבה מהחשיפה ליום-יום, לחפצים האישיים, וגם לחוסר הסדר שמאפיין בתים רבים, אבל רובנו היינו בוחרים להסתיר. זורבובה לא מביימת את הבית לקראת ציור וכך אנחנו נחשפים למעיל שנשאר על כיסא, להר כביסה או לבלאגן בחדרה של הבת. "עבורי הכאוס הוא השראה. הכאוס בחדר של הבת שלי, למשל, משגע אותי ברמה האישית, אבל מהווה השראה גדולה בציור. בציור זה לא כאוס אלא בנייה של חלל". בנוסף, ניתן להבחין בציורים באובייקטים שחוזרים: עץ חג מולד קטן, אגרטל פרחים או כד, "כולם הם חלק מהבית שלי, יש להם משמעות עבורי, יש להם היסטוריה. אלה עקבות חיים של אדם. לכל אחד יש כאלה". ציור שמקפל בתוכו זמן לרוב, זורבובה מציירת סקיצות מהתבוננות בביתה, תופסת רגעים שמעניינים אותה בהתרחשות הביתית. אחר כך היא ממירה אותן לציורים גדולים בסטודיו, שבהם היא לפעמים מייצרת סינתזה, חיבור בין סקיצות שונות, שיוצר קומפוזיציה מעניינת יותר. "אני מכבדת מאוד עבודה מהתבוננות אבל כרגע מתעניינת בסינתזה. התוצאה פחות משקפת את הרגע הספציפי אלא יותר הרגשה או הלך רוח", היא אומרת. בציורים כמעט שאין דמויות, אבל הנוכחות של אנשים בבית מורגשת מאוד. על פי זורבובה הבית הוא אורגניזם, בין שנמצאים בו באותו רגע אנשים או לא. באחד הציורים היא מציירת את בתה שקועה בקריאה ליד ספר אומנות, ובציור אחר מופיע אותו ציור תלוי על הקיר מאחורי בן זוגה שיושב לעבוד ליד שולחן. אלה השכבות של החיים, ציור שמקפל בתוכו זמן. אחד הציורים יוצא דופן כיוון שהוא צויר כולו מתוך זיכרון. זורבובה חוזרת לבית ילדותה במוסקבה, לחדר שחלקה עם אחותה, שהיה בו חלון גדול שנחסם על ידי עצי אשוח. היא מתארת סצנה של בוקר חורפי, שבו היא ואחותה מתלבשות בחופזה בחדר הירוק כשאור הבוקר חודר בפסים אלכסוניים. הציור מתאפיין בצבעים קרים, בשונה מאוד משאר הציורים שמתארים את הארץ, בהם הצבעוניות חמה ואפילו בוערת. חלק מהציורים בתערוכה צוירו במהלך השנתיים האחרונות וחלק נוצרו בחודשי המלחמה. "כשהציורים הגיעו למוזיאון ופרקנו אותם, היה נדמה שיש כאן שני סגנונות שונים", אומר בן מאיר. ואכן, הצבעוניות בציורים רבים היא עזה ולא מתנצלת. "יצאתי מהגבולות שלי בצבעים. בחודשים האחרונים הצבעים יותר חזקים, הם יצאו ממש צועקים", אומרת זורבובה. עבור בן מאיר זה היה מרגש. הוא מספר שבאחד מהביקורים בסטודיו אמרה לו זורבובה: קרתה לי פריצת הדרך האמנותית שחיכיתי לה 15 שנה! "עבור אוצר זה ממש רגע שיא, משהו שאתה מחכה לו. שאומנית בסדר גודל של נטליה תגיע לפריצת דרך וזה קורה במשמרת שלך?! זה חלום", אומר בן מאיר בהתרגשות. "זה צבע שרוצה להיות צבע, לא להיות מוגדר על ידי צורה או משמעות. פשוט צבע. זה מאוד חזק ונוכח בתערוכה. נטליה יוצרת פלטה אלטרנטיבית לקומפוזיציה מציאותית. זה מאפשר לדמיין את העולם אחרת, נותן לנו אופטימיות", הוא מוסיף. שם התערוכה, 'נטליה זורבובה: חיה בציור', מבהיר כי למעשה התערוכה כולה מהווה מעין דיוקן עצמי של זורבובה. דרך פינות הבית, החפצים האישיים והאנשים המרכזיים בחייה, אנחנו למעשה מכירים את הציירת. לדברי בן מאיר, זורבובה חווה את המציאות דרך הציור. היא רואה את העולם כציור פוטנציאלי. בהתייחס לתקופה אומרת זורבובה: "זו הרגשה מוזרה לפתוח תערוכה באמצע מלחמה. לא הרגשתי שאני רוצה להגיד משהו בהקשר של המלחמה עצמה. אנחנו עוד בתוך האירוע, זה עוד לא הסתיים. אני צריכה פרספקטיבה של זמן ואפשרות לעכל כדי שתהיה לי אמירה אומנותית בנושא הזה. זה יכול לקחת שנים. האמירה שלי היא להמשיך לעשות את מה שאני עושה, להראות שהחיים שלנו לא נעצרו". *התערוכה 'נטליה זורבובה: חיה בציור' מוצגת במוזיאון חיפה לאומנות עד 30 ביוני 2024.

פטריות הן חומר גלם יחיד ומיוחד במינו. הן הרי לא פרי או ירק, ויש בהן משהו מפתיע ומרגש, במיוחד כשהן מבצבצות מן האדמה. מאז הקורונה ההתעניינות בגידול פטריות בבית עלתה: פונגיז, עם האדמה, מיקוטפיה ועוד שלל מומחים, מדריכי ליקוט ומיזמים שונים, שצצו כפטריות אחרי הגשם (אם תרצו). כולם מבקשים לפתח את תרבות גידול הפטריות בארץ. תפסה את תשומת ליבי הפעילות של מיא גינזבורג מהמיזם 'להתאהב בפטריות', שהפכה את התחביב למקצוע. ״שנה אחרי שהתחלתי להתמחות בליקוט פטריות התחילו להגיע קולות מחברים, מכרים ואנשים זרים לחלוטין ששאלו אם אהיה מוכנה לצאת איתם לשטח ולספר להם איך מתאהבים בפטריות ככה. בהתחלה הייתי פשוט יוצאת עם כל מי שמבקש, עד שהיומן התחיל להתמלא וכבר לא נמצא זמן, ואז התחלתי לארגן אירועים מסודרים. דרך הביקוש הבנתי שהרצון ללמוד את הנושא - גדול״. תוכלו להיכנס לאתר שלה ולהבין כמה מגוונות הפעילויות של המיזם. אבל איך מגדלים פטריות לבד? שאלתי את גוגל וגיליתי שבגדול יש שלוש אפשרויות: גידול מפטריות שקונים מהסופר, גידול ממזרע מוכן או גידול באמצעות ערכה מוכנה. אתחיל מהאפשרות האחרונה, שכדי להבין איך היא עובדת פניתי לטל לגזיאל מחברת 'מייסיליום', מחלוצי גידול הפטריות הביתי. ״אני מתעסק בגידול פטריות מגיל 18״. כשפניתי אליו כדי לשמוע ממנו על אודות הטרנד הבוער, היה אפשר לשמוע את החיוך דרך הטלפון, ״יש לי חלק משמעותי ביצירת הטרנד״, הוא סיפר. לגזיאל עוסק שנים רבות בפיתוח ערכות ומצעים לגידול פטריות מזנים שונים, בשביל שאחרים יגדלו אותן. הלקוחות מגוונים למדי - בתי ספר, משפחות שמחפשות חוויה לימודית וגם חקלאים שמוכרים את התוצרת. ״אין תחליף לפטריות בגידול ביתי," מספר לגזיאל, ״שכן טריות היא התכונה הכי חשובה בפטריות. הפטריות המבוקשות ביותר על ידי המגדלים הביתיים הן אלה שחיי המדף שלהן כה קצר, שהן כלל לא משווקות״. כמי שמכיר את הפטריות ומגדל אותן שנים, עניין אותי לדעת איזה פטריה לגזיאל הכי אוהב. ״החביבה עלי היא כיפתית גדות [pio pino באיטלקית, אפ"ב], פטריה שאפשר לגדל בבית והיא גדלה בר בנחלי הצפון״, מספר לגזיאל. כשאני שואלת מה הכי חשוב למי שמתחיל לגדל, הוא מציין: ״סבלנות והקפדה על הפרוטוקול. אחרי שמתחילים לצבור הצלחות אפשר להתחיל להתנסות, לחקור ולשנות שיטות גידול״. כי בסופו של דבר כמו בכל גידול, הכי חשוב זה הידע המעשי והניסיון. יש אצלו ערכות גידול, מצעי גידול, צלחות פטרי, גרעינים ומצעי גדילה, כך שכל מי שרוצה להתנסות, אם בתהליך הארוך ואם בתהליך המקוצר, יכול למצוא אצלו את המענה. כשאני מבקשת ממנו לאפיין את הלקוחות שלו הוא מספר בחיוך שהוא אוהב את הלקוחות שלו שמחים ורעבים למידע. ״אני אוהב לבקר בבתי ספר ובמכללות ולפגוש אנשים שצמאים למידע מקצועי ומעשי. לפעמים זה הורים לילדים שמעוניינים ללמד את הילדים אודות תהליכים״, הוא מוסיף. ״בסוף, אין כמו לאכול את הפטריות שגידלת בעצמך. מה שבעבר הלא רחוק היה לא מעשי עבור רוב האוכלוסייה, הפך לנגיש. אחוזי ההצלחה גבוהים מאוד וזה מספק״. בין הפטריות שעבורן פותחו ערכות ניתן למצוא מגוון רחב: פטריות צדף (אויסטר) בצבעים שונים (ורוד, זהוב וכחול), רעמת האריה, ריישי, ערמונים, וגם את פטריות קורדיספס מיליטריס, בעלות ערכים רפואיים וקולינריים, שבשנים האחרונות הפכו אותן לפטריות הפופולריות והנחשקות בעולם. אנשים מכינים מהן חליטות ומדווחים שהן משפרות את הזיכרון ועוזרות לגוף להתאזן מבחינה הורמונלית. אגב, סיבה טובה לגדל את הפטריות לבד היא שממש לאחרונה גיליתי שחלק מן הפטריות שנמכרות טריות הן יבוא מחו"ל, וכתוב עליהן באותיות קטנטנות שחובה לבשל אותן לפני האכילה. פטריות - מושגי יסוד תפטיר - Mycelium: הפטרייה עצמה, הגוף שבנוי מזרועות דמויות חוטים, המאפשרות לו להתקדם למקורות מזון חדשים ולהעביר מידע מחלק אחד שלו לאחר, ממש כמו מערכת עצבים מתוחכמת. מזרע - Spawn: החומר הביולוגי שבאמצעותו 'זורעים' את התפטיר במצע הגידול שנבחר. לרוב הכוונה למזרע דגנים מאכלסים, אך מזרע יכול להיות גם תרבית נוזלית, מזרע נסורת ועוד. מצע גידול - Substrate: יכול להיות מורכב מחומרים שונים, בהתאם לסוג הפטרייה שרוצים לגדל. התפטיר יאכלס את מצע הגידול, יצרוך ויפרק את החומרים המזינים בו. מצע הגידול, בנוסף לחומרי הזנה לתפטיר, ייתן גם כמות נוזלים מספקת ליציאת גופי פרי. הזרעה - Innoculation: התהליך של 'זריעת' תפטיר במצע גידול נקי להמשך אכלוס. הזרעה יכולה להיות של מצע גידול, של מזרע או כלי עם מצע מזון לתפטיר. גופי פרי - Fruiting Bodies: הפטריות שכולנו מכירים. התפטיר חי על מצע הגידול, ובהינתן תנאים מתאימים הוא יפתח גופי פרי כדי להמשיך להתרבות. כל פטריה תשחרר בבגרותה נבגים שימשיכו ויהפכו לתפטיר חדש. אכלוס - Colonization: תהליך גדילת התפטיר על מצע גידול כלשהו, אם זו צלחת פטרי או מצע 'להפרחה'. תרבית - Culture: במיקולוגיה, תרבית היא תפטיר על צלחת פטרי, ריבוי תאים של הפטרייה. פלאש - Flush: ביטוי מקביל ל'קציר' או 'יבול', מתאר סבב אחד של גופי פרי ממצע גידול. חדר פריחה - Fruiting Chamber: נקרא גם 'חדר הפרחה', המקום שבו נציג את מצעי הגידול שלנו בתנאים מתאימים להוצאת גופי פרי. תנאים אלו יכולים להשתנות בין זנים שונים של פטריות. בחדר הפרחה, לרוב נרצה לייצר תנאי לחות גבוהה, טמפרטורה ותאורה מתאימה. הפרחה - Fruting: השלב שבו מצעי הגידול מניבים גופי פרי. הביטוי שנוי במחלוקת כי הוא לא מדויק. פטריות לא פורחות אלא מוציאות גופי פרי, הפועל המדויק יותר יהיה 'הפרטה', אך גם זה לא מדויק ולכן הוחלט להישאר עם הפרחה. פרימורדיה - Primordia: השלב הראשוני של גופי הפרי. היפאל נוטס - hypal knots: הקשרים בין 'זרועות' של תפטיר הנפגשים בנקודה ומייצרים התחלה של פרימודריה. שלוש דרכים לגידול פטריות בשיטה הראשונה, המטרה היא להשתמש בפטריות שקנינו מהירקן או בסופר כדי למצות מהן נבגים, שהם ה'זרעים' שמהם נוצרות הפטריות. מדובר בשיטה פרימיטיבית שעשויה לקחת עד שלושה חודשים והיא הכי מתאימה ליצירת פטריות מסוג שמפיניון ופורטבלו. יש להצטייד בפטריות מהסופר, אדנית, קומפוסט ואדמה ללא דישון. מתחילים במילוי האדנית בקומפוסט. טוחנים את הפטריות בבלנדר יחדיו עם ליטר מים, לקבלת נוזל שמכיל את נבגי הפטריות. מערבבים את האדמה עם נוזל הפטריות, מכסים בניילון כדי לשמור על הלחות ומניחים במקום מוצל. אחרי שבועיים מורידים את הניילון ומפזרים כשלושה עד ארבעה סנטימטרים של אדמה. מקפידים להשקות לשמירה על הלחות. אחרי חודשיים ולפעמים שלושה הפטריות מתחילות לצמוח בבת אחת. גידול פטריות ממזרע מוכן היא מעין שיטת 'אמצע הדרך'. קונים צנצנת של מזרע, שבה יש מצע גידול שהוכן מראש ובו נמצא כבר תפטיר הפטריות. מצטיידים בנסורת עץ טבעי (להשיג בנגריות או בחנויות המוכרות ציוד לבעלי חיים). מעקרים את הנסורת על ידי כך שמניחים אותה בדלי ויוצקים עליה מים רותחים, מכסים ומצננים במשך 12 שעות. מעבירים את הנסורת הלחה לכלי נקי, עוטים כפפות סטריליות ומערבבים את הנסורת עם תוכן צנצנת המזרע. דוחסים את הנסורת לתוך שקית וממלאים היטב. קושרים את השקית ומנקבים בה בין 12 ל-15 חורים בעזרת מזלג. מניחים את השקית בבית, במקום שאינו חשוף לשמש ישירה. התפטיר יתפח בשקית וייראה כמו עובש לבן, בתהליך שיימשך שלושה שבועות, בסופם השקית תהיה מלאה בתפטיר. פותחים את השקית, מניחים בקופסה ומקפידים על שמירה של לחות באמצעות ריסוס במים, שלוש פעמים ביום. אחרי כמה ימים יתחילו לצמוח פטריות. מלקטים וממשיכים לשמור על הלחות. צפויים לכם כמה מחזורי גידול. הדרך הקלה היא בגידול פטריות באמצעות ערכת גידול, כמו זו שמייצר לגזיאל, בלי להפיק את הנבג ובלי להתעסק בהכנת מצע גידול. רוכשים ערכה לגידול פטריות, לפי הסוג שאתם רוצים. יש משווקים שמוכרים ערכות מוכנות הכוללות את המצע המתאים ונבגים של פטריות שונות. כל ערכה מגיעה עם הוראות מפורשות והיא תוכננה באופן שיאפשר גידול פשוט ונוח. הכול מתחיל בקופסת קרטון, שמרססים אותה במים יום-יום, פעמיים-שלוש, וממנה, באורח פלא, צומחות פטריות. מה שנותר לנו הוא ללקט ולהיכנס למטבח. טווח מחירי הערכות ודליי הגידול נעים בין 99 ל-149 שקלים.

רגע לפני שנתחיל, שני דברים שחשוב לדעת על בישול עם פטריות: ראשית, הן עמוסות נוזלים ולכן, אם רוצים ליהנות מטעמן ולהדגיש אותו חייבים לייבש אותן מנוזלים ובכך לרכז את הטעם. זאת הסיבה לכך שפטריות טריות מאבדות את הנפח שלהן ושפטריות מיובשות הן ארומטיות פי כמה מטריות. ולכן, הכי נכון להתחיל בכך שמלהיטים מחבת ומוסיפים את הפטריות בלי שומן כלל. רק אחרי שהן מתכווצות, מוסיפים שומן וממשיכים במתכון. שנית, הפטריות מסתדרות עם כל השומנים והנוזלים המוכרים - שמן זית (או אחר), חמאה או שמנת, שומן וחלב קוקוס, יין, ציר ירקות או מים - הכול הולך! פטריות בשמנת מדובר במאכל נפלא ורב-תכליתי, שאפשר להגיש במגוון דרכים. מעולה גם כרוטב לפסטה, על דג לצד אורז וכמלית למאפה מבצק פריך, שמרים או עלים. חומרים ל-4 מנות1/2 קילו פטריות מ-2-3 סוגים שונים, חצויות או פרוסות2 כפות שמן זית או חמאה1 גבעול כרישה ו/או בצל קצוץ2 שיני שום פרוסותצרור קטן של תימיןמלח ופלפל לבן או שחור, טחון טרימעט אגוז מוסקט מגורר1/2 כוס יין לבן יבש1 מכל שמנת מתוקה לתפוחי האדמה ולבצלים4-6 תפוחי אדמה בינוניים4-6 בצלים חצויים לאורכם4 כפות שמן זיתצרור קטן של תימיןמלח אטלנטי ופלפל שחור גרוס הכנה1. אופים את תפוחי האדמה והבצלים: מחממים תנור ל-200 מעלות. חורצים פרוסות דקיקות בתפוחי האדמה, אבל לא עד הסוף. אפשר להניח על זוג צ'ופסטיקס, שישמשו להגבהה. יש סרטונים ברשת שמראים את זה. חוצים את הבצלים, מניחים את תפוחי האדמה והבצלים בשתי תבניות מרופדות בנייר אפייה. מתבלים בשמן זית, מלח, פלפל ותימין ושולחים לתנור לאפייה עד לריכוך והזהבה. זה יכול לקחת שעה ואולי אפילו יותר.2. בינתיים מייבשים את הפטריות: אפשר בתנור חם מאוד או במחבת לוהטת. לא מוסיפים שומן בכלל. כשהן מתכווצות הן מוכנות. מוציאים מהתנור.3. במחבת עם שמן זית או חמאה מאדים בצל וכרישה עם שום ותימין תוך כדי ערבוב, למניעת חריכה. מוסיפים את הפטריות. אם הן מפרישות נוזלים, מפזרים כפית או שתיים של קמח.4. מתבלים במלח, פלפל ויוצקים יין לבן, מאדים כדקה או שתיים ומוסיפים שמנת. מבשלים יחד תוך כדי ערבוב עד לקבלת מרקם סמיך מעט.5. מגישים את הפטריות על תפוחי האדמה והבצלים האפויים. לחלופין, מרוקנים לחמנייה,ממלאים בפטריות ונותנים מכת חום בתנור או עורמים על ברוסקטה. פטריות ממולאות בגאודה ותימין כמה קל לפנק ולעשות רושם על האורחים, כשיש פטריות במטבח. מכינים מלית של גבינה טובה, ממלאים ושולחים לתנור לשיזוף מושלם. הפטריות: שמפיניון או פורטבלה. שולפים את הרגל ומתפנה חלל למילוי. גודל הפטרייה יקבע את סוג המנה: הקטנות יותר נפלאות לאפריטיף, הבינוניות לראשונה והענקיות לעיקרית.המלית: כאן הגאודה מובילה את הטעם והבולגרית נותנת לה כתף. ביחד עם הרויאל - תערובת של שמנת מתוקה וביצה, שעומדת בבסיס של כל קיש, יש לכם מלית נפלאה. ביקשנו לתת לגאודה את הבמה, אבל אם רוצים אפשר להוסיף עוד עשבי תיבול וגם שום. לא אוהבים גאודה? לכו על גבינת עיזים, פקורינו או פרמזן.קראנץ': אנחנו אוהבים פירורים פריכים מעל בשביל הקראנץ', אבל אם תרצו אפשר להשאיר את המנה נטולת גלוטן, לטובת כאלה שהחליטו לחיות בלעדיו.האפייה: בחום גבוה ובתנור שחומם מראש, כדי שהמלית תתייצב ותזהיב מהר ולאתתייבש אלא תוגש בעודה אוורירית ומבעבעת כמו סופלה.הכנה מראש: אפשר להכין, אבל לא לאפות. הפטריות הכי טעימות כשהן יוצאות מהתנור,וחימום חוזר לא משחזר את הקסם. חומרים ל-4-6 מנות20-24 פטריות גדולות, שמפיניון או פורטבלה, ללא רגלמעט שמן זית להברשה100 גרם גבינה בולגרית מפוררת100 גרם גאודה מגוררתעלים מפוררים מ-3-4 ענפי תימין1/2 כוס שמנת מתוקה1 ביצה לפירורים (לא חובה)2 פרוסות חלה קלויות2 כפות שמן זית2 כפות פטרוזיליה קצוצה1 כפית עלי תימין30 גרם גאודה או פרמזן מגוררת הכנה1. מכינים מלית: מערבבים את הגבינות עם תימין, שמנת מתוקה וביצה.2. מכינים את הפירורים: במחבת עם שמן זית מזהיבים את פירורי הלחם עם התימין.3. סמוך להגשה מחממים תנור ל-200 מעלות.4. מברישים את הכיפות של הפטריות בשמן זית, מניחים בתבנית עם נייר אפייה וממלאים במלית. מפזרים פירורים, אם רוצים, ואופים 12-15 דקות או עד להזהבה. מוציאים מהתנור ומגישים מייד. אם לא השתמשתם בפירורים אפשר לפזר עשבי תיבול קצוצים וגאודה מגוררת.*נשארה לכם מלית? קוצצים את רגלי הפטריות, מוסיפים גם בצל קצוץ או בטטה מגוררתועוד ביצה או שתיים, מערבבים ויוצקים למחבת חמה לקבלת אומלט מושקע או פשטידת מחבת. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

"באופן די אבסורדי הנושא של מחשבות טורדניות כמעט ולא נחקר בספרות המדעית. על פניו זה נשמע משונה, כיוון שמחשבות טורדניות הן מאפיין שקיים בהרבה פתולוגיות, אנחנו רואים את זה ב-PTSD וב-OCD כמובן אבל גם בהפרעות חרדה אחרות ובדיכאון", מסביר פרופ' אייל קלנטרוף מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "כנראה שאחת הסיבות לכך היא שנורא קשה לחקור את זה. איך חוקרים מחשבות? הרבה יותר קל לי לחקור התנהגויות, למשל ב-OCD, כשמישהו שוטף ידיים ארבע-חמש שעות ביום, הרבה יותר קל לי להסתכל על זה, גם כקלינאי, גם כחוקר ובכלל. הרבה יותר קשה להסתכל על מחשבה שעוברת בראש". ובכל זאת, מה מבדיל מחשבות טורדניות ממחשבות רגילות?"לכולנו יש מחשבות שנכנסות ויוצאות מהראש בלי שליטה. מחשבות שנכנסות לראש באופן לא מכוון ולא רצוני מכונות 'מחשבות חודרניות', הן יכולות להיות שליליות אבל גם ניטרליות ואפילו נעימות לעיתים. כשמחשבה חודרנית הופכת להיות אברסיבית, כלומר נחווית כמשהו שלילי, אז מדובר במחשבה טורדנית. אם על מחשבות חודרניות אנחנו אומרים שהן נכנסות לראש באופן לא רצוני, מחשבות טורדניות נכנסות לראש באופן שהוא בניגוד לרצוני". אם כן, במחשבה טורדנית תוכן המחשבה הוא בהכרח שלילי?"לא. יש אנשים שיש להם מחשבות טורדניות גם על תכנים שהם ניטרליים לצורך העניין. אחת הדוקטורנטיות אצלנו במעבדה, אביב אקרמן, עסקה בדוקטורט שלה בנושא של מחשבות חודרניות בהקשר של ''תולעי אוזניים', התופעה שבה נתקע לנו שיר בראש. כולם מכירים את זה, ויש אנשים שעבורם התופעה ניטרלית או אפילו חיובית, אבל יש אנשים שידווחו כי תולעי האוזניים שלהם היא חוויה אברסיבית מאוד. זה לא בגלל שהשיר שמתנגן להם בראש הוא שיר מדכא במיוחד, זה יכול להיות כל שיר אבל הם חווים את זה כדבר שלילי. כלומר העניין במחשבות טורדניות הוא לא התוכן שלהן, זו לא המחשבה אלא החושב או החושבת. זו איזושהי תכונה אישיותית, פגיעות או רגישות למחשבות שנכנסות לראש". מחשבה טורדנית היא גם מחשבה שחוזרת שוב ושוב, לא?"זה נכון שמה שמאפיין אנשים עם פתולוגיה הוא שהמחשבות הן חזרתיות, אבל נשאלת השאלה האם הפתולוגיה היא בגלל שהן חזרתיות, כלומר כמות המחשבות הופכת את זה לפתולוגי או שהמחשבות חזרתיות בגלל הפתולוגיה, כלומר יתכן שיש לי הרבה מחשבות חודרניות, וכשעולה לי איזו מחשבה נוראית, נניח שמשהו נורא יקרה למישהו במשפחה שלי, אם זה מתסכל אותי באותו רגע אבל אני אוכל לנער את הראש ולהמשיך הלאה, זה בסדר. אבל אם המחשבה הזו מכניסה אותי ללופ של מחשבות, כמו 'למה חשבתי את זה?', 'מה קורה לי?', 'זה איום ונורא שחשבתי את זה! מה זה אומר עליי?', 'למה אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה הזו?', הלופ הזה לא מאפשר למחשבה ללכת ואז היא הופכת לחזרתית". איך מונעים מחשבות מלהפוך לטורדניות?"במחקר, במעבדה ובטיפול יש כל מיני כלים ואפשרויות טיפול שיכולים לסייע לעצור או להפחית מחשבות חודרניות, אבל אם אני צריך לבחור דבר אחד מתוך כל מה שאני יודע על מחשבות חודרניות, הכלי החשוב בעיניי הוא לדעת לקבל את המחשבה ולא להילחם בה. זה גם בדיוק ההפך ממה שאני אומר על התנהגויות; ב-OCD כשאני אומר לעצמי שהידיים שלי מלוכלכות, אם אני אלך לשטוף את הידיים זה כמעט בוודאות יביא את המחשבה הבאה, יותר מהר ויותר חזק ויותר גרוע. ולכן את ההתנהגות של שטיפת ידיים צריך להפסיק, להילחם בה, אבל לא להילחם במחשבה, כי במחשבה אני לא שולט והיא גם לא אומרת עליי שום דבר. מחשבות חודרניות זה משהו נפוץ מאוד, להרבה מאוד אנשים יש אותן, בטח עכשיו כחלק מטראומה שכמעט כולנו חווים בעקבות המלחמה. אנחנו גם רואים את זה מתוך נתונים שאנחנו אוספים מאזור העוטף. אלו יכולות להיות מחשבות מאיימות או זיכרונות קשים, וכשהן עולות החוויה היא קשה, אבל כאן צריך רגע לנשום, לא להילחם במחשבה, לא להילחץ ממנה ולא להיבהל מזה, לתת למחשבה פשוט להיות. להתבונן עליה כאילו מבחוץ ובעיקר - לתת לה ללכת, ולהמשיך את השגרה".

את הבושה פגש הפסיכותרפיסט אמיתיי דוידזון טבת פעמיים בחייו, פעם ראשונה הייתה זו הבושה שליוותה אותו כהומו מילדות ושהתקעקעה עוד כשיצא מהארון מול אימו (תגובתה, הוא כותב, הייתה "אתה מגעיל אותי. זה לא גבר. מה אתה, קוקסינל?") פעם שנייה כשגילה את יכולותיו כמתקשר ("הייתי נבוך", הוא כותב, כשמתקשרת אחרת זיהתה בו את היכולת ושאלה אותו האם הוא הולך ברחוב ורואה צבעים שיוצאים מאנשים. "מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד. אף פעם. נתתי לעצמי תמיד הסברים שזו השמש, האור, הדמיון שלי. איך לעזאזל היא ידעה?"). בספרו 'למות מבושה ולהתחיל לחיות' פורט דוידזון טבת את מודל 'מבושה להגשמה עצמית', שפיתח דרך המסע שהוא עצמו עבר ושדרכו הדריך את מטופליו. "לבושה יש תפקיד אבולוציוני. אנחנו היונק היחיד שנולד כשהוא לא כשיר לשרוד לבד והוא מוכרח להיות עטוף על ידי הקהילה, ולכן אם תפעלי לפי הקודים של הקהילה - את תשרדי, ישמרו עלייך. אלא שהקהילה לא בהכרח מותאמת למי שאת. אם לדוגמה תגדלי בקהילה של עבריינים ותבחרי לא לפעול לפי הקודים שלהם - את עלולה לא לשרוד שם. צריך להתבונן במקום הזה כדי להבין מתי הדבר פועל נגדנו ומתי בעדנו; אשמה יכולה לגרום לי להתיישר עם הקהילה, בושה תגרום לי להחביא ולהתנתק". מה ההבדל בין אשמה לבושה?"יש כאן ארבע רמות: מבוכה, השפלה, אשמה ובושה. מבוכה היא ההבנה שעשיתי משהו שמנוגד לקודים החברתיים, אבל אני יודע לצחוק על זה. ברגע שאני יודע לשלב הומור ולספר את זה מהצד, זה אומר שיש לי פרספקטיבה בריאה, יש לי שליטה על החוויה. השפלה היא דרגה עמוקה יותר, שבה מישהו אחר פגע בי, ואני מודע לכך שהדרך שבה התנהגו אליי היא לא בסדר. אשמה אומרת שהתנהגתי לא בסדר, אבל זה בר שינוי - אני יכול להתנהג אחרת. בושה אומרת שיש בי תכונה או התנהגות שכל עוד אני מחזיק בה, אני לא יכול להיות חלק מהקהילה. 'כמו שאני' לא יכול לעבוד, אני חייב להימנע, להסתיר, לשקר, להחביא, להתנתק מחלקים שבתוכי כדי שאוכל להיות חלק מהקהילה או החברה שאני חי בה". איך נוצרת בושה?"היא נוצרת כשילדים מפנימים את היחס של ההורים שלהם ושל הסביבה כלפיהם פנימה. ההורים מתפעלים מתכונות מסוימות, שופטים או ביקורתיים כלפי תכונות אחרות, ואנחנו מפנימים ובשלב מסוים הופכים את התגובות הללו לאמונות יסוד. בשלב מסוים אנחנו משחזרים את האמונות האלו כלפי חוץ. אם יש משהו שההורים שלנו החזיקו בו כמקור לבושה בנו או גם בהם, ייתכן שאנחנו נגלגל את זה שוב ושוב. תיאוריה זו נקראת תיאוריית 'יחסים מקבילים'. אם אימא שלי התביישה במשקל שלה וכל החיים שלה ראיתי אותה חיה בחוסר קבלה למשקל הגוף, אני אולי מפנים שיש משהו בדיאלוג עם הגוף שהוא מקור לסבל, לבושה ולכאב, ויש סיכוי רב שאני אתחיל להסתכל על הגוף שלי, ואני גם אפגוש אנשים בחוץ שיעבירו ביקורת על הגוף שלי ויגרמו לי לסבול בתוך הגוף שלי, כי זו המציאות המוכרת לי". איך הבושה משפיעה על הרווחה הנפשית של האדם?"לפני הכול היא תבוא לידי ביטוי בהימנעות - אם אני מתבייש באנגלית שלי, אני לא רק אמנע מלדבר עם אנשים שמתקשרים בשפה אחרת, אלא שאני אכנס למעגלי הימנעות, אני גם לא אקרא ספרים באנגלית, אני לא אשלח קורות חיים למשרות שדורשות אנגלית ואני לא אבקש גם מאנשים שאני דווקא כן מרגיש בנוח איתם שיתרגמו לי משהו שאני לא מבין. והמעגלים האלה הולכים וגדלים, ולמעשה הבושה אוכלת עוד ועוד אזורים בתוך חוויית המסוגלות והביטחון העצמי שלנו. נזק נוסף הוא כשהבושה מתפתחת לשנאה עצמית. מחקרים הראו שהומופוביה מתרחשת בהומואים שהחביאו את התכונה הזו בעצמם, וזה קורה גם בשמנופוביה. אנחנו הרבה פעמים כועסים ומקנאים באנשים שחיים בשלום עם תכונה שאנחנו לא יכולים לחיות איתה בשלום בעצמנו. המחשבה של 'איך היא מעזה להתלבש ככה' יושבת על התחושה של - למה אני לא יכולה להתלבש ככה? איך אתה מעז לדבר באנגלית? איך זה שיש לך הפרעת קשב ואת לא מתביישת בזה? אנחנו מאוד כועסים, זועמים, ושם נוספים מעגלים של שנאה. גם חרמות יושבות הרבה פעמים על שנאה כלפי מישהו שמכיל תכונה שאנחנו לא מסוגלים לראות בעצמנו, אנחנו מחרימים את אלו שיושבים בדיוק על העצב החשוף שאנחנו לא תמיד מבינים אותו". אפשר למות מבושה?"בהחלט. הנושא הזה נחקר בתחום הפסיכונוירואימונולוגיה, תחום שחוקר את השפעת הנפש וההסתרה על מערכת העצבים ועל מערכת החיסון. במחקר שנעשה בשנות ה-80 על חולי HIV נמצא שאלו שהסתירו את המחלה מתו הרבה יותר מהר, כי הרבה מאוד אנרגיות פיזיות הופנו למקום הזה של לשמור סוד. כשאני בחוויית סטרס, מערכת החיסון שלי נפגעת, מערכת הזיכרון שלי נפגעת, יש דעיכה של המערכות ובסופו של דבר אנשיםמתים מבושה, ברמה הכי מילולית. ויש גם נזקים משניים שבסופו של דבר הורגים, כמו למשל התמכרויות. כשיש בתוכי תכונה שהיא בלתי נסבלת עבורי, וכשאני חווה אותה כל מה שאני רוצה זה לא להרגיש, אז אני שותה אלכוהול או משתמש בסמים או שאני מתמכר לקניות או לפורנו. בסופו של דבר לבושה יש השלכות על הדברים הכי בסיסיים בתפקוד היום-יומי של האדם. בושה היא הרסנית, היא יכולה להביא להתמכרויות, לאובדנות, לחוויה של חוסר ביטחון, לתסמונת המתחזה, לפגיעה בבריאות הנפשית וכן, אפשר גם למות מבושה". יש הבדל בין גברים ונשים בחוויית הבושה?"יש הבדל חברתי במקורות הבושה, למעשה הם כמעט הפוכים. אצל נשים הציווי הוא - אל תקחי יותר מדי מקום, תישארי קטנה, שותקת כמעט. נשים שלוקחות מקום מוגדרות כביצ'יות, כגבריות, כנשים שלא מודעות לעצמן. נשים שלוקחות מקום הן נשים שנמצאות מעל הרדאר והן חוטפות על זה אש. אצל גברים זה בדיוק הפוך. הציווי הוא - אל תהיה חלש, אל תהיה נבוך, אל תשאל שאלות, אל תראה לרגע אחד משהו שהוא פגיע. התפקיד שלכן הוא לא לקחת מקום ושלנו הוא לא לצמצם את המקום או לא לרכך אותו. עכשיו בואי ננסה לייצר מערכת יחסים שבה אם היא לוקחת מקום זה על חשבוני ואם הוא מקטין את המקום שלו אז - מה זה עושה לי? על מי אני יכולה להישען? על מי אני יכולה לסמוך? יש פה מעגלי בושה רעילים מאוד והרסניים מאוד והם גם אלו שמובילים להסללה בין גברים ונשים". איך מטפלים בבושה?"הדבר הראשון זה לזהות שאני מתבייש, כי בושה מתחפשת. בושה יכולה להגיע בהרבה צורות, קנאה יושבת על בושה, כעס יושב על בושה, תחושת המתחזה יושבת על בושה, ולכן הרבה פעמים אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו מתביישים. כדי לזהות את הבושה צריך להתחיל להציב סימני שאלה. האם באמת אסור לי לקחת יותר מקום? באמת אסור לי לדבר אנגלית אם אני לא דובר ברמה הכי גבוהה? אני באמת לא אצליח למצוא זוגיות כי אני כבר בן 55 ? ברגע שמתחילים להביט באותן אמונות יסוד שאיתן גדלנו, ומעבירים את סימני הקריאה לסימני שאלה - אנחנו מתחילים לזוז. שם נוצר הסדק שדרכו אנחנו מתחילים לספר מחדש את הסיפור שלנו. דרך סימני השאלה אנחנו נתחיל גם להביע סקרנות. להגיד - מסקרן אותי איך זה יהיה לחזור לצאת לדייטים, מסקרן אותי איך יהיה לקחת שיעור פרטי באנגלית. אני מתחיל גם למצוא מקורות השראה - הינה מישהי שלקחה מקום והעולם לא השתנה לה, אפילו פתחו לה דלת. אני מתחיל לדבר את זה עם אנשים שהם דמויות בטוחות עבורי, והרבה פעמים אני גם מתחיל לאסוף לי סימנים קטנים. למשל, הייתה לי מטופלת שהייתה מאוד לא בטוחה ביכולות הלמידה שלה. אישה בת 40 עם חוויית למידה נוראית מבית הספר. נתתי לה פנקס קטן ואמרתי לה: בסוף כל יום, תכתבי שני דברים שלמדת היום. והיא חזרה אליי ואמרה לי, 'וואו, אתה לא מבין כמה דברים אני לומדת. אולי מסרטונים בטיקטוק או מפוסטים בפייסבוק, אבל אני לומדת הרבה מאוד דברים'. פתאום שריר הלמידה של לשבת בבית הספר ולחוות השפלה קיבל מטמורפוזה והפך להיות - וואלה, אני לומדת. יש לי מוח והוא קולט. וזה התחיל לייצר סוג של תנועה הרבה יותר נדיבה. מהמקום הזה אנחנו יכולים לייצר התחלה של שינוי. כשהבושה בסימן שאלה, היא יכולה להתחלף במשהו אחר". מתי בושה היא בריאה?"בושה יכולה להיות דבר טוב אם היא הופכת להיות מוטיבציה, איזשהו מקור לתנועה קדימה. למשל התביישתי בבית שבו גדלתי או התביישתי בהורים שלי שלא היו משכילים, וזה מה שגרם לי להפוך להיות מישהו שלומד באקדמיה. אם את לוקחת את הבושה והופכת אותה לדלק ולמנוע, אז קודם כל כבר פרצתי, זה לא בושה, אני כבר לא מתביישת, הפכתי את זה ממקום שבו אני מתחבא ומתבייש למקור לתנועה קדימה. גאווה היא גם השלב הבא במודל. מה שהיה פעם בושה הופך לגאווה. פעם התביישתי בחרדות, היום אני המיסיונרית של החרדות. בטיקטוק, לדוגמה, הרבה אנשים, בעיקר בדור הצעיר, מדברים את הקושי שלהם בלי בושה. יש לי שונות מגדרית, יש לי דיכאון, יש לי מחלה כזו או אחרת ואני לא רוצה להתבייש בה יותר. זה נהדר. השאלה היא על רקע מה זה מגיע. אתה מדבר על זה שיש לך חרדות ואין לך בעיה לספר את זה מעל לכל במה ועל הדרך עושה שירות טוב לאחרים, אבל האם זה באמת מותאם לרמת המוכנות הנפשית שלך? האם זה נוכח בחוויה שלך? ומה לגבי מי שלא מדבר על החרדות שלו? הוא לא בסדר? טיקטוק היא מצד אחד פלטפורמה מדהימה בזה שהיא זמינה והיא מנגישה לילדים ונערים מכל העולם את הרעיון שהם לא לבד בחוויה, אבל ברגע שהיא פשטנית וחד-ממדית, היא כאילו מונעת מהם לחוות חוויה אחרת. אני עדיין לא גאה בזה שאני מגמגם, אז מה זה אומר? שאני לא בסדר שאני לא גאה בגמגום שלי? כביכול אין שם אפשרות לחוויה שהיא חוויה אחרת, רחבה יותר, משתנה". איך כן מגיעים לחוויה האחרת? לריפוי?"גאווה היא שלב חשוב במודל, רק שצריך לבדוק שסימן השאלה לא הופך לסימן הקריאה החדש. משם נוכל להגיע לשלב הבא, שלב הקבלה. שלב שבו נדרשת חמלה עצמית. היכולת להבין שאני לא רק דבר אחד, אני גם וגם. אני מגמגם אבל גם יודע להתבטא. יש בי המון צבעים. זה השלב שבו הבושה כמו מתיישבת בתוכנו. לבסוף אנחנו נגיע לחלק הכי גבוה בעיניי, למשמעות. זה השלב שבו נבין למה עברנו את המסע הזה, מה הנשמה שלי בחרה לעשות כאן, מהו השיעור שבאתי ללמוד ולהעביר הלאה, לילדים שלי, לבן או בת הזוג, לאנשים שלי כאן. זה המסע שאני מבקש להעביר את הקוראים בספר שלי. שבסופו של דבר נראה שאנחנו לא פה רק בשביל להתקיים ולחיות, זה מעבר. זה בעיניי השלב האופטימי יותר, הקולקטיבי והמחבר". מה מבדיל בושה מביישנות?"בושה היא תחושה פנימית של אי-נוחות או מבוכה כתוצאה מתכונה, מהתנהגות או מאירוע שקרה לנו, היא גם תחושה טבעית שרוב בני האדם חווים מפעם לפעם. ביישנות היא תכונת אופי מולדת. אדם ביישן יכול להרגיש בושה ומבוכה בקלות יחסית, גם במצבים יום-יומיים ושגרתיים, בעוד שאצל אחרים הבושה תתעורר רק במצבים יוצאי דופן או מביכים במיוחד. בושה יכולה להוביל להתנהגות חיובית יותר וללמידה מהטעויות, בעוד שביישנות עלולה לגרום להימנעות מוגזמת מאינטראקציות חברתיות, עד כדי חרדה חברתית". בושה יכולה להתחבא מאחורי ביישנות כמו שהיא מתחבאת מאחורי כעס או קנאה?"בהחלט, אם מגיל אפס אומרים לי שאני לא טוב באנגלית, ואני לא מצליח לדבר בלי שיש לי הרבה טעויות, אולי אפתח ביישנות סביב הדבר הזה, אולי אקצין את זה עד שזה לא יהיה בושה רק באנגלית שלי אלא בושה מכל מי שאני. אבל זה גם יכול לנבוע ממבנה אישיותי רגיש במיוחד. אנחנו יודעים שאנחנו מורכבים 50% מגנטיקה, 40% מאירועי החיים ו-10% מכוחות אישיותיים או היכולת לעשות עבודה עצמית. אולי נולדתי רגיש מאוד ובמקביל אנשים לא היו חדים מספיק לקלוט את זה, והשילוב שהתקבל לא מוצלח במיוחד, ועל זה שמתי את הביישנות. אבל גם כאן, ברגע שקיבלנו את זה אפשר להתחיל לעבוד על הביישנות. ביישנות היא במידה מסוימת גם בריאה, היא גורמת לנו לראות מי הסביבה, מי האנשים שמולם אני מתמודד, יש שם משהו שגורם לנו לבוא קצת יותר צנועים. השאלה היא אם אני יודע לזוז משם, האם זו תכונה שלי או שזה 'מי שאני', ועד כמה יש לי מרחב במקום הזה. אני מתבייש, אני פוחד מה תחשבי עליי, אז האם לנצח לא אדבר לידך או שאני יכול לעשות עם זה עבודה?" מה דעתך על השימוש בבושה או בביוש (שיימינג) ככלי ענישה חברתי?"מצד אחד, אני תומך בקמפיין נגד תקיפות מיניות שאומר 'הבושה עוברת צד', לפיה לא הקורבנות שצריכים להתבייש אלא התוקפים. אני מאוד מאמין בזה ובאמת חושב שהבושה צריכה לעבור צד. מצד שני, אנחנו כן צריכים לשים לב שבסוף סימן הקריאה יש גם הזמנה לסימן שאלה. אנשים משתנים, עסקים משתנים, ארגונים משתנים. קבעת שלעולם לא תקנה מוצר בחברה כזו או אחרת, אבל אם הם לקחו אחריות? אם הם טעו אבל גם התנצלו? האם אנחנו עדיין נמצאים בסימני קריאה? כשזה הופך לחד-ממדי אנחנו הופכים את הבושה לכלי אלים. אם עכשיו עשית משהו בכביש ובתמורה צפרתי לך כמו משוגע וגרמתי לך להיבהל, אחר כך אני צריך לדעת להגיד - רות אני מתנצל, זה לא היה בסדר. צריך לזכור שיש פה אדם שעומד מאחור, להשאיר את זה כאשמה, שכאמור ניתנת לשינוי, ולא כבושה, אחרת המעשה שלנו הוא כבר לא מעשה שבא להחזיר אותך לקהילה אלא להוקיע אותך, ואחר כך גם לוודא הריגה. לפעמים אנחנו שוכחים שבצד השני יש בן אדם. עבודה על בושה היא בבסיסה דרך העיניים הטובות של חמלה עצמית. זה המקום שמאפשר לנו להביט קודם כל בעצמנו ואחר כך גם בעיניים של האחר, לראות בו כחבר שאכפת לך ממנו, שאולי עובר משהו ושהוא גם יכול להשתנות".

תחקירים עיתונאיים שפורסמו לאחרונה על התקיפות המיניות שביצעו מחבלי חמאס במתקפת 7 באוקטובר העלו למודעות הציבורית את הנושא. אך עבור אנשי המקצוע הפועלים במרכזים לנפגעי תקיפה מינית ברחבי הארץ, מה שמכונה 'חדרים אקוטיים', העיסוק בנושא המטלטל והכואב זו שגרה. בשיחה עם ד"ר איריס שהם, אשר הקימה את המרכז לנפגעי תקיפה מינית בסורוקה לפני 12 שנה ומאז מנהלת אותו, היא מספרת מה הכי חשוב בטיפול בנפגעת תקיפה מינית, כיצד דווקא השמחה של חדר לידה הובילה לעיסוק בטיפול בנפגעי תקיפה מינית, מדוע הרוב המכריע של התקיפות לא מדווח למשטרה וכיצד, למרות החשיפה לפשעים הנוראים ביותר, היא עדיין נותרת, כדבריה, אופטימיסטית חסרת תקנה. עד כמה תקיפות מיניות שכיחות בחברה?"עבורנו זו שגרה. מדובר על כשניים עד שלושה מקרים בשבוע, בעיקר נשים אך יש גם גברים. למרכז לנפגעי תקיפה מינית הן מגיעות בכמה דרכים. יש שמגיעות לבית החולים ואומרות לצוות הרפואי שהן עברו אונס ולחלופין המטופלת יכולה להתלונן על מצב רפואי אחר, נניח כאב בטן, ואחות מסורה ומנוסה מצליחה לקרוא בין השורות, לשאול את השאלות הנכונות, ולבסוף המטופלת חושפת את הסיבה האמיתית שבגינה הגיעה. ישמטופלות שמגיעות דרך אחד מארגוני הסיוע שיודעים להפנות אלינו באופן דיסקרטי. האפשרות הנדירה ביותר היא דווקא דרך המשטרה, כמעט ואין נשים שפונות למשטרה כצעד ראשון. הצוות הכונן של המרכז מורכב מרופאת נשים, עובדת סוציאלית ואחות, צוות של נשים בלבד. בכל זמן נתון יש צוות בכוננות למקרה שמגיע מטופל או מטופלת. חלון הזמנים לטיפול אופטימלי הוא עד 72 שעות לאחר התקיפה. בטווח הזמנים הזה אנחנו יכולים לאסוף די-אן-איי של התוקף, למנוע הידבקות במחלות מין וגם למנוע היריון. לכן תמיד יש צוות כונן שמוכן להגיע במהירות. לא פעם בשישי בערב, אחרי קידוש, מתקשרים ואני נוסעת לבית החולים". איך מגיעים מהתמחות בתחום היפה ביותר של הרפואה, מיילדות, לטיפול בתחלואה הנוראית ביותר של החברה האנושית?"למדתי רפואה בבאר שבע, התמחיתי בסורוקה ומעולם לא הייתה לי דריסת רגל בתחום התקיפות המיניות. מבחינה מקצועית התמקדתי בחדר הלידה. בעיניי זה המקום שבו מתרחש הדבר המופלא ביותר, זה שיא השיאים של הרפואה. עד היום אני יוצאת לעבודה בכל יום עם חיוך על פניי, כי זה להיות שותף ברגע שיא של יצירה לפעמים קורה שאני בוכה בלידה מרוב התרגשות, אז אני יוצאת מהחדר כדי שלא יחשבו שזו הלידה הראשונה שלי. דרכי הצטלבה עם תחום הטיפול בנפגעי תקיפה מינית לפני 13 שנים, כאשר פרופ' מזור ז"ל, דאז מנהל המערך הגינקולוגי בסורוקה, קרא לי ואמר שקיבלו תקציב עבור הקמת חדר אקוטי לנפגעי תקיפה מינית, וביקש שאקים אותו. מה שעבר בראשי כשביקש זאת היה שדווקא בגלל ששגרת העבודה שלי כוללת כל כך הרבה שמחה ורוממות רוח, יהיו לי הכוחות להתמודד עם המעשים הכי שפלים שבן אנוש מסוגל לעשות, ובעיקר להיות מסוגלת לסייע לקורבנות. בחיי שאין דבר מטלטל יותר מלפגוש אישה מייד אחרי שעברה תקיפה מינית. אולם לא היה לי באמת מושג למה אני נכנסת. בזמנו היה מרכז שכזה רק בוולפסון, לא ידעתי מה יהיו עומסי העבודה ובעיקר לא ידעתי כמה חיי עומדים להשתנות". את נעה באופן תמידי על הספקטרום. מקצה אחד לקצה השני. בין לידה לאונס, בין הטוב והמופלא לשפל והנורא."מאז הקמת המרכז טיפלנו ביותר מ-1,200 נפגעים. כשהסכמתי לקחת על עצמי את הפרויקט, בעיני רוחי ראיתי את עצמי מספקת ראיות מפלילות למשטרה, מעידה בפני שופט ושולחת פושעים לתקופה ממושכת בכלא, אך במציאות, העבודה שלי רחוקה מזה. אני מעבירה הרצאות בתחום לכל מי שמוכן לשמוע, ממנהלי מוסדות, דרך יחידות צבאיות ועד בני עקיבא. זו הדרך שלי להעביר הלאה את כל הידע והניסיון שאנחנו צוברות במרכז. את ההרצאה אני פותחת בשקופית שמראה את כוכב הלכת צדק, ואני אומרת לקהל: צדק זה שם של כוכב. כי במציאות, בניגוד לאיך שחשבתי שהתפקיד ייראה, אחוז קטן מאוד מהנפגעים פונה למשטרה. מכל הנשים שמגיעות אלינו מעטות למדי מוכנות להגיש תלונה. יתרה מזאת, אנחנו מחויבות להודיע למשטרה, ויש רבות שאפילו לא מוכנות לפגוש את השוטר. זה חוצה כל סקטור. יהודיות, עולות חדשות או ערביות. כשאנו מעלות בפניהן שמחובתנו לדווח על המקרה למשטרה, רבות קמות והולכות. עם השנים הבנתי שתפקידי העיקרי אינו לעשות צדק, אלא להתמקד בסיוע לקורבן. לנסות לסייע במניעת PTSD, לעזור למטופלת לבנות את הנרטיב סביב התקיפה, למנוע היריון לא רצוי. הפחד והרתיעה חזקים מאוד, רק אחת לתקופה ארוכה תגיע אלינו מישהי שמוכנה להגיש תלונה במשטרה". אילו אתגרים מאפיינים את אזור הדרום?"פעם בשבוע מגיעה אלינו מישהי וטוענת שנמחקו לה שמונה שעות מהחיים. אנחנו בודקות אותה ומלבד סימנים של רמות גבוהות של אלכוהול לא מוצאות דבר. יש כיום בדיקות משוכללות מאוד לאיתור שאריות של סמים. בעבר היה ספק שהמטופל סומם בסם לא מוכר, אך כיום אין זה כך. יש במשרד הבריאות מעבדה שיכולה לאתר שאריות של סמים גם שישה חודשים אחרי. אלכוהול יכול להיות סם אונס לכל דבר. צריך לתת על כך את הדעת. מטופלת יכולה להגיע עם תלונה על תקיפה, חבולה בכל גופה ולאחר בירור אנחנו מגלות שזה בגלל שהשליכו אותה ממועדון לילה, והיא פשוט לא זכרה דבר. לעומת זאת מטופלת יכולה לעבור אונס מלא ללא שריטה אחת ובגלל האלכוהול היא לא זכרה. אתגר נוסף זה החברה הבדואית, עבור אישה בדואית הפנייה לעזרה היא מורכבת מאוד. אם יזהו אותה במסדרון בית החולים, זה עלול להיות גזר דין מוות עבורה. ברור לי שיש הרבה יותר נפגעות בקרב המגזר הזה מאשר מספר הנשים הפונות אלינו. קושי נוסף זה פערי שפה. בתחום הזה אני מסירה את הכובע בפני ארגוני הסיוע, אחד המרכזיים שבהם זה מסל"ן, מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, אני מרימה טלפון ותוך דקות ספורות מגיעה מישהי דוברת השפה. יש לנו קשר הדוק מאוד עם ארגוני סיוע כאלו". איך נראה הטיפול בחדר האקוטי?"החדר שבו אנו פוגשות את הנפגעת מעוצב כך שלא ייראה כמו בית חולים. יש בו ספות והמיטה הגינקולוגית מכוסה, כדי שזה לא יהיה הדבר הראשון שתיתקל בו עם הכניסה לחדר. הדבר החשוב ביותר אחרי אונס, שזה מצב של איבוד שליטה, זה החזרת השליטה למטופלת. לתת לה לבחור היכן לשבת בחדר, מי היא רוצה שתהיה נוכחת. כל הזמן לתת לה אפשרויות של בחירה ושליטה, גם אם זה מעט מאולץ. דבר חשוב נוסף זה הנרטיב. אם היא אומרת לי: קפאתי, אני אומרת לה שזה רפלקס טבעי. זו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. הרוב המוחלט קופאות. אם היא מספרת לי שהיא נלחמה, אני מחזקת אותה, 'את לביאה, את פייטרית. כל הכבוד'. בהדרגה אנחנו עוברות משיחה והיכרות לדברים קונקרטיים שיכולים לעשות את ההבדל בין אנס שיתהלך חופשי לבין לשלוח אותו למאסר. שריטה של סנטימטרים בודדים עם די-אן-איי של התוקף יכולה לשנות את כל התמונה. כך אנחנו עוברות על גופה, בזהירות ובאיטיות רבה, חושפים בכל פעם אזור אחד בלבד. שלא תרגיש חשופה. מתעדים ולוקחים דגימות בהתאם למה שהיא מספרת. לוקחים דגימה מכל מקום שיכול להיות בו די-אן-איי של התוקף". אז למעשה הדבר המרכזי במפגש עם נפגעת הוא התייחסות לטראומה."ברבות השנים למדתי שהסיבה העיקרית שבגינה מישהי תפנה אלינו אחרי שעברה תקיפה זה כדי שמישהו יאמר לה שהכול בסדר. שהרופאה תבדוק ותרגיע אותה שהכול במקום ואין פגיעה פיזית. הפגיעה הנפשית היא קשה מאוד, אך ברוב המקרים אין פגיעה פיזית. הן מבקשות שתבדקי ותרגיעי אותן. אני מלבישה על הפנייה הזו את המטרות הנוספות שאני מבקשת להשיג. מציעה לה לקחת פוסטינור, כדי לוודא שלא תיכנס להיריון, ולקחת ראיות, לפעמים אני מצליחה לשכנע ולפעמים לא. אני משלבת בזה את התמיכה של העובדת הסוציאלית. רפואה מודעת טראומה זה תחום שצובר תאוצה ברפואה. לפני כמה שנים פתחתי את מרפאת קמה, מרפאת חוץ בסורוקה שנותנת מענה ברפואת נשים עבור כאלה שחוו טראומה. במקום שמונה דקות למטופלת כפי שיש במפגש רגיל עם רופאת נשים, אנחנו נותנים זמן ממושך יותר, הרבה יותר עדינות וסבלנות. כשאת מדברת את השפה הזו מתרחשים דברים מדהימים. נשים שבשל רתיעה וחוויה שלילית בעברן לא קיבלו טיפול במשך שנים, לא היו במעקב, פתאום מצליחות להתגבר. התור רק הולך ומתארך". יש כל כך הרבה עוול, לא פשוט להיות חשופה יום־יום לכאב של נפגעים ולחוסר הצדק ששורר בעולם."המודעות לשכיחות התקיפות המיניות בחברה בהחלט מעמידה אותי בפני אתגרים. כשיושבת מולי חיילת שפנתה לחדר האקוטי, על כתפה שרוך של משקית ת"ש, אני לא יכולה שלא לחשוב על בתי. ואם הילדה שלי יוצאת לפאב ואני יודעת שאירע בו מקרה אונס לאחרונה, הפחד נוכח כל הזמן. אני יודעת שרוב העולם הוא טוב, אך קשה שלא לפחד על היקרים לך. יש פעמים שאני מותשת אחרי מקרה קשה של פגיעה מינית, אז אני עולה במעלית לחדרי הלידה ומתיישבת בדלפק הקבלה. מתבוננת בזוג הורים מאושרים שזה עתה נולד להם ילד, ושואבת מזה כוחות. חדר הלידה נותן לי איזון, מחזיר לי את החיים והשמחה. את ניקוי הראש שלי אני מוצאת על מגרש הכדורסל. אני חלק מקבוצה מדהימה, מאוד מגובשת. המאמן שלנו, יפתח גורני ז"ל, נהרג ב-7 באוקטובר, ואנחנו עולות למגרש לשחק ולנצח לזכרו".

יום שלישי, שש בבוקר. אני שותה קפה מול העיתון. תמונות של שלושה הרוגים מקרבות הלילה. הכתב הצבאי כותב על קרב עיקש בחאן יונס עם מחיר כבד, רמז מטרים להמשך יום רע. בהמשך הבוקר יורדת בתי מחדרה, חיוורת. היא מספרת שברשת מדווחים על עשרה לוחמים הרוגים. אני תוהה אם העשרה כוללים את השלושה מהעיתון, ונבוך מהחשיבה הכמותית הזו. כשאני מגיע למרפאה בשעה שמונה מודיעים על 21 הרוגים באסון מאתמול. אין לי אוויר. לפני שבועיים הייתי בסמינר של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, בנושא ספרות בעת מלחמה. טקסטים חזקים על מלחמה, על חיים, על נקמה, על כתיבה בעברית ובערבית. בבית, עם שקיעת כל הרעיונות שעפו בסמינר, נשארתי עם התחושה שהמלחמה כל כך עוצמתית וכל כך נוכחת בכל פעימה של חיי, שאיני יכול לחשוב על פעולה אחת שלא קשורה אליה. אין תבשיל שאני מכין, פעולה או מחשבה, בדיקה או אבחנה במרפאה, שאינן קשורות למלחמה. גם אם אעשה מאמץ ואכתוב טור על אוסטאופורוזיס, כאבי בטן בילדים או תסמונת גיל המעבר, לא נראה שאוכל לנתק את אותם נושאים מהמלחמה. לקראת סוף משמרת הבוקר כותבת לי המזכירה שיגיע עוד מעט, ישירות מחאן יונס, לירי נ', חייל מילואים בן 24, בשל שיעול ודימום מהאף. אני מכיר את לירי כעשר שנים. אני זוכר את הלבטים במעבר מהכדורגל לצופים, את החתימה על אישור ליום סיירות ואת הוריו מעדכנים אותי בכל שלב במסלול המובחר שאותו סיים. תהיתי מי ייכנס אל החדר. יצאתי לחדר ההמתנה ומצאתי גבר מאובק. שיער מאובק, זקן מאובק. מדים טקטיים ונשק מאובק, ובעיקר בעיקר מבט מאובק. 107 ימי מילואים, ה-50 האחרונים בעזה. אני מחבק אותו. איך אתה? אני שואל, אני עוד אגיע לתור ארוך ונדבר, הוא אומר לאחר שתיקה. הוא מספר על שיעול, הרגשה של עליית חום ודמם מהאף בזמן קינוח, לאחר תיאור של פגיעת הדף קלה מלפני כמה ימים. בבדיקה הגופנית לא מצאתי הרבה מעבר לגבר צעיר ומטונף, קצת רזה וקצת מרוחק. אני מבקש שייבצע למחרת בדיקות דם, שתן וצילום חזה, וקובע לדבר איתו מחר בערב. בשלב זה לא נעשה כלום עם כפות הרגליים המותשות והנחיריים עם שאריות הדם הקרוש. מקלחת, אוכל של אימא ושינה ישפרו את מצבך, אני אומר, ומנסה לחשוב אם זה מתאים לאחת מסכמות הטיפול בטראומה שקיבלתי בחודשים האחרונים. למוחרת בערב אנחנו מדברים בטלפון. הוא רואה משחק כדורגל עם אביו. לא, הוא לא הצליח לישון, התעורר בחמש בבוקר. מרגיש כמו בג'ט לג. ברור, חזר ממסע ארוך. הבדיקות תקינות לחלוטין, אבל אני רוצה שניפגש לדבר. אני פותח יומן וקובע איתו לעוד חמישה ימים. תור אחרון, ללא הגבלת זמן. מעולם לא טיפלתי בחייל ששב משדה הקרב לאחר 107 ימים. לתת לו כדורי שינה? תרופות הרגעה? אולי תרופות הרגעה לרופא? נשמע לי נורמלי מה שעובר עליו, מה שעובר עליי, מה שעובר על כולנו. אחכה בסבלנות. אתן לזמן ולהתרחשויות החיים לרפא אותו. שתי השיחות עם לירי מלוות אותי. נשארו איתי הציפייה והמתח לפני פתיחת הדלת, המבט המאובק שלו ותיאור הג'ט לג. מעניין מאיזה מסע הוא חוזר, באיזה מסע כולנו משתתפים. מסע לעולם אחר שנמצא ממש פה, שעה נסיעה מתל אביב.

שתף במחשבות שלך על התזמון שבין פרסום הספר בסמיכות לאירועי 7 באוקטובר והמלחמה.עת מלחמה היא לעולם אינה עת נכונה להוצאת ספר מהבחינה השיווקית. התנועה בחנויות דלילה ובפרט בחנויות הספרים, ואנו עסוקים בעיקר בהווה ובמציאות הקשה ופחות בדמיון ובעבר. ההוצאה אומנם שקלה לעכב את הוצאתו של הספר, אך אני סברתי שיש להוציאו דווקא בעת הזו משתי סיבות: ראשית, משום שאני מאמין שגם ספר, כתבשיל קדירה, טוב שיוגש לשולחן הקוראים מייד עם הוצאתו מהתנור. גם לרומן היסטורי יש מידה של רלוונטיות שאסור לפגוע בה. שנית, אף שכתבתי את רובו של הספר לפני 7 באוקטובר, אני סבור שהוא מתקשר באופן מאגי משהו למאורעות יום נורא זה. לא משום שהספר עוסק, בין היתר, ברוע ובשנאה, אלא דווקא משום שהוא מציע מקום לנחמה: הוא מעיד על כך שילדים מגלים כוחות נפש נעלים גם במצבי המצוקה הקשים ביותר, שבצד אלו שנגררים לתהומות מוסר תת־אנושיים יש גם כאלו שמתעלים לפסגות מוסר כמעט על-אנושיות, וכן שאומנם אין מחילה לפושעים, אך גם שנאה תהומית בין עמים ניתנת לתיקון. יהושוע סובול שרכש את הספר והתרגש מקריאתו, כתב לי לפני מספר ימים שזהו בדיוק הזמן הנכון לקריאת הספר. מה גרם לך להחליט לכתוב את סיפורה של אנה וינטר?למרות הקשר המשפחתי היחסית מרוחק בין אבי לבין אנה [היא הייתה דודתו של אביו ל.ת], נהג אבי לספר עליה יותר משסיפר על אימו. ולכן, הרבה מדמותה ומהקשר המיוחד שהיה בינה לבין אבי בילדותו ספגתי כבר בילדותי שלי. אך דברים רבים נותרו מסתוריים בדמותה והרגשתי צורך לפענחם: מדוע חשה אנה פטריוטיזם גרמני לפני עליית הנאציזם בחברה שכבר הייתה ספוגה באנטישמיות? כיצד מצאה אומץ לטפל בעצמה ב-22 יתומיםיהודים בסביבה עוינת? מה היה טיב יחסיה עם ילדיה שלה ועם בעלה סֶלְם, שנעדר מביתו לתקופות ארוכות בשל עסקיו? את כל אלה ליבנתי לעצמי בכתיבת הספר באמצעות החומרים שאספתי, באמצעות ההיגיון הפשוט אך גם באמצעות הדמיון. לעיתים הייתי מדמיין שבמסע בזמן אני מגיע אל אנה לגרמניה של שנות ה-20 של המאה הקודמת כדי לשאול האם הדמות שבניתי בספר אכן דומה לה. והיא הייתה כנראה משיבה שאירוע זה אינו מתואר בדייקנות ואירוע אחר כלל לא קרה, ואז הייתי מאיץ בה לא להתרכז באירועים אלא בדמותה שלה וזו שתיארתי בספרי, ומתוך הדמיון הייתה עולה אז משאלת הלב, שאנה תחייך אליי במבוכה ובכך תרמוז שלא טעיתי. כיצד הסיפור המופלא על אנה לא נודע עד היום?סיפורם של היתומים ושל אנה לא נודע עד היום פשוט משום שאיש לא סיפר אותו. גם סיפורם של יאנוש קורצ'אק ושל אנה פרנק לא היו נודעים אילולא נמצא האדם שיספרם. יאנוש קורצ'אק אומנם היה אישיות ציבורית ידועה בחייו אך אנה פרנק הייתה נערה אנונימית. אני מעריך שהיו גיבורי שואה רבים מסוגה של אנה וינטר שאיש לא שמע עליהם, או משום שלא נותר מי שיספר או משום שלמרות שהיו מי שידעו על קיומם בתום המלחמה איש לא טרח לספר עליהם. היום, כשאחרוני האודים ששרדו את האש מהלכים בינינו, עוברת חובת הסיפור מהם אלינו, בני הדור השני. האם כתבת מתוך חירות הסופר או שהיה לך חשוב להיצמד לעובדות?במקום שהיו עובדות ביקשתי להיצמד אליהן ולספרן במבט הסובייקטיבי ובצורה הטונלית שלי. אך הספר הינו רומן היסטורי. הוא אינו ספר תיעודי או ביוגרפיה, ולכן חלק מהאירועים וחלק מהדמויות הם פרי דמיוני. על כך שלאנה היה קשר עם פרידריך גרדלר, מי שהיה אמור להחליף את היטלר לאחר המרד שכשל ב-1944, ידעתי מאבי, אך מובן מאליו שעל תוכן השיחות ביניהם לא ידע אפילו אבי, וכאן, לדוגמה, נדרשתי אני כסופר להשלים את החסר. כיצד התנהלה הכתיבה על הספר? ברור שנדרשת לעבודת תחקיר מקיפה.את עבודת התחקיר ערכתי הרבה לפני כתיבת הספר מתוך סקרנות ולפעמים באקראי. כך קרה, לדוגמה, כשקיבלתי העתק מכתב שכתבה אנה לחברתה מייד לאחר נפילת בנה הנס במלחמת העולם הראשונה. את המכתב קיבלתי מידיה של אספנית בגרמניה, שעלתה על הקשר דרך ספרי הקודם שתורגם לגרמנית. על נפילתו של הנס ידעתי כבר בנעוריי. אבי, שנולד ארבע שנים לאחר מותו, נקרא על שמו, אך האישוש לידיעה זו, שהגיעה כמו יש מאין מאישה שאינני מכיר באמצעות מכתב של אנה, היה מרגש ביותר. גם לאחר שהחלטתי לכתוב את הספר התעכבה כתיבתו משום שלא ידעתי מה היה גורלם של הילדים. רק לאחר שקיבלתי מידע זה מפרופ' רות לייזרוביץ, היסטוריונית גרמניה שחקרה את קורות יהדות קניגסברג בימי המלחמה, התחלתי בכתיבת הספר. העיסוק המרכזי בחייך הוא בתחום הכלכלה ההתנהגותית וחקר קבלת החלטות ורגשות רציונליים. נסה להסביר לי מנקודת מבט מקצועית על קבלת ההחלטה של אדם באופןשמסכן את חייו.אנשים רבים מסכנים את חייהם כדי להציל אחרים, אפילו בהצלת כאלו שהם אינם מכירים כלל. סיפורי גבורה כאלה נודעו ב-7 באוקטובר, אך למעשה כל חיילי צה"ל הנמצאים בעזה או בצפון מסכנים את חייהם להצלתם של אחרים. נכון, הם נקראו לשירות באמצעות צווים, אך רובם מגיעים ברצון והדרך להשתמטות אינה קשה. כל שנה תורמים מאות ישראלים כליה לחולה הזקוק להשתלה ללא קשר משפחתי. חוקרי אבולוציה יודעים להסביר שתכונה זו של אלטרואיזם שכיחה אצל זנים שונים של בעלי חיים, והיא נפוצה יותר ככל ששרידות הפרט תלויה בשרידותה של הקבוצה. בקרב נמלים ישנה תופעה המכונה 'נמלות קמיקזה' כלומר נמלים המתאבדות למען הגנת הקן. הן מתמלאות חומר רעיל כמעט מלוא גופן, וכשמגיע חרק פולש הן מוחצות את עצמן אל מול גופו עד שגופן מתפוצץ והחומר הרעיל מתפזר על הפולש. אנו גם יודעים שככל שיש יותר אחידות גנטית בתוך הקבוצה יש יותר נטייה לאלטרואיזם. למרות שהתנהגות כזו אינה מגדילה את הישרדות הפרט, היא מקדמת את הישרדות הגן. ההסברים האבולוציוניים לנכונות ליטול סיכון חיים לשם הגנתם של אחרים אינם הופכים התנהגות זו לפחות נעלה, והיא אינה פוגעת בהתרגשות שאנו מגלים כשאנו נחשפים לסיפור מסוג זה, כשם שאנו נמשיך להתרגש משיר אהבה גם לאחר שיסבירו לנו שאהבה הינה תופעה ביו-כימית הקשורה להורמונים. בעניין הרקע המחקרי שלי בתחום הכלכלה ההתנהגותית אציין שרקע זה לא נעדר בכתיבת הספר. יש בספר כ-20 תובנות התנהגותיות הידועות מתחום המחקר והמובאות דרך העלילה והדמויות. חלקן נכנסו לסיפור באופן בלתי מודע וגיליתי אותן רק לאחר קריאות חוזרות של כתב היד. ספר לי עליך ככותב. האם קיימת סתירה בין העבודה המקצועית לעבודת הכתיבה, ואולי להפך? בחרת בתחום חקר רגשות, שהיא נקודת מבט של סופר?המרחק בין רומן המבוסס על עובדות וכזה המבוסס על דמיון בלבד אינו גדול. גם סופרים הכותבים רומנים דמיוניים מקבלים במקרים רבים את השראתם מאירועים אמיתיים שקרו להם או מכאלו ששמעו עליהם. ההבדל בין רומן היסטורי לרומן דמיוני דומה קצת להבדל בין ריאליזים לאבסטרקט באומנות הפלסטית, ויש אומנים שעובדים בשתי הגישות. לגרהרד ריכטר, מהאומנים החשובים בעולם בעשורים האחרונים, ישנן עבודות אבסטרקטיות לחלוטין ולעומתן אחרות שהינן היפר-ריאליסטיות; כאלו שקשה להבדיל בינן לבין צילום באיכות גבוהה. עבודות אלו אינן דורשות פחות דמיון ושאר רוח מאילו האבסטרקטיות. העיסוק שלי כאיש אקדמיה בתחום הכלכלה ההתנהגותית ותורת המשחקים שימש לי כעזר ולא כמכשול בכתיבת הספר. עבודתי המחקרית דורשת חשיבה מתמטית שהיא שונה מאוד מחשיבה ספרותית, ולכן יכולתי למצוא מנוחה בעבודה המחקרית בכתיבת הספר וכן למצוא מנוחה מכתיבה ספרותית בעבודתי המחקרית. אינני צופה בטלוויזיה או בסדרות דרמה, ואני מתעדכן בחדשות באמצעות מבט חטוף בכותרות עיתון הבוקר, אבל כתיבת הספר הייתה עבורי צפייה בדרמה בעלת 40 פרקים, שאותה תוויתי בעצמי. כשניתן לנפוש מעיסוק בתחום אחד באמצעות עיסוק בתחום אחר, מתפנה זמן רב שאת כולו ניתן להקדיש לבילוי עם המשפחה או עם חברים. האם אתה תופס את עצמך כסופר?כפי שציינתי קודם, הספר 'הילדים של אנה' הוא ספר פרוזה לכל דבר, וככזה הוא גם עבודה ספרותית, ולכן ככל שההגדרה של סופר הוא מי שעוסק בכתיבה ספרותית, אז אני סופר בצד היותי איש אקדמיה. מתוך הספר: "אנחנו שואלים את השאלות הקשות ביותר על יקירנו שהלכו לעולמם לא משום שבגרנו ואנחנו מסוגלים לשאול אותן, אלא שפשוט שמפאת מותם ומפאת גילנו שלנו [...] אנחנו כמהים לתשובות". ספר לי על הכמיהה שלך.יש הרבה ממני במשפט הזה, שבו לילו, בתה של אנה, מסבירה מדוע יש כנראה פרטים חשובים על אמה, שעליהם היא אינה יודעת. בעת כתיבת הספר הצטערתי מאוד שלא כתבתי אותו כשאבי היה עדיין בחיים. הייתה בי כמיהה לשבת לידו ולבקש ממנו שימלא הוא את החלקים החסרים בפאזל המורכב של הסיפור על אנה, אך כשכתבתי את המשפט שציטטת מסוף הספר מפיה של לילו הבנתי שלא יכולתי לכתוב ספר זה בעוד אבי בחיים. נזכרתי בקצת בושה, בכך שהצורך האובססיבי של אבי לספר נתפס בעיניי כטרחנות מסוימת, ושלעיתים לא הייתי קשוב באופן מלא לסיפוריו. אולי הריחוק בזמן, אולי ההכרה שמותם של יקירינו הוא מוחלט וסופי ושלעולם לא נוכל לקבל עליהם מידע חדש ממקור ראשון, היא זו שיוצרת את הכמיהה. כך או כך, זוהי תופעה שעליה שמעתי מרבים מחבריי שאיבדו לפחות אחד מהוריהם. וכדי להפחית את החרטה או הבושה בעתיד, עדיף למי שהוריו עדיין בין החיים למצוא עצמו דוחק בהם לספר מאשר להידחק על ידיהם להקשיב. על הספרילדותו גדל אייל וינטר בצל הסיפור המשפחתי על קרובת משפחתו אנה וינטר, אשת החברה הגבוהה בקניגסברג, שהאמינה תמיד בגרמניה. היא גרה בווילה עצומה, שהייתה מקום מפגש לצמרת הפוליטית והכלכלית של מזרח פרוסיה, ובמשך שנים ארוכות המה מאירועי התרמה וערבי הוקרה לסופרים, לאנשי מדע ולאומנים. אך חוקי הגזע שנחקקו ב-1935 שמו קץ לתקופת הזוהר. אט־אט עזבו את גרמניה ילדיה של אנה וגם עובדי הווילה, ואנה נותרה לבדה עם הנהג שלה. אנה עמדה בראש האגודה הפילנתרופית למען בית היתומים היהודי, ובערב ליל הבדולח היא מתבשרת שבית היתומים הוצת והילדים נותרו ללא מחסה. מרגע זה ואילך נפשה נקשרת בנפשם, והאישה הנוקשה מוצאת עצמה כאם ל-22 ילדים שנותרו בלי הורים ובית. 'הילדים של אנה', רומן המתאר מאורעות גדולים ביד בוטחת ובאיפוק רגשי. וינטר, בן אחיינה של אנה, מספר לראשונה את הסיפור המשפחתי שגדל בצילו ומצליח לעורר לחיים תקופה וגיבורים על חולשותיהם, אומץ ליבם, הבחירות הקשות שנאלצו לעשות והאנשים שהפכו להיות ברגעי מפתח. על הסופראייל וינטר הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית ומומחה בעל שם עולמי לתורת המשחקים ותהליכי קבלת החלטות. הוא ניהל בעבר את המרכז לחקר הרציונליות, והיום הוא מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת לנקסטר שבאנגליה. ספרו 'רגשות רציונליים' (2013) היה לרב מכר.

אתיימר ואומר שקשה להפתיע אותי עם שם של יישוב ישראלי שלא שמעתי עליו מעולם ואין לי מושג היכן הוא ממוקם בישראל - אבל עם גיתה זה קרה לי. מצפה גיתה הוא יישוב קהילתי שבמקור נוסד בשנות ה-80 במסגרת תוכנית המצפים בגליל אבל אז ננטש והוקם שוב ב-1993. הוא שייך למועצה מקומית מעלה יוסף וממוקם בנקודה מבודדת באזור פחות מוכר בגליל המערבי, בין היישובים הדרוזים יאנוח-ג'ת וירכא, בקרבת כפר ורדים, מעלות תרשיחא ותפן (באזור שאינו מפונה, אינו בקו האש ועד היום הייתה שם אולי אזעקה אחת). שמו של היישוב ניתן לו על שם נחל גיתה, שערוצו עובר למרגלותיו ובסמוך אליו גם עוברים נחל כישור ונחל בית העמק. המצב העגום של המלחמה המתמשכת מצמצם מאוד את הארץ מבחינת אזורים בטוחים, לא רק למחייה אלא גם לטיול ולנופש. המדבר אומנם נפלא וזו עונתו היפה עם גבים מלאים ופריחה, אבל רובנו מתגעגעים גם לנופי הצפון ומשקיפים בערגה אל נחלי הגליל והמפלים, שהפכו לאזור צבאי והנהנים מהם עכשיו הם חיילים ומילואימניקים. על רקע זה התגלית של אזור ירוק, הררי, זורם ובטוח (כרגע) לטיול דווקא בגליל המערבי הייתה משמחת במיוחד. נחזור לגיתה. ביישוב הקטן, שגובהו 430 מטרים, כמה רחובות מעוגלים וחלקם האחורי של הבתים גולש לנוף חורש פראי של הר ושל ואדי, מה שהביא רבים מהתושבים ביישוב הקטן לפתוח צימרים ולעסוק בתיירות. בקצה היישוב שביל גישה לאתר טבע דרמטי ומרשים, שהוא גם אתר טיפוס - צוקי גיתה. מחנים את הרכב היכן שנגמר הכביש ביישוב ויורדים בשביל לכיוון צוקי הגיר שיזדקרו מימינכם (ניתן גם להגיע מכיוון ירכא). השביל לא ממש מסומן אבל קצר (כרבע שעה הליכה) ודי ברור. ממילא גם אם תסטו ממנו אי אפשר לפספס את הצוקים. מסביב הכול עכשיו ירוק ופורח והנוף בהחלט מרגש, בייחוד אם זו פעם ראשונה שאתם כאן. בסיס הצוקים הוא מקום מצוין להפסקה ופיקניק, גם בגלל הנוף ובעיקר בגלל הצל שמטילים קירות המצוק המרשים, המאפשרים מנוחה נינוחה מעל שמורת נחל בית העמק. קיר ותקרת המצוק מאובזרים בטבעות טיפוס, ומתברר שמדובר באתר טיפוס מרכזי בגליל. בדיקה באינטרנט העלתה שהוא מחולק למצוק מזרחי ומערבי ויש בו עשרות מסלולים אפשריים. כשאנחנו היינו שם לא היו מטפסים ונהנינו מפרטיות מול הנוף אבל נדמה שנוכחותם של אלה מוסיפה לביקור אדרנלין ועניין, גם אם אתם רק צופים. המסקנה המתבקשת: אם אתם חובבי טיפוס מצוקים ומסלולי ויה פראטה, כנראה ששמעתם את השם גיתה. מי שכן פגשנו בסמוך לצוקים הן נשים דרוזיות שליקטו אזוב מצוי וסיפרו לנו שהן מכינות פיתות לחיילים שלהם מהכפר שמשרתים בעזה. המלצה חמה למי שעכשיו מחליטים לנסוע לאזור: בנסיעתכם אל תצפינו בדרך הראשונה והמהירה שווייז מציע דרך הקריות, אלא צאו ל-road trip וסעו בדרך הארוכה והיפה (כביש 77, צומת המוביל, כפר מנדא, גוש שגב, תפן, כפר ורדים, יאנוח,ג'ת, גיתה). לפרקים, כשמימין ומשמאל הכול ירוק ומלא כלניות, רקפות ועצי שקדיה והדרך מטפסת אל יישובים קטנים וחוצה אותם, היא מזכירה נסיעה בין כפרים הרריים באיטליה או יוון. אם אתם נוסעים דרך יאנוח מומלץ לעצור לאכול בחומוסיית הנוף בתחנת דלק, שמשקיפה אל העמק היפה ומציעה מנות טובות של חומוס, ממולאים, מג'דרה, סלטים ובשר במחירים מצחיקים ובכמויות נדיבות. במסעדה תלויים צילומים גדולים של נופלי הכפר במלחמת חרבות ברזל ותמונות החטופים, עוד תזכורת לחלקם של הדרוזים במערכה ולמחיר הכבד שהמגזר הזה משלם. ממלכת הצימרים וההאט טאבס אם אתם גרים באינסטגרם, נתונים לגחמותיהם של בלוגרי תיירות וסטייל, ייתכן ששמעתם על גיתה כי נתקלתם בצילומים של מתחמי צימרים מיוחדים ביישוב, שצריך לב חזק כדי לדפדף אותם אל תהומות השכחה. הם טובלים בנוף הררי וירוק עם בריכות כחולות ושכשוכיות האט טאב מפתות. בגיתה יש לא מעט בקתות (המארחים אוהבים לכנות אותן בקתות מטיילים), אוהלי יורט ומתחמי אירוח, שלהם אופי מיוחד - שילוב של פשטות עיצובית מסוגננת (שימוש בעץ ממוחזר, צמחייה ואווירת בוהו שיק), קירות שקופים והאט טאב בחוץ ו/או בריכה מול הנוף. בחלק מחדרי האירוח ממוקמת המקלחת או האמבטיה או המטבח ולעיתים גם השירותים (ייתכן שיהיו אלה שירותי קומפוסט) בחוץ בין העצים, בין זולות מטופחות מול הנוף. אחד המתחמים האלה הוא דאיה, שבו שלוש בקתות שונות ומתחם משותף שובה לב (בחיי, שהאינסטגרם כמעט לא משקר במקרה שלהם) עם בריכה קרה, האט טאב וסאונה (המלצה אישית: גם בחורף שווה לדלג בין שלושת המקומות). בקתה אחת בדאיה ממוקמת במדרון בתוך העצים, ללא חשמל וקירותיה - זכוכית. הבקתה השנייה היא בקתת בוץ והחדר השלישי צמוד לבית המארחים, נהנה גם מהאט טאב פרטי. בכל הבקתות, למרות הקרבה לשכנים ולבתים, יש פרטיות. מתחמי אירוח נוספים דומים ושונים באופיים (אותם לא דגמתי), הם: 'דוניא', 'זיו השחר' (יורט), 'גיטה גייטאווי', 'אור ים', 'פעימה', 'ראקיה' (יורט) ויש גם וילות אירוח ('בית כפרי הטובל בטבע ומים' ו'דיאן'). עקב המצב המחירים עכשיו ברובם מעט נמוכים יותר ויש גם אפשרות להזמין לילה בודד. בגיתה אין מסעדות או בתי קפה (אבל יש בריכה לטיפולי מים וניתן להזמין ארוחות בוקר ממבשלות מקומיות). חפשני מקומות לינה ייחודיים יכולים גם לפצוח במחקר דיגיטלי ולבדוק עוד מקומות אירוח שצופים אל הנוף הזה ביאנוח ובעיקר באזור ירכא. שיטוט גוגל קצר ביניהם העלה שלרובם בריכה לנוף ופוטנציאל. מעיין המשוגעים בימים של אחרי גשמים ועל אחת כמה וכמה משקעים חזקים כמו שירדו כאן בשבועיים האחרונים, נחל בית העמק זורם ושוצף ומעיין מיוחד, עין מג'נונה (עין יפעם), שבדרך כלל יבש, הופך להיות בריכה כחולה ומפתה. המעיין נקרא כך בשל אופיו הכאילו משוגע, הגורם לו להתפרץ מהאדמה כך פתאום כאילו נתון לגחמות משלו, אבל האמת היא ששפיעתו תלויה בכמות הגשמים. עין יפעם על ערוץ נחל בית העמק הוא מעיין פועם שמימיו עולים על פני השטח רק אחרי שהמאגרים התת־קרקעיים מתמלאים וזה קורה רק אחרי שיורד הרבה גשם. חשוב לציין שלפני שאתם נוסעים הנה במיוחד, כדאי מאוד לברר עם מקומיים וטיילנים אם המעיין עדיין מלא כי בטבע דברים משתנים מהר ובישראל מעיינות וגבים עונתיים ממהרים להתייבש. בנקודה שבה הכביש הצר חוצה את הנחל בגשר קטן (ומעל אתר קדוש לדרוזים מגודר, מטופח ועטור דגלים) מתפצלת דרך עפר שתקרב אתכם למעיין. שם חונים והולכים ברגל (לעיתים בתוך המים) עד לבריכה.

אם היו מציעים לכם לקפוץ למשתלה הקרובה, לקנות צמח תבלין לאדן החלון או עץ לגינה ועל הדרך לפגוש חבר.ה לקפה, לקרוא ספר טוב או להשתתף בסדנה, הייתם באים? עולם המשתלות חווה מטמורפוזה, לא עוד יעד מוגדר לרכישת צמחים בלבד, אלא מקום בילוי שמאפשר זמן איכות המחובר לעולמות הבוטניקה והטבע על שלל גווניו. בשיא החורף, זה גם יכול להיות מקום נעים לחסות בו, להתפעל מהססגוניות והעיצוב ובו בזמן ללגום משקה חם, לנשנש דבר מתיקה או להשתתף בשיעור יוגה. תופעה. חדווה בגן, אבן יהודה כדי להגיע למשתלה של חדווה בגן (וזה שם המשפחה האמיתי שלה!) באבן יהודה, צריך להביא בחשבון שהדרך מתחילה בטיול. אט-אט מתרחקים מהאזורים האורבניים ומגלים בלב פרדס עצום את אחת המשתלות המיוחדות בארץ, ריאה ירוקה שמוקפת כעת בפרדס משובב, מנוקד בצבעי הדרים כתום-צהוב ומה שביניהם. בגן, הבעלים, היא אדריכלית נוף, מרצה לשעבר שהקימה את המשתלה לפני 27 שנים, ואם תשאלו אותה היא תאמר שזו המשתלה היחידה שטובלת בשטח חקלאי. המתחם הפסטורלי מוגדר כמרכז לתרבות הגינון ומשתרע על פני 15 דונמים של אסתטיקה עם מבחר צמחי גדול, חלקם בייצור עצמי, אחרים נרכשים, וחדווה טוענת גם שיש להם את אוסף הצמחים הגדול בארץ - לא בדקתי. העושר ניכר בין היתר במיני העצים הסובטרופיים, האהבה לצמחים ניכרת בסגנון ובכלל יש כאן תחושה שנמצאים בטבע, עם ריח הדרים משכר וניחוח חקלאי. המשתלה היא בהחלט מקור לבילוי עם תרבות אירוח מגוונת ושפע אטרקציות שמעוררות את הסקרנות לצאת, לחקור ולגלות. בימי שישי נפתח קרון האוכל של חיים, שעיקרו מדורת שבט, והוא מגיש מרקים, תפוח אדמה מדורה, חומוס מיוחד, כריכים ועוד. לרשות המבקרים פינות ישיבה מרובות ונאות וזו כשלעצמה חוויה. מסביב למשתלה משתרע השטח החקלאי. האורחים יכולים לצאת לפרדס לקטוף הדרים ולסחוט במקום. בנוסף ישנה חלקת ירק אורגנית של עשרה דונמים; אפשר לקחת סל, לצאת לקטיף עצמי של התוצרת ולקנות הביתה. התפיסה השלטת במקום דומה ליער מאכל, וכשמשוטטים בין ערוגות הירקות והעצים הטרופיים, בין הפרחים והתבלינים, זוכים לחוויה פראית למדי. בין יתר הפריטים אפשר למצוא כדים מיובאים מדנמרק או אבנים מאיטליה, לנוע על רצפת העץ היפה, להתרשם מהאסתטיקה והעיצובים, להשתתף באירועים קהילתיים המתקיימים מעת לעת ולהרגיש את המקצועיות, הטבעיות והאהבה לצמחים ולעשייה הגננית. שעות פתיחה:א-ה 8:00 - 16:30 ובשישי עד 15:00hedvabagan.co.il דשא גן, כפר יונה אם הייתם מגיעים למשתלה של מור סרוסי בגלגול הקודם של לפני 7 באוקטובר, יכולתם ליהנות מקפה בבוקר ומופע מוזיקה בערב באווירת צ'יל בליינית, וגם אחרי שעות העבודה להצטייד בכל צורכי הגינה. המוטו היה לתת שירות גם לאנשים שעובדים עד מאוחר ולאפשר להם להתרענן ולצאת לבילוי לא שגרתי. בשל המצב, אירועי הלילה לא מתקיימים אך כבר יש ביקוש מצד הקהל וצורך בהתאווררות לנפש, ולכן בקרוב הם ישובו לשגרה מלאה. המשתלה אינה גדולה, כשני דונמים בלבד, אבל יש בה הכול והיא פיסת גן עדן קסומה. כאן לא נכנסים כדי לקנות וללכת, אלא לשהות, להתפעל מהעיצוב ולא להרגיש כמו עוד משתלה. הצמחייה עשירה ויש מנעד רחב של אפשרויות, מפרחי עונה ורב־שנתיים, דרך צמחייה לבית או לחוץ אבל גם כלי קיבול, אדניות, מוצרי גינון, כלים, צנרת והכול מהכול, בטוב טעם ועם צוות מקצועי שמלווה את הלקוחות. המשתלה נפתחה לקהל לפני פחות משנה וחצי ויש לה סיפור מיוחד, כי בפועל היא עוד שלב בטיפול העצמי של סרוסי. הוא שירת כלוחם ביחידה מיוחדת וחווה פוסט-טראומה ובמהלך אשפוזים וטיפולים נחשף לעולם הצומח כאלמנט טיפולי והתאהב. כשהרגיש שהעיסוק עם הצמחים עושה לו טוב אימץ אותו כמקצוע. הוא פתח עסק לעיצוב גינות, ומאז נשאב בעקבות עולם הצומח, סייע לגננים, ערך כנסים ובמשך שנה אפילו העניק קורס גינון בהתנדבות לאסירים בשב"ס. אחרי כחמש שנים התגבש במוחו חזון שצמח תוך כדי עבודה, להקים מתחם שיחבר את כל הדברים שעושים לו ולאחרים, טוב בנשמה: צמחים, אוכל ומוזיקה. הוא דמיין לנגד עיניו מתחם שהוא מעבר למשתלה ומהרגע שמצא את המיקום בנה אותו במו ידיו. "מכרתי בית כדי להשקיע בעסק", הוא מספר ומוסיף שהמשתלה פועלת ברוח 'ואהבת לרעך כמוך' ומעסיקה עובדים על הרצף, פגועי נפש ונוער שחווה חרמות. בין היתר הוא פתח עגלת קפה עם פינות ישיבה נעימות ותפריט חלבי עשיר כמו של מסעדה, שכולל מאפים, סלטים, פוקצ'ות ועוד. הקהל המפרגן, האווירה, האוכל והקפה עשו את שלהם, ושטח האירוח צמח בהתאם לביקוש ומכיל כעת למעלה ממאה מקומות ישיבה בפינות חינניות מתוקות. במשתלה גם אולם סגור קטן לאירועים משפחתיים קטנים ולכנסים, ולאור המצב אף נתרם בחינם לעמותות. במהלך המלחמה התנדב סרוסי למילואים, שערי המשתלה ננעלו למשך חודשיים והיא קיבלה מכה קשה, אך מאז ששב הוא עובד במרץ עם צוות מצומצם שחלקו עדיין במילואים, ובחריצות יתרה עושה הכול: מגנן, מייעץ, מכין קפה, מסדר ומוביל ומכל הלב. שעות פעילות: א-ה 9:00 - 18:00 ובשישי עד לפני כניסת שבת (בקרוב עם הרחבתהפעילות, המקום יפעל עד 23:00)דשא גן מתחם גינון & עגלת קפה משק 50, פרדס חנה לפני למעלה משבע שנים, פתחה משפחת איסחרוב משתלה בפרדס חנה. זו לא משתלה יצרנית, אלא כזו שעובדת מול המגדלים ומציעה תוצרת מגוונת, החל מצמחי בית דרך צמחי חוץ, שיחים, פרחים, מטפסים ועצים, בעיקר עצי פרי. אם המשפחה, אירנה, שימשה אז ובמשך שנים כאחות רפואה דחופה, כך שעולם הטיפול לא זר לה, ובשלב מסוים בחרה לעשות קורס עיצוב גינון ולהרחיב את הידע מתוך סקרנות ולמידה עצמית כדי להשתלב במשתלה. היום המטופלים שלה הם הצמחים. המשתלה משתרעת על שטח של ארבעה וחצי דונמים, בפאתי פרדס חנה, סמוך לכביש 65 וצמוד לשמורת אלונים. היא מצטיינת בלוק אירופי, אסתטי ומעוצב ואיסחרוב מדגישה שיש הקפדה יתרה על הסדר והניקיון, כך שהצמחים נראים טוב, בריאים ומטופלים ביד מנוסה. מי שמכיר את המקום מספר על חוויה מלאה. אפשר לשוטט באזורים שמוגנים כשקר או חם מדי וליהנות מהמבחר. בחורף מככבות פקעות מזנים שונים, הנמכרות בתפזורת לצד מארזים וזרעים שמתאימים גם לקיץ. מגוון הצמחים גדול ורחב ומונח באופן שמושך את העין. להשלמת החוויה אפשר למצוא מגוון כדים ועציצים בעלי סגנון ייחודי ומוצרים נלווים שתמיד צריך ומשתלבים בעיצוב. גולת הכותרת היא עגלת הקפה המקומית הפועלת מדי יום מ-8:00 - 14:00 ומציעה מגוון פטיסרי, הנאפים במיוחד עבורם על ידי קונדיטור שכל הזמן מחדש ומרגש, מפתיע ומגוון. ביום שישי מקבלים אומנים מקומיים ויצרנים שונים במה במשתלה, ומציבים דוכנים עם מרכולתם ויצירותיהם כגון עבודות עץ, פריטי יודאיקה, פרחים ועוד. שעות פתיחה: א-ה 8:00 - 16:00 (בקיץ עד 18:00) ובשישי עד 15:00meshek50.co.il משתלת מרמלשטיין, גני טל הרבה גלגולים ולוקיישנים עברו על משתלת מרמלשטיין הוותיקה, שהחלה כמשתלה סיטונאית והוסבה לקמעונאית לפני כעשור, כשהתבססה בגני טל. מי שמשוטט ברשתות החברתיות, נחשף לעשרות הסרטונים והמידע שהמשתלה מפיצה בכל מדיה אפשרית, עם טיפים מועילים על בסיס יום־יומי לגידול וטיפול בצמחים, מה שמושך אליה גם לקוחותשמגיעים במיוחד גם מרחוק. המשתלה משתרעת על פני 35 דונמים, למעלה ממחציתם מוקדשים לגידול עצמי של מיני שיחים ועצי פרי, שזו התמחותם העיקרית. מעבר לכך ניתן למצוא בה הכול, מפרחי עונה, דרך צמחי תבלין וכאמור שיחים ועצים, בדגש על זנים ייחודיים שקשה להשיג והם מעבר למיינסטרים הגנני. יש כאן גם שיגעון מקומי הנוגע לצמח הפיטנה (פלומריה ריחנית), עם אוסף מרשים שבו מאות זנים, ואפילו מחשבות שאולי יום אחד יקום מרכז מבקרים לחובבי הצמח. המשתלה גדולה ומטופחת, מושקעת מאוד ומעניקה מעטפת הוליסטית לבעלי גינות וגם לבעלי מרפסות החפצים בגינה. לצד אקססוריז לבית כמו כדים ואדניות יש בה גם חיפויים שונים, ציוד השקיה וכלי גינון המלווים בייעוץ מקצועי. מחלקה ייעודית עוסקת בעולם המתנות ומכינה מארזי תוכן יצירתיים בשלל נושאים שתמיד כוללים צמחים, כמו מארזי תה, מארזי פסטה וכדומה. אבל יש בה גם פן של פאן, כזה שמתכתב עם הצרכים העכשוויים של הציבור. מורדי מרמלשטיין, הבעלים, חלם להקים עגלת קפה כחלק מהטרנד הסוער. הוא חבר לקורן אשר, חבר מהצבא, וכבר כשנתיים ששיתוף הפעולה עובד נהדר. 'פלורה קפה', עוצב בהשראת טיולים מהעולם ומציע תפריט שמתאים לכולם: צמחונים, טבעונים, צליאקים וסוכרתיים. כיוון שלאשר אחות עם תסמונת דאון, חלק מההכנסות מועברות לבעלי מוגבלויות והחלום הוא להקים כמה 'פלורות' ולהעסיק בהן בעלי מוגבלויות. הקפה כאן מוגש עם פרחים אכילים, יש כריכים, סלטים, עוגות ומאפים ומגוון משקאות סופר מיוחדים וגם דגש על אומנות ויוזמות, כגון מופעים, ירידי אומנים ועוד. שעות פתיחה: א-ד 8:00 - 17:00, ה 08:3 - 17:00 ושישי 8:00 - 14:00mermel-nursery.co.il coffeeflora.co.il ירוק ישראלי, רמת השרון דמיינו חנות ענק לכל צורכי הבית שיש בה מאל"ף ועד תי"ו, ואפשר לרהט באמצעותה בית שלם. עכשיו דמיינו חנות זהה לצורכי גינון, שאפשר לעצב באמצעותה את כל הגינה, הייתם באים? המשתלה, שהוקמה בשנות ה-90, עברה כעבור עשור למיקומה הנוכחי ברמת השרון. מדובר במרכז ענק עם חוויית קנייה שדומה למתחם שופינג גדול ושופע. הבעלים, ערן אוזן, שם לו למטרה להקים משתלה שתיתן מענה לבעלי המקצוע ובהם גננים, אדריכלים ומעצבים, שימצאו בה הכול מבלי לכתת רגליים, מעין one stop shop. ואכן בחלל רחב ידיים יש היצע אדיר של זני צמחים, עציצים פורחים, אבנים, מחשבים, עצים בוגרים, חומרי הדברה והשקיה ומה לא. בשטח המתפרס על פני שבעה דונמים, יש אזורים ייעודיים לכל תחום, חלקם מקורים, אחרים פתוחים והרעיון הוא שאפשר להתחדש בגינה שלמה. לפני שנה, ובעקבות הביקוש, נוספה למשתלה עגלת קפה ניידת שמציעה לצד קפה משובח גם מאפים מתוקים ומלוחים, כריכים, סלטים, עוגיות ועוד, פתרון נהדר לפסק זמן רגוע במרחב אסתטי מוריק ופורח. יש גם חנות פרחים יפהפייה ובמקום נערכות מדי פעם סדנאות שונות, כמו גידול סחלבים, שזירת פרחים, שיטת גידול יפנית וכדומה. ובכלל, אוזן מחובר לתחום מגיל צעיר, וכמי שראה אותו משתנה ומתקדם, הוא דואג להביא את כל החידושים, שתמיד תהיה עדכנית עם שיטות הגידול המתקדמות והצמחים העדכניים, כולל קולקציית המיוחדים, זנים חדשים והכלאות מעניינות. חלקם מיוצרים במקום, לאחרים יש המשך גידול ואקלום. זה המקום לטייל בין צמחים מכל הסוגים, לבחור כלים, להתאים עציצים, להשלים אקססוריז מתאימים ולהמשיך להתפתח. שעות פתיחה: א-ה 8:00 - 17:00 ובשישי עד 15:00yarokis.co.il טיפטוף, באר שבע משתלת טיפטוף, כפי שמעיד שמה, החלה לפני 20 שנה כחנות למערכות השקיה, אך גדלה בהתאם לצורך ולביקוש למשתלה גדולה ומפוארת. ערן ואסף, שני חברי ילדות שהקימו אותה, היו ערים לחוסר במשתלת איכות עם סטנדרט וחוויית קנייה והרימו את הכפפה.ערן, אדריכל נוף במקצועו, מחובר לתחום ויחד הם נותנים מענה רחב לבעלי גינות. "הלקוח מקבל את כל מה שאפשר וצריך לגינה ולתחזוקה שלה", הוא מספר ומפרט שמדובר לא רק בקשת של צמחים אלא גם בכלי עבודה, חומרי הדברה, ציוד השקיה, תוספות אבנים וכיוצא באלה - כולם תחת קורת גג אחת ובליווי של אנשי מקצוע עם תודעת שירות גבוהה. במשתלה יש דגש קבוע על חדשנות, צמחים רלוונטיים וציוד עדכני, כדי שאנשים יוכלו להתחדש ולרענן את הגינה בקולקציות המתחלפות. גם העיצוב משנה פניו והוא תמיד חגיגי, שמח, נקי, מסודר ומתוחזק. טיפטוף היא גם מרכז בילוי, בזכות עגלת הקפה המקומית המציעה רק קפה איכותי מתערובת ייחודית, שמייצר עבורם מומחה לקפה. את שלוות המקום אפשר לספוג גם בקריאת ספר, כחלק מפרויקט 'סיפור חוזר'. במסגרת שיתוף הפעולה שנרקם עם המיזם, ניצבת במשתלה ספרייה עם ספרי יד שניה למכירה, ואפשר לרכוש ולעלעל בנחת. המשתלה מעניקה במה למגוון יוזמות וללא תשלום, כדי להעשיר את המבקרים ולהרוויח לקוחות מרוצים. בין היתר מציגים אומנים את עבודותיהם, ופה ושם יש סדנאות רוחניות, כמו שיעורי יוגה המתקיימים במרחב קטן ואינטימי ואפילו תוכי מדבר שמושך את הילדים בחבורה. כרגע, בשל המלחמה, הפעילות מצומצמת יותר אך עם מועדון לקוחות וקרוב לעשרת אלפים חברים, סביר להניח שגם זה ישוב בעתיד. עד אז מי שיציץ בגב המשתלה יגלה מפעל לשולחנות גידול צמחים, מוצר איכות שפיתחו ושכללו עבור משתלות וחוות חקלאיות, לדבריהם עם אפס תקלות. "כמי שחי את המקום," מעיד ערן, "מגיעים אלינו עוברי אורח ולקוחות שבאים לקבל אנרגיה מהצמחים. אם זה בדרך לעבודה או בחזרה, הם עוצרים, מלטפים את הצמחים ונושמים את יופי המקום. זה שווה הרבה יותר מלקוח קונה, ונותן הרגשה נהדרת". שעות פתיחה: א'-ה' 9:00 - 18:00 (בקיץ עד 20:00) ובשישי 8:00 - 12:00tiftuf.co.il

'שבעה באוקטובר', תערוכה חדשה במוזיאון אנו, בהשתתפות 25 אומנים, ביניהם מרים כבסה, צביקה לחמן וקרן שפילשר, לצד אומנים אשר חוו אובדן וכאב אישי. "העיסוק בהישרדות דוחק כביכול את הרעיונות, ההגות והיצירה. אבל במלחמה הזו קרה ההפך. למעשה, אנו עדים לשיטפון של ממש בכל תחומי היצירה הישראלית", אומרת ד"ר אורית שחם, אוצרת המוזיאון. שוברות לב במיוחד הן עבודותיו של יונתן חצור ז"ל, שנהרג בעזה ותועד לפני נפילתו כשהוא מצייר בגיר על לוח בבית ספר בעזה את כלבו. התערוכה החדשה שתיפתח לציבור הרחב ב-23 בפברואר עד 1 בנובמבר 2024, כוללת ציורים, פיסול, צילומים, מוזיקה, יצירה דוקומנטרית ווידאו ארט. אוצרות התערוכה: כרמית בלומנזון ומיכל הומינר. חורף - הריחות של Etheria על שני דברים אני מצטערת שלא הכנסתי לבית שלנו עוד בשלבי התכנון, הראשון טוחן אשפה, השני אח. בשני המקרים חשבתי שמדובר בפריטים יקרים, תופסי מקום מיותר והיעדרם לא יורגש. אז חשבתי. עניין הטוחן כבר נמצא בדרך לפתרון, והאח המחמם יפגוש אותי כנראה בצימר שאני לא נוסעת אליו. כתחליף עונתי, אני נוהגת להדליק נרות ומבער ריחני. עניין הריחני הוא מהותי. תרסיסי הריחות שנוהגים להתקין בחנויות רבות הפכו למטרד של ממש. יש מקומות שאני נאלצת להדיר את עצמי מהם רק בשל תחושת החנק הבלתי נסבלת ממתקפת הריח. בפרק השיווק על ערך הריח לקנייה, כנראה לא התעכבו על איזה ריח, העיקר שתשמעו איזה תסססס מהקיר אחת לכמה דקות וגל מתיקות אימתני ימהר לחנוק אתכם. נורא. מביני עניין יודעים שתמציות טבעיות הן הריח הנעים והמיטיב המאפשר לכל אחד לשהות במחיצתו, הבעיה שרוב התמציות מכילות חומרים שבינם לבין הטבע עומדת מדבקה, לרוב בצורת פרח. בערב גשום במיוחד פיזרתי הזמנות של תמציות ריח טבעיות לכל עבר מצפון ועד דרום, ואפילו מאתר סיני שהבטיח תמציות כשרות וטבעיות למהדרין במחיר זול. רק חברה אחת עמדה בהבטחה: Etheria, אתריא מרחובות. מאחורי החברה עומדות שלי חרמון ולירון אישגור, שתיהן בעלות תארים בתחומי הרפואה הסינית, הארומתרפיה והטיפול לצד ניסיון מעשי בתחומי צמחים וחקלאות. המוצרים שפיתחו מבוססי מחקר ומממלאים אחר האמונה והתשוקה שלהן בכוחם של צמחים להיטיב ולרפא. כמובן שהצמחים אינם מכילים חומרי ריח ופראבנים, והשירות משובח כמו המוצרים עצמם. etheria.co.il משלוחים חינם בקנייה מעל 350 שקלים ספר - אינטימיות דרוכה כחץ הגיבורה של הספר שכתבה קייטי קיטמורה, סופרת אמריקנית ממוצא יפני, היא אישה עדינה המתהלכת בעולם כמעט ללא עור. היא עובדת כמתורגמנית ומייד בתחילת הסיפור נפרדת מחייה בניו יורק לטובת מגורים בהאג, לאחר שהתקבלה לעבוד בבית הדין הבין-לאומי. המושג אינטימיות עוסק בקרבה, ביחסים עמוקים, ביכולת להיחשף ולהיפתח בפני האחר, כשהמשאלה הגדולה היא להתקבל על ידו כפי שאנחנו. במובן הזה קיטורה מטעינה משמעות חדשה לאינטימיות, כאומרת תראו מה קרבה מחוללת. לאורך כל הספר קיטמורה מפגישה את הגיבורה עם הסובבים אותה בסיטואציות אינטימיות, מהסוג הטעון לעיתים בכוח או אלימות, לעיתים כחוויה מערערת. אין רגעים אינטימיים של נחת. בשפה סטרילית ומאופקת היא מתארת אירועים מטלטלים, אינטימיות הדרוכה כמו חץ המאיים להיחלץ מהמתיחה. ימי הקריאה מול המשפט המתנהל בהאג מאפשרים הצצה מאחורי הקלעים של זירה בין-לאומית מרתקת, רוחשת יצרים ודרמות אנושיות, המפגישות שאלות על מוסר, אשמה, ניטרליות של מוסדות, מדינות ושליטים, ולא פחות של טבע האדם. אינטימיות, (ידיעות ספרים).תרגום: דנה אלעזר-הלוי ענק מפלצתי? גאונות? כוחה של עדינות? אלה הם רק חלק מהתיאורים שלהם זוכה Zaishui, מוזיאון האומנות החדש בסין שנפתח לאחרונה בעיצובו של האדריכל ג'וניה אישיגאמי, ממפגני האדריכלות שעוד רבות ידובר בו. המוזיאון הוקם במחוז שאנדונג שבצפון-מזרח סין, הוא מתפרש לאורך קילומטר מהאגם המלאכותי הסמוך וכולל פתחים המאפשרים פריצה של מים לתוך המוזיאון. פנים המוזיאון, שתוכנן כחלל רב־תכליתי, משמש לצד חללי התצוגה מרכז קניות, מרכז מבקרים ושבילי גישה לנוף המקיף את המוזיאון.

מרק ערמונים ופטריות יש לו ניחוח חורפי כובש, מרקם קטיפתי וטעם שאהוב על כולם. ״זה מרק של בנות״, היו מי שכינו אותו באהבה, אבל רק בזכות האלגנטיות שלו. מגישים לצד לחם שאור משובח או קרוטונים פריכים. חומרים ל-6 מנות300 גרם ערמונים טריים לקלייה5 פטריות פורצ'יני מיובשות (לא חובה, אבל מוסיף) מושרות במים1 כרישה קצוצה (החלק הבהיר)2 שיני שום קצוצות25 גרם חמאה (או שמן זית)2 גבעולי תימין1 גבעול רוזמרין1 עלה דפנה3 סלסילות פטריות טריות (שיטאקי, פורטבלה ושמפיניון) פרוסותמלח ופלפל שחור גרוסמעט אגוז מוסקט, מגורר טריחצי כוס יין לבן חצי יבש (או יבש)1 ליטר מרק צח (מבוסס על ירקות שורש)חצי כוס שמנת מתוקה או חלב או חלב צמחי (לא חובה) הכנה1. חורצים קלות את קליפת הערמונים ומשתדלים לפגוע כמה שפחות בחלק הפנימי, כך הם יישארו עסיסיים ולא יתייבשו בקלייה. מניחים בתבנית וקולים בחום גבוה (220 מעלות) או על מחבת יבשה. אחרי כרבע שעה הקליפה נפערת והבית מתמלא בריח נפלא. מצננים ומקלפים. שומרים שישה ערמונים בצד להגשת המנה.2. בינתיים משרים את הפורצ'יני בכוס מים חמים למשך רבע שעה. קוצצים את הפורצ'יני ושומרים את הנוזלים. מניחים למשקעי החול לרדת לתחתית הכוס.3. בסיר עם חמאה (או שמן זית) מקפיצים כרישה ועשבי תיבול עם הפורצ'יני הקצוצות. מוסיפים פטריות טריות, מתבלים במלח, פלפל ואגוז מוסקט וחורכים את הפטריות במשך כמה דקות. בשלב זה אפשר לשמור מעט מהפטריות כדי להוסיף למרק בהגשה.4. מוסיפים יין ו'מקרצפים' בכף עץ את המשקע של הטיגון שבר תחתית הסיר, שנותן טעם למרק. מוסיפים גם את נוזלי ההשריה של הפורצ'יני ונמנעים מהמשקעים.5. מוסיפים את המרק ואת הערמונים הקלופים, מביאים לרתיחה ומבשלים 20-30 דקות לריכוך הערמונים.6. מעבירים את תכולת המרק עם חצי מכמות הנוזלים לבלנדר, מסלקים את עשבי התיבול ומרסקים. תוך כדי הריסוק מוסיפים עוד נוזלים לפי הצורך, עד לקבלת המרקם הרצוי. אם רוצים מוסיפים שמנת. טועמים ומתקנים תיבול.7. יוצקים לצלחות אישיות, מפזרים מעט פטריות וערמונים ששמרנו, מזלפים מעט שמן או שמנת לטאצ' אחרון ומגישים. אורז של הקוסם הכי כיף זה לקחת שלושה מרכיבים פשוטים ולהכין מהם ארוחה מנחמת וטעימה. זה בדיוק סוד הקסם במתכון הפשוט לאורז עם בצל מקורמל של מסעדת 'הקוסם'. אבל קודם, אין דבר שלא משתפר עם בצל מקורמל ולדעתנו גם אפשר לזייף בכמויות לטובת הזהב הזה, אז הנה הדרך שלנו להכנת בצל מקורמל היטב:1. מקלפים וקוצצים הרבה בצל, הכי נוח לקלף עם סכין טורנה ואם אין חותכים לרבעים ומקלפים ביתר קלות. בהתחלה זה נראה כמות גדולה מדי, בסוף נשארים עם מעט. את רבעי הבצל הקלופים פורסים בעובי אחיד ככל הניתן.2. מניחים את הבצל הקצוץ במחבת חמה ללא שומן, מפזרים מעליו מלח, מכסים ומתחילים לאדות. הבצל יזיע, יפריש נוזלים ויתחיל להתרכך ולאבד נפח מבלי להיחרך, אלא יתאדה במיצים של עצמו.3. ממשיכים באידוי ללא מכסה, מעל להבה נמוכה, כדי שאפשר יהיה לשלוט בחום. מדי פעם מוסיפים כפית מים כדי למנוע חריכה ומערבבים בכף עץ. ככל שמתקדם הזמן, הערבוב יהיה תדיר יותר. לקראת הסוף אפשר לכבות את האש והחום ימשיך לעשות את שלו.ובחזרה למנה שלנו: האורז המתאים ביותר הוא יסמין, אבל גם פרסי יהיה בסדר. אל תקמצו בשמן, כי זה חלק מהצבע וגם מהטעם, והבצל חייב לעבור טיגון עמוק, שיהיה שחום מרוב טיגון, והרבה. חומרים ל-4 מנות6 כפות שמן תירס2 בצלים גדולים, קצוצים כוס וחצי (300 גרם) אורז יסמין1 כפית מלח1/4 2  כוסות (540 מיליליטר) מים רותחים להגשהגרגירי חומוס מבושליםיוגורטכוסברה קצוצה הכנה1. מחממים סיר עם שמן ומטגנים בו את הבצל על אש בינונית-נמוכה, במשך כחצי שעה או עד שהוא שחום יפה. ממש מתקרמל!2. מוסיפים את האורז ומטגנים עוד כשלוש עד ארבע דקות עד שהע גרגרים מלבינים. מוסיפים מלח.3. יוצקים מים רותחים, מכסים ומנמיכים את הלהבה. מבשלים 188 דקות, מכבים את האש ומשהים עוד עשר דקות במכסה סגור.4. מגישים עם גרגירי חומוס נימוחים ו/או יוגורט, כוסברה ו/או פטרוזיליה. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

"כולנו אכלנים רגשיים במידה כזו או אחרת, יש כאלה שאוכלים כי הם רוצים להתנחם, יש כאלה שאוכלים כי הם לא רוצים להרגיש לבד. השאלה היא האם זה רק זה או שיש בעיה עמוקה יותר", מסביר רוני מייזליש, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט. "אכילה רגשית היא למעשה אכילה שאיננה קונקרטית. כל עוד אנחנו מחוברים למנגנון הרעב־שובע הטבעי שלנו, הגוף שלנו מאותת לנו מתי אנחנו צריכים עוד 'דלק', בדיוק כפי שברכב כשהנורה האדומה נדלקת אנחנו מבינים שהגיע הזמן לתדלק". איזה תפקיד אכילה רגשית ממלאת אצלנו?"יכולים להיות לה תפקידים שונים. מטופל שהיה לי ועבד בהיי טק החליט שבסוף כל יום עבודה שהולך לו טוב אבל הבוס לא נותן לו פידבק חיובי, הוא מסיים באחת עשרה בלילה עם פיצה. אבל אם היה לו יום גרוע והבוס נכנס בו, הוא גם אוכל פיצה. במקרה הראשון הפיצה היא הפרס, במקרה השני היא נחמה. אכילה רגשית יכולה להיות גם כסוג של חוויה. לפעמים אני מארגן לי ארוחה לא כי אני באמת רעב אלא כי דרך חוויה גופנית-רגשית עם אוכל מסוים אני מייצר חיבור לאיזשהו זיכרון מהטיול הראשון שלי להודו. אגב התפקיד הרגשי של האוכל הוא לאו דווקא האכילה עצמה. אני יכול להרגיש על הפנים, אבל אני יודע שהיום בערב קבעתי עם חברים למסעדה וכבר אני מרגיש טוב יותר, בלי שהכנסתי שום דבר לפה. אכילה רגשית יכולה להיות תרבותית, סוציולוגית, אנתרופולוגית, היא יכולה לשבת על מקומות שונים. אני כמטפל מתייחס למקומות הפסיכולוגיים, המקומות שבהם הייתה טראומה שגרמה לעודף אכילה, לאכילה כפייתית, להתמכרות לאוכל או לאכילה רגשית. אכילה רגשית הוא רכיב אחד מתוך מרחב גדול בתוך העולמות האלו". אכילה רגשית היא בהכרח דבר רע?"אכילה רגשית היא לא דבר טוב או רע. למשל, אחת המטופלות שלי עם אכילה רגשית סיפרה לי שבכל חמישי אחרי הצוהריים היה לה טקס של אכילת שקשוקה. כששאלתי אותה למה דווקא שקשוקה היא הסבירה שסבתה נפטרה והיא הייתה מכינה שקשוקה. כלומר השקשוקה מזכירה לה את סבתה, וכשהיא אוכלת שקשוקה ביום חמישי היא נכנסת לסוף השבוע מאורגנת יותר. האם זה רע? אותה בחורה לא נמצאת בעודף משקל, זו לא בעיה בריאותית וזה לא משפיע על איכות החיים שלה. אבל נניח ועברו עשר שנים ובינתיים נולדו לה ילדים וביום חמישי בערב יש לה אספת הורים, והיא יודעת שאם תעשה את הטקס עם השקשוקה היא תאחר, המנהלת תכעס, הילד יתאכזב, אבל היא לא יכולה, היא חייבת להקפיד על טקס השקשוקה. ברגע שמילים כמו 'לא יכולה' או 'חייבת' נכנסות, אנחנו נכנסים לעולמות אחרים, כמו התמכרויות למשל, ובמקרה הזה היא מוכנה לשלם את המחיר אבל המשפחה סובלת, והילד סובל ואז יש כאן בעיה". מתי אכילה רגשית יושבת על משהו עמוק יותר שדורש טיפול?"יש הרבה אנשים שמתמודדים עם אכילה רגשית 'בקטנה', יש להם אולי חמישה או שבעה קילוגרמים עודפים וזה חלק מהחיים. כשמדובר באנשים שהאכילה הרגשית היא 'בקטנה', שהיא מתעוררת בדרך כלל בתקופות של שינויים, פרידות, גירושין, מוות, אז עם קצת עזרה הם יצאו מזה, אבל האנשים שאותם אני פוגש בקליניקה, שיוצאים ונכנסים מניתוחים בריאטריים, שכל החיים נמצאים בדיאטות, שם כנראה יש טראומה משמעותית, אולי כילדים חוו פגיעה מינית, אולי הזנחה רגשית, אולי היו עדים לאלימות פיזית, שם יש עניינים שצריך לטפל בהם". איך מטפלים באכילה רגשית?"המטרה שלי היא לא לרפא את האכילה הרגשית, כי אני לא חושב שזו בעיה שצריך למצוא לה פתרון. אלא התפקיד שלי הוא להסתכל על האכילה הרגשית או על יחסים עם אוכל ואכילה כשער לריפוי. דרך האכילה הרגשית אני יכול להבין מי האדם שמולי, מה קרה לו ומה בעצם התפקיד של האכילה הרגשית. אני לא רוצה לקחת לאנשים את ההנאות שלהם, העבודה שלי היא להחזיר אותם לטבע הראשוני שלהם. כשאני אמפתי יותר למטופלים שלי, כשאני הולך איתם דרך, המטופלים שלי מאוזנים יותר ויש להם פחות נטייה לצאת מאיזון, ואז הם פחות יזדקקו לאוכל כדי לחזור לאיזון".

הכתבה בשיתוף מכבי שירותי בריאות מאז שהצטרף למכבי שירותי בריאות, ד"ר חגי פרנקל ראש מחוז ירושלים והשפלה במכבי, חרט על דגלו את שיפור השירות במטרה לממש את המוטו של "המטופל במרכז". את ההצלחה רואים בתוצאות: המחוז אחראי ל-44% מהצמיחה של מכבי שירותי בריאות בשנת 23. "זה קורה בזכות שירות מקצועי, מותאם אישית, נגיש וזמין. כשלנגד עינינו כל העת עומדים הצרכים של החברים שלנו בקהילות ובמגזרים השונים", אומר ד"ר פרנקל. מחוז ירושלים והשפלה מתפרש על פני שטח עצום באזור השפלה וירושלים וחברים בו כ-670 אלף איש מקהלים ומגזרים שונים באוכלוסייה - כך שניתן ממש להגדירו כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: "המחוז שלנו מוביל את הצמיחה גם במגזר החרדי, שאני באופן אישי מחובר אליו. החלטתי לקחת בשתי ידיים את הציבור החרדי, להקשיב לצרכים הייחודיים שלו, להבין אותו ולייצר עבורו פתרונות מותאמים". ד"ר פרנקל, רופא מומחה בגניקולוגיה, שימש כסגן קצין רפואה ראשי. כבר בצה"ל הוא קידם חדשנות כשפעל לשילובן של טכנולוגיות פורצות דרך בחיל הרפואה, פיתח מנהיגות רפואית בהכשרות של אלפי מפקדים בסדיר ובמילואים והוביל רפורמה במערך הסיעוד הצה"לי. לפני 4 שנים, עם פרישתו מצה"ל, הצטרף ד"ר פרנקל למכבי. "המוטו המלווה אותי כל העת הוא שהמטופל נמצא במרכז, מה שמחייב שירות ללא תחרות, צוות רפואי מקצועי ומוביל, והרחבת והתאמת תשתיות לצרכים ולקהילה", אומר ד"ר פרנקל. "פיתוח תשתיות הוא מנוף לצמיחה, במהלך 4 השנים האחרונות הקמנו 27 מרכזים רפואיים ברחבי המחוז כשבראשם מרכז המכונים החדש בראשון לציון - הוא המתקדם ביותר והחדשני ביותר ואנו גאים בו מאוד".  חוויה של רפואה הוליסטית תחת קורת גג אחת אחת הדוגמאות לפיתוח התשתיות אשר מוביל ד"ר פרנקל במחוז ירושלים והשפלה בשנים האחרונות, היא, כאמור, הקמת מרכז המכונים החדש בראשון לציון. המרכז, שנפתח לרווחת חברות וחברי מכבי בשפלה ובמרכז, שם לעצמו מטרה להעניק חוויית רפואה הוליסטית ומאגד בתוכו מגוון רחב של שירותי רפואה מכמה דיסציפלינות תחת קורת גג אחת; ביניהם מרכז בריאות האישה הכולל בתוכו ליווי תהליכי פריון, צוות מיילדות ומחלקת הריון בסיכון, מכון לב המבצע מאות בדיקות בחודש, מכון שמיעה ודיבור מתקדם הכולל מספר רב של תאי שמע ודיבור מרווחים ומחודשים, מכון סוכרת, מרפאת פצעים קשיי ריפוי, מכון להתפתחות הילד, מכון עיניים ומכון בריאות הנפש - שנפתח על מנת לתת מענה לצורך הגובר בתמיכה נפשית בעקבות המלחמה ובכלל. את המכון מוביל צוות מקצועי הכולל רופאים מומחים, אחיות, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק ועוד. "המרכז מהווה צעד נוסף בחזון שלנו לשיפור איכות החיים בקהילה ומייצג את המחויבות הבלתי פוסקת שלנו לפתח ולהתחדש למען חברי מכבי, תוך שמירה כל העת על מתן שירותים רפואיים ברמה הגבוהה ביותר והרחבת גבולות המצוינות שלנו", מציין ד"ר פרנקל.סרנדיפיטי - המפתח להצלחה כראש המחוז הגדול ביותר של מכבי שירותי בריאות, ד"ר פרנקל שם דגש רב על יזמות. הוא מגדיר יזמות כהבנת צורך, זיהוי של הפער, מציאת פתרון והטמעתו. מה שמנחה אותו בכך, ומלווה אותו בעשייה הוא עקרון הסרנדיפיטי. הוא מסביר כי משמעותו הוא להיות פתוח תמיד כדי לזהות את ההזדמנות הבאה ולקטוף אותה. לשם כך נדרש להיות ערני, קשוב ולנוע תמיד עם עיניים פקוחות. "יזמות היא להיות צעד אחד לפני כולם ואנחנו במכבי עושים הכול כדי להיות צעד אחד לפני כולם. מרכז המכונים החדש גם נולד באותו האופן". בעידן המתפתח ללא הרף של ימינו, מכבי מובילה גם בהיבט החדשנות. במחוז עצמו מתמקדים לא רק ברמת החדשנות הטכנולוגית, אלא גם בחדשנות תהליכית ,ייעול תהליכים וקידום גישות טיפוליות וניהוליות חדשות. "האסטרטגיה שלנו היא 'עושים קרוב, רואים רחוק' - אנחנו בעשייה כאן ועכשיו, אך תמיד עם ראייה ארוכת טווח קדימה. אנחנו משלבים חדשנות בכל מקום בה היא בעלת ערך. החדשנות היא חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו לשיפור איכות החיים של החברים שלנו, ולהתפתחות האנשים והארגון", מציין ד"ר פרנקל.ובהתאם לכך, החדשנות הרפואית מתבטאת בכמה אספקטים: השקעה בתהליכי דיגיטציה חדשניים כמו שירותי רפואה מרחוק, לצד יצירת תהליכי עבודה יעילים שישפרו את חווית השירות. כך למשל הוקם לאחרונה במחוז ירושלים והשפלה מרכז מצוינות לרפואה אורטופדית. במסגרתו יצרו שילוב של עוזרים המסייעים לאורטופד - רפואנים (תלמידי רפואה), פרמדיקים, אחים ואחיות, במקום אחד. הדבר מאפשר לתת מענה מהיר ויעיל להרבה יותר חברים. "אנשים יוצרים עוצמה" במסגרת הקדנציה של ד"ר פרנקל, הוא הוביל להצלחה את המחוז תוך התמודדות עם אתגרים גדולים - המשבר הגלובלי של מגפת הקורונה והמשבר הלאומי שהחל ב-7 באוקטובר. לדבריו, בעת משבר, מה שקובע את התוצאה זו מנהיגות. "בתקופת הקורונה המטופלים היו זקוקים לשירות מקצועי, נגיש ומיידי. היינו בכל מקום, בכל זמן ומהר כי זה מה שהיו צריכים החברים שלנו", הוא אומר. "גם עכשיו בתקופת המלחמה המטלטלת, הבנו את האחריות שלנו לשמור על רציפות תפקודית. מהיום הראשון למלחמה המשכנו להעניק את כלל השירותים המקצועיים. הקמנו מערכת שתיתן מענה רפואי למפונים שהגיעו למחוז - ובמקביל תמכנו וחיבקנו את הצוותים ואת בני משפחותיהם". במקרה של ד"ר פרנקל, מנהיגות רפואית אינה רק מנטרה. לצד עבודתו כמנהל המחוז הוא מרצה על מנהיגות רפואית באקדמיה ומיישם את הידע הרב שצבר במסגרת גיבוש הצוות הניהולי העובד עמו, כך שלא מדובר רק בתאוריה אלא בפרקטיקה: "אנשים יוצרים עוצמה. אני מאמין גדול באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאה וכדי שהתוצאה תהיה טובה צריך לתת להם כלים, אוטונומיה וגיבוי. אני גאה לומר שגיבשתי סביבי צוות מצוין שאני נהנה לרוץ איתו קדימה ולימדתי את המנהלים להיות מנהלים טובים יותר. כל זאת באמצעות השילוב של ערכים, רפואה, וראייה עסקית - זו בעיני הנוסחה המנצחת בניהול מערכות בריאות".

אנחנו מדינה במשבר, קודם החברה החלה להיסדק ואז הגיעה השבת השחורה משחור וניפצה אותנו לרסיסים. כמה זמן יימשך המשבר? האם זו בהכרח נקודת מפנה שממנה מגיעה הצמיחה? ואם לא אז כיצד אפשר להסביר את ההירתמות המהירה, המעוררת השראה שהתחוללה כאן ברגע אחד? ואולי זה עוד מוקדם מדי לחשוב על צמיחה כשהשבר הוא כל כך גדול? שלושה אנשי הגות שוחחו איתי על צמיחה מתוך משבר. האחד, הפילוסוף אירי ריקין, ביקש להפריך את ההגדרות המוחלטות של מילים כמו 'משבר' ו'צמיחה' ואת הקשר ביניהם, בעוד שהשנייה, דוקטור לפילוסופיה בודהיסטית נעמה אושרי, טענה שמדובר בשני תהליכים שכרוכים זה בזה ולמעשה מתרחשים כל הזמן, ואילו השלישית, הרבנית יפה גיסר, אמרה כי הצמיחה שלנו כחברה, על כל מרכיביה, היא הברירה היחידה שנותרה לנו, שאם לא נצמח ואם לא נתרפא, זו הגלות שמחכה לנו מעבר לפינה. מוכנים לצמוח? "בשעה שיש משבר יש לידה" "משמעות המילה משבר בשפההעברית היא לא פחות מאשר הכיסא שעליו יושבת היולדת בשעת הלידה", מספרת לי ד"ר נעמה אושרי, המגדירה עצמה כתלמידה ומורה ב'בית אימון הרוח' שהקימה. אושרי מלמדת מהחוכמה, הפרקטיקה והפואטיקה הבודהיסטית, ובהשראתן חוקרת גם את רזי המפגש בין מזרח ומערב. "לפעמים אנחנו אומרים שכשיש משבר זו הזדמנות לצמיחה או ללידה. אלא שבשעה שיש משבר יש לידה, בשעה שיש לידה יש משבר, והשניים קשורים זה בזה. אחד המורים הבודהיסטים באחת מההרצאות שלו החזיק בכוס זכוכית ושאל את הקהל - אתם רואים את הכוס הזו? היא כבר שבורה. זאת לא אמירה שאומרת - תיזהר פן הכוס תשבר, פן יהיה משבר והכוס תיפול ותשבר, אלא אם מסתכלים בכוס הזכוכית הזו, רואים שמתקיימים בה כבר תהליכי השתברות באופן מתמשך, זה קורה כל הזמן, עד שהכוס מתנפצת, אבל ההתנפצות הזו היא רק נקודה בזמן. גם הלידה והמוות או המשבר והלידה כל הזמן מתרחשים. והדבר הזה נותן כל הזמן כוח ומשמעות, גם כי זה בלתי נמנע וגם כי יש לך הרבה אפשרויות לרעות לאן מולידים אותך ולאן אתה יולד את עצמך בתוך סיטואציה של משבריות או בתוך ההשתברות הזו". איך צומחים ממשבר?"יש תפיסה, שגויה בעיניי, שלפיה 'לצמוח מתוך משבר' זה לקום מהר, להתאושש ולחזור לזרם הדברים. והדגש הוא לנרמל את החיים שלנו ולעשות צעדים שהם נוגדי הצעדים שהיינו בהם. נפלתי? אני אקום במהרה. אין לי דבר נגד זה, אבל אני כן רוצה לחוס על עצמנו ולומר שאפשר לעשות את הדברים לאט־לאט, לתת לעצמנו את הרשות הזו והזכות הזו והחובה הזו להיות בתוך התנועה של עלה שנושר, באיטיותם של הדברים. הדברים צריכים זמן. הכאב הזה דורש מגע. הכי אנחנו רוצים שהדברים האלה לא יהיו, שלא יהיה לי הפחד הזה, שלא יהיה לי הכאב הזה. התנועה שאנחנו עושים עם הדברים האלה היא להרחיק אותם. אנחנו רוצים להיות בהתגברות - לסיים את זה וללכת הלאה. קיים סיפור סיני על האיש שפחד מהצל שלו. הצל שלו והצל שלנו אלו מקומות שמפחידים אותנו, מקומות שאנחנו לא אוהבים בתוכנו, זה היגון שלנו, אלו המקומות המכוערים שבתוכנו, זה הרוע שלנו, אלו המקומות שאנחנו רוצים להסתיר, אפילו בתוך האבל ובתוך ההתכנסות של הכאב, של הצער שלנו. את כל זה האיש לא רצה לשאת בתוכו. וזו הייתה ההוויה שלו בעולם, ככה הוא הילך בעולם. והאיש הזה תיעב גם את עקבות רגליו, את מעשיו בעולם. כלומר ההליכה שלו בעולם היא קונפליקטואלית. ואז הוא חשב לעצמו שכדי שלא יהיה לו צל עליו לרוץ, כלומר לברוח, להסתלק, להדוף, לחמוק, לא להיות שם בתוך הצל הזה. והוא התחיל לרוץ, והוא גילה שככל שהוא רץ הצל רץ איתו ועקבות רגליו הולכות ומתרבות, והוא לא פותר את הבעיה. והוא חשב לעצמו - אני לא רץ מהר מספיק. במילים אחרות הוא ביקר את עצמו על זה שהוא לא מספיק נחוש באופן שהוא רוצה להתכחש למציאות או לברוח ממנה, אז הוא החיש את פעמיו עד שלבסוף נפל ומת. הבריחה מתוך המקומות שהוא לא יכול להכיל הרגה אותו. ואז כותב המחבר - לוּ היה עומד בתוך הצל, היה צילו נעלם. ולו היה עומד בתוך הצל לא היו לו טביעות רגליים, איזו טיפשות. המחבר אומר שזה מעשה טיפשי כי אי אפשר לברוח מהצער ומהמשבר שלי, אני לא יכול ללכת למקום אחר - זה אני. אני חייב קודם כל לעצור. כי כשאני עוצר, אני מסכים לשהות, מסכים להתבונן, ואני מניח לעמדה הבורחת. ועוד הוא אומר שבתוך הצל אין צל. יש תופעות אחרות. יש פגישה עם הפחד, יש פגישה עם הכאב, עם האבלות, יש פגישה אינטימית עם המרחב הפנימי שלי. עצם המגע הזה יש בו כדי להתמיר את המפגש שלנו עם הכאב. בתפיסה הבודהיסטית יש מחויבות עמוקה מאוד לשהות עם הדברים בזמן שלהם, בטבע שלהם, בעדינות שלהם, מתוך ידיעה שהשהייה שם - יש בה יסוד מרפא חשוב. לא למשוך את זה החוצה מהר מדי, אלא לתת לדברים זמן, מרחב, תשומת לב". מה שאת מתארת מזכיר לי את התהליך שאנחנו עוברים בזמן השבעה."זה בדיוק המקום שבו אנחנו לא בורחים מהצל וזה המקום שאנחנו נמצאים בו. בשבעה האדם לא רק מת הוא גם נולד, אתה שומע עליו, אתה פוגש אנשים שהכירו אותו, גם אם זה אדם מאוד קרוב, יש בו כל מיני צדדים שלא הכרת, והיכולת הזו להיוולד מתוך מוות זה דבר חשוב מאוד. והיום למשל כשהרבה יוצרים וכותבים ומשתפים, בתוך הלבבות שלנו יש מאות אנשים שלא הכרנו, אנחנו נושאים אותם באיזשהו אופן נאצל ומלא תקווה, אתה אוהב חלק מהאנשים. מישהי כתבה לא מזמן - אני מתגעגעת לאנשים שמעולם לא פגשתי. ולכל אחד יש את האיש הזה או האישה או הילד או התינוק שנכנס לנו ללב, וזה המקום העמוק מאוד שאני רוצה להזכיר לעצמנו אותו, שהוא לא מכני, הוא לא 'תעשה אחת שתיים שלוש', זה לא התעמלות כזו, זה הלך רוח רחב שאפשר להישען עליו ואנחנו צריכים את זה לאורך זמן. במורכבות הזו של הלידה והמוות יש את הפירוד והאחדות, יש תקופה שאנחנו במעין אנרגיה שמוכנה לא להכריע בין שני הצדדים אלא להכיל את הניגודיות, להיכנס פנימה לתוך דבר שאני רוצה לצאת ממנו, להסכים להיות שם ולהסכים להתמיר את עצמנו, גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית. בתוך כך יש פוטנציאל גדול לצאת מהדבר הזה, להיוולד, לעשות את התנועה של פנים-חוץ. ליונג יש משפט שאומר - The way out is in and through, הדרך החוצה היא להיכנס פנימה ומתוך המחילה הזו אפשר לצאת אחרת. וזה לא בלי כאב. זה לא בלי כאב". "זה מפתיע שאנחנו מופתעים" "אני הרבה פחות משתמש בהגדרות האלה, 'משבר', 'צמיחה', 'אושר', 'סבל'. אצלי אין בין הדברים האלה גבולות מוכרים", טוען אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ויוצר דוקומנטרי, כשהוא מנסה לפטור את עצמו מהדיון הסמנטי. "אני בן אדם מאוד לא רוחני, אבל אני חווה את זה כאיזה מכלול. אני לא מסמן לעצמי - 'אתמול היה לי יום טוב, מחר יהיה לי יום רע'. אני לא נותן שמות וכינויים לדברים שאני מרגיש או חווה. אלו מילים שלא אומרות לי כלום". למה?"כי הן שרירותיות, הן כמו כל המילים שלנו, צלילים שאנחנו מוציאים מהגרון כדי לעשות לעצמנו קצת סדר בעולם, אבל כשאנחנו חושבים על המילים האלו ומה הן בעצם אומרות - הן לא אומרות כלום. כשאת עצובה, כשקשה לך, את תגידי 'אני עצובה', אבל כל מה שאת מרגישה זה ע-צו-בה? שלוש הברות? את מרגישה מיליון דברים, אבל מוציאה שלושה צלילים מהגרון כדי לסמן את זה. לפני כחודשיים, כשביקשו ממני באחד מהמקומות שבהם אני מרצה לדבר על המצב, אמרתי שאין לי שום דבר להגיד על המצב כי אני לא יודע שום דבר על המצב. אני יודע שכל האנשים בעולם מדברים על המצב. תחקירניות ערוצי החדשות כבר כמעט הגיעו לאימא שלי כדי שתדבר על המצב, כי כבר לא נשאר אף אחד אחר. לא היה לי מה להגיד על זה. אבל אז חברה של הבן שלי באה אליי ושאלה אותי - תגיד אירי, אתה חושב שהולכים להרוג את כולנו? אתה חושב שהולכת להיות שואה? חשבתי שהיא צוחקת אז אמרתי לה - אני בטוח, אני לא חושב, אני יודע שאת הולכת למות, גם הילדים שלך וגם הנכדים שלך, כולם ימותו, החיים הם מחלה חשוכת מרפא. ואז ראיתי שהיא לא צוחקת, היא אמרה לי - אתה חושב שתהיה שואה? ואני קלטתי את הכוח ההרסני שיש למילים האלה, כשקורה לנו משהו שאנחנו לא יודעים להתמודד איתו, כשמשהו חדש קורה לנו. זה תמיד מפתיע שאנחנו מופתעים". למה מפתיע?"זה מפתיע שאנחנו כל פעם מופתעים מחדש שהחיים מפתיעים אותנו. הרי זה מה שהחיים יודעים לעשות. עוד לא נולד האדם שיודע מה מחכה לו מעבר לסיבוב בעוד דקה. אנחנו כל הזמן הרי עוברים ממצב של קוסמוס למצב של כאוס, כמו שהבית שלך מתמלא אבק כל יום, ועשבים משתלטים לנו על הגינה. ובגלל זה אני מופתע כל בוקר כשאני קם, ושום דבר לא השתנה. זה יישמע אולי קצת מורבידי, אבל מבחינה סטטיסטית כל רגע שעובר עליינו בחיים בלי אסון הוא נס. אנחנו לא מודעים לכל הסכנות שמאיימות עליינו בכל רגע נתון, וטוב שכך, כי אז לא היינו יוצאים מהמיטה מרוב פחד. ומה שקרה עם השבעה באוקטובר, זה מה שתמיד קורה לנו עם משהו חדש שלא דומה לשום דבר שראינו. האינסטינקט הראשון הוא קודם כל לתת לאירוע איזה כינוי, איזו מילה, לסמן אותו. אנחנו מדפדפים בראש למהזה הכי דומה ואנחנו נזכרים בתמונה של משהו שראינו ביד ושם, ואז אנחנו אומרים - שואה. אנחנו שומעים 'שואה' ומייד מגיעים כמובן ה'נאצים'. אגב, להשוות בין תורת הגזע הנאצית והאג'נדה החמאסית בגלל ששניהם רוצים להרוג יהודים, זה בערך כמו להשוות בין גבינת קממבר לירח בגלל ששניהם עגולים ולבנים. אבל ברגע שאנחנו שומעים כל היום 'נאצים' ו'שואה'? אז מה זה 'נאצים' ו'שואה'? המוח שלנו הוא איבר מוגבל מאוד, שבמיוחד במצבי דחק קשה לו לזהות הבדלים וניואנסים. הוא יודע שבשואה הורגים את כולם, אז מה הפלא שיושבת אצלי ילדה במרכז הארץ, שמחכה שיבואו להרוג אותה". צמיחה מתוך משבר - יש דבר כזה? "בחיים, אתה אף פעם לא יודע אם משהו שקורה לך בזמן הווה הוא טוב או רע. אתה יכול לזכות בפרס הראשון בלוטו, לחשוב שזכית במתנה הכי גדולה שאלוהים יכול לתת לך ואתה לא יודע שזה יהרוס לך את החיים. ליותר מדי אנשים שזכו בלוטו נהרסו החיים, ומאידך אתה יכול להיפצע בתאונת דרכים ולפגוש בבית החולים את אהבת חייך. גם כשקורה לך אסון, אתה לא יודע אם זה אסון וגם כשקורה לך נס אתה לא יודע אם זה נס, כי הנס יכול להיות אסון ולהפך. כשיהודי מתפלל הוא אומר לאלוהים - הגשם כל משאלותינו, ואז הוא מוסיף מילה אחת - לטובה. תגשים לי רק את מה שאתה יודע שהוא יהיה לטובה. ובמיתולוגיה היוונית אומר אדיפוס ששום אדם לא יִקָרֵא מאושר אלא רק אחרי מותו, כי אדם יכול עד דקה אחת לפני מותו לחשוב שהחיים שלו נפלאים ואז לגלות שאשתו, אהבת חייו, בעצם הייתה מאוהבת באחיו כל החיים, ודקה לפני הסוף הוא הבין שכל חייו היו שקר. לכן הדרך היחידה לשפוט חיים זה רק אחרי שהם נגמרים. האסון הכי גדול בתולדות העם היהודי הוא השואה, ומה שקרה בעקבות השואה הוא שקמה מדינת ישראל. אני ואת מדברים עכשיו בזכותו של היטלר. אם אבא ואימא של היטלר לא היו מתחתנים ואדולף לא היה נולד, לא היינו מנהלים את השיחה הזו עכשיו. אולי היית מראיינת אותי לעיתון בוורשה..." ומצד שני, היינו יכולים להגיע לסיטואציה אחרת לגמרי."נכון. ובגלל זה אני אומר שאני לא יודע לתת שמות לדברים, כי אני לא יודע להגדיר אותם. אין לי שום יכולת היום להגיד שקרה לנו משהו טוב, ממש לא. שום דבר ממה שקרה במדינת ישראל בשלושת החודשים האחרונים הוא לא טוב, אבל אני יודע שקרו הרבה דברים רעים שבפרספקטיבה ארוכה, ראית שהם עשו דברים טובים, אז לפעמים גם אסונות מסדרים לנו את החיים והעם שלנו היא הדוגמה הכי טובה, לא היינו אם לא הייתה שואה. רק שלא ישתמע מהכתבה שאני איזה ניסים ואטורי שאומר שקרה לנו נס בשבעה באוקטובר". יותר כמו פסיכולוגיה חיובית."רק אל תגידי לי את צמד המילים האלה, אני אלרגי". "יציאה מהמשבר היא הכרח קיומי" "העם היהודי הוא עם שכל ההיסטוריה שלו היא של משבר והיחלצות ממשבר, משבר וגאולה, גאולה זמנית, גאולה ארוכה יותר", אומרת הרבנית ד"ר יפה גיסר, מרצה לספרות מדרש, ראש תוכנית 'ערבים זה לזה' ומלמדת בתוכנית 'שדות' לאנשי חינוך ומנהלים. "העם היהודי בדי-אן-איי הכי עמוק שלו הוא עם שורד. במובן הזה העמדה היהודית הקלאסית היא עמדה שאנחנו הרבה שנים ניסינו להתנתק ממנה, כי אנחנו עם חופשי וריבוני ובשנים האחרונות הפכנו כולנו לכל כך פלורליסטים וליברלים ואוניברסליים והשיח האוניברסלי נהיה כל כך בון-טון וכל כך הכרחי כדי להיות שייך. ועכשיו פתאום אנחנו חוטפים בפרצוף את ההכרח לחדש את המקום היהודי שלנו. בשבוע-שבועיים הראשונים למלחמה הסתובבתי לראשונה עם ההבנה של 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. גם ההבנה שיש עמלק בעולם וגם שיש מצווה לזכור, לזכור גם כשעמלק בווריאציה הקיומית שלו לא נמצא באזור, אומרת לך התורה - תזכור את מה שהוא עשה לך. זה לא נפקא מינה לעשייה אבל זה כן נפקא מינה לתודעה שאתה צריך לחיות איתה. ובמובן הזה אדם שהשורשים שלו או שהמעטפת שלו היא מעטפת של כל המקורות היהודיים, כשאין כמעט הוגה יהודי אחד לאורך כל הדורות, מהראשונים ועד ימי הביניים ויותר מאוחר בחסידות, שלא עסק בצער ובשבר ובמערכת היחסים שלנו עם העולם, אז החוויה הקיומית שלו היא שהחיים של יהודי הם בכלל לא מובנים מאליהם. אני יודעת שחלק מהשבר עכשיו קשור בדבר הזה, המפגש עם הרוע המוחלט שרצה ועשה את הדברים הכי איומים רק בגלל שאתה יהודי. במובן הזה אני חושבת שהפעם התפיסה היהודית היא תפיסה שלא מופתעת מזה שיש עוד רשע אחד שקם עלינו לכלותנו, היה לנו את חנוכה ואת פורים ועוד הרבה דברים ועכשיו יש לנו גם אגף אירני שיש לו שלוחה בעזה ובלבנון, והם יעשו הכול כדי שלא נהיה כאן". יש לנו ניסיון במשברים אבל כמו שאמרת גם בהיחלצות ממשבר, איך זה יגיע הפעם?"זה תלוי מאוד בנו ובכולנו. נכנסו למלחמה הזו ממקום קשה מאוד בתוכנו. ערב המלחמה היינו ערב מלחמת אחים והגענו לשיאים שלא יאמנו. ליל יום כיפור היה מבחינתי השיא, וגם בערב שמחת תורה עוד היינו בתוך דיונים אין-סופיים על הקפות שניות במרחב הציבורי. היינו באיום פנימי קיומי מאוד, ואנחנו נצא מזה בתנאי שאנחנו לא ניתן לשיח הזה לחזור. וכשאני אומרת אנחנו אני כוללת את המנעד הרחב שיש לנו בחברה הישראלית. בעיניי כל מי שממשיך לדבר, לחשוב, להאמין באמונות שהוא האמין ב-6 באוקטובר - באופן אוטומטי יצטרך לצאת מהחבורה שבונה את הדבר הבא. אנחנו נצטרך לעסוק בבניין, בעבודה קשה, שיש בה הרבה ויתור, הרבה צניעות, הרבה יכולת לוותר על האמת המוחלטת שלך, והבנה שאם לא, ואני אומרת את המילים הקשות האלו והכאובות לי נורא - המסלול הוא גלות. מה שנראה בלתי אפשרי ב-6 באוקטובר קרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. בעיניי, את הסיסמה 'יחד ננצח' צריך להעביר ליום שאחרי ואולי כבר עכשיו - יחד נבנה, יחד נוותר, יחד נקים, יחד נלמד, יחד נעשה, יחד נשקם. זה לא יהיה פשוט, אבל אני חושבת שאנשים שיש להם אחריות ואיזושהי ראייה היסטורית מבינים שאין ברירה, פשוט אין ברירה. אני מצפה שאחרי ששילמנו ואנחנו משלמים יום-יום מחיר כל כך כבד  ובמקביל גם רואים עוצמות בלתי יאמנו של העם הזה ושל החברה הזאת, חייבים להנכיח את זה. ברור לי שצריכים להיעשות הרבה דברים מאוד מעשיים, כמו ההנהגה הנוכחית שצריכה ללכת לביתה לשלום, כולם, כל מי שכבר אפשר מלמעלה בכל המערכות, ובוודאי שהמדינה צריכה להתנהל באופן אחר. אנחנו צריכים להכניס לחיים שלנו הגינות ויושרה ושיקול דעת שהוא לא פוליטי ומגזרי". מה הסיכוי שזה באמת יתממש?"אני יודעת שאני מדברת אוטופיה אבל אם אתה לא מדבר אוטופיה אתה גם לא מגיע לכלום. בעיניי זה לא אוטופיה, זה הכרח. אם את שואלת אותי האם זה יקרה בבחירות הכי קרובות? אני לא יודעת, אבל ברור לי שזה יקרה, בעיקר כי הדור של אלו שנלחמים בעזה ובחאן יונס לא יוותר לנו. אני חושבת שכדי לצאת ממשבר אתה חייב גם ברמה האישית וגם ברמה הקולקטיבית כעם להנכיח כל הזמן את הצדדים החזקים שיש לך ולעשות איתם משהו, כלומר להאמין בזה שיש לך את היכולת לצאת מהמשבר הזה, ובמקרה של העם היהודי ושל מדינת ישראל - את ההכרח הקיומי לעשות את זה. חלק מהריפוי שלנו זה לשנות את השיח. לשנות את השאלות שאנחנו שואלים, להנכיח את ההישגים הבריאים שלנו כחברה. אני מאמינה שזה יקרה ואם זה לא יקרה אז אני שייכת לאלה שיעשו הכול כדי שזה יקרה".

אחד הדברים הבולטים מאז שבעה באוקטובר, ובמיוחד אחרי ששקעו גלי החום שנמתחו לתוך נובמבר והחלו הגשמים - הוא שהטבע ממשיך בשלו ושיש ביכולתנו לספוג ממנו תכלית ותקווה. במונחים של מיליוני שנה וכפי שמתברר ממחקר מבוסס מאובנים - לכדור הארץ יש יכולות מופלאות להתאושש מקטסטרופות, והוא שרד חמש הכחדות המוניות שפגעו באופן קיצוני בכמות הסוגים והמינים על פני האדמה. ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, מציין שלפחות באחת מהן לפני כ-250 מיליון שנה, סבורים שנכחדו חצי מהמינים על פני כדור הארץ. זה היה עוד לפני היכחדות הדינוזאורים (ההכחדה החמישית לפני כ-65 מיליון שנה), שהייתה קטנה בהרבה וגם ממנה החיים על פני הכדור התאוששו. מגוון ביולוגי הוא מדד שניתן לראות בו סמן לבריאותה של מערכת אקולוגית. ברגע שהמגוון הביולוגי בירידה הדבר מעיד על פגיעה בבתי גידול ועל חוסר יכולתה של המערכת לספק תנאי מחייה טובים למגוון מיני הצומח ובעלי החיים שבה. אם מסתכלים על ציר ההכחדות במבט היסטורי של מיליוני שנים, ניתן לראות שבעוד שמינים מסוימים נכחדו כליל, המערכת התאוששה ולאורך זמן חלה עלייה במגוון המינים עד כדי כך שכיום כמות המינים על פני כדור הארץ היא הגבוהה ביותר. לכאורה, מדובר בעובדה משמחת, אך העניין הוא שכיום אנו מצויים בעיצומו של גל הכחדה שישי (משבר המגוון הביולוגי) ובגל הזה הסיפור שונה. בעוד שמדענים סבורים שהגורמים לחמש ההכחדות ההמוניות היו שינויי אקלים קיצוניים, פגיעת מטאוריטים, תזוזת לוחות טקטוניים ועוד - בהכחדה השישית הגורם המכחיד הוא האדם והשינויים המהירים מדאיגים. סגנון חייו של האדם ופעילותו משפיעים באופן הרה גורל על הטבע והתוצאה היא שקצב אובדן המינים בתקופתנו הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה ובעצם מאז שהחלו חיים על פני כדור הארץ. וזו כבר בעיה רצינית. "במבט רחב הטבע יכול להתאושש מכל צרה", אומר ד"ר שקדי, "אבל בצד השני נמצאים אנחנו. זו התקופה שבה כדור הארץ מושפע הכי הרבה מהאדם והבעיה היא לא בצרות שאנחנו עושים אלא בקצב שלהן, שלא מאפשר למערכת האקולוגית להתאושש בין מכה למכה". אחת הסיבות היא שצפיפות האוכלוסין על פני כדור הארץ וקצב ההתרבות שלנו דורשים יותר מזון, עיבוד שטחים לחקלאות, ציד ודיג שגורמים לפגיעה בשרשראות מזון ובמערכת כולה. לצד תהליכים פוגעניים נוספים כמו בינוי, פיתוח, תעשייה ומסחר - אנחנו מחוללים את משבר המינים החמור ביותר אי פעם. "הכחדת הדינוזאורים היא אירוע אקולוגי על הסקאלה הגיאולוגית אבולוציונית", מחדד את הנקודה ד״ר אורי פלביץ' מבית הספר לקיימות באוניברסיטת רייכמן. "אלה קצבים וטווחי זמן אחרים לגמרי מההכחדה השישית הנוכחית שהואצה מאוד במאה השנים האחרונות, בעיקר עקב פעילות האדם, וגרמה לאובדן וקיטוע בתי גידול, ניצול יתר של משאבים, זיהומים, חדירת מינים פולשים ושינויים אקלימיים". המפתח לחומרת המצב הוא ההבנה שכל אלה נגרמים בזמן שהוא כהרף עין לעומת מיליוני השנים שהפרידו בין ההכחדות ההמוניות ואפשרו שיקום והתאוששות. ברזולוציה נמוכה יותר של זמנים, אפשר להתבונן בנושא כמו שריפות כדי להבין טוב יותר את הבעייתיות שבקצב המוגבר של האסונות שעליהם מדברים ד"ר שקדי וד"ר פלביץ'. דרכן אפשר גם לבחון סוגיות של הרס ושיקום. "רוב הזמן, מעבר לנזק מיידי, אנחנו רואים שהצומח והחי מתאוששים אחרי שריפה", אומר ד"ר שקדי ומסייג, "הטבע מתאושש פחות כשיש שריפות חוזרות". לדבריו, אחרי השריפות הגדולות בכרמל ב-1989 וב-2010 רואים דעיכה של צומח אבל מעבר למוות ישיר של חיות לא רואים בעלי חיים שאוכלוסייתן ירדה באופן דרסטי, גם לא בהרי ירושלים אחרי השריפה ב-2021. מה שכן רואים זו חדירה של מינים פולשים. "יש מקומות שבהם שריפה נחשבת למתיחת פנים אקולוגית ונחוצה להתחדשות, בעיקר במקומות שהשריפות הן טבעיות ומאוששות את השטח, אבל בישראל השריפות כולן הן בגלל רשלנות בני אדם והבעיה היא התדירות שלהן", מבהיר ד"ר שקדי. בכרמל בולטת מאוד התחדשות האורנים, אבל מה שנראה לעין בלתי מקצועית כצימוח ירוק, רענן ומשמח הוא לאו דווקא כזה בפועל. "כל השטח התמלא בזרעים של אורנים על חשבון הצמחייה הטבעית, ורואים השטחה של בית הגידול שהשתנה שלא לטובה", אומר ד"ר שקדי. כך, בעוד שביער מחטני טבעי שריפה אינה קטסטרופה, אלא הפרעה צפויה ואפילו רצויה שמביאה עימה חידוש - בישראל היא גורמת להאחדה מבחינת צומח שמחמירה באירועי שריפה חוזרים. האופן שבו מתייחסים לשריפות בדרום אפריקה, עוזר לפי ד"ר שקדי להבין טוב יותר את היחס לסיכון שבשריפה. "בדרום אפריקה אם פורצת שריפה והאחרונה קרתה לפני 20 שנה, הם לא הולכים לכבות אותה כי הם מאמינים שהטבע יתאושש, אם ההפרש הוא 10-20 שנה הם ילכו לבדוק ואם חלף פחות מעשור הם מייד ייצאו לשטח עם אמצעי כיבוי". נפט ושפכים חומציים בעשור האחרון התרחשו שני זיהומים סביבתיים חמורים בישראל בשמורת עברונה ובנחל אשלים. ב-2014 הוצפה שמורת עברונה (בערבה) ב-5,000 קוב נפט גולמי, שדלף מקו צינור אילת-אשקלון וגרם לנזק כבד שעדיין מתמודדים עימו. ד"ר שקדי מציין שהפגיעה המיידית הייתה בכל מה שהיה על פני הקרקע אך הנזק לטווח ארוך הוא שבית הגידול לא התאושש. האינדיקציה לכך היא שעצי השיטה, מין מרכזי באזור עליו נשענים מינים אחרים, לא נובטים בקרקע מזוהמת בנפט (תופעה שנצפתה גם אחרי הזיהום ב-1975). "ניסינו לפרק את הנפט באמצעים כימיים וביולוגיים וזה לא צלח", מספר ד"ר שקדי על ההתערבות שביצעו בשטח במהלך כמה שנים, שכללה יצירת קשרים גם עם מדינות ערב בחיפוש אחר פעולה משקמת. הפתרון שעומד כעת על הפרק (מתוך הבנה שהשטח לא יכול להשתקם לבד) הוא החלפת קרקע באמצעים מכאניים בתקווה לראות התאוששות של אוכלוסיית עצי השיטה. אם זה יצליח זה יהיה בבחינת תקדים ישראלי בעולם. ב-2017 קרה אסון נוסף שלא היה כמוהו בנחל מדברי (בארץ ובעולם) כש-100 אלף קוב של חומצה זרחתית מבריכת אידוי של מפעל במקום התפרצו לתוואי נחל אשלים (מדבר יהודה), המיתו בו הכול והביאו לקריסתה של המערכת האקולוגית. פעולות השיקום הראשונות היו הזרמת מים מתוקים לשמורה והרחקת בעלי חיים ממקורות המים המזוהמים והיא נסגרה למטיילים למשך שלוש שנים, אך גם כיום אזורים במערב השמורה מתקשים להתאושש. "בדקנו את המערכת האקולוגית בייחוד דרך צמחים וחסרי חוליות ורואים שהיא אינה מתפקדת כמו שצריך", מציין ד"ר שקדי ומעדכן שגם כאן המשך המהלך השיקומי שייבחן הוא שחלוף קרקע, משום שמשקעים רעילים חומציים נותרו עדיין בערוץ. אבל לא צריך זיהום קולוסאלי כדי לפגוע בחי ובצומח. שמורת עין גדי, נאת מדבר של מפלי מים, צמחייה ובעלי חיים, נראית בריאה וחזקה, אך האמת היא שלפני כ-15-20 שנה מצבה היה רע מאוד ופעולות שיקום עשו בה מהפכה. לדוגמה, שטח בין נחל דוד לערוגות שהיה פעם מיוער לגמרי, הוקצה לחקלאות ויובש והתקבלה שממה. "זה אולי המקום היחיד שרשות הטבע והגנים נטעה עצים ומשקמת טבע מלפני מאה שנה", מספר ד"ר שקדי, וטוען גם שעקב שאיבת מים לא מבוקרת, שכיום הוסדרה, השמורה לא קיבלה את מכסת המים שהיא צריכה לקבל באופן טבעי והתוצאה היא הכחדת צומח וחי. גם כאן פועלים באופן אקטיבי על ידי שיקום אוכלוסיות ויש מחשבה אפילו על הבאת מיני חרקים מהצד השני של ים המלח, מירדן. פעולות שיקום כמו השבת מינים אופיינית גם למקומות אחרים בעולם, מספר ד"ר שקדי, ומזכיר את שמורת ילוסטון בארצות הברית שהשבת זאבים אליה ייצבה את המערכת האקולוגית שנפגעה. עוצמת הטבע תמיד מפתיעה "בדרך כלל אף אחד לא מצליח לנחש כמה מהר הטבע יתאושש ויכולת השיקום שלו מותירה אותנו לעיתים בפה פעור", מציין ד"ר פלביץ' ומפנה למקרה של התפרצות הר געש סנט הלנס במדינת וושינגטון, שהתפרץ באגרסיביות ב-1980 באופן כזה שכיפתו פשוט נמחקה. בעקבות ההתפרצות, ההרסנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, ההר שינה את צורתו, גובהו נחתך והיא כילתה 600 קילומטרים רבועים של יערות סביבה בנוסף למבנים, כבישים וחיי אדם. כיום כ-40 שנה אחרי ההתפרצות הפך השטח מאפור לירוק והמערכות האקולוגיות סביבו השתקמו בדרכים מפתיעות ומהר יחסית. בריאיון לרדיו CBC מ-2020, אקולוג אמריקאי שמלווה את המקום מאז ההתפרצות ועד היום סיפר על מין של תורמוס שהצליח לשרוד במרום ההר. זרעים שלו שהגיעו לשיפוליו הצליחו לנבוט למרות הקרקע שכוסתה באפר. הסיבה, בקטריה שיושבת על שורשי הצמח ומספקת לו חנקן זמין וחיוני. התורמוס היה אחד המפתחות הטבעיים לשיקומו האקולוגי של שטח נרחב והתחלה של מערכת אקולוגית חדשה. לצידו, מין מסוים של מכרסם שחי מתחת לפני השטח העלה תלוליות אדמה מעל הקרקע שסיפקו מצע פיזי, כימי וביולוגי לחיים חדשים. סביב הר סנט הלנס לא ננקטו פעולות התערבות יזומות והטבע הצליח לשקם את עצמו לבד. ד"ר שקדי מציין את הדליפה מהכור הגרעיני בצ'רנוביל כמקרה מרשים ומכונן של השתקמות ללא מגע יד אדם, דבר שקורה על רקע המשך חשיפה לקרינה. "מאז שהכור דלף העדויות אומרות שיש שם גן עדן ולא עשו שם שום דבר מלבד להרחיק את בני האדם". בהיבט אקטואלי הרחקת בני אדם משטח שספג זיהום והטיפול בו חשובים גם בהקשר של המלחמה הנוכחית. בכתבה שהתפרסמה בנובמבר 2023 במגזין 'זווית' מיסודה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, כתבה רחלי ווקס כי מומחים מתריעים שבמתקפה בשבעה באוקטובר ספג השטח זיהומים רעילים רבים, כתוצאה משימוש בדלקים ובגלל השריפות הרבות. פגיעת רקטות במבנים, במפעלים, במערכות ביוב ושימוש מסיבי באמצעי לחימה ותחמושת הביאו לכך שבקרקע שקעו מתכות כבדות וחומרים נוספים חלחלו למים ומאיימים על מי התהום. החדשות הטובות הן שניתן לשקם את הנזקים כתלות בסקרי שטח ופעולות ניטור שיעריכו את המפגעים ויכתיבו טיפול מתאים. היבט אחר הוא פגיעה בשטחים פתוחים וסביבות מחייה טבעיות עקב פעילות צבאית, בעיקר בעוטף עזה אך גם באזורים בצפון המדינה שאליהם נכנס הצבא עקב המצב הביטחוני. מובן שנושאים אלה הם משניים להגנה על חיי אדם, אך יש להם מחיר סביבתי כבד שאיתו גם ניאלץ להתמודד כשתסתיים הלחימה.

מרכזי השיקום מהווים עוגן משמעותי עבור חייל שנפצע בקרבות. אי אפשר להגזים בחשיבות מקצועיות אנשי הצוות וטיב הטיפול שמקבל המשתקם לאיכות חייו ויכולתו לרכוש מחדש עצמאות. המלחמה הניטשת מציבה אתגרים קשים בפני המוסדות העוסקים בשיקום, אשר כורעים תחת עומס תמידי גם בימי שגרה. אחת הדמויותהמשמעותיות בתחום, אשר מתמודד עם המציאות המורכבת מסביב לשעון מאז שבעה באוקטובר, הוא אמתי זיו, פרופ' באוניברסיטת תל אביב ומנהל בית החולים השיקומי המשולב במרכז הרפואי שיבא תל השומר. המרכז בניהולו מטפל ב-70% מפצועי המלחמה. בשיחה עימו הוא מסביר האם ניתן לחזות איזה פצוע ישתקם בצורה טובה יותר, אילו אמצעים חדשניים מוטמעים תוך כדי המלחמה, כיצד הצוות מחזיק מעמד מול השחיקה והעומס הנפשי ומה החברה הישראלית צריכה לעשות כדי לסייע בשיקום פצועי המלחמה בשובם הביתה. 7 באוקטובר, אתה שומע על המתקפה הנוראית, כיצד אתם מגיבים?"שיבא הוא בית חולים שלישוני, כלומר יש לו את כל היכולות הרפואיות הדרושות כדי להתמודד עם פציעות טראומתיות מכל סוג ובכל דרגת מורכבות, לכן שיבא מהווה שחקן משמעותי מאוד במלחמות. כשאנחנו שומעים על פצועים רבים שמגיעים לבתי החולים, אנחנו יודעים שנפגוש רבים מהם בקרוב. ברגע שיתייצבו מבחינה רפואית רובם יעברו אלינו לשיקום, ואנחנו מבינים שצריך לקבל החלטות מהירות ולהכין את השטח. בית החולים השיקומי המשולב מורכב משלושה אגפים: אגף הרפואה השיקומית, שמתמקד בשיקום הפיזי של הפצועים עם ארבע מחלקות שמתמחות כל אחת בתחום שיקומי ייחודי - שיקום אורתופדי, שיקום נוירולוגי, שיקום נפגעי ראש ושיקום נשימתי; אגף לרפואת הנפש (פסיכיאטריה); ואגף לרפואת הגיל השלישי (גריאטריה). כל האגפים נמצאים בתפוסה מלאה תמיד, גם בימי שגרה אין לנו מיטות פנויות. ההחלטה הראשונה שאנו מקבלים, החלטה מאתגרת מאוד, היא שלא משחררים אף אחד מהמטופלים הביתה בטרם עת, אלא מתמקדים בלמצוא דרכים להכניס מיטות נוספות כמה שיותר מהר, ומוצאים דרכים להתרחב בקומות אחרות בבית החולים. אנו יודעים שיש לנו ימים ספורים לפני שפצועים יועברו אלינו, לרוב מדובר בעשרה ימים בין הגעה לבית החולים ואשפוז במחלקה ועד שהפצוע מועבר לשיקום. הדבר משתנה כמובן בין סוגי הפציעות". כבר למעלה ממאה ימים של מלחמה, מה תמונת המצב כיום בבית החולים השיקומי?"עד כה טיפלנו במאות חיילים פצועים מהמערכה. המשימה שלנו היא להחזיר את הפצועים ככל הניתן לרמת תפקוד מיטבית - פיזית ונפשית, בשאיפה שיחזרו לחיים הקודמים שהיו להם בטרם הפציעה. ברוח זו, עם שחרורם אנו עושים מאמץ לשלב אותם במסגרות שיקומיות בקהילה, בשאיפה שיוכלו להמשיך להשתקם בסמוך למקום מגוריהם. עם זאת חשוב לציין שחלק גדול מהפצועים שמשתחררים מהשיקום, חיילים ואזרחים כאחד, מבקשים להמשיך לקבל טיפול אצלנו בשיבא. הפצוע רכש אמון וביטחון במערכת שכבר מכירה אותו, והדבר מחזק גם את המשכיות הטיפול ובכך את איכותו. ל-30% מהפצועים שמגיעים לשיקום יש צורך בניתוחים חוזרים. למשל פגיעות אורתופדיות מורכבות בידיים מצריכות ניתוחים מיקרו-כירורגיים ארוכים לחידוש פעילות עצבית ומוטורית. פגיעות כאלה יכולות להיות כרוכות בסדרות של ניתוחים במהלך השנה הראשונה לפציעה, ובין לבין הניתוחים נמשך מסע השיקום. במקרים אלו, אין ספק שיש יתרון רב בכך שהמטופל יעבור את הניתוח וגם את השיקום באותו מוסד". חייל פצוע מגיע במסוק לבית החולים, מתי הוא פוגש לראשונה את שלב השיקום?"אנחנו עושים מאמץ שהוא יפגוש אנשי שיקום עוד בטרם המעבר שלו מהמחלקה בבית החולים הכללי למחלקה הייעודית במרכז השיקום. רבים מהפצועים, בהתאם למצבם ההכרתי, יפגשו פסיכולוג או פסיכיאטר שילוו אותם כבר במרכז הטראומה, ובהתאם לצורך גם בהמשך המסע. גם הפיזיותרפיסטיות והמרפאים בעיסוק יפגשו את הפצוע לפני המעבר לשיקום, בייחוד בפציעות המאפשרות טיפול מוקדם, כמו פציעות אורתופדיות. בבסיס התפיסה של השיקום זה גוף ונפש, ואין הפרדה ביניהם, הם כרוכים אחד בשני. אין כמעט פגיעות גופניות שלא כוללות פגיעות בנפש". אז למעשה הליך השיקום זה גשר לחזרה לחיים."מטבע הדברים, שיקום זה מסע חיים. על פי רוב מטופל מאבד פונקציה, יכולת מסוימת, ולמשך כל ימי חייו הוא ילמד כיצד לפצות על חסרונה של היכולת במישור הפיזי ובמישור המנטלי. בגלל החלק הנפשי, שהוא כל כך משמעותי לשיקום, אנחנו מקפידים על פגישה עם אנשי מקצוע מבריאות הנפש משלבים מוקדמים, ולכן יש חשיבות לכך שהפצוע יפגוש את אנשי רפואת הנפש כבר בשלב האקוטי של ההגעה לבית החולים. אנחנו מנסים למנוע את ההתדרדרות לחוסר תפקוד והתפתחות PTSD. החלון המשמעותי למניעה של ההתדרדרות הזו היא בין שלושה חודשים לפציעה לחצי שנה. אנחנו מנסים לגייס את כל האמצעים לחזק את המטופל בהתמודדותו עם משימת העצמת החוסן הנפשי שלו, החיבור שלו לתקווה ושימור המוטיבציה שלו להמשך השיקום". איזה אמצעים למשל?"מעבר למעטפת השיקומית הקלינית המסורתית, שכוללת לצד הרפואה והסיעוד גם את הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק, קלינאיות התקשורת והצוותים הפסיכוסוציאליים, אנו מאמינים בכלים של רפואה משלימה, משיאצו ועד הידרותרפיה, מדיקור ועד תרפיה ביוגה ועוד. יש לנו אפילו תרפיה עם כלבים שעושה פלאים, אתה רואה כיצד אדם קטוע רגל שלומד ללכת מחדש, בקושי מצליח להתקדם 50 מטרים בגלל מגבלות כאב וביטחון עצמי - וכאשר הכלב הטיפולי מאתגר אותו בהליכה במעין 'שמיניות' בין רגליו, המשתקם שוכח את כאביו ומצליח להתקדם 100 מטר. או מטופל שבקושי יוצא מהמיטה והכלב מבקש לשחק איתו, משדל אותו לצאת. בנוסף אנחנו מבורכים גם בטכנולוגיות שיקום מתקדמות, כגון משקפי מציאות מדומה לתרגולים מוטוריים וקוגניטיביים שונים ואפילו מרחב מציאות מדומה ובו פלטפורמה שניתן לאתגר באמצעותה את המשתקם בהליכה בתנאים משתנים. למשל בגלישת גלים, המטופל מאובטח ברתמה ויכול לתרגל מגוון רחב של משימות מוטוריות בגפיים עליונות ותחתונות. זוהי כמובן התנסות מאוד פופולארית בקרב מטופלים צעירים וחיילים". איך נוטעים תקווה באדם צעיר שכעת מוגבל לשארית חייו?"שיקום הוא תהליך משולב של התחזקות פיזית וצמיחה נפשית. בהיבט הפיזי המשתקם מחלים ומחזיר לתפקוד את הגוף שנפצע תוך למידה הדרגתית לפצות על היכולות שנפגעו, באמצעות טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, פרוצדורות רפואיות ואביזרים טכנולוגיים, לרבות פרוטזות המהוות חלופה לאובדן גפיים או כסאות גלגלים וקביים במצבי פגיעות עצביות ואובדן שיווי משקל. במקביל שזור השיקום בתהליך מתמיד של העצמת החוסן הנפשי של האדם, וכן של המעגל האינטימי שסובב אותו. זה כרוך בחיזוק המוטיבציה שלו וגם באמונה שלו בצדקת הדרך ובתקווה לריפוי והחלמה. אנחנו לא יכולים לגרום לרגל שלו לצמוח מחדש, אך אנחנו יכולים לתרום לכך שכוח הרצון יגדל". אילו עוד כלים נותנים למשתקם כוח?"אחד האלמנטים הכי משמעותיים בתהליך זה מנטורשיפ, כלומר דמויות חזקות שמהוות מודל לחיקוי עבור פצועים. יש עמותות רבות, כמו ארגון נכי צהל, שדואגות לכך שפצועים שעברו שיקום יגיעו לבקר פצועים שרק עתה נקלטו בשיקום או ספורטאים פארה-אולימפיים שמגיעים לבקר ונותנים לפצועים הצעירים תקווה ומקום לשאוף אליו. מקור חזק מאוד לצמיחה היא הרעות, החברות. חבר'ה שהיו באירוע שבו נפצעת או באירוע דומה ושוכבים במחלקה לצידך. בחדרים בשיבא מתנוססים דגלי יחידות, גולני, צנחנים; הסמלים הצבאיים מונפים בעוז. החבר'ה מעודדים אחד את השני, מבלים יחד בשעות הפנאי וגם מתאמנים יחד בפיזיותרפיה. בנוסף הקמנו מערך ליווי למשפחות הפצועים ואנחנו עוזרים להם בכל הצרכים סביב הפציעה והאשפוז - מבירוקרטיה ועד פתרונות דיור. אנחנו בתקשורת מתמדת עם גופי משרד הביטחון וביטוח לאומי ועם העמותות השונות שהתגייסו למשימה. לדוגמה, שלושת בתי המלון בשיבא הפכו לביתם של משפחות הפצועים, כך כל מי שמאושפז אצלנו זוכה לקרבה פיזית של משפחתו לאורך מסע האשפוז והשיקום". שלושה חיילים פצועים נחתו בשיבא עם פציעות דומות, האם יש דרך לחזות מי ישתקם בצורה טובה יותר?"קשה מאוד להעריך. יש פצועים שמגיעים בהלך רוח שפוף ונטולי תקווה, ולפעמים החייל ששוכב לצידו נותן לו את הכוחות המאפשרים לו לעשות את הקפיצה הגדולה. בהיבט הזה, לפעמים לחבר ששוכב במיטה ליד יש חלק משמעותי ביותר בחיזוק החוסן והעצמת המוטיבציה של הפצוע. אנחנו רואים לעיתים חבר'ה שהם לכאורה חזקים יותר, לוחמים בסיירות או מפקדים, שמתקשים למצוא את הכוחות להתמיד ולעבוד קשה, ויש חבר'ה שלכאורה פחות מרשימים, חיילים פשוטים מהמערכה, ויש להם תעצומות נפש בלתי נגמרות. וכמובן שלצד ההיבטים הנפשיים, שהם שחקנים משמעותיים במסע השיקום, יש גם היבטים פיזיים שקשורים לפציעה עצמה, לגילו של הפצוע ולחוסנו הגופני, ובוודאי לקצב ההחלמה הספציפי שכל פצוע ופצוע חווה, לסף הכאב שמאפיין אותו, לסיבוכים רפואיים שמעכבים את החלמתו וכדומה". מהיכן אתה והצוות שואבים תעצומות נפש בתקופה הקשה הזו?"לכל צוותי המחלקות יש גישה לגורם פסיכוסוציאלי שמסייע במידת הצורך. הצוותים אכן חווים עומס אדיר. בשיקום האורתופדי, לדוגמה, מטפלים בעשרות פצועים שעברו כריתת גפה, וזה ללא ספק מאתגר נפשית את הבאים במגע עם הפצועים ומצריך הרבה רגישות וערנות של כולנו כמנהלים וכקולגות לצורכי הצוות. החוסן של מערכת הבריאות, ובפרט בשיקום, הינו ההיבט של המגוון התרבותי. הרי זה לא סוד שאחוז הרופאות והרופאים הערבים גדול בהרבה מחלקם באוכלוסייה, וכשמדברים על צוות סיעודי המספרים אף גבוהים יותר. אנו רואים שכשמדובר ברפואה, בין שזה בימי מגפת הקורונה או בימי מלחמה, הצוות כולו מגויס באופן טוטאלי לטיפול, בלי קשר לשיוך פוליטי, מגזרי או עדתי. אני מאמין שבהיבט הזה מערכת הבריאות היא מגדלור לחברה משותפת ומכבדת אדם, אני שואב מזה נחמה ומתרגש מכך על בסיס יומי. אנחנו זקוקים לרגעים מחזקים כאלה שיש בהם הרבה נחמה, תקווה ואמונה באדם באשר הוא אדם. יש לנו גם הרבה רגעי התעלות וסיפוק בכל יום, כמו חיילת שמצליחה לעמוד בפעם הראשונה על רגליה ולשאת את משקל גופה אחרי שירו בה ואת גופה פילחו 12 כדורים, חייל שלא יכול להזיז את ידו ולאחר מאמצים רבים ובאמצעות מתקן מיוחד, הוא מצליח בפעם הראשונה לעשן סיגריה לבד. לשם אנחנו כל הזמן חותרים, לתת עצמאות לפצועים, להעניק להם תקווה". האם מדינת ישראל והחברה הישראלית ערוכים לקבל את הפצועים חזרה הביתה?"שיקום גוף ונפש זה אירוע שכרוך בערבות חברתית מהמעלה הראשונה. כחברה אנחנו חייבים להתבגר ולהיפטר מסטיגמות, ובראשן הסטיגמה ברפואת הנפש. החברה הישראלית הנוטה למאצ'ואיסטיות עוברת תהליך בריא בשנים האחרונות שהואץ בימי מגפת הקורונה. בתקופה ההיא היה דיבור על כך בריש גלי, כשאנשים אמרו - קשה לי. אין כיום משפחה שאין בקרבה מישהו שנפגע בנפשו, אין דבר כזה; כולנו ללא יוצא מן הכלל חווים את הקשיים המנטליים הכרוכים במלחמה הזאת. יתרה מזאת, אנו מגיעים למלחמה עם מערך בריאות נפש מרוסק ומרושש ממשאבים. ממתין לנו צונאמי של פגיעות בנפש, שאנו עדיין לא מבינים את מימדיו. דבר נוסף, אנו חייבים להשתפר בקבלה של פצועי מלחמה בחברה. יש הרבה מאוד פגועי גפיים שחוזרים כעת לביתם ומנסים לחזור לשגרת חייהם, וגם שם אנחנו פוגשים סטיגמות רבות שאנו חייבים ללמוד להיפטר מהן - לא להסיט מבט, ללמוד לדבר בחמלה אבל לא מתוך מקום של רחמים ומסכנות, אלא ממקום של אנושיות מכבדת, לשאול אדם מה הוא צריך, לא כדי להחליפו בפעולה מסוימת, אלא כדי לעשות התאמות לצרכיו ולהפגיש את הילדים שלנו עם אנשים עם פציעות ומוגבלויות. החברה הישראלית חייבת להיות מוכנה למסע הארוך של השיקום. זה לא אירוע שפלוני שנפצע בידו צריך לצלוח לבדו. כולנו יכולים ומחויבים לתרום להצלחתו בכל דרך אפשרית - בתרומה כספית, בהתנדבות במסגרות, להתעקש שמוסדות ציבוריים יהיו מונגשים, ושהילדים שלנו ישחקו וישתפו ילדים עם מוגבלויות ופציעות. אם לא נהיה קשובים לצורכי האחר, המוגבל, לא נוכל לצמוח כחברה סולידרית, לא נוכל להשתקם - כבודדים וכקהילה".

בימים כאוטיים של חוסר ודאות ושפל מורלי קולקטיבי, רובנו היינו שמחים לשמוע ממקור מוסמך בעל גישה לעתיד מה צופנת לנו שנת 2024. לא באסטרולוגיה עסקינן, גם לא בעתידנות, אלא בטרנדולוגיה, איתור וחיזוי טרנדים, או בעברית: מגמות. נתלי יצחקוב היא בעלת סוכנות לחיזוי טרנדים The Visionary, מעצבת, מרצה באקדמיה וסטודנטית לתואר שני במחקר התרבות. "בניגוד למה שחושבים, טרנדולוג או חזאי טרנדים - באנגלית: Trend Forecaster - הוא לא מקצוע חדש. בעולם הוא קיים כבר מ-1920. המחקר של טרנדולוג הוא איכותני, מסתמך על הרבה מקורות מידע, שמהם אני מסיקה מסקנות עם חיבור ליצירה. למעשה מרבית הטרנדולוגים הם מעצבים, בעוד עתידן עורך מחקר כמותי, אנליטיקה, ללא חיבור לעולם היצירה". באיזה דיסציפלינות החיזוי שלך עוסק?"יש טרנדולוגים שמתמקדים בתחום אחד, למשל אופנה, טכנולוגיה או עיצוב פנים. אצלי בסוכנות הפרספקטיבה היא רחבה. כדי להוכיח שמשהו יהיה טרנד, אנחנו סורקים כל תחום, החל מנדל"ן, דרך תעשיית האירוח, יופי, טכנולוגיה, חינוך, אופנה ועיצוב פנים, כי בסוף, מבחינת הנתונים, הכול מתחבר אחד לשני. נקודת הפתיחה של כל תחזית טרנדים שלנו היא בקריאת המפה העולמית ובמחקר גלובלי". מקצועות נולדים כדי לשרת משהו. איזה צורך טרנדולוג מילא כבר לפני100 שנה?"המקצוע נולד בגלל תעשייה עמוסה: ככל שנפתחו יותר חנויות שבהן ניתן היה לקנות היישר מהקולב - ready to wear - בניגוד לקוטור [אופנה עילית, ט"ר], לא נותרו למעצבים זמן או יכולת לערוך מחקר. מה שהתחיל בתעשיית האופנה, חלחל לתעשיות נוספות בגלל דרישה. כך נוצרה התמחות שיודעת לומר מהם הדברים המרתקים והמרגשים בכל מיני תחומים". טרנדים מגיעים בהכרח מלמעלה או שהם יכולים להגיע מהרחוב? הם תגובתיים למצב? כמו למשל שרשראות המגן דוד אחרי השבת השחורה, או תלושים מסיטואציה?"בעולם חיזוי הטרנדים ישנן שתי מתודולוגיות: Trickle Down - מגמות שמגיעות מהשוליים העליונים, כמו: תצוגות אופנה יוקרתיות, תערוכות וטכנולוגיות חדשות; ו-Trickle Up - מגמות שצומחות מהשוליים התחתונים, מהרחוב, מכל מיני תרבויות שוליים, מאסונות טבע וממלחמות. ישנם טרנדים שהם פה כדי להישאר, 50 או 100 שנה. כך מבחינים בין טרנדים לבין גחמות. גחמה אנחנו מאמצים מהר, יש לה פיק מהיר ודעיכה". למילה טרנד יש אסוציאציה לא נעימה, של אנשים בלי עמוד שדרה, שנגררים לתכתיבים."גם אני חשבתי כך, אבל ההסבר הוא אחר: כשהתחלתי ללמוד את התחום נוכחתי שמאוד קשה לייצר או להמציא טרנד. בניגוד לגחמה, טרנד משפיע על הרבה אספקטים בחיים שלנו, זו תופעה, הלך רוח". תני דוגמה לטרנד."זה יכול להיות מוצר, כמו כניסת האייפון ב-2007, טרנד שהשפיע על הדרך שבה אנחנו מתקשרים, רוכשים או יוצאים לדייטים. וזה יכול להיות זרם כמו מינימליזם או ממפיס ]סגנון עיצוב בהשראת הארט דקו, ט"ר[, שנמצאים עשורים בחיים שלנו אבל מתעדכנים כל הזמן. קחי למשל את הג'ינסים - מה שהתחיל במאה ה-19 עדיין נמצא איתנו. אפשר לקרוא לזה קלאסיקות, לעומת גחמות כמו רול אפס. גם גחמות וגם טרנדים מגיבים לרוח התקופה, השאלה היא מהו אורך חיי המדף שלהם". האם כצרכנים ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו יותר חסינים לטרנדים, כי פחות אכפת לנו מה יגידו?"לא. אנחנו יכולים להגיד את זה, אבל בסוף טרנד הוא גם רצון להשתייך לקהילה. זה גורם לנו להפיג בדידות. זה צורך בסיסי. טרנד לא חייב להיות מוצר פיזי, זה יכול להיות גם סלנג או נטייה לזרם רוחני או קבוצה שאני רוצה להשתייך אליה". אם הבנתי נכון, תחזיות טרנדים תכליתן לשרת את היצרנים למכור ולהניע את הכלכלה?"הן סוג של מדריך למשתמש". ומי המשתמש?"חברות היי טק, חברות עיצוב, אדריכלים, מוכרים שרוצים לחדש ולהוביל את הבשורה. וזה יכול להיות גם אנשים שסקרנים לגבי העתיד. כולנו רוצים לדעת מה יהיה". אחרי עשר שנים במקצוע, את יודעת לומר מה אחוזי הדיוק של התחזיות? את מצליחה לקלוע?"כן. מצד שני זה קצת ביצה ותרנגולת: הטרנדולוגים אומרים משהו, היצרנים מייצרים ואנשים קונים את זה". האם כשחברה כמו פאנטון מכריזה על צבע השנה, אכן כך יהיה?"אני תמיד אומרת: שימו סימן שאלה, גם על מה שאני אומרת. אני למשל לא מסכימה עם בחירת הצבע שלהם". האם בעולם כל כך כאוטי, שבו חדשות הבוקר כבר לא רלוונטיות בצוהריים, אפשר בכלל לדבר על תחזיות?"לעומת מדינות אחרות, התחזיות שלי מתקדמות מאוד ואני צריכה להנגיש אותן, להמתין ולהבין שלוקח פה לאנשים הרבה זמן עד שהם מאמצים טרנד". ישראלים הם לא early adopters?"ממש לא. יש פה דיכוטומיה מעניינת: מצד אחד אנחנו סטארט אפ ניישן וחדשניים, אבל בכל הקשור לאימוץ טרנדים יש פה משהו מאוד שמרני. את יכולה לראות את זה גם באופנה וגם בעיצוב בתים ובאדריכלות. אנחנו צריכים לקבל ביטחון שזה קרה קודם במקומות אחרים. כשבודקים מה אנשים בישראל לובשים לחתונה או למסיבה רואים שאין נועזות. באירופה תראי פוקסיה, צהוב, תכלת - בית משוגעים. פה תראי שחור ואולי ירוק אם מישהי העזה. יש פה איזשהו פחד". האם התחזיות שלך ל-2024 השתנו מאז תחילת המלחמה?"על התחזית ל-2024 התחלנו לעבוד כבר בפברואר 2023". והקלפים נטרפו אחרי שבעה באוקטובר?"כן ולא. בגלל שאתה כל הזמן אוסף מידע ורואה נתונים קשים, אתה מבין שמשהו הולך לקרות. ברמה העולמית ראינו הרבה הרס, כאוס, דם, תרבות שבורה, צרכנים שבריריים, חוסר אמון בפוליטיקה, עלייה קיצונית של הימין, טרור ומלחמות. לאורך ההיסטוריה מלחמות תמיד היו. כל שנה ישנם אירועים בלתי צפויים, כמו קורונה, מלחמה או משבר כלכלי. או שהם מחדדים או שהם משנים תחזיות. שבעה באוקטובר חידד לנו את המצב הקיצוני שבו אנשים נמצאים. התחושה שהייתה לנו כל הזמן היא: התעוררות". ממה?"הבנו שאנחנו צריכים להטיל ספק בכל מה שאומרים לנו, לא משנה מי ובאיזה נושא". בפוליטיקה או באופן כללי?"בהכול. זה משבר מאוד רציני כשמדינה נופלת בתפקיד שלה להגן על האזרחים, שלא לדבר על שקרים. אין דבר שובר רגשית גדול מזה. כל הזמן הייתה לנו תחושת הגנה, שהצבא פה חזק". והתחזית?"הבנתי שאנשים צריכים שמישהו ייתן להם תקווה. זה משהו שהממשלה לא נותנת לאזרחיה, חוץ מ'אנחנו ננצח'". באסון התנ"כי שהתרחש עלינו, יש יבשה באופק?"יש. עשיתי מחקר וראיתי דפוסים של מדינות שחוו משברים קשים, מלחמות והרג וראיתי שאחריהם תמיד מתאוששים. תמיד. התאוששות וצמיחה. עדיין מתקיימת מלחמה באוקראינה ורוסיה וגם שם מתחילה התאוששות ומתחילים פורמטים מעניינים של נדל"ן במצבי חירום. גם אחרי מלחמת יום כיפור הייתה התאוששות, בניה, תנופה. אבל יש גם חוסר ודאות". האם ישראלים מתמודדים אחרת עם דיכאון קולקטיבי או פוסט טראומה מאשר במקומות אחרים בעולם?"כן ולא. יש נתונים גלובליים שמראים שצרכנים בכל העולם הם כרגע צרכנים שבורים, בגלל יוקר המחיה, אינפלציה ועלייה בריבית. אנשים קונים פחות דירות ויותר שוכרים, יוצאים מהעיר. העבודה הופכת להיות היברידית, אנשים פחות יקנו מכוניות. פחות יקנו נקודה. לא תהיה להם היכולת הכלכלית שהייתה להם פעם. זה נתון גלובלי ומקומי. פה התוספת של המלחמה יוצרת מדינה עם חרדה, דיכאון, פחדים, טראומות. יהיה פה הרבה צורך בטיפול. ולצערי הרב ראיתי שדווקא שם צפויים קיצוצים תקציביים. אם זו הייתה מדינה חכמה שלוקחת טרנדולוג, היינו אומרים להם: תשקיעו את התקציב דווקא ברווחתהנפש". איזה שינויים התנהגותיים את צופה?"צרכנים יחפשו המון דברים שיעניקו להם משמעות רוחנית, רוגע, אסקפיזם, חברה והזדהות. מותגים, חברות ומוצרים יצטרכו לתת את המענה הזה, הם לא יוכלו להמשיך למכור רק מוצר". זו בשורת איוב למוכרים?"יש חברות שלא מבינות את זה, ולא יודעות להשתמש באסטרטגיה הזו". מצד שני, תראי כמה מיאוס ולעג היו בשבועות האחרונים כלפי פרסומות של בנקים או קונצרנים של מזון או ביטוח, שהמסר שלהן היה: גם בשעות הקשות, אנחנו אתכם ובשבילכם."נכון, כי ישנן אסטרטגיות יותר מעניינות, זה פשוט לא קורה פה כי אנשים בארץ מאוד שמרנים". אבל אם לצרכנים אין כסף פנוי, מה זה יעזור אם החברות יהיו אמפתיות כלפיהם?"בסוף אנשים יחזרו לקנות, יצאו ממצב הרוח השפוף שלהם. זה צורך אנושי. וזה בדיוק הזמן של חברות וארגונים לעבוד על התשתית. הרבה מאוד מחקרים שקראתי מראים ששנת 2024 הולכת להיות שנה של זהות מותג. כלומר חברות שאין להם זהות מותגית עם ערכים ומרכז ברור לא ישרדו הרבה זמן. אתה כבר לא יכול לקחת סלבריטאי או משפיען ולחשוב שזה יספיק כדי להצליח. זה לא יעבוד יותר. יצטרכו להנחיל מעבר: חוויהחושית, רגשית, מוצר טוב והכי חשוב: מחיר הוגן, כי יוקר המחיה הולך ועולה. גולף למשל פתחו לפני שנתיים מותג בשם 'לבן' עם מחירים לא זולים והם הולכים ומצמצמים את החנויות שלהם. חברות יצטרכו לחדד מהם הערכים האמיתיים של המותג מעבר למוצר טוב. יכול להיות שזה יהיה קהילה או תמיכה". תני דוגמה."יש בחו"ל חברה שמוכרת מוצרים לאיברי המין הנשיים, כמו ניקוי ושטיפה, ויש להם שירות של קו חם. נשים יכולות להתקשר ולדבר עם תרפיסטיות על איבר המין שלהן: מענה חינמי. זה ערך מוסף: אוזן קשבת, לא רק למכור את המוצר". וזו ציפייה צרכנית, לא משנה איזה דור אתה?"נכון". אם אנחנו כבר עוסקות במתן תקווה, מה לגבי התעצמות הכוח הנשי במדינה שבה אין כמעט נשים במעגל מקבלי ההחלטות?"זה באמת אבסורד. הסריקה שלנו ב-2023 העלתה כמות גדולה מאוד של כתבות על נשים, התעצמות נשים, או Girls Dinner או Girl Year או Girlhood - המון שיח על נשיות ופמיניזם שרק הולך ומתעצם. גם נשים מבינות שהגיע הזמן לקחת את המושכות. כרגע יש הרבה חברות שמנוהלות על ידי דור ה-X, אנשים שהם בערך בני 50-70. אבל המאזן הולך להתהפך עם כניסתם של דור ה-Y וה-Z. נראה הרבה נשים בעמדות מפתח. אני חוזה שבעשר השנים הקרובות תהיה בישראל ראשת ממשלה. אמן". הלוואי. כי כרגע אנחנו חיים בחברה שבה ישנן מפלגות שאפילו לא מכניסות נשים לרשימה."זה ייקח זמן, זה עוד בתהליך של הבשלה והתהוות. רואים את זה כרגע רק בשוליים אבל זה מתחיל להתעצם. נראה גם נשים שמתלבשות איך שהן רוצות". בארץ?"לא, פה זה יותר מורכב. אנחנו מדינה דתית, בישראל לא מאפשרים אפילו להעלות פרסומות שבהן רואים את עצם הבריח. אבל זה ישתנה ונראה יותר ויותר נשים בעמדות מפתח. בצרפת למשל יש קומפלקס חדש של בניינים רק לחד־הוריים, שזה גאוני. יש צורך בהזדהות ולכידות. באנגליה יש קומפלקס של נשים בנות 65 שבחרו לעזוב את הבית ולגור יחד באותו בניין. אנשים מחפשים מיקרו־קהילות עם דומים להם. תחשבי למשל עלקומפלקס לנשים אחרי לידה. זה לא רק לעבור לגור באזור עם משפחות, זה לעבור לאזור ספציפי לצרכים שלי". מה באשר ללכידות?"אחרי שראינו את התוצאות של ההתעצמות השלילית, נראה התאגדויות של אנשים שאומרים 'לא עוד', כפי שהיה במהפכה המשפטית. אני מרגישה שיש תקווה, שיהיה ראש ממשלה חדש. צריך לבנות פה הכול מהבסיס. אבל אני אופטימית".

הכתבה בשיתוף סופר-פארם העתיד כבר כאן: טכנולוגיית המציאות הרבודה (AR) נוחתת בסופר-פארם, ותאפשר חוויית קנייה חדשנית בישראל. באמצעות סריקה של המדף דרך מצלמת הסמארטפון, לקוחות יוכלו לאתר מוצרים בצורה מהירה יותר, ואף לקבל מידע משלים עבורם שאינו מופיע על גבי המוצר. בעזרת טכנולוגיית AR, הלקוחות בסניפים יוכלו לצפות דרך מצלמת הסמארטפון במדף שלפניהם, יחד עם שכבה נוספת שתספק להם מידע רלוונטי על המוצרים. כך למשל, לקוחות יוכלו להגדיר כי הם מחפשים מזון לתינוקות שאינו מכיל גלוטן, והמוצרים שאינם מכילים גלוטן יסומנו על מסך המכשיר בסימון ירוק. באותה מידה ניתן יהיה לחפש במדף מוצרים המיועדים לעור רגיש, או לשיער מתולתל, והסימון שלהם יוצג על המסך. בנוסף ל"חיפוש המהיר", הפלטפורמה תאפשר קבלת מענה לשאלות נפוצות בעת סריקת מוצר. כך, ניתן יהיה לצרוך תוכן משלים שיספק תשובות לשאלות כגון: לאיזה גילאים המוצר מתאים, או האם הוא מתאים לנשים בהריון וכו', וכן לזכות בהמלצות אישיות. למעשה, כל מותג יוכל לייצר את התוכן שמלווה את מוצריו, ולהעניק ערך מוסף חדש ללקוחותיו. בפלטפורמה החדשנית ייקחו חלק מותגים מובילים הנמכרים בסופר-פארם, שבסמוך למדפיהם יוצבו עמדות סריקת קוד QR - יאפשרו את כניסת הלקוח לפלטפורמת המציאות הרבודה באמצעות מצלמת הסמארטפון בלבד - ללא צורך בהורדה של אפליקציה או בהזדהות, הישר לתוך חוויה אינטראקטיבית. בין המותגים שהתוכן שלהם כבר זמין בפלטפורמה: מטרנה, ORAL B, האגיס, טרזמה, סימפל, דורקס, נורפן, אלטמן, דאב ואחרים. "חוויית הקניית תשתנה" הפיתוח המדובר הוא של חברת הסטארט-אפ הישראלית WeR, שכבר חתומה על פיתוח AR לחברת נטפליקס בסניפי ענקית הקמעונאות האמריקאית וולמארט - המספק לילדים הצצה לדמויות מסדרת הילדים Waffles + Mochi ומעניק יכולת לייצר איתן אינטראקציה באמצעות טכנולוגיית מציאות רבודה. לדברי מיכאל מיטרני, סמנכ"ל איקומרס ושיווק סופר-פארם אונליין : "בשורת טכנולוגיית ה-AR מגיעה למדף הקניות שלנו, ותשנה את חוויית הקנייה כפי שהכרנו אותה עד היום. מעתה נוכל גם להציע ללקוחות שלנו תוכן חדש ומשלים שאינו מופיע על גבי המוצר עצמו, בזמן שהם מתלבטים האם להתנסות במוצר ומחפשים היכן ניתן למצוא אותו". תומר צ'צ'ק, מייסד ומנכ"ל חברת WeR, מוסיף כי "הפלטפורמה שפיתחנו מאפשרת להגדיל את מעורבות הלקוחות בעת העמידה מול המדף בחנות, ולשדרג את חוויית הרכישה באמצעות תוכן חדש שילווה את תהליך הבחירה. אחרי שיתוף פעולה ראשון עם וולמארט בעולמות התוכן, סופר-פארם היא הקמעונאי הראשון בישראל שאנחנו מטמיעים אצלו את הטכנולוגיה".

משפחת המלוכה הבריטית תרמה מאז ומתמיד, וממשיכה לתרום, שפע סיפורים צבעוניים ורכילויות עסיסיות שמעסיקים את העולם כולו, ברצינות או בחצי קריצה, בלעג או ביראת כבוד אמיתית. סדרות טלוויזיה פופולאריות כמו 'הכתר' וסרטים זוכי אוסקר כמו 'המלכה' ניסו לצייר את בני המלוכה כבני אדם (לעיתים בהצלחה יתרה, שלא בהכרח נעמה להם) ולא כסמלים ייצוגיים או קריקטורות; אנשים ונשים בשר ודם, עם כל התשוקות, הבגידות, החטאים הקטנים והסודות הגדולים, ובעיקר החולשות האנושיות, הבחירות השנויות במחלוקת והטעויות המשותפות לכל בני התמותה האחרים, שלא נולדו עם כתר על הראש. מחזה חדש שעולה בימים אלה בלונדון, BACKSTAIRS BILLY (מילולית: בילי של המדרגות האחוריות או של החדרים האחוריים, כותרת שתוסבר מייד), מאיר בחיבה ובהומור את מערכת היחסים המיוחדת במינה שנבנתה בין המלכה האם, אמה של המלכה אליזבת השנייה, ובין המשרת האישי שלה וויליאם (בילי) טאלון; טאלון שירת את המלכה האם במשך יותר מ-50 שנה, מאז שהיה בן 15 ועד מותה בגיל 101 (וחצי). פנלופה ווילטון מ'דאונטון אבי' מגלמת את המלכה האם, לצד כוכב הקולנוע הוולשי לוק אוונס ('היפה והחיה'). ב'דאונטון אבי', ש'הסתפקה' במשפחת אצולה פיקטיבית שדם כחול זורם בעורקיה אבל אינה חלק מהארמון, התייחסו כזכור גם למשרתים, שבדרך כלל נשארים מאחורי הקלעים. במחזה שכתב מרצ'לו דוס סנטוס הבריטי-ברזילאי-אוסטרלי, אותו רב-משרתים הממונה על צוות העובדים כולו ובפרט על החלק האחורי של בית המלכה (או ה-Downstairs של ה-Upstairs Downstairs, כפי שנקראה במקור סדרת הטלוויזיה האהובה משנות השמונים 'על אדונים ומשרתים'), מקבל תפקיד ראשי שאינו נופל מזה של המלכה האם. השניים מתגלים כדמויות ססגוניות במיוחד, והקשר המופלא ביניהם מפיק ניצוצות קומיים ודרמטיים ללא הפסקה. המלכה האם, ששמה היה אליזבת, כשם בתה שעלתה לכיסא המלוכה ב-1953, שנה אחרי מות אביה ג'ורג' השישי, צרובה בזיכרון הציבורי כקשישה חייכנית ולא מזיקה, שלבשה בגדי שיפון בצבעי פסטל (הצלם ססיל ביטון קרא לה 'מרשמלו עשוי מפלדה') ונופפה לשלום מדי פעם ממרפסת מלכותית זו או אחרת או גזרה סרטים באירועי פתיחה של סופרמרקטים נידחים. סבתא מקצועית ואולי קצת דימנטית, שנמצאת ברקע ומנסה לא להפריע לאלה שבקדמת הבמה. הדבר המשמעותי הראשון שעושה המחזה הוא לשבור את תדמיתה החיוורת והרופפת ולהציג אותה כאישה תוססת, חריפה ומלאת חיים, שהתאלמנה בגיל 51 אחרי ששימשה כמלכת בריטניה בפועל לצד בעלה בשנים שבריאותו הידרדרה (אתם זוכרים אותו בוודאי בתור המלך המגמגם בסרט 'נאום המלך'), והרימה את המורל הלאומי בתקופת מלחמת העולם השנייה. היטלר כינה אותה "האישה המסוכנת ביותר בבריטניה", אחרי שביקרה ללא מורא בכל פינה שהגרמנים הפציצו בארצה והפגינה סולידריות מוחלטת עם נתיניה. צחוקים ובילויים המלכה האם הרגישה שנפלה מגובה רב, לא מפני שחשקה בשררה ובמעמד אלא משום שהייתה אישה אקטיבית בשיא אונה, שרצתה להמשיך לתרום למולדתה אך בפועל הרגישה שהשליכו אותה הצידה ופחות או יותר שכחו ממנה. אחרי שעזבה את הארמון בווינדזור, היא שוכנה/הוגלתה ל'קלרנס האוס', אחוזה מלכותית (שאינה ארמון) בלונדון, שאליה עברו צ'ארלס וקמילה ב-2003, שנה אחרי מותה, ובה הם עדיין מתגוררים עד שיושלמו השיפוצים בארמון בקינגהאם. המלכה האם נושלה כמעט מכל מחויבותיה המלכותיות אחרי הכתרת בתה, למעט תפקידים דיפלומטיים-שגרירותיים סמליים וחסרי חשיבות. היא שקעה בדיכאון, ולפי המחזה מי שהציל אותה וגאל אותה ולמעשה העניק לה חיים חדשים ומלאי פעילות ושמחה (ואלכוהול) היה אותו בילי טאלון. הוא היה בן למעמד הפועלים, שחלום חייו היה לשרת את המלכה האם, אותה ולא אחרת. הוא העריץ אותה כמו שמעריצים כוכבת קולנוע, והיא האמינה לו שבעיניו היא אכן הדמות החשובה והמעניינת ביותר בבית המלוכה, וכמובן הוחמאה. בילי ברח מהבית בגיל 12 והתחיל למלא תפקידים זוטרים בווינדזור (אחרי ששלח לארמון עשרות מכתבי תחינה לקבל אותו לשירות המלכותי). כשהועבר לקלרנס האוס בגיל 15 המלכה גילתה אותו ופחות או יותר אימצה אותו לבן לווייתה הצמוד. היא לימדה אותו לרקוד, והשניים רקדו זה עם זה לצלילי תקליטים ישנים עד ימיה האחרונים. הם חלקו אין-ספור שיחות נפש ובעיקר צחוקים ובילויים. המציאות עלתה על כל דמיון ועל חלומותיו הפרועים ביותר של בילי הצעיר, שהגשים את ייעודו ומצא את מקומו. בילי הבין שכדי לרומם את רוחה של המלכה האם עליו לארגן מסיבות רבות במשכנה הרשמי ולהזמין אליהן את האורחים המעניינים ביותר שאפשר, מכוכבים של מרוצי סוסים, עבור בשחקני תיאטרון וטלוויזיה (המלכה האם אהבה קומדיות מצבים משפחתיות) וכלה ביוצרים כמו נואל קווארד והמשורר טד יוז (בעלה של סילביה פלאת'), שחלקם נעשו חברים קרובים שלה. שמן של המסיבות האלה הלך לפניהן והביקוש אליהן עלה משנה לשנה. השמפניה זרמה בהן כמים, גם בשנות הצנע שלאחר המלחמה וגם כשנציגים של משרד האוצר הגיבו במורת רוח. היו שטענו כי בילי הפך את המלכה האם לאלכוהוליסטית, אבל יודעי דבר מסבירים שהיא תמיד ידעה ואהבה לשתות בלי שהדבר ישפיע על תפקודה. בילי ידע שככל שהאלכוהול יזרום ללא הגבלה, כך מצב רוחה של המלכה האם יישאר איתן ועליז. הוא ידע מה לעשות גם במקרה של אורחים רשמיים משעממים שהיא נדרשה לארח במסגרת תפקידה (להחדיר אלכוהול גם למשקאות הקלים. ועוד אלכוהול), חילק בשמה מתנות ומזכרות שהציפו נושאים לשיחה, ערך תחקירים מקיפים בנוגע לתחביביהם של המוזמנים ואנקדוטות משעשעות מעולמם. כך, למשל, עודד נסיך תאילנדי לעשות עמידת ראש להנאת הנוכחים. הוא היה המנוע של המסיבות והאירועים בקלרנס האוס (בנוסף על מחויבויות שוטפות כמו להוציא את הכלבים המלכותיים לטיולים ולאסוף את צרכיהם), היה אחראי על כל סידור פרחים וכל קפל בווילונות, הורשה להיכנס לכל חדר בבית כל עוד הדלת הייתה פתוחה (היא הייתה סגורה במקרים של ביקורי רופאים למשל), ועדיין השכיל להיות רואה ואינו נראה והקפיד תמיד להשאיר את מרכז הבמה למלכה האם, שכאמור הפתיעה בשנינותה, במענה לשונה המהיר ובשמחת החיים המדבקת שלה. סיפרו עליה שהתכונה המקסימה ביותר בה, הייתה היכולת לגרום לאנשים שבאו להתארח אצלה לחזור הביתה בהרגשה טובה יותר מזו שאיתה הגיעו. הרגיש בבית אבל לצד כל השמחה, נותר העצב הבסיסי של האישה שהתאלמנה צעירה יחסית, והתחושה שלמשפחתה לא ממש אכפת ממנה. סצנה נוגעת ללב במחזה (המבוסס על מכתבים של המלכה האם ותחקיר נוסף) מתארת ארוחת בוקר שבה היא ממתינה לבתה מרגרט, שמודיעה רק אחרי הרגע האחרון שנבצר ממנה להגיע. המלכה האם פורקת את כעסה ותסכולה על הביצה הרכה שהוגשה לה, שלטענתה אינה עשויה מספיק. היא מתוארת גם כמי שמדברת לעצמה ברגעים קשים, אבל לעולם לא מוציאה את מררתה על בילי, חברה הקרוב, שתמיד מטה לה אוזן קשבת ומצחיק אותה גם כשהכול נראה קודר ועגום. בילי הרגיש שייך למשפחת המלוכה ושווה בין שווים. הוא הרגיש בבית בקלרנס האוס, וזה כמעט הביא למפלתו אחרי שפעם אחת, בהתקף של שכרון כוח ושכרון בירה, עשה את הלא ייעשה והביא למעון המלכותי נער ליווי שחור שפגש בשירותים ציבוריים. הוא היה גיי במדינה שבה הומוסקסואליות הפכה לחוקית רק ב-1967, וזאת הייתה עובדה מוסכמת בינו ובין אדוניתו, במין ידיעה שבשתיקה ("אחרי הכול אני חברה של נואל", היא אומרת במחזה ומתכוונת למחזאי נואל קווארד, שהיה ידוע כגיי וגיבור תרבות. "אנשים כמוך וכמו נואל הם חלק מהחברה, וצריך להיות להם מקום בחברה כמו לכל האנשים האחרים"). אחרי שבילי נתפס עם האורח הלא רצוי שלו, בחדר שבו המלכה שותה תה וקוראת מגזינים, הופעלו עליה לחצים לפטרו לאלתר. היא זימנה אותו לשיחה שבה הסבירה לו שגרם לה נזק ומפח נפש ועבר את הגבול, ודרשה ממנו לפנות את צרכיה של כלבת המחמד ש"עשתה תאונה" על השטיח (בהצגה משתתפים כלבי קורגי אמיתיים, לצהלות הקהל). לפנות בידו, ללא עזרים טכניים כמו שקית או יעה. אחרי אקט ההשפלה החינוכי הזה נדמה ברור לצופים כי בילי פוטר, אבל למעשה הוא נשאר בשירות המלכה האם עוד עשרים שנה לאחר מכן, וזכה להלוויה מלכותית כשהלך לעולמו ב-2007, בגיל 72 (בגלל כשל בכבד), חמש שנים אחרי מותה שלה. הוא נתן את חייו לאישה שנתנה את חייה לבריטניה, ומעתה ייזכר לתמיד, כשם שהיא תיזכר באור שונה ומחמיא יותר. וויליאם (בילי) טאלון אמר פעם ש"כל מה שרציתי היה לגרום לה ליהנות מהחיים, להתנהג כמו שהיא רוצה, להיות היא עצמה ולהזכיר לה מי היא באמת".

יונתן ברג, סופר ומשורר, מגדיר את עצמו כנוסע מתמיד. המסע כמטאפורה מאפיין תהליך עבודה של סופרים ויוצרים רבים המשייטים בין רעיונות, עולם פנימי וחיצוני ואֶמְצְעֵי מבע - אבל עבור ברג מדובר פשוטו כמשמעו במסעות פיזיים גיאוגרפיים בעולם. חלקים מהם הוא מתעד בספרו החדש 'בין יבשות', הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק. המסע המשמעותי בחייו הוא כנראה זה שעשה אל מחוץ לדת ולהתנחלות שבה גדל. אפיזודהממנו, המסמנת את בסיס התשוקה שלו למסע, שהחלה עוד כשהיה ילד שחצה מדי בוקר עולמות בנסיעה מההתנחלות לבית הספר ולירושלים - חותמת את ספרו ובה הוא חולק פיסת זיכרון של הנער המבולבל שהיה:"הרגע הזה - גוף מכוסה כמעט כולו מים, מבט שנשאר שעה ארוכה על אורות במרחק - חוזר אליי שוב ושוב כאיזה רגע של הולדת המסע, כמטפורה יסודית בתוכי לתחושה כי בגדה אחרת יש משהו, כי אם רק אמשיך ואלך לעבר האורות במרחק, אגיע למקום שונה בתכלית. אצא מהמים לאדמה חדשה". ברג אכן יצא ממי הכנרת, התגייס לשירות קרבי ואחריו יצא לטיול הגדול של אחרי הצבא, שפתח 20 שנות מסעות מעצבים. פרסומו של הספר בנקודת זמן זו בחייו הוא גם רגע של סיכום תקופה, "אולי כתגובה פנימית לכך שהפכתי לאבא", הוא אומר ומכיר בכך שהמסעות ימשיכו אבל ישנו צורה ומשך. למעשה, בשנות הנדודים המסע שלו כבר השתנה: "זה מתחיל אינטנסיבי וצעיר ומקבל צורות אחרות עם ההתבגרות", הוא מסביר ומפרט: "כמשוחרר טרי נמלטתי מפה לכמה שנים הכי רחוק שאפשר; בדרום אמריקה החוויות היו בייחוד חושיות וארציות - נופים, סמים, נשים וקרבה לאדמה ולטקסיות; בהודו חוויתי חיבור לרוחניות, חיפוש עצמי ובנייה מחדש של האדם הדתי ואז החלו מסעות של אדם בוגר שמתעניין בהיסטוריה, תרבות ופוליטיקה, תיאולוגיה (דרום מזרח אסיה), אומנות וספרות (בלקן) ונסיעות של חיפוש שורשים (גרמניה ואוקראינה)". בין תיאורי המסעות משולבים הרהורים על משפחה, יחסים, כתיבה ובית. "זה נבע מרצון להגביר את הטמפרטורה של העולם הפנימי בספר בניסיון לחדור לדמות הנוסע ולהסביר את התסיסה הפנימית לצאת לפגוש עוד מקום. ניסיון להבין מה בחיי יצר את זה", מבאר ברג. 'בין יבשות' נכתב במהלך ארבע השנים האחרונות ומשלים בפרוזה את 'אור וזמן', ספר שירי מסע שנכתב בשנים חופפות (2021, הוצאת מקום לשירה). על פי ברג יש הקבלה מסוימת בין תחושת הזרות במסע ומעשה הכתיבה אותה הוא חש בייחוד בשעה שהוא כותב שיר. בשירה אתה שואף לחוויה של זרות בשפה, בתפיסת העולם, "פרוזה זה כמו לנסוע בבלקן שלושה חודשים מפולין ועד יוון ושירה זה ערב אחד במקדש ראהמה, עלייה לרגל בקשמיר או ערב שתייה עם משוררים במינסק - זו חוויה יותר מרוכזת וחזקה שמשנה את הקואורדינטות סביבך. בפרוזה יש יותר מבט-על מתמשך". ספר המסע שלך יוצא לאור בימים שבהם אנחנו פחות נוסעים לטייל בעולם ומכונסים בעצמנו ובבית - מה לדעתך הוא מציע לקורא דווקא עכשיו?"חשוב שהספרות תעשה עכשיו עבודה של בניית מובלעת בתוכנו שמשמרת ימים אחרים, נורמליות, דמות אחרת שלנו. כולנו נפגשנו עכשיו עם הדמות שלנו כאנשים שחוו טראומה, אימה, בלבול וזעם - רגשות טבעיים ומובנים ביחס למה שקרה לנו (וגם עם זה הספרות צריכה לעבוד), אבל לספרות יש יכולת להשאיר איזו מובלעת, רגע של הפוגה, להחזיר לנו דמות שקצת נבלעה, שהנוסע הוא הדוגמה הכי טובה לה. כי דמות הנוסע היא אדם סקרן, פתוח, שרוצה להתחכך בתרבויות אחרות, מקומות, פנים, דתות והוא ממש פתוח לעולם ומאמין שהוא יכול לעניין אותו ולשנות אותו. הלוואי שהספר יעזור למי שיקרא אותו לקיים את המובלעת הזו בתוכו ולשעה־שעתיים להיות אפילו באופן חלקי האדם הזה שעסוק ביופי של העולם. עכשיו זה נראה קשה אבל לאורך זמן נהיה חייבים לשקם את הדבר הזה בשביל עצמנו והסביבה שלנו. הספר הזה יכול לעשות את העבודה הזו, להיות זה ששומר על המובלעת". ספר קצת על המשמעות של ז'אנר ספרי המסע עבורך."אני מאוד אוהב ספרות מסע ומצטער שהתחום פחות פופולארי בספרות העברית. בספר מסע יש סקרנות, עניין לתעד את העולם כפי שהוא ויש בו עושר ופתיחות לשפע וגודל: מקומות ואנשים אחרים, צורות התנהגות, מוזיקה, אוכל ואקלים. השפע עבורי הוא החוויה הכי מתגמלת בספרות מסע ולכן היא כל כך אפקטיבית בשיקום האמון שלנו ביופי. הכוונה לא ליופי במובן אסתטי אלא לריבוי צורות, שפות, צלילים, טקסטים וטעמים". מי היית רוצה שיקרא את 'בין יבשות'?"כל מי שמסיים שירות צבאי וניצב בצומת של ללמוד או לטייל. אני חושב שזה חשוב לנסוע בייחוד לישראלים כי אנחנו אי מבודד. לא אי שמוקף במים, אלא במדינות שאנחנו לא יכולים לבקר בהן, ולצאת מהאי זה קריטי כדי לקבל פרופורציות. זה חשוב לקחת זמן וחופש רחוק מהאי, מותר להתרחק ממנו ולנוח ממנו והרגע להתחיל הוא כשאתה אדון לעצמך בגיל 20, מלא סקרנות, חזק וחסר פחד". *יונתן ברג פרסם ארבעה ספרי שירה, שני רומנים וממואר. זהו ספרו השמיני. זוכה פרס עמיחי, פרס לוי אשכול ומלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית.

בשיתוף רו"ח ועו"ד אחמד איאד מיסוי העובד השכיר הינו בעל תחולה רחבה מאוד ומשפיע על כ-4 מיליון שכירים. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה המגדיר את בסיס המס על הכנסת עבודה, קובע וכולל בתוכו: "השתכרות או רווח מעבודה, כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו, תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה, שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד, והכל בין שניתנו בכסף או בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו". מהוראות הסעיף הנ"ל, עולה תמונה של מיסוי כבד ורחב על הכנסותיו של העובד השכיר, כאשר לא רק הכנסתו חייבת במס אלא גם החזר ההוצאות שלו. כך לדוגמה, איש שיווק המשתמש ברכבו לצורכי עבודה ומקבל החזר הוצאות אחזקת רכב, יחויב במס בגין רכיב זה - על אף שמבחינה כלכלית לא מדובר בהכנסה אלא בהחזר הוצאות. מאז תיקון מס' 22 לפקודת מס הכנסה-התשל"ה-1975, אשר הרחיב את בסיס המס בקשר הכנסת עבודה, לא בוצעו תיקונים משמעותיים להתאמת החיוב במס בכל מה שקשור למיסוי הכנסת עבודה וליכולת המעביד לדרוש הוצאות לשימור והעצמת המשאב האנושי. עניין שיש לתת עליו את הדעת כיום, במיוחד לאור העובדה שלעובדים מדור ה-Y ומדור ה-Z יש דרישות מגוונות כלפי המעסיק בכל מה שקשור לתנאי ההעסקה והשכר. להבדיל מחלק מאנשי הדורות הקודמים, הם לא חיים כדי לעבוד אלא עובדים כדי לחיות. מדובר בדור שגדל בתקופה של פיתוחים טכנולוגיים, ומחפש מסלול מהיר להצלחה לצד איזון עבודה-בית. הדבר מחייב את המעסיק להתאים את סביבת העבודה ותנאיה לדרישותיו של הדור החדש בעולם התעסוקה. כך לדוגמה, ימי גיבוש, לפי המצב הקיים, יותרו ללא זקיפת שווי לעובדים בתנאים מאוד קשים. זאת על אף שבסביבת העבודה של היום, בארגונים המעסיקים מספר רב של עובדים במחלקות שונות ובאזורים שונים, ימי הגיבוש הם הכרחיים מאוד לעובד, ולא פחות מכך למעסיק. כמו כן, עם גידול והתרחבות המגזר השלישי, על ארגוני החברה האזרחית (להם תפקיד חשוב בקידום מטרות ציבוריות וחברתיות) מוטל מיסוי כבד על טובות הנאה לעובדים בדמות מס על הוצאות עודפות בשיעור של 90%. מכאן החשיבות בהקמת ועדה אשר תבחן את מיסוי הכנסות העובד השכיר ותקבע כללים חדשים שיתנו מענה למיסוי הכבד שאינו מותאם לשינויים בשוק העבודה. לבחון קיזוז הוצאות בגין עבודה מהבית משבר הקורונה הביא עימו שינוי משמעותי כאשר הואצה שיטת העבודה מהבית (עבודה מרחוק). שינוי זה תורם לחיסכון בעלויות המעביד וגורם להגדלת ההוצאות לעובד אשר עובד מביתו. נשאלת השאלה: האם העובד השכיר רשאי לקזז את ההוצאות הנ"ל מהכנסתו החייבת משכר עבודה. אלא שסוגיית הוצאות העובד המותרות בניכוי כנגד הכנסתו אינה ברורה כיום, וסוגי ההוצאות שהעובד יכול לנכות מצומצמות מאוד - בהן הוצאות דמי חבר באגודות מקצועיות (לשכת רואי החשבון, לשכת עורכי הדין), והוצאות בגין השתלמויות מקצועיות (כנסים, ימי עיון). לכן שינוי מהותי זה של עבודה מרחוק, מחייב את רשות המסים לבצע חשיבה נוספת לגבי מדיניותה בנוגע להתרת הוצאות לעובד השכיר והתקנת תקנה המפרטת סוגי טובות הנאה שאין לחייבן במס. בשורה התחתונה, אין ספק שהמיסוי הרחב והעמוק של הכנסות מעבודה מחייב התבוננות נוספת במדיניות מיסוי העובד השכיר. המיסוי יכול להוות כלי חשוב להגברת הצמיחה, ליציבות המשק, וכלי מרכזי בהקטנת אי השוויון, אם רק נשכיל לשמור על איזון בין הכנסות המדינה ממסים לבין גביית מס אמת הוגנת וצדק חברתי. *הכותב הוא רו"ח; עו"ד; חבר בסגל האקדמי במכללה האקדמית ספיר; עמית הוראה בפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. **פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

באחד בפברואר 1938 נולדה בעיר אוסייק שביוגוסלביה (היום קרואטיה) רוז'יצה אנגלמן, לימים שושה טליקס. כשהייתה סטודנטית לאומנות פגשה בעלם חמד ישראלי והם התאהבו, נישאו וב-1965 הגיעו לירושלים, שם נולדה בתם טלי. כעבור שלוש שנים התגרשו וטלי, בתה היחידה של טליקס, גדלה עימה ובצילה. בפברואר 2023 פצחה טלי נבו בפרויקט צילום שהיה בסיס למסע חיפוש אישי ותיקון רגשי לחוויות הילדות, לאימא הטוטאלית ולבית שהיה ולא היה ונולד בשמו Is There Anybody Home? נבו, שעסקה רוב שנותיה בתיירות, חלמה על צילום. לפני כשש שנים מצאה זמן לקורס קצר להבנת הכלי שנקרא מצלמה, וגילתה "שזו אהבה שהייתה חזקה ממני. בהתחלה לא היה ברור לי הז'אנר, הייתי בניסוי וטעייה עד שגיליתי שאנשים ורחוב הם הדבר". כשחפרה לעומק גילתה שהנושא כרוך באמה. "אחד הדברים שמשכו אותי הם הצוענים, אימא סיפרה לי בילדות המון סיפורי צוענים, ראינו סרטי צוענים וכיוון שהיא הייתה טיפוס, ציירת אבסטרקטית ואומנית טוטאלית, היא הביאה אותי לאהבת הצוענים". נבו מתארת את אמה כטיפוס עם לוק דרמטי, אישה יפה עם נוכחות שתמיד הייתה מתוכשטת ומטופחת. גם הבית שבו גדלה היה עמוס בצבע ובציורים, אך מאז גירושי הוריה, חשה שכל זה היה גדול עליה מלהכיל, מהאבסטרקטיות, דרך הריחות ועד סדרי העדיפויות. "כילדה חייתי בתוך העולם שלה ולא ידעתי להכיל אותו, אז ברחתי מכל מה שקשור לאומנות, לא רציתי לגעת בזה. היא רצתה אותי באומנות וככל שרצתה יותר, אני ברחתי יותר. זו הייתה בדידות עם סבל, עוני וקושי". לא היית בראש סדרי העדיפויות שלה?"נכון, קודם כל קונים צבעים ומציירים ועושים תערוכות ורק אחר כך החיים והיום-יום, האוכל והבית ומגדלים ילדה ולא תמיד נשאר כסף לאוכל". יחסים מורכבים?"כן. ובגלל זה פרויקט הצילום נוגע במקום מאוד רגיש. פיתחתי כלפיה כעס גדול על שלא הייתה אימא נורמלית, שהייתי צריכה לחיות את האומנות שלה במקום לחיות בבית נורמלי עם אוכל וחיבוק וגעגוע. האומנות הרתיעה אותי אבל אין ספק שבתוך תוכי זה היה קיים, רדום ומעוך". ואז זה התפרץ?"כן. אני חושבת שלקח לי זמן להבין תוך כדי תהליך שזה צילום אומנותי. הצוענים היו תוצר הלוואי, אבל חיפשתי את האנשים, הצבעוניות והאומנות בצילום, שהם המקורות שלה. הפרויקט הוא הפעם הראשונה שהבאתי אותה למרכז הכאב, לכך שהיא המקור לטוב ולרע". ההסבר שלה לשם שנתנה לפרויקט, מלווה בתיאור שלה כילדה וכיצד חשה שאף אחד לא היה בבית אף פעם. "במובן הנפשי והרגשי של ילדה, לא הייתה שם אימא ולכן השאלה is there anybody home? היום ברור לי שזו נקודת מבט של ילדה ושאימא שלי נתנה מה שיכלה. וגם הבנתי כמה היה לה חשוב שאגע באומנות ובזכותה אני נוגעת בה, אבל יש לי זיכרונות ילדות של כעס כי רציתי את הזכויות הבסיסיות שלי. לא היה לי בית כפי שרציתי וזה היה שבר. במקום בית שלם והגיוני קיבלתי משהו אחר. לקח לאימא שלי הרבה שנים להתמקם בבית קבוע, אז יש גם את הארעיות של בית, כי כל הזמן עברנו בתים. בחיים שלי הבית לא היה יציב, אם זה בגירושים בגיל שלוש, אם זה בחיים שהיא חיה כאומנית ובחיים בבתים שכורים בתזוזה כל הזמן. המושגים של 'בית' ו'אימא' יושבים אצלי בתוך חוסר יציבות, ובעבודה רציתי לסגור מעגל בתפיסה שלי של בית, אז אני כאילו סוגרת וסוגרת ומקבלת ומשלימה". נבו מודה שהיום היא מבינה שגם לאמה היה לא קל, ואחרי הגירושין היא נשארה לבד בלי משפחה בארץ ולא יכלה לחזור ליוגוסלביה. "זה שכבה על שכבה של שברי בתים, כי לא היה לה בית וגם לא היה לה טוב כאן. זה נשמע רומנטי שכילדה שמעתי קונצרטים והיינו בפתיחות של תערוכות ושיעורי בלט ומוזיאון ישראל, אבל בצורך היום-יומי הבית היה חסר". וכבוגרת יש לך בית יציב?"כן. הלכתי לצד השני. אני ממש צריכה את היציבות והקבוע, ואם מדברים איתי על ארעיות מבחינת בית, זה הופך לי את הבטן". הפתיחות של נבו מרגשת, בעיקר כשהיא מספרת על התפקיד שהועידה לאמה בפרויקט. הרעיון היה לצלם אותה בין בתים פיזיים ובין אסוציאציות למיני בתים: יפים, שבורים, פתוחים, סגורים. "זה התחיל כשחיפשתי בתים ישנים והרוסים כדי להעצים את המקום של ה'אין בית'. אחר כך לקחתי רק דלת, או בית ישן שהזכיר לה את הבית ביוגוסלביה. היא אוספת ספרים כל החיים ובכל הנושאים והשפות, אז חיפשתי ספרייה ואלטרנטיבותשמזכירות לה מקטעים מהחיים שלה ומהאסוציאציות שלי לבית. העבר שלה ושלי התחברו". מאז יצאו לדרך, צילמה טלי את אמה במבחר אתרים, כשהיא לבושה במיטב מחלצותיה והכי יפה שאפשר. "בשנים האחרונות היא דעכה לתוך הזקנה ובפרויקט ביקשתי ממנה להתלבש כאילו היא הולכת לתערוכה. היא לא זרקה כלום, אגרה ושמרה בגדים בני 30-40 שנה. רציתי להראות אותה יפה כמו פעם ולהראות לה שהיא עדיין יפה והיציאות ביחד היו מקסימות. היא התמסרה לגמרי ופרחה. היה תענוג לצלם אותה כמודל, ונהניתי לראות אותה יוצאת מהזקנה שנפלה עליה ומתלבשת ועונדת תכשיטים. בכל מפגש ביקשתי שתחשוב כבר על תלבושת ותכשיטים לצילומים הבאים וכך יצאנו יום בשבוע. היא צחקה ואמרה שמי שיראה אותה יוצאת מהבית עם שמלת קטיפה וכובע יחשוב שהיא השתגעה, ואפילו פעם אחת אמרה שאני יותר משוגעת ממנה והצחוק הזה היה משחרר. היה בו משהו יפה". זה עשה איתה חסד?"המסע הזה עשה לנו רגעים של חסד ביחד. זה לא שהכול נעלם פתאום והשתנה, היחסים אמביוולנטיים ועד היום אני נעה על הספקטרום שבין כעסים על מי ומה שהייתה להערכה לאומנות שלה, אבל יש השלמה וקבלה מאוד גדולים שקרו בתהליך. הכעסים שלי התפוגגו, היא צחקה כמו פעם והיה מדהים. החוויה של שתינו נפגשה בחלק התרפויטי של הצילום, והרגע התנקז לשלי ושלה. למרות הדחייה שלי מאומנות, פתאום היה חיבור של האומנות שלה ושלי וקיבלתי אותה כאומנית וגם את עצמי, שזה קיים בי ובלי ההתנגדות אליה. היה לי שיח עצמי על האומנות שבתוכי, ובתוך זה הדחייה התפוגגה". מה היא אומרת על זה?"היא מאוד נהנית, היא מתמסרת, מרגישה פתאום חשובה כמו שחקנית בפרונט. הדפסתי לה תמונה שתראה את עצמה יפה למרות שכבר קשה לה ללכת, שתראה שהיא עדיין מקסימה ואפילו הזקנה מיטיבה אתה. זה עשה לה טוב וראיתי שהיא אמרה לעצמה שהינה, בכל זאת יש בי את זה". היא גאה בך?"כן, היא גם אומרת. אחרי פתיחת התערוכה היא אמרה לי 'תראי איזה יופי, סתם כל השנים התעסקת בשטויות שנקראים בתי מלון'. מבחינתה זו המהות - אומנות או למות". עם פרוץ המלחמה, נבו הרגישה שהיד שלה קפאה ולא יכלה לגעת במצלמה. "רגשית לא יכולתי להיות יצירתית, לא היו בי כוחות נפש וזה הרגיש לי לא מוסרי". השבר של הבית קיבל משמעות אחרת?"נכון. אני חושבת שמה שהקפיא אותי נגע לאומנות נבואית. הרי לקחתי את המילה 'בית' ו'שבר' ופתאום שתי המילים קיבלו משמעות מפלצתית, שיצאה מכל פרופורציה, וזה הבהיל אותי. זה קיבל ממד אחר ולא יכולתי לגעת בזה ומצד שני זה הראה לי כמה בית הוא דבר מהותי וכמה שבר יכול להיות גדול. אלה שתי מילים חזקות וקשות כל כך שהתעסקתי איתן ביני לבין עצמי יותר מאשר יכולתי לבטא אותן החוצה, ובהקשר הנוכחי הן הפחידו אותי. הנרטיב שלהן כל כך מרכזי וגם המשמעות של הבית הלאומי, הבית האישי והפרטי, בית ליהודים והבית העולמי, להיות פליט בארץ; אם יש בית או אין בית, אנשים בורחים מהבית, נשרף להם הבית או שהם מתכנסים בבית. בית קיבל משמעות מטורפת. אני לא יודעת אם אצרור את זה בצילום בהמשך אבל אין ספק שזה משפיע.זה הופך את זה עבורי להרבה יותר עוצמתי ומשמעותי". לאחרונה היא מרגישה הפשרה ורצון להמשיך ומבחינתה החלק החסר בפאזל נמצא בירושלים, שבה נולדה וגדלה. "השאיפה היא לצלם בבניין שלנו ובסביבה ולחזור למקומות שהייתי קטנה, מקווה שיהיו לה הכוחות להגיע". וזהו?"לא, כל עוד היא תוכל אמשיך. אני כל הזמן מחפשת בתים יוצאי דופן, סוריאליסטים, עם אופי שונה. ויש לי בראש בתים ומקומות, כך שהדברים מתפתחים תוך כדי תנועה. החלום שלי לעשות תערוכה משותפת עם הצילומים שלי וציורי הענק שלה, להציג אותם זה לצד זה". לסיום היא מבקשת גם להודות לצלם אלדד רפאלי, שלדבריה יש לו יכולות להביא אדם להיכנס למקומות רגשיים נפשיים חזקים ובזכותו היא הביטה פנימה. "אפשר להיבהל מזה או להיכנס, אני בחרתי להיכנס".

בורשט רוסי עם קריצה אני לא יודעת אם זה אני (והעיסוק שלי) או שאלה הא.נשים, הרעבים באופן תמידי, אבל כל השיחות תמיד מגיעות לאוכל. ״הבורשט האמיתי הוא מרק רוסי ולא פולני״, קובעת הגברת מימיני ברי"ש מתגלגלת. ״אין בורשט בלי כרוב וסלק! אבל אפשר להוסיף כל מיני ירקות, לפי מה שיש״. היא מפליגה בסיפורים על המתכון של סבתה, ואז מוסיפה: ״בורשט אמיתי מכינים עם בשר. הכי טוב עם שפונדרה". לרוב מגישים בורשט עם שמנת חמוצה (הטריק הקבוע של מטבחי מזרח אירופה), אבל אתם מוזמנים לאמץ את הגישה שלנו ולהגיש את המרק לצד פרוסת שיפון קלויה עם ביצה עלומה, שמוסיפה למרקם של המרק. אגב, יש שומרי כשרות שמוסיפים מיונז למרק (לא אוהבת, רק אומרת). לידיעת הטבעונים: את הבורשט אפשר להכין גם ללא בשר כמובן, אז חשוב עוד יותר להתעכב על שלב הטיגון של הבצל (שבדרך כלל לא מופיע במתכון הרוסי המקורי) יחד עם הכרוב, כדי להעמיק את הטעמים. חומרים ל-6-8 מנות1/2 קילו שפונדרה (עם העצם)1/2 כרוב קטן פרוס גס2-3 כפות שמן1 בצל קצוץ לקוביות (בדרך כלל אין, אבל אנחנו מאמינים בבצל)4 סלקים קלופים וחתוכים לקוביות1 גבעולי סלרי קצוץ1 גזר, חתוך לקוביות (לא חובה, הסלק מוסיף מספיק מתיקות)2 תפוחי אדמה, קלופים וחתוכים לקוביותצרור קטן של פטרוזיליה ושמיר2 עלי דפנה3 גרגרי פלפל אנגלי2 כפות מיץ לימון סחוט טרי או חומץ תפוחים1 כף רסק עגבניות (לא חובה, אבל מוסיף צבע)מלח, סוכר ומעט פלפלמעט קימל (לא חובה אבל מוסיף מאוד) להגשהפרוסת לחם שיפון לכל סועד ביצה עלומה לכל סועד (אפשר ביצה רכה או קשה)עלי שמיר הכנה1. צולים את השפונדרה במחבת צלייה או בתנור כחצי שעה או עד להשחמה עמוקה.2. מחממים סיר גדול ובו שמן ומטגנים את הבצל. מוסיפים את הכרוב ומרככים אותו ולאחר מכן מוסיפים את יתר הירקות, השפונדרה הצלוי עם נוזלי הטיגון, תבלינים נותני טעם, עשבי תיבול ומים לכיסוי.3. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה, מכסים ומבשלים כשעה וחצי על אש קטנה. כאן האיטיות היא מקור כל הטעם. טועמים ומתקנים תיבול, המרק צריך להיות חמצמץ, אבל בצורה נעימה ומאוזנת.4. מגישים בצלחת רחבה ועמוקה עם לחם שיפון וביצה עלומה. אפשר להחליף בביצה רכה או ביצה קשה, יש כאלה שמוסיפים אותה מגוררת.*כמו כל מרק ותבשיל, למוחרת הוא אפילו טעים יותר.טיפ שלנו: חממו בכל פעם רק את הכמות הנדרשת והמרק יישמר לכם לכמה ימים טעימים, משביעים ובריאים. מרק קוטאיו (Kuai-tiao ruea) ובתרגום חופשי - מרק אטריות הסירה. בתאילנד אוכלים אותו לוהט גם בשיא הקיץ, בחום של 44 מעלות ו-100% לחות. המרק עז טעם, מעורר את כל חלל הפה. מלוח-מתוק-חריף-חמוץ ומאוד טעים! ארוחה שלמה, עם הרבה ירקות ואטריות אורז נפלאות ותחושה סיפוק אדירה. הבסיס הוא ציר צלול ומלא טעמים שאפשר להכין בכל מיני דרכים. אפשר להתחיל מטיגון או צלייה של המרכיבים ואפשר לוותר. הזמן הוא המשאב הכי חשוב כדי למצות את טעמי הבקר והתבלינים. חומרים לציר250 גרם חזה בקר או אסאדו חתוך קטן1 בצל ו/או כרישה1 גזרשורשים - סלרי, פטרוזיליה ולפת2-3 שיני שום (אפשר גם שום שחור)פיסת ג'ינג'ר ו/או גלנגל (לא חובה)1/2-1 צ'ילי1-2 פטריות סיניות מיובשות (לא חובה)קליפת קינמון1 כוכב אניס3-5 גרגרי כוסברה3-4 גרגרי פלפל לבן2 עלי קפיר ליים מיובשיםקומץ גבעולי למון גראס מיובשים3 כפות רוטב סויה ו/או 1 כף רוטב דגיםמטבע סוכר דקלים או 2-3 כפות סוכרתוספת ירקות למרק אפשר לבחור מהבאים: עלי כרוב סיני, זוקיני, ברוקולי, גזר, באק צ'וי, תרד או נבטים להגשהאטריות אורז רחבותבקר מפורק מבישול הציר או רצועות סינטה מוקפצותכוסברה או בזיליקום ובצל ירוק הכנה1. מכינים את הציר: אם רוצים, סוגרים את הנתח על מחבת או בתנור לפני הבישול. מביאים לרתיחה את נתחי הבקר עם ירקות השורש והתבלינים בסיר עם שלושה ליטרים מים. מכסים ומבשלים שעה וחצי. טועמים, מאזנים תיבול ומבשלים עוד שעה וחצי או עד שהבשר מתרכך ומתפרק. מסננים ומשתמשים להכנת מרק או שומרים במקרר או במקפיא.2. מכינים את אטריות האורז להגשה: משרים אטריות בכלי גדול עם הרבה מים במשך רבע שעה או עד שהן מתרככות ומסננים.3. לפני ההגשה מחממים את הציר. טועמים ומוסיפים עוד תיבול לפי החשק - סויה, קארי צהוב או רוטב דגים.4 . מגישים: יוצקים לקערת הגשה ציר לוהט ומוסיפים ירקות, נתחי בקר ואטריות אורז. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

ההפתעה בשבעה באוקטובר הייתה לא רק מהיכולת של האויב לכבוש ללא הפרעה את עוטף עזה, אלא בשל גילויי הרוע הבלתי נתפסים. איך ייתכן כי בני אנוש הם שביצעו מעשי זוועה כל כך מחרידים? מה יכול לחולל רוע כזה? "הם לא ראו בקורבנות שלהם בני אדם. ברגע שאתה לא רואה בקורבנות בני אדם, אלא יצורים שצריכים להיעלם מהעולם, כשחונכת ככה, כשאתה בעל יצר נקמה, כשאתה פגוע מאוד, כשאתה מאמין שאתה מקיים מצווה דתית, אז אתה מגיע למצב כזה", מציע פרופ' ענר גופ ברין, פסיכואנליטיקאי, פילוסוף ופסיכולוג קליני, המרצה בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. "הפסיכולוגיה לא אוהבת את המילה 'רוע' ומיעטה לחקור אותה. 'רוע' היא מילה ששייכת לאגדות ילדים, היא מסמלת משהו מקוטב, מפוצל וקיצוני. כשאומרים על אדם שהוא 'רע' אנחנו שוללים את האיכויות האנושיות שבו, ולכן אנחנו נעדיף לומר על מעשה שהוא רע ולא על אדם. ובכל זאת, אנחנו גם אומרים על אנשים שהם רעים". מה גורם לאנשים להיות רעים?"יש אנשים שהרוע טמון בהם, כמו פסיכופתים, שם הרוע הוא חלק מהמארג האישיותי, והוא יוצא כאיזו דרך חיים ודרך פעולה. המנגנון שמפעיל את החמלה והאמפתיה, את ההקשבה לסבל האנושי, לקוי אצל הפסיכופת, ולכן האיסורים החברתיים באים מהראש ולא מלווים ברגשות חמלה ואמפתיה. אלא שמחקרים מראים שכולנו בתנאים ובנסיבות מסוימים עלולים לעשות מעשים מחרידים שללא ספק עונים להגדרה של רוע. בשנות ה-70 הפסיכולוג פיליפ זימברדו ערך ניסוי מעניין [ניסוי הכלא של סטנפורד, רל"ס]. הוא אסף סטודנטים למחנה שבו חלקם הוגדרו כסוהרים וחלקם כאסירים. לאורך הניסוי המשטר במחנה התברר כקשוח מאוד. הסטודנטים שהתמנו לסוהרים גילו יחס סדיסטי כלפי האסירים, כולל אלימות פיזית והשפלות. זימברדו הסיק שרוע הוא עניין של נסיבות, של הזדהות עם התפקיד שבו אתה נמצא. אם התפקיד מחייב אותך להגן על מישהו או לראות במישהו אויב, זה יוציא ממך רוע, וזה אפילו יכול להביא להתעללות ולאלימות ללא הצדקה". איך אנחנו קובעים מתי מעשה מסוים הוא מעשה של רוע?"המילה 'רוע' היא מילה בעלת קונוטציה דתית, שנדמה שהייתה אמורה להיעלם. בנצרות וביהדות 'רע' הוא מי שעושה הרע בעיני אלוהים וחוטא. אלא שאנחנו, כאנשים מערביים וחילוניים, ממשיכים להשתמש בה. אנחנו ממשיכים להשתמש במילים ובמונחים כשאנחנו צריכים אותם, כשהם מוסיפים לנו איכות שאין למילים אחרות. ואכן, רוע מתאר איכות ספציפית של כשל מוסרי. אם אדם מכשיל עיוור בכוונה כדי ללעוג לו כשהוא נופל נגדיר כשל מוסרי זה כרוע. לעומת זאת, אם מישהו רוצח את המאהב של אשתו, תוצאה חמורה בהרבה מלשים מכשול לעיוור, נקרא לזה רצח, נפסול ונגנה את זה, אך לא נגדיר זאת כרוע. לכן אנחנו חייבים לחפש את הרוע לא בתוצאה של המעשה אלא באיכות מסוימת שיש ביחסים בין הקורבן והמְעַוֵּל". לשיטתו של פרופ' גוברין, צריכים להתקיים ארבעה קריטריונים כדי שכשל מוסרי ייחשב בעיני הצופה למעשה של רוע: א-סימטריה קיצונית בין מעוול לקורבן, כשלראשון כוח בלתי רגיל והשני חלש וחסר הגנה; התנאי השני: כשהצופה מייחס למעוול ידיעה וכוונה בנוגע לתלות ולפגיעות של הקורבן, אנו בטוחים שהמעוול רואה את הקורבן באותו אופן שבו אנו רואים את הקורבן, כחלש, פגיע וחסר אונים, ולמרות זאת הוא פוגע בו ולעתים אף נהנה מסבלו; התנאי השלישי הוא שאנחנו לא מצליחים להבין את המעוול ו"להיכנס לראש שלו", המעשה הפוגעני נראה לנו כחסר היגיון; התנאי האחרון קשור לעמדה של המעוול לאחר האירוע: אם המעוול לא הביע חרטה כנה אלא הצדיק את האירוע גם לאחר מעשה אנחנו חווים בפעם השנייה מכה לאנושיות שבנו. "לעומת זאת, אם רק ייקח אחריות או יזדעזע מהמעשים כפי שאנחנו הזדעזענו, אולי במובן מסוים זה יחזיר את הסדר המוסרי שלנו על כנו. ארבעת התנאים האלו קשורים לכל תפיסה של רוע, בין שזה מעשה 'קטן' יחסית של הכשלת עיוור או אם מדובר בשואה ורצח עם. לצד התנאים הללו חשוב להבין שרוע, כמו יופי, הוא בעיני המתבונן. כמו כל שיפוט מוסרי מדובר בשיפוט סובייקטיבי שמה שיקבע אותו הוא חינוך, ערכים ונאמנות לקבוצת ההשתייכות".

כבר עתה, טרם נראה תום המלחמה באופק, לכולם ברור שהשלכות המלחמה על בריאות הנפש משמעותיות. בין שיחות המסדרון והעיסוק בכך בתקשורת, אנו מוצפים במושגים שונים הקשורים בבריאות הנפש, כמו חוסן, טראומה וטיפול נפשי, שפעמים רבות מוצאים מהקשרם. "חוסן נפשי זה מונח שנשחק עד דק בעשורים האחרונים", טוען יותם דגן, פסיכולוג קליני מהמובילים בישראל בתחום הטראומה, חוסן נפשי וניהול משברים. דגן מכיר את תחום הטראומה מקרוב. הוא שירת בשייטת 13 כלוחם ומפקד, ולאחר מכן גם כפסיכולוג היחידה. הוא מייסד חברת Dugri, המפתחת טכנולוגיות לפיתוח וולנס (wellness), חוסן ומניעת פוסט טראומה, ומלווה ארגונים בניהול משברים ושימור תפקוד במצב חירום מתמשך. אז מה זה חוסן נפשי?"כולם מדברים על חוסן. אלא שאדם אחד מדבר על משהו אחד בעוד אדם אחר מתכוון למשהו שונה לחלוטין. בוא נעשה סדר: המונח חוסן מגדיר בראש ובראשונה את היכולת של ארגון או של אינדיבידואל לעמוד בלחץ משברי, להתאושש ממנו ואולי אף להתפתח ולצמוח מתוך המשבר. ב-7 באוקטובר כולנו חווינו טלטלה איומה, נכנסנו לתוך משבר שאנחנו עדיין בעיצומו. אנחנו חווים תחושות קשות, כמו אובדן, פחד וכאב. מעולם לא התמודדנו עם מציאות כזו. כשאני עובד עם אנשים שמתמודדים עם דחק, לחץ נפשי ומשברים שונים, ועם אתגרי החיים בכלל, הסיפור של חוסן קשור ליכולת לזהות ולעשות שימוש במשאבי התמודדות. במהלך המלחמה אנו רואים דוגמה מצוינת להישענות של אנשים על המשאבים שלהם, גם ללא טיפול והכוונה של פסיכולוגים. על פי מודל החוסן הרב-ממדי, שפותח על ידי פרופ' מולי להד וד״ר עפרה איילון ומהווה כיום סטנדרט זהב לחוסן אישי, יש דרכים רבות להתמודדות אישית. יש מי שעושה פעילות גופנית, מי שמתמסר לרגש ומזיל דמעה ויש כאלה שבכלל חושבים על המצב באופן שכלתני ולוגי, וזה מה שמרגיע אותם. משאבי התמודדות כוללים גם את מערכת הערכים והאמונות, כמו דת. וכמובן תמיכה חברתית. אנשים קרובים מהווים משאב תמך של ממש". מה לגבי החוסן הארגוני של הרשויות?"ניכר שבתחילת המלחמה משרדי הממשלה לא תפקדו. לקח הרבה מאוד זמן עד שחזרו לספק את השירותים הנדרשים לאזרח. בתוך הוואקום שנוצר ולנוכח תחושת דחיפות של ממש, אזרחי המדינה וארגוני החברה האזרחית לקחו על עצמם למלא את התפקיד של הרשויות, ופעלו לשימור רציפות תפקודית, לפתרון בעיות ולייזום פתרונות לבעיות סבוכות. זה מדהים אך זה לא יכול להחליף את המדינה, שחייבת לספק שירותים לאזרחיה באופןשיהלום את הצרכים בעת הזו. מלחמה אינה רק חזית אלא גם עורף, ובתוך כך חייבים לחזור ולשמר תפקוד. אני חושב שצה"ל ברמה הארגונית נותן דוגמה מצוינת לחוסן. צה״ל ספג מכה קשה מאוד, הדף את האויב חזרה לשטח הרצועה, התארגן - קם על הרגליים, והצליח לעבור תוך זמן קצר למצב של התקפה יעילה. כך צריך להיות גם ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה". איך מעריכים חוסן לאומי?"מדינת ישראל הוקמה מתוך רצף בלתי נתפס של טראומות. השואה, מלחמת העצמאות, משברים כלכליים ומלחמות, פיגועים ואינתיפאדות נחתו על ישראל, שמאז הקמתה מתקיימת בתוך משברים גדולים. אני שם בצד את האתגר האדיר שהיינו מצויים בו לפני המלחמה הנוכחית, ומזכיר שהיינו בתוך משבר פנימי חריף. מה שמאפשר את החיים לצד ובתוך משברים זה חוסן. יש מלחמות וטרור ולצד אלו יש התפתחות בכל מישורי החיים. אנחנו קמים בחזרה על הרגליים ונעים קדימה. בתחום הזה אנחנו מהמובילים בעולם. יצא לי לצאת עם משלחות סיוע למדינות אחרות להתמודד עם משברים ומצבי אסון. לצערנו אנו מובילים ומנוסים בתחום, ובתוך הכאב ולמול המכה שחטפנו, מותר לנ להתגאות באופן המדהים שהחברה שלנו מתמודדת, קמה על הרגליים ועוברת למצב של צמיחה. זה חלק מהאתוס שלנו, לא סתם לגוף שמוביל את שיקום העוטף קראו 'מנהלת תקומה'. אבל כדי להצליח לייצר תקומה, יש אלמנט חשוב, ממש קריטי, שנדרש בכל ארגון במשבר, וזה מנהיגות. לדוגמה, כשאני עובד עם חברות מסחריות שנקלעו למשבר, אני מאתגר אותם עם השאלה, 'לאן צומחים מכאן ומי אנחנו רוצים להיות?' זו שאלה של חזון, של זהות, לא של תוכנית עבודה. זו מהות הצמיחה ממשבר, וזוהי תמצית המנהיגות". מה עובר על אדם שחווה שבי?"לפני כל דבר אחר, אני שולח תפילה שכולם יחזרו הביתה בשלום, קודם כל בגוף, אבל גם בנפש, שבויים וחיילים. מהעדויות של אלו שחזרו מצטיירת תמונה קשה מאוד. המפתח להבנה של חוויית השבי מתחיל בהשפעה של השהייה הממושכת במציאות שבה אין לאדם שליטה על כמעט שום דבר בחייו. שבוי נמצא בשליטה מוחלטת של שוביו, וכל צורך בסיסי יסופק, ופעמים רבות לא יסופק, על ידם. חוסר הוודאות לגבי העתיד והוודאות המוחלטת של האיום על החיים ושלמות הגוף - הידיעה כי בכל רגע נתון יכול השובה, אדם חמוש הנמצא לפני או מאחורי הדלת, לסיים את חייו של השבוי, מקשים מאוד. וכמובן הציפייה והתקווה לשיבה הביתה והחזרה לחירות יכולים לתת תקווה אך גם לתדלק ייאוש. התמודדות במצב נפשי ובתודעה שכזו תקופה כלשהי, ובוודאי תקופה ממושכת כפי שחווים אלה שחוזרים משבי החמאס, יש לה השלכות קשות מאוד. הרי כל אדם יודע שהוא בן תמותה, אך אנו לא חושבים על זה בשגרת היום. תומס אוגדן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי, אמר פעם שאדם לא מסוגל באותה העת להיות מודע לכך שהוא בן תמותה ולשמור על שפיותו. זה לא יכול להתקיים בו־זמנית. זו דוגמה טובה לכך שהכחשה היא כלי חשוב מאוד. על כן עבור אנשים רבים, המפגש עם חוויה של מוות של אדם קרוב, ואפילו כמעט מוות של עצמך, מערער את ההגנות הפסיכולוגיות ופוטנציאלית - עלול לחולל פגיעה עמוקה בנפש. חוויית שבי מביאה את התהליך הזה אל הקצה. יש אנשים שחוזרים מהשבי ומצליחים לחזור לחייהם תוך זמן קצר ויש אנשים שצריכים שיקום ארוך מאוד. משבויי מלחמת יום הכיפורים אנו יודעים שלשבי יש השלכות קשות גם על תחלואה גופנית, שהיא כנראה תולדה של הסטרס הממושך. לחיות בתחושה שבכל רגע השובה יכול להרוג את השבוי, זה עומס נפשי אדיר. במקרה של החטופים הישראלים ב-7באוקטובר, המצוקה התחילה כבר בעצם המתקפה הברברית שפתחה את המלחמה, ההרוגים, הקהילות שנפגעו קשות והאובדן העצום". שלושה חיילים יוצאים לקרב, יש דרך לדעת מי מהם יחזור עם פוסט טראומה?"כמו ברוב הדברים ברפואה, אנחנו יודעים שיש אנשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח מצב של פוסט טראומה. אנשים שחוו אובדנים קודמים או שמתמודדים עם הפרעות נפשיות קודמות. אך אין לנו באמת דרך לנבא מראש. בבסיס השאלה הזו יש גם שאלות מוסריות כבדות משקל. אם נדע שחייל מצוי בסיכון גבוה לפתח פוסט טראומה, האם נכון בכלל לשלוח אותו לקרב? כיום צה"ל נוקט בגישה שמי שיש לו עבר של התמודדות עם בריאות הנפש, לא יתגייס לקרבי בגלל הסיכון לפתח או להחמיר הפרעות נפשיות, וכמובן כי הוא עלול לתפקד באופן לא מיטבי בלחימה. חלק משמעותי מאוד באימון של לוחם בצבא זה פיתוח התמודדות שגם מפחיתה את הסיכויים ללקות בפוסט טראומה, וכן מפתחת את היכולת לגייס תעצומות נפש הדרושות ללחימה גם כשהחייל כבר מותש, רעב וכשחבריו נפצעו או נהרגו. אבל חשוב להבין שתגובת דחק אקוטית, כפי שזה קרוי בעולם האזרחי, או 'תגובת קרב' - המונח הצבאי המקביל, שכיחים מאוד". כמה שכיחים?"ניקח למשל תרחיש של פיגוע עם מחבל מתאבד, כפי שחווינו במהלך האינתיפאדה השנייה. במרבית הפיגועים נהרגו בודדים, נפצעו עשרות, וישנו מספר תלת ספרתי של נפגעי חרדה, נפגעים שחוו מצב של כמעט מוות וחוו חוויית אובדן. זה מציף את היותנו בני תמותה. 80% מהאנשים שחווים איום כה משמעותי על הקיום שלהם יפתחו ASR) acute stress reaction), או בעברית - תגובת דחק אקוטית. 'תגובה' ולא 'הפרעה'. זוהי תגובה נורמטיבית למצב לא נורמלי בעליל. יש לזה קשת רחבה של תסמינים, כמו דריכות גבוהה, דופק מהיר, חרדה, כאב גופני, נטייה לחוות שוב ושוב את האירוע, רעד ועוד. החדשות הטובות הן שהרוב המוחלט יצלחו את השלב הזה. אלה שלא יחלימו יפתחו הפרעת דחק פוסט טראומתית או PTSD". איך נראה המענה לחיילים תוך כדי מלחמה?"שירתי 20 שנה בשייטת 13. תחילה כלוחם, לאחר מכן כמפקד, בשלב מסוים כאחראי על הכשרת הלוחמים ולבסוף חזרתי ליחידה כפסיכולוג. בחרתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית כדי לעבוד עם לוחמים שרוטים בנפשם או הלומי קרב. במעלה הדרך, הבנתי שגם אני בעצמי סובל מפוסט טראומה. המסע האישי שלי יצא לאור כספר, Time to Kill Time to Heal (הוצאת גפן). סיפור של יציאה לקרב, השיבה ממנו, המסע שלי לטפל בעצמי דרך הטיפול באחרים. שנים עסקתי בהכנת הלוחמים, בחיזוק חוסנם ויכולתם לתפקד במצבי קיצון, תוך הפעלת שיקול דעת ובעיקר - חתירה לניצחון בקרב. יחד עם המפקדים, ערכנו התערבויות ממוקדות במקרים של אובדן, כשלוחמים נפלו בקרב. גם צוותי שייטת 13 הוקפצו בשבת הארורה, הם לחמו בצורה מעוררת השראה במציאות הבלתי אפשרית של המתקפה הזו. היו כאלה שתיארו את התחושה כאילו הם נלחמים את מלחמת יום כיפור, אך בזירה של זוועות באבי יאר ואושוויץ. כשחזרו לבסיס בתום ימי הלחימה הראשונים, מפקדים התייעצו איתי מה לעשות עם הצוותים הלוחמים שחזרו מהקרב. 'צריך טיפול? הרי הם נחשפו לזוועות', אמרו. עניתי: ארוחה טובה ושילכו לישון. בבוקר, טבילה בים ושיחה עם מפקד השייטת, טיפול בנשקים וחידוש מלאי תחמושת. מוכנות גבוהה להמשך לחימה. הזמן להתערבויות ואולי לטיפול נפשי עוד יגיע, עדיין מוקדם, כעת צריך עוד להילחם". מה כן עושים תוך כדי לחימה?"אנו יודעים כיום שהתערבות מהירה מונעת פוסט טראומה. זה מה שעושים עם החיילים שנפגעו ופיתחו תגובת קרב. קציני בריאות הנפש פוגשים אותם מחוץ לרצועה. לא בכדי זה נעשה באזור הלחימה, היכן ששומעים את רעם התותחים. הרעיון הוא להחזיר את האנשים ללחימה, ובעיקר להחזיר אותם לצוות, למחלקה ולחברים, זה נותן כוח. יש ספר שנקרא 'מאפס למאה' (הוצאת ידיעות ספרים) שמתאר בצורה יפה את הקשר שנבנה בתוך צוות לוחמים ביחידה 669, וכיצד זה מסייע להם להתמודד עם המשברים והחילוצים שהם נקראים אליהם. בשייטת 13 וביחידות נוספות זה דומה מאוד. לשם אנחנו רוצים להחזיר אותם". הורים לחיילים שחוזרים מהמלחמה, למה הם צריכים לשים לב?"כל מי שנמצא באזור לחימה מושפע באופן כזה או אחר. רמבו, לוחם־על ללא רגשות יש רק בהוליווד. אנחנו בני אדם. אנחנו יכולים לצפות להשפעות חוויית הלחימה, שבאות לביטוי בתופעות כמו סגירות, מבע אטום בעיניים, חוסר תיאבון, הבזקי זיכרון (פלשבקים) בזמן ערות ובמהלך השינה (סיוטים) או חוסר יכולת לישון בלילה. לעיתים יש תחושות קשות, כמו למשל אשמה. 'למה אני חזרתי וחבר שלי לא?' צריך לתת את הכבוד הראוי לתחושות האשמה, גם כשהן לא בהכרח קשורות למציאות ולמה שבאמת קרה בשטח. כהורים, עלינו לנשום עמוק ולא ללחוץ ולנסות לדובב. בשלב זה, בוודאי שלא להפנות לטיפול. במרבית המקרים זוהי תגובה נורמטיבית למצב לא נורמלי של לחימה, סכנה וחשיפה למוות. לוקח זמן לחזור לחיים. רבים לא ירצו לדבר ולשתף, כי 'מי שלא היה שם לא יבין', זו התחושה שמלווה אותם. התאוששות יכולה לקחת שבועיים-שלושה, וזה בסדר. כשיחזרו לעצמם יכולה להתווסף שכבת בגרות, שמשקפת עומק וניסיון חיים וזה לא בהכרח דבר רע. אם התופעות שהוזכרו לא עוברות וזה מתארך משבועות לחודשים, זה צריך להדליק נורה אדומה. במקרה כזה יש לפנות לגורם מקצועי לטיפול. אחת לכמה זמן פונים אליי חברים מהשייטת, אומרים לי שמישהו נפגע וצריך טיפול, אבל לא מסכים ללכת. לא נכון להכריח אדם לקבל עזרה וסיוע נפשי. למרות שכיום יש מודעות גבוהה יותר לפוסט טראומה עדיין יש כאלה שנמנעים. מסתובבים ביננו גם כיום בוגרי מלחמת יום כיפור שמסרבים לגשת ולקבל טיפול. האמת היא שחבל על שנות הסבל שחווה הלוחם וסביבתו, ובמידה ויש פגיעה, לא לחכות".

6.11.2023שחר, שחרון, שחרוד, בוּבּי הילד שלי האהוב שלי, שלנו. נפל אתמול 5/11/2023 בעזה. ילד פרח, מתיקות אין קץ. חכם ונבון, עמוק כאוקיינוס, רוחני ורגיש. הלך לפני שהספיק לחיות באמת. כל כך הרבה תוכניות. כל כך הרבה שאיפות. כל כך הרבה אהבה שנגדעה לה כך פתאום. ילד אהוב שלי. שלנו. אני לא יודע איך אפשר להמשיך מכאן. 14.11.2023לכתוב על השיגרה? "שיגרה", כמו צליל דק של ריקנות, של ריק, של חשיכה, שמלווה אותך בכל רגע נתון, בכל שניה, בכל דקה, בכל שעה, בכל זמן. ולפעמים, הצליל הדק הזה, הופך לרעש שאי אפשר יותר לשאת, ואז, אני הולך הצידה, סוגר את דלת המשרד מאחוריי ומתמסר לכאב ולבכי, או צורח את נשמתי, כשאני לבד באוטו. וחוזר כשיכול, אסוף, מאופק, ל"שיגרה".ומתברר, ואולי זה כבר חלק מהפרק הבא של המדריך למנחם - הפרק של ה"שיגרה", שהנוכחות של אהובים סביבנו, שומרת עלי, עלינו, שהצליל יהיה רוב הזמן דק ולא יטביע אותנו. אהוב שלי 2.12.2023הלילה סוף סוף התחבקנו זה היה חיבוק כל כך מוחשי כל כך אמיתי נישקתי אותו הרגשתי אותו ממש! אחרי שהוא מת ונשארו רק הזיכרונות, ניסיתי להיזכר איך הוא היה מחבק, איפה היו הידיים, הראש והתקשיתי, כי זכרתי רק את החיבוק שלי, את התחושות של הידיים שלי על הגוף הגדול והחזק שלו. והלילה באופן מוזר שכזה הייתי מודע לידיים שלו, המחבקות חזרה בחוזקה, לראש הגדול והכל כך אהוב שלו שנצמד לכתפי, ומתמסר.אחרי שהתחבקנו עמוקות וארוכות ביקשתי ממנו עוד קצת, להישאר, להתחבק איתי, מה יש לו למהר, החלום יכול להמשך עוד קצת.כשהתעוררתישיתפתי את שירה, היא אמרה, נכון, צחקת קצת מתוך שינה.12:22 זו שעת הלידה שלו. היה לנו מנהג כזה לשלוח אחד לשני תמונות מסך עם השעה הזו כשהיינו נתקלים בה באקראי. 6.12.2023שתיים לפני ואחת אחרימסתכל על התמונה מהיום, מעכשיו. מי זה האיש הזה עם הזקן בן חודש, עם המבט חמור הסבר, אני בטוח שהרגשתי את שרירי החיוך זזים, אבל זה לא באמת נראה בתמונה.אז ככה אני נראה עכשיו, אחרי כל זה. עם שינויים דקים שרק מי שמכיר את ארז שלפני ידע להבחין, להבין.ואולי זה ברור לכל? הצער, היגון, חרוצים בפני? גלויים לכל?אני מרים כתפיים בהשלמה. אלה החיים והמוות שזור בתוכם. כל כך הייתי רוצה להיות בלי כל השינויים הדקים האלה, בלי הצער והיגון, בלי הכאב המפלח ללא הכנה מוקדמת וללא רמזים מקדימים לדמעות שיזלגו, שזולגות בכזאת קלות. הבקרים שמתחילים כאילו כרגיל, בלי הרבה תחושות ולאט לאט זה חוזר, הבכי שמתפרץ, מנקה, עד הפעם הבאה.בלי כל אלה שמשנים את פניי, את חיי. facebook.com/erez.cohenmivtach סמ"ר שחר כהן מבטח ז"לסמ״ר שחר כהן מבטח, מכרמיאל, לוחם שריון בגדוד 9 שבעוצבת 'עקבות הברזל' (401), נפל ב-5 בנובמבר בקרב בצפון רצועת עזה. בן 22 בנופלו.

16.11.2023אני קצת לא רוצה שהמלחמה תגמר. כלומר, ברור שאני רוצה שהמלחמה תגמר. ואני רוצה שכל החטופים והחטופות ישובו אתמול הביתה ושכל חיילינו וחיילותינו יחזרו בשלום ומהר (אני לא סגורה אם כבר מותר להגיד את זה אבל אני רוצה שהמלחמה תגמר גם עבור האזרחיותים העזתים).אבל וואו, איך זה מפחיד אותי שהחיים של כולםן יחוזלשו ורק אני ושאר השכולותים ייתקעו עם כל הצער הזה. בזעיר אנפין, זה קצת קורה כבר עכשיו. אנשים כבר חוזרים לחגוג ימי הולדת, לעמוד בפקקים.ביום שאחרי המלחמה, אני הולכת להפוך להיות עבורם תזכורת חיה לתקופה הזו שבה כולםן היו סהרוריים מכאב ומפחד. כשנתקלים בי בסופר. אולי כשקוראים פוסט.עבורי, אנשים במכולת או באוניברסיטה הולכים להיות תזכורת מהלכת לזה שפעם היה פעם ועכשיו הכל אחר.שאולי כן יש מסלול שהחיים יכולים לחזור אליו. פשוט לא בשבילי.הולך להיות עצוב לפגוש אנשים בסופר.לכל הצדדים המעורבים. 27.11.2023זה שאומרים לי כל הזמן להודות על הזכות שהייתה לי לאהבה גדולה כזו, זה בערך הדבר הכי מדכא שאני יכולה לחשוב עליו, חוץ מזה שעידו מת.באמת. וכשאומרים לי שלא לכולם יש את הדבר הזה, שמה שהיה לי הוא נדיר, אני משתוממת ומאבדת אוויר. אני קודם כל מבינה מזה שוב שאני לא יכולה לדעת שום דבר באמת על כל הזוגות הנשואים שמסביבי, או בעולם בכלל. מה זאת אומרת לחיות עם בן אדם שאת.ה לא אוהב.ת? יכול להיות שרובכם אומללים במערכות היחסים שלכם? זה מה שאני מבינה מהמשפט הזה. וזה לא נקלט אצלי, איך אפשר לחיות ככה. וקודם כל זה מטריד אותי מבחינת התקוות שלי לעתיד הרחוק ולאפשרות שלי לאהוב שוב אי פעם, ושנית זה מערער אצלי מלא הנחות יסוד שלא ידעתי שיש לי לגבי אהבה. לתומי חשבתי שכולם מתאהבים, ואז חיים ביחד, וזה די קשה, אבל יש מספיק דברים טובים כדי לבחור להישאר כל יום מחדש, ולבחור לעבוד ולשפר את זה בתקופות הפחות טובות והיות רטובות. ואם לא, אז נפרדים.אני מנסה לא להרגיש אשמה על זה שכל הזמן לכלכתי עליו והתלוננתי על הזוגיות שלי עם עידו בזמן שהוא חי, לכל מי שהיתה מוכנה לשמוע, בעיקר חברות ופסיכולוגית. אבל בסופו של דבר אהבנו מאד ורציתי לחיות איתו. לא כל הזמן, מן הסתם, היו תקופות פחותטובות, אבל הסטטיסטיקה והממוצע היו ממש ממש בעדו. וכל הזמן היה גרף שיפור ביחסים ונהניתי מהדרך.או שאולי פשוט עכשיו כשאני רק מתגעגעת, וחוץ מזה שהוא נהרג הוא לא יכול לעשות שום דבר שמעצבן אותי, זה נשמע כמו יותר ממה שזה היה? לא, נו, נוגה, זאת היתה אהבה גדולה (או שזה רק הסיפור שאת מספרת עכשיו? אני כבר כל כך לא יודעת שום דבר על כלום יותר, שאני מפקפקת בכל פרשנות שלי לעבר. אני רק יודעת כמה אני אוהבת ומתגעגעת אליו בהיעדרו).אבל איך זה יכול להיות שאהבה כפי שעולה מהכתיבה שלי היא דבר נדיר? זה כל כך עצוב אם זה נכון. הרי מלמדים אותנו שזו המטרה והמתנה העילאית, אז איך זה יכול להיות שהיא מוענקת רק לקומץ ברות וברי מזל? עידו היה אומר עכשיו שכנראה זה גנטי ואבולוציוני או משהו כזה. או שהוא לא היה אומר את זה. אני באמת כבר לא יודעת כלום. 28.11.2023אז ככה זה מרגיש להיות אישה שבורה (לא נולדתי שבורה, נעשיתי שבורה) אני הולכת ברחוב עם שתי שקיות גדולות וכבדות. מה שבאמת מקשה על ההליכה שלי זו המשקולת על הכתפיים. יש לי פיק ברכיים בכל הגוף. כולי פיק, וכולי ברכיים.וזה בלתי נסבל בעיני שלמי שרואה אותי הולכת אין מושג מה איבדתי. אבל כבר יצא לי לצאת מארון האלמנות בגלל הדיסוננס הזה בכל מני סיטואציות בהן זה היה לא רלוונטי ולא הכרחי ואני כבר יודעת שזה לא פותר כלום אלא דווקא עושה לי יותר רע, והופך את הסיטואציה לעוד יותר בלתי אפשרית. ועדיין בא לי לקרוע לעצמי את דש החולצה ולשפוך על עצמי עפר ולקונן עד לב שמים באמצע מרכז מסחרי שוהםכי אסור לחיים להמשיך בלי עידו 9.12.2023איך אתה חי בתוכי היום. וכמה זה בלתי נסבל כל הזמן לזכור כמה טוב היה איתך. אי אפשר לחיות ככה, אי אפשר לנשום. ולשכוח אותך זה בלתי נסבל באותה המידה רנ"ג עידו רוזנטל ז"לרנ"ג עידו רוזנטל, מבן שמן, לוחם בשלדג. נפל ב-7 באוקטובר. בן 45 בנופלו

27.11.2023חפציו של הילד שלי יצאו בשלום מעזה, נאספו משטחי הכינוס ומבסיס האם, נארזו לתוך ארבעה ארגזים כחולים של צבא הגנה לישראל ועשו את דרכם אל הסלון שלי, נושאים את שמו של החלל. החלל שנפער. כל פריט עטוף בקפידה בניילון נפרד, והכל מסודר יפה כאילו עומד למסדר. מסדר המפקד שלא שב. כשפתחתי את השקית עם מדי ה-ב' הלא מכובסים, ריח טנקים חריף ומוכר היכה בי. בימים כתיקונם הייתי מעווה את הפרצוף, מרחיקה את המדים ממני ודוחפת אותם מיד למכונת הכביסה. אבל אלה ימים שבורים שאין להם תקנה, ובמקום להרחיק, הצמדתי לאף ולקחתי נשימה עמוקה וארוכה. איתי, איתיתוי שלי, איך זה ששלחת את הכביסה המלוכלכת בלעדיך?! ופתאום נבהלתי, רק שלא יתנדף לי הריח! דחפתי את המדים בחזרה לשקית ואטמתי.והנה החוגר, שבכלל אמור היה להיות גזור עכשיו, והדיסקית החצויה שלא משאירה מקום לספק, זה אתה שנפלת. מחברת עליה מודפס הכיתוב: חטיבה 401 מחברת מפקד, ואתה הוספת בכתב יד "וטייס לעתיד". שברי החלום המנופץ שלך.ואז אני מגלה את שעון היד שלך וקוראת בפליאה מה זה, הוא מראה את השעה של עכשיו? ומיקה אומרת ברור אמא, למה שלא יראה, ואני לא מבינה, הוא לא עצר? איך זה שהוא לא עצר??? ותיכף חלפו שלושים יום. 30.11.2023תמיד הרגשתי מאוד בטוחה ונינוחה באימהות שלי. איכשהו הדרך ההורית היתה ברורה לי מהרגע הראשון, כמעט ולא היו לי ספקות לגבי חינוך הילדים. זה לא שלא עשיתי טעויות, בוודאי שעשיתי, אבל רוב הזמן ידעתי, הרגשתי, היו לי אינטואיציות טובות איך לפעול גם במצבים שלא היו מוכרים לי, וידעתי לתקן גם אם קילקלתי.ועכשיו כואב מאוד לבת שלי. היא איבדה את האח היחיד שלה. היא אהבה אותו מאוד והוא אהב אותה מאוד, ולמרות שהוא בן והיא בת ויש ביניהם שלוש שנים, היה ביניהם קשר מיוחד וקרוב.כשכואב לבת שלי, כל מה שאני רוצה זה להיות שם בשבילה, להקשיב, לתמוך, להכיל, לתת כיוון ודרך. ככה עשיתי תמיד וככה אני רוצה לעשות גם עכשיו. אבל עכשיו כואב גם לי. לא רק עליה שאיבדה את אחיה, אלא גם עליי שאיבדתי את בני. והמכל צר מלהכיל את כל הכאב העצום הזה, ואיך אהיה בשבילה כשבקושי אני מצליחה להיות בשביל עצמי? 9.12.2023זיכרון.אני מנסה להרכיב את הוויתו בזכרוני, להיזכר בתחושות שחשתי בנוכחותו, נגיד כשאכלנו יחד ארוחת ערב משפחתית, או כשישב על הספה והניח עליי את ראשו, כשסיפר לי דברים בהתלהבות, או כששיתף מצפונות ליבו. וגם איך הרגשתי כשפשוט היה נוכח בבית, גם אם מעבר לדלת הסגורה של חדרו, ומה היתה תחושת נוכחותו בחיי, גם כשהיה בצבא ולא ראיתי אותו, אבל ידעתי שהוא חי.עכשיו יש את העדרו. והעדרו מורגש בעיקר בדברים שאנחנו מנסים לזכור ממנו. איך נשמע צחוקו, ומה היתה דעתו, ותיפוף רגליו בהליכתו, וקולות הלעיסה שלו, וקול צעקתו וקול לחישתו, ופרצופו הכועס, ודמעותיו, ועיניו המבריקות מהתרגשות, והבעות פניו הנלהבות, והאופן שבו הניף את ידיו, והדרך שבה ישב והדרך שבה עמד, וכיצד אחז בעט וכתב, ואיך החזיק את הטלפון, ובאיזה אצבעות הקיש הודעות, ואיך היו מונחות ידיו על ההגה כשנהג, ואיך ירד במדרגות, ואיך טיפס בהן, וכיצד הרים כוסית לחיים, ואיך החזיק את ספל הקפה, וכיצד היה מלקק גלידה ואיך ניקה את שפתיו בסיום הארוחה, וכמה קטן חתך את הסלט ואיך הפך חביתה.כל אלה הולכים ומתקהים בזכרוני, ובמקומם מתקבע איתי של התמונות, הסרטונים, שברי ההודעות המוקלטות, פיסות מתועדות ולא תמונה שלמה של היותו. דמות-איתי מלאה חורים וחוסרים, ולצידה הולכת ונבנית נוכחות אחרת, שאינה בחומר, כי אם ברוח, והיא קשה יותר לתפישה, חסרות מילים לתיאור, אין לה שם וצורה. נוכחותו החדשה מרחפת סביבי, צומחת בתוכי, מופיעה וחמקמקה. אני לא מצליחה לאחוז בה וכמו עשב שוטה מתחיל לצמוח בי הפחד מפני השיכחה. facebook.com/liat.sadesaadon סמ"ר איתי סעדון ז"לסמ"ר איתי סעדון, מהר חלוץ, מפקד טנק בגדוד 52 שבעוצבת 'עקבות הברזל' (401), נפל ב-2 בנובמבר, בקרב בצפון רצועת עזה. בן 21 בנופלו.

"המקרא נפתח ומסתיים בפדיון שבויים, נפתח בסיפור אברהם שמתערב במלחמת 'ארבעת המלכים נגד החמישה' כדי לשחרר את לוט, בן אחיו, ומסתיים בסיפור נחמיה בימי בית שני, ששחרר יהודים שנשבו על ידי הבבלים בכסף. פדיון שבויים במלחמה לעומת פדיון שבויים בכסף הן שתי האלטרנטיבות שביניהן מתוח הסיפור המקראי". סוגיית פדיון השבויים מלווה את היהדות מראשיתה, מסביר פרופ' ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיהיהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים. "כעם קטן בין אימפריות, בין מזרח ומערב, בין מצרים למסופוטמיה, תמיד היו לנו שבויים, למעשה, אפשר לומר שאין תקופה בהיסטוריה היהודית שאין בה עיסוק בשבויים, ומכאן שיש הרבה מאוד עיסוק בפדיון שבויים גם במסורת היהודית". לשיטתו, העיסוק בפדיון שבויים לא נבע רק משום שזו הייתה סוגיה שהיה צריך להתייחס אליה, אלא שזה הפך לנושא מרכזי באתוס היהודי, "נייר לקמוס במסורת של גבולות הסולידריות", כפי שמתאר זאת פרופ' רוזן-צבי. "בעולם הרומי, שבו מתפתחת לראשונה ההלכה, אותו עולם של חז"ל שחיו תחת רומא, אין פדיון שבויים. בעולם הרומי אדם שנשבה מעיד על חולשתו, כי היה עליו בעצם להילחם עד מוות, ולכן השבוי יוצא מכלל האחריות של המדינה. למעשה בחוק הרומי, מי ששבוי מאבד את כל זכויותיו, אשתו כבר לא אשתו, ילדיו הם לא ילדיו ורכושו איננו רכושו. הוא פוסק מלהיות אזרח ואין לו כל זכויות", מספר פרופ' רוז ן־צבי ומכאן טוען - ההלכה התעצבה כמעין אלטרנטיבה או התנגדות, שאומרת - לא! הקהילה לא מפסיקה לתפקד ברגע שיש שבי אלא להפך. "באיזשהו מובן, הסולידריות והאחריות הקהילתית עומדות בשעה זו למבחן". אלא שבהתחלה קבעה המשנה שדווקא - לא בכל מחיר, "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" (גיטין ד' ו'). "הסיבה לקביעה הזו מהמאה השנייה לספירה כנראה קשורה לכך שהיה מקרה שבו פדו אדם בכל מחיר והמשנה הרגישה צורך להגביל. אבל מה שחשוב יותר, ולמעשה החלק הכי מעניין בסיפור הזה, הוא תולדות ההלכה, תולדות המאמצים של הפוסקים להתגבר על המשנה הזאת, לאפס אותה ולבטל אותה בלי להגיד שהם מבטלים אותה, להגיד - אנחנו כן פודים בכל מחיר. וזה נעשה באמצעות מיני תירוצים, כבר בעלי התוספות באשכנז במאה ה-12 אומרים כי בזמן מלחמה, המגבלה לא חלה, והרי תמיד אנחנו בזמן מלחמה. ועוד נאמר שאם מדובר בדיני נפשות, אם השבויים בסכנת חיים, גם אז המגבלה לא חלה, והרי השבויים תמיד נמצאים בסכנת חיים. כלומר בסופו של דבר רוב הפוסקים קובעים שמגבלת המשנה לא חלה". העיסוק בפדיון שבויים בהיסטוריה היהודית לא מסתיים רק בדיון ההלכתי, אלא גם בפרקטיקה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נמצאה בבית כנסת בן עזרא בקהיר 'גניזת קהיר', טקסטים רבים הכתובים באותיות עבריות ובערבית יהודית, מכתבי חולין שהעניקו תמונה חסרת תקדים על מציאות יהודי המזרח בימי הביניים. ובאותה גניזה נמצא עיסוק אינטנסיבי בפדיון שבויים. "הטקסטים האלו נמצאו דווקא שם משום שרבים מהשבויים היו מגיעים לנמל באלכסנדריה, חלקם שבויי מלחמה ממלחמות שונות בין הנוצרים למוסלמים, חלקם אפילו על ידי שודדי ים. כששוביהם מגיעים איתם לנמל באלכסנדריה הם פונים לקהילה היהודית ואומרים להם - יש לכם שבועיים להעביר לנו כופר, אם לא נמכור אותם בשוק עבדים. בין הטקסטים בגניזת קהיר נמצאו מכתביםשבהם פרנסי הקהילה פועלים לגיוס כספים, הולכים ומתרוצצים כדי לאסוף את הכופר. מדובר בשבויים שמגיעים ממרחק של מאות קילומטרים מאירופה, אנשי הקהילה לא מכירים אותם, הם לא דוברים את אותה שפה, אך הם יצרו רשת בין קהילתית לגיוס כספים כדי לשחרר אותם. הקהילות האלו מתפקדות כמו מדינה בלי מדינה, כדי שאפשר יהיה לשחרר את השבויים. אפילו הרמב"ם הגדול, שפוסק במשנה תורה שאין מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים, לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. בגניזה נמצא מכתב של הרמב"ם הצעיר, מייד לאחר שהוא מגיע לקהיר, שמספר - אנו מסתובבים יומם וליל כדי לגייס כספים לפדיון שבויים". ומה אם מדובר במחיר שאינו ממון?מה היו אומרים הפוסקים על מחיר של חילופי אסירים עם דם על הידיים? "הפוסקים אכן תרגמו את ההלכות האלו למציאות של ימינו. כשמגיעים למדינת ישראל, הפוסקים לוקחים את הסיפור ומארגנים אותו כך שיתאים גם לחילופי שבויים ושחרור אסירים ומחבלים. כך ב-1976, כשמטוס אייר פרנס נחטף ולפני שמבצע אנטבה יצא לפועל, התקיים משא ומתן על שחרור אסירים. הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי לישראל, התייחס בדיוק לזה ואמר - אנחנו לא מקבלים את המגבלה של המשנה, אם הפוסקים אומרים שאין מגבלה של פדיון שבויים אז אפשר לפדות שבויים בכל מחיר. ואת התשובה הזו הוא כלל גם בשו"ת שלו, מה שהפך לאסמכתא ההלכתית שלו. הבן שלו, הרב דוד יוסף, שהוא הרב הראשי הספרדי כיום, שב וציטט את התשובה הזו באוזני משפחות החטופים, ואמר - זו דעת אבי וזו דעתי - את שבויינו יש לפדות יותר מכדי דמיהם - בכל מחיר". ובכל זאת, אנחנו לא חיים במדינת הלכה, מה לנו ולאותה הלכה?"נכון, אנחנו לא חיים במדינת הלכה, אבל יש כאן מקרה יוצא דופן שבו המסורת באופן עקבי מבטאת רגישות אנושית שאנחנו צריכים ללמוד ממנה, ואני חושב שזו מורשת שכדאי לקחת ולאמץ. הרי למה הקהילה היהודית לאורך השנים התעסקה בזה כל כך הרבה? כי זה היה המבחן שלה, האם הסולידריות שלנו עומדת גם בשעה הקשה ביותר? ולכן אני אומר - גם היום, אנחנו צריכים ללמוד מהרגישות יוצאת הדופן והלא מובנת מאליה שהתפתחה במסורת שלנו ולא במקומות אחרים, צריך להכיר אותה, צריך לשים לב אליה. זה סוג של רגישות שאני לא כל כך רואה שהיא קיימת עכשיו. התחושה שלי היא שקובעי המדיניות ויתרו עליהם, ולכן זה באמת דחוף, וחשוב להציף את זה עוד ועוד. המדינה שלנו נכשלה בלהגן על החטופים שלנו, יש לה חוב כלפיהם. זו הסולידריות, זה האל"ףבי"ת של הידיעה שאני לא לבד. חשוב להבין מה המשמעות של חלילה לא לשחרר את החטופים, זה אומר שהחוזה הבסיסי ביותר שבין האזרח למדינה - מופר. ההשלכות לכך הן מרחיקות לכת מבחינת הדבק החברתי, כי בלי דבק חברתי - אין לנו כלום".

אם יש דבר אחד שברור היה לכולנו, לפחות בשבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, הוא שמה שהיה לא יהיה. ההפגנות נגד המהפכה המשפטית פסקו, דגלי ישראל הוסבו שוב מסמל המחאה לסמל הלאומי וסוף כל סוף היה ברור לנו - שרק יחד ננצח. אלא שבעוד אצלנו בארץ אירועי ה-7 באוקטובר הביאו לליכוד, בשאר העולם קרה משהו אחר לגמרי. "כל מה שאנחנו יודעים במדע, במדעים קוגניטיביים ובפסיכולוגיה, כל מה שאנחנו יודעים על קיטוב ומיס-אינפורמציה ועל הטיית האישוש, קורה עכשיו בעולם בהיפר", מסבירה פרופ' טלי שרוט, פרופסור למדעי המוח הקוגניטיביים במחלקה לפסיכולוגיה ב-University College London) UCL), מנהלת מעבדת 'המוח האפקטיבי'. "אפילו כחוקרת שמכירה את התופעות האלה, אני מופתעת מכמה שזה חזק, מאיך שאנשים יכולים להגיד - אני לא מאמין, אני בכלל לא מאמין שזה קרה. ומה שמעניין הוא שבשני הצדדים מדובר באנשים נורמליים, אנשים בעלי השכלה, אינטליגנטים, לא אנשים מהקצוות. אנחנו רגילים מהעבר שאנשים שמחזיקים באמונות קיצוניות, כמו למשל שהעולם שטוח, הם אנשים מהשוליים, אבל כאן זה קורה במיינסטרים, אתה רואה אנשים שאומרים - אני לא מאמין שב-7 אוקטובר היה אונס, למרות שכל העובדות קיימות. ואני בטוחה שזה קיים גם בצד השני, הרבה פעמים כשמספרים לי על דברים שאנחנו לכאורה עושים לצד השני, אני אומרת - אני לא יודעת אם זה נכון, אני לא יודעת אם להאמין לזה. אפשר להבין למה אנשים לא מאמינים, כי יש הרבה מאוד מיס-אינפורמציה ופייק ניוז, וקשה לקבוע מה אמת ומה לא. אבל כדי לפתור את הבעיה הזו, להחליט מה נכון או לא, אנחנו מאמינים למה שמתאים יותר לדברים שהיינו רוצים שיהיו נכונים, למה שמתאים יותר לאידיאולוגיה שלנו ולשייכות שלנו". מה בנרטיב של הפלסטינאים תפס דווקא את הצעירים באוניברסיטאות בארצות הברית?"ראשית, יכול להיות שזה קרה כי כבר מספר שנים באוניברסיטאות ובדור הזה קיים הצורך להגן על החלש והשונה, ויחסית קל לצייר את ישראל כ'חזקים' ו'שולטים' ואת הפלסטינאים לצייר כ'חלשים', אלו שאין להם, באותו אופן שהם יהיו בצד של השחורים או בצד של הנשים. יש בזה מן האמת, ביחס לישראל, הפלסטינאים מוחלשים, יש להם פחות ממון. וכשמסתכלים על הסוגייה הישראלית־פלסטינאית ממבט גבוה, בלי להכיר בפרטים, קל לעשות את החלוקה הזו. סיבה נוספת יכולה להיות שיש משהו ממתן בלא לחשוב שיש טרור, כי אם יש טרור, הוא יכול לבוא לנגדך. זה די מפחיד לחשוב שיש טרוריסטים שיכולים להגיע אליך ולעשות דברים נוראיים בתוך הבית שלך. קל יותר לא להאמין שהדבר הזה קיים. בנוסף לאלו, אם יש סיבה שאנשים משייכים את עצמם לצד מסוים הוא הצורך להיות חלק מקבוצה, להיות מאוחדים עם אנשים מסוימים ומטרה מסוימת. כשקורה משהו כזה שתופס אנשים ונותן להם סיבה להתאחד ולהרגיש שהם חלק מקבוצה ומטרה, זה מאיץ את הדעות שלהם. האמונות שלנו לאו דווקא קשורות למה שנכון או לא נכון אלא למה האמונה הזו נותנת לי. האם היא מספקת לי יתרונות חברתיים? זה לא משהו שנעשה באופן מודע, ועדיין כל אחד מאיתנו עושה את זה, נוטה לאמונות שמשייכות אותנו לקבוצות מסוימות, שנותנות לנו יתרונות בחברה שבה אנחנו נמצאים". ומה לגבי העובדות? אין להן משמעות?"התיאוריה שלנו היא שהאמונה שאנחנו בוחרים בה היא זו שתביא לנו הכי הרבה תועלת. לפעמים התועלת שלנו מהאמונה הזו יכולה להיות קשורה להאם היא נכונה או לא. אם האמונה שלי היא ששוק המניות יעלה, ואני אשים כסף בשוק המניות, אם האמונה שלי נכונה זכיתי, כי הרווחתי כסף. אבל הרבה פעמים האמונה יכולה לתת לי תוצאה חיובית בלי קשר להאם היא נכונה או לא. כך למשל יש מדינות שבהן אם אני מאמינה באלוהים, הסיכוי שאתקבל לעבודה הוא גבוה, כי אנשים באותה מדינה דתיים מאוד. במקומות האלה האמונה שלי באלוהים תביא לי תועלת בלי קשר להאם היא נכונה או לא. כלומר לפי התיאוריה הזו, אנשים מאמצים אמונות שיגרמו להם להכי הרבה תוצאות חיוביות והכי מעט שליליות, ולפעמים זה קשור לדיוק של העובדות ולפעמים לא, ובכל מקרה זה תמיד משהו שקורה באופן לא מודע. אגב, התוצאה של האמונה יכולה להיות שונה במקום אחד לעומת מקום אחר, ולכן כשאנשים עוברים ממקום למקום, הסיכוי שישנו את האמונה שלהם הוא גבוה". אופטימיים לגבי עצמנו בהרצאתה ל'טד' לפני מספר שנים בנושא 'הטיית האופטימיות', אשליה קוגניטיבית שאותה חקרה פרופ' שרוט ועליה כתבה את ספרה הראשון, סיפרה על מכתב שקיבלה מכבאי מקליפורניה, שבו נכתב כי בחקירות מקרי מוות בקרב כבאים, לעיתים קרובות נמצא המשפט "לא חשבנו שהשריפה תגרום לנזקים כאלו, אפילו כשכל המידע הזמין היה בנמצא כדי לקבל החלטה נכונה". גם בכירי המודיעין הישראלי ומי שאמון על ביטחוננו הניח עד ה-6 באוקטובר שהחמאס מורתע, למרות כל העובדות שהיו בשטח. לדברי פרופ' שרוט, נדמה שהאנושות נוטה לחזור שוב ושוב לבצע טעויות הרות גורל מסוג זה. "זה משהו שקרה הרבה מאוד פעמים בהיסטוריה, פעמים שבהם מנהיגים החזיקו בנתונים אבל היה להם ביטחון עודף ואופטימיות עודפת והם החליטו להתעלם. אנחנו מכירים את הדוגמה לכך מיום כיפור, אבל זה קרה גם בשאר העולם וגם בתחומים אחרים. זה גם מה שקרה בין היתר בקריסת שוק ההון ב-2008, כי היו מספיק תמרורים והעובדות היו שם, אבל אנשים היו עם ביטחון עודף, אופטימיות עודפת, גם אלו שקנו בתים, גם בכירים בהנהגה, בחברות ובבנק. מה שגרם לקריסה של 2008 ומה שקרה בהרבה מאוד הליכים אחרים בפיננסים ובממשלות, וגם מה שקרה לפני ה-7 באוקטובר, לדעתי, קשורה בהטיית האופטימיות". מהי הטיית האופטימיות?"זו הנטייה שלנו להאמין שהסיכוי שיקרו לנו דברים חיוביים גבוה למול הנתונים שמולנו, והסיכוי שיקרו לנו דברים שליליים נמוך ביחס לאותם נתונים. בתחילת הקורונה ביקשנו מאנשים להשיב לשאלון שבו ידרגו את הסיכוי שלהם לחלות במחלה. גילינו שאנשים מאמינים שהקורונה זה דבר רע, אבל הסיכוי שלהם לחלות נמוך יותר מהסיכון של אחרים מאותו גיל או מגדר. זו גם הסיבה שבגללה אנחנו נחשוב שהסיכוי שלנו להתגרש נמוך מהממוצע באוכלוסייה, או הסיכוי שנקבל את הקידום גבוה יותר מרוב האנשים והסיכוי שהילדים שלנו יהיו גאונים, טוב יותר מהנתונים שמולנו. הטיית האופטימיות נכונה לדברים שקשורים אלינו, אבל יכולה להיות לנו הרבה מאוד פסימיות באשר למנהיגים שלנו או לתהליכים שמתרחשים בעולם. זה מה שנקרא Privat Optimism & Public Despair. הסיבה לכך קשורה לשליטה שאנחנו מאמינים שיש לנו על עצמנו, אנחנו חושבים שאם ננהג נכון הדברים יהיו בסדר, אבל אנחנו לא מרגישים שיש לנו שליטה בקשר למה שהממשלה עושה או לשינויי האקלים, ולכן אנחנו לא אופטימיים באשר לדברים האלו". תחושת השליטה נותנת לנו אופטימיות?"לא רק, סיבה נוספת היא שיש לנו נטייה לקבל אינפורמציה שמפתיעה אותנו בצורה חיובית ולקודד אותה טוב יותר במוח שלנו מאינפורמציה שמפתיעה אותנו בצורה שלילית. אם למשל את מאמינה שהכתבה הזו תגיע ל-100 אלף קוראים, ואני אספר לך שלפי הנתונים שיש מולי, כנראה שרק 50 אלף איש יקראו את הכתבה, את תגידי 'טוב, היא לא יודעת על מה היא מדברת. מינימום יהיו 95 אלף קוראים'. אבל אם אני אגיד לך 'לפי הנתונים שיש מולי, 200 אלף איש יקראו את הכתבה', את תגידי לי - 'אוקי, 200 אלף נשמע לי נכון'. כלומר הסיכוי שתשני את הדעה שלך כשהאינפורמציה היא חיובית יותר הוא גבוה יותר. כמובן שיש הבדלים בין אנשים, והטיית האופטימיות נמצאת על סקלה, בקצה אחד אנשים עם הטיה פסימית ובקצה השני אנשים עם הטיה אופטימית מאוד, ובכל זאת ראינו של-80% מהאוכלוסייה יש הטיה אופטימית, לרוב הטיה אופטימית קטנה אבל משמעותית, שאפשר לראות אותה". האם בהכרח אלה שרואים את חצי הכוס הריקה הם פחות אופטימיים? או שהם רציונליים?"מתוך ה-20% הנותרים שאין להם הטיה אופטימית, לכמחצית מהם אין הטיה בכלל. זה לא אומר שהם יותר רציונליים, זה לא מצביע על כך שהתחזיות שלהם נכונות או שהם יותר מדויקים, אלא שלפעמים הן אופטימיות מאוד ולפעמים פסימיות מאוד. ל-10% הנותרים ההטיה היא פסימית, כלומר הם נוטים לקדד טוב יותר אינפורמציה שמופיעה באופן שלילי לעומת זו שמופיע באופן חיובי. הם מאמינים שהסיכוי שלהם להידבק בקורונה או לחלות בסרטן או להתגרש גבוה יותר לעומת זה שמופיע בנתונים האמיתיים. להרבה מהאנשים האלה יש דיכאון קליני. אגב אנשים עם דיכאון קל הם לא אחת אנשים שנמצאים ב-10% האחרים, שאין להם הטיה כלל. עוד דבר שראינו הוא שגיל משפיע על ההטיה שלנו. אנחנו רואים שלצעירים הטיה אופטימית גדולה יותר, ועד גיל 40-50 היא הולכת ויורדת. בגילאים האלו ההטיה היא הנמוכה ביותר. אחר כך היא מתחילה לגדול שוב, ובגיל 70-80 היא גדולה מאוד ונמשכת כך עד השנים האחרונות לחיים. אנחנו יודעים שגם באושר הנתונים דומים, אושר אצל ילדים הוא גבוה מאוד, הוא הולך ויורד ומגיע לנקודה הנמוכה ביותר בשנות ה-40-50 לחיים, ומשם חוזר לעלות. ראינו גם שכששמים אנשים תחת סטרס - הטיית האופטימיות נעלמת. אם את שמה אנשים תחת סטרס, הם יתחילו להתמקד באינפורמציה השלילית. ואז, כשאני אספר לך שיהיו 50 אלף קוראים, את תגידי - 'בטח, אף אחד לא ירצה לקרוא ולכן המספרים נמוכים'. אנחנו חושבים שזו גם הסיבה לירידה בהטיית האופטימיות בגיל העמידה, אז אנחנו חווים את הסטרס הכי גבוה, זה שלב בחיים שבו אנחנו צריכים לדאוג גם לילדים, גם להורים המבוגרים וגם לקריירה. בקצוות הסטרס יורד". מדינה שלמה בסטרס בוודאי איבדה את הטיית האופטימיות, אנחנו נשוב להיות אופטימיים לגבי עצמנו?"האירועים האלו כמובן גרמו לסטרס אצל כולם. הקורטיזול עולה ומייד משפיע על האופן שבו אנחנו מקודדים אינפורמציה. אנחנו מתמקדים בשלילי והאופטימיות נעלמת. אלא שבשלב מסוים הקורטיזול יורד, וכן, אנחנו נחזור לאט לאט לאופטימיות. בספר החדש שלי שיתפרסם בפברואר הקרוב בארצות הברית ובהמשך בישראל, שמתמקד ביכולת ההתרגלות שלנו, הראינו שבסופו של דבר גם אחרי אירועים מזעזעים מאוד כמו שקרו ב-7 באוקטובר, הלחץ יורד ואחרי כמה זמן אנחנו מתרגלים למציאות החדשה. אני מאמינה שבשלב מסוים אנשים יחזרו לחייהם הרגילים, זה לא אומר שאנחנו נשכח וזה לא אומר שהאירועים האלו לא ישנו את האופן שבו אנחנו מסתכלים על הדברים, אבל מצב הלחץ הגבוה מן הסתם לא יישאר לעד, וכשהלחץ ירד נחזור להטיית האופטימיות". ולסיום, את אופטימית לגבי העתיד שלנו?"מצד אחד אני אופטימית לגבי העובדה שישראל תמשיך להתקיים והרבה דברים נהדרים שהיו כאן קודם, הקדמה בטכנולוגיה ובמדע, כל אלו ימשיכו להיות. אני מאמינה שנתגבר על מה שקרה עכשיו. מצד שני, מבחינה פוליטית, האם יהיה שלום? מהעבר אני למדתי שבכל פעם שאפילו היו קצוות של תקווה, הם נדרסו. כאן אני אולי לא בהכרח אופטימית, אבל אני כן מלאת תקווה, תקווה שאולי מה שקורה עכשיו יוביל למצב יותר טוב בסופו שלדבר, אולי בכל זאת זה יוביל לשלום".

רבים מאיתנו ייקלעו במהלך החיים למצב שבו נידרש בטיפול בהורינו לעת זקנתם, במקרים אופטימיים פחות, טיפול בילדים שהפכו או נולדו סיעודיים וחולים כרוניים. ויש גם מקרים של אנשים המטפלים בקרובי משפחה רחוקים עריריים ואפילו חברים שנמנים תחת הקטגוריה 'בני משפחה מטפלים', לכן המינוח באנגלית - Caregivers מדויק יותר. "בני משפחה מטפלים לא ששים לקחת על עצמם את התיוג הזה", מפרטת ד"ר דנה פאר, גרונטולוגית ומרפאה בעיסוק, מומחית לדמנציה. "יש רתיעה מהטייטל של משפחה מטפלת, כי אנשים לא רוצים להיות במקום שבו הם צריכים לטפל בהוריהם המזדקנים, זה לא חמוד כמו תינוק". בישראל יש מעל מיליון אנשים שמטפלים בבן או בת משפחה באופן קבוע ואינטנסיבי, מרביתן נשים. טיפול בבן משפחה חולש על תחומים רבים ולא פעם היקף השעות והמאמצים לטובתו שווי ערך למשרה מלאה. בהיעדר חוק בישראל המכיר בזכויות ייעודיות לבני משפחה מטפלים, המשימה מתווספת לתוך המציאות, נוסף לעבודה ולחיי המשפחה והפנאי ולא פעם פוגעת בהם משמעותית. קרן הבר, ממחלקת התקשורת של טבע ואחראית התוכן באתר 'דואגים למטפלים', מוסיפה: "מלבד המחסור בידע ונפתולי הביורוקרטיה שמקשים על ניהול הטיפול, מרבית בני המשפחה המטפלים אינם יודעים שהם עצמם בתוך קבוצת סיכון ושחשוב לשמור על השלומות הגופנית והנפשית שלהם. האתר שלנו נועד להפנות זרקור גם לזה. כחברת תרופות מובילה ובעלת ידע מחקרי נרחב בתחום, טבע עושה את כל המאמצים לסייע בשמירת החוסן הנפשי של בני המשפחה המטפלים, בשגרה וגם בזמן משבר. למעשה החודש טבע משיקה את תוכנית 'מטפלים בנפש', שנועדה לחזק את מערך החוסן של החברה הישראלית ולסייע בהתמודדות עם האתגר הלאומי החדש - טראומה, שלא פוסח גם לא על אחד מאזרחי ישראל". לרוב נפגוש את תפקיד בן המשפחה המטפל כשהורינו יגיעו לזקנתם. הסיבות לכך מגוונות, כפי שמסבירה ד"ר פאר: "בגיל זקנה, מחלות כמו טרשת עורקים, יתר לחץ דם וסוכרת נפוצות. אלה מחלות כרוניות שניתן לנהל, אלא שלחולים בני 70-80, שלפעמים חולים במחלות האלה כבר מעל 20 שנה, נגרם נזק מצטבר שעלול בשלבים אלה לפגוע לא רק גופנית, אלא גם קוגניטיבית. חלק מהשינויים אופייניים לזקנה ואנחנו מצפים לראות אותם, השאלה היא מתי מתרחשת פגיעה בתפקוד היום-יומי, מתי אנחנו מדברים על דמנציה". דמנציה היא תסמונת רחבה שכוללת מעל 50 סוגים שונים, שהמשותף לכולם היא ירידה קוגניטיבית מתמשכת ושינויים התנהגותיים שנובעים מנסיגה איטית בתפקודי המוח. "גם היום עדיין לא יודעים מה הגורמים לדמנציה, אין תהליכים פתולוגיים או סימנים ביולוגיים אחידים לכולם ויש בכך קושי".  עבור בני המשפחה המטפלים הקושי כפול. מעבר למעמסה הבירוקרטית והצורך לדאוג לטיפול וסידור מתאים לבן המשפחה, הם מתמודדים גם עם אובדן הזהות והאישיות של החולים. ד"ר דנה פאר מדגישה את החשיבות באבחון מוקדם: "הרבה פעמים החולים וגם הילדים עשויים להעלים עין ולנסות לתת פתרונות נקודתיים מפחד מהאבחנה. אבל אנחנו ממליצים מאוד לכוון לאבחון מוקדם ככל שניתן, מרגע שמתעורר החשד הראשון. אבחון מוקדם מאפשר היערכות מבחינה משפטית, רפואית וכלכלית כמו צוואה, ייפוי כוח מתמשך, וגם להגשמת חלומות כמו טיול שורשים למשל, לפני ההידרדרות". הורות מטלטלת לצד התהליך הנורמטיבי שבו ילדים יטפלו בהוריהם, יש לא מעט הורים שילדיהם הפכו לחולים סיעודיים או נולדו כאלה, והם יטפלו בהם וידאגו להם עד יומם האחרון. מיטל בנשק היא סמנכ"לית 'קרן בריאה', המקדמת זכויות של נשים במערכת הבריאות, מובילה שותפה של מיזם 'איזון משותף' ומסיימת בימים אלו תואר שני במדע המדינה במסלול משפט, ממשל וחברה באוניברסיטה העברית. אם לארבעה ילדים ובת זוג ליהושע. לפני ארבע שנים, בנה הבכור דור (18), חלה באופן פתאומי, חיידק קטלני חדר אל דמו והוביל לקריסת מערכות ולפגיעת ראש חמורה. במשך יותר משנתיים היה מאושפז, תחילה בטיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקה השיקומית של בית החולים אלי"ן בירושלים. גם היום, לאחר תהליך שיקומי ארוך, דור אינו יציב נשימתית ולא יכול לדבר והוא מתקשר עם העולם דרך מצמוצי עיניים. הוריו הם המטפלים העיקריים של דור, שבשעות הבוקר לומד בבית הספר האיכותי 'אילנות' בירושלים. "מאז שדור שוחרר הביתה אנחנו צריכים לנהל את האירוע הרפואי לבד, להבין ולהחליט איך לטפל ומתי להזעיק אמבולנס. זו אחריות גדולה שכל פעם מחדש מייצרת עבורי לחץ רגשי ודמעות אין-סוף. לא למדנו סיעוד, אין לנו ידע רפואי וההבנה הזו שאנחנו לבד בסיפור היא מטלטלת. הבן השני שלנו עבר קורס של מד"א ומתנדב שם, זו סגירת מעגל עבורו ותמיכה גדולה עבורנו, כי הוא עוזר לנו בעת הצורך". למרות העומס הרגשי והמעשי שנפל על בני המשפחה בבת אחת, בנשק ובן זוגה הצליחו לגייס מתוכם תעצומות נפש, להשפיע ולעזור למשפחות נוספות שמטפלות בילדים במצב סיעודי, על ידי שיחות תמיכה, תרומות והרצאות לסטודנטים לרפואה הבאים במגע עימם. "כשהיינו באלי"ן הרגשתי שהורים רבים כורעים תחת נטל השיקום המתיש של הילד הפגוע ללא תמיכה והכרה מספקת בקשיים שלהם. ביחד עם איתי שור, פיזיותרפיסט ומאמן כושר מוביל מאלי"ן, יצרנו ערכת כושר שכללה מגבת, אביזרי ספורט, חטיף אנרגיה ודף הסבר עם תרגילי ספורט פשוטים שניתן לבצע ליד מיטת הילד בשיקום. בנוסף, כתבנו מכתב מחבק שמעודד הורים לשמור גם על עצמם בתוך התהליך הארוך הזה. חילקנו את הערכות באלי"ן וקיבלנו פידבקים מעולים. הבאנו גם ערכות לבית לוינשטיין ושם הופתענו לשמוע כי שדרגו את החוויה ופתחו קבוצות ספורט להורים, ביחד עם הערכות", מספרת בנשק ומוסיפה, "בשנה האחרונה איתי ואני יצאנו לדרך חדשה שבה אנחנו חוקרים צרכים של הורים ואנשי צוות באופן מעמיק. פיתחנו מודל חדש של עבודה הנובע משיח של הקשבה והכרה בצרכים ההדדיים של הורים הנמצאים בטראומה בטיפול נמרץ ובשיקום וגם של צוותים רפואיים המתמודדים עם שחיקה, תסכול, אובדן של מטופלים וקשיים נוספים. זוהי משוואה שלא ניתן לנתק את שני חלקיה, ההשפעה ההדדית היא הרבה יותר משמעותית משחושבים. בהקשר הזה חשוב לי להודות לטבע שהייתה הראשונה לפתוח אתר עבור הורים מטפלים כדי להעלות את המודעות שכיום היא נמוכה. הם אפשרו לאיתי ולי לפתוח את מדור 'איזון משותף'. עבורנו זו תמיכה משמעותית מאוד שמאפשרת לנו להשמיע את הקול הזה בקרב קהלים רחבים". מעבר לפעילות המחקרית ושינוי המדיניות, מוסיפה בנשק מסר חשוב למשפחות שנאלצות להיכנס בעל כורחן לקהילת ההורים המטפלים: "תמיד כשאומרים לי 'את גיבורה' אני אומרת שלא בחרתי בתפקיד הזה ולא רציתי בו. עכשיו כשאני כאן, אעשה הכול כדי לתת טיפול מיטיב לבן שלי, ולעזור לאחרים שחווים את אותה הטראומה".

התמונה של מיאה ליימברג אוחזת בחיקה את כלבתה האהובה בלה בשובה הביתה משבי חמאס בעזה, נצרבה עמוק בתודעה הלאומית והדהדה את מהות היחסים בין כלבים ואנשים, את הקשר העז שנרקם עם חיות מחמד באשר הן ויכולתן להוות גם משענת רגשית. טיפול באמצעות בעלי חיים אינו חדש, ובשנים האחרונות מתרחב מעבר לפיזי אל הפונקציונאלי והרגשי. במובן מסוים משחר האנושות ביות בעלי חיים בכלל וכלבים בפרט, יצר ערוץ תקשורת אלטרנטיבי לרגשות, למערכות יחסים ולקשרים אנושיים בין כלבים ואנשים, שהוכיחו מעל לכל ספק שהחיבור ההדוק בין שני היצורים השונים נדיר וראוי לשימור. היכולת של כלבים לפתח רגשות כלפי בעליהם עומדת בבסיס תהליכים טיפוליים, ועם הזמן זיהו גורמי הטיפול שהם מסוגלים לתת מענה רגשי רחב ולסייע בקשת של תופעות. בישראל, מדינת צבא שבעת קרבות ומלחמות, מתמודדים אלפי פצועים בגוף ובנפש עם קשיי היום-יום בהיבט הפיזי והרגשי, ומבקשים מזור. החיבור עם כלבים נתפס כטבעי ואף מעמיק. אגף השיקום במשרד הביטחון הוא הגוף המתכלל את המענה לנכי צה"ל, ועם רפורמת נפש אחת לפני שנתיים הורחב בפרויקט כלבי שירות. עומר אמסלם (30), פוסט טראומטי מצוק איתן, מספר שביום שבו הוכר כנכה צה"ל לפני כשנתיים ביקש כלב שירות בידיעה שזה מה שיעזור לו להתמודד בחיים. "אחרי שנה שלא קיבלתי כלב עשיתי בעיות ולמוחרת קיבלתי אישור. למה אני צריך להתפרץ כדי לקבל מה שמגיע לי? הכול היה קשה עם משרד הביטחון", הוא מספר בתסכול. את הרגע שבו פגש לבסוף את כלבו רוקט, הוא מתאר כסיפור אהבה ממבט ראשון: "זה היה הדבר הכי מרגש, המאלף הכניס כמה כלבים ורוקט היחיד שבא אליי ושם עליי את הראש. זה היה הדבר הכי כיף שקרה לי בחיים, בלי להגזים". מאותו רגע, הצטרף לתוכנית אימונים דו־שבועיים, במהלכה התאימו את האימון של רוקט לצרכים של אמסלם. "מייד אחרי צוק איתן התחילו לי התפרצויות זעם, התקפים ונעילת שרירים. ישר הבנתי שמשהו לא בסדר, שאני לא אותו בן אדם", הוא מספר ובאותה נשימה מעיד איך השתנו חייו. "לא היה לי סדר יום, הייתי כל היום בבית, לא יצאתי למקומות סגורים ואשתי גידלה את הילדים, כי בכי וצעקות מחזירים אותי לקרב. בטופס בקשות לכלב כתבתי מה אני רוצה שיעשה בשבילי, שבסיוט ילקק אותי בפנים ובהתקף ישים עליי את החזה שלו, את כובד המשקל. אימנו אותו בהתאמה אישית אליי. מאז שהוא אצלי לא היו לי התקפי נעילה בלילה. אני יוצא למקומות ציבוריים ובזכותו אני לוקח את הבן שלי לגן השעשועים ועושה טיולים ארוכים, מעבר לצרכים שלו. הלילות הכי קשים בשבילי, ואני לא ישן עד הבוקר. בזכותו אני הולך לישון מוקדם יותר מפעם והוא מעיר אותי קבוע ב-11. הוא נותן לי תקווה. הלוואי וכל הלום קרב יקבל כלב שירות, זה יכול למנוע הרבה אסונות. הלום קרב שסגור עם עצמו בלי תעסוקה ובלי משפחה צריך שמשהו יוציא אותו". נועה רופא, ראש היחידה לשירותים סוציאליים באגף השיקום, האחראית על שיקום פסיכוסוציאלי של נכי צה"ל, אומרת שביחידה נבדקו מענים מתאימים לנכים. "יועצת המחקר מצאה שכלבי שירות נותנים מענה שיקומי טיפולי. לפי מחקרים בעולם, מי שנעזרים בכלבי שירות יותר תפקודיים, עושים יותר פעולות יום־יומיות בסיסיות. מחציתם משתמשים יותר בשירותים ציבוריים ואיכות השינה משתפרת. כלבים יודעים לזהות את המערכת הפארא-סימפתטית של האדם: דופק, נשימה מואצת, לחץ דם, ריח הזעה וכדומה, ומגיבים בהתאם כדי להרגיע ולמנוע אירוע מתגלגל של סיוט או חרדה. יצאנו לפיילוט עם שלושה ספקי כלבי שירות והוצאנו 170 כלבים". הקריטריונים לזכאות לכלב הם רבים, כפי שמסבירה רופא. "קודם בודקים יכולת בסיסית לטפל בכלב ולצאת איתו לסיבוב. אחר כך בודקים את הרצון בכלב, את המטרות השיקומיות ובמה כלב יכול לסייע, כי יש הרבה סימפטומים ודברים שכלבים יודעים לתת. צריך שיהיה מאץ', שהמשפחה תהיה בעניין ושלא יהיה כלב אחר שייצור מריבות. בודקים הכול כדי למנוע עוגמת נפש ונזק ובסוף יש 10% נשירה, כי קיים פער בין הפנטזיה למציאות". לשאלה אילו פונקציות ממלא הכלב, אומרת רופא שבארץ מאמנים כלבים לעלות על תחבורה ציבורית צפופה, לשהות במקומות הומים, להעיר מסיוטים, להרגיע ועוד. והתגובות? "זה חד-משמעית משפר את איכות החיים. יש לנו מישהו שהתחיל לנגן, אחר שלא יצא מהבית עובד בנגרות בזכות הכלב והרבה מקרים של אנשים שמודים כי בלי הכלב לא היו עושים את הצעד והם מפנים חברים במצוקה". הכלב לומד לעזור והאדם להיעזר הכשרת כלב שירות ארוכה ויקרה. אילן פרומקין, מנכ"ל עמותת המרכז להכשרת כלבי שירות בטבעון, אחד הספקים של אגף השיקום, מדגיש שכלב שירות עוזר לאדם שאיתו 24/7, בכל מקום וסיטואציה אליה הוכשר, ונדרש לשלוש התנהגויות: התרעה לפני מצב לחץ, תגובה במצב הלחץ ופעולה שמונעת לחץ. מסירת כלב נעשית כדי ליצור מקסימום אימפקט לאדם. פרומקין למד באנגליה הכשרת כלבי שירות לאוטיסטים, עבר לארצות הברית וכישראלי ביקשו שיעבוד עם חיילים לשעבר. "זו הייתה חוויה עוצמתית וחזקה. הבנתי שאני חייב להביא את זה ארצה. לא היה אז משהו מסודר, וזה לקח שנים, אבל כשהתחברתי עם ברק כהן, היה לנו חלום משותף וב-2017 קם הארגון". העמותה מכשירה כלבי שירות בתהליך שאורך כשנה וחצי, עובדת עם כלבי עמותות ובתי גידול וכן מגדלת כלבים. "גור שנולד גדל במשפחת אומנה ובגיל שנה מתבצעת הערכה בריאותית התנהגותית, כמו 'גיבוש'. מי שעובר נכנס לתוכנית, מצוות למאמן שמלמד אותו איך להיות בן אדם, איך להתנהג הכי קרוב לאנושי. אנחנו מעדיפים לעבוד עם הנטייה הטבעית של הכלב, בלי אמצעים כוחניים, ואם זה לא בא לו באופן טבעי אז מוותרים. חשוב שהכלב ירצה ללוות, כי זו עבודה אינטנסיבית ודי סיזיפית. לכן הם גם יוצאים לפנסיה עד גיל עשר. בתום אילוף ראשוני, כשהכלב קשוב ורגיש, הוא עובר הכשרה ספציפית בהתאם לצרכים של האדם אליו יגיע, ואז מפגישים אותם לסדרה בת שלושה שבועות כדי שיהפכו לצוות. הכלב לומד איך לעזור והאדם להיעזר. בהמשך אנחנו מלווים אותם בחוויה הראשונית, כדי שכל ההתמודדות תהיה מתווכת וללא חשש. ההתאמה לוקחת זמן ולעיתים רחוקות כשהיא לא עובדת אנחנו מדייקים אותה, כי בסוף האדם הואשחשוב לנו". עם הרפורמה, התחברו פרומקין ושותפו כהן לאגף השיקום, ומבחינתו החיבור מבורך ובלעדיו לא יכלו לתת מענה בענף. "התהליך עדיין מוגדר כפיילוט, ויש הרבה למידה, אבל הוא מוצלח מאוד ובמהותו השילוב אידיאלי. הרפורמה האיצה והפכה את הפיילוט למשהו משמעותי והיום הם מצפים שנגדיל את מספר הכלבים. הקושי שזה לא מוצר אינסטנט ויש לנו אחריות להבטיח את הכלבים הכי מתאימים לאנשים שכבר יש להם התמודדויות.אנחנו מפתחים תוכנית נוספת למתן מענה מיידי ומכשירים כלבים אישיים תוך שמירה על הסטנדרט". לצד כלבי שירות נעשית עבודה גם עם כלבים רגשיים שנועדו יותר לצורכי חברה. "כלב ליווי ותמיכה רגשית מאומן לעזור בהתמודדות רגשית, הוא יכול לעזור בבית ובסביבה מוכרת נטולת גירויים ולא מצפים ממנו להתנהג אותו דבר בכל מקום", אומר פרומקין. אגף השיקום בודק בחודשים האחרונים את הסיוע של כלבים רגשיים שיודעים לשהות, להרגיע ולהיות. "כלבים רגשיים לא צריכים הכשרה אינטנסיבית ואפשר לעזור לנכה בפרק זמן קצר. הם מאולפים ואפשר להוציא אותם לקהילה בלי חשש, אבל מנעד הפעולות מצומצם והם מתאימים לרמות תפקוד גבוהות יותר ומצוקות נמוכות", מסבירה רופא. לדבריה ניתן להסב כלב ביתי לכלב רגשי והם בוחנים פיילוט חדש בנושא כדי להעניק הכשרה מתאימה. "שחרור כלב לציבור", מחדדת רופא, "דורש אילוף ואחריות", ובהיעדר רגולציה בארץ, ועד שיחוקק חוק, נבחרו ספקים המשתייכים לארגון גג בין-לאומי רגולטורי. "המשמעות לנכים קריטית. אין חוק שמכיר בכלבי שירות ככלי טיפולי שיקומי. לפוסט טראומטיים, הכי מורכב להיות בסיטואציות שונות, והם נתקלים בקשיים וייסורים. אוטובוסים ומוסדות לא מאפשרים כניסה עם כלבים וזה מכניס למצוקה. סף הגירוי שלהם נמוך ולא תמיד יש יכולת ויסות רגשות, וזה עלול לעורר כעס ולחזק את ההימנעות. האגף מסייע היכן שאפשר אבל זה צריך להגיע מהמדינה". לזה היא מוסיפה התייחסות למצב הנוכחי: "בעקבות המלחמה אנחנו מבינים שמספר הפוסט טראומטיים יעלה, ונרצה לתת כלבים. זה אירוע שצריך להתכונן אליו. אנחנו מאמינים בכלי, נכים עושים דברים שלא עשו קודם ויש ביטחון ועלייה באיכות החיים, אבל המדינה חייבת להיכנס לאירוע ולתת מענה". גם אמסלם מלין על כך: "אין מודעות לאנשים, וכל הזמן שואלים אותי שאלות על הכלב ולמה אני צריך אותו. אני רוצה שכל ילד ידע מה זה הלם קרב, שיש בעיות שלא נראות לעין. אני הייתי מעדיף לאבד רגליים מאשר לסבול מהלם קרב, כי זו מלחמה הישרדותית. לא תמיד מבינים אותי ולא תמיד אני יודע מה אני רוצה מעצמי, אבל אני לא מוותר. אני כבר שנתיים מעלה בטיקטוק מודעות להלומי קרב ונותן לאחרים תקווה, זה גם הפסיכולוג שלי. ככה אני מטפל בעצמי". ורופא מסכמת: "הצער על כל נכה שלא יכול להיכנס למקום עם הכלב שלו הוא רב. המטופלים מתאמצים בשיקום ובטיפול וכבר יוצאים החוצה וחווים איסורי כניסה למוניות, חנויות, בתי חולים ואוטובוסים, וחשוב שהציבור ידע". באגף יגדילו בקרוב את מספר הכלבים וירחיבו את המענה בפריפריה על ידי התקשרות עם כל ספק שיעמוד בקריטריונים. "אנחנו מאמינים בשירות, לא קיבלנו אף תלונה על כלב עד היום וזו הצבעה ברגליים".

אחרי השבת ההיא הפכה כל קבוצת וואטסאפ שכונתית לחמ"ל פעיל של בישולים ותרומות וללוח מודעות למסירת ציוד וריהוט. הפיד של קבוצות הפייסבוק הפך לגלילה אין-סופית של בקשות עבור חיילים והצעות של דירות, בתים וחפצים עבור ניצולי התופת. אנרגיית הנתינה הזו היא מאבני הבניין של הלב הישראלי, אבל במבול הצעות המסירה והשינוע הבינו כמה נשים שביום-יום שלהן חיות עיצוב ואסתטיקה, שנדרש פה משהו נוסף. הן הבינו שאת כל הציוד והריהוט הדרוש לכל בית אי אפשר פשוט להעמיד בין קירות עירומים, אלא שהמשימה היא להפוך באמצעותו את הבתים לנעימים ומזמינים למגורים, מקומות שישרו תחושת ביטחון וביתיות ויותאמו לצרכים הספציפיים ובשאיפה גם לטעמם של מי שהולכים לגור בהם. הן הבינו שבית צריך להרגיש בית גם אם הוא זמני ועל אחת כמה וכמה כשנכנסים אליו אנשים שעברו מה שעברו. "עשינו בתים של פינטרסט", אומרת עתר שיבק דקל, מקימת מיזם 'עושות בית', שדאג בחודשיים האחרונים לסידור, ארגון, שיפוץ וריהוט של עשרות בתים מדוגמים. מיזם 'חזית הבית' של אורלי רובינזון, הפרויקט הגדול שקם בתחום, ריהט, עיצב ואכלס מאז שקם מעל ל-450 בתים ויש ברשימותיהם עוד מעל 500 משפחות שיעברו תהליך דומה. התקווה היא שהמיזם יוכל להמשיך לפעול גם אחרי תום ארבעת החודשים, שהם מסגרת הזמן שבה ניתן להם בתרומה ההאנגר בחוות כרמי בעמק חפר, שמשתרע על פני 1,500 מטרים רבועים. "כשהכול התחיל ישבתי בסלון עם הילדים שלי ופשוט השתגענו מדאגה. בן נוסף שלי בצבא והבנו שהדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להפיג את התחושות זה לעשות משהו. מכיוון שאני באה מעולם הבית והאדריכלות זה היה לי הכי קרוב. החלטנו לחפש האנגר ולהתחיל לאסוף רהיטים, שכשהמפונים יגיעו - יהיה מה לתת להם", אומרת רובינזון. המשפחות שעברו בהאנגר מצאו בו הכול - "מכפית ועד מנורה כולל אומנות, וינטג' ועציצים", מספרת רובינזון, והם עשו זאת במסגרת מערך ליווי הפועל בזכות צוות מתנדבים חרוץ שמוביל ומתפעל את המיזם. התהליך כולל שידוך עם מעצבת המתגוררת באזור הבית המיועד, בירור צרכים ומדידות, הגעה להאנגר עם המעצב ומפגש עם מלווה (כי ההאנגר הומה וענק), ליקוט פריטים והובלתם. השיחה עם רובינזון מתקיימת בחנוכה וכשאני שואלת אותה - כחודשיים אחרי שההאנגר יצא לדרך והפך לדבריה ל"חנות העיצוב הכי יפה בעולם" - כמה מתנדבים יש בחזית, היא עונה שזה יום טוב לשאול, כי בדיוק בערב מתקיימת הדלקת נרות והיא תוהה כמה סופגניות להזמין. על הדרך היא מספרת על שני מלש"בים שלא פספסו יום ב'חזית הבית' וכבר הספיקו להתגייס לצה"ל בשבועות האחרונים וממשיכה בציון שמותיהן של קלי, קרן, מיקה, טל, עידו ועדיה - ילדיה, סבתא מרב, נועה, מתי ומתנדבות בכל הגילים שהפכו למשפחה ונושאות בתפקידי ניהול, דוברות, דיגיטל, צילום, מלוות, מתאמות ועוד. בנוסף, החזית מונה מאות מתנדבים ברחבי הארץ, 30 נקודות איסוף ושינוע ציוד ו-600 מעצבות פנים שהתנדבו ללוות משפחות ולעצב להן בית מזמין. כשהיא מתארת את המערך העצום הוא נשמע לא פחות ממבצע צבאי מתוקתק היטב עם קמב"ציות משפחה ופיקוד של מטבחון. ההאנגר מחולק למחלקות שונות כמו כלי בית, טקסטיל וחממת צמחים ובין לבין יש את אנשי ההנדי-מן וידי הזהב, הסבלים, הממיינות והמלוות. "משפחה יכולה להגיע הנה ולא ייחסר לה כלום", אומרת רובינזון בגאווה ומדגישה שבהאנגר יש אך ורק דברים טובים ממש. בנו סף יש קטלוג דיגיטלי שגם בומשפחות מוזמנות לעיין ולבחור פריטי ריהוט נוספים. "זה מנגנון שעובד בצורה פנומנלית עד לרמה שלכל מפת שולחן מחובר פתק שעליו כתוב גודל המפה", מציינת רובינזון. בנוסף ליעילות ולירידה לפרטים היא מדגישה שגזרת הצמחים היא מחלקה חשובה מאוד בהאנגר, משום שרוב המשפחות מהעוטף הן מקיבוצים ומושבים וזו אוכלוסייה שרגילה לצמחים וצריכה אותם לידה כדי להרגיש ביטחון ושייכות. המתנדבות בהאנגר ממש עושות לצמחים סטיילינג: "ברגע שצמח נשתל בכלי יפה הוא מייד נחטף", היא אומרת. חומה ומגדל גרסת חרבות ברזל בעוד ש'חזית הבית' מקבלים פניות רק ממשפחות שפונו מהעוטף ורק אחרי שאלה כבר מצאו בית, מיזם 'עושות בית' לקח על עצמו גם את מלאכת איתור הבתים הפנויים, שניתנו בתרומה, ושידוכם למשפחות. גם במקרה הזה הכול התחיל מרצון לעשות משהו והתגלגל מעצמו. שיבק דקל, היזמת ובעלת החנות 'הפרלמנט של עתר' בבית יהושע, התחילה לפעול ביום השלישי של המלחמה. "קמתי על הרגליים, התחלתי לגייס תרומות ולהפיץ בכל מרכזי המפונים בגדים של המותג שלי ופריטים שתרמו מעצבות שאני עובדת איתן". היא אספה, נסעה, העמיסה, פרקה ואז פנתה אליה משהי שציינה שיש לה דירה ריקה ושאלה אם יש לה מה לעשות איתה. היא הסתערה על הדירה, הפעילה את הילדים ואת בעלה שהרכיבו וסחבו. לאחר שהשלימה את המשימה כתבה פוסט בפייסבוק והדברים העלו הילוך. אחרי עבודה על עוד שתי דירות הבינה שיבק דקל שהיא חייבת להתייעל. "גייסתי חברה, קיבלנו בתרומה מחסן בשרון והפכנו לחמ"ל של ארבע נשים, אחת הייתה בקשר עם המפונים (בעצמה התפנתה מאשקלון), שנייה עם הדירות הפנויות, שלישית אחראית על המעצבות ורביעית על הלוגיסטיקה". "כשנולד מאץ' בין דירה למשפחה", היא מסבירה על האופרציה, "קיבלה את הבית מעצבת פנים שהגיעה למחסן לבחור פריטים ומשם יצאו הובלות לבתים". דקל מדווחת על אינטנסיביות בכל הגזרות כולל בגזרת פניות מתנדבים ("עד היום עוד לא הצלחתי לחזור לכולם") ועל התגייסות טוטאלית לעבודה. "זה לקום בחמש בבוקר ולחזור בחצות בחום אימים ובגשם שוטף. זה לעיתים שש משאיות ביום שעשו איסופים בלמעלה מ-20 מיקומים גם בלילה. זה הרגיש שעשינו חומה ומגדל". בפרק הזמן הקצר שחלף, האופרציה של 'עושות בית' השתכללה תוך כדי תנועה ותפסה תאוצה. "הגענו למצב של הקמת בית ב-48 שעות כולל ניקיון, הנדי-מן, תאורה ושיפוצים קלים", אומרת שיבק דקל ומסבירה שהן קיבלו לידיהן גם דירות קבלן ריקות וגם נכסים שלא היה ברור איך בכלל אפשר לגור בהם, כמו בית ישן במושב שבמשך 48 שעות עמל עליו קומנדו של 20 נשים. נועה גורן, צורפת, שהייתה אחת מהמעצבות המתנדבות ב'עושות בית' יחד עם האדריכלית איריס ברגר, חולקת את התהליך מנקודת מבטה: "המחסן התמלא והתרוקן וחוזר חלילה כל יום. מיזם של שפע וטוב לב, תוך 48 שעות מדירה לבית ול'הביתה'. הסיטואציה זימנה אותי באופן אישי להיות במקום קשוב ועדין יותר מאי פעם. הילכתי על בהונותיי, בעוד הפצע מדמם וממדי האסון מתגלים, הטקס קדוש... יצרנו אי קטן של שפיות זמנית". מהרגע הראשון שיבק דקל ראתה בפועלה מיזם בוטיק שמספק בית שהוא הרבה יותר מבית, וההתייחסות אליו לא הייתה כאל בית זמני או תחנת מעבר. הרעיון שהסתובב לה בראש והפעיל אותה היה שהפריטים שילוקטו יתגלגלו עם המשפחה מהדירה הזמנית לבית הבא שלה ואולי בהמשך לקרווילה ולבית קבוע, ויהיו משהו שהולך איתם הלאה. רובינזון רואה גם היא בהאנגר משמעות שיקומית: "המקום הזה עובד על ה-wellbeing של המשפחות והוא נולד על בסיס 'הבית הרגשי' [תפיסה שמובילה רובינזון ועליה כתבה ומרצה. נ"מ] - אין פה עניין של יפה או לא יפה, אלא מה זה מסמן ומזכיר לך, וכאן הייתה התפוצצות על-קולית של הדבר הזה. אנשים שנחרב להם הכול מקבלים הזדמנות לשלוט על חייהם ולעשות בחירות חדשות, לבנות בית. כל מה שאבזרנו - הוא שלהם. משפחות יוצאות מפה מחויכות וחוזרות שוב ושוב". שיבק דקל מספרת שהן נשארות בקשר עם המשפחות ודואגות לא רק לאבזור הבית אלא למעטפת שלמה למשפחה. עדנה שגב, שחברה לדקל והייתה אחראית לוגיסטיקה ב'עושים בית' (ליקוט ושינוע פריטים, מעקב אחר קבוצות מסירה וווסטאפים), מבהירה מהי משמעות המעטפת הזו, "כשקיבלנו בית פעלנו שהקהילה ביישוב החדש תקבל את המשפחה וזה אומר ארוחות בימים הראשונים וחיבור לשירותים קהילתיים ולמערכות החינוך. זו בעצם המשמעות האמיתית של 'לעשות בית' במובן הרחב". המפגש עם המשפחה ההתעסקות עם בתים, חפצים ולוגיסטיקה היא חלק מאתגר ומורכב לוגיסטית במערך, אבל החלק המשמעותי והקשה הוא המפגשים עם המשפחות. "את פוגשת משפחות מרוסקות, אנשים פגועים, עקורים מביתם, משפחות עם חטופים ונרצחים - מפגש ישיר עם הזוועה", אומרת בעצב שיבק דקל ומסבירה שאלה דברים שהכתיבו צרכים. היא מספרת למשל על משפחה שההורים פרודים, אך החליטו לגור בינתיים בבית אחד למען שלמות המשפחה ולכן חיפשו בית ובו חדר נוסף ומיטה לכל הורה, או על אם שילדיה נחטפו והיא עמדה על כך שבחזרתם יהיה חדר לכל אחד מהם, מאורגן עד הפריט האחרון. רובינזון מספרת על אלמנה שעברה לגור עם גיסתה שגם התאלמנה והן הפכו למשפחה גרעינית של שבעה איש, שבסופי שבוע מארחת את כל המשפחה המורחבת ונזקקה לסטאוכל של 30 חלקים. תגובות ותודות מחממות לב זורמות כל העת אל נשות הפרויקט וממלאות אותן בסיפוק רב. לאחרונה קיבלה רובינזון תגובה מרגשת במיוחד ממפונה שאף הספיקה ללדת לידת בית בביתה החדש, וציינה כמה הוא עטף אותה בטוב. את מתנדבי 'חזית הבית' מלווה גם פסיכולוגית, שתומכת בצוות שנחשף לסיטואציות רגשיות מורכבות, כמו מצבי בכי ותחושות קשות של אנשים שמרגישים בהגיעם להאנגר כהומלסים בעל כורחם. "היא הגיעה להאנגר ובמקרה פגשה אותי ושאלה איך אפשר להתנדב", נזכרת אורלי וממשיכה, "הסתכלתי בעיניה הטובות ואמרתי לה - 'עם המשפחות'. ואז היא ענתה לי - 'איך ידעת שאני פסיכולוגית?'" מאז היא מגיעה להאנגר שלוש פעמים בשבוע, צופה במשפחות ובמתרחש ומנחה את הצוות בהתאם. "רציתי לעשות טוב לאחרים ואז גיליתי שזה הציל אותי," מסכמת שיבק דקל את הפרויקט, שעקב אילוצים לוגיסטיים ואישיים מגיע לסיומו בסוף דצמבר. נשות 'עושות בית' יחזרו אומנם לעשות לביתן, אך זה לא מעיד כלל על ירידה בצורך של יחידים ומשפחות בבתים לגור בהם בתקופה הכי קשה בחייהן. לאחר רגיעה מסוימת שהגיעה אחרי השבועות הראשונים - הביקוש בשבועות האחרונים לבתים שוב עולה. אנשים שבעו מלהיות בבתי מלון והבינו שהתקופה הזו לא תסתיים בקרוב והם מחפשים פתרונות דיור. הפרויקטים מעוררי ההתפעלות מבוססים בסופו של דבר על תרומות, רצון טוב וכסף שהפעילים מביאים מהבית, ואלה כוחות ומשאבים שנשחקים לאורך זמן. אחרי כמה שבועות של הלם והתגייסות קשה יותר לג'נגל בין התנדבות לעבודה, עולה הצורך לחזור באופן מלא למקצוע ולשגרה. הפרויקט שכנראה יחתום את העשייה של 'עושות בית' הוא שיתוף פעולה עם חמ"ל יהודי-ערבי בנגב, והמשימה היא לשקם ולסדר את ביתו של בדואי בערערה, שאשתו נרצחה בטבח והוא נותר לבדו עם תשעה ילדים, כשהקטן ביניהם בן עשרה חודשים בלבד. עבור רובינזון, ההאנגר הוא לא משהו שייגמר גם אחרי שייסגר, אלא שהוא בבחינת פריצת דרך שהביאה אותה לנסח עתיד אלטרנטיבי בתחום עיצוב הבית בישראל ובכלל: "ההאנגר מחזק את כל מה שידעתי על עיצוב רגשי ועיצוב חברתי. אני חושבת על ימים של אחרי המלחמה, זוג צעיר מגיע לשכונה, למה שיצא לקנות באיקאה או בהביטאט? היום אנחנו יודעים, מתוך הניסיון שלנו שעם וואטסאפ שכונתי אחד אפשר לאבזר דירה שלמה מהכפית ועד הספה, רק מהעודפים שיש לנו בבית. את הניסיון והעיקרון ניקח הלאה כמודל בין-לאומי בימים של שקט ותקומה מתחדשת", היא מסכמת.

הכתבה בשיתוף אלטרון "בשנים האחרונות אנו עדים למהפכה של ממש בתחום המרכזים הלוגיסטיים שנבנו בארץ. לא עוד מחסנים ישנים שבהם מאוחסנות הסחורות, אלא חללים שנבנו לאחר הרבה מחשבה בתכנון פונקציונלי; תוך שימוש בציוד תפעול איכותי ברמה גבוהה והקפדה על אחסון נכון, הפרדה מתאימה בין חללים, מערכות אוטומטיות וציוד העמסה ופריקה מתקדם", כך אומר אילן הראל, סמנכ"ל המכירות בחברת 'אלטרון'. בראיון עימו מפנה הראל זרקור לפעילות החברה ולענף, שכאמור, שדרג עצמולחלוטין בעת האחרונה. אלטרון מספקת ללקוחותיה מגוון רחב של פתרונות לוגיסטיים - המתאימים לצרכים הייחודיים של כל חברה וחברה. דלתות נגללות ברציפי ההעמסה והפריקה המשולבות עם משווי הגובה שמתחתן, דלתות מהירות להפרדה בין חללים, דלתות מהירות לחדרי הקפאה, מסכי אוויר משוכללים לחדרי הקפאה המונעים 'הקרחה' באזור הפתחים, דלתות מהירות מעל מסועים, דלתות ווילונות אש ועוד. כל אלו הם רק חלק מקשת המוצרים הרחבה אותה מציעה החברה ללקוחותיה. כמו כן, היא מעניקה ייעוץ מקצועי בבחירת הציוד המתאים ומספקת שירותי התקנה, אחזקה ותיקון. אלטרון גם מציעה שירותי הדרכה וליווי ללקוחות על מנת לסייע להם להפיק את המרב מהציוד הלוגיסטי המותקן אצלם. לדברי הראל, "על מנת לעמוד בזמני משלוחי אונליין ללקוחות - נדרש ציוד לוגיסטי אמין. מדובר בנקודה קריטית המאפשרת דיוק בזמני משלוחים. מערך אונליין מושתת על לוחות זמנים קפדניים עם התחייבות מול הלקוחות. הציוד הלוגיסטי נועד להובלה, אחסון ופריקה של המוצרים והוא חייב להיות יעיל ובטיחותי. שימוש בציוד לא אמין עלול לגרום לעיכובים במשלוחים, מה שעלול לפגוע בחוויית הלקוח". לפרטים נוספים ומידע על פתרונות לוגיסטיים הקליקו כאן>> "להמשיך ולהטמיע פתרונות מתקדמים" אלטרון עתידה לחגוג השנה 50 שנים להיווסדה במפעל החדש והמתקדם שלה בקומפלקס מפעלי קבוצת 'טרלידור' (שאלטרון היא חלק ממנה) בכרמיאל. "במהלך השנים חרתנו על דגלנו מצוינות שהובילה להיותנו החברה המובילה בישראל בענף", אומר הראל. "אנו מתקינים ציוד איכותי של חברות מובילות מכל רחבי העולם העומד בתקנים המחמירים ביותר". כדוגמה לעשייה ולפעילות הוא מביא את חלקה של אלטרון במערך ה'אונליין' של חברת שופרסל. "במערך ה'אונליין' המרשים שנבנה במודיעין מותקנים רבים ממוצרינו: דלתות נגללות, דלתות מתרוממות מבודדות, דלתות מהירות, משווי גובה למשאיות, משווי גובה ל'וואנים', דלתות אש נגללות, מסכי אוויר לאזורים מקוררים ועוד. הציוד שהותקן הינו ברמה הגבוהה ביותר ונבחר בקפידה תוך שימת לב לכל צרכי הלקוח. מיותר לציין מה חשיבותו של ציוד אמין במערך כזה - ומהי תרומתו לתפעול השוטף של מערך ה'אונליין'". "במהלך השנים", הוא מוסיף, "התקינה אלטרון ציוד איכותי בחברות אחסנה, לוגיסטיקה ושינוע מהמובילות במשק הישראלי. למשל, 'קרגו אוברסיז', 'DHL', 'אמרפורד', 'לוגיסטיקר' ועוד. השנה לדוגמה, הסתיימה בנייתו של המרכז הלוגיסטי של חברת 'פליינג קרגו' בכרמיאל - בו התקנו עשרות רבות של דלתות גלילה, משווי גובה, דלתות אש, שערים מתהפכים לגלריה ועוד". מהם היעדים של חברת אלטרון לשנים הקרובות? "עד כה ביצענו פרויקטים בכ-150 מרכזים לוגיסטיים ברחבי ישראל. בכולם הותקנו מוצרים איכותיים ולכולם אנו דואגים לתת שרות ברמה גבוהה ובלוחות זמנים קצרים ככל האפשר. אנחנו שואפים להטמיע פתרונות מתקדמים וחדישים ולהמשיך להיות החברה המובילה בישראל בתחום עוד שנים רבות". לפרטים נוספים ומידע על פתרונות לוגיסטיים הקליקו כאן>>

תוך 24 שעות בלבד העמידו גלילי ואקרמן את המטבח, המזווה והצוות שלהם, כדי לבשל אוכל טרי ולשנע אותו דרומה לחיילים ולצוותים הרפואיים. זה התחיל בקטן והלך וגדל, ככל שהתגברו כמויות החיילים והמפונים. בנובמבר הגיעו ל-50 אלף ארוחות בחודש. "ב-8 באוקטובר הבנתי שאני לא יכול להישאר בבית", מספר שף גומא גלילי. "אני נכה צה"ל - בעקבות פציעה פיזית וגם PTSD. גיוס לא בא בחשבון, אבל היה לי ברור שבבית אסור לי להישאר". לפני 20 שנה גלילי היה לוחם גבעתי, שנפצע בעזה. נדרשה לו תקופה ארוכה של שיקום לפני שהמשיך הלאה בחיים, נסע לטייל ולגלות את העולם: הוא למד בישול, עבד והשתלם במסעדות מדופלמות ברחבי הגלובוס, ייעץ ופתח מסעדות ברחבי העולם. "למזלי הטוב השותף שלי גילגול, גיל אקרמן, הבין את המצב העדין שבו אני נמצא והתחיל לפעול. בשגרה שלנו אנחנו אנשים שאוהבים את החיים והחיים אוהבים אותנו", מספר גלילי. "גילגול הוא איש החזון ומנכ"ל של 'פאפארפה', העסק שלנו". תוך 24 שעות הוא העמיד על הרגליים את מטבח האומץ, שהלך וגדל תחת ידיהם האמונות ותחת הצרכים המשתנים. "גילגול אחראי על החזון וגם על ניהול המערך הלוגיסטי, דואג לגיוס הכספים והביטוחים. יש למטבח שלנו אפילו תעודת כשרות מעיריית תל אביב, כדי להגיע הכי מסודרים והכי מוכנים לכל תרחיש, כדי שהאוכל יוכל להגיע לכולם". במהלך הקריירה של גלילי הוא בישל במסעדות יוקרה, בארמונות ובבתים של עשירי עולם, כמו בחתונה של נסיך מונקו. וגם כאן בארץ, הוא מבשל אוכל עילי לאירועים ייחודיים. "עד לפני חמש שנים הסתובבתי בעולם, פתחתי מסעדות ולא התכוונתי לחזור. אבל באתי לחופשת מולדת, התאהבתי והאהבה השאירה אותי כאן ונולדו לנו שני ילדים. בתחילת הדרך בישלנו מהמטבח של 'אסיף', שם חלקנו את המטבח עם ארז פנחס, השף של המסעדה, שבעצמו ניהל אופרציה של בישול למשפחות ולקשישים. מתישהו הגענו לווליום שהיה גבוה מאוד - 2,000 מנות ביום - משפחות של מפונים, תושבי אשקלון שלא התפנו ולא יכולים לדאוג לעצמם, קשישים וגם נפגעי מסיבת הנובה שהיו מטופלים בחוות רונית, אחר כך ברשפון ובקיסריה. נהיה צפוף".   כשאני שואלת מאיפה הביאו את הכסף לתפעל את המטבח, גלילי מספר: "בהתחלה היו תרומות, חומרי גלם של מסעדות וספקים עם סחורה איכותית, ששמחו לספק לנו ללא כסף. בהמשך כבר נזקקנו לחסדי שמיים וגייסנו מכל מיני עמותות, בני משפחה וחברים. גילגול התרים גם משקיעים ולקוחות מחו"ל. הוספנו גם שותף שלישי, אלן קלינגר מארצות הברית, שהביא עוד משאבים, אבל הגידול בכמויות הפך את המטבח של אסיף לצפוף". "שלושה שבועות לתוך המלחמה, מצאנו את עצמנו מעבירים את המטבח שלנו לגלריית נור, תוך כדי אזעקות", מספר גלילי. מאז הם מתפעלים משם את מערך ההסעדה והשינוע. "בשיא התנדבו 500 אנשים, כי כולם רצו לקחת חלק. בשלב מסוים אנשים חזרו לעבודה, וגם אנחנו הבנו שלטובת הייעול, עדיף לנו לדלל את הכוחות. כיום עובדים איתנו 50 מתנדבים קבועים, שבאים פעמיים בשבוע. בזכותם אנחנו ממשיכים עם פינוקים לצבא, במיוחד בימי שישי, חתונות צבאיות ואירועים מיוחדים". זה לא ממכר לעשות טוב? אני שואלת, והוא עונה שאני מתפרצת לדלת פתוחה. הצוות כבר חושב איך לבנות למטבח האומץ פלטפורמה של סושייל ביזנס. "אנחנו מחפשים מודלים כלכליים שיתנו לנו את האפשרות להמשיך ולעשות טוב ובינתיים נהנים מהזכות לעזור", מספר גלילי. "בשבועות האחרונים wck עוזר במימון של חלק מהפעילויות האזרחיות. אבל בגדול אנחנו נמצאים במצב שבו התרומות מתמעטות". סיימתי את השיחה באיחול שהם (וכולנו) נחזור לחגוג את החיים. "כן, התחלנו קצת לראות ניצוצות של אירועים קטנים, שמתחילים להתקיים, אחרי הכול, אנחנו אנשים חפצי חיים, שמחפשים את רגעי האושר", מסכם גלילי.

הכתבה בשיתוף טל הים אדריכלים פרויקטים של התחדשות עירונית ברחובות מרכזיים בתל אביב, שימור מבנים עתיקים ותכנון ועיצוב בתי מלון, מהווים רק חלק מרשימת תיקי העבודות של שלום טל (46) ואריק הוכהאוזר (48), הבעלים של משרד 'טל הים אדריכלים'. בתקופה בה אנו עדים לקצב גידול אוכלוסין הולך ומאמיר על תא שטח קבוע, במשרד 'טל הים אדריכלים' כבר צופים פני עתיד. "המגמה אותה אנו מזהים דורשת מכל התחום שלנו מבט קדימה" טוען טל. "יש להיערך לציפוף האוכלוסין בצורה מיטבית וככל שנתחיל מוקדם יותר, כך האוכלוסייה, העיריות וגם היזמים ירוויחו יותר". איך עושים את זה נכון? "בהינתן והאוכלוסייה גדלה על פני תא השטח קטן באופן יחסי, יש לבחון איך להתמודד עם המגמה. אין ספק שהמפתח נמצא בציפוף מרכזי הערים תוך שימוש בהגבהה של בניינים, חדשים וישנים. לצד זאת, יש לקחת בחשבון את חשיבות איכות החיים של התושבים ולכן יש לתכנן גם נתיבי נסיעה מותאמים ולדאוג להפריש שטחים לטובת הציבור. לדוגמא, השמשה של הגגות כחללים משותפים וקומות מרכזיות כגינות אלטרנטיביות או חדרי כושר. אם השטח התכנוני מתפרש על פני שני דונמים, אנו רוצים להפקיע שטח מסוים לטובת גינה או מרכז פנאי לילדים". הוכהאוזר מוסיף: "תראה מה עשינו בפרויקט האחרון שלנו במתחם דבורה הנביאה ב' בתל אביב - הפרשנו דונם אדמה לטובת שטח ציבורי ותכננו את המבנה סביבו. אמנם צופפנו את מספר יחידות המגורים, אבל בכך יצרנו סוג של 'אווריריות' לאזור הזה". לאתר טל הים אדריכלים הקליקו כאו>> על ציר הזמן האוכלוסייה תמשיך לגדול ולגדול, עד מתי פתרון הבנייה לגובה באמת יהיה רלוונטי? "כל עוד היזמים, בשיתוף פעולה עם האדריכלים והעיריות, ישמרו על מרחב נגיש לצד אותה בנייה לגובה, הפתרון יהיה רלוונטי לעוד עשרות שנים ארוכות. המשוואה הזו חייבת להתקיים כשישנה קורלציה בין כל המשתנים, אחרת יווצר כאן כאוס" טוען הוכהאוזר. הוא מוסיף: "הבנייה החדשה רק מדגישה את החשיבות של הפונקציונליות בכל פרויקט ופרויקט. הפונקציונליות הזו באה לידי ביטוי בפרויקטים של מתחמי מגורים חדשים, אך גם בפרויקטים של שימור מבנים עתיקים". טל: "האמת שבמבנים לשימור באמת אתה רואה את הפונקציונליות בשיא תפארתה. הכל חייב להיעשות בצורה עדינה ורגישה בכדי לשמור על המבנה ומצד שני, להוסיף חידושים שיצביעו על העבודה. בנוסף, ישנה חשיבות לייצר 'רוח ציבורית' סביב המבנה בכדי שכולם יוכלו להינות ממנו. דוגמא לכך הוא מלון רמב"ן ברחביה שבירושלים. במבנה הזה, פעל אחד מן המוסדות המוכרים של העיר, 'קפה רחביה'. היה לנו מאוד חשוב לשמר את הפונקציונליות והחללים שלו, על מנת שעדיין ישמש כמקום ציבורי, שאנשים יוכלו להיכנס ולצאת ממנו בצורה נגישה ושיוכלו ליהנות מהגינה הציבורית הסמוכה אליו. במקום עתיד להיפתח בית קפה חדש שעתיד להחזיר עטרה ליושנה. ברמת המלון, רצינו להשמיש את המקום כאזור ציבורי בכדי שגם מי שלא אורח המלון יוכל להתרשם מהמבנה. ישנה חשיבות לשמר את חווית המקום ושלא ירגיש כעצם זר. כיף לעבור דרך המקום, לקנות שם את הסנדוויץ' לארוחת הבוקר ולנשום את אוויר הגינה, ישנה חשיבות גדולה לתרומת המקום הזה לעיר. את הערכים האלו אנו רוצים לבטא בכל פרויקט בו אנו נוגעים - שימור בית מלון בירושלים, פרויקט התחדשות עירונית בתל אביב, תכנון ועיצוב מגדלי יוקרה חדשים בחולון או שיפוץ מתחם יקב הבילויים בגדרה". מה האתגר הכי גדול בעבודה שלכם? "הכל זה אתגר" משתף הוכהאוזר. הוא מוסיף: "העבודה מול הרשויות, הדיירים והיזמים היא מאתגרת בהתחשב בעובדה כי לכולם יש צרכים שונים. החכמה היא להבין את הצרכים השונים של כולם, להתחשב בהם מבלי להשמיט בחשיבות האתגר התכנוני ולבסוף לצקת את כל התוכן הזה לכדי פרויקט שיציע שילוב בין איכות חיי תושבים, שטחים ציבוריים עם מקום לשחק בכדור או לעשות צעדה עם עגלת תינוק, חוויה שכונתית עם מרכזי מסחר ושימור המורשת של כל מקום בו אנו פועלים, תמיד תחת שימור הפונקציונליות ושימור איכות חיי הדיירים המפונים או אלו שעתידים לרכוש דירה מהיזם. כשאנחנו עובדים בשיטה הזו, כולם מרוויחים - הדיירים, היזמים והעירייה. זאת מטרת העל שלנו ואנו שמים אותה כנגד עיניינו כל הזמן". לאתר טל הים אדריכלים הקליקו כאו>>

מרק שעועית לבנה סיר המרק שלנו הוא כור היתוך. יש כאן תיבול עדין יחסית ומי שלוקחים את מרכז הבמה הם חומרי הגלם עצמם. אבל לפעמים החשק שלנו מוביל אותנו למחוזות רחוקים, ואז אנחנו מצרפים לסיר תבלין חוואיג' למרק, ומגישים אותו לצד פיתה רכה וסחוג. בסיס המרק הוא מיצוי של ירקות שורש - בצל, גזר וסלרי - ולצידם ישולבו עצמות או נתחים זולים של בקר, למשל צלעות שיעשו יופי של עבודה בזכות העצמות, השומן והג'לטין שיתווסף בבישול הארוך. כמה דברים שכדאי לדעת מראש:*יש צורך בזמן היערכות - השריה של 12 שעות לפחות. ההשריה מחזירה את השעועית היבשה לחיים, מקצרת את זמן הבישול והופכת את הקטנית למזינה יותר, קלה יותר, רכה יותר לאכילה ומתאימה יותר לעיכול.*קחו את הזמן גם לבישול הארוך. אם יש לכם סיר לחץ, זה הזמן לשלוף אותו ואם אתם מאמינים בבישול איטי אפשר בכיריים על אש קטנה אחרי רתיחה או בסיר בישול חשמלי לבישול איטי או על פלטה, ואפשר אפילו לבשל בתנור. העיקר שתתנו לו זמן ותדאגו שיהיו מספיק נוזלים.*הכנה מראש - מבורכת, שכן מרקים כאלה אוהבים להתיישן ותמיד תמיד טעימים יותר למוחרת.*ויש גם גרסה לממהרים: משתמשים בשעועית לבנה מהקפאה או משימורים. ובכל זאת, אל תהיו שאננים ותנו לשעועית לפחות שעה להתבשל עם יתר החומרים. גם הבשר צריך את הזמן שלו.שימו לב, אם השעועית נמכרת ברוטב חייבים להתחשב בטעמי התיבול שלו. אם השעועית לא רכה מספיק - יש כאלה גם בשימורים וגם בהקפאה. מוסיפים זמן בישול (ונוזלים) לפי הצורך. חומרים ל-8 מנות2 וחצי כוסות (500 גרם) שעועית לבנה קטנה, שהושרתה לילה במים250-500 גרם צלעות או שפונדרה בקר חתוך גס עם העצמות או נתחים דומים4 כפות שמן זית1 בצל גדול קצוץ1 גזר גדול קצוץ1 גבעול סלרי קצוץ1 גבעול כרישה קצוץ1-2 עלי דפנה2-3 גרגרי פלפל אנגלי1 כפית תערובת עשבי תיבול יבשים1 כף פפריקה3 עגבניות מרוסקות2 כפות גדושות רסק עגבניותמלח ופלפל שחור טחון טרי הכנה1. בסיר גדול עם שמן זית מטגנים את ירקות השורש 3-4 דקות עד לזיגוג. מוסיפים את נתחי הבקר, התבלינים השלמים והשעועית שהושרתה, ללא מי ההשריה. מערבבים בכף עץ.2. מוסיפים מים לכיסוי, מביאים לרתיחה על להבה גבוהה. מנמיב כים את הלהבה, מכסים את הסיר ומבשלים לפחות שעתיים או עד לריכוך השעועית.3. מוסיפים עגבניות, רסק עגבניות, פפריקה, מלח ופלפל. מוסיפים מים במידת הצורך ומבשלים עוד שעה-שעה וחצי או עד שהבשר ממש מתפרק מהעצמות.4. בשלב הזה המרק מוכן לטעימה ולאיזון טעמים ובדרך כלל גם לתיבול נוסף לפי החשק.5. אם יש זמן מומלץ להעביר את הסיר לתנור בחום נמוך-בינוני, למיצוי טעמים נוסף. אצלנו קוראים לזה אפקט החמין, שהופך את המרק לנזיד.*אם נשאר לכם נזיד שעועית - אפשר גם להגיש בדרכים נוספות: לגלגל בטורטייה עם אורז, לערבב עם תבשיל ירקות שיש לכם - סטייל גיבץ', לצ'ו ודומיהם, להוסיף לשקשוקה או להגיש על טוסט עם ביצת עין מעל או לרסק לממרח או מטבל ולתבל עם עוד שמן זית ושום. פולנטה של תירס טרי הקרם הצהוב שמכינים מקלחים טריים ומתוקים של תירס טרי הוא מאכל מעולה שמתאיםלכל ארוחה. איזה כיף שקל להכין גם בבית. מדובר למעשה במחית ירק - פירה תירס טעיםבמיוחד. חומרים ל-3-4 מנות4-5 קלחי תירס טריכוס וחצי חלב20 גרם חמאה50-70 גרם גבינת פרמזן מגוררתמלח ופלפל שחור טחון טרי הכנה1. חולבים את קלחי התירס בעזרת גב הסכין, כלומר לא הלהב אלא הצד הקהה, מרוקנים את שיני הקלח מהתוכן שלהן, כך שקב ליפות השיניים הריקות יישארו ככל האפשר על הקלח.2. מבשלים את תוכן שיני התירס בקלחת עם חלב, חמאה, חצי מכמות הפרמזן, מלח ופלפל. מבשלים על אש בינונית-‏נמוכה 10-12 דקות בערך או עד שמתקבל קרם סמיך ומהביל עם ריח משגע.3. טועמים ומתקנים תיבול. אם מרגיש לכם שצריך לבשל עוד קצת, מוסיפים עוד מעט חלב או מים וממשיכים לבשל. היזהרו מחריכה.4. מגישים בקעריות עם תוספת של פרמזן, מלח ופלפל ואם רוצים מעט קליפת לימון ארומטית מעל. פולנטה קלאסית הפולנטה הזו עשויה מקמח פולנטה, כלומר תירס יבש גרוס. יוצאת דייסת תירס טעימה ומלאת נחמה שאפשר להכין גם כשאין תירס טרי. לא במקרה מדובר באחת המנות האיטלקיות היותר אהובות במסעדות הארץ. חומרים ל-4-6 מנות1/2 ליטר חלב1/2 ליטר מים1 כפית מלח100 גרם (1/2 כוס) קמח תירס איטלקי לפולנטה50 גרם חמאה150 מ"ל שמנת מתוקה50 גרם גבינת פרמזן מגוררתמלח אטלנטי הכנה1. מביאים לרתיחה מים, חלב וכפית מלח בסיר רחב. כשהנוב זל רותח מנמיכים ומפזרים את הפולנטה בפיזור איטי. מערבבים ומבשלים כ-15 דקות תוך כדי ערבוב תמידי.2. מוסיפים את השמנת והחמאה ומבשלים על אש נמוכה עוד כ-10 דקות, עד שהתערובת חלקה וסמיכה. מוסיפים את הפרמזן, טועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

"ב-7 באוקטובר קרה משהו קטסטרופלי, משהו איום ונורא ובלתי נתפס לכל הישראלים, משהו שמהדהד ברמה מוחשית מאוד חוויות קולקטיביות של העם שלנו, של רדיפה וסכנה קיומית. לחיות עם הידיעה שיש חטופים שחלילה עוברים דברים איומים בשבי, שיש סכנה מהותית לחיים שלנו ושל הילדים שלנו, שבכל רגע ייתכן שתופנה נגדנו אלימות איומה ונוראה, זה משהו שהוא מאוד קשה. באופן טבעי, כדי שנוכל להמשיך לתפקד ביום-יום, להגיע לעבודה, לגדל את הילדים, להמשיך בחיינו, נדרשת תנועה כלשהי על הציר שבין הכחשה להדחקה", מסביר ד"ר אורן טנא, מנהל המכון הפסיכיאטרי באיכילוב ומנהל מכון מנטליקס לרפואת הנפש. לדבריו, ההדחקה היא חלק ממנגנוני ההגנה שהוגדרו על ידי הפסיכואנליזה, ובראשם זיגמונד פרויד ובתו אנה פרויד, מנגנונים שעוזרים לאגו שלנו לפרש את המציאות בדרך נוחה יותר לעיכול, שפחות מעוררת חרדה או מצוקה. מהו אותו ציר שבין הכחשה להדחקה?"יש שלושה מנגנונים שנמצאים על הספקטרום של הדחקה. המנגנון הגבוה ביותר נקרא suppression או סופרסיה, שבו אנחנו דוחקים משהו הצידה באופן מודע לגמרי. למשל, כשיש לנו משימה חשובה להשלים בעבודה ובו בזמן מתקשרים אלינו מהבנק להודיע לנו שאנחנו באובר דראפט. אנחנו נשים את הבשורה הזו באופן מודע בצד, כדי שנוכל להתמקד במשימה שלנו בצורה טובה. זה מנגנון הגנה טוב, כמו הומור למשל, שעוזר לנו לתפקד באותו רגע. אחריו נמצא מנגנון ההדחקה (Repression), שמתרחש באופן לא מודע. אני מדחיק קונפליקט פנימי ושוכח ממנו. נער או נערה שעברו בילדותם פגיעהמינית, לא זוכרים את זה בחייהם הבוגרים. יכול להיות שזה ישפיע על היכולת שלהם ליצור קשרים מיטיבים אינטימיים בבגרותם בלי שהם יודעים את הסיבה. המנגנון הכי 'פרימיטיבי' הוא מנגנון ההכחשה (denial), שבו אני לא שכחתי את האירוע אלא מכחיש אותו. למשל מכור לסמים לא יכחיש את העובדה שהוא משתמש, אבל כן יכחיש שהוא מכור. אצל מעשני סיגריות יש גם אלמנט של הכחשה, הם יודעים שמה שהם עושים זהמסוכן, אבל הם אומרים לעצמם 'לי זה לא יקרה'". איך הדחקה משליכה על הבריאות הנפשית והפיזית של האדם?"לפי פרויד והפסיכואנליטיקאים, האנרגיה הנפשית שלנו היא מוגבלת, והרבה ממנה מוקדש כדי לשמר את החומר מודחק בלא מודע. מדי פעם החומר יצוץ ויפריע לנו במודע, אם בפליטות פה, בחלומות, ברגעים של חוסר שימת לב. ההשקעה של האנרגיה הזאת, אם היא מופרזת, יכולה להתבטא בשלל תסמינים נפשיים אחרים, כמו דיכאון וחרדה. למשל, במקום שאכעס על התוקף שלי, אני מפנים את הכעס כלפי עצמי ואז התוצאה היא דיכאון. זה יכול להתבטא גם בהפרעות סומטיות, כלומר במקום שיכאב לי בנפש, הנפש תסב את זה לגוף". ואם אנחנו לא רוצים לשכוח? מפחדים להדחיק בזמן שיש לנו עוד חטופים בעזה?"התנועה על הציר של הכחשה-הדחקה נחוצה להתמודדות הטבעית שלנו עם מצבים כאלה, אם נמשיך לנהל את חיינו מתוך התעלמות מוחלטת מהמציאות ההחיצונית, אם אני אמשיך להתנהל כאילו כלום לא קורה, יש עם זה בעייתיות. מצד שני אם אני שקוע כל כולי ב-7 לאוקטובר - גם עם זה יש בעייתיות. צריך למצוא את הטווחים בתוך הספקטרום הזה שמאפשרים לנו מצד אחד להיות מחוברים לחוויה ומצד שני שכן נוכל להמשיך לתפקד ולפעול כהורים, כבני זוג, כעובדים וכחלק מהחברה בלי הכאב הבלתי נסבל שהמאורעות האלו השיתו עלינו", מסביר טנא ומסכם: "הרבה פעמים, כשאנחנו רוצים להפעיל את המנגנון הגבוה יותר, לשים באופן מודע דברים בצד, אנחנו נמנעים מלעשות את זה כי אנחנו מרגישים אשמה, מה פתאום שנעשה דברים שהם מהנים? שנמשיך לחיות? ואני אומר לאנשים שדווקא בימים האלה חשוב שנדע למסגר את השעות שבהן אנחנו בתוך החוויה בפרקי זמן מוגבלים ולא נישאר בהם כל הזמן, כי זה חלק מהחוסן הלאומי שלנו. לשחק עם הילדים, לשדר חוסן, להמשיך לעבוד, להמשיך להניע את גלגלי המשק, להמשיך לעשות את כל הדברים האלה - זה חיוני לא פחות מאשר המלחמה בחזית, זו המלחמה גם של העורף. לכן אני אומר - תדחיקו, תדחיקו במידה אבל תדחיקו".

Ditre Italia מותג רהיטים איטלקי שנוצר בשנת 1976 על ידי האחים דה מרצי, ומגולל סיפור חיים כבן ארבעים שנים, הטומן בחובו היסטוריה שלמה של מסורת הריפודים והמיומנות האומנותית והקפדנית של שימת דגש על הפרטים והתאמה אישית בהתאם לצורך ולדרישה השונה של כל אחד מלקוחותיו.   בתמונות מוצגת מערכת ישיבה דגם CLIP, בעלת קוויה רכים המהווים טוויסט פיסולי לכל חלל ועדיין שומרים על קו עיצובי נקי, מאוזן ועל זמני. עכשיו לחודש דצמבר 25% הנחה וגם 10% מכל קניה ייתרמו לשיקום העוטף. בית פיטרו הכט מדינת היהודים 60, הרצליה 09-9615999

הכתבה מטעם ברא צמחים רבות כבר דובר על אופי החיים האולטרה מודרני וההישגי שלא מאפשר לנו זמן למנוחה ולרוגע. סגנון חיים זה מאופיין בלחצים מאסיביים (סטרס) של הישגיות והספק, כאשר אנו חייבים להוכיח את עצמנו ואת הצלחתנו בכל רגע נתון בכדי להתקדם ולהצליח. לכלל הלחצים של חיי היומיום השגרתיים נוספת לנו, תושבי ישראל התמודדות עם מציאות ביטחונית מורכבת, כזו אשר מעצימה במידה ניכרת את רמת הלחץ והמתח הנפשי האישי. בימים טרופים אלה, כשכל המדינה במצב של הלם, העומס הרגשי גדול מיכולת ההכלה שלנו. אנשים וילדים רבים, מתמודדים עם חוסר ודאות, וחווים תגובת מצוקה וחרדה קיומית המפריעה לתפקודם היום יומי. מניסיוני רב השנים כמטפל אני מעוניין להציע מספר דרכים שיכולות להקל ולהרגיע, ולו במעט, את רמת המתח ולעצור את מעגלי החרדה: המלצות להתמודדות עצמית - לשתף - לא לשמור לעצמנו. - לא להסתגר - ככל שניתן לצאת לעבודה או לפגוש חברים. הסתגרות פנימית היא מנגנון הגנה ראשוני אבל לאורך זמן עלולה להגביר את רמת הפחד ותחושת חוסר המוצא. - לצאת לטבע כמה שניתן. יציאה לטבע יעילה מאוד בשבירת מעגל החרדה ושיפור מהותי במצב הרוח ותחושת האופטימיות. - ישנה חשיבות גדולה לפעילות גופנית, היא מעלה את מצב הרוח ומונעת דיכדוך זאת היות ובעת פעילות הגופנית מופרש הורמון הסרטונין אשר בין השאר אחראי על מצב הרוח שלנו ועל החוסן הנפשי. בנוסף מופרשים אנדורפינים אשר מסייעים לתחושת רוגע ושלווה. גם הפעילות עצמה מסייעת לפרוק מתחים. - לדמיין עולם טוב יותר, עבורנו ועבור הקרובים אלינו. דמיון בורא מציאות! - להגביל את זמן הצפייה בחדשות! - לנסות ולהתרכז בקיים ולא בכל האיומים ותרחישי האימים שעלולים לקרות... - להקפיד על זמני ארוחות ועל תזונה מאוזנת ובריאה, עשירה בירקות, פירות, דגנים מלאים וקטניות. להמעיט בשתייה ומזון המכילים קפאין אשר מעודדים הפרשת הורמונים אשר מופרשים בעתות לחץ ועקה ומגבירים את חוסר השקט, העצבנות ונדודי השינה, כמו קפה וקולה. תה ירוק וקקאו טבעי לעומת זאת מומלצים לשימוש והם מסייעים בשיפור מצב הרוח ותחושת הערנות הטבעית. צמחי מרפא צמחי המרפא תומכים במערכת העצבים במצבי מתח נפשי ובמקביל פועלים להרפיית שרירי השלד, אלו משרים תחושת רוגע כללית, פיזית ונפשית והם נהדרים לשיפור מצב הרוח ועצירת מעגלי הסטרס והחרדה. הצמחים תורמים לשיפור זרימת הדם בכלי הדם ההיקפיים ובעורקים הכליליים שבלב ולהזנה טובה של הרקמות ברכיבים חיוניים. בנוסף, להורדת הסטרס, משמשים צמחי המרפא להסדרת דופק מהיר ומסייעים בשיפור איכות הישנה. צמחי מרפא מומלצים: וולריאן (Valeriana)שורש הוולריאן משמש לטיפול במצבי חרדה, שיפור מצב הרוח, הפחתת כאבים, שיפור איכות הישנה, הסדרת דופק מהיר ועוד. זהו אחד מצמח המרפא הידועים, השימושיים והבטוחים ביותר ברפואת הצמחים המסורתית והמודרנית. פרחי קמומיל (Matricaria recutita)הקמומיל מכונה "אם הקיבה" והוא אחד מצמחי המרפא החשובים ביותר בעולם. הפרחים מסיעים בהפחתת חרדות ומתח כללי, כחלק מטיפול במצבי דיכאון, כאבי בטן, דלקות ומצבים של "קיבה עצבנית" ושיפור איכות השינה. צמח מצוין לטיפול בילדים. ויתניה משכרת (Withania somnifera)שורש הויתניה מגיע אלינו מהרפואה ההודית המסורתית (איורוודה) שם הוא ידוע כאחד "ממלכי" צמחי המרפא. הצמח משמש במצבים מגוונים של חולשה (חיסונית, נפשית וגופנית), מצבי דיכאון וחרדה, הפרעות שינה, מצבים דלקתיים מגוונים ותמיכה בחולי סרטן. הצמח צמח נחקר רבות בשנים האחרונות והוא נחשב היום לאחד מצמחי המרפא החשובים ביותר בעולם. זנב הארי (Leonurus heterophyllus)ברפואת הצמחים המודרנית מהווה הלאונורוס צמח המווסת תהליכים עצביים והורמונליים בגוף, בעל השפעה מרפה ומרגיעה אשר ממתנת את מערכת העצבים המרכזית, מסדירה דופק ובאופן כללי - מחזירה לפעילות פיזיולוגית תקינה. הלאונורוס מרגיע ונוגד חרדה הוא מאזן שינויים רגשיים ותנודות במצב הרוח, ומטפל באספקטים הרגשיים של מתח נפשי כגון חוסר שקט ועצבנות, חרדות, פלפיטציות, הפרעות שינה ומצב רוח ירוד. הוא אף מותווה לטיפול בסימפטומים רגשיים של התסמונת הקדם-ווסתית ושל גיל המעבר. מליסה (Melissa offinalis)פעילותה הפרמקולוגית של המליסה מיוחסת בעיקר לשמנים הנדיפים שבה. היא משמשת כמרגיעה את מערכת העצבים בכלל, ומרגיעה במצבים המאופיינים בלחץ מתמשך וחוסר שקט כללי בפרט. ישנם מחקרים קליניים אשר הדגימו שיפור משמעותי בסימפטומים כגון: חוסר מנוחה, כאבי ראש, פלפיטציות, עצבנות ונטייה להתרגשות יתר, בשימוש בתמצית מליסה. קערורית (Scutellaria laterifolia)הקערורית מהווה צמח מפתח לחיזוק מערכת העצבים ברפואת הצמחים המסורתית. הצמח מרגיע אך גם בונה ומשקם את מערכת העצבים. ניתן להשתמש בקערורית, בין היתר, בחרדות, אי-שקט, הפרעות שינה, מתח נפשי והיפראקטיביות. כבר במאה ה-19 המרפאים האקלקטיים השתמשו בצמח כמרגיע ואנטי-עוויתי לטיפול בחרדות, חוסר שקט ועצבנות, שינה לא רגועה ואינסומניה וכן כחלק מהטיפול ביתר לחץ דם - שימושים המקובלים גם ברפואת הצמחים המודרנית. ברפואת הצמחים המודרנית נהוג להשתמש בצמחים בפורמולציות (שילוב של מספר צמחים יחד להעצמת ההשפעה הטיפולית) או בסינגלים (צמחים בודדים); וניתן לצרוך אותם במגוון דרכי שימוש: חליטות, תמציות נוזליות, סירופים, טבליות ועוד. שנדע ימים טובים יותר ובתקווה לשקט במהרה. *כתב הוא הרבליסט קליני, מנהל פיתוח ומחקר בברא צמחים. **אין באמור כדי להוות המלצה או תחליף לייעוץ רפואי. נשים בהיריון, נשים מניקות, ילדים, אנשים החולים במחלות כרוניות והנוטלים תרופות מרשם - יש להיוועץ ברופא לפני השימוש.

"כשעליתי לכיתה א', אבא שלי אמר לי שמה שאלמד בבית ספר יעזור לי כשאהיה גדול, ובגלל זה הולכים לבית הספר. הדבר הזה ישב לי בראש מאז. אני זוכר שישבתי בכיתה ושאלתי את עצמי - איך אני אזכור את כל זה כשאהיה גדול. אני הייתי הילד הזה שהאמין לאגדה שמה שאתה לומד עוזר לך אחר כך, והדרך להבטיח שזה יעזור לך, היא שאתה באמת תאמין בזה, כי אם לא תאמין יכול להיות שזה לא יעזור ואם תאמין - סיכוי טוב שזה ישתלם לך". כך מספר איתי הרמן, 'הצ'ייסר' של תוכנית הטריוויה 'המרדף' ב'כאן 11' המשודרת מזה שבע עונות בהצלחה רבה. לשעשועוני טריוויה הגיע בשנות ה-90 ככותב בתוכנית 'גלגל המזל', משם המשיך לערוץ הילדים ואחר כך גם לתוכניות נוספות, בהן 'מלך הטריוויה' ו'מי רוצה להיות מיליונר'. "אני זוכר שבתקופה הזו אמרתי לעצמי - סוף סוף אני מצליח להשתמש בדברים שאני יודע ועד עכשיו לא ידעתי למה אני צריך אותם. עברתי סוג של זיכוך. וזה תהליך שהוא באמת כיפי מאוד". וזה מה שהרמן עושה מאז ועד היום, עוסק וכותב בתחומים של ידע כללי וטריוויה במסגרות שונות. עד המרדף הרמן נותר מאחורי הקלעים. התפנית התרחשה ב-2017 כשעבד בהפקת 'לעוף על המיליון', ומפיק התוכנית עמית סטרטינר סיפר לו כי בתאגיד השידור החדש שעומד לקום תשודר תוכנית 'המרדף', והציע לו להיבחן לתפקיד 'הצ'ייסר'. "התגובה הראשונה שלי הייתה להגיד שאני לא מתאים לדבר הזה בכלל, כי אני לא מופיע מול מצלמות. ככל ששללתי את הרעיון הזה לעצמי בראש, הבנתי שזה בדיוק הנימוק למה כן לעשות את זה - הנה חוויה שלא עשית, הנה הזדמנות לעשות שינוי של 180 מעלות, לעשות משהו שהוא כיף לי". איך בכלל מצליחים להחזיק בכל כך הרבה ידע כללי?"ידע מורכב מבניינים ויסודות שאנחנו מתחילים להרכיב במוח מהרגע שנולדנו. ומגיל צעיר מאוד, אחרי שבניינים ראשונים כבר קיימים, כדי ללמוד משהו חדש אנחנו יכולים להוסיף אותו לידע הקיים, לבנות עוד קומה או לבנות חדר חדש ואנחנו יכולים גם לעשות אנלוגיה למשהו שאנחנו כבר מכירים, כלומר לבנות בניין דומה לזה שקיים בתחום חדש. במתמטיקה, כשמגיעים לחזקות אנחנו מבססים את הידע על כך שאנחנו יודעים מהם כפולות, ושמספר בחזקת שלוש משמעותו הכפלה של המספר בעצמו שלוש פעמים. במקצועות ההיסטוריה למשל, יש היגיון, דבר מוביל לדבר. אם הבנת איך הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, כנראה שתצליח להבין איך פרצה מלחמת העולם השנייה. ככל שאנחנו מכירים יותר מבנים קיימים, קל יותר לבנות עוד ועוד חדרים, וכולנו עושים את זה כל הזמן. זה מה שאני עושה. ואני לא פנומן, אין לי שום דבר מיוחד במוח שלי, בדקתי, אבל אני משיג יתרון בכך שאני משתמש במוח שלי ליותר כיוונים שמביאים תוצאות. וזה משהו שכל אחד יכול לעשות אם רק ישים לב לזה". שיפור של הידע הכללי יכול לקדם גם תפקודים קוגניטיביים אחרים?"בפירוש כן, מוכח שהיכולת להיפתח לדברים חדשים מסייעת בפתרון בעיות. יש הרבה דוגמאות לממציאים גדולים שלקחו רעיון מתחום מסוים ויישמו אותו במקום אחר. הממציא של טבלת היסודות, דמיטרי מנדלייב, היה מכור למשחק סוליטר, ומשם הוא קיבל את הרעיון להכניס את כל היסודות לאיזה סדר מסוים, וזה הצליח לו. אבל גם לא צריך להיתלות באילנות גבוהים, היכולת הזו חשובה מאוד בעולם שכמאמר הקלישאה - משתנה מהר מאוד. הדוגמה הטובה ביותר היא הקורונה שרק לפני רגע הייתה פה וכבר הספקנו לשכוח ממנה, והיא מדגימה איך יום אחד החיים שלנו נראים בצורה מסוימת וביום אחד הכול משתנה, והסתגלנות הזו חשובה להישרדות שלנו, להבין דברים מתוכנו. הידע הכללי והלימוד של תחומים רבים, זה מה שמאפשר לנו את זה". ובאמת כל אחד יכול לשפר את ידיעות הטריוויה שלו?"מניסיוני, כן. יכולת אחסון ושליפה הן יכולות שאפשר לתרגל ולפתח אותן עם הזמן. אפשר לעשות את זה בכל גיל. למבוגרים כנראה קשה יותר לקלוט דברים חדשים, אבל אתה מפצה על כך בניסיון שיש לך בלמידה. הדרישות בתוכניות טריוויה הן הרבה פעמים דרישות שלא מעידות על חוכמה או אינטליגנציה בצורה הטהורה. כמובן שיש קורלציה בין זיכרון, ידע כללי ואינטליגנציה, אבל מהניסיון שלי, פעמים רבות הידע הנדרש הוא ידע שטחי, מה שחשוב הוא השליטה במגוון תחומים". מי שרוצה להשתתף בשעשועון טריוויה, כמה זמן ייקח לו להתכונן?"לא הייתי תוחם את זה בזמן. אי אפשר לצפות שבמשך כמה ימים, חודשים או אפילו שנה תלמדו את כל מה שצריך לדעת לקראת הטריוויה, ובעצם אי אפשר להתכונן אלא אם התחלתם בגיל שלוש, אבל אפשר גם להירגע, הידע הכללי שאתם מגיעים איתו הוא ידע שצברתם לאורך שנים. כן חשוב להכיר את הפורמט ולהתכונן אליו, להכיר את סוג קבלת ההחלטות. בכל שעשועון יש סוג החלטות אחר, במרדף, למשל, עדיף לנחש תשובה ולא לבזבז עליה זמן בגלל הפחד לטעות, עדיף לטעות מלהגיד 'לא יודע.ת'. אומנם ביחס לתוכניות אחרות, השאלות ב'מרדף' מעמיקות יותר ומגוון התחומים רחב יותר, אבל שם זה גם לא נורא אם אתם פחות טובים בתחום מסוים, חלשים בקולנוע או במוזיקה וכיוצא באלה, כי יש מאחוריכם צוות. גם אם פספסתם, אתם עדיין תוכלו להתקדם. בשעשועונים שבהם יש גלגלי הצלה, חשוב ללמוד מתי כדאי לקחת אותם, על איזה סוגי שאלות לענות. קחו את הזמן ללמוד את החוקים של הפורמט, זה לא אמור לקחת לכם יותר משעה. תתרגלו לפני את קבלת ההחלטות, תגיעו עם אסטרטגיה כלשהי, גם אם היא לא הכי טובה, העיקר שלא תיתקלו בפעם הראשונה בהחלטות האלו כשאתם כבר באולפן". איך שומרים על הידע? איך מצליחים לשלוף? אני יכולה לקרוא מאמר מרתק בבוקר וכשישאלו אותי עליו בערב אשכח מה קראתי."כשאנחנו לומדים אנחנו מבצעים איזושהי פעולת קידוד במוח, כלומר אנחנו מאחסנים את המידע במוח וצריכים לשים עליו איזושהי תווית כדי שאחר כך נוכל לשלוף אותו בקלות. שליפה טובה נעשית כשהקידוד הוא נכון, והקידוד הזה נעשה באמצעות יצירת הקשרים לידע הקודם שלנו. ככל שעושים יותר הקשרים מכמה שיותר כיוונים ומרחיבים בתחומים רבים זה עוזר, זה לא דוחק מידע. מצד שני, יש מצבים שבהם למדת משהו לפנישבוע ואפילו זכרת אותו טוב, ואז קרה לך משהו הבוקר שהיה דומה לקידוד ונוצרה בעיה בשליפה". נשמע שזה קרה לך."הייתה פעם במרדף שאלה: כמה מושבות היו לארצות הברית בהקמתה. זו שאלה שאני יודע, אני יכול לשלוף את התשובה בקלות, התשובה היא 13. אבל כשהשאלה הזו הגיעה באחד מהפרקים של 'המרדף', באותו יום לא ראיתי שום תשובה אחרת מלבד 12, וכשעלתה השאלה - עניתי 12. והופתעתי. בדרך כלל, אני יודע כשאני לא יודע. הפעם, גם כשהתשובה נפסלה, לא הייתי בטוח שטעיתי. ואחרי הצילומים זה המשיך להציק לי, שאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה קרה, שידעתי שהיו 13 מושבות ועניתי 12, ובסוף היום הבנתי. זה היה בתקופה של אחת ממערכות הבחירות שהיו ב-2019, והתבקשתי להציג איזו חידה שהייתה צריכה להיות קשורה למספר ראשי הממשלה שהיו עד אז. התשובה בזמנו הייתה 12, לפני בנט ולפיד, וקישרתי את זה למספר השבטים. ובמשך שבוע שלם חשבתי רק על 12, וכל שאלה שהתשובה הייתה באזור של 12 , יכול להיות שהייתי אומר 12, גם אם ידעתי שהתשובה היא 13. היה מידע חדש ששיבש אצלי את יכולת השליפה. זה משהו שקורה ברגע מסוים, במידע מסוים, וזה קורה לכל אחד, וזה קרה גם לי". תן לקוראים כמה טיפים ללמידה טובה לטריוויה."בזמן הלמידה, שימו לב לתחושות שלכם, שימו לב איפה אתם יושבים, באיזה חדר אתם נמצאים, איך אתם מרגישים. ככל שהאלמנט הרגשי שנוצר בלמידה של ידע חדש חזק יותר, הסיכוי שתזכרו אותו גבוה יותר. רוב מי שנולד לפני שנות ה-90 במאה הקודמת או בתחילתם, זוכר איפה הוא היה ב-11 בספטמבר 2001. אלא שברוב המקרים מידע חדש לא יגיע אלינו בדרך שבה האלמנט הרגשי יהיה חזק, ולכן צריך לעשות בו מניפולציה. בזמן הלימוד, תכניסו את עצמכם לחוויה, נסו לדמיין איך הדבר שאתם לומדים נראה, תוכלו למשל להשתמש באייקונים או להעמיד את המידע בטבלה בדרך שבה תרצו לזכור. כשתרצו לחזור למידע תהיה לכם כבר תמונה בראש. תשתמשו בחוש השמיעה, איך הדברים נשמעים. בדרך כלל קשה לנו לזכור שמות, כי הם חסרי משמעות ולכן קשה לעשות להם הקשרים, אבל אפשר לנסות לזכור איך השם נשמע, מה המצלול שלו. חפשו את הסיפור שייתן לכם הקשר לוגי. לכו מראש למקומות שבהם התשוקה שלכם כבר שם, תעמיקו בדבר הזה שבו אתם כבר נמצאים. תמיד שואלים אותי 'מה אתה קורא? יש לך סרט או ספר להמליץ עליו?' ואני עונה - לכו תמיד על מה שאתם אוהבים, רק תעמיקו בהם, תמצאו את הרבדים הנוספים". אפשר דוגמה לדרך למידה כזו?"שאלה שתמיד חוזרת על עצמה בטריוויה היא איזו דמות מופיעה על איזה שטר ובאיזה צבע. כשהשטרות החדשים בארץ נכנסו לשימוש לפני כעשר שנים, השתמשו בצבעי שטרות זהים לערכים שונים, וזה היה מבלבל מאוד. אני משתמש בסיפור שחלקו אמת וחלקו בדיה, שעוזר לי לשמור על המידע הזה. אני זוכר שקראתי בעיתון שהפסיקו עם ראשי ממשלה ונשיאים שהיו שנים רבות ועברו לאנשי רוח, לסופרים ולמשוררים. ובמאה ה-21, אמרו שהגיע הזמן לשוויון מגדרי, שני גברים ושתי נשים - נתן אלתרמן ושאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג ורחל המשוררת - והם גם משולבים, רחל על השטר של ה-20, טשרניחובסקי בשטר של 50 שקלים, לאה גולדברג על ה-100 ואלתרמן הכי גבוה, על שטר ה-200 . איך אני זוכר את זה? כי אומנם השטרות נעשו ברוח השוויון המגדרי, אבל עוד משהו שמשקף את המאה ה-21 הוא שהגבר מרוויח בממוצע יותר. למה רחל פחות מלאה? רחל ולאה הן הרי אחיות בתורה, ולאה היא הבכורה, היא מקבלת מעט יותר. גם אצל אלתרמן וטשרניחובסקי יש הדרגתיות, טשרניחובסקי הוא רופא שחוזר הביתה וכותב שירים. אלתרמן הוא אמן טוטאלי יותר, הוא כותב טור שבועי, מתרגם מחזות, הוא עובד בזה. הוא יושב ב'כסית' כל לילה, שותה לשוכרה ונותן מכות לאנשים ברחוב כשהוא יוצא משם, ובתור אומן טוטאלי, הוא מקבל את הבכורה של השטר הכי גבוה. ואם כבר, גם לאה גולדברג היא באיזשהו מקום 'האלתרמן' בין שתי הנשים, היא פרופ' לספרות, מתרגמת מחזות, מעשנת המון ולא מגיעה לגיל 60. והיא גם מאריכה ימים יותר מרחל. ואולי גם תזכרו שאלתרמן כתב את 'מגש הכסף', ולכן נמצא על השטר הגבוה ביותר". הסיפור הזה יכול גם לבלבל - אני חושבת על רופא כאיש מקצוע שמרוויח יותר ממשורר. לפי ההיגיון הזה אני עלולה לקבוע שטשרניחובסקי נמצא על שטר ה-200."בסוף ההקשרים האלה הם אישיים, אני סיפרתי לך מה עבד לי, זה לא בטוח יעבוד לך. את צריכה להבין מה החיבור שנכון לך, מה עובד לך. לפעמים גם יכול להיות שאני ממציא סיפור ואני צריך להתאמץ כדי לזכור מהו, ואז זה לא יעבוד. לכן לפעמים מה שעובד בסוף הכי טוב זה משחקי המילים, מי השטר הנמוך יותר? של רחל המשו*נ*ררת. ומי על השטר של המאה? *מאה* גולדברג. ולמה נתן אלתרמן על השטר הגבוה ביותר? כי שמו הוא אלתר*מאני* (money). ואפשר גם להשתמש בממד הוויזואלי, ואם אנחנו זוכרים שטשרניחובסקי היה רופא, קל לזכור שהוא נמצא על שטר בצבע ירוק. ואילו גולדברג נמצאת על שטר בצבע של שמה - גולד, השטר הצהוב-זהוב". בעידן האינטרנט וה-AI, איזה ערך יש לידע כללי מחוץ לעולמות הטריוויה?"מצד אחד, האדם הוא 'נוף טכנולוגיותו', אם פעם לא השתמשנו ב-waze כדי לנווט, ואחרי פעם פעמיים היינו מצליחים לאחסן במוח שלנו את הדרך למקום מסוים, היום גם אם נחזור שוב ושוב לאותו מקום, נסתמך על הטכנולוגיה, פיתחנו בה תלות, למדנו לעשות מיקור חוץ של איך להתמצא במרחב, וכנראה שהיכולת הזו הולכת ומתנוונת אצלנו ותתנוון עוד אצל הילדים שלנו. מצד שני אנחנו מפנים מקום לדברים אחרים, אולי יצירתיים יותר, אפשר להעמיק יותר במה שמעניין אותנו. אגב, מה שחשוב הוא לדעת לשאול את השאלות. ה-AI לא מלמד אותך מה לשאול. אני יכול לבקש ממנו להכין לי יצירת אומנות כמו של לאונרדו דה וינצ'י, אך האם התוצאה תהיה טובה או רעה? ה-AI לא יעזור לי לקבוע את זה, בשביל זה עדיין צריך מומחה שיסתכל. ה-GPT נותן לך בסוף תוצר, ואני נעזר בו גם בכתיבת שאלות, ועדיין נדיר שהוא ייתן תוצאה טובה. זה בטח חוסך בזמן אבל אני עדיין צריך לדייק אותו, ובהיותי מומחה לתחום אני מוכרח לדעת להעריך את העבודה שהוא נותן, אי אפשר להימלט מזה. "לדעתי, ידע כללי הוא רלוונטי מתמיד, ומומלץ לכל אחד להרחיב את הידע שלו בכל תחום, ובעיקר במה שמעניין אותו. כולנו אנשי תרבות, והידע הכללי שיש לך עוזר לך לצרוך תרבות. כל דבר שתייחסו לו משמעות, מתישהו הוא יקבל משמעות, זה יהפוך לעוד כלי בארסנל שלכם להבין, להבין מילים של שירים ברבדים עמוקים יותר, לזהות את האזכורים שיש בהם או בסרטים, להבין מערכון של ארץ נהדרת, להצליח להתחבר לשיחה, להבין את הילדים שלכם, להבין את ההורים שלכם. אם תתייחסו לדבר כבעל משמעות, הדבר יקום ויהיה, אני באמת מאמין בזה ואני עובד בזה. בימים האלו הרבה חוזרים להתנתקות או להסכמי אוסלו, אירועים שהתרחשו כשרבים מאוכלוסיית הצעירים בארץ עוד לא נולדו או שאנשים שכחו מהם, ועכשיו הם הופכים לאקטואליים. כי כשאנחנו הולכים להפגין או להצביע, חשוב שנבין על רקע מה הדברים מתרחשים. אנחנו חיים בעולם שתמיד מחובר למה שקרה בעבר. הידע הכללי בסופו של דבר נותן לך רובד להעמיק וליהנות, וזה בסוף מה שבעיניי הדבר הכי חשוב, שיהיו לנו חיים מענייניםיותר".

חינוך ילדינו הוא עסק מורכב, שלא לומר חתיכת אתגר. בתי הספר שאליהם אנו שולחים את הילדים לרכוש מיומנויות לימודיות וחברתיות, הם רק נדבך בחינוכם, כי כמו שכולנו יודעים, החינוך מתחיל בבית. 'כשהחינוך חוזר הביתה' (הוצאת 'לדעת'), הספר שכתבו פרופ' ארי נוימן וד"ר עוז גוטרמן, עוסק בחינוך הביתי עם מבט לעתיד. פרופ' נוימן הוא ראש התוכנית לתואר שני בניהול מערכות חינוך, במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקר עתידנות בחינוך ובחינוך ביתי. ד"ר גוטרמן הוא ראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן, אף הוא חוקר עתידנות בחינוך. שניהם משתפים פעולה למעלה מ-15 שנה במחקר אקדמי, בכתיבת ספרים והרצאות בארץ וברחבי העולם ובהגשת הפודקאסט 'עולם חדש מופלא'. "העולם סביבנו משתנה בקצב מהיר, כלי רכב אוטונומיים, מערכות AI, רשתות חברתיות ותחומי תעסוקה שלא הכרנו. החינוך היה בין התחומים האחרונים שהשתנו, אבל גם החינוך חווה מהפכות בקצב ובהיקף שלא התרחשו מעולם", מספר פרופ' נוימן. "בספר אנחנו מתארים את השינויים שמעצבים כבר היום את דור העתיד ומתייחסים בהרחבה לשאלה, איך מעניקים לילדים את מיומנויות המאה ה-21, ובעיקר את הכישור החשוב מכולם - הכוונה עצמית". כיצד הורה צריך לתמוך בלימוד בבית הספר? האם לנהל מעקב אחר לימודיו בכיתה? הכנת שיעורי הבית והלימוד למבחנים? הציונים בבית הספר?"למידה בבית הספר משמעותית מאוד לעתיד של ילדים וילדות, אבל לא מהסיבות שהורים רגילים לחשוב עליהן. ציונים כמעט ואינם משנים, מאחר שזה בהחלט אפשרי להשלים בגרויות גם ללא למידה בבית הספר או לגשת למכינה לקראת לימודים אקדמיים. לעומת זאת, אימוץ הרגלים של חריצות, יכולת להתמודד ולהשקיע ובמיוחד חדוות למידה הן קריטיות בעולם העבודה החדש. לכן לעשות את העבודה בשביל הילדים והילדות שלכםלא מסייע להם ואפילו יכול להזיק. מה שמאוד מסייע זה לעודד אותם להכיר את עצמם: מה הם אוהבים ללמוד, איך הם אוהבים ללמוד ובעיקר ללמד אותם הנעה עצמית - את היכולת לנהל את עצמם ללא עזרה חיצונית. מהבחינה הזו 'הורות הליקופטר', שבה הורים כל הזמן מכוונים ילדים וילדות, בודקים כל יום מה היו השיעורים, מזכירים להם לקחת ספרים וכיוצא באלה, היא לא מועילה ואפילו מזיקה. חשוב מאוד לאפשר לילדים ולילדות להתנסות, להיכשל וללמוד מהכישלונות. חשוב ללמד אותם לא לפחד מכישלונות ולמנף כישלונות כדי ללמוד איך לפעול טוב יותר בפעם הבאה. אפשר להראות להם איפה אנחנו נכשלנו ומה עשינו בעקבות הכישלון". אם הילד צריך עזרה, האם עדיף מורה פרטי או שההורה עצמו יעזור כמידת יכולתו?"זה לא ממש משנה מי עוזר לילד או לילדה ללמוד - משנה הדוגמה האישית של חדוות הלמידה. האם בבית אוהבים ללמוד ונהנים מלמידה או שלמידה היא רק בשביל הציונים? בעולם העבודה החדש צריך ללמוד כל הזמן - המודל שבו לומדים ואז עובדים עד שיוצאים לפנסיה נגמר ויש אנשים שלא שמו לב לכך. היום אנשים מחליפים בתדירות גבוהה תחומי עיסוק וחברות שבהם הם עובדים, וגם ממשיכים לעבוד עד גיל מתקדם מאוד. גם מי שנשאר באותו המקצוע חייב כל הזמן לרכוש כלים חדשים וידע חדש, אחרת הוא הופך מהר מאוד ללא רלוונטי. זאת הסיבה שכל כך חשוב ללמד ילדות וילדים לרצות ללמוד ולאהוב ללמוד. חשוב גם שלא להשאיר את הלמידה כמשהו שעושים בבית הספר או כשיעורי בית אלא להבין שלמידה קיימת לאורך כל החיים, כל הזמן! הדרך הטובה ביותר היא להראות לילדות ולילדים שאנחנו נהנים ללמוד, לומדים כל הזמן דברים חדשים, מתנסים כל הזמן, נכשלים וממשיכים. חשוב גם להראות שיש המון דרכים ללמוד, למשל אפשר לשמוע פודקאסטים ביחד, לבדוק דברים שאנחנו לא יודעים במחשב, לראות סרטונים לימודיים ביחד ובעיקר לשאול הרבה שאלות על העולם סביבנו ולהיות בהלך רוח של סקרנות. אם נראה דוגמה אישית הילדים ילמדו את זה גם כן, וכך נקנה להם את אחד הכישורים החשובים ביותר היום ובעתיד". איך מתמודדים עם ילד שלא מסתדר עם העומס או שמתקשה בלימודים? "גם כאן חשוב ללמד את הילד הכוונה עצמית, למשל לחשוב עם הילד או הילדה ולשאול שאלות. אל 'תטפלו בבעיה', תנו לו או לה לטפל בה ובדרך תלמדו אותם שיעור מקסים בפתרון בעיות. ראשית, בדקו איתם מה המקור לקושי: אולי מדובר בלקות למידה? אולי בבעיות קשב וריכוז? אולי החומר פשוט לא מעניין? ואם כך, למה? אולי הסביבה בבית או בבית הספר מקשה להתרכז? אולי הוא או היא צריכים סוג שונה של תרגול? אולי ישנן כמה בעיות במקביל? אל תניחו מראש מה הבעיה. תנו לילד מקום של כבוד בניסיון להבין מהו הקושי ומאיפה הוא נובע. שנית, אחרי שזיהיתם את הבעיה חפשו פתרונות יחד. אפשר לאסוף מידע באינטרנט, מחברים ומבני משפחה, ממורים ומאנשי מקצוע. אל תסתפקו בפתרון אחד - בשלב ראשון אספו כמה שיותר. לבסוף, בנו יחד תוכנית עבודה ובחרו את הפתרונות הריאליים והרלוונטיים. גם כאן תנו משקל רב לפתרונות המועדפים על הילדה או הילד שלכם. כך הפכתם קושי להזדמנות ולשיעור הכי חשוב שהילדים שלכם ילמדו - איך מתמודדים עם קושי ומתקדמים. בפעם הבאה שהם יתקלו בקושי ואתם לא תהיו שם, יהיו להם כלים להתמודד". מהי הגישה ההורית הנכונה לרשתות החברתיות שהילד פעיל בהן?"לפני הכול, כדאי שאנחנו וגם הילדים והילדות שלנו נצמצם את משך הזמן שאנחנו מבלים שם. חלק גדול מהזמן שאנחנו מבלים ברשתות החברתיות מוקדש להתבוננות על חיים של אחרים ולגלישה 'ללא הכרה', וזה זמן שאפשר לנצל אותו לעשות המון דברים מועילים ומפתחים. נסו לראות האם אתם זוכרים רבע מהפוסטים שקראתם לפני שבוע או לפני יומיים או אפילו אתמול. אבל חשוב להבין שרשתות חברתיות הן חלק מהותי מהחברה שלנו היום ויש להן תפקידים חשובים. כדאי לנהל איתם שיחה על הרשתות החברתיות, על היבטים חיוביים שברשתות האלו (ויש כאלו) ועל היבטים קשים ומסוכנים. אפשר לספר להם על דילמות שיש לנו בנושא זה, אפשר להתייעץ איתם איך להגיב לפוסט שקראנו או איך לכתוב פוסט שלנו ולתת להם מקום משמעותי, ובכל מקרה חשוב שהשיחה תהיה כנה ואמיתית. רשתות חברתיות הן תחום שניתן לעשות לגביו למידה וחקירה מתמדת ולהשתפר באופן שבו אנחנו צורכים אותן". איך הורה צריך לטפל בהודעה או טלפון מהמחנכת לגבי התנהגות לא טובה של הילד, פטפטנות בשיעורים, אי הגעה בזמן, הפרעות, הופעה בלבוש לא הולם או הגעה לשיעור ללא הציוד הנדרש?"קודם כל להגיד תודה למחנכת. בהרבה מקרים קיימת כפיות טובה כלפי מחנכים במקום הערכה והכרת תודה. אנשי חינוך רבים עושים עבודת קודש והילדים שלנו חשובים להם! אם המחנכת התקשרה, זה מראה שאכפת לה ושהיא מאפשרת לנו להיות מעורבים. בנוסף, זה בונה שיתוף פעולה בעתיד ומראה לה שיש הורים שרוצים לשמוע ולשפר. אחר כך כדאי לשאול אותה כמה שיותר שאלות: מה קרה? איפה? עם מי? באיזו שעה? מה קרה לפני? איך הילדים הגיבו? איך הצוות הגיב? המידע הזה יכול להיות חשוב מאוד ולפעמים הצוות לא מתייחס אליו מספיק, בגלל העומס שבו הוא נמצא. בשלב הבא חשוב לדבר עם הילדה או הילד. אל תפתרו לילדים שלכם בעיות - למדו אותם לעשות זאת בעצמם. בדקו איתם מה קרה, שאלו אותם למה, בדקו מה המטרה שלהם, האם ההתנהגות מתאימה למטרה, מה הם היו רוצים לשנות ובנו תוכנית פעולה. לפעמים נדרשת הצבה של גבולות, אבל לפני הכול נרצה לפעול עם הילדים ולא מולם. שווה גם לחזור למחנכת ולספר לה מה עשיתם ואולי אפילו לבקש שהיא תיתן לכם פידבק על השיפור. גם הילדים שלכם ירוויחו בענק מהתנהלות כזו וילמדו שיעור חשוב וגם המחנכת תהיה מופתעת לטובה ותעריך מאוד את המאמץ". הרבה הורים היו רוצים שילדיהם יקראו יותר ספרים. יש דרך לקרב ילד שלא קורא ספרים להנאתו לקריאה?"הדרך לפני הכול - היא ליהנות מספרים בעצמנו. ילדים שגדלים בבית שבו קוראים ספרים לרוב נהנים הרבה יותר לקרוא. מגיל צעיר הכניסו הנאה מקריאה לעולמו של הילד - שימו לב, לא קריאה אלא הנאה מקריאה. חשוב שהילדים לא יחוו קריאה כמטלה אלא כפעילות מהנה וכיפית. תנו לילדות ולילדים שלכם לבחור את הספרים שמעניינים אותם ואל תבחרו בשבילם את הספרים ה'חינוכיים' או הספרים שלדעתכם הילדים 'צריכים' לקרוא. גם בהמשך אל תעודדו את הילדים והילדות שלכם לקרוא ספרים ברמה גבוה יותר, תנו להם לצעוד לשם בעצמם. וכן, גם קומיקס הוא חומר קריאה מעולה. צרו זמני קריאה משפחתית משותפת: קריאה לפני השינה, קריאה בנסיעות, זמנים משפחתיים שבהם כל אחד קורא את הספר שלו ועוד. ספרו להם על ספר מעניין שקראתם, או ספר לא מעניין שהתחלתם לקרוא והפסקתם". אומרים שצריך להציב לילדים גבולות. אתם מסכימים עם האמירה, ואם כן, כיצד מציבים גבולות?"אין פה שאלה של הסכמה - המחקר מראה בצורה ברורה ביותר שגבולות הם קריטיים לאושר של ילדים וליכולת שלהם לממש את עצמם. הסיבה היא פיזיולוגית - כשילד לא עושה רק את מה שהוא רוצה, הוא לומד לנהל את עצמו ולהניע את עצמו. מדובר בלמידה ממש ברמה הנוירולוגית, כלומר מרכזים של שליטה עצמית וניהול עצמי מתפתחים. הצבת גבולות היא לא מטרה בחינוך, אבל היא תנאי הכרחי לכל מטרה אחרת שלנו: חום, קרבה, אושר, חיבור ועוד. כשאין גבולות, כל ערב וכל מקלחת הם מלחמה והאינטראקציות הופכות למעייפות וקשות. שני כללים חשובים הם התמדה ותיאום בין ההורים. בדקו היטב שהתגובות ידועות מראש וקבועות ללא חריגות ובנוסף הימנעו מסתירה בין ההורים לגבי התגובה לילדכם". כשהגבול נחצה, איך מתמודדים? מתי זה נכון להשתמש בעונשים?"אם יש גבול שכשאתה עובר אותו לא קורה כלום זה לא באמת גבול, זה רק קו על המפה. זה נכון גם למבוגרים ובמיוחד לילדים, שאצלם אזורי הניהול העצמי והשליטה העצמית במוח נמצאים בתהליכי התפתחות. כשעוברים גבול צריכה להיות מידה מסוימת של אי נעימות, צריכה להיות סנקציה, בדיוק כמו שיש סנקציה אם אנחנו נוהגים ועוברים את גבול המהירות המותרת. חשוב שהסנקציה תהיה מידתית ותותאם לילד, אבל ברור שגם ילדים וגם מבוגרים צריכים סנקציה כשהם עוברים גבול".

"אחד המטופלים שלי שחווה מוות במשפחה אמר לי משהו כמו: אחותי מתאבלת יותר טוב ממני", מספרת הפסיכואנליטיקנית ד"ר גלית אטלס מביתה בניו יורק. "אבל אין דבר כזה 'להתאבל טוב' ובוודאי שלא 'יותר טוב'. אין נכון ולא נכון. אין טריקים ואין סולם הירארכי, וכל אחד מתאבל בדרכו. במידה מסוימת, האבל עושה אותנו ולא להפך". אטלס עצמה איבדה את חברה לחיים, הפסיכואנליטיקן הנודע פרופסור לואיס (לו) ארון, שמת מסרטן לפני כארבע שנים. "הוא היה חולה חמש שנים מתוך שמונה השנים שהיינו ביחד", היא מספרת. "המוות ורעיון המוות נכחו שם כל הזמן; התאבלתי עליו שנים בעודו בחיים, כל הלוויה של מכרים הייתה חזרה כללית לקראת ההלוויה שלו. לו עצמו עשה תהליך אבל על עצמו. נסה לדמיין כמה זה קשה להתאבל על עצמך. הוא בחר את ארון הקבורה שלו, הוא החליט מה יהיה בהלוויה. זאת מתנה גדולה מצד אחד, האפשרות לדבר על המוות, להיישיר אליו מבט, אבל כמובן גם טראומה מאוד גדולה, חוסר אונים ותחושת אשמה של כל הצדדים. זה נורא נורא קשה לחיות עם כאב של מישהו אחר, כשאין שום דבר שאפשר לעשות למענו. צריך לשחרר קצת את הפנטזיה שיש לנו שליטה אמיתית על דברים כאלה, כי אין לנו. כשלו מת לבסוף הייתי בהלם. מנגנוני ההדחקה שלנו בכל זאת מאוד משוכללים, והמוות עצמו תמיד קשה לעיכול. כל כך הרבה זמן התכוננתי למוות של לו, אבל כשהוא מת פשוט לא האמנתי שזה קורה. ישבתי מול הגופה שלו ואמרתי: אני לא מאמינה שאתה מת. זה לא הגיוני. זה לא מתקבל על הדעת. מתברר שכל מה שאנחנו יודעים לא באמת עוזר. אנחנו יודעים שהורינו ימותו, אנחנו יודעים שנמות בעצמנו, וכאמור התאבלתי על לו שנים לפני שהוא מת באמת, אבל כשזה קורה - תדהמה מוחלטת". אז מה עושים בכל זאת?"כמו כל דבר מורכב, מדובר בתהליך. הנטייה הבסיסית שטבועה בנו אוטומטית, כפי שהראו מחקרים שנעשו עם ניצולי שואה למשל, היא לנסות להרים את הראש מעל המים ולהתחבר למקום של חיים. המתח בין חיים ומוות קיים בתוכנו תמיד. ההזדהות עם מי שמת מגיעה יד ביד עם הניסיון להחיות את מה שמת בתוכנו. אנרגיית החיים, היצירה, האירוטיות, הם גלגלי הצלה, והדחף לחיות ולאהוב תמיד יתקיים לצד החלקים המתים שבתוכנו. אני בהיתי בקירות חודשים שלמים, עד שהילדים שלי - שהמוות של לו האיץ את ההתבגרות שלהם - התחילו לצחוק על זה. הרבה הומור שחור היה שם, וזה תמיד עוזר. ובכל זאת הייתי במצוקה נורא קשה. על פניו תפקדתי. קמתי בבוקר, הכנתי אוכל לילדים, כתבתי ספר והמשכתי לטפל באחרים, אבל בלילה היו לי סיוטים וביעותים, כמו להלומי קרב שאני עובדת איתם. כשעשו מחקר על סמים פסיכדליים באוניברסיטת ניו יורק רציתי להירשם. ביקשתי עזרה. רציתי לעשות סמים פסיכדליים בתקווה שיקלו עליי לעבור את השלב הזה. אבל הם העיפו אותי מכל המדרגות בטענה שאני 'בריאה מדי' נפשית. אני מניחה שהגישה שלהם הייתה משהו כמו: לכולם מת מישהו ואין סיבה שאקבל יחס מיוחד סתם כי קשה לי וכואב לי. להבדיל, זה יכול להזכיר את היחס המזלזל שהלומי קרב מקבלים מהחברה הישראלית. כאילו, כולם היו בצבא אז מה אתם מתבכיינים? אתם לוחמים, אז תהיו גברים ותשתקו. הנורמליזציה של הצבא, של הדברים הנוראים שקורים במלחמות, פתחה בור מאוד אפל. זה גם עשוי להזכיר את ההתעלמות החברתית מטראומה כמו לידה שקטה, ומהעובדה שגם לידות רגילות, ככל שיהיו חוויות מעצימות, הן גם טראומות להרבה נשים. זאת שבירה של הראייה הבינארית לפיה נשים 'נועדו' ללדת, שזו בעצם חובתן ולכן אסור להן לדבר - או להתלונן חלילה - על הקשיים הכרוכים באירוע הזה, על הדיכאון שאחרי ובכלל. אבל דברים כאלה רק מדגישים את החשיבות של קהילה תומכת. קהילה היא אחד הגורמים שהכי מסייעים לשיקום. זה לא שהיא מפחיתה את הכאב. הכאב לא פוחת ולא נרפא ופשוט לומדים לחיות איתו, אבל כשיש סביבך קהילה אמפתית, זה יכול לעזור לרפד קצת את המסלול של החזרה לחיים. "במקרה של ישראל, הנפש של המדינה קשורה באופן הדוק לטראומה ופוסט-טראומה, בגלל הצבא וגם הנוכחות של השואה. וזה נכון גם לגבי גרמניה, שעדיין עסוקה בצורך לעשות תיקון רטרואקטיבי. הנאצים רודפים אותנו גם בגלגולים עכשוויים, מתברר. ובישראל ילדים גדלים על שירי נופלים, ערבי זיכרון, יש דור שני ושלישי לנפגעי המלחמות הפוסט-טראומטיים, וכל הריטואלים הלאומיים קושרים באופן חזק עבר-הווה-עתיד ומשאירים שריטות עמוקות בנפש. הטראומות מונצחות, לקורבנות יש מורשת, יש כמיהה לשלום. אחד התפקידים של קהילה כזאת הוא לעזור ולתמוך בחלקים הפגועים שלה". את מדברת על ההלם שבמוות, אבל עד כמה שונה האבל על אדם שמת באופן פתאומי, בתאונת דרכים למשל, ועל מי שמת אחרי מחלה ממושכת?"כל אחד ואחת כאמור, חווים אבל בדרך הפרטית שלהם, ותמיד מסובך להאמין שהמוות אכן קרה, אבל השאלה היא באמת מתי האבל מתחיל. מוות פתאומי זה התרסקות, כמו עזיבה של בן זוג או בגידה, וגם במצבי שבר רומנטיים יש תהליך של אבל. זה משהו שמתחיל בהתרסקות. לא קדם לו אבל, לא נעשתה הכנה רגשית לקראתו וצריך לגייס המון כוח כדי לעבד את מה שקרה ולהתחיל לקבל אותו. להיות נוכחים בחיים של עצמנו ושל אהובינו ברגעים הכי טובים וגם הכי קשים. לא להגיד 'יהיה טוב', אלא 'עכשיו טוב'. אפשר לדבר על המוות בפתיחות גם עם ילדים, זה חלק מהחיים. יש אנשים שמפתחים סוג של מאניה בתקופת אבל, קונים בית, משפצים בית, זה חלק מהתהליך שלהם. בסופו של דבר אבל הוא דבר מאוד אישי, ונורא בודד". ספרה האחרון של אטלס, שחיה ופועלת בניו יורק כבר יותר משני עשורים, הוא 'ירושה רגשית', שתורגם גם לעברית (בידי עידית שורר, הוצאת ידיעות ספרים) ול-25 שפות נוספות עד כה, ועוד ידו נטויה. כותרת המשנה של הספר היא 'סיפורי טיפול על סודות, אהבה וטראומה בין-דורית'. אטלס התחילה לכתוב את הספר בחודשים האחרונים לחייו של בן זוגה, והאבל הפרטי שלה שזור בו יחד עם חוויות של מטופליה. הספר מפנה זרקור אינטלקטואלי אך אינטימי, מלמד ומכיל, אל האופן שבו טראומות עוברות בירושה מדור לדור, ובשילוב של מחקרים עדכניים בפסיכואנליזה, מוכיח שהזיהוי וההשלמה עם הטראומות האלה יכולים להביא להשלמה, לחוסן ולריפוי. הרעיון הוא לחשוף את רוחות הרפאים של ההיסטוריה המשפחתית ולהשתמש בסודות ובפצעים שמלווים אותנו עוד טרם לידתנו כדי לשנות את הגורל שאולי הוכתב לנו. "העברה בין-דורית היא לא רעיון חדש", אומרת אטלס, שההצלחה חובקת העולם של ספרה תפסה אותה בהפתעה, "אבל ניסיתי להנגיש אותו לקורא הרגיל, ולהכניס אותו לחדר הטיפולים, חדר הילדים, חדר השינה, לכל החדרים האישיים שלנו. אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים נלחמים בחוויות המושתקות והלא מעובדות של הורינו והוריהם. לא המתים רודפים אותנו, אלא השתיקות. סודות שהשאירו אחרים. אתגר האיזון קיים תמיד. האיזון בין לספר יותר מדי ולא לספר מספיק, בין הדחקה שנועדה לגונן ושיתוף יתר. צריך לחשוב ביחד מה עושים, איך לא לשתוק אבל גם לא להקיא הכול על הדורות הבאים, וגם איך להפסיק להתבייש בדברים הכאילו מבישים שעשינו או שהקודמים לנו עשו. צריך למשל להרחיב את התפיסה של סודות, לעשות את זה פחות שחור-לבן. לא לספר זה לא בהכרח להסתיר סוד, זאת פשוט בחירה לא לשתף. אפשר לשחרר טיפה את המושקעות הרגשית שבשמירה הלחוצה על סודות מחשש שידלפו ויפגעו במישהו. אבל אם הנושא עולה, למשל דוד שמתאבד והילדים שואלים ממה הדוד מת, אפשר לשנות את הבחירה הראשונית ולהגיד להם את האמת. יש פנטזיה כזאת על גילוי של איזה סוד משפחתי כמין אירוע, אבל זה לא חייב להיות כך. זה יכול להיות תהליך. לטפטף את המידע בחלקים,בשלבים. ושוב, גיליתי במהלך חשיפת הספר לעולם את הקשר בין הלאומי והאישי. יש מדינות שבוחנות את העבר האפל שלהן - עבדות, רדיפות על רקע גזעי, דיכוי של עמים אחרים - ואנשים שם צמאים לדעת יותר על מה שהיה לפני שנולדו, מה שמשליך ישירות על המשפחות שלהם ועליהם עצמם; זאת הירושה הרגשית הלאומית שלהם, והם פחות מתגוננים ויותר פתוחים לשמוע. דרך תגובות של אנשים בעולם לספר, אני לומדת כל הזמן עליו וגם עליי. זה מסע רגשי גם עבורי. גיליתי דברים שלא ידעתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי, למשל העובדה שהוריי היו מאוד חולים בילדותם וכמעט מתו. עשיתי הרבה עיבוד רגשי לפרטים כמו גזענות שחוויתי כילדה מזרחית שהתביישה במוצא האיראני של אביה. אני זוכרת שפעם מילאתי פרטים באיזה טופס והסתרתי את השורה על המוצא שלו, כדי שלא יציצו לי לדף ולא יידעו. היום בניו יורק אני נחשבת לבנה פריוולגית פתאום, וזה מצחיק. קלריסה פינקולה אסטס, המחברת של 'רצות עם זאבים', ספר שגדלתי עליו כנערה, התחברה כמהגרת לנושא ההגירה בספר שלי. זה ריגש אותי מאוד. חיבורים בין דברים ונקודות בעבר שלנו ושל משפחתנו עוזרים לנו ללמוד משהו על עצמנו. ידע זה כוח, וזאת מתנה קטנה שאני יכולה לתת לקוראים. זה מרגיע אנשים שאפשר לתת להם תשובות מעשיות על שאלות כמו: איך להימנע מהעברת ירושה רגשית בעייתית לילדים שלנו, איך לגלות את האמת על אנשים שמתו ואיך אפשר לעשות עבודה רגשית עם כל זה".

העשורים הרביעי והחמישי לחיים מביאים עימם שינויים בגוף. יש תהליכים פיזיולוגיים שמורגשים היטב, כמו ההאטה בחילוף החומרים או הירידה באיכות השינה, ויש שינויים שאומנם לרוב אינם מורגשים, אך הם משפיעים מאוד על הבריאות - אלו הסימנים הראשונים להתפתחות גורמי סיכון ואפילו להתפתחות המחלות עצמן, והם מופיעים כבר בעשורים הללו. עם התפתחות הטכנולוגיה מופיעות בשוק יותר ויותר בדיקות סקר למחלות, שהן למעשה בדיקות רפואיות יזומות לאיתור מחלות. ובכן, כמובן שכל אחד רוצה לדעת בהקדם האפשרי אם מתפתחת אצלו מחלה, כדי שיוכל לקבל טיפול בשלב מוקדם ולפני שהיא הופכת לקטלנית. אבל הנושא מורכב וכרוך בשיקולים מורכבים, כלכליים ורפואיים. מערכת הבריאות צריכה להכריע אילו בדיקות כדאי לעשות לכלל האוכלוסייה מבחינה רפואית ובמסגרת התקציב והמשאבים המוגבלים. מצד שני, בעוד שחברות וארגונים רבים מעודדים אנשים לפנות לבדיקות באופן פרטי, במה שמכונה לעיתים כ'סקר מנהלים', לעיתים קרובות אין הוכחה מחקרית ליעילות הבדיקה המוקדמת במניעה וישנן גם בדיקות שבהן הסיכוי לתשובה 'חיובי כוזב' (false positive) גבוה מאוד, וכך גם הסיכוי שיישלח בעקבותיהן לסדרת בדיקות פולשניות או אפילו ניתוח ללא צורך. לפניכם רשימה של בדיקות סקר המומלצות באופן גורף על ידי ארגוני הבריאות בישראל, שמומלץ להטמיע כחלק מהשגרה לשמירת אורח חיים בריא. בדיקות אלו מאפשרות איתור מוקדם של גורמי סיכון לתחלואה ומצבים רפואיים פתולוגיים. בדיקת דם סמוי בצואה בדיקה לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, הגידול השני בשכיחות ובקטלניות בישראל. מדי שנה מאובחנים אלפי חולים חדשים, והופעתו בקרב גברים ונשים דומה. שכיחות המחלה עולה לאחר שחוצים את גיל 50, והסיכוי לחלות בה ממשיך לטפס עם הגיל. בדיקת דם סמוי בצואה היא בדיקה פשוטה וזולה, וגם אם התוצאה היא חיובית, הסיכוי לכך שלמטופל יש סרטן הוא עדיין נמוך מאוד. בתוצאה חיובית המטופל מקבל הפניה לקולונוסקופיה, שמאפשרת גילוי וכריתה של פוליפים במעי. הבדיקה כלולה בסל הבריאות ומומלץ לגשת אליה אחת לשנה החל מגיל 50 . במקרים שבהם יש סיפור משפחתי של סרטן מעי גס, יש לפנות לרופא.ת המשפחה לבירור לגבי בדיקות מתאימות. מדידת לחץ דם לחץ דם גבוה מהווה גורם סיכון למחלות רבות, וביניהן שבץ מוחי ומחלות לב. למרות השכיחות הגבוהה של יתר לחץ דם, במרבית המקרים הגורם למצב הרפואי אינו ידוע ומי שסובל מיתר לחץ דם אף לא ירגיש בכך, ועל כן מכנים אותו 'הרוצח השקט'. החל מגיל 40, בעיקר בשל השינויים הפיזיולוגיים בגוף, ישנה עלייה דרמטית בסיכוי לפתח יתר לחץ דם. ההמלצות לתדירות הבדיקה משתנות אך ללא ספק כדאי לנצל ביקורים במרפאה או אפילו לרכוש מכשיר ביתי פשוט, כדי לאבחן ערכים גבוהים של לחץ דם כבר בשלב מוקדם ולמנוע את הנזק המצטבר של המחלה. חשוב לציין כי ערכים גבוהים מהנורמה, כלומר מעל 140/90 במדידה בודדת, אינם מעידים בהכרח על יתר לחץ דם. יש לקבל תוצאה גבוהה פעמים מספר כדי לאבחן את המחלה. בדיקת פרופיל שומנים בדיקה של רמות השומנים השונים בדם, הכוללת כולסטרול וטריגליצרידים. ערך גבוה של שומנים אלו הוכח כמגביר את הסיכון ללקות במחלות רבות ובפרט במחלות לב וכלי דם. לאנשים בריאים מומלץ לעבור את הבדיקה אחת לחמש שנים, לגברים החל מגיל 35 ולנשים החל מגיל 45, כתלות במחלות הרקע, גורמי הסיכון והסיפור המשפחתי של כל מטופל. בגילים מתקדמים יותר ייתכן שיהיה צורך בביצוע הבדיקות באופן תכוף יותר. סקר לרמות סוכר בדיקה לאיתור מוקדם של התפתחות סוכרת באמצעות ערכי גלוקוז והמוגלובין מסוכרר (HbA1c) בבדיקת דם. ערכים גבוהים של המדדים הללו בבדיקת דם שנערכה לאחר צום, עשויים להעיד על מצב המכונה 'טרום סוכרת'. את ההתפתחות ממצב של טרום סוכרת למחלת סוכרת מסוג 2 ניתן לעכב ואף למנוע באמצעות שינוי אורחות חיים, ובעיקר ירידה במשקל. ככלל, ההמלצה היא להיבדק אחת לשלוש שנים במטופלים מעל גיל 35. במקרה של נוכחות גורמי סיכון להתפתחות סוכרת או במקרים של רמות סוכר גבוליות, יש לשקול בדיקות בתדירות גבוהה יותר גם בגילים צעירים. ממוגרפיה צילום רנטגן ייחודי של השדיים המסייע באבחון מוקדם של סרטן השד. לכל אישה מעל גיל 50 מומלץ לגשת לבדיקה אחת לשנתיים, ואם יש גורם סיכון נוסף כמו נשאות למוטציה בגן BRCA 1 או 2 או מקרים של סרטן במשפחה, מומלץ לבצע את הבדיקה אחת לשנה כבר מגיל 40. ממוגרפיה מאפשרת גילוי של ממצא חשוד עוד לפני שניתן לממשו בבדיקה ידנית. בהקשר זה חשוב לציין את הזכאות של נשים יהודיות ממוצא אשכנזי לבדיקת סקר לנשאות של מוטציות בגן BRCA, בדיקה גנטית הנעשית באמצעות דגימת דם פשוטה ומאפשרת לדעת האם ישנה נשאות לגן הקטלני. בדיקת PAP בדיקה לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם בנשים, הנגרם בעקבות הדבקה בנגיף הפפילומה האנושי (HPV). הנגיף נפוץ מאוד בקרב נשים וגברים, וניתן להידבק בו גם אם מקיימים יחסי מין מוגנים ועם פרטנרים קבועים. ישנם למעלה ממאה זנים של הנגיף, ויותר מ-40 מהם מועברים על ידי מגע מיני. הבדיקה כוללת נטילת דגימה של תאים מאזור צוואר הרחם, שלאחר מכן ייבחנו תחת מיקרוסקופ במעבדה, כדי לזהות שינויים תאיים העלולים להעיד על התפתחות סרטן. בחלק מהמקרים גם נבדקת נוכחות של אותם וירוסים שעלולים לגרום בהמשך להתפתחות המחלה. מומלץ לנשים בריאות בגיל 25 עד 65 לעבור בדיקת פאפ אחת לשלוש שנים. עבור נשים עם גורמי סיכון, כמו למשל מערכת חיסון מוחלשת, מומלץ לעבור את הבדיקה בתדירות גבוהה יותר. מניעה ראשונית הפחתה של חשיפה לגורמי סיכון נשלטים הוכחה כתורמת לא פחות מבדיקות סקר למחלות. עם המעבר לעשור חדש, להצבת מטרות אישיות בהרגלי החיים ובמיוחד בתזונה בפעילות גופנית ובהפחתת סטרס - אפקט משמעותי מאוד על הבריאות. בנוסף לכך, חשוב לנסות ולהימנע מחשיפה לחומרים מסוכנים כמו סיגריות או מצבים סביבתיים מסוכנים כמו חשיפה ממושכת לשמש. מחקרים רבים הראו כי גם במקרים שמטופלים ידעושעליהם להפחית במשקל או לעשות יותר פעילות גופנית, עצם הידיעה לא הספיקה כדי לעמוד ביעדים האישיים שהציבו לעצמם, ופנייה לגורמי מקצוע כמו דיאטניות או מאמני כושר סייעה בשינוי הרגלים מוצלח. *נכתב בסיוע ד"ר מור מרקוביץ', מומחית ברפואת משפחה, קופת חולים מכבי.

הכתבה בשיתוף Whitescent בכל פעם שאתם נכנסים לחנות בגדים, אולם תצוגת רכבים, בית מלון, בית חולים או תחנת רכבת, יש שובל של ריח באוויר שמשפיע על החושים, הרגשות, החוויות, הזיכרונות ומצב הרוח. מי שעומדת מאחורי רעיון הפצת הריחות בישראל היא וויטסנט (Whitescent), חברה בעלת מוניטין של 18 שנים בתחום שאחראית ליותר מ-1,600 ריחות מגוונים בלמעלה מ-12,000 אתרים שונים ברחבי הארץ ובעולם. עם הלקוחות של וויטסנט אפשר למנות בין השאר את מותג הספורט אדידס; מותגי האופנה סטורי, קסטרו, רנואר, גאנט, נאוטיקה; רשתות בתי המלון ישרוטל, דן, קנדה ישראל, אטלס, וולדורף; רכבת ישראל ואפילו משכן הכנסת. לכל עסק ולכל מותג יש ריח ייחודי שנקבע במעבדה שבה נרקחים השמנים המיוחדים, או כפי שזה נקרא בעגה המקצועית - מיתוג חושי. "בקרב בני האדם, בדיוק כמו אצל חלק גדול מבעלי החיים, האף, שנמצא בדיוק במרכז הפנים, הוא למעשה מרכז כל החושים והחוש שקולט את הניחוחות ומווסת בעזרתם את הרגשות שלנו", מסביר ליאור טאו, מייסד החברה, את הסנטימנט שמשך אותו לעולם הריח מלכתחילה. מאמינים בחדשנות של עולם השירות טאו החל את דרכו דווקא בעולמות הטכנולוגיה. בגיל 23, כמנהל המכירות של נטוויז'ן, הוא חשב שיהיה נכון יותר לגבות על שימוש באינטרנט תשלום יומי במקום שעתי, ולמעשה הגה את מהות הרעיון של דולר ליום, מה שהפך לאחד הקמפיינים האפקטיביים והנחקקים ביותר בהיסטוריה של עולם הפרסום ("ואם ביום שלישי לא בא לי?" בכיכובה של מורן אייזנשטיין). כעבור כשלוש שנים כבר כיהן כמנכ"ל מלל סופט וחיון הפצה, ששיווקה את מוצרי מיקרוסופט, סמסונג ואינטל בישראל, ובנה את אתר הרישוי הראשון מסוגו למכירת רישיונות מיקרוסופט Online. את הניסיון הטכנולוגי שלו רתם טאו גם לוויטסנט, שנחשבת לפורצת דרך עולמית מבחינה טכנולוגית בתחום הריח. על המסך הגדול בחדר הישיבות של החברה מציג טאו את מרכז השליטה והבקרה של וויטסנט. המערכת, שנבנתה לפני כשנתיים בטכנולוגיה בלעדית, מחברת בין עולם הריח לעולם ההייטק, ובעצם מספקת עבור לקוחותיה שירות ברמת אחריות, יעילות ובטיחות בסטנדרטים הגבוהים ביותר. דרך המערכת, ששולחת סיגנלים אוטומטיים של בדיקות, אפשר להיכנס לכל אחד מהאתרים שבהם משתמשים במוצר של וויטסנט, להגביר או להנמיך מינון, לבדוק כמה שמן נשאר במיכל, כמה זמן המשאבה עבדה ומתי בוצעה הבדיקה האחרונה; ואפילו לדעת בכל רגע נתון היכן ממוקמים טכנאי החברה בדרכם ללקוחות. במוסדות גדולים, כמו בתי חולים שמורכבים מכמה וכמה בניינים, ובמותגים גדולים, כמו חנויות אופנה שמתפרסות על פני כמה סניפים, ישנה בקרה אינדיבידואלית על כל אחד מהפרטים. בנוסף, וויטסנט מאפשרת גישה למערכת לכל לקוח שמבקש. "המחשבה על הטכנולוגיה הגיעה דווקא מהרצון שלנו להיכנס לשוק בארצות הברית", אומר טאו. "הבנו שיש לתאגידים שמשתמשים במערכות הריח בעיה גדולה: מכיוון שהם נוקטים בשירות עצמי ומתקינים את המכשירים בעצמם, אין להם את הידע ואין להם זמן להתעסק בזה. בנוסף, בעלי תפקידים נוטים להתחלף - וכך הם שוכחים להחליף מיכל או מזניחים את הנושא. בנינו את הטכנולוגיה עבור הלקוחות האמריקאים והטמענו אותה כאן בישראל". גולת הכותרת של הטכנולוגיה הייחודית היא השדרוג המשמעותי בתחום מתן השירות שהיא מספקת. בתחילת הדרך התאפשר החיבור למערכת רק דרך בלוטות', אבל כיום נעשה שימוש מלא ב-IOT עם נתונים סלולריים. "הטכנולוגיה שלנו הביאה את תחום הריח לרף אחר לגמרי: אצלנו יש שליטה ובקרה מרחוק שמאפשרת לכל מנהל חנות, בניין או מותג ראש שקט. במרבית מהמקרים אנחנו נזהה שהשמן נגמר או שיש תקלה הרבה לפני הלקוחות שלנו". דוגלים בבטיחות ואחריות מעל הכל לדברי טאו, תחום הריח הפך בשנים האחרונות לפרוץ, בגלל סוחרים ללא כל הבנה בתחום שמשתמשים במוצרים נחותים ומורידים את המחירים. "יש לנו כצרכנים נטייה להסתכל על המחיר הזול, אבל אנחנו מפספסים את הערכים המוספים ואת השונות הגדולה", הוא טוען. "בסופו של דבר לכל מותג יש אחריות כלפי הלקוח שלו. כשזה נוגע לשמנים, צריך לנקוט במשנה זהירות, שכן מדובר במוצר שנמצא באוויר. אנחנו, בניגוד לסוחרים אקראיים, הבאנו ופיתחנו את תחום מיתוג הריח לישראל, ובמשך שנים אנחנו מקפידים על כל דבר - מאחסון, סימון וליקוט של השמנים, התקני בטיחות ברכבים שמונעים פגיעה ודליפה - החל ברמה הכי גבוהה של איכות הסביבה ועד הפרט הכי קטן כדוגמת מגוון סולמות שמחזיק כל טכנאי כדי להתאים כל אחד מהם על פי אופי המשימה". בוויטנסט, בניגוד לגורמים אחרים בתחום, מקפידים לעבוד אך ורק עם יצרני שמן בינלאומיים בסטנדרט ייצור גבוה, אין דילול שמנים ושמים דגש מיוחד על התאמת המוצר עם אחריות מלאה. "התחום הזה פרוץ", מזהיר טאו. "יש לנו מתחרים שמבטיחים שירות, אבל אין להם את הכלים לספק שירות בפריסה מהירה בכל הארץ או הכלים הטכנולוגים לעקוב ולתקן במקרה של תקלה, וכמובן שאין להם מערכת שליטה ובקרה כמו שלנו. בנוסף, מי שלא מתמחה בשמנים - לא מבין שהם יכולים להיות מסוכנים. זו הסיבה שאימצנו את CMR Free - תקן מחמיר של שמנים שהגיע מתחום הקוסמטיקה בארה"ב ואירופה ומיושם אצלנו. אנחנו הראשונים וכרגע היחידים בתחום הריח שפועלים לפיו משנת 2019, אמנם זה מייקר את העלויות שלנו ב-20%, אבל אנחנו לא לוקחים את הסיכון ולא מתפשרים על בטיחות". אחת ההחלטות הבטיחותיות המשמעותיות של וויטסנט, שנלקחה כבר בשנת 2011, הייתה הפיכת השימוש במיכל השמן לחד-פעמי. החברה פיתחה מערכת עם אטימה שנעשית בעזרת לחיצה אחת, כלומר ברגע שהמיכל נסגר אי אפשר יותר לפתוח אותו. מערכת האיטום, שמתחילה בהרכבת גומיות על ידי אנשים עם מוגבלות כחלק משיתופי פעולה של וויטסנט עם עמותת שווים וכפר עידוד ומסתיימת בסגירה הרמטית במחסני החברה, נועדה בין השאר גם כדי למנוע חבלה מכוונת. מלמדים איך להשתמש נכון בריח אנחנו, הישראלים, דעתניים ולא אוהבים לצאת פראיירים. אם אנחנו כבר משלמים על ריח - אנחנו רוצים אותו הכי חזק, הכי עוצמתי. במדד עוצמת הריח, הישראלים מובילים את העולם - אנחנו אוהבים להרגיש אותו, לנשום אותו, לקבל אותו בכל הכוח היישר לאף. אבל אנחנו טועים. תפקידו של הריח הוא ללוות אותנו כעננה נעימה וארומטית. בצפון אמריקה ובאירופה, למשל, הריח פחות שתלטן ויותר מעודן בהשוואה לישראל. "בתור מומחים לריחות, התפקיד שלנו הוא גם חינוך שוק, להראות ללקוחות שלנו איך להשתמש בריח ואיך הם יכולים לתת ערך מוסף לקהל שמגיע לעסקים שלהם", מבהיר טאו. "אם החנות שלך מעוצבת בגוונים בהירים - אתה לא יכול להציף אותה בריחות עזים וחזקים. דוגמה טובה מגיעה מעולם הרכב. כולנו מכירים את תחושת ה'וואו' ליאור טאו, מייסד Whitescent ברגע שאנחנו פותחים את דלת המכונית החדשה. החוויה של ריח של רכב חדש צרובה מאוד בזיכרון של כולנו ויש נטייה לחשוב שחוויה זו יכולה לשמש כאפקט שיכול לסגור עסקה או להשפיע על רכישת רכב חדש - ואז מגיע הרצון למלא את חלל אולם הרכב בריח של הרכב החדש. האפקט שנוצר הוא בעצם הפוך: במקום לקבל את הריח של רכב חדש ברכב עצמו אנחנו מביאים ללקוח את הריח בכניסה לאולם התצוגה, הלקוח כבר לא מקבל את האפקט המתבקש והוא מבין מהר מאוד כי הריח של הרכב החדש נמצא במקום הלא נכון, שהריח מלאכותי ולא מתאים לסיטואציה. ולכן חשוב לדעת להתאים לא רק את הריח הנכון אלא גם את מיקום ההפצה שלו, הריח יכול להיות מרכיב מאוד משמעותי בעסקים - אבל חייבים ללמוד להשתמש בו נכון ובטוח". לפרטים נוספים ומבחר מוצרים של Whitescent הקליקו>>

אחד הרגעים המרגשים בחיי משפחה הוא תכנון חופשה משותפת, שמתחילה בדיוטי פרי ומסתיימת ביעד אקזוטי, כפרי, עירוני, טבעי או אקסטרים (מחקו את המיותר). בחירת סגנון החופשה קריטית להצלחתה ולצד שיקולים כלכליים היא נובעת בראש ובראשונה מהאופי המשפחתי, המכנה המשותף הרחב וההעדפות, כמו גם מההרכב, מספר הנפשות וטווח הגילאים (גם של ההורים), במטרה לדייק את המינון והמקצב. בעולם התיירות המשתנה תוך כדי כתיבת שורות אלה, חלה התפתחות גם בגישה לטיולי משפחות והתפיסה של 'שלוש מדינות בעשרה ימים' הוחלפה בחופשות בדגש על התוכן: שהייה ביעד יחיד או מסע עומק, מחיבור לתוכן מקומי רלוונטי ועד חוויה אותנטית עשירה, בין הרפתקה אקטיבית לנופש פסיבי, יש הכול. מהשונות נבנה היצע קונספטואלי רחב וכל תא משפחתי בוחר על פי מאפייניו וצרכיו את סוג החופשה והיעד, שהם לרוב השלב הראשון בתכנון תרשים הזרימה. הנה כמה אפשרויות שיעזרו לכם לדלג בקלילות מעל המשוכה הזו אל עבר החופשה האולטימטיבית. לחופשה בראש שקט: הכול כלול גישת 'הכול כלול' באה לעולם כדי להשאיר את המשפחה במלון או באתר הנופש ולהעניק מעטפת שכוללת הכול. כיוון שהדגש הוא על המלון כיעד, המדינה המארחת לא תמיד מהווה שיקול מכריע, כך שבין יוון לטורקיה או בולגריה אין הבדל מהותי, למעט חיבור אישי. היתרון הבולט ידוע - ארוחות סביב השעון, שהרי ילדים הם מוקש קולינרי. מי מההורים לא חווה על בשרו רעב של ילד בשעה מוזרה, חשק לא ברור או חוסר סיפוק בסגנון 'אין כלום במקרר'? לרוב הילדים דרישות גסטרונומיות פשטניות, כמו שניצל וצ'יפס. יש גם אנינים שישמחו לסושי ובני נוער שאוכלים מכל הבא ליד, וכך הקונספט סוגר את הפינה, שבחופשות אחרות מאתגרת יותר - מענה לכל טעם וחך בכל גיל וכל היום. אלא שכאן טמון גם חיסרון, משפחות שמעדיפות אוכל בריא לא תמיד מסתדרות, ועודף היצע, איך נאמר בעדינות, עלול ליצור 'שימוש יתר' מעבר למה שהגוף זקוק. גם המחיר הוא מדד חשוב - ילדים אינם אכלנים גדולים ולעיתים עלות גבוהה אינה כדאית. רוב אתרי הנופש בז'אנר גדולים ועמוסים, אך הרמה והשירות טובים. האטרקציות הן ליבת האירוע, הבריכות, מתקני הילדים ופארקי המים, כך שיש שפע פעילויות לכולם והחופשה נוחה ונטולת דאגות והוצאות נוספות. גם מבחינת טווח גילאים, כל ילד מוצא את הנאותיו, מה שתורם לחוויה משפחתית טובה - עד גבול מסוים, כי בני נוער ובוגרים מאבדים עניין והמשפחה נאלצת למצוא עולם תוכן חדש. טורקיה היא מהמדינות הראשונות שהבינו את הפוטנציאל הטמון בקונספט, עם היצע אדיר של ריזורטים שופעים שישראלים אוהבים. מתחרה חדשה היא יוון, שרק בשנים האחרונות אימצה לחיקה, באופן חלקי, את הקונספט כתחרות לטורקיה. לפי הערכות, כ-15 אחוזים מהתיירים נוהים אחר דילים כאלה, כי המחיר מפתה. אלטרנטיבה קרובה אפילו יותר נולדה בשנה האחרונה מעבר לגבול בשארם א-שיח. בעיר ששדרגה את עצמה בתחום המלונאות והתיירות, יש מבחר מלונות מרשתות הכול כלול שבישראל מוכרות פחות. בזכות קו טיסות חדש היעד קרוב ונגיש מאי פעם, ואפילו זול. חופשה באקסטרים: ספארי אם אתם מאלה ששקלו לערוך טיול בר או בת מצווה באפריקה, אתם שייכים לקבוצה הולכת וגדלה של משפחות שהקסם של היבשת השחורה מהלך עליהן פלאים, ובצדק. טיולי ספארי שנחשבו בעבר נדירים, היו לנחלת הכלל והתבססו במיינסטרים; הם מתאימים למשפחות סקרניות, חובבות טבע אדוקות, המבקשות מגע וחיבור לטבע ולבעלי החיים, הם מספקים חוויה מרתקת עד עילאית, האקסטרים של האקסטרים, והם נגישים יותר מתמיד בזכות הטיסות הישירות ליעדים השונים. למסע ספארי אפשר לצאת בקבוצה מאורגנת או בטיול פרטי בתפירה אישית, בשני המקרים חשוב לזכור שעיקר הנסיעה היא בג'יפים קופצניים, לעיתים גם כמה שעות ביום, מה שלא מתאים לילדים קטנים מדי שעלולים להיגרר בעל כורחם, אבל גם לחסרי סבלנות או כאלה שנסיעות ארוכות לא עושות להם טוב. מאידך, מבחינת הנוחות אין ספק שזהו טיול מפנק, שלמעשה כולל הכול. מדי ערב מגיעים למחנה אוהלי גלמפינג מפוארים לעילא, האוכל והשירות ברמה גבוהה ואלה גלומים בהתאם במחיר. כל משפחה חייבת לבחון את המסלול במלואו, את אתרי הביקור, משך הנסיעה ומרכיבים נוספים ולבחור אם היא בנויה לטיול מאורגן קבוצתי או מעדיפה טיול פרטי. רונית הרשקוביץ שפתחה את 'ספארי קומפאני' לפני 30 שנה, מתמחה בטיולים פרטיים באפריקה בלבד ומאמינה שכך אפשר להתחבר לאותנטי דרך הערך המשפחתי. "האבולוציה של הטיולים לאפריקה נובעת מהסקרנות לגביה וההתלהבות. בהתחלה קניה הייתה הכוכבת וכשחברות רבות נכנסו למדינה, עברנו לטנזניה וכך הלאה ליעדים אחרים. מי שמתאהב באפריקה רוצה לחזור כל פעם ליעד חדש ולנקודות החן המאפיינות אותו. זה טיול נוח מאוד ולנו חשוב להתאים את התוכן לתקציב ולשלב תרבות, מפגשים אנושיים ועם בעלי חיים ולדייק את המינון והקצב, כדי לא לעבור את הגבול. הדגש הוא תיירות אחראית שמכבדת את הטבע, את האדם, את בעלי החיים ואת המדריך". אירופה שלא הכרתם: שיט תעלות ונהרות הקלישאה השחוקה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" מקבלת משנה תוקף כאשר יוצאים לשיט תעלות ברחבי אירופה. נהרות אירופה המפורסמים, אוצר טבע כשלעצמו, הם תשתית למוצר תיירותי ייחודי, שבאמצעותו מגלים את 'החצר האחורית' החבויה מאחורי הקלעים התיירותיים ומחרוזת פניני חן השזורה לאורכם. שיט התעלות, בניגוד לים פתוח, נעשה בנהיגה עצמית ללא צורך ברישיון או סקיפר וקיים במבחר מדינות. כל משפחה בוחרת סירה לפי הפרמטרים המתאימים לה, ומגוון הדגמים עצום כמו גם רמת האבזור והמחירים. השיט, מטבעו, מתנהל ברוגע ובנינוחות, לעתים מזדחל בעצלתיים, אתגר להיפראקטיביים שבחבורה. עם זאת החוויה מרתקת ונשענת על הסקרנות המשפחתית, על הספונטניות ועל תחומי העניין המשותפים. יש משפחות שיבהו שעות בנוף, אחרות יעגנו בכל הזדמנות כדי ליהנות מפלאי הטבע, ברגל או באופניים או ייצאו למסע בין טירות עתיקות ואתרים היסטוריים. משפחות עם ילדים צעירים ישמחו לגלות אטרקציות ופארקים ולהשתלב בפסטיבלים מקומיים, ותמיד ישנן המסעדות הטובות, היקבים, השווקים והכפרים הציוריים. השהייה המשותפת והממושכת בסירה מבודדת, יכולה לאתגר ולעורר קונפליקטים שנוגעים לצרכים המשתנים של בני המשפחה, וכדאי להביא זאת בחשבון, לתאם ציפיות ולנצל את העובדה שאפשר לעצור היכן שרוצים ומתי שרוצים ולאפשר הפוגה. ילדים בכל גיל יכולים ליהנות מהחוויה המגבשת, לקחת חלק בתפעול הסירה, בבישול, בקבלת החלטות ועוד. מדינות אירופאיות רבות עם תשתית נתיבי מים מתאימה הבינו את הפוטנציאל הגלום במוצר, וההיצע שבהן משתבח עם הזמן. בין אנגליה לאירלנד, ברחבי צרפת והולנד, באיטליה או בגרמניה ועוד, אפשר לקפוץ על סירה ולצאת למסע משפחתי חווייתי מגבש. בארץ פועלות כמה נציגויות של חברות המסייעות בתכנון ובהתאמת המסלול לאופי המשפחתי. להתפנק בחיק בטבע: כפרי נופש אירופה ככלל היא יעד נפלא ונוח לחופשה משפחתית במרחק קצר ולא מייגע, וכפרי הנופש בפרט הם ז'אנר מוכר ברחבי היבשת. הרעיון מפצח את הנוסחה המדויקת לחופשה משפחתית אולטימטיבית, המשלבת מתחם אירוח מפנק ולוקיישן המקורב ליעדי טיול בסביבה. רוב הכפרים מציעים בתי בונגלו או יחידות אירוח ברמת אבזור גבוהה, עם כל מה שצריך. במטבח המצויד אפשר לבשל בהתאם לחך המשפחתי ואפילו לחסוך בהוצאות. בשונה ממלון רב קומות סואן, היחידות פזורות במרחב פתוח ושקט שמזכיר קיבוץ. בלב הכפר מתחם אטרקציות, שבו בריכות, מגלשות מים, גני שעשועים, פינות חי, מגרשי ספורט ומרכז קניות עם סופרמרקט ומבחר מסעדות. בשל הקרבה לאזורי תיירות וטבע פופולאריים, כל כפר הוא בסיס לטיול כוכב ונקודת מוצא למסלולים בטבע ולחוויות אאוטדור שונות. האקשן והתוכן תואמים למנעד גילים רחב, כולל מתבגרים, והמחיר בסך הכול נגיש. הביאו בחשבון תוספות על השכרת רכב, כלכלה וכרטיסי כניסה לאטרקציות השונות. הישראלים מחבבים במיוחד את כפרי הנופש בהולנד. עופר אדלר, נציג סנטר פארקס, חלוצת הקונספט ההולנדית מזה 25 שנה, מספר שהקהל השתנה עם הזמן אך גדל כל הזמן. בהתחלה יצאו כ-300 משפחות בשנה לכפרי הנופש והיום כ-4,000 . "בסוף זו חופשת ילדים, זה זמן האיכות המשפחתי. הכפרים ממוקמים ביערות עם שטחי ציבור מטורפים, הם התפשטו לבלגיה ולצרפת והמוצר השריש את עצמו והפך לתרבות נופש. שינוי נוסף שרואים הוא שהחופשה יצאה מהתא המשפחתי והיום מגיעות יותר קבוצות חברים או משפחות מורחבות". בהתאמה אישית: מלונות קונספט ענף המלונאות נמצא בתנועה מתמדת ונדרש להמציא את עצמו כל הזמן, מה שתורם להתחדשות ולסטנדרט גבוה. מכאן נובעת גישה הדוגלת בבידול קונספטואלי, שילוב עולמות תוכן יצירתיים ובניית ליבה המתכתבת עם התכנון הפיזי והעיצובי והתוכן שנוצק אליהם. סביב אלה נבנה מערך שלם של חוויות, שמבליט את המלון ואיכויותיו ואת התאמתו למגזר או לקונספט כזה או אחר. מלונות כאלה שמקדישים עצמם לנושא מסוים נפוצים ברחבי העולם ומעניקים חוויית משתמש עוצמתית, אולם הקונספט וערכי המקום מכתיבים את קהל היעד וכדי למצות אותם חשוב לוודא התאמה לכל משפחה. ריזורט בקונספט אקולוגי יכול להתאים למשפחות חובבות טבע, ועם זאת אינו מתאים לצעירים מדי או חובבי מסכים. מלונות בדגש ילדים נהדרים כשיש מנעד גילים רחב ובעיקר כשהילדים פעלתניים ולא מכורים למשחקי מחשב. מלונות ספא מחוץ לתחום מתחת לגיל 16 ומומלץ שהאופי המשפחתי יהיה תואם למקצב הרגוע. על שפת אגם בלטון שמדרום מערב לבודפשט נפתח לאחרונה ריזורט 'מובנפיק באלאלנד' (Mövenpick Balaland Resort Lake Balaton), מלון מרהיב שעוצב בהשראת 'מסביב לעולם ב-80 יום' של ז'ול ורן ובמרכזו כל עולמות הילדים האפשריים. ואל תטעו, מדובר במלון חמישה כוכבים מלא הוד והדר, עם פינוקים למבוגרים כמו ספא מפואר, אבל ילדים ובני נוער הם ליבת האג'נדה. והמטרה? לספק אין-ספור חוויות והרפתקאות. במרחב האדיר הוקמה ממלכת ילדים מעוצבת לעילא, עם פארק שעשועים מושקע, עתיר מתקנים צבעוניים ייחודיים, שפע אטרקציות רוויות אלמנטים הרפתקניים, כמו מגלשות מים, בריכות, פעילויות ומשחקים ואפילו שמרטפייה לפעוטות עם תוכנית מותאמת שמעניקה להורים זמן איכות. אפילו בחדרים המהודרים הוסיפו נגיעה לילדים וגם לפן הקולינרי הוקדשה מחשבה. בשיבניק (Šibenik) אשר בקרואטיה השכנה פועל מלון 'אמאדריה פארק אנדריאה' (Amadria Park Kids Hotel Andrija ex Solaris), המוגדר כמלון משפחות בדגש ילדים. המיקום על חוף הים היה הבסיס לעיצוב הכולל שנוגע לעולמות התת־ימיים וכל אזור קיבל נושא ומעוצב במוטיבים תואמים, כמו דולפינים, צבי ים ועוד. הגוונים הנעימים לעין תורמים לאווירה של רוגע למרות האקשן הרב בשטחים הציבוריים. כבר בעמדת הקבלה ישנו אזור משחקים ססגוני לצעירים, בזמן שההורים עסוקים בצ'ק אין. במלון משחקייה גדולה, מתקני שעשועים, חדרים עם משחקי וידיאו ומועדון ילדים בקיץ עם צוות הפעלה. בחוץ בריכות וחוף ים. מגלשות וכיוצא באלה לא תמצאו, כי הרשת מפעילה פארק מים אטרקטיבי בסמוך למלון. לטובת הילדים הקצו בחדר האוכל עמדות ייעודיות ותפריט מותאם לילדים ואפילו בר עם קוקטיילים - ללא אלכוהול כמובן. למשפחות מיטיבות לכת: טרק נודד בטבע מאז ומתמיד משכו אתרי הטבע העוצמתיים את לב האדם, והנפש נהתה אחר פלאי התבל באשר הם. סקרנות, חקר והנאה מהיופי עודדו את האדם לצאת ולגלות את המרחבים של הגלובוס, ומסעות, טיולים וטרקים רגליים, הנפוצים במחוזותינו, זכו לאריזה מחדש בדמות מסע נודד מאורגן. הקונספט, אשר רלוונטי לעת המודרנית, מושלם למשפחות אקטיביות, חובבות טבע, המבקשות להתחבר אליו באופן בלתי אמצעי ועם זאת להרגיש חופשיות מציוד ולוגיסטיקה. היישום הוא לרוב בתא שטח הררי שהתברך בשלל אוצרות טבע מרהיבים, והאפשרות הנוחה היא מפגש בנקודת מוצא ויציאה לטרקים יומיים בתרמיל גב קטן. לא מדובר בטיול כוכב אלא במסע נודד שמארגנות חברות שונות, המשנעות את הציוד ה'כבד' לנקודת הלינה הבאה ומספקות כלכלה מלאה. משפחת אשדת יצאה החודש למסע שכזה בצפון יוון. בסיוע חברה מקומית נבחר מסלול מותאם אישית הן מבחינת נקודות העניין בתוואי והן מבחינת אורך המסלול היומי (בקילומטרים ובשעות), רמת הקושי ודרגת אתרי הלינה; תכנון עד לפרט האחרון שלא משאיר מקום להפתעות. הקונספט הולם משפחות רבות ומותיר מרחב תמרון וגמישות, בהנחה שתא השטח מאפשר זאת. גם בסיני יש מסעות נודדים מותאמים למשפחות. גיא שילה ומויש מעוז, חובבי סיני מושבעים שמטיילים בחצי האי כבר כמה עשורים, בונים טרקים לקבוצות גדולות וקטנות באזור ההר הגבוה (אבל לא רק), עם תרמיל קל על שכם ומוצ'ילה שמונעת בג'יפ או על גבי חמור או גמל, אל בוסתני הלינה אחר הצוהריים. לפני כמה שנים יצאנו לטרק ברכס הפירנאים הספרדי, מרחב אין-סופי של טבע ונופים משכרים, המציב אתגר למטיילים ברגל. בעבר הרחוק שוטטו בו טיילני הארד קור בלבד במוצ'ילות מסורבלות, וכדי להנגיש אותם ולגמוא את המרחק בקלות, באו לעולם בקתות מפלט (Refuge) הפזורות במרחב ומאפשרות מסע רגלי נודד בן כמה ימים בתרמיל ביניים. בבקתה עוצרים להתרעננות, ארוחות (ערב, בוקר ופיקניק לצוהריים) ולינה בסיסית בחדרי דורמס משותפים. לרוב הבקתות ממוקמות בנקודות עוצרות נשימה ומרחקי ההליכה ביניהן נעים בין ארבע לשמונה שעות הליכה. האופציה הספרטנית חווייתית להפליא ומושכת משפחות טיילניות עם בני נוער ובוגרים שמכירות את הז'אנר, מתחברות אליו ומסוגלות להתמודד עם המרחק. אגב, הבקתות מקבלות ציוד ומזון במסוקים ומכאן המחיר הלא זול, והכי חשוב לתאם מראש בשל מגבלת מקום. בקתות מפלט יש בצד הצרפתי, באלפים, בגרמניה ועוד. על אותו משקל מציעה אירופה המישורית מסע נודד רכוב לחובבי האופניים. העיקרון זהה לחלוטין, חברה מתמחה מטפלת בלוגיסטיקה, בנקודת המוצא מקבלים אופניים לרכיבה היומית והציוד האישי ממתין במלון הבא, וכך מתגלגלים. השירות כולל תיקוני דרך, שכן מדוושים באזורים נגישים, בשמורות טבע, בעיירות ובכפרים. המסלול מודולארי, כל משפחה בוחרת תוואי נתון או תפור אישית על פי מרחק, גיל הילדים, רמת הכושר והאטרקציות שבדרך, ויש גמישות בתחנות העצירה. מסע רכיבה מזמן נקודת פרספקטיבה שונה וחולף בפינות חן שאינן נראות בנתיבי התיירות הנפוצים. אחד המסלולים הקלאסיים נע לאורך הדנובה באוסטריה, אך יש גם בחבל הטירול ובאזור זלצבורג, כמו גם מסלול בהולנד, בלגיה, גרמניה, פרובנס, טוסקנה, שוויץ ועוד.

הכתבה בשיתוף חברת Talking בשנים האחרונות המלחמה הבלתי נגמרת בין ארגונים וחברות על שימור ההון האנושי הקיים וגיוס טאלנטים ממקביליהם ומתחריהם, הביאה את כלל השחקנים המשמעותיים בזירת התעסוקה להשקיע בעובדיהם בהיקפים משמעותיים בהרבה משנים קודמות. תקציבים ומשאבים בלתי מוגבלים הפכו לכלים המרכזיים עבור חיזוק, גידול ושימור כוח האדם - מתן בונוסים, מימון חופשות בחו"ל והפקת מסיבות חברה פומפוזיות לעובדים מהווים רק חלק קטן מרשימת ההשקעות השונות שנועדו למתג את מקומות העבודה השונים כאטרקטיביים. לאחרונה, חל שינוי מגמה - מעסיקים החלו לשנע תקציבים מדאגה לחוויית העובד להשקעה בערכו המקצועי. בניית מסלולי קריירה ומימון קורסים מקצועיים הפכו לחוד החנית במלחמה על גיוס העובד הפוטנציאלי. "תנודות חדות בשוק העבודה בעולם כולו הביאה את המעסיקים המשמעותיים במשק להילחם על תודעת העובד, עד לאחרונה הפקת מסיבות ענק וקמפיינים צבעוניים נועדו לסמן את מקומות העבודה השונים כאטרקטיביים. היום, אנו עדים למספר רב של פניות מעסיקים שמשוועים לאפיקי השקעה בעובדים עצמם" טוען יוסי ינקו, מנכ"ל חברת Talking ללימודי אנגלית. הוא מוסיף: "מעסיקים רבים הבינו שהעובדים רוצים לחוש בהתפתחות מקצועית במקום עבודתם, שעליהם לצבור כלים עבור עולם העבודה המשתנה ומימון קורסי העשרה בידי מעסיקים הפך בשנה האחרונה לפופולארי במיוחד. מספר הפניות ל-Talking עבור רכישת קורסי אנגלית למקומות עבודה קפץ בשנה האחרונה בצורה משמעותית". מדוע מעסיקים מתעניינים ברכישת קורסי אנגלית? "שוק העבודה היום פועל בתוך שדה גלובלי. עובדים רבים נאלצים להשתמש בכישוריהם בשפה האנגלית לצורך הפעלת תוכנות מחשב, קריאה וכתיבת מיילים למקביליהם בחו"ל, קריאת מאמרים מחקריים ודו"חות תעשייה, שיחות טלפון לספקים בחו"ל וכמו כן גם הצגת פרזנטציות בפני מנהלים או משקיעים, גם אם זה לא חלק מהגדרת התפקיד שלהם. לא כולם מרגישים ביטחון בעת השימוש באנגלית והרוב המוחץ משתמש בכלי עזר שונים כמו מערכות תרגום אוטומטי. זה לא מספיק ומעסיקים רבים כבר מבינים את זה, גם אנחנו ב-Talking מרגישים את זה . חברות גדולות, ארגונים וגם גופים מוסדיים רבים כבר פנו אלינו לרכישת קורסי אנגלית עבור עובדיהם. אנגלית היא כלי משמעותי במיוחד ואנו מאמינים שללא הכלי הזה, פחות ופחות אנשים יצליחו להסתדר בשוק העבודה העתידי. עבור המעסיקים, מדובר בהזדמנות - מימון הקורסים עבור העובדים משרת את המעסיקים פעמיים, גם ברמת הפרודוקטיביות של העובדים וגם ברמת השימור שלו במקום העבודה. רכישת קורס אנגלית עבור העובד יחזק את תחושת ההערכה שירגיש מצד המעסיק שידחוף אותו להתפתחותו האישית, זה מטפח לויאליות למקום העבודה, שביעות רצון בעבודה ותרבות עבודה חיובית". איך תהליך הלמידה ב-Talking מתבצע בפועל? "הקורס שלנו כולל בניית חליפה מדויקת לצרכי החברה. הקורס מתבסס על שיטת לימוד של אחד על אחד לפיה לכל תלמיד מותאמת תכנית לימודים אישית עם מורה שנבחר בהתאם לעולמות תוכן שונים ורמת האנגלית של התלמיד. הקורס שלנו מאוד ידידותי עבור כל מי שרק רוצה לשפר את האנגלית וגם עבור מי שרוצה לבנות אותה מאפס ומעבר לכך, הקורס הוא אונליין כך שניתן ללמוד מכל מקום, הוא גמיש מבחינת תיאום השיעורים ומאפשר לכל תלמיד ללמוד בשעות הנוחות לו". מיהם התלמידים שלכם? "התלמידים שלנו מגיעים מכל קצוות האוכלוסייה השונות, מכל רחבי הארץ ומכל הגילאים. הפניות שלנו מגיעות מלקוחות פרטיים אך לצידן אנו חווים עלייה חדה במספר הבקשות לרכישת קורסים ע"י גופים וארגונים רבים שמבינים ששווה להשקיע בהון האנושי הקיים של מקום ההעסקה. תכנית הלימודים המותאמת שלנו נרכשה כבר ע"י משרדים ממשלתיים, עיריות ומועצות מקומיות, חברות הייטק וברמה הפרטית גם ע"י חברי כנסת,ספורטאים ושחקנים מוכרים רכשו קורסים אצלנו - כולם מבינים ששוק העבודה מצריך אנגלית ברמה גבוהה עבור כל אחד מאיתנו ואנחנו יודעים לספק בדיוק את הערך הזה". לפרטים נוספים על קורסים של חברת Talking>>

העיסוק בשומן בטני, בעיקר בעשור האחרון, אינו מקרי, ומחקרים חדשים מצאו קשר ישיר לתחלואה מטבולית. "כרופא פנימי בשנות ה-90, ידעתי שכדי למנוע מחלות לב וכלי דם צריך לטפל בלחץ דם, בסוכרת, בשומני הדם ובמשקל בצורה כוללת, אבל אז לכל גורם סיכון היה מומחה ולרוב אדם לא הגיע עם גורם אחד. כשפתחתי מרפאה הוליסטית חדשנית, התייחסנו להשמנה כאורח חיים והנחינו לטיפול תזונתי ופעילות גופנית, אך נכשלנו כי לא הבנו את הפיזיולוגיה בצורה טובה מספיק". את הדברים האלה מספר פרופ' דרור דיקר, מנהל פנימית ד' במרכז הרב תחומי לטיפול בעודף משקל בבית החולים השרון, המרכז הרפואי רבין. פרופ' דיקר הוא גם יושב ראש החברה הישראלית לחקר וטיפול בהשמנה ויושב ראש המרפאות האירופאיות לטיפול בהשמנה. על אף ניסיונו הרב, הוא מודה שרק בעשור האחרון, עם הבנת הפיזיולוגיה של ההשמנה, הבינו שמדובר במחלה. "רקמת שומן תפקידה לאגור עודף קלורי, וכשהיא מתפקדת, בריאה ועם אספקת דם סדירה, המנגנון הפיזיולוגי מפרק אותה לחומצות שומן חופשיות, שהן הדלק היום־יומי להפקת אנרגיה לגוף. רקמת השומן נמצאת בכל הגוף וכשיש עודף קלורי הגוף משקיע אותו באיברים. הרקמה שלהם גדלה, הגוף לא מצליח לספק דם כנדרש ומתחיל תהליך נמק שמוביל לדלקת ולמחלות", מסביר פרופ' דיקר. השומן, לדבריו, מתקבע בגוף בשני אופנים: באמצעות בניית תאי שומן חדשים וקטנים, שהם דוגמה לשומן בתפקוד טוב ובריא, או בהגדלת תאי השומן הקיימים, עד כדי דלקת ומחלה. "אנחנו עדיין לא יודעיםלמה יש הבדל בין אנשים", הוא מודה ומונה שורת גורמים חשודים הנעוצים בפיזיולוגיה, בגנטיקה אבל גם בעישון. "יש אנשים כבדים עם רקמת שומן גדולה שמפוזרת בצורה שווה בכל חלקי הגוף ובלי המחלה המטבולית שפוסחת עליהם". יעל דרור, דיאטנית קלינית ופיזיולוגית במרכז לרפואת ספורט, המלמדת רופאים תזונה בצפת ובאוניברסיטת חיפה, מסכימה עם הדברים ומציירת את סוגי ההשמנה לפי מבנה הגוף: "לבעלי נטייה גנטית לאגור שומן בבטן, יש מבנה של תפוח, ואלו שהשומן בגופם מפוזר ומתרכז באגן וברגליים יש מבנה אגס, וסיכון בריאותי נמוך יותר". לדבריה "השמנה היא אחד המדדים הקריטיים להתפתחות מחלות", ויש סכנה בהתפתחות הסינדרום המטבולי. בהקשר הזה מציג פרופ' דיקר שני סוגי תחלואה: האחד נוגע לכובד ולעומס הנוצר על מערכת השרירים והשלד ועלול לגרום לדום לב בשינה, בעיות לחץ דם ועוד; השני קשור לתחלואה מטבולית ברקמות השומן, גורם משמעותי בהתפתחות סוכרת, מחלות לב וכלי דם והיווצרות תהליכים גידוליים. "כשהבנו את הקשר הפיזיולוגי הגיעה תובנה שהשמנה לא קשורה ברצון האדם, היא אינה כישלון התנהגותי-סטיגמטי של האדם, אלא יש פגם פיזיולוגי. עד היום זיהו 62 פגמים כאלה המובילים לתחלואת השמנה, כך שהכישלון הוא תובנתי". דרור מחזקת ומדגישה שהשמנה בטנית נובעת מנטייה גנטית אך גם מהשפעה סביבתית על הרגלים, תזונה ופעילות גופנית. איך מתמודדים?פרופ' דיקר: "עם אורח חיים בריא והתאמת תכולת המזון לאדם. זו אומנות וזה תפקיד הדיאטנים שאדם יוכל לתחזק תזונה. אני לא מאמין בדיאטות שאי אפשר לתחזק כל החיים. בדיאטת כסאח יורדים ואז עולים, והעלייה מסוכנת יותר משמירת המצב הקודם. המטרה העליונה בטיפול מודרני היא הפחתת משקל לטווח ארוך. כל אחד מגיב אחרת לאותה דיאטה ואין לנו כלים לדעת כיצד יגיבו ולמה וזה ניסוי וטעייה. פרופ' איריס שי, שחקרה דיאטות, הדגימה שדיאטה דלת פחמימות ים תיכונית עם פעילות גופנית מתאימה לרוב האנשים ושהיא מצליחה לשנות ולהבריא את רקמת השומן בכבד, בלבלב ובלב". לפי דרור, צריכה מוגברת של סוכרים ופחמימות פשוטות מובילה להשמנה ולעלייה בשומן הבטני. לשאלה אם יש לשומנים תפקיד, היא אומרת ש"זו דווקא ההפתעה. עודף קלורי מדברים אחרים לא גורם להשמנה בטנית כמו מפחמימות, אשר יוצרות בתהליכים הורמונליים יותר טריגליצרידים שמצטברים באזור הבטן". פרופ' דיקר אומר ש"הנושא סובל מדעות קדומות ואופנות מתחלפות וזו בעיה. אופנה לא מבוססת על מדע וצריך להוכיח את הטיעונים. כשהשוו את כל הדיאטות האופנתיות במשך שנה, לא הוכחה עדיפות ולכן זה נוגע לרמה האישית. כל אחד מגיב שונה לדיאטה וזו האומנות בהתאמה". יש טיפולים חלופיים?פרופ' דיקר: "אחרי דיאטה יש טיפול תרופתי פורץ דרך באמצעות הורמון GLP-1, שהוכיח יכולת הבראה של רקמת שומן תוך בטנית, שיפור ערכי סוכר, ירידת לחץ דם לסוכרתיים, הפחתת תמותה ואירועים לבביים וצמצום כמותי של רקמת השומן סביב הלב, הכבד והשרירים". למי זה מתאים?פרופ' דיקר: "לבעלי BMI מעל 27 עם גורמי סיכון או מעל 30 בלי גורמי סיכון. שילוב של תזונה, פעילות וטיפול תרופתי נותן כלים טובים להתמודד עם המחלה. ומי שעמוק בפני - הטיפול מורכב ומשולב". BMI הוא המדד היחיד?פרופ' דיקר: "לא, יש גם בדיקות דם ואם ה-HDL נמוך והטריגליצרידים גבוהים כדאי לבדוק אם הכבד שומני ולקבל מושג אם זה הכיוון - ולטפל לפי הצורך גם בתרופות". דרור: "בבדיקות דם רואים רמה גבוהה של מדדי דלקת כמו CRP בקרב אנשים עם שומן בטני, לעומת שמנים שאצלם השומן מפוזר בגוף. רופאי משפחה ממליצים מגיל 20 למדוד גם את היקף הבטן, כדי לבחון גורמי סיכון ולא רק גובה ומשקל. יש היום יותר דקויות בקשר להיקף התקין ביחס ל-BMI - לגברים עד 102 סנטימטרים ולנשים עד 88 סנטימטרים, ומעבר לכך חלה עלייה בסיכון הבריאותי". יש היום יותר מודעות?דרור: "כן. בדקו למשל את דיאטת 16/8 [חלוקת היממה ל-8 שעות שבהן ניתן לאכול ו-16 שעות של צום למעט מים, קפה ותה ללא סוכר. א"ג]. ניסו לבחון האם אנשים יורדים במשקל טוב יותר ומצאו שינוי משמעותי ומובהק בהיקף הבטן לצד מדדים נוספים. בקבוצת הביקורת במחקר, נבדקה דיאטה רגילה של גירעון קלורי והתגלה הקשר חדש הנוגע לשעת האכילה. אותה פרוסת לחם לא מתנהגת אותו דבר בגוף בבוקר לעומת בערב. ב-2017 הוענק פרס נובל לרפואה לחוקרים שגילו את 'השעון הביולוגי' [הול, רוסבאש ויאנג, א"ג], לפיו לכל שעה ביום יש יכולת מטבולית אחרת. בשעות שיש ירידה בתפקוד המערכת המטבולית (לבלב, אינסולין, כבד ועיכול), הגוף מנצל את הפחמימה פחות ביעילות ואוגר אותה כשומן בטני". עדיף לאכול בערב מזון קל?דרור: "לגמרי. בדיאטת 16/8 צריך לסיים לאכול בשעה מוקדמת. במחקר שבדק זאת נתנו לנבדקים לאכול באותו טווח שעות אבל שינו אותו לאורך היום. קבוצה אחת התחילה וסיימה מוקדם ואחרת מאוחר. השינויים המטבוליים בקרב הקבוצה המאוחרת היו בעייתיים יותר, לכן החשיבות היא לא רק לקלוריות ולשעות האכילה אלא גם למתי מסיימיםלאכול. הרבה אנשים אומרים לעצמם 'לא אכלתי כל היום אז מגיע לי' אבל זה לא אותו דבר ואת זה חשוב להבין. זה גם מחמיר עם הגיל כי יש ירידה ביכולת המטבולית ושינויים נוספים שמתרחשים, והגוף מתמודד פחות טוב עם תזונה לא מבוקרת". האתגר הוא בגיל מתקדם?דרור: "בהחלט. הרבה נשים רואות שפיזור השומן בגוף משתנה עם הגיל ויש השמנה בטנית אפילו שאין שינוי מהותי בתזונה. זו עלייה הורמונלית ואסור להמשיך ולהתנהל באותה צורת אכילה כי זה לא יפתור את הבעיה. חשוב להבין שפחמימות הן לא האויב.צריך לדעת איך לשרוף אותן כדי לא ליצור שומן בטני, ולשים לב לכמות ולתזמון כדי להוריד סיכון". מה ההמלצה?דרור: "להפסיק פחמימות אחרי שש בערב ואפילו קודם. התזמון של שעת האכילה קריטי ושינוי בהרגלי האכילה חייב להתאים לאורך זמן. דיאטות קיצוניות לא טובות אם אי אפשר להחזיק מעמד". ומה עם הכושר?דרור: "כושר מאזן, אבל קודם צריך גירעון קלורי. אי אפשר לרוץ ואחר כך לאכול פחמימה. לפעמים השומן הבטני לא גדול אבל היציבה מושפעת; מרכז הכובד משתנה ויש עומס וחולשה של שרירים ועלולות להיווצר בעיות אורטופדיות". משנה סוג הכושר? אירובי או כוח?דרור: "היום ברור שזה השילוב של שניהם, ואצל נשים במיוחד חשובה עבודת כוח לבריאות, כי עם הגיל הן נחלשות ויש יותר סיכוני בריאות. לא חשוב אם פילאטיס, פונקציונלי או מכשירים, אבל בהדרגה, בהקשבה ובלי עומס יתר. מבחינת אירובי, כל אחד פועל לפי רמת הקושי המתאימה ומה שגורם לו להתמיד: הליכה, מדרגות או סטודיו, העיקר לעשות. ההמלצה הבריאותית הגורפת היא ל-150 - 300 דקות של פעילות גופנית בשבוע. המתודה שלי עם בעלי השמנה בטנית שאינם פעילים, היא להשיג 150 - 200 דקות בשבוע בשילוב תוכנית תזונה, לפיה צורכים פחמימות עד שש בערב. האפקט הטוב ביותר לאורך זמן זה לא להימנע מפחמימות אלא להגביל ולהעדיף איכותיות ולא פשוטות". לא עדיף להקפיד על תזונה מגיל צעיר?פרופ' דיקר: "תזונת אלף הימים הראשונים של תינוק, משפיעה על העתיד שלו וגם תזונת האם ואם היא מעשנת, ולכן זה מורכב. בחברה משמינה, חינוך לאכילה נכונה צריך להגיע מינקות וככל שמטמיעים זאת בגיל צעיר אנשים יצליחו ליישם. עם זאת יש כשלים פיזיולוגיים אצל חלק מהאוכלוסייה וגם אכילה נכונה לא מונעת תחלואה. השמנה היא מחלה שקופה, ולמרות ההתקדמות בהבנה ובהשלכות, יש התעלמות של קובעי המדיניות מהצורך לגייס משאבים, כוח אדם, תשתיות וטיפולים, ואנחנו עדיין רחוקים שנות אור ממה שנדרש כדי להתמודד עם האיום על בריאות הציבור. בישראל 27% מהאוכלוסייה הבוגרת מבטאת השמנה (BMI מעל 30), ו-70% עד 80% מהם מבטאים מחלה. הבעיה שזו אחת המחלות עם השלכות הרוחב המשמעותיות ביותר, מתהליכים טרשתיים בלב דרך שחמתכבד ועד סוכרת ועוד. יש לכך השלכות גם בהיבט של הוצאה טיפולית-כלכלית, כי ההערכות מדברות על כ-20 מיליארד שקלים בשנה, כמחציתם בהשפעה ישירה", הוא מסכם. כדי לסיים באופטימיות, חשוב לומר שהמאבק בשומן הבטני אפשרי ואנשים מבינים שאחרי הנהירה לדיאטות טרנדיות צריך משהו עם תוצאה לאורך זמן. אומנם דרור טוענת כי אינה יודעת אם מדובר בשומן שנשרף אחרון, ובכל זאת ממליצה לפתח הרגלים טובים,לא לנשנש מאוחר חטיפים ופירות מול הטלוויזיה ובערב להסתפק בירקות, חלבונים רזים וגבינות, ביצים, דגים או עוף: "כל זה אפשרי מתוך הבנה שהגוף מעכל את הפחמימות אחרת בשעות הערב, וזו לא הכמות אלא העיתוי".

הכתבה בשיתוף "ביתא נדל"ן" אלעזר קייקוב (33), יודיק מדר (33), הראל רבינס (31) הם שלושה חברים שהכירו במסגרת הצבאית של צה"ל כששירתו ביחידות מיוחדות. לאחר השחרור ב-2018 החליטו השלושה להשקיע כל אחד מהם יחדיו ובנפרד בעסקאות נדל"ן באתונה, עד שהחליטו לעשות זאת תחת קורת גג אחת משותפת שתהפוך בהמשך לחברה בשם 'ביתא נדל"ן'. התשואה הטובה משכה במהירות בני משפחה וחברים ובעקבותיהם החלו להתעניין אלפי ישראלים נוספים. תוך זמן קצר החברה שלהם הפכה לכתובת המרכזית עבור כל ישראלי המעוניין לבחון אפיקי השקעה בתחום באתונה כשבמקביל הם אחראים על ניהול ואחזקה של כ-250 נכסים בעיר הבירה היוונית ומעסיקים תחתם 17 עובדים ובניהם מהנדסים אזרחיים, ארכיטקטים ומנהלי פרויקטים בנוסף לחברת הניהול שדואגת ללוות את הקונים מתחילת התהליך ועד הרכישה וניהול אחזקת הנכס. אם תשאלו את היזמים הצעירים, היד עוד נטויה. "כל הנכסים שאנחנו מאתרים, נרכשים תוך שניה" טוען קייקוב. הוא מוסיף: "הביקוש גבוה מאוד כשרק בחודש האחרון נמצאו באינטרנט עשרות אלפי חיפושים של ישראלים סביב רכישת נדל"ן ביוון ובפרט אתונה. הישראלים זיהו את הפוטנציאל הגלום באתונה, אך הם ממש לא היחידים שמוצאים בה עניין. התעניינות רבה נרשמה גם בקרב אלפי צרפתים, גרמנים, אנגלים ואמריקאים". תוכלו להסביר את התופעה, למה כולם מתעניינים דווקא ביוון? מדר: "מדינת ישראל היא מדינה קטנה ולכן ישראלים רבים מבינים שסך ההזדמנויות בה לא מספיק רחב, מה שמביא רבים מהם לתור אחר נתיבי השקעות גם מחוצה לה. ב-2008 יוון נקלעה למשבר כלכלי ממושך, מה שגרם להתרסקות במחירי הנדל"ן במדינה. כרגע, השוק חווה עלייה ועצם הקרבה הגאוגרפית והמנטליות הדומה לזו של הישראלים צובעת בעצם את העסקאות השונות כנוחות, בטוחות וברורות יותר למשקיעים הישראלים". רבינס: "מה שמרגישים הישראלים בנוגע לעסקאות הנדל"ן ביוון, מורגש גם בקרב מדינות נוספות מהם מגיעים לקוחות רבים שמזהים גם הם את הביצועים הפיננסיים הטובים שיוון רושמת בשנים האחרונות. תבין, קצב צמיחת המשק שנרשם ביוון גבוה מזה שנרשם בישראל. הביצועים הפיננסיים בשילוב עם מחירי הדיור הנמוכים יצרו הייפ שממשיך לחזק את הכלכלה היוונית והמון משקיעים באמת מאמינים בשוק הנדל"ן היווני. ההערכה שלנו שמספר הביקושים ימשיך לגדול ב-15 השנים הקרובות לפחות, בטח כשהממשלה הנבחרת פה היא קפיטליסטית ומעודדת עסקים, השקעות חוץ ושוק חופשי - זה מצביע על יציבות. מלבד זאת, טיול ספונטני בעיר יחשוף בפני כל מי שמתעניין בהשקעה כאן את ההתחדשות העירונית שחלה בשנים האחרונות, רחובות משופצים ונקיים, מסעדות ובתי קפה בפריסה משמעותית, בניינים מפוארים ומשרדי חברות הייטק רבות שהחליטו גם הן לבסס את פעילותן בבירה האירופית הזו". אתם קושרים באופן כזה או אחר את מספר הביקושים למצב הפוליטי בישראל? קייקוב: "הצמיחה שלנו לכל אורך הדרך נמצאת בעלייה מתמדת, אני לא יודע כמה לתלות מזה במשבר הפוליטי שחל בישראל, דבר אחד בטוח - זה מהווה גורם משמעותי בצמיחה שאנו חווים, ואנו אומרים זאת בלב כבד, המשפחות והחברים שלנו גרים בישראל, זה תמיד יהיה הבית שלנו. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם - המצב הפוליטי הביא איתו משבר כלכלי כשמול השקל הדולר והאירו ממשיכים להתחזק. העובדה הזו הביאה המון אנשים לנסות ולהבטיח במידת האפשר את הכסף שלהם, וכשאלו מזהים ביוון שוק כלכלי שאין בו תנודות חדות להבדיל מישראל, הם חווים מפנה בצורת החשיבה השמרנית שאומרת "להשקיע רק בישראל" ומגלים בעצמם מידה של גמישות באופן ההשקעות הכלכליות שלהם". מה תגידו למי שאומר בכל זאת שהוא רוצה להשקיע בנדל"ן הישראלי ולא בזה היווני? מדר: "אם יש לך חצי מיליון שקל, זה מצריך ממך לקחת משכנתא בגובה 2,000,000 שקל בשביל לקנות דירה פשוטה במרכז הארץ. זה שם אותך במצב של תשלום משכנתא עם ריביות מאוד גבוהות, כשהאלטרנטיבה שאנחנו מציעים היא לקנות בסכום הזה דירה, שבמקום שתייצר לך עוד הוצאות, תייצר בעיקר הכנסות. בנוסף לכך שהריביות גבוהות יותר בישראל, גם התשואה נמוכה יותר מזו המצויה בנדל"ן היווני ולכן ברמת ההשקעה - אין מה להשוות". מה סדר גודל ההשקעה באתונה? רבינס: "המנעד הוא רחב וישנו טווח מאוד גדול בין אזורים - קח לדוגמא את אזור רצועת החוף, שנקרא גם "הריביירה של אתונה", שהוא כמובן גם האזור היקר ביותר, שם המחיר למ"ר מטפס גם ל-17,000 אירו למ"ר. באזורים אחרים במרכז העיר, השקעה ממוצעת נמדדת בערך בגובה של 3,000 אירו למ"ר ובשכונות היותר יוקרתיות, אפשר למצוא גם נכסים בגובה של 10,000 אירו למ"ר לבנייה חדשה. כל המחירים מדוברים לדירות חדשות ולא לדירות ישנות. הגיע הזמן לגמישות מחשבתית בנוגע להשקעותיהם של הישראלים, בנדל"ן ובכלל. ביתא הנדל"ן הוא בהחלט כתובת רלוונטית למי שמעוניין בכך". לפרטים נוספים בקרו באתר חברת "ביתא נדל"ן" הקליקו>>

מצוינות היא מצב או הלך רוח, שבו אדם שואף לעשות את הטוב ביותר שהוא מסוגל לעשות בדרך הטובה ביותר, מתוך מוטיבציה פנימית ומתוך תפיסה ערכית כדי להגיעלתוצאות או לביצועים הטובים ביותר. מה עשה את מוצרט למוצרט ואת לאונרדו דה וינצ'י ללאונרדו דה וינצ'י? מצוינות כמובן. אבל האם צריך להיות יחיד סגולה כדי להיות מצוין? מה הופך אדם בינוני למצוין? והאם זה בכלל טוב? אנשים מתבלבלים בין המשמעות של מושלמות לבין המשמעות של מצוינות. כל אדם הגיע לעולמנו עם 'מתנות', ההבדל טמון בין אלה שמנצלים אותן לבין אלו שאינם מנצלים אותן. המתנות הן כישורים, נטיות מולדות, יכולות וחוזקות. מה שגורם לאדם אחד לשגשג בתחומו לעומת אדם אחר לא לשגשג, טמון בניצול נכון של החוזקות. חוזקה היא דבר שאתם מבצעים באופן עקבי בצורה שקרובה למושלמות. בדרך כלל אתם מבצעים זאת באופן טבעי, עד כי נראה לכם כי כולם חושבים, מרגישים או מבצעים כמוכם, ואינכם רואים בכך דבר מיוחד. אם כך, למה לא כל האנשים מצטיינים במה שהם עושים? ישנן מספר סיבות. הראשונה היא שאנשים מנסים להיות מי שהם לא, להשוות את עצמם לאחרים ו'להיות מושלמים'. לכן הם משקיעים אנרגיה בלנסות לחזק ולשפר את החולשות שלהם במקום להתמקדבאוצרות שטמונים בהם. כשבמבוק מנסה להיות עץ אלון ועץ אלון מנסה להיות במבוק התוצאה מצערת. לבמבוק יש את תכונות הגמישות שלו ומכאן חוזקו ולאלון יש את עוצמתו בשל היותו נוקשה, אבל אנשים מנסים להצטיין בכל תחום בחייהם, מה שנועד לכישלון מראש. זה לא אומר שלא צריך ללמוד הרבה דברים, אפשר כמובן להעשיר אתהחיים בהרבה ידע, כל עוד המניע היחיד הוא הנאה מהתהליך ולא מהתוצאה, אך אם אינכם מתמחים בדבר ואינכם מצטיינים בדבר, כנראה שיש לכך סיבה. דבר נוסף הוא אי-זיהוי החוזקות שלנו. אם אינכם מזהים במה אתם טובים, איך תדעו לחזק את זה? יש לנו תכונות שונות אלו מאלו ולכל אחת יש יתרונות וחסרונות, אבל כל תכונה מתאימה לסיטואציות מסוימות ואינה מתאימה לאחרת. אל תשאלו, האם פטיש זה כלי טוב? תשאלו - לשם מה טוב הפטיש? כדי לדפוק מסמרים הוא מצוין, אבל לא כדי לנסר. אם אתם טובים בלאלתר, בלזרום, בלגלות תושייה, ואינכם טובים בתכנון אז אינכם מתאימים לתפקידי תכנון לטווח ארוך, אבל אתם עשויים להצטיין במקומות של עמימות אולחץ, במקומות שדורשים פתרונות בזק שיש בהם הברקות, שם אתם תשגשגו. גם ההפך נכון - אם ניקח אדם שהוא אסטרטג מצוין ונעביר אותו לתפקיד באותם מקומות שדורשים את הפתרונות המהירים, הוא יתקשה לפתור בעיות מהרגע להרגע. מה קורה לאדם שטוב בלאלתר ובעל אינטליגנציה גבוהה, שנשלח לקורס של תכנות? האם הוא יהיה מתכנת מצוין? התשובה היא לא. הוא ילמד לתכנת, אבל לעולם לא יצטיין בכך. למה? כי יש לו חוזקות אחרות שאותן הוא צריך לפתח. אם כך, סיבה נוספת לאי-הצטיינות היא למידת מיומנות וידע שאינם מחזקים את החוזקות שבכם. אתם יכולים להשקיע שנים בכיוונים הלא נכונים. ייתכן שתהיו מיומנים בשליטה על מה שאתם עושים ותהיו טובים, אך לא תהיו מצוינים. לאדם יש יכולת גבוהה ללמידה ויש בו גמישות גבוהה המאפשרת לו להתפתח, אך כדי להיות מצוין, יש צורך לפתח את מה שקיים כפוטנציאל להתממשות מקסימלית. להיות, לעשות ולהשיג עד כה עברנו על המחסומים מפני הגעה למצוינות, כעת נראה איך אפשר לעשות שימוש במידע הזה. בשלב הראשון, זהו את חוזקותיכם ומנו חמש חוזקות שהן מרכזיות, לדוגמה: אם אתם 'חולי' שליטה, ציינו זאת. אם אתם קפדנים בפרטים, ציינו גם את זאת. כל דבר שהוא דומיננטי בכם מאוד, גם אם אתם חושבים שזה שלילי, הכירו בכך. בחוזקות אין שלילי או חיובי, אם תשתמשו בזה נכון, זה יהפוך לחיובי מאוד. אם יש לכם חושים מפותחים, אתם הראשונים להבחין בחדר בתחושות, ואולי אתם אמפאתיים לאחר או אחראיים מאוד - כל אלה דוגמאות לחוזקות. אם אינכם יודעים לזהות זאת, שאלו אנשים מה דעתם, לאחרים קל יותר לראות אותנו. ככל שתשאלו יותר אנשים, יתברר לכם מהםהדברים שאנשים רואים בכם. בשלב הבא, עליכם לבחון כיצד אפשר לשלב בין חוזקותיכם לבין תחומי עניין או תחביבים שאתם עושים בזמנכם הפנוי, לדוגמה: אדם חדשני, שאוהב ריגושים והתמודדות עם דברים בלתי מובנים, שיש לו גם גמישות מחשבתית, יוזמה, יצירתיות וכושר ארגון, והואאוהב לשוטט באינטרנט, ייתכן שכבר כמה פעמים בעבר עלו לו רעיונות איך לשפר דברים, איך לייעל, איך אפשר לעשות אותם טוב יותר - שילוב כזה של חוזקות ביחד עם סוגי המוטיבציה שלו והעניין שלו עשויים להביא אותו לבחור בקריירה של יזם. אם זה הכיווןיהיה עליו ללמוד כל מה שקשור ליזמות ולהתחיל לפעול בכיוון. אך אם דווקא ההתעניינות שלו היא לגבי מה קורה בחו"ל, והוא נוהג ולהתעניין במוצרים חדשים שמגיעים לשוק בתחום מסוים, אולי כדאי שייקח את אותן חוזקות ויהפוך להיות יבואן או יצואן. בשלב השלישי, עליכם להשקיע ברכישת ידע ומיומנות כדי להתמקצע. חוזקה היא התחלה מבטיחה, אך אינה באה במקום למידה. עליכם ללמוד בצורה פורמלית ובלתי פורמלית כל מה שניתן בתחום. יש לשים לב לכיוון התהליך, התוצאות החומריות הנלוות לעשייה מקצועית מעולה יגיעו, אבל הן מגיעות בזכות זה שאתם מעניקים תמורה מקצועית מעולה, שאנשים מוכנים לשלם עבורה. בעוד שאם אתם מחפשים אחר התמורה החומרית כמטרה מבלי להיות מצוינים, התמורה החומרית לא תישאר כזאת לאורך זמן, ולא תשיגו את הסיפוקים הפנימיים מעשייה בינונית. לכן, הכיוון הוא להיות, לעשות ולהשיג ולא ההפך. התחילו עכשיו בלגלות את החוזקות שלכם. *הכותב הינו מנכ"ל ויושב ראש פירמת ראיית החשבון 'בייקר טילי ישראל' ומנחה הפודקאסט 'הדרך למצוינות'.eyalhorowitz.com

הרבה לפני ימי הקורונה, הפך גידול ירקות בבית לטרנד חזק בקרב מי שברשותו חלקת אדמה בחצר, מרפסת קטנה או אפילו גג, טרנד שאפשר לאנשים שימוש ביתי טרי ובריא של ירקות וצמחי מאכל. הבריאות פה היא גורם משמעותי. אף יד לא נוגעת בירקות שלכם, איש לא מרסס אותם, אתם דואגים לדשן את הצמחים בחומרים שבחרתם ורק אתם מפקחים בשטח על הנעשה ויודעים בוודאות מה הדרך שעובר הירק מהגינה ועד הצלחת שלכם. לא רק שירקות שגדלים בגינה הביתית בריאים יותר (וטעימים יותר), אלא שעבודת האדמה, מזריעה, טיפוח הגינה ועד קטיפת הירקות, היא חגיגה גם לנפש. מוכנים לצאת לדרך? זה הזמן לקרוא את המדריך המלא לגידול ירקות - אצלכם בגינה. ירקות של חורף - ירקות של קיץ רוב הירקות הם עונתיים. אף שחלקם יכולים למשוך גם מעבר לעונה, לא נשתול ירקות של קבוצה אחת בעונה לא מתאימה, כי התוצאה העגומה ידועה מראש. ירקות קיץ מומלץ לשתול או לזרוע באביב וירקות חורף מומלץ להתחיל בסתיו, ממש בימים אלה. אם תרצו ליהנות, למשל, מחסות כל החורף, מומלץ לשתול שיח חדש כל חודש במהלך החורף, וכךליהנות מרצף הנבה לאורך העונה. כל קבוצה אפשר לחלק לשלוש קטגוריות, על פי מה שבסופו של דבר אנחנו אוכלים - ירקות עלים, ירקות שורש וירקות פרי ופריחה. השתיים הראשונות אופייניות יותר לגידולי חורף. ירקות של חורף כוללים בין היתר: ירקות עלים כמו סלרי, פטרוזיליה, חסה, שמיר, כוסברה, ארוגולה, רוקט, גרגר נחלים, מנגולד, תרד, קייל (זנים שונים), בצל ירוק, כרישהואספרגוס; ירקות שורש כמו תפוח אדמה, שומר, קולורבי, בצל, שום, צנון, צנונית, גזר, לפת, סלק, שורש פטרוזיליה ושורש סלרי; וירקות פרי ופריחה כמו תות שדה, כרוב, כרובית, כרובית אלמוגים, ברוקולי, כרוב ניצנים, תות, ארטישוק, אפונת שלג ופול. ירקות קיץ כוללים ירקות עלים כמו בזיל, ירקות שורש כמו בטטה והרבה מאוד ירקות פרי ופריחה: תירס מתוק, שעועית, אבטיח, פקוס (מלפפון ערבי), סויה (אדממה), אבטיח, מלון, ליפה,דלעת ערמונים, דלורית, דלעת, קישוא, חציל, מלפפון, עגבנייה על מיניה השונים ועוד ועוד. לזרוע או לשתול? הנה תקציר למחזוריות הפרי: זרע הופך לשתיל, השתיל גדל ומניב פרי. הפרי נרקב, מתייבש וממנו אוספים את הזרעים, וחוזר חלילה. לזרע יש תקופת נביטה של בין עשרה ל-20 ימים. אחרי 30 ימים בערך הוא מוכן לשתילה, אז מתפתחת אצלו מערכת שורשים חזקה מספיק. את הזרעים אפשר לקנות בחפיסות, שבכל אחת כ-10 - 20 זרעים. את הזרעים זורעים במגש הנבטה או בעציצים קטנים, מטפחים אותם, וכשהם מוכנים, וכאמור זה לוקח כ-30 ימים, מעבירים לאדמה או לעציצים גדולים יותר. לשתיל שאנחנו קונים מהמשתלות קוראים 'סטרטר' (או 'משולש שתילה', משום ששורשיו בצורת משולש). בדרך כלל הם מונחים במגשי קלקר לבנים ומשם שולפים את השתיל. אפשר להשיג ירקות גם בכוסיות או בעציץ 12 (עציץ שנפחו ליטר אחד). חשוב לדעת כי לזרעים אין מאה אחוזי הצלחה בנביטה והרבה פעמים נבזבז זמן יקר, ולכן אם בחרתם בזריעה (כי היא הרבה יותר חסכונית) שווה להתחיל את הנביטה מוקדם יותר מהשלב שבו תרצו להתחיל, כלומר: אם אני רוצה ירקות של קיץ (עגבניות, מלפפון או פלפל) אני מתחיל את תהליך ההנבטה בחורף. לסטרטר סיכויי הקליטה הגבוהים ביותר ולכן מומלץ לעבוד איתם כבר בשלב הראשוני. ככל שהצמח קטן יותר סיכויי הקליטה שלו גבוהים יותר. אגב, אם לא הספקתם לקטוף את הפרי או שהסתיימה העונה ואתם רוצים להכין את עצמכם לשנה הבאה - חכו עד שהפרי יירקב ותייבשו אותו לגמרי. אחר כך אספו את הזרעים שבפנים לתוך עציץ עם חורים במקום מאוורר ומוצל (בתוך ארון לדוגמה), שנה הבאה זרעו אותם שוב בגינה או באדניות. הכלל הזה נכון לגבי כל הירקות.   אמבטיית שמש גידול ירקות דורש לפחות שלוש עד ארבע שעות של שמש ישירה. אם שטח הגידול שלכם זוכה רק לשעה עד שעתיים של שמש ישירה, תוכלו לגדל בעיקר שורשים ועלים למאכל. כשאין שמש בכלל, גם אם יש הרבה מאוד אור, תוכלו לגדל רק עלים. אבל יש גם בונוס - אלה שאין להם שמש ישירה בכלל יוכלו ליהנות מעלים ירוקים של חורף גם במהלך הקיץ עם תוספות השקיה. כל מה שצריך לעשות זה לדאוג להוריד את עמודי הפריחה על בסיס קבוע. בגלל החום הם מחפשים לפרוח כל הזמן ואז העלים הופכים למרירים. מכינים את השטח ירקות צריכים להכות שורש ולכן נפח שתילה הוא המתכון האמיתי להצלחה, אבל לא רק, ולכן אפשר לגדל ירקות גם אם אין לכם גינה גדולה אלא כמה אדניות במרפסת. לאלו שיש להם חלקת אדמה בגינת הבית, שלב ההכנה כולל ניקוי מעשבייה, פיזור קומפוסט והפיכת האדמה, בניית הערוגות ולבסוף התקנת מערכת השקיה. אפשר לעשות את כל זה לבד, אבל מומלץ בכל מקרה להיוועץ בבעל מקצוע שיעזור לכם בכל שלבי ההכנה. אם אתם מתכוונים לגדל את הירקות באדניות במרפסת או בגג, בחרו אדניות עמוקות ככל האפשר, ולא פחות מ-25 - 30 סנטימטרים. וככל שיהיו עמוקות יותר, כך הירקות יגדלו טוב יותר. באדניות רצוי בדרך כלל להניח ראשית טוף בתחתית, שיסייעו בניקוז עודפי המים (ועדיף שאבני הטוף יהיו גדולות כך שלא יישטפו דרך חורי הניקוז) ולאחר מכן ממלאים את האדניות בתערובת שתילה ייחודית לעציצים ולאדניות (ובכל מקרה לא באדמה רגילה מהרחוב או הגינה!) גם כאן מומלץ להתייעץ בבעלי מקצוע באשר לסוגיות ניקוז, השקיה וכיוצא באלה. לא לצופף שורות! מרווחי השתילה בין שתיל לשתיל חשובים מאוד להתפתחות של הצמח, ומרווחים נכונים יאפשרו לו להגיע לבשלות בלי מלחמות עם צמחים צמודים על אותם מקורות, כמו מים וחומרי דישון. ירקות עלים כמו ארוגולה, בצל ירוק, גרגר נחלים, שמיר וסלרי וירקות שורשים כמו גזר, צנון ושום זקוקים למרווחים של 20-10 סנטימטרים. לעומת זאת, אספרגוס וקייל צריכים מרווחים של 40-30 סנטימטרים וגם פירות חורף כמו ארטישוק, ברוקולי וכרוב ניצנים ופירות קיץ כמו מלפפון, סויה ופלפל חריף. אם תרצו לגדל קישואים, חמניות, חצילים, עגבניות ופלפל מתוק, שמרו על מרווחים של 40 עד 50 סנטימטרים ואילו לאבטיח, לדלורית, לדלעת ולמלון צריך יהיה להקפיד על מרווחים של 100 עד 200 סנטימטרים בין כל שתיל. לדאוג למטפסים אם אתם מתכננים לשתול גידולים מטפסים, כמו עגבניות, מלפפונים, שעועית ואפונה, תדרשו להתקין עבורם מתקן ל'הדליה' - מתקן עזר, שיכול להיות מקל במבוק ואפילו מקל מטאטא שתוקעים באדמה, ומקודקודו מורידים חוט עד לקרקע. בשבוע הראשון שבו הצמח הולך וגדל עוזרים לו לטפס דרך ליפוף מתמיד על גבי החוט, בהמשך הוא יעלה לכיוון הקודקוד לבדו. ישנן גם שיטות שונות למתקני הדליה וגם כאן מומלץ להיוועץ באיש מקצוע לשיטה הטובה ביותר עבור חלקת הירק שלכם. בכל מקרה לא חייבים להתקין אתהעמודים מהיום הראשון ואפשר להמתין עד שהצמח יתפתח ויגדל לממדים שלא מאפשרים לו לעמוד בכוחות עצמו. משק מים צמחים (כמו בני אדם) אוהבים את השגרה, ולכן ההמלצה היא לתת השקיות קבועות בשעות קבועות שכוללות כמויות שוות. עדיף להשתמש במערכת השקיה אוטומטית או לפחות לפרוס טפטפות בשטח הגידול, כדי לאפשר לצמחים לגדול באופן רציף, באותם מקצבים ובאותה תדירות של השקיה. בשבוע-שבועיים הראשונים הקרקע צריכה להיות לחה, זה לא אומר שצריך להשקות כל יום אבל מומלץ לוודא שהיא אכן לחה. ואיך יודעים?אצבע בתוך הקרקע תגיד לכם מה התשובה. במדד של בין 1 ל-10, רמת הלחות צריכה לעמוד בסביבות 4 או 5. אם היא מגיעה ל-2 או 3, זה הזמן להשקות. בשלב הראשון הצמח צריך להכות שורש. אם נדאג להשקות כמה פעמים ביום במנות קטנות, מערכתהשורשים תישאר למעלה. בהמשך נרווח את ההשקיה כדי לגרום לצמח להתחזק ולחפש מים בעומק האדמה. כשהשורשים מעמיקים הצמח מתחזק ויכול לעמוד מול כל צרה ומזיק בהמשך. כך למשל, כששתלתי בקיץ עגבניות ופלפלים בחלקת אדמה, בשבוע הראשון השקיתי אותם שלוש פעמים ביום למשך עשר דקות כל פעם. שבוע לאחר מכן השקיתי פעם או פעמיים ביום למשך עשר עד 15 דקות בכל השקיה. בשבוע השלישי השקיתי פעם ביום למשך 20 עד 30 דקות, וכן הלאה. עד מתי ממשיכים? זה בעיקר עניין של ניסוי וטעייה. זכרו שעודף מים לא בהכרח טוב, וגם אם הצמח נראה קמל, עצוב ויבש, יש לו מים בחתך התחתון. כשיגיע הערב תראו שהעלים חוזרים לעצמם. בגידול באדניות הנפח מוגבל בגלל התכולה ולשורשים אין דרך לחדור ולצאת החוצה. גם במקרה הזה מומלץ לרווח את ההשקיות אבל כאן צריך לקרוא את הצמח ולראות מה הכי נכון בשבילו, וסביר שגם הכמות של המים וגם תדירות ההשקיה בימים יהיו נמוכים יותר בהשוואה לאדמה. טיפוח, תשומת לב ואהבה בגידול ירקות יש הרבה מאוד עבודה מאחורי הקלעים. ניכוש עשבים באופן שוטף, טיפול בענפים פגועים (אם צריך להוריד ענפים פגועים חשוב שהחיתוך יהיה כמה שיותר נקי וכמה שיותר קרוב לגזע או למפרק התחתון, כדי שה'פצע' יתאחה כראוי) וחשוב מאוד לא לשכוח דישון, כדי לתגבר את ההזנה של הצמחים. יש הרבה מאוד תכשירים בשוק, בחרו את אלו שנכונים לכם מבחינת עקרון הגידול (אורגני, טבעי או כימי) והיצמדו אליהם במהלך הגידול, בלעדיהם הצמח לא יתפתח כראוי. שימו לב גם למזיקים, רובם נמצאים בחום ולא בקור, אבל בישראל יש לנו תשעה חודשים של קיץ, ובו הכנימות ושאר מזיקים חוגגים. אני באופן אישי לא משתמש בחומרי ריסוס ומעדיף שיטות ביתיות כמו מים עם חומץ, פלפל חריף או סודה לשתייה, לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. בחורף עיקר המאבק הוא בשבלולים, חלזונות וזחלים שונים. במקרה זה אפשר להניח ערימה גדולה בפינה רחוקה של שאריות הירקות מהמקרר, שיחגגו עליהם, ואפשר גם לעשות 'פשיטה' בגינה ולהוציא את המזיקים בשיטה ידנית (לרוב הם יסתתרו בחלקו האחורי של העלה) והכי נוח למצוא אותם בערב. מתי אוכלים? אם שתלתם ירקות עלים, תוך זמן מה מיום השתילה יצאו עלים חדשים וטובים למאכל. עם זאת כדאי לתת לצמח לגדול עוד קצת לפני, ובדרך כלל מומלץ להתחיל לקטוף תוך 14 עד 30 ימים מיום השתילה. הקטיף המומלץ הוא מהעלים הצדדיים, כי מאמצע הירק יוצאים לרוב עלים חדשים. לרוב, העלים יהיו טובים לשימוש עד לשלושה או ארבעה חודשים לאחר השתילה, ולכן אחרי חודש או חודשיים כדאי לשתול מחזור חדש. את ירקות השורש אוכלים כשלושה עד שישה חודשים אחרי השתילה, תלוי בסוג הירק. מומלץ לדגום ירק אחד כדי להעריך מה מצבם של חבריו. אגב, מלבד תפוחי אדמה ובטטות שמתרבות בדרךקצת שונה בקרקע, מירק שורש אחד יוצא שורש אחד למאכל. ומה לגבי הפרי? תידרשו להמתין לכל הפחות שלושה עד ארבעה חודשים עד שהפירות יבשילו על הצמח, אבל אם עשיתם הכול נכון, ההמתנה תהיה שווה כל רגע וכל ביס. *נמרוד עורף הוא מומחה לגינון אורבני. i-Garden

הכתבה בשיתוף פלא קארד תשלומים באשראי הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בישראל. כולנו קונים ומוכרים סחורות ומוצרים באינטרנט ובאופן לא מקוון, מבצעים רכישות, משלמים חשבונות וקונים ומקבלים מתנות. פלא קארד הוקמה לפני כ-35 שנה כחברת הסליקה הראשונה בישראל בעקבות צורך ממשי בשוק לאבטחת הכלים השונים להעברת כספים בכרטיסי אשראי שצריכים לתפקד בצורה טובה ויעילה. "החזון שלנו הוא לספק תמיד את הדרך החכמה החדשנית והמהירה ביותר לתשלום, עכשיו ובעתיד" כך טוען רונן אלישר, סמנכ"ל התפעול של החברה. הוא מוסיף: "אנו מקדמים חדשנות במערכות שלנו שמועילה לבתי עסק. למשתמשי הקצה שלנו אנו מפתחים מוצרים, פתרונות ושירותים המבוססים על תשתית חכמה, כללים וסטנדרטים גבוהים. יש לנו את האנשים ואת הטכנולוגיה המתאימה בכדי לספק זאת". תסביר"על מנת לספק לבעלי העסקים את ההגנה על פרטי האשראי של לקוחותיהם יש לתת להם מעטפת הגנתית יעילה. אנו עושים זאת באמצעות מומחי הסייבר שלנו, מערכות הגנה מתקדמות, שמירה על קוד סגור ושימוש בשכבות הגנה מורכבות במערכות שלנו". מדי פעם לפעם אנו שומעים על עוד מתקפת סייבר על אתרים ממשלתיים, גופים ציבוריים, חשבונות פרטיים וגם על לא מעט בתי עסק. יושב פלוני בבית ומבחינתו מדובר בעולם צללים שלא נוגע אליו ברמה האישית, זה רחוק ממנו. תוכל להסביר מי הם אותם האקרים ואיך פעולותיהם פוגשות את האזרח הקטן?"האקרים פועלים מכל מקום בעולם ויש להם אינטרסים שונים - יש כאלה שרוצים לגנוב כסף, יש כאלה שרוצים למכור תמורת כסף מידע על שימושי כרטיס האשראי ויש כאלה שרוצים לפגוע במדינת ישראל. אם אתה בעל עסק והאתר שלך לא מאובטח, אתה עלול להפוך למקור שאיבת מידע ויש לך אחריות גדולה בעניין הזה. בעל העסק הוא החומה הראשונה במעגל השמירה על כספם ופרטיותם של הלקוחות שללא המערכת המתאימה עלולים להיפגע מגניבת כסף, חשיפת פרטים אישיים או חשיפת היסטוריית רכישותיהם". מה ההאקרים עושים בפועל?"זה תלוי באיזה פלטפורמה משתמש בעל האתר או העסק. לא מעט פעמים מערכות מחשוב או תוספים לא מעודכנים המאפשרים חלון פתוח לשאיבת המידע. הרבה פעמים האקרים שגונבים פרטי אשראי רוכשים באמצעותם מטבעות דיגיטליים, עובדה שמקשה על האפשרות לשים את האצבע על עקבותיו של אותו האקר". כבעל עסק מה עליי לעשות בכדי לצמצם אפשרות פריצה?"עליך לפנות לחברת הסליקה ולבדוק את רמת האבטחה באתר העסק שלך, כדאי לבדוק שחברת הסליקה מוסמכת לתקן PCI ולבקש לדעת באילו פעולות נוקטים כדי להגן עליך ועל הלקוחות שלך. לדוגמא, באתרי קניות של הלקוחות שלנו, בית העסק נעזר בדף סליקה מאובטח חיצונית כנדרש, אך עם זאת נהנה מיכולת עיצוב גמישה של הדף כך שהוא נראה כחלק מהאתר שלו, הרכיב הזה שאנו מספקים נקרא "iframe". בנוסף לשימוש בדף תשלום מאובטח, מומלץ לוודא שמי שפיתח את תוסף הסליקה שיושב על אתר העסק שלכם, היא חברת הסליקה ולא גורם צד שלישי שיכול לגנוב את המידע בנוסף להעברת הנתונים. דוגמא למערכת נוספת איתה אנו עובדים בפלא קארד היא מערכת ייחודית בשם קפצ'ה חכמה (smart captcha) שמונעת מבוטים בדיקת כרטיסים דרך האתר שלך - המון פעמים האקרים מריצים באמצעות בוט בדיקה מהירה של מידע חשוף, לאחר סינון אוטומטי הבוט מצליח לסמן את המידע הפריץ (כרטיסי אשראי, פרטים אישיים של לקוחות) ההאקר מוריד את המידע הרגיש ולאחר מכן פשוט מוכר אותו לגורמים עוינים אחרים. הקאפצ'ה החכמה שבודקת אם מדובר בהאקר או לא, לא מצריכה מהגולש להקליד קוד או מספרים ולא מעכבת את הקנייה, פשוט עושה את העבודה מאחורי הקלעים. מעבר לזה, לא פעם פעילותם של בוטים כאלו באתר תוקעים אותו במקרה הטוב ובמקרה הרע פשוט מפילים אותו. יש לכך השפעה כלכלית עצומה על בעל העסק ובתרחיש קיצון, הוא עוד עלול להיקשר לפרשיית גנבת זהויות ופרטים אישיים דרך האתר שלו". הטכנולוגיה לא עוצרת וממשיכה להתפתח, האם זה אומר שגם היקף הפריצות?"כמו בכל תחום מתקדם (ובמיוחד כשמדברים על זירת ההייטק וכסף של אנשים), האקרים מוצאים כל הזמן דרכים חדשות לגנוב מידע ואנחנו אלו הניצבים בחזית הטכנולוגיה על מנת להגן על הלקוחות שלנו. יש לנו את הכלים המתאימים, על חלקם דיברנו ואת חלקם נשאיר בצללים". מה בכל זאת אפשר לחשוף?"שלא רק האקרים מתוחכמים מהווים איום על בעלי עסקים אלא גם נוכלים מתוחכמים המבצעים הזמנות ולאחר מכן מבצעים הכחשות עסקה. כדי להתמודד איתם פיתחנו מערכת אימות זהות מתקדמת בשם 3D-Secure המגנה על בעלי עסקים מצד אותם מכחישי עסקאות המהווים פוטנציאל נזק בסדרי גודל אדירים. המערכת הזו מבצעת בהליך הרכישה אימות דו שלבי שבחלק הראשון היא דואגת לקבל אישור פרטי אשראי בנוגע לעסקה, ובשלב השני המערכת שולחת הודעה לטלפון של בעל הכרטיס עם קוד שהוא צריך להזין על מנת לאשר במאת האחוזים שמי שביצע את העסקה הוא בעל הכרטיס ולא מישהו אחר. לאחר אישור הקוד ואישור העסקה - העסקה מתבצעת. חשוב לציין שנפח ההונאות בכרטיס חיוב נמצא בעליה מתמדת, עד כדי כך שחברות האשראימחייבות בתי עסק להתקין את מערכת ה-3D-Secure, אחרת לא יאפשרו לעסק למכורבאתר אינטרנט חדש. כמו כן, פלא קארד תהיה תמיד בחזית ההגנה הדיגיטלית על בעלי עסקים, ובוודאי במציאות בה אנו עדים להתפתחות הזירה הטכנולוגית והעלייה בחשיבות ההגנה הכלכלית והפרטית בה".

שימור ירקות ופירות בהחמצה והתססה קיבל בשנים האחרונות הרבה מאוד כבוד, וברור למה - זה גם טעים, גם אקזוטי וגם בריא מאוד. בשביל נועה ברמן־הרצברג, הכול התחיל לפני שבע שנים, ב-4 ביולי 2016 בביקור בניו יורק: "בכל מסעדה, סופרמרקט או מעדנייה שבהם ביקרתי ראיתי צנצנות של חמוצים וכל חובב אוכל שפגשתי דיבר על התססה. נדבקתי באובססיה ומייד גם הופיעה בדמיוני הדמות של 'המחמיצה הסדרתית' (Serial Pickler). בהתחלה חשבתי שהיא תהיה דמות בתסריט שאכתוב לסדרה או סרט, אבל בסוף היא נהפכה להיות בת דמותי. המגוון והצבעוניות של הצנצנות, הטעמים העזים, והאפשרות להפוך את המטבח למעבדה יצירתית - קסמו לי״. אלא שיש פער עצום בין הביטוי 'מחמיצה סדרתית' לנועה ברמן-הרצברג, שהיא דוגמה להרבה דברים שאני מעריכה בחיים. היא אשת משפחה ואימא מוכשרת ויצירתית, שעוסקת יו ם־יום וגםמלמדת את מה שהיא אוהבת לעשות. היא תסריטאית ויוצרת קולנוע, מרצה לתסריט בבצלאל וגם 'מחמיצה סדרתית'. בימים אלה היא עורכת סרט דוקומנטרי, שיביא את הסיפור שמאחורי 'ערבי ההחמצות' שהיא עורכת בביתה בשנים האחרונות. היא משלבת בהם בין סטורי טלינג וחמוצים משובחים. ״יש משהו בעניין של החמצה וכבישה שמאוד מעצים, ונותן תחושה של מסוגלות, שליטה וגאווה - הצנצנות מדברות בפני עצמן, ניצבות על המדף, לאורך זמן, הרבה יותר מאוכל שמבשלים ושאוכלים מייד וזהו. זה תהליך מרתק שמתאים גם למי שלא יודע או אוהב לבשל". כרוב לבן או סגול בכבישה חרפרפה מתכון 'קלאסי' למתחילים עם טוויסט, מתאים לצנצנת ואקום שני ליטרים. חומרים לבריין (נוזל כבישה)3.5 כוסות מים3 כפיות שטוחות מלח גס ירקות ותיבול1 כרוב סגול או לבן1 ראש שום חתוך לשני חצאים2 פלפל צ'ילי או חלפיניו טרי1/2 צרור שמיר טרי (אפשר לשלב גם עלי חרדל או שומר)1 כף פלפל ארבע עונות1 כפית פלפל אנגלי3-4 עלי דפנה1 כפית זרעי כוסברה (לא חובה)2-3 פלפל חריף יבש (לא חובה) הכנה1. מכינים את הבריין בסיר: כפית שטוחה של מלח לכוס מים ועוד חצי כוס מים נוספת. מבשלים עד המסה ומקררים לטמפרטורה חמימה.2. מעקרים את הצנצנת בהליך מזורז - ממלאים במים רותחים, מרוקנים, ממלאים שוב ומרוקנים. מפרידים את הגומי מהמכסה ומניחים את שניהם בצלוחית מים רותחים.3. חותכים את הכרוב לקוביות גסות (ללא הלב), מפרידים מעט את העלים.4. חורצים את הפלפלים החריפים או פורסים לפרוסות (אם משתמשים בפלפל שלם, חורצים אותו לאורכו).5. מניחים מעט מהתבלינים בתחתית הצנצנת. מניחים את חתיכות הכרוב עד חצי הצנצנת ומסדרים את ראשי השום בצדדיה. מוסיפים את הפלפלים (בכמות התואמת לאהבת החריפות). ממלאים את הצנצנת בכרוב עד לשפת הצנצנת ומוסיפים את שארית התבלינים.6. שופכים את תערובת המים החמימים והמלח עד כיסוי מוחלט של הכרוב. דוחסים קצת. אם נוצר מקום, אפשר להוסיף כרוב ולשפוך עוד קצת מים חמימים מעל.7. מניחים מעל הכול צרור נדיב של שמיר, עלי חרדל או שומר.8. מניחים 'משקולת' ששומרת על הירק מתחת לנוזל. אפשר להשתמש בזכוכית, מכסה, כוס קטנה, אבן עטופה בניילון וכדומה. סוגרים את הצנצנת היטב.9. מניחים את הצנצנת במקום מוצל שלושה שבועות. לאחר מכן מומלץ לפתוח, לטעום (במזלג ולא עם אצבעות) ולהחליט אם נדרש זמן נוסף. כרוב סגול זקוק לעיתים לכמה ימים נוספים.*בקיץ מומלץ להכניס למקרר כשהכרוב מוכן. אפשר גם לסנן את הכרוב (מעל קערה, אל תשפכו את הנוזל) ולאחסן בכלי סגור ללא נוזלים או עם מעט מים קרים לאקסטרה קראנצ'יות. מה עושים עם הנוזל? אפשר וכדאי לשתות את מי הכרוב ולחזק את המערכת החיסונית! צ'ירז! נקטרינות בכבישה קייצית מתכון מפתיע וקראנצ'י לנועזים, לנקטרינה מתקתקה חמצמצה ומתובלת. המתכון מתאים לשתי צנצנות 350 מיליליטר או צנצנת 720 מיליליטר. חומרים לבריין (נוזל החמצה)1 כוס חומץ אורזמיץ מלימון בינוני עסיסי או מ-2 ליים1/2 כוס מים מינרליים או מסוננים3 כפות מירין1/3 כוס סוכר לבן או סוכר קנים (לא להשתמש בסוכר חום, שצובע את הפרי)קורט מלח גס פירות ותיבול4-5 נקטרינות (רצוי לבנות) לא בשלות וקשות3-4 זרעי הל3-4 גרגירי פלפל אנגלי2 עלי קפיר ליים יבשכפית פלפל ארבע עונות*תוספת אפשרית לבחירה: 1 כוכב אניס או 4-5 ג'וג'י בריז או 1-2 ציפורן (אבל לא את כל התוספות יחד!) הכנה1. מחממים את מרכיבי הנוזל יחד בסיר, עד להמסת הסוכר ומקררים לטמפרטורת החדר (חשוב!).2. מעקרים את הצנצנת בהליך מזורז - ממלאים במים רותחים, שופכים ועושים זאת שוב. מניחים את המכסה בצלוחית עם מים רותחים לקראת השימוש.3. חותכים את הנקטרינות לפלחים יפים (לשמור מרחק מהגלעין) או לקוביות.4. מארגנים בצנצנת: חלק מהתיבול מניחים בתחתית, מסדרים את הנקטרינות ושופכים את הבריין כך שיכסה אותן לגמרי, מניחים למעלה את מה שנשאר מהתיבול וסוגרים היטב.5. משאירים על השיש 24 שעות ולאחר מכן מכניסים למקרר ל-48 שעות נוספות. לאחר 72 שעות הנקטרינות מוכנות.*הנקטרינות נשמרות קראנצ'יות במקרר כשבועיים-שלושה. כשהן מתרככות הן יכולות לשמש כבסיס לרוטבי צ'אטני.*מומלץ להוסיף ליוגורט סמיך או גלידה וניל לקינוח קייצי מושלם. מלפפונים בהחמצה אסיאתית חמוצה-מתוקה-חרפרפה מתכון ל'מתקדמים', שדורש קצת יותר השקעה, אבל התאהבות מובטחת. הכמות במתכון מתאימה לצנצנת ואקום שני ליטרים. חומרים לבריין (נוזל החמצה)3 כוסות חומץ אורז2/3 כוס סוכר3 כפות מלח אטלנטי3 כפות מים ירקות ותיבול3 מארזים של מלפפוני 'בייבי' (לברור מתוכם את הקטנים, הדקים והמוצקים ביותר)3 צרורות בצל ירוק6 שיני שום חצויות1 צ'ילי טרי אדום1 כפית צ'ילי גרוס חריף*אפשר גם להוסיף צ'ילי יבש שלם או פלפל חריף יבש אחר הכנה1. פורסים את המלפפונים לאורכם, מניחים על מגש או צלחת הגשה גדולה ומפזרים מלח שולחני מעל. מעסים את המלפפונים לכיסוי מלא ומניחים אותם ל-30 - 40 דקות כדי להזיע. מומלץ לערבב מדי פעם.2. מחממים בסיר את נוזלי הבריין עד להמסה של הסוכר והמלח. מקררים לטמפרטורת החדר.3. מעקרים את הצנצנת בהליך מזורז - ממלאים במים רותחים, מרוקנים, ממלאים שוב ומרוקנים.4. חותכים לפרוסות את החלק הלבן של גבעולי הבצל הירוק ואת פלפל הצ'ילי.5. מסדרים בתחתית הצנצנות שכבה נדיבה של פרוסות בצל ירוק, פרוסות שום ופרוסות צ'ילי טרי.6. כעבור 30 - 40 דקות שוטפים את המלפפונים במסננת מהמלח.7. מכניסים את המלפפונים לצנצנת ומארגנים אותם (בלי לדחוס).8. משחילים ביניהם פרוסות צ'ילי ומפזרים מעל צ'ילי גרוס (לפי דרגת החריפות הרצויה).9. שופכים את הבריין הפושר עד כדי כיסוי מלא של הירקות. סוגרים היטב.10. משאירים על השיש 48 - 72 שעות (תלוי בעונה). כשהירוק העז הופך לירוק-צהבהב מכניסים למקרר ל-24 שעות נוספות.*המלפפונים נשמרים היטב שלושה שבועות במקרר. אחר כך מאבדים קצת מהקראנצ'יות, אבל עדיין טעימים. 10 הדיברות של המחמיצה הסדרתית 1. שמרו על טריות השתמשו רק בירקות טריים מאוד, שלמים ולא 'פצועים'. השתמשו בפירות לא בשלים, קשים ככל האפשר (לא ממש בוסר, אבל רגע לפני הבשלה). אנחנו אוהבים את החמוצים שלנו פריכים. 2. הכול מתחיל בצנצנת השתמשו אך ורק בצנצנות שנאטמות היטב - אם בהברגה ואם בוואקום. חלק גדול מ'אסונות' הכבישה מקורם פשוט בצנצנת לא אטומה מספיק שמאפשרת כניסת אוויר שפוגע בתהליך. אפשר לבדוק את האטימות במילוי הצנצנת במים והפיכתה מעל הכיור. אם אין דליפה היא כנראה בסדר. שימו גם לב שאין חלודהעל החלק הפנימי של המכסה. 3. אל תחששו מעיקור בתהליך תסיסה (כבישה על בסיס מי מלח) כדאי מאוד להקפיד על עיקור הצנצנות, אבל אין צורך להשתגע - אפשר להסתפק בהליך מזורז ומקוצר: למלא את הצנצנת במים רותחים, לשפוך, למלא שוב ולשפוך. את המכסים להניח בנפרד בצלוחית מים רותחים. בהחמצה על בסיס חומץ - מומלץ לבצע את אותו תהליך, אבל לא חובה. 4. תנו משקל למשקולת כדי שהירקות או הפירות יהיו מכוסים לחלוטין בנוזל ולא יבצבצו החוצה (ויהיו חשופים לבקטריות הפחות ידידותיות) - הניחו מעליהם משקולת. יש משקולות ייעודיות לקנייה, אבל אפשר גם לאלתר - כוס אספרסו או צ'ייסר, אבן עטופה בניילון נצמד או מכסה של צנצנת אחרת. הפכו את הצנצנת בימים הראשונים מדי פעם, כדי שהנוזל יכסה את התכולה. 5. לא לפחד כלל ה'פשלה' הכי נוראית שיכולה להתרחש היא שצנצנת החמוצים שלכם תצא לא להיט. לא נורא, זורקים ומנסים שוב. כדי לצמצם את הסיכוי לעוגמת נפש ולהגדיל את סיכויי ההצלחה מומלץ לפצל את הכבישות הראשונות שלכם לשתיים או שלוש צנצנות קטנות במקום אחת גדולה. באופן כזה אם אחת מהן (מסיבה כזו או אחרת) לא עולה יפה, השנייה עשויה דווקא להצליח. זה מאפשר גם התנסות עם תיבול שונה או שינויים אחרים. 6. שמרו על ארגון הדביקו על כל צנצנת שסיימתם להכין מדבקה או פיסת דבק נייר ורשמו את התאריך כדי לחשב מתי הצנצנת מוכנה, באיזה שלב יש להכניסה למקרר וכיוצא באלה. אם הלכתם על גרסה חדשה - רשמו את המרכיבים. אם היא להיט - תוכלו לשחזר ואם היא כישלון - תדעו להימנע. 7. סבלנות אל תפתחו את הצנצנות לפני הזמן כדי לבדוק מה המצב שם בפנים (צנצנות זכוכית נועדו לסקרנים), אלא אם זה חלק מהוראות ההכנה (בקימצ'י למשל, צריך לפתוח ולערבב כל יום במשך שבוע). תנו לתהליכים את הזמן שלהם. זה גם תרגול מצוין בדחיית סיפוקים. 8. בלי ידייםאל תכניסו אצבעות לצנצנת. עבר הזמן והחמוצים מוכנים? השתמשו במזלג כדי לטעום (ואל תעשו בו שימוש חוזר). הצנצנות לא אוהבות את חיידקי הידיים והפה. 9. חשבו 'בתוך הצנצנת' וגם 'מחוץ לצנצנת'אם תרצו לשחזר טעם מדויק, היצמדו למתכון שמתאים לכם. יש הרבה גרסאות שם בחוץ, נסו עד שתמצאו את זאת שהיא בול. ומצד שני, אין גבול לגרסאות החמוצים והכבושים שאתם יכולים להניח על השולחן שלכם. הרשו לעצמכם להעז - החל מבחירת המרכיבים, דרך הרכב התבלינים, דרגת החריפות, נוזלי ההחמצה ועוד. 10. לא לאכול לבד בחושךפתחו שולחן, תזמינו חברים, תמזגו אלכוהול. לחלוק את החמוצים שהכנתם זו מצווה! נסו לשתות מנוזל הכבישה תוך כדי שתיית אלכוהול ותגלו שהוא משאיר אתכם פיקחים. זה שילוב נפלא.

נהוג לומר ש'על טעם ועל ריח אין להתווכח', ולמרות זאת רתמתי את יניב גור אריה, שף-חוקר של המטבח הישראלי, כדי להגדיר מהו 'אוכל טוב'. מאכל מאוזן מבחינת כל הטעמים; ביס שיש בו איזון בין מתוק, חמוץ ומלוח; שמפעיל לנו את כל החושים: נראה טוב, מריח טוב, במרקם הנכון וכמובן טעים ומזין - ולפניכם ארגז הכלים שיקדם אתכם לתוצאה. הכי חשוב: להתנסות לא לאכול מהר על הדרך, אלא ממש להתרכז בביס. להאזין לו ולנתח מה טוב בו ומה דרוש שיפור. ההתנסות היא הכלי החשוב ביותר לשכלול והרחבת יכולות הבישול שלנו. צעד משלים לכך הוא הרחבת מנעד חומרי הגלם שאיתם אנחנו עובדים במטבח, והשינוי מתחיל במה שיש לשוק להציע. בצל, כרוב וגזר הם ירקות מצוינים, אבל נסו לפעמים להמיר את הבצל הלבן בבצל סגול או בכרישה, נסו לבשל גם שומר ולפת וגוונו בזני האורז ובסוגי הקטניות שאתם מכינים. מלח מכירים את הביטוי 'מלח תמיד אפשר להוסיף אבל אי אפשר לגרוע'? זה לא נכון. אפקט ההמלחה לא קורה מייד ותלוי בחומר הגלם. בבישול אורז, פסטה ותפוחי אדמה למשל, שסופחים מים בבישול, חייבים להוסיף את המלח כבר בהתחלה, בהמשך הם כבר לא יספגו אותו, אבל למרק או לרוטב מוסיפים מלח בהדרגה ונותנים לו 'להתיישב'. חשובלשים לב שלא תמיד מלח הוא מה שחסר. לפעמים זץ של לימון יעניק חיים למרק ירקות נטול נשמה, זילוף של מייפל יעמיק את טעמם של ירקות השורש הצלויים וקמצוץ מלח ים יגביר את המתיקות של הפטיפור. תבלינים לשמירה על טעם, צבע וארומה נכונים, קנו תבלינים יבשים בכמויות קטנות ורעננו כל חודשיים-שלושה. אפשר גם להחזיק תבלינים שלמים ולטחון לבד. תבלינים חמים כמו פפריקה, כמון וכורכום פותחים יחד עם שמן, כדי למצות מהם את המקסימום בתחילתהבישול. וגור אריה מוסיף: ״כדי שנוכל ליהנות מהארומה שלהם בעת האכילה, מומלץ להוסיף עוד קצת לקראת סוף הבישול״. עשבי תיבול הדרך הכי קלה להוסיף עוד טאצ' לאוכל, ולא משנה אם מדובר בסלט, מרק, כריך או קציצות. עשבים בעלי ענפים כמו תימין, רוזמרין ואורגנו מתווספים בשלב מוקדם של הבישול, כדי להותיר מקסימום טעם. פטרוזיליה בזיליקום, שמיר או כוסברה מוסיפיםרק ברגע האחרון - כדי שישמרו על ארומה, טעם וצבע. "כשאני מכין דגים מרוקאים," מספר גור אריה, "אני מניח בתחתית את הגבעולים של הכוסברה והפטרוזיליה כי הם עשירים בטעם, ואילו העלים מתווספים רק בסוף, בשביל הארומה״. נפלאות האומאמי הטעם הפתייני, המלוח והחמקמק המכונה 'גלוטומט' מצוי במאכלים ורטבים שכולנואוהבים: רוטב עגבניות וגם קטשופ, רוטב סויה וטריאקי, פרמזן ואנשובי וכמובן במוצרשפעם נחשב לתבלין המוביל של המטבח הישראלי, אבקת מרק עוף. מומלץ להוסיף אומאמי לכל מה שמכינים, למשל: רוטב סויה לתבשילי בשר, כמה פילטים של אנשובי לשמן זית של הפסטה, ועוד. "הדרך הפחות מוכרת לתבל את האוכל באומאמי היאלהתוודע לשמרי בירה ולפטריות מיובשות", מציע גור אריה, "חומרי גלם פשוטים וטבעייםשנמכרים בחנויות השונות". גם שומן הוא טעם לשומן יש תפקיד חשוב בבישול, לכן נשתמש בשמנים איכותיים וטריים, עדיף מכבישה קרה שיש להם טעם אופייני, להבדיל משמן מזוכך שאמור להיות ללא טעם. שמן איכותי כמו שמן זית יש לאחסן בבקבוק כהה ואטום למניעת חשיפה לחמצן ולאור. שומנים נוספים שמוסיפים לנו עניין באוכל הם חמאה, טחינה, אבוקדו, שומן קוקוס וחמאת בוטנים. לשומן טרי כמו שמן זית יכול להיות יתרון כתיבול סופי ומרענן מעל מגוון רחב של מנות. שימוש בכל חלקי הירק או הפרי לפעמים כל הטעם חבוי דווקא בקליפה, בליבה ובזרעים. הפעילו שיקול דעת ואל תמהרו להיפטר מהקליפה של הגזר אלא אם היא יבשה, הוסיפו עגבניות עם הקליפה ולטובת מרק במרקם חלק סננו לפני ההגשה. גור אריה מגלה כי "כדי למצות את המקסימוםמהירקות ומחומרי הגלם הארומטיים, אוספים את כל החלקים המיותרים בקופסה במקרר, מוסיפים מים ומכינים ציר, שזה הנוזל המועדף על בשלנים במטבח להכנת רוטב, מרק או לבישול אורז". ציר - הנוזל הסודי בשלנים אוהבים להשתמש בציר במקום במים. זה יכול להיות ציר של ירקות, עוף או דגים, וזה יכול להיות תוצר של פעולה אחרת במטבח, למשל: מי הבישול של תפוחי אדמה (למרק ירקות), מי החליטה של אספרגוס או ברוקולי (לבישול פסטה) או נוזל הבישול של גרגרי חומוס (להכנת ממרח חומוס). חימום מראש בבישול קצר, טיגון או צלייה חשוב לחמם היטב ומראש את התנור, המחבת או הסיר, כי כשמוסיפים את האוכל הטמפרטורה צונחת פלאים והחימום מראש מצמצם את הצניחה. זה קריטי כדי שהנוזלים שהמזון משחרר יתאדו מייד וכך הוא יקבל צריבה טובה, לדוגמה בצליית פטריות או חליטה של ירקות ירוקים. כל הטעם במשקע כשמסיימים לטגן, לצלות או לסגור נתחים של בשר, עוף או דג, נותרים משקעים שנדבקים לתחתית המחבת או התבנית. אל תמהרו לנקות את המשקעים, אתם רוצים אותם. בשלנים יודעים ששם מצוי כל הטעם, וגם הצבע והמרקם של רטבים שיעשו חסד עם התבשיל שהכנתם. אפקט הקִרמול בצל מטוגן, טוסט או שניצל - גוון מושחם וקרמלי מהלך קסם על כולנו. הדרך הטובה ביותר להפוך אוכל לחום, יפהפה ומעורר תיאבון היא לטגן אותו לאט-לאט או להוסיף לו מעט סוכר, שיעודד את תהליך הקרמול הטבעי של הסוכרים שבאותו חומר גלם. צריבה מקדימה תעניק לחלבון (עוף, בשר או דג) טעמים נפלאים, אפקט המכונה בעגה המקצועית 'ריאקציית מאיירד', במיוחד אם התהליך יעשה לאט ועל אש קטנה. טיגון עמוק מעוניינים במאכל עטוי מעטה שחום ופריך? אל תחששו מבחירה בטיגון העמוק. בדרך כלל היא תיתן את התוצאה הכי טובה, בהכי פחות זמן וגם האוכל יתפוס הרבה פחות שמן. זה נכון לגבי חצילים, שניצלים ועוד. 'לאכול עם העיניים' חשיבות האסתטיקה של האוכל טבועה עמוק בהתנהגות שלנו. האבולוציה לימדה אותנו לבדוק את האוכל לפני שאוכלים - לקבל אומדן ראשוני לפי המראה ולפי הריח, לפני שנעזלטעום. האקס פקטור בעולם שבו האוכל נוכח בכל זמן ומקום, הוא צריך להיות טעים, אבל גם לא להכביד ולא להעיק, כי תיכף יהיה עוד משהו מעניין לאכול ואנחנו לא רוצים לפספס. לכן נעדיף לשלבבתפריט שלנו יותר קלילות: סלטי ירקות, מאפי ירקות, דגנים וקטניות, תחליפי בשר ומנותמיוחדות שיש בהן אפקטים שמגבירים את החוויה, למשל: חמצמצות, ארומה פרחונית,ניחוחות הדריים, טעמים חרדליים וחריפים ושפע של עשבי תיבול שמתווספים כטאצ' אחרון. "כל מאכל ירוויח מתוספת של קליפת לימון מגוררת, מעט מיץ לימון או זילוף של שמן זית איכותי או כל השלוש יחד עם שום כתוש, רוטב המכונה באיטלקית 'גרמולטה'", מסכם השף. חוקר ומבשל לעומקיניב גור אריה הוא שף העוסק בחקר וקידום המטבח המקומי. הוא מקיים פעמיים בחודש ארוחות פתוחות בבית הבד ריש לקיש בציפורי, ארוחת טעימות בת 20 מנות הצוללת לעומק המטבח המקומי והעונתי על רבדיו השונים: היצרנים המקומיים, צמחי הבר, מטבחי העדות, המסורות העתיקות וחדשנות הפוד טק. הוא מלמד בפקולטה להנדסת מזון במכון הטכניון בחיפה וכן מלמד קורס 'קולינריה בחמישה חושים' שפונה לקהל אוהבי האוכל. כמו כן, הוא משמש כשף של חברת שטראוס ישראל, עובד בתחום הפוד טק ומתמחה בחדשנות קולינרית.

הכתבה בשיתוף חברת "הונגרים" בשנת 2021 יותר ממיליון ישראלים כבר החזיקו ברשותם דרכון זר, מחצית מהם בדרכון אירופאי. בזמן שמדינת ישראל שרויה בשבר חברתי-פוליטי בין חלקיה השונים, מספר המבקשים אזרחות זרה מצביע על מגמה עם קצב גידול משמעותי. "לפני כל ההטבות, מרבית הישראלים רואים בדרכון הזר שלהם תעודת ביטוח" טוענת דורה סייקיי, מנהלת בכירה בחברת 'הונגרים' המובילה בארץ בתחום הוצאת אזרחות הונגרית, בדיקת הזכאות לאזרחות הונגרית וניהול הליכים שונים מול הרשויות בהונגריה. היא מוסיפה: "החברה שלנו בתחום שנים רבות, כאשר בשנים האחרונות היקף הבקשות לא פחות משילש את עצמו. התחלנו כפירמה קטנה בהובלת כמה חברים, בה ניסינו לשלב בין הצורך במקצוענות והיכרות עם ההליך הביורוקרטי והמשפטי, ובין הטמעת טכנולוגיה חדשנית המייעלת ומקצרת את הליך הבקשה. מאז שילשנו את גודלנו וכולנו עוסקים יום וליל במתן מענה מהיר ומקצועי למגוון ההליכים המנוהלים עבור המשפחות שלנו. תהליך קבלת האזרחות הוא תהליך מורכב עם בירוקרטיה סבוכה ו'כאב ראש', והאדם הממוצע ככל הנראה לא יצליח לעבור זאת לבד". תוכלי להציג את היקף הביקושים?"בשנתיים האחרונות קיבלנו למעלה מ-2,500 פניות של בתי אב, כאשר בשנה האחרונה סך הפניות עלה עוד יותר בגלל המצב הפוליטי כאן אצלנו. אני מתרשמת שזה קורה מכיוון שאנשים מטבעם רוצים לבטח את עצמם מפני הלא נודע, ורוצים לאפשר לצאצאים שלהם ליהנות מהאזרחות ההונגרית - גם אם כיום אין להם סיבה קונקרטית להחזיק באזרחות הזו. הם מתייחסי לדרכון כמו תעודת ביטוח - לא תמיד מנצלים אותו אבל "לא מזיק שיהיה". מלבד זאת, אנשים מבינים שהשער לאירופה יכול להיסגר בעתיד וזה זמן טוב להוציא דרכון - גם עבור עצמם ובעיקר עבור הילדים והנכדים שיש ושיהיו להם. דרכון זר, בדגש על אירופי, מקנה למחזיקים בו מעבר בלתי תלוי בויזה ברוב מדינות העולם. בנוסף, יש לדרכון ההונגרי גם משקל תרבותי - ישנם המון אנשים מבוגרים (אבל גם צעירים) עם זיקה לתרבות ההונגרית, לא מעט אנשים הגיעו משם וחשים געגועים או סקרנות הנוגעת למולדתם או למולדת הוריהם. אם תשאל באופן אקראי אדם ברחוב מה הוא יודע על הונגריה, הוא יגיד לך "מרק גולש זה דבר טעים", אך מעבר לנושא הקולינרי מדובר במדינה עם תרבות עשירה הכוללת מבנים עתיקים, טבע עשיר באגמים ונהרות,מסלולי טיולים רבים עם שבילי אופניים ועיר בירה שנחשבת לאחת מערי המסיבות הטובות בעולם עם חיי לילה מטורפים בהחלט". לפרטים נוספים על הוצאת אזרחות הונגרית-אירופאית הקליקו כאן>> בעקבות המצב הפוליטי בישראל, תוכלי לשער לי את היקף המגמה בשנים הבאות?"ככל שהאוכלוסייה בישראל תחווה בעצימות גבוהה יותר חששות בנוגע לעתיד, אני מניחה שהיקף הפניות יגדל באופן משמעותי. יחד עם זאת, הביקוש לאזרחות אירופאית תמיד היה גבוה בקרב ישראלים, עקב הערך הרב שהוא נותן - ללא קשר למצב הפוליטי בארץ - לימודים ומגורים בכל אירופה, טיולים ברחבי אירופה והעולם, והקניית הזכאות לילדים ולנכדים שלהם בעתיד. חלק קטן אמנם - אבל עדיין משמעותי - חושב ברצינות על הגירה ומגורים קבועים באירופה. בניגוד לישראל, ברוב מדינות אירופה, אחוז הילודה יחסית נמוך ולכן למצוא דירת מגורים לרכישה זו משימה הרבה יותר קלה והמחיר נמוך בהרבה. ישנם המון כפרים ברחבי אירופה בהן האוכלוסייה הבוגרת מתמעטת בעוד הצעירים עוברים למרכז, מה שיוצר מצב לפיו אירופה ממש משוועת לתושבי חוץ. בכך, זה מייצר אפיקי השקעות די מעניינים, ובאופן כללי ישנה הזדמנות לנסות ולחיות לפי אורח חיים שונה מזה המוכר כאן אצלנו. חלק מהישראלים מבינים את זה ומחליטים להתחיל בתהליך". מה תאמרי ללקוח שיאמר לך שהוא מעוניין להוציא אזרחות הונגרית לעצמו לבד ובעלות מופחתת?"ישנם אנשים שהצליחו לעשות זאת, ויש רבים שנכשלו בדרך וחוו הרבה 'כאב ראש' לחינם. חשוב לציין שישנן המון דרישות וקריטריונים שמשתנים כל הזמן, ולכן אנו מאוד ממליצים על ליווי מקצועי - בין אם זה אצלנו או אצל גורמים מקצועיים חלופיים. אני יכולה להעיד רק על החברה שלנו: אנו מלווים את הלקוחות מתחילת תהליך בדיקת הזכאות ועד סוף התהליך בו הם מחזיקים בידיים את הדרכון. אין תחליף לשירות האישי שאנו מספקים,לניסיון, למקצועיות וליכולת שלנו לטפל בכל מקרה שעולה במסגרת התהליך. השירותשלנו כולל את מילוי טפסי הבקשה בהונגרית, החתמת התעודות ותרגום מקצועי, בדיקתזכאות ומחקר גנאלוגי מסודר כדי לוודא שלא יוצאים לדרך לשווא - ולבסוף מעבר נוסף בידי מערכת אוטומטית שמונעת תקלות מיותרות, מקצרת את משך התהליך והופכת אותו להרבה יותר יעיל, קצר ופשוט. הוצאת דרכון נתפסת כתהליך ארוך ומייאש, אנחנו יודעים לעשות זאת בצורה פשוטה ובטוחה. נסו אותנו - לא תתחרטו!". לפרטים נוספים על הוצאת אזרחות הונגרית-אירופאית הקליקו כאן>>

עשרות אלפי לבבות של ילדים עומדים להחסיר פעימה במהלך שנה זו, שעה שהוריהם יבשרו להם כי החליטו להפריד כוחות. לאחר שהקובייה הראשונה בדומינו נפלה, משפחות שלמות עומדות להיקלע לשדה קרב רב נפגעים. חלק מהילדים עשוי לפתח קשיים רגשיים, לימודיים וחברתיים. החדשות הטובות הן שלא מדובר בגזירת גורל. הצורה שבה ההורים יתקשרו את החלטתם והאופן שבו יקבלו החלטות בכל הקשור לילדים - בזמן הפרידה ואף שנים ארוכות אחריה - הוא לא פחות מחורץ גורלות. "מחלוקות זוגיות הן חלק מהחיים. גירושים הם בחירה לגיטימית, אבל בלי חורבן בית", אומרת ד"ר אלומה רייס, פסיכולוגית קלינית מומחית ומגשרת בעלת 30 שנות ניסיון, אשר למדה גישור במקביל להכשרתה כפסיכולוגית ונשבתה בקסמו של העולם הזה. "עולם הטיפול הוא לרוב ממושך. עולם הגישור גם הוא יכול לשנות חיים, אבל בהתערבות קצרת טווח. מההתחלה הבנתי שאני רוצה לשלב. היה ברור לי שעולם הגישור יכול להרוויח מהתפיסה הטיפולית, ודאי בכל הקשור לגישור בגירושים". מה הביא אותך להתמקד בשדה המוקשים של גירושים?"כמה מהמטופלים הראשונים שלי היו ילדי גירושים ובוגרים גרושים, הם מאוד נגעו לליבי. הבנתי גם שיש לי ערך מוסף כמגשרת וערך מוסף כמטפלת, כי אני מבינה את הפרקטיקה ואת המציאות של המתגרשים". כלומר איך לחתור לתכלס?"כן. יכולה להיות מורכבות פנימית, אבל מה שחשוב בסופו של דבר הוא מה אני בוחרת לעשות במציאות. אנשים שעוברים פרידה וגירושים פוגשים מוקדם מדי את השפה המשפטית, שהיא שפה לעומתית, תחרותית, שפה של אחד על חשבון השנייה, של הכולאו לא כלום, שפה שלא פוגשת בכלל מורכבות רגשית וצרכים שונים של המבוגרים והילדים במשפחה". כמה מהזוגות המתגרשים מבקשים עזרה רגשית?"פחות מדי, המודעות לחשיבות היא נמוכה. יותר מדי פעמים הם מגיעים כי הילדים מתפרקים ואז הם מבקשים עזרה". האם מי שהתגרש נמצא בסיכון גבוה יותר להתגרש פעם נוספת?"חד משמעית כן. אגב, סטטיסטיקות לרוב מתייחסות לגירושים, אבל יש גם הרבה פרידות [להורים שמעולם לא נישאו או זוגיות אחרי גירושים שלא מוסדה, ט"ר]. ילדי פרידה הם הרבה פעמים מתחת לרדאר. אין לנו נתונים רשמיים לגבי זה". זה מזכיר לי את המחקר המפורסם של ד"ר ג'ון גוטמן, שידע לחזות בדיוק של למעלה מ-90 אחוזים איזה זוגות יתגרשו על סמך חמש דקות של קונפליקט או מריבה ביניהם, ואם נכללים בו גילויי בוז, סרקזם, אדישות או ניתוק."מה שאני אוהבת אצל גוטמן זה: 'אל תפחדו לריב'. אי אפשר שלא לריב, השאלה היא איך רבים. חשוב לא להימנע. עבור ילדי גירושים קיימת אפשרות שבה כל קונפליקט נראה קטסטרופה וסוף העולם - 'הנה אנחנו נפרדים' - או שהם נמנעים מקונפליקטים ומהצפת הצרכים שלהם. לא בכדי ילדי גירושים נמצאים בסיכוי גדול יותר להתגרש בעצמם, בגללהמורכבות בתפיסה של זוגיות ושל ניהול מחלוקת וקונפליקט". כלומר מדובר בדיני נפשות גם לדור הבא."לגמרי". האם בגלל שהשבר הוא עד כדי כך גדול עבור הילדים?"החוקרת העולמית בתחום הגירושים ג'ודית ולרשטיין, ליוותה במשך 25 שנה מאה ילדי גירושים. היא הבינה שהמיתוס לפיו עיקר הקושי הוא סביב הפרידה והשינוי הוא שגוי. הפרידה משפיעה עליהם בצומתי החיים השונים ובמיוחד בבגרות, בבחירות הקשורותבזוגיות ובמשפחה, בהפנמה של איך מנהלים קשר אינטימי". מהו שיעור הגירושים בישראל בהשוואה ל-OECD?"בישראל השיעור נמוך יותר והתייצב ב-20 השנים האחרונות על 30 אחוזים. על זה מתווספות פרידות מתחת לרדאר. המקום שבו כן ישנה עלייה בארץ ובעולם הוא במה שמכונה 'גירושים אפורים', כלומר גירושים מעל גיל 60". איך כל כך הרבה זוגות עושים מעבר חד מאהבה יוקדת לסלידה כה גדולה?"זוגיות נמצאת כיום באתגרים בלתי אפשריים. אסתר פרל, פסיכולוגית וחוקרת זוגיות, מדברת על כך שצריך כפר שלם כדי לספק את הציפיות מבן הזוג. הוא למעשה גם מאהב רומנטי, גם מפרנס ואיש מקצוע, גם אבא, מחנך מיטיב ורגיש. וגם האישה. שמים כיום ציפיות שלא היו בעבר על הזוגיות, או בלשון קלר רבין: פעם הייתה לנו דת, אלוהים. היום הכול מושלך על אהבה רומנטית וזוגיות, ואי אפשר לעמוד בזה. שאלת איך מגיעים לשנאה? בעידן הפוסט מודרני הזוגיות כורעת תחת נטל הציפיות. גם בהורות קשה. הורינו, ובטח סבינו, לא התעסקו בסוגיות שאנחנו מתעסקים. אבל נישואין הם הקשר הכי פגיע. אפשר ללחוץ על 'אסקייפ' ולצאת מזה". לא סתם אומרים שצריך לדעת ממי להתגרש."בעיניי, זה משפט שמעביר את האחריות לאחר. אני קוראת לאחריות אישית. זה כמו שהיום כל אחד אומר 'המחנה השני ירד מהפסים'. מבחינתי, השיח ירד מהפסים. יותר קל להגיד 'הוא לא בסדר, הוא אשם בהכול', אבל אז מתפתחת דינמיקה של התמודדות דרך האשמת האחר. בואו ניקח אחריות הורית על ניהול הסכסוך, בין שבחרנו להתגרש או לא". האם השבר של מי ש'נגרר' לגירושים גדול יותר מאשר של היוזם?"חלק מהמורכבות של פרידה וגירושים היא שבאחוזים גדולים ישנם יוזם ונגרר. כמעט אף פעם שני בני הזוג מגיעים במשותף להסכמה להיפרד. זה קורה בערך בשישית מהמקרים, כלומר לרוב מישהו אחד אומר 'אני לא יכול יותר' והשני מופתע". האם זה גוזר על חמישה מתוך שישה זוגות מלחמה שמונעת מרצון לנקמה?"זה לבטח מקשה ומעצים את הרגשות, יש יותר כוח ליוזם. הוא אקטיבי, בוחר. הנגרר יכול ללכת עם 'תמות נפשי עם פלישתים', בתוקפנות. ולפעמים גם בהימנעות, ואז הוא לא מצליח להתקדם. זה פער שקשה להכלה גם בטיפול וגם בגישור. אגב מגדרית, בארץ ובעולם הרבה יותר נשים יוזמות גירושים, פי שניים". איך משרתים אותך הכלים הטיפוליים והגישוריים בעבודה עם מתגרשים?"חשוב לי להדגיש שכמגשרת אני לא מטפלת וכשאני מטפלת אני לא מגשרת. אין פה ערבוב. אבל בראש שלי אני מחזיקה את שתי הדיסציפלינות. אני גם מדריכה ומלמדת אותן בשתי מסגרות שונות, בתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת בר אילן ובתוכנית לפסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה באקדמית יפו-תל אביב. כמטפלת אני יכולה לעודד חשיבה גישורית, כמו הבנת החשיבות במעבר מתחרותיות לעבר שיתופיות והתלות ההדדית של כלל בני המשפחה הגרושה. כמגשרת אני יכולה להשתמש בחשיבה טיפולית לסייע למטופל המתגרש לראות את הילד במובחן ממנו ולא לשקוע באשמה או בהאשמה. גישור הוא אלטרנטיבה למלחמה בבית משפט, 'פתירת מחלוקת בהסכמה'. זוג שמתגרש צריך לבחור בין המסלול 'הירוק', כלומר בדרך שבה לא נלחמים, אלא - למרות הקושי, בונים הסכמה. או שנלחמים. לפעמים אין ברירה אלא להילחם, אבל זו דרך עם מחירים נפשיים וכספיים גדולים". אבל יש להניח שגם אם נבנית הסכמה בזמן הגירושים, היא לא בהכרח תקפה לעתיד, החיים דינמיים."נכון, לכן גישור יכול לעזור בכל שלב. אם בתחילת הדרך הבנו שכדאי לנו להיפרד בדרך של גישור, כנראה למדנו משהו על איך לנהל מריבה ולהיעזר בגורם שלישי. פגשתי זוג דתי 'לייט' שהתגרש כשהילדה הייתה בת כמה חודשים. שניהם נישאו מחדש: זוג אחד נהיה חרד"לי והשני דתל"שי. מה קורה בכיתה א'? האם הגיוני ללכת לריב בבית משפט לאיזו מערכת חינוך תלך הילדה? ישבנו ארבעה מבוגרים, שני הורים ביולוגיים ושני הורים שמגדלים את הילדה מגיל שנה, ויחד שברנו את הראש לאיזה בית ספר תלך הילדה, איזה בגדים תלבש, לאיזו מוזיקה תקשיב, איזה מכשיר תקשורת יהיה לה. ארבעתם אמרו: 'אנחנו ניקח אחריות על כך שאנחנו שונים היום. לא נגרום לה פיצול'". עד כמה זה יוצא מהכלל?"רוב המשפחות הגרושות לומדות לנהל את הקשר ההורי ביניהם. קיימת סקאלה בין 'מנותקים', 'אויבים סוערים' ועד 'ידידים מושלמים'". איפה הרוב ממוקמים?"הרוב נמצאים בטווח של 'שותפים כועסים' עד 'משתפי פעולה'". האם ההבדל בין סיימנו בטוב או סיימנו 'מלוכלך' יקבעו את החוסן הנפשי והמנטלי של הילדים ושל המבוגרים?"המחקרים מראים באופן חד־משמעי שישנם שני פקטורים שמשפיעים על ההסתגלות של הילדים אחרי גירושים: הבריאות הנפשית של כל הורה בפני עצמו וטיב הקשר ביניהם, או חומרת הסכסוך. ככל שההורים מקיימים שותפות הורית טובה והסכסוך שלהם מנוהל בשליטה, הילד יסתגל, בהנחה שהילד לא מפסיד הורה מתפקד. חשוב להדגיש: הטוב שלי קשור בטוב שלך וקשור בטוב של הילד, והכל קשור בטוב שלנו כשותפים מתפקדים". איך הורה פגוע וחבול יכול להיות שם עבור ילדים שחווים אף הם אבל ושבר?"זה באמת קשה, אבל גם מעורר השראה. לפעמים הורים מגייסים את כל כוחותיהם. הורים רבים שיתפו אותי שזה דווקא מה שמציל אותם, המחויבות לילדים". גם אלו שנגררו לגירושים?"כן. נכון שהיוזם בוחר, אבל היוזמה לא מקלה על השבר. אם הוא לא עובר תהליך רגשי שנותן מקום לכאב ולחרדה, הוא עשוי להישאר רק בבחירה, עם האשמה על מה שעשהלילדים, עם בדידות וקושי. הם יכולים אחרי חצי שנה להתמוטט. אף שיותר נשים יוזמות גירושים, גברים מוצאים מהר יותר זוגיות חדשה, לכן ישנה הבחנה בין הטווח הקצר לארוך ובין היוזם לנגרר, אבל אם שניהם לא עוברים תהליך, הם מתקבעים. שום דבר הוא לא כפשוטו ואפשר לחתור ללקיחת אחריות. אני קוראת לזה - להיות עם הידיים על ההגה: או קיי, דחפו אותי לנסיעה לתל אביב בניגוד לרצוני. השאלה אם אני נשארת כל הנסיעה מאחור או שאני עוברת קדימה ומחליטה איך אני נוסעת לתל אביב. מה אני עושה כשאני מגיעה לשם? האם אני מגיעה כנהגת?" אני מניחה שאת לא מצפה מההורים להעמיד פנים. נכון לילד לפגוש הורה עצוב?"כן. אפשר להיות אותנטי, לא להסתיר. יכולים לראות אותי עצובה, אבל עדיין להגיד: אני אחראית לטפל בך ובעצמי. ולא: 'אני עצובה, בוא תטפל בי'. ילדי גירושים נוטים להיות ילדים הוריים ולהתמקם כתחליף של בני זוג מפחיתי חרדה ובדידות. מגיע להם שיתנו להם מקום. ילד לא צריך לנחם הורה, ההורה צריך להתחזק ולמצוא מי יכול לעזור לו עם מסכת החמצן". האם כשכסף הוא לא 'אישיו' הגירושים פחות סוערים?"לא. כסף הוא תמיד רגשי. שליש מהמתגרשים בארץ ובעולם עושים את זה ברמת סכסוך גבוהה עד גבוהה מאוד, ויהיה קשה מאוד לעזור להם. אחד משלושה זוגות יערבו משטרה,הוצאה לפועל, דיונים משפטיים לא נגמרים. במקרי הקצה של רמות סכסוך חמורות במיוחד, הילדים עלולים להגיע למצבים נפשיים קשים, עד כדי אשפוזים פסיכיאטריים בשל חרדות ואובדנות. הנזקים קשים כי כל הכוחות מופנים למאבק. אני אומרת לאנשי הטיפול והגישור: בואו נעבוד עם השני שליש. אין שום קשר לא לכסף וגם לא להשכלה. כן קיים קשר בין משכילים לבין בוחרי גישור. אבל אם נחזור לכסף, כסף הוא תמיד ביטוי של צרכים רגשיים שונים, וביניהם ביטחון, שליטה ואף נקמה. זה כמובן קשה יותר אם אנחנו עניים ושורדי חיים. זו בהחלט עוד מכה". עד כמה ה-שיחה המבשרת עצמה היא בעלת משקל?"השיחה היא קריטית. אלדר אבידן אפיינה שלוש קבוצות של ילדי גירושים: חוסן, הישרדות ופגיעות. החסונים הצליחו לצאת מהמשבר, להתפתח ולצמוח. הם ראו הורה מתפקד וזוכרים תיווך נכון של הפרידה. לחלק מהילדים לפעמים נעלם הורה ויש להם בראש תמונה של הורה עם מזוודה, בלי הסבר". לטובת הקוראים שכבר קיימו את השיחה, האם אפשר לתקן לאחור?"לתקן אפשר תמיד. ניתן להסביר גם אחרי שנים, זו למעשה שיחה שלא נגמרת, לאורך החיים וגם לתוך הבגרות. חשוב שילדים יקבלו פשר כדי שלא יישארו עם אשמה שהםהובילו לגירושים. יש להסביר להם שהפרידה היא החלטה של המבוגרים ונעשית ביניהם. אומנם היא משפיעה על הילדים אך לא באחריותם. חשוב גם לתת הסבר, שילד לא יחשוב שכל קונפליקט עתידי יוביל למשבר שאין ממנו תקנה, כדי שלא יהפוך לילד מרצה או יתרחק מאינטימיות או לחלופין שיהיה אימפולסיבי ויהפוך כל ריב לפיצוץ. לתווך נכון זה גם אומר להסביר שהזוגיות שלנו מתפרקת אבל זה לא חייב לקרות בזוגיות, כי לפעמים ילדיגירושים נושאים בתוכם תבנית של 'זה בלתי נמנע'". נסיים בנימה אופטימית?"אני אופטימית ומאמינה מאוד שניתן לסייע להורים ולילדים בכל תהליך הגירושים ולאחריו. אני חושבת שזו מחויבות שלנו כחברה, וכולנו נרוויח מכך. אנחנו לא מקטינים מעוצמת הפגיעה, אבל כדי שאדם יצמח מתוך טראומה זה צריך להיות קשה אך לא קשה מדי. לכן חשוב תיווך, מזעור שינויים, תפקוד הורי תקין, שמירה על רמת סכסוך מתונה ורמת שיתוף פעולה סבירה. הכאב יהיה, המשבר יהיה, אבל אפשר לצמוח מתוכו. גם המבוגר וגם הילד".

"הוא אסרטיבי בטירוף", מעידה האם, רותם סלע, על בנה בן החמש, בפרסומת לבנק דיסקונט שכבשה את מצעדי אהדת הקהל. בזמן שהיא משוחחת עם נציגת השירות הצעירה של הבנק אנו רואים אותה סובלת מהבן, שזורק עליה חפצים, מפריע לה בשיחה בצעקות "אימאאאא", בעוד היא מנסה, בצחוק כמובן, למצוא לו סידור שיוציא אותו מהבית ויחזיר לה קצת שקט. זהו דימוי מושלם ליחס שלנו לילדינו בסוף הקיץ. הם כמובן מושלמים, מקסימים, אהובים, תותחים, אלופים, גאונים, חתיכים ואסרטיביים בטירוף, אבל הטירוף הזה הוא על חשבוננו. הם משגעים אותנו. כל ילד הוא בן של מלך ובן של מלכה, כל ילד הוא נסיך וכל ילדה נסיכה - כך אנחנו אומרים להם כל היום, כלומר ברגעים שאנחנו לא מאבדים את הסבלנות, ואז הכול פוקע. בדרך כלל, המצווה הישראלית היא ההפך מ'כבד את אביך ואת אימך', כלומר - כבד את ילדך הגאון והמושלם, עשה הכול בשבילו, במקומו ועבורו. רק חסר שמישהו יבקר אותו, יכעס עליו, ידבר על החולשות והפגמים שלו או ידרוש ממנו להשתפר. רק ההורים צריכים להשתפר. הילדים הם מושלמים. עוף גוזל, מלך העולם, ילד של אבא, ילד של אימא, יפה שלי, פנתרה, תחשבו על השירים שאנו משמיעים ושרים להם בזמן שאנחנו עסוקים בלהסיע אותם מחוג לחוג או בין הבילויים והחברים שלהם. 'מי גאון של אימא', אנחנו אומרים גם לעפרונות הפחות מחודדים בקלמר. 'מי גיבור של אבא', אנחנו אומרים לילד הפחדן שלנו. רק מלכתוב את זה אני מזדעזע. יש באמת ילדים שהם לא חכמים מאוד? יפים מאוד? נסיכים? מושלמים? גיבורים? יש פה ילדים אמיתיים? לא בישראל של 2023. כאן יש רק ילדים אסרטיביים בטירוף, שאם רק ירצו הם יכולים להגשים את הכול, להיות מלכי העולם, טייסים, אסטרונאוטים, מומחים לפיזיקה גרעינית, זוכים בכוכב נולד או במדליית זהב אולימפית. השמיים הם הגבול, ואין להם תקרת זכוכית. ה'לא' שהם מקבלים הוא רק הגרסה הראשונה ל'כן' שהם יקבלו אם רק יתעקשו מספיק, והם אכן מתעקשים. התרבות הישראלית והמרחב הציבורי הישראלי מגדלים ומחנכים ילדים שלא יודעים גבולות. אנחנו מאמינים בהם או לפחות כך אנחנו אומרים להם שוב ושוב, והם, המסכנים, מתחילים להאמין בזה. באמת הם חושבים שהם מלכי העולם, נסיכים, שהכול מגיע להם, ואם רק ירצו הם יקבלו. אז זהו, שלא. העולם לא בנוי לכל כך הרבה מלכים, מלכות, נסיכים ונסיכות. אם כולם מנהיגים, כולם תותחים, כולם אלופים, אז את מי הם מובילים? את מי הם מנצחים? ממי הם יותר טובים? כמה 'ילדה הכי יפה בגן' יש? ומה לעשות שיש בינינו מוצלחים יותר ופחות, רגישים יותר ופחות, אמיצים יותר ופחות, מוכשרים יותר ופחות, מוחצנים ומופנמים, ספורטאים ואומנים. אנחנו לא רק עושים להם עוול בדיבורים המוגזמים האלה שאנחנו מכניסים להם לראש, אנחנו גם דנים אותם ואת עצמנו לדיסוננס קשה, דנים אותם למתח שבין הדימוי השברירי הזה לבין המציאות בגן או בכיתה, שבין הציפיות שלהם ושלנו מהם לבין הביצועים במרחב האמיתי של מגרש המשחקים, בכיתה, בלימודים או בחוגים. אנחנו נחלצים להגן עלההבטחה שהם הכי הכי בעולם, להגן עליהם מהמציאות שהיא הביקורת של הגננת, המורה או המדריכה. קוראים לזה הורות הליקופטר, וזה הורס את היכולת של המערכת לתפקד, ללמד או לחנך. אם כולם מושלמים, וההורים רק עסוקים בלהגן עליהם, אז מה התפקיד של מערכת החינוך, של המדריכים בתנועה ושל המפעילים בחוגים? ההורים שעסוקים בהגנה אין־סופית על ילדיהם עושים להם נזק נורא, דוחפים אותם ובעצם מונעים מהם תחושת תסכול שחשובה לפיתוח החוסן, שולחים אותם לעולם בלי מודעות עצמית, ענווה, צניעות, הכרת ערך עצמי, יכולת להתאמץ, ללמוד מטעויות, אחריות אישית וכבוד לאחרים. בלי התכונות האלה, אנו מטפחים דורות של ילדים נרקיסיסטיים, שלא יודעים, פשוט לא יודעים, לקבל ביקורת. נכון, זה מיועד לתמוך בביטחון העצמי שלהם, וחשוב לטפח את הביטחון של הילדים וגם את התחושה שהם אהובים ומוערכים, אבל הפער בין הדברים האלה למציאות יוצר חלל של חוסר ביטחון, חרדה, וקשיים חברתיים. השופטים מהללים כל מי שכמוני, מרצה לצעירים באקדמיה, יודע שהיום כמעט בלתי אפשרי למתוח ביקורת על הסטודנטים. סף הרגישות הוא נמוך, כל תיקון, הערה או דרישה נתפסת כפוגענית ומשבשת. הם עדיין מחכים להורים שלהם שיגנו עליהם והם דוחים ומסרבים לכל מה שנתפס כאי-הכרה בהיותם נסיכים ונסיכות, מושלמים ומושלמות. האם אפשר ככה ללמוד משהו? לא הרבה. השיח הפך להיות קיצוני: או שבחים חסרי קשר למציאות או שיימינג, גידופים, קללות והשמצות חסרי תוכן ומשמעות. גם בתוכנית הפופולארית היום ביותר בישראל, 'רוקדים עם כוכבים' (שידורי קשת), אנחנו שותפים לתרבות שבה גם בתחום כל כך מדויק ומוקפד,ובתוכנית שכל כולה תחרות וביקורת של מקצוענים, קשה וכמעט בלתי אפשרי למתוח ביקורת על המשתתפים. השופטים עושים הכול, אבל הכול, כדי לפתוח כל התבטאות בשבחים ובמילים רכות וטובות. הקהל מוחה נמרצות על כל הערה ביקורתית, צמא לשמוע אך ורק מחמאות. המשתתפים הם בעצם הילדים שלנו. אז נכון, הילדים שלנו מקסימים, אבל תפקידנו כהורים, מחנכים, מדריכים, מרצים או שופטים, לחבר אותם למציאות, לדעת גם לדרוש, להקפיד על אמות מידה ובעצם ללמד גם אותם שהם אולי נסיכים ונסיכות אבל לא לבד בעולם - יש גם אחרים שאותם צריך לכבד. *ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תודעה, תרבות ותקשורת ומרצה באוניברסיטת רייכמן.

ד"ר ישעיהו קלטר, אב ל-2 וסב ל-6 נכדים, מתגורר בתל אביב. מומחה ברפואת ילדים ומנהל את הכשרת הסטודנטים לרפואת ילדים בבית החולים וולפסון, מסונף לאוניברסיטת תל אביב. הסבבים הקליניים במחלקות בתי החולים, המכונים 'קלרקשיפ', נחשבים לשלב הקריטי ביותר בלימודי הרפואה. הרופא האמון על ההכשרה במחלקות המלמדות סטודנטים מכונה 'טיוטור', והתפקיד נחשב תובעני ושוחק. נדיר שרופא מוכן להיות טיוטור מעבר לפעם או פעמיים שהוא נדרש לכך על ידי מנהל המחלקה. אולם במחלקת ילדים של בית החולים וולפסון, אשר נחשבת לאחת הטובות בארץ, יש יוצא מן הכלל. כבר 40 שנה שסטודנטים לרפואה באוניברסיטת תל אביב מבקשים להגיע לוולפסון לקלרקשיפ ברפואת ילדים, בעיקר מכיוון ששמעו על ד"ר ישעיהו קלטר. בשיחה עם ד"ר קלטר, ככל הנראה הטיוטור היחיד בישראל שממשיך בתפקיד גם בגיל 76, הוא מסביר מההקשר בין אומנויות הבמה לעיסוק ברפואה, מדוע המפתח ללימודים טמון בכלל במשחקים ואיך אחרי כל כך הרבה שנים, כשאלפי סטודנטים כבר עברו תחתיו וחלקם אף מנהלים כיום את מערכת הבריאות, הוא ממשיך בתפקיד המורה, או איך שמכנים אותו תלמידיו - האדמו"ר. מה הופך רופא ילדים לרופא מצוין?"כמובן שהדברים החשובים ביותר אצל רופא זה יכולות האבחון והטיפול שלו, שיהיו ברמה מקצועית גבוהה כדי שיהיה ביכולתו לרפא. אבל זה המובן מאליו. בעיניי, המדד לרופא ילדים טוב לא נעצר בזה. התקשורת עם הילד והוריו הם חלק בלתי נפרד מרפואת ילדים, להיות מסוגל ליצור קשר ולבנות אמון עם כל ילד. יש גיל שאני מפיג חששות עם מדבקות ובועות סבון ויש גילים שבהם אני מבשר בסבר פנים רציניות לנער שעליו להישאר כיתה, ואז אני מחייך וכולם בחדר צוחקים. הומור ושיח על קבוצת הספורט האהובה הם מרכיביםלא פחות חשובים מסטטוסקופ. לעיתים הקשר שנוצר הוא כה חזק שמטופלים משתחררים מהצבא, לאחר שבמהלך השירות הם טופלו במערכת הרפואה הצבאית, והםמבקשים לחזור אליי, אף שבשלב זה הם כבר ממש לא ילדים. אני מאמין גם שבאופן כללי, לא רק ילדים, מטופלים רוצים קשר איתן עם הרופא שלהם". הילד חולה, אבל צריך לטפל גם בהורים."פעמים רבות מגיעים אליי הורים בחרדה, מפוחדים וחוששים, כי הם פנו לאינטרנט עוד לפני שפנו לרופא. למשל, מקרים שבהם הבחינו שלילד יש בלוטת לימפה נפוחה בצוואר והם כבר בטוחים שמדובר בגידול, בעוד שזו בסך הכול דלקת גרון. מקורות מידע ברשת הם כלי מעולה וחשוב אחרי שכבר יש אבחנה. אני משקיע המון בלהרגיע הורים, להסביר שילד שנראה נינוח ובריא - הוא כנראה בריא ושרוב המחלות של הילדים יחלפו גם אם לא נתערב. אני תמיד אומר: תשאירו את הלחץ לרגע שהילד יקבל רישיון או יתגייס לצבא. מצד שני, אם ילד מפתח מחלה, התפקיד שלי ממש לא מסתיים באבחון והפניה לבדיקות ולטיפולים. הורים שהילדים שלהם סובלים מבעיה רפואית אמיתית יודעים שהם יכולים ליצור איתי קשר תמיד, אמצע הלילה, חגים ומועדים, הדלת תמיד פתוחה. אני מבין שהתפקיד שלי הוא להיות עוגן עבורם". בתחילת הקריירה, מה הביא אותך לבחור ברפואת ילדים?"נולדתי בזמן המצור על ירושלים, שבעה חודשים לפני מלחמת השחרור, אחד משני תאומים זהים. באותה תקופה תאומים זהים היו מחזה נדיר, כולם באו לחזות בתופעה. נולדתי בדור שגדל על האתוס של מצדה ו'טוב למות בעד ארצנו'. ילדותנו עברה עלינו בחוץ, באוויר הפתוח. כמעט ולא היו רכבים, אז היה פחות מסוכן להסתובב ברחובות. היינועצמאיים מאוד והעסקנו את עצמנו במשחקים שהמצאנו במהלך היום. שבנו הביתה רק כשאימא הייתה קוראת לנו לארוחת ערב. כשאני בוחן את ילדותי לעומת הסביבה שבה גדלים ילדים בימינו, אין לי ספק שגדלנו בסביבה הרבה יותר בריאה לגוף ולנפש. אבי הגיע לארץ מעיר בצ'כיה, בגבול עם גרמניה, כך ששפתו הייתה גרמנית. הוא היה יֶקֶה ובבית קיבלנו חינוך גרמני נוקשה. מכות חינוכיות היו דבר שבשגרה. סדר וקפדנות בכל דבר. למשל, ארון הספרים היה חייב להיות מסודר, ספרים גדולים וקטנים לחוד. סימטריה מושלמת בפרטים הקטנים". אני מניח שלחינוך נוקשה יש השפעה רבה על התגבשות האופי."לנוקשות שכזו יש משמעויות רבות בעיצוב אופיו של הילד. משמעויות פחות נעימות, אבל החינוך לירידה לפרטים וסדר מופתי סייעו לי מאוד בלימודי הרפואה ובכלל בעבודתי כרופא. הוריי סיפרו שכבר בגיל צעיר הצהרתי שאני רוצה להיות רופא. זה מפתיע מכיוון שהרופא שטיפל בי במהלך ילדותי היה אדם קר וקשה, והיו ברשותו שני כלבי זאב גדולים. לא סביבה סימפטית במיוחד עבור ילד שמגיע לביקור אצל הרופא. ובכן, תעודת הבגרות שלי לא הייתה מספיקה ללימודי סנדלרות, אז טסתי ללמוד באיטליה. כעבור שלוש שנים סיימתי עם שלב הלימודים הפרה-קליניים, חזרתי לארץ והמשכתי את לימודיי בפקולטה בתל אביב. התלבטתי רבות בין התמחות בפנימית להתמחות ברפואת ילדים, עד שהגעתי בשלב הסטאז' למחלקת ילדים בבית חולים השרון, וישר הבנתי שמקומי ברפואת ילדים". מתי הייתה הפעם הראשונה ששימשת כטיוטור?"בשנת 1976 הגעתי לוולפסון. כעבור ארבע שנים מנהל מחלקת הילדים באותה תקופה, מורי ורבי ד"ר דני פריד, קרא לי למשרדו והודיע לי שאני הולך להיות הטיוטור של קבוצת הסטודנטים שתגיע בקרוב למחלקה, לחודשיים של לימודי רפואת ילדים. נלחצתי מאוד, כי עד אז ד"ר פריד היה משמש בעצמו כטיוטור. זה נדמה היה לי כאחריות גדולה מדי. מאז עברו הרבה מים בנהר. בפעם השנייה שקיבלתי פרס רקטור להוראה באוניברסיטת תלאביב, הדיקן של הפקולטה לרפואה נשא דברים ואמר: אף אחד לא רוצה להיות טיוטור במחלקה. בטח לא פעם שנייה או שלישית, ואילו ד"ר קלטר לא מעוניין להפסיק שנה אחר שנה, ולכן מכנים אותו 'האדמור'". מניין הכוחות להמשיך?"שאלה אותי לא מזמן מנהלת של אחד מבתי החולים כיצד אני שורד בתפקיד התובעני כל כך הרבה שנים. 'אם אני צריכה להיות טיוטורית שוב, אני אהיה חולה חודש לפני וחודש אחרי הסבב עם הסטודנטים', כך היא אמרה לי. ובכן, אני מונע מתוך תחושת שליחות. אומנם זה סבב ברפואת ילדים, אך אני משתדל שכל סטודנט שעובר אצלי סבב, יקבל כלים לרפואה כללית ואיך להיות רופא טוב. לכיתת הלימוד במחלקה קוראים RADAA על שם בית הספר היוקרתי בלונדון לאומנויות הבמה, Royal Academy of DramaticArts, מכיוון שבעיניי - רפואה זה דרמה. ניתוחים, חולים, פצועים, כאב ומצוקה. יש דרמה בכל מקום. גם כשמתרחשים דברים מופלאים כמו ריפוי של מחלה או לידה, זה חלק מהדרמה. ביום הראשון לסבב הילדים אני פותח בציטוט של הרמב"ם: 'הרב יושב בראש ותלמידיו לפניו, מוקפים כעטרה. כדי שיהיו כולם שומעים את הרב ורואים פניו. ולא ישב הרב על הכיסא ותלמידיו על הקרקע, אלא כולם על הקרקע או כולם על כיסאות'. זה הבסיס מבחינתי לכל הוראה ולימוד. אם אני רוצה שהסטודנטים ירצו ללמוד ויאהבו את המקצוע, אני צריך להתחבב עליהם ולהיות חבר שלהם. בעולם הרפואה נהוג לשמור על דיסטנס, לא רק בלימודים, אלא במערכת הרפואית בכלל, בין רופאים ואחיות, בין רופאים צעירים ובכירים. למרות זאת אני מאמין שמפיקים הרבה יותר כשדברים מתנהלים בנועם, ובעיקר בכיף". כיצד הגישה הזו באה לידי ביטוי בהוראה יום-יומית?"אני משתדל ללמד בצורה כזו שאני הפסיבי והסטודנטים אקטיביים. נניח אם אנחנו הולכים לראות ילד חולה שהגיע למחלקה, אפשרות אחת היא שאני אדבר ואסביר ארוכות, אך כך יהיו תלמידים בודדים שיקשיבו ויהיו לא מעט שיבהו באוויר ויחלמו. האפשרות השנייה, שבה אני נוקט, כשמלמדים לצד מיטת החולה אני אומר לאחד התלמידים: הילד הגיע עם קוצר נשימה, מפה - אתה מוביל. לזרוק את התלמיד למים גורם לו לחשוב, הוא צריך בעצמו לשאול על תסמינים רלוונטיים ולחשוב אילו בדיקות וסימנים יקדמו אותו לאבחנה. כשאני שואל תלמיד שאלה, בכיתה או לצד מיטת החולה, אני תמיד מבקש שישתהה מעט עם תשובתו, כדי שיתר התלמידים יוכלו גם לחשוב ולגבש דעה לפני שהוא עונה. באופן כללי אני מאמין שההרצאות הפרונטליות, שכה מקובלות בעולם הרפואה, כבר לא רלוונטיות. יש את כל המידע הנחוץ ברשתות. אני רוצה ליצור גירויים". איך יוצרים גירויים?אני מאמין גדול במשחקים. בעיניי, אחת המתודות הכי מקובלות בלימודי רפואה, מה שמכנים 'להכין סמינר לכיתה', כשתלמיד מקבל משימה להכין שיעור על מחלה מסוימת, מאוד לא אפקטיבית. התוצאה של הכנת סמינרים היא שהתלמיד שהכין את השיעור יודע את החומר על בוריו, ואילו יתר התלמידים ספגו מעט מאוד במקרה הטוב וברוב המקרים חלמו או היו עם הקשב לטלפון. לכן אצלנו בסבב, סטודנט צריך להכין משחק במקום סמינר. הרי זה בטבע האנושי לשחק. נניח תלמיד מקבל משימה להכין משחק על דלקות שתן והוא מכין 'מרוץ למיליון', דוגמה מלפני כמה שבועות ששתי סטודנטיות עשו. התלמידות הללו הופכות למומחות בתחום דלקות השתן מעצם הכנת המשחק, יתר הסטודנטים בקבוצה למדו את החומר מראש, כי הם רוצים לנצח במשחק. אם היית נקלע במקרה לבית חולים וולפסון, היית רואה קבוצה של סטודנטים מתרוצצת ברחבי בית החולים, ממשימה למשימה, עם חיוך על הפנים. רופאים בכירים שאני פוגש שנים רבות אחרי שלמדו אצלי, מציינים בפניי שהחומר שהם זוכרים בצורה הטובה ביותר זה מה שלמדו אצלי בסבב באמצעות המשחקים". נשמע אידיאלי, מדוע זה לא קורה במקומות אחרים?"אנשים נוטים לשמרנות ומתקשים להבין איך סמינר, שיעור רציני שצריך לקחת בכובד ראש, שיטת הוראה מקובלת כבר שנים רבות, תהפוך לפתע למשחק. בנוסף, אני מאמין גדול בחידונים. במקום להרצות בכיתה, אני מציג לתלמידים ילד עם סימפטומים, ומשם -המקרה שלהם. הסטודנטים צריכים להפעיל את הראש ולבקש לעשות לאותו ילד תיאורטי שאני מציג בדיקות. כמה שאני יותר פסיבי, הסטודנטים מפעילים יותר את הראש. באופן כללי, אני מאמין שככל שיהיה נחמד יותר לסטודנטים להגיע בבוקר, כך הם ירצו יותר ללמוד. מסורת ארוכת שנים אצלנו, היא שאחת לשבוע אוכלים יחד ארוחת צוהריים. כלאחד מכין משהו וכולם אוכלים ביחד, בכפוף לאילוצי כשרות וצמחונות, כדי שכולם יוכלו ליהנות". אחרי 40 שנה, יש כבר הכנות ליום שאחרי?"בית החולים לילדים של וולפסון זה מוסד מדהים. הצוות במקום מקצועי ומסור לאין קץ. כבר שנים אני מחפש כאן יורש שיהיה מוכן להמשיך את דרכי, אבל אנשים לא רוצים. זה תפקיד קשה, עם הרבה מאוד אחריות, ויש תמיד אילוצים של תקנים וכוח אדם. אני רק מקווה שכשיבוא יום ואעזוב, ומבחינתי היום הזה לא קרוב, שאהיה בשיא הכושר שלי. אני לא רוצה שיאמרו עליי: פעם הוא היה. כל עוד אני מסוגל לכך, אני אמשיך. זו שליחותי וזה מפעל חיי".

מרגלית (מגי) אוצרי ידעה כבר מגיל אפס שהיא מצטרפת לשושלת של נשים מרשימות. היא נקראה על שם סבתה מצד אימה, מרגרטה, שאף היא כונתה מגי. "סבתא מגי התאלמנה כשאימי הייתה בת שלוש, וגידלה לבדה שלושה ילדים שאחד מהם היה בעלצרכים מיוחדים. כדי לשרוד היא פתחה עסק משלה, הפכה לסוחרת וייבאה מוצרים מברית המועצות. בארץ עבדה במפעל, ונהרגה בטרם עת בתאונת דרכים. המון מהזהות שלי קשור לזהות שלה - אישה חזקה ושורדת". אוצרי, סופרת נהדרת ודוקטור למשפטים, שחוגגת החודש את יום הולדתה ה-40, עונה בהחלט להגדרה הכפולה של חזקה ושורדת. היא מדברת בגילוי לב נדיר, ביושר אינטלקטואלי, באומץ רב וגם בהומור מפתיע וחיוני על הכול בעצם: על ההפרעה הבי-פולארית* שממנה היא סובלת, על הדיכאון המצמית שחוותה אחרי לידת בתה, הפגיעה המינית שעברה בגיל שמונה - ושמתוארת כמעט אחד לאחד בספרה החדש והלא לגמרי אוטוביוגרפי, 'היפומאניה' (הוצאת שתים), שהגיבורה שלו אומרת בין היתר: "אולי הכול קרה. אולי כלום מזה לא קרה" - וההטרדה המינית המתמשכת וההתעללות הנפשית שהיו מנת חלקה באחד ממקומות העבודה שלה, ושאותם עיבדה לספר 'כותבת הנאומים'. בשנה האחרונה, לתדהמתה שלה, הפכה לכוכבת טוויטר עם אש בעיניים, סכין בין השיניים וגדודי מעריצים. אבל בואו נתחיל בהתחלה. היא נולדה בקיץ 1983 וגדלה בחיפה. "התחלנו בשכונת עוני ומצוקה במורד ההר, אבל ההורים שלי נאבקו כדי לעלות במעלה ההר, שבחיפה זה פשוטו כמשמעו ולא רק דימוי, עד שהגיעו לשכונה 'טובה'". ישלה אח אחד, גם הוא דוקטור למשפטים, "והוא גונן עליי מאוד בילדותי". והיה מפני מה לגונן, "הייתי ילדה דחויה חברתית וקצת מוזרה, גם בגלל שחוויתי דברים שילדים אחרים לא חוו. בתיכון ספגתי בריונות ועכשיו אני חוטפת מהלומות ברשת. אולי זה התיקון המאוחר שלי". לא היה כיף בחיפה של פעם, בלשון המעטה. "שנאתי את חיפה. זה היה מקום מאוד בורגני, מאוד לא ידידותי לשונה, מאוד לא מאפשר. המעבר לתל אביב היה הגאולה שלי מהרבה בחינות. זאת אחת הערים הכי ליברליות בעולם, ושם קיבלתי את החופש להיות מי שאני". משוגעת עם קבלות עלבונות על רקע גזעני היא מכיר מאז ומתמיד, וגם בטוויטר היא נאלצת להסביר למתקיפיה שאינה מתכחשת למוצאה, להפך. למני אסייג, שהאשים אותה בין השורות ש'השתכנזה', שינתה את שמה, שכחה את שורשיה ואיבדה את "האמת שלה", השיבה אוצרי (ששם המשפחה המקורי של אביה, סוסו יוסף, היה אוצ'רשווילי) במילים האלה: "היי מני, שם המשפחה שעימו נולדתי הוא אוצרי. השורשים שלי הם שורשים של אבא שסיכן את חייו כדי לעלות לפה ורצה בכל מאודו להיות ישראלי. הוא אדם ציוני שהצהיר על ציונותו תחת משטר דיקטטורי שבו זו הייתה עבירה. כשהגיע לכאן, לא הייתה לו שום ערגה למדינה שממנה הגיע, שאנסה אותו להישאר בה עד פתיחת שעריה. הוא שנא את המדינה הזו. הוא אוהב את ישראל. לכן, הדבר הראשון שעשה כשעלה לכאן, הוא לשנות את שמו במעמד פקיד ההגירה. אני מחבקת וגאה במורשת הגרוזינית שלי ומזכירה אותה בכל הזדמנות, אבל המדינה ההיא מעולם לא הייתה 'השורשים שלי'. השורשים שלי הם פה, במדינה שיהודי גרוזיה חלמו לעלות אליה במשך מאות שנים [...] האמת שלי היא אחת. אני ישראלית. ומה אתה?" "אני מאוד נגד ההתקרבנות העדתית שרק מנציחה את הקיפוח של פעם", היא אומרת. "זה היה העולם שהיה, אלה היו הנורמות ואין מה לעשות, אבל נקמנות היא לא הדרך, ויש משהו מניפולטיבי ודורסני בלנצל את הנושא כדי להשיג הון פוליטי ולזרוע מדיניות של שנאה ואיבה. גם בגין, שנחשב בזמנו למושיע המזרחיים, הזרים את רוב הכסף לחרדים ולא למזרחיים. ואני כבר לא מדברת על השנאה העצמית שטבועה במצביעי הליכוד, שלא יכולים להכיל את הרעיון שמישהו מ'שלהם' ינהיג את התנועה, ולכן כל מנהיגיה מאז ומעולם היו אשכנזים". בן זוגה של אוצרי, אגב, הוא התסריטאי האשכנזי אדר מירום, בן לניצולי שואה מפולין, "אבל הוא גדל בערד, אז הוא לא ממש פריוולגי", היא מחייכת. החיוך נעלם כשהיא מתייחסת לפגיעה המינית שעברה בידי שומר בבית הספר שבו למדה. "הגורם שהיה אמון ישירות על הביטחון שלי וההשגחה עליי הוא זה שפגע בי". הפרשה מתוארת כאמור בספרה החדש 'היפומאניה', שהוא רומן על שתי נערות מתבגרות, שאחת מהן בורחת ממחלקה פסיכיאטרית סגורה ומחפשת הצלה. הפירוש המילולי של היפומאניה הוא "מצב נפשי המתבטא בתסמינים מתונים של מאניה, ללא מרכיב פסיכוטי". לאוצרי חשוב לדבר על ההפרעה הבי-פולארית שמלווה אותה רוב חייה. "כשקוראים לי משוגעת אני לא נעלבת, כי אני באמת משוגעת עם קבלות", היא צוחקת. "הגעתי מזמן למסקנה, שיהיה לי קשה מנשוא לחיות גם עם המחלה וגם עם ההסתרה שלה. אז לא הייתה פה שום הקרבה מצדי, אלא בחירה לא לחיות עם סוד ושקר. אנשים סובלים מסטיגמות ולכן חשוב מאוד שכמה שיותר 'מפורסמים' יצאו מהארון הזה, כדי לנרמל את הדבר. כל הכבוד לבן אל תבורי ורמי הויברגר, למשל, שעשו את זה. הויברגר מייד ספג אש פוליטית. הוא דיבר בריאיון על זה שיגאל עמיר הפך לבון-טון, ומישהו בטוויטר כתב שאין לובוחן מציאות. לייחס למישהו בי־פולארי הזיות פרנואידיות, ובכלל, להקטין בן אדם בגלל מחלה או הפרעה כלשהי, זה נורא. זה לגזול ממנו את הקול שלו. בשנות ה-80 זאת הייתה בושה להיות גיי, והיה אחוז גבוה של התאבדויות בקהילה הלהט"בקית, אבל מאז יציאות פומביות מהארון של אנשים מפורסמים בארץ ובעולם נרמלו את העניין ונתנו כוח להרבה בני נוער, שהבינו שהם לא לבד בעולם. להגיד על אנשים שהם 'משוגעים' ולבטל אותם בגלל חוסר הבנה של המחלה, זו דרך לקחת מהם הכול - פרנסה, זוגיות, כבוד עצמי -וברתיעה החברתית הזו חייבים להילחם. כל מה שצריך זה הבנה, הכלה והתחשבות. וזה אפשרי. זה ניתן לביצוע". הבי-פולאריות של אוצרי, לדבריה, היא מהסוג הנרכש ולא הגנטי, ומקורה באותה טראומת ילדות. "אם היה לי את הסוג הגנטי שיכול לעבור בתורשה, לא הייתי מביאה ילדים לעולם", היא מצהירה. "המחלה היא חלק ממני לחלוטין, גם מהאישיות שלי. היו תקופותשל מאניה שבהן היו פרצי יצירה מטורפים והרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם, אבל גם מצבי קיצון של בזבוז כספים ללא שליטה, למשל, שהכניסו אותי לחובות כבדים; דיפרסיה היא הצד השני של המטבע. היום אני כבר לא בדיכאונות של חוסר תפקוד קיצוני, אבל אני עדיין לא יכולה לעבוד כמו בן אדם רגיל, כי אני עלולה לא לעמוד בהתחייבויות, ומפחיד אותי שיכעסו עליי כשלא אביא את הסחורה, מפני שלא יבינו את המקור של זה". "לפעמים אני אוכלת אוכל טעים, ואני יודעת שהוא טעים, אבל אין לו טעם. לפעמים אני שומעת מוזיקה שאני אוהבת והיא כמו ציפורן חדה על לוח. לפעמים אני מביטה בנוף מפעים ורוצה להדליק גפרור ולהצית" (מתוך 'היפומאניה'). אוצרי סבלה מדיכאון אחרי לידת בתה אביגיל, שעולה בחודש הבא לכיתה ב'. "היא ג'ינג'ית מדהימה ואנחנו קוראים לה גולי, שזה לב בגרוזינית. בחצי השנה הראשונה אחרי הלידה, שהייתה לידת ואקום קשה עם חשש לחיי התינוקת, הייתי בתת־תפקוד והרגשתי שממש נהרסו לי החיים. לא הצלחתי להיניק והרגשתי כישלון נורא, שאני לא מסוגלת לתת לבת שלי את הדבר הכי בסיסי, אוכל. הייתי בבית וחיכיתי לאדר כל יום שיחזור מהעבודה, כמו אסירה שמחכה לסוהר שיבוא עם המפתחות וישחרר אותה מהכלוב. אני רואה תמונות של גולי מהתקופה הזאת, היא כל כך מתוקה וכל כך עצוב לי שלא יכולתי ליהנות אז מהמתיקות הזאת. היה משבר בזוגיות, אבל למזלי התגברנו על הפנקסנות הבלתי נמנעת שיש בכל זוגיות וצלחנו אותו ביחד. אני מרגישה אשמה על התקופה ההיא ומנסה לכפר עליה כל הזמן ולהיות האימא הכי טובה שאפשר. בהתחלה לא הסכמתי להכניס את גולי לגנים שיש בהם אנשי סגל גברים. השלכתי מחוויית הילדות שלי, למרות שידוע שגם נשים יכולות לפגוע מינית. אני מנסה להתגבר על הפחדים שבגידול ילדה ולהתמודד עם החששות והחרדות. יש בחברה שלנו איזה פחד מעצב, אבל אני מאמינה שכל הרגשותהם חלק מהחיים, וכדי להיות בני אדם שלמים אנחנו צריכים לחבק את כל הקשת הרגשית; ככה אני מחנכת את גולי. אני מסבירה לה שזה בסדר להיות עצובה, שזה בסדר לבכות, שזה מה שהופך אותה לאנושית. אני מתענגת על הכאב לפעמים, כי אפשר להפיק ממנו יופי. אני יכולה להתייסר מהמחלה שלי לפעמים, אבל אני גם יודעת שקיבלתיממנה המון דברים יפים ומתנות, כמו היצירתיות והכתיבה, ואני אומרת תודה על כולם. לא חייבים לחיות בחושך ולהרגיש בודדים. לומדים להתנהל עם המשא הכבד הזה ומפתחים שרירים". "אנשים שרודפים כל חייהם אחרי מקסם שווא של אושר מנצנץ, בורחים מכל איום של כאב, מבלי לעצור לרגע ולהבין שכל היופי בעולם נוצר מאומללות. וזה אומנם עצוב בפני עצמו, אבל קצת גורם לי לקוות שאולי גם הסבל שלי ייצר יופי מתישהו" (מתוך 'היפומאניה'). הספרות שחררה אותה מהצורך להתמודד עם שוק העבודה. "אני גרועה מאוד עם מערכות. זאת אחת הסיבות שעשיתי דוקטורט, חוץ מזה שאני מאוד אוהבת ללמוד, כי האקדמיה היא סוג של בועה וחממה ואת לבד עם עצמך. בעולם האמיתי תמיד נכוויתי איכשהו". על מערכת נוספת של העולם האמיתי - שירותה הצבאי - היא מתעתדתלכתוב ברומן הבא שלה, ששמו הזמני הוא 'הטייסים'. "הייתי פקידה בטייסת קרב, וכל תפיסת המיניות שלי התעצבה שם. זה עולם שאפוף במיניות קצת מעוותת והיררכית. בחדר התדריכים היה שקף של דוגמנית פלייבוי חשופת חזה בסרבל טיסה. הבנות עברו שם בין הבנים. היו לי יחסים עם שלושה טייסים שונים מאותה טייסת, שכולם חברים. זה לא כל כך נורמלי. כולנו היינו נואשות לחבר טייס". מצייצת את שעל ליבה לא מזמן, איש ימין ידוע כינה את אוצרי בטוויטר 'פורמייקה', לא פחות, וגם תהה מדוע בכלל מתייחסים אליה. אוצרי דווקא חיבבה את המקוריות. "קראו לי בהרבה שמות בחיים", היא אומרת, "אבל פורמייקה עוד לא קראו לי". בתשובה צייצה אוצרי (14 אלף עוקבים, ועוד ידה נטויה) בשנינות טיפוסית: "אם אני פורמייקה שלא ראוי להתייחס אליה, מדוע תחקירן מהערוץ שלכם התקשר אליי היום כדי להזמין אותי לאחת התוכניות? האם הבנתם שהרמה כה נמוכה שכבר עדיף להושיב בפאנל חומרי גלם לארונות מטבח?" אוצרי מודה שבג'ונגל הפרוע של הטוויטר היא מפעילה אלטר אגו, "פרסונה אחרת שכותבת בשמי, לא אני. היא הרבה יותר נחרצת, נמרצת ולוחמנית ממני. בחיים האמיתיים אני עדינה ושברירית ונורא לוקחת ללב, ולא הייתי מסוגלת להתמודד עם מחמאות כמו'גרוזינית מטומטמת'; לא הייתי יכולה גם לעמוד בהשתקות שלי וקטיעת דבריי כמו שנהוג בפאנלים בטלוויזיה, ולכן אני נמנעת מהם ולא רואה בהם ברכה". הכול התחיל כמעט במקרה. "מימיי לא הייתי בטוויטר", היא מסבירה, "אבל בגלל הרקע המשפטי שלי הבנתי לאן הרוח נושבת כבר ברגע שהתפרסמו תוצאות הבחירות האחרונות. הייתה לי תחושה מבשרת רעות. ממש בכיתי ונכנסתי למצוקה נפשית ופיזית, לקחתי תרופות. הרגשתי צורך להתבטא, כי כתיבה היא משלח היד שלי וגם תרפיה בשבילי, אז התייעצתי עם בן זוגי, שהוא טרחן טוויטר כבד, והתחלתי לפרסם שרשורים ארוכים. אדר קצת צחק עליי בהתחלה והסביר לי שטוויטר זה מקום לאנשים שכותבים קצר, אבל יכול להיות שדווקא הארוך והמנומק לכד את העין של כל מיני אנשים. אילןלוקאץ' היה הראשון לרטווט אותי, ומאז זה התחיל לצמוח באופן אקספוננציאלי ולהתפוצץ, והפכתי להיות מישהי שנמצאת בחזית, בקו האש. אני פוגשת בהפגנות אנשים שאומריםלי שאני נותנת להם קול ומתמללת את המחשבות שלהם, וזה מאוד מרגש ומחזק אותי. זאת ממש חוויה מעצימה. דרך הטוויטר אני גם מגיעה לקהל שלעולם לא הייתי מגיעה אליו אחרת, וזה מגדיל את החשיפה לאומנות שלי, וגם ספרות בעיניי היא מעשה פוליטי.זה אולי קצת כבד לפעמים, להיות 'שגרירה' לא רשמית של משהו, אבל כמו שהוגה הדעות הגדול ספיידרמן אמר, 'עם כוח גדול באה אחריות גדולה', ואני לומדת לחיות עם זה. אני לא יודעת לשקר ולהעמיד פנים, אף פעם לא הייתי טובה בזה. חשוב לי גם להיות קולגיאלית לאנשים שמנהלים את המחאה, ואני מתנגדת לנטייה של השמאל לירות בתוך הנגמ"ש. אני לא רואה ערך בלהתעסק בקטנות עכשיו, זאת מלחמת הישרדות. אנחנו אשכרה נלחמים על החיים שלנו. זה לא שאני מרגישה מחויבת לצייץ כל הזמן, אבל אנחנו מופגזים באירועים, וברוך השם יש לי מה להגיד". נושא עבודת הדוקטורט שלה היה 'מוסריותו וחוקיותו של הומור פוגעני'. "שמתי לב שהימין משתמש בלעג ובהומור פוגעני כדי להקטין את היריב. זה תכסיס להימנעות מסנקציות, כי אם מישהו נעלב הם יכולים להגיד, 'מה אתה מתנפח ועושה עניין, בסך הכול התבדחנו' או 'מה, אין לך חוש הומור?". אבל הימין משתמש באמצעים של הומורלכאורה כדי להסית נגד המחנה השני. סאטירה מעצם מהותה יוצאת נגד החזקים והשולטים, אבל הימין החזק והשולט מתעקש לתקוף את החלשים וללעוג לאנשים הכי פגיעים". הפחד הכי גדול של אוצרי הוא שתיגמר המדינה, "שלא תהיה יותר מדינה". היא מתייחסת אליו בסיפור קצר ועוצמתי שפותח את הקובץ 'הרגע הזה' (הוצאת לוקוס) ונקרא 'מדריך ליהודייה במנוסה'. "את אומרת: איך אותיר הכל מאחור. את טועה. מעולם לא היה לך כלום. את אומרת: איך אזנח את כל מה שמוכר לי. את טועה. מעולם לא הכרת דבר. את אומרת: איך אעזוב את ביתי. את טועה. מעולם לא היה לך בית. זכרי היטב: אין יהודים שהתחרטו על שברחו. רקיהודים שהתחרטו על שנשארו". "אני בת של מהגרים, ולמדתי מהם מה זה להיות זרה, מה זה ללמוד מתוך אונס שפה חדשה. אבא שלי חווה אנטישמיות קשה במולדתו. אני רוצה שיהיו לבת שלי חיים קלים וטובים, שהיא תמיד תרגיש שייכת למקום הזה ושעולם שלם של אפשרויות יהיה פתוח בפניה, שתהיה פריווילגית על מלא, בהחלט. כולנו משתעשעים מדי פעם ברעיון של לחוות חיים חדשים ומסעירים בחו"ל, אבל אני יותר מדי קשורה לארץ ולא רוצה להיות אנוסה לעזוב אותה. אני אופטימית כרגע כי אני מרגישה שהתעוררנו, שהציבור לא מוכן לוותר יותר. שהקש האחרון שבר את גב הגמל שסחב עליו את המדינה. אני גאה להיות חלק מהאנשים שמפגינים בקפלן. אם הייתי מרגישה שאין פה עתיד לבת שלי הייתי עוזבת, אבל אני חושבת שיהיה לה פה עתיד. בכל מוצאי שבת, לפני שאני יוצאת מהבית, אני אומרת לה: גולי, אני הולכת להפגין בשבילך". *על הפרעה בי-פולארית קראו עוד כאן>>

ממתי חשבת על עצמך כעל אדם כותב?יש לי דיסלקציה, ולכן כילד חשבתי על עצמי בעיקר כאדם 'לא כותב'. אני הייתי מהאחרונים בשכבה שלמדו לכתוב, ובלימודים תמיד הרגשתי שהכתיבה זאת חוויהמתישה ומתסכלת מאוד. השינוי התחיל רק בתיכון. למדתי בכיתת מדעים עם דגש על לימודי פיזיקה ומתמטיקה, ובשנה הראשונה לא מצאתי שם את המקום שלי. אני זוכר שלקחו אותנו באותה שנה לסיור במצפה הכוכבים בגבעתיים, ובדרך למעלה במדרגותהיה מתג שחור שמעליו היה כתוב 'לא לגעת'. לא הייתי אמיץ מספיק ללחוץ על המתג, אבל בזמן ששמענו הרצאה על מערכת השמש, הדבר היחיד שעניין אותי הייתה השאלה - מה המתג הזה עושה. וכנראה הייתי כל כך מתוסכל משיעורי פיזיקה באותה תקופה, שפתאום עברה לי בראש מחשבה מוזרה שאולי המורים עובדים עלינו, והסיבה שיש יום ולילה בכלל לא קשורה למערכת השמש ולחוקי הפיזיקה, אלא לסיבה פשוטה הרבה יותר - שיש מישהו במצפה הכוכבים בגבעתיים שהעבודה שלו זה להדליק ולכבות את השמש באמצעות אותו מתג מסתורי. והרעיון הזה כל כך הלהיב אותי, שהתחלתי לכתוב אותו, ומשם התחלתי לכתוב סיפורים, ולא הפסקתי מאז. מכונת העננים של גפן'מפעל העננים של גברת לילינבלום' הוא סיפור על אישה שנעלמת לשלושה ימים, רק כדי להימצא באמצע המדבר עם חלוק אדום וכוס מרטיני. היא לא מוכנה לספר למשפחה שלה לאן נעלמה, אבל מהר מאוד מתגלה שבזמן שנעלמה היא הספיקה להמציא מכשיר שהופך חול לעננים, ויזם בין-לאומי מתחייב לשלם לה 20 מיליון דולר אם 'מכונת העננים' שלה תמטיר גשם. הספר עוסק בעולם ההיי טק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו, על משבר האקלים ויחסי הפריפריה עם המרכז, על אישה אחת לא צעירה שסוף-סוף מעיזה לפרוץ את הגבולות בחייה, ועל הבן שלה המנסה למצוא את מקומו בעולם שלהובעולמו שלו. אתה דוקטורנט לקוגניציה באוניברסיטת קולומביה וכותב מגיל יחסית צעיר. מה הסיפור? לא היית סגור על מה תרצה להיות כשתהיה גדול?השילוב בין כתיבה לדוקטורט במכון מוח הייתה טעות נפלאה. למדתי באוניברסיטת תל אביב ב'תוכנית לאוטמן', שזאת תוכנית בין-תחומית שמאפשרת לסטודנטים ללמוד בשנתיים הראשונות קורסים מכל הפקולטות באוניברסיטה, ורק אז להחליט על תחום. הייתי בטוח שבסוף אבחר בספרות, כי זה מה שסופרים רציניים אמורים ללמוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהקורסים על קוגניציה ומדעי המוח הכי עניינו אותי, כי הם עסקו בשאלה שהכי מעסיקה אותי עד היום גם כסופר - מה הופך אותנו לאנושיים? קוגניציה זה תחום שעוסק בשאלות, כמו איך בנוי הזיכרון האנושי או מה גורם לנו לקבל החלטות, אלה הנושאים שבעיניי נמצאים בלב הספרות עצמה. יש איתי לדוגמה דוקטורנטית במעבדהשחוקרת איך בני אדם מפתחים חרטה בחיים. זה מחקר מדעי מבריק בעיניי, שבקלות גם היה יכול להיות נושא לרומן מדהים. ובכלל, חיים של כתיבה יכולים להיות בודדים מאוד, ואני הרגשתי שבמעבדה דווקא מצאתי עוגן נוסף, שמעניק לי מקום להסתקרן ולהיות במפגש עם עוד אנשים. אנשים נוטים לדמיין כותבים כבוהמיינים עם חיים תוססים ומדענים כמי שחווים חיים אפורים במעבדה, אבל בחוויה הפרטית שלי זה דווקא כמעטהפוך - כתיבה הרבה פעמים דומה מאוד לעבודה פקידותית של שעות ביום בכתיבה לבד מול מסך, בעוד שדווקא העולם המדעי מלא בשיתופי פעולה וניסויים מסקרנים שמרגישיםיותר כמו משחק מעבודה. לקח לי זמן ללמוד לאזן בין התחומים, אבל היום אני שמח מאוד שיש לי את שני העוגנים האלה בחיים. איך אתה כותב?אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ככותב זה להיות יותר קל עם עצמי. פעם הגדרתי את זמן הכתיבה רק כזמן שבו כתבתי מול המחשב וממש הקלדתי, אבל היום אנייודע שעל כל שעה של כתיבה, צריך לפעמים לעבור שעתיים־שלוש של בהייה במסך או סיבוב הליכה בפארק לחשוב על רעיונות. זה חלק בלתי נפרד מתהליך העבודה שלי, ואני משתדל להגדיר גם את השעות האלה ככתיבה לכל דבר, כי לפעמים דווקא הרעיונות הכי טובים מגיעים שם. ברמה הטכנית, אני משתדל לכתוב בשעות הערב, אחרי שאני מסיים במעבדה או בסופי שבוע, אבל פעם אחת מצאתי את עצמי כותב גם במעבדה עצמה ועוד בעידוד של המנחה שלי, פרופ' דפנה שוהמי. דפנה היא חוקרת ישראלית מבריקה שעוסקת בזיכרון ובקבלת החלטות באוניברסיטת קולומביה, וגם עומדת בראש מכון צוקרמן למדעי המוח של האוניברסיטה. קצת אחרי שהתחלתי לעבוד במעבדה קבעו יום כתיבה, יום שנועד בדרך כלל לכתיבה של מאמרים או דברים שקשורים למחקר. אמרתי לה שעוד אין לי מה לכתוב שקשור למחקר עצמו, אז דפנה, שיודעת שאני גם סופר, פשוט הציעה בעצמה שאקדיש את היום לעבוד על הרומן שבדיוק סיימתי באותה תקופה. זאת הייתה הצעה נדיבה מאוד, שגם בהמשך עזרה לי בדיעבד לפתח רעיונות שקשורים למחקר שלי, מה שגרם לי להבין שהתחומים של כתיבה ספרותית ומדעית הרבה יותר קרובים ממה שנדמה. "אני חושבת שמקמרפי מצא דרך אחרת לחיות את החיים האלה, ואני רוצה להבין איך הוא עשה את זה". חשבתי במהלך הקריאה שזה בעצם מה שאתה מבקש לעצמך. מצאת?הבחירה שלך בשורה הזאת מהספר מרגשת אותי, כי מהרבה בחינות מרגיש לי שזה אחד הדברים שהכי העסיקו אותי בזמן כתיבת הספר, וזה האם יש דרך אחרת לחיות את החייםהאלה. הייתי באותה תקופה סטודנט באוניברסיטה, והרגשתי שאני במין מסלול ברור מאוד של תיכון, שירות צבאי, טיול אחרי צבא ולימודים. אוסף של החלטות שכביכול אני קיבלתי בעצמי, אבל היו גם מוכתבות במידה מסוימת מראש ותהיתי האם יש דרך לברוח מהמסלול הזה. אני חושב שמה שלמדתי דרך הספר והדמויות שכתבתי, הוא שלפעמים גם הניסיון לברוח מהמוכר הוא מסלול די ברור ומוגדר בפני עצמו, פשוט בכיוון ההפוך, והשאלה היותר מאתגרת אבל משמעותית היא, איך שומרים על חופש גם בתוך הגבולות של החיים. אני מרגיש שאני עוד מנסה לפענח את השאלה הזאת, ויכול להיות שבעתיד תהיה לי תשובה שונה מאוד. זה חלק מהיופי של הכתיבה בעיניי, בניגוד למדע, בכתיבה של ספר אני לא צריך לשאוף לחזור עם מסקנה חותכת. ספרות זה מרחב של שאלות, ודווקא במקומות שהשאלות נשארות איתי גם בסוף תהליך הכתיבה, אלה המקומות שאני מרגיש שהצלחתי לגעת בנושא משמעותי עבורי. שרי לילנבלום, אימו של המספר, היא מורה לרובוטיקה, שלא מצאה את דרכה בעולם ההיי טק. במהלך הקריאה הסתקרנתי במה עוסקת אימך. נדמה היה שביצעת בספר החלפה בינך לבין האם, היא המדענית, כמוך בחיים. ובכלל, הבן הספרותי דואג לאם. עוד החלפת תפקידים. ספר לי על ההחלטות שלך על קרבה והרחקה בין הספר למציאות.אימי היא עובדת סוציאלית ורחוקה מאוד מהיי טק, אבל בהחלט גנבתי ממנה כמה תכונות לסיפור. יש בה תשוקה מדהימה לבני אדם וניסיון להבין אותם - היא יכולה לעלות על רכבת, ועד סוף הנסיעה היא תהיה חברה הכי טובה של האדם שישב מולה. משהו בסקרנות הבלתי נגמרת הזאת שיש לה כלפי העולם, זה משהו שבהחלט שילבתי בדמות של שרי. את העניין של שרי בהנדסה והמצאות, לעומת זאת, לקחתי מאבא שלי, שכמו שרי למד גם הנדסה אווירונאוטית וכמוה גם הוא מתלהב מאוד מכל דבר שקשור בהמצאות. יש בספר קטע ששרי מנסה לבדוק אם היא יכולה להפוך עט לטיל קטן אם היא ממלאת אותו בראשים של גפרורים, והאמת שמופרך ככל שישמע, את הסיפור הזה שאלתי ממנו. כשאבי היה צעיר, הוא ודוד שלי החליטו לבדוק את העניין בעצמם. הם עשו ניסוי בדיוק כמו שתואר בספר וכמעט פוצצו את הבית של סבא וסבתא שלהם על הדרך. הרבה שנים חשבתי שיצירתיות זאת חוויה של יצירת יש מאין, אבל בעקבות העבודה במעבדה התחלתי לראות את הקשר בין דמיון לזיכרון. היכולת ליצור עולם או דמות חדשה נשענתהרבה פעמים על החוויות והניסיון של הכותב בעולם, ולכן לפעמים מרגיש לי שהחלקים הכי יצירתיים בספר הם הרבה פעמים גם הכי אישיים. הקול של המספר מחובר מאוד ל'פריפריה'. רעננה, שם גדלת, היא לא בדיוק פריפריה. או שפריפריה עבורך היא הלך רוח?הדבר שאני כל כך אוהב בספרות, הוא שהרבה פעמים היא שואפת לתאר משהו מאוד חד-פעמי, עולם או דמות שהיו יכולים להתקיים רק בתוך סיפור או עלילה מסוימת. וזאת בניגוד לעבודה המדעית שלי למשל, ששם אני מנסה למצוא תופעות כלליות רחבות היקףשהן מעבר לחוויה הפרטית של אדם כזה או אחר. לכן כשכתבתי ספר על משפחה שגרה ביישוב סקי קטן במדבר, ניסיתי לתאר עולם מאוד ספציפי של אותה משפחה שחיה ביישוב בורגני במדבר, שלא באמת קיים במציאות, ואני מודה שלא היה לי ניסיון להגיע עם טענה רחבה יותר מעבר לחיים של אותה משפחה. בדיעבד, אני חושב שהיישוב בסיפור שנקרא 'הצוק', התחבר לי מאוד דווקא לחוויה של מדינת ישראל, מדינה שנעה כל הזמן בין תחושה שהיא רק מדינה קטנה שבקושי נמצאת על המפה, למקום שתופס את עצמו כמרכז עולמי של חדשנות והיי טק. אנחנו מספרים לעצמנו באיזשהו מקום שני נרטיבים שונים על המקום שלנו בעולם שיש ביניהם פער, ואני חושב שבכל מקום שיש פער, יכול לצוץ סיפור מעניין. ההמצאה המדוברת בלב הסיפור היא להוריד גשם במדבר. מעניין אם חשבת איזה המצאה אין לה שום הסתברות הגיונית במציאות, או שאולי להפך, על מה עוד לא חשבו ואולי הרעיון אפשרי?אני מרגיש שהמרחק בין הגיוני ללא הגיוני בעולם ההיי טק הולך ומטשטש כל הזמן. לדוגמה, יש סטארט אפ ישראלי מצליח שעוזר בכל מה שקשור להתמודדות עם מוות של אדם קרוב, ממציאת בית העלמין ועד טיפול נפשי, והכול בכמה לחיצות באפליקציה. כששמעתי על זה בפעם הראשונה, זה נשמע לי רעיון לסיפור מדע בדיוני, אבל זאת המציאות היום. מהבחינה הזאת, באמת רציתי לקחת את זה לקצה, לקחת רעיון שנשמע באמת לא סביר, כמו חברה שהופכת חול לעננים שמורידים גשם, ולראות האם אני יכול לשכנע את עצמי ואת הקוראים שיש לזה סיכוי אמיתי. כחלק מהתחקיר שלי בכתיבהראיתי שההיסטוריה מלאה בהמצאות שבדיעבד נשמעות מופרכות לחלוטין, אבל בזמן אמת קיבלו גיבוי ותמיכה של הרבה מאוד אנשים, כמו אליזבת הולמס ש'המציאה' מכונה שיכולה בעזרת טיפת דם אחת לעשות אין-ספור בדיקות דם. היא שכנעה את האנשים הכי בכירים בתעשיית הביוטק להשקיע בהמצאה שעל הנייר הייתה שווה מיליארדים, אבל בסוף התבררה כהונאה. דוגמאות כאלה גרמו לי להרגיש שכמעט כל המצאה יכול להיתפס אמינה, לפחות בשלב הראשוני, אם עוטפים אותה נכון, וזה עזר לי מאוד להעז ללכת עד הסוף עם הכתיבה. אתה רואה את ההשפעה של הכתיבה על עבודתך בחקר המוח?לגמרי. דרך הכתיבה אני מרגיש שאני הרבה פעמים מנסה לחקור היבט של החוויה האנושית, והרבה מהתובנות האלה מגיעות אחר כך גם למעבדה. לדוגמה, יצא לי לשים לב שכשאני כותב עלילה לא לינארית (נגיד סיפור שמתחיל מהאמצע ואז חוזר להתחלה),קשה לי יותר לזכור אותו, וזה הוביל אותי לשאלות מחקריות שאני עובד עליהן היום, על הקשר בין מבנה של סיפורים לזיכרון. אני חושב שהאופן שבו המוח האנושי מגיב לאומנות יכול ללמד אותנו הרבה מאוד על איך הוא פועל. ואיך העבודה כחוקר מוח משפיעה, או לא, על הכתיבה?אני מרגיש שהעולמות של קוגניציה וחקר המוח הם כמו מכרה שמלא ברעיונות ומקורות השראה. אני זוכר שפעם קראתי מאמר על חוקרים שהצליחו למחוק זיכרונות של עכברים,והרעיון הזה הלך איתי שבועות אחר כך, עם תהיות מה המשמעות של זיכרונות בעולם שאפשר פשוט למחוק אותם. יש כל כך הרבה יופי ועניין בעולמות האלה, שכל יום שאני נכנס למעבדה אני מרגיש בר מזל על ההזדמנות להתעסק בנושאים האלה. אני עוד לאבטוח על מה יהיה הספר הבא שלי אבל אני די בטוח שהוא יהיה קשור לתחומים שאני עסוק בהם היום. ומעבר לזה, כתיבה, לפחות בשבילי, דורשת התעסקות מעמיקה בעולם הפנימי. יש בזה הרבה דברים טובים, אבל לפעמים זאת גם חוויה בודדה מאוד. מבחינתי, יש משהו מאוד מאזן ובריא ללכת כל יום למעבדה ולהתעסק גם בשאלות שנוגעות לחיים של אנשים אחרים. זה מין עוגן כזה, שעוזר לי לצלול עמוק יותר לתוך הכתיבה דווקא מתוך קרקע בטוחה ויציבה. תבחר משפט מהספר שאתה אוהב במיוחד."הוא אהב את המחשבה הזאת, שהוא המשך התנועה של אביו בעולם" (עמוד 26). כמה קוראים וקוראות שלחו לי את המשפט הספציפי הזה ואמרו לי שזה דייק להם משהו על החוויה שלהם בעולם כילדים או הורים, וגרם להם להבין טוב יותר פעולות שלהם בעולם. זה משפט שבא מתוך חוויה אישית שלי, אז הידיעה שהוא משמעותי בשביל אחרים היא בדיוק הרגעים שבשבילם אני כותב.

הכתבה בשיתוף Vultr עם הפיתוח המהיר של תחום ה-AI בישראל במקביל לשימוש במחשוב ענן ופתרונות נלווים המספקים גישה דרך הרשת למשאבי מחשוב ולמוצרים כמו אחסון נתונים, כלי פיתוח או יישומים עסקיים, מתחדש השוק הישראלי בשחקנית מרכזית בתחום: Vultr. Vultr היא פלטפורמת מחשוב ענן עצמאי המציעה מחשוב ענן ואחסון ענן עם 32 דאטה סנטרים פרושים בשווקים מרכזיים ברחבי העולם. Vultr, שהוקמה על ידי חברת האם Constant, מציבה אלטרנטיבה בתחום מחשוב הענן הנשלט ברובו על ידי חברות Big Tech כמו AWS ,Microsoft Google. החברה מציעה מודל פשוט וכן חוויה ומחירים שהופכים מחשוב ענן מחוזק בהיצע של Nvidia GPUs בעל ביצועים גבוהים לנגיש אפילו למפתחים ולעסקים קטנים יותר ברחבי העולם. "אנחנו מתמקדים בהפיכת תשתית ענן לנגישה ובמחיר סביר בכל רחבי העולם" מספר מנכ"ל החברה ג'יי ג'יי קרדוול בראיון עמו. "קטגוריית הענן העצמאי אמורה להיות נגישה לכולם. רק עכשיו אנשים מבינים שהם משלמים מחיר מופקע ומשתמשים בפלטפורמה מסובכת מדי עבור העסק שלהם, כאשר מדובר בחלק מהזמן בעסקים קטנים". Vultr, לדברי קרדוול, היא חברת מחשוב הענן הפרטית הגדולה ביותר בעולם. "יש מעט מאוד חברות בשוק הענן העצמאי שיכולות להתחרות מול ענני הטכנולוגיה הגדולים" אומר קרדוול. "זו קבוצה נדירה של עסקים שיש להם את התחכום הטכנולוגי להיות יעילים יותר ולהיות מסוגלים לספק ביצועים טובים יותר במחיר זול יותר. לעתים קרובות, חברות ענן עצמאיות מכונות 'ספקי ענן אזוריים' מכיוון שגם חסרה להן טביעת הרגל הגלובלית הרחבה בהשוואה לעמיתיהם הגדולים יותר. המטרה שלנו היא לשנות את הדינמיקה הזו". לפרטים נוספים על שירותי הענן של Vultr הקליקו כאן>> לחברה בסיס לקוחות עולמי של כ-1.5 מיליון לקוחות על פני 185 מוקדים בערים שונות שאליהן התווספה לאחרונה תל אביב שלנו. קרדוול, מנכ"ל Constant, חברת האם של Vultr המתגורר בפאלו אלטו החל בתפקידו הנוכחי בנובמבר 2020. שלוש שנים לפני כן, ניהל סטארט-אפ בינה מלאכותית, בשם Everstring, שנמכר ל-Zoom Info ולפני כן, עבד בעולם השירותים הפיננסים. הרזומה המרשים שלו כולל גם תואר ראשון ושני מהרווארד במנהל עסקים ושותפות בקרן ההון סיכון Winter Harbor. לדבריו, כל אלה הביאו אותו לכדי התעניינות רבה בתחום הענן ויצירת מחשוב ענן בעל ביצועים גבוהים. קרדוול רואה את פעילות החברה כשליחות אישית שלו: "עבורי זה מסע אישי מאוד. כמנכ"ל סטארטאפ בתחום הבינה המלאכותית חוויתי באופן ישיר את התסכול מהעלויות העצומות ושירות הלקוחות הלקוי של אחת מאותן ענקיות הטק. גם כששילמנו מעל למיליון דולר בשנה על שירותי הענן, לא הצלחתי לקבל שירות ולקבוע פגישה עם נציג מטעמם וכששקלנו לעבור לענן אחר גילינו עד כמה הפלטפורמות הללו מסובכות. לכן שמחתי על ההזדמנות להצטרף לחברה שכל משימתה היא לאפשר גישה לכל אחד לשירותי ענן שאינם נופלים ואף מתעלים על פני המתחרים באיכות אך מציעים מחיר נמוך בהרבה". ב-Vultr טוענים כי הם מספקים כיום את יכולות הביצוע הגבוהות ביותר עם גישה למעבדי GPU הכי מתקדמים של NVIDIA דבר שחיוני לפיתוח כלי AI, טכנולוגיות מתקדמות ומאגרי נתונים וזיכרון ענקיים. השירותים הללו מונגשים לחברות ומפתחים באמצעות פלטפורמה פשוטה המאפשרת שליטה מוחלטת בעלויות החודשיות הנמוכות גם כך בעשרות אחוזים ביחס לשוק. מלבד הדגש על ההתאמה הלוקאלית והמחירים הנמוכים, החברה מספקת גישה לדאטה סנטר מקומי, עניין חיוני לדברי קרדוול עבור ביצועים מהירים (Low Latency), אבטחת המידע ולרגולציה. "אנחנו מאמינים באבטחת מידע בתנאים מחמירים ובזכות הדאטה סנטר המקומי זה מתאפשר, יש מענה לרגולציה שקיימת בסטנדרטים גבוהים של התעשיות האלה בפרט כשמדובר בנתונים הקשורים למערכות בריאות, ביטחון וכו'. הסוד שלנו הוא להתייחס למשתמשים שלנו ממש כאל שותפים. רמת השירות והפיתוח העסקי שהם מקבלים גישה אליהם כבר מההתחלה הן שהופכות אותנו לבעלי יתרון באקו סיסטם הישראלי ובאופן כללי עבור עסקים ברחבי העולם". מלבד מסלולים גמישים ועלויות נמוכות, ב-Vultr יודעים שהישראלים מדברים בסופו של דבר במספרים. לכן הם מציעים הטבות הצטרפות לחברות ישראליות, שכוללות תכנית קרדיטים אטרקטיבית, זאת בנוסף לגישה מוקדמת ל-GPUs שזמן ההמתנה עבורם הינו ארוך מאד כידוע. לתוכנית מיוחדת של Vultr עבור סטארט-אפים ישראליים ומגוון הטבות - הקליקו כאן>>

התבשיל המרוקאי שנרקח בין מרחביה האדירים, מוגש למטיילים בינות לרכסי ההרים הכבירים והמדבר המופלא, בין רצועות החוף והעמקים הפוריים, בתוך הערים העתיקות ובסמטאות השווקים, מהאומנות הרב-גונית והצבעוניות המהפנטת ומשיר הלל לטבע הפראי; כל אלה מתובלים בטעמים ובניחוחות שמציירים את דמותה הססגונית והנועזת - קונצרט חגיגי של הלב שפשוט מתאהב. במשך השנים פתחה מרוקו את שעריה בהדרגה, אך מערכת היחסים החדשה שנבנתה בין המדינות והטיסות הישירות שינו את המאזן והנגישו אותה לכל ישראלי. התמהיל הנרחב מאפשר לכל אחד למצוא במרוקו את שאהבה נפשו ולתכנן טיול שתואם את טעמיו האישיים לכל סגנון טיול, דגשים ומאפיינים פרטניים. המסלול הקלאסי, למשל, חולף בין ערי המלוכה המרשימות, כולל ביקורים ברבעים היהודיים (המלאח) ובשווקים התוססים, שהם התפרצות מזוקקת של שמחה לחובבי הקניות האותנטיות; הרפתקנים יעדיפו מסע רכוב בשיירת ג'יפים שחוצה את מרחבי רכס האטלס ובעיקר את הסהרה המופלא, תוך שהם מותירים סילוני אבק; המפונקים ישמחו לרבוץ במלונות הפאר שיופיים עולה על כל דמיון, להתענג על שירות מעולה ולהתבשם מהעיצוב שנשאר תמיד נאמן למקור; יהיו מישיעדיפו לתור אותה ברגל או באופניים, לצעוד או לדווש בשבילים ובמסלולי טבע ונופי פרא, קצת כמו טיול אחרי צבא; ואחרים יבחרו בחופשות קונספטואליות, סגנון חדש יחסיתהמציע למשל סדנאות יוגה ורוח; אבל תמיד יהיו גם את אלה שליבם יוצא אחר הקהילות היהודיות והם פוסעים בנתיבי שורשיהם המשפחתיים, מחפשים את בית הוריהם או סביהם, את חלקת הקבר או בית הכנסת המקומי, ומבקשים לגעת בעברם, להתחבר למקורות ולהרגיש שייכים. במרוקו אדירת הממדים, יש משמעות גדולה למרחקי הנסיעה. כדי לא ללכת לאיבוד, מוגשת לכם רשימת המלצות ליעדים שלא כדאי להחמיץ. אם לא תספיקו הכול בפעם אחת, תמיד יישאר עוד מהטוב הזה גם לפעם הבאה. שפשוואן - העיר הכחולה אי שם בצפון מרוקו, ברכס הרי הריף המוריק, שוכנת העיר שפשוואן, פנינה נדירה, משוחה בקשת של כחולים המתעתעים בעין ובלב. מקור השם הוא בטופוגרפיה - העיר נחה במדרון בין שני רכסי הרים המדמים צמד קרניים ופירוש שמה 'ראו את הקרניים'. כמוברוב הערים גם שפשוואן היא עיר עתיקה מרובת סמטאות ורחובות צרים, עולים, יורדים ומתעקלים, וכולם ממורקים בכל גוני התכול האפשריים: קירות, מדרגות, דלתות וגגות. על פי אחת הסברות, המקור לצבע הוא דווקא היהודים שהתיישבו בעיר וצבעו את בתיהם בכחול המגן, על פי אמונת הקבלה, כנגד עין הרע. נכון או לא, מראה העיר המעוטרת בכחול משגע מהתצפית אשר בפאתיה, אבל גם כשצועדים בה יש תחושה שצוללים את מעמקי הכחול הגדול והיא מטלטלת ביופייה. את הרחובות ממלאות חנויות עמוסות בתוצרת מרוקאית מצודדת: כלי קרמיקה מצוירים, מנורות צבעוניות בסגנון המגרב, בגדים וכפתנים, נעלי עור מחודדות מאוירות למשעי ועבודות עץ. אולם הפריט הייחודי לעיר הןאבקות הצבעים החינניות בשלל גוני פסטל, שנמכרות בצנצנות או בשקיות, למי שיזכה במנת השראה מקומית. הכי כיף ללכת לאיבוד בסמטאות הציוריות, כי השיטוט מסב עונג צרוף. אפשר ליהנות מהאווירה, מהאדריכלות האנדלוסית, להתפעל מצפיפות הבתים ומהמבנים המקושתים והמקומרים. אם תתחילו, כמו רוב התיירים, בכניסה העליונה, תגלו את הנהר הזורם בשוליה ולצידו עמדת 'מכבסה', שאליה מגיעות הנשים ליום כביסה באוויר הפתוח. מרקש - העיר האדומה כל כך הרבה מילים נכתבו על מרקש, העיר האדומה, ואין בהן די כדי לתאר את עושרה ויופייה, ויותר מכל את חוויית הקתרזיס המרגשת שהיא מעניקה למבקריה. מרקש מחולקת לשניים: העיר העתיקה והחדשה. האחרונה, אשר מחוץ לחומות היא גם המודרנית ובעלת דמיון להרבה ערים אחרות עם בנייני מגורים, רחובות סואנים עתירי חנויות ועסקים, פארקים וגנים ושדרת בתי מלון מהמותגים המוכרים (וגם לא). זוהי עיר עם חיי לילה תוססים, מסעדות ובתי קפה, בדגש מודרני ובניחוח אותנטי. בתוך חומות אבן חול אדמוניות ובצורות. העיר העתיקה של מרקש היא ה'הארד קור' של מרוקו, יותר מקזבלנקה הגדולה ממנה ואפילו יותר מרבאט, הבירה האלגנטית, והיא מוקד עלייה לרגל וליבת ההתרחשויות. זוהי עיר היסטורית רחבת ידיים המשורטטת במבוך סמטאות צרות, בכיכרות קטנות, מבנים קדומים, רובע יהודי וכיכר אחת מפורסמת - ג'מע אל פנאע. בין ובתוך נפרשים שווקיה המפורסמים והמפוארים, חלקם מקוטלגים על פי מרכולתם, כמו שוק התבלינים או שוק העורות, והם מנוקדים במאפיות עתירות מגדנות, דוכני מיצים, מסעדות בשרים, בתי קפה וגם מוזיאונים ואתרי מורשת. גולת הכותרת הם ה'ריאדים' השוכנים בקסבה הצפופה, בתי אירוח אותנטיים ויפי מראה, בזכות העיצוב המרוקניהססגוני והיצירתיות. פסיפסים עליזים, תקרות מצוירות, מנורות זכוכית, מגזרות עץ, בדים ושטיחים בשלל דוגמאות ובעיקר כתמי צבע לרוב, המשתלבים לכדי מחזה מפעים. מרקש גונבת את הלב בקלות, ואם תתמסרו היא תחזיר לכם שבעתיים. אסווירה - עיר הרוחות של אפריקה מעל שמי נמל הדייגים השוקק של אסווירה מתגודדים מאות שחפים, צווחים בקריאה אופיינית ומשחרים למזון, וכאשר הסירות הכחלחלות שבות מן הים לנמל, הן עמוסות בדגה - ויש מספיק לבני האדם ולבעלי הכנף. אסווירה, ובעבר 'מוגדור', שוכנת ברצועת החוף המערבית הנושקת לאוקיאנוס האטלנטי. פירושה 'התמונה', מה שמסגיר את דמותה המלבבת משל הייתה גלויה. הנמל ידע ימים מפוארים של מסחר ימי, וכשהעיר הנוכחית נוסדה במאה ה-18 הזמין אליה השליט דאז משפחות סוחרים יהודיות. מאז התפתחה הקהילה היהודית ואחד מסביי אף נולד בה. מרגע שנכנסנו במפתנה, נפלנושדודים לרגליה והיא כבשה אותנו כליל. אם אתם חפצים לחזור במנהרת הזמן, ה'מדינה' (העיר העתיקה) של אסווירה היא המקום. בתוך מעטפת של חומות גבוהות ניצבים שרידי מבצרים פורטוגזיים ותותחים שרעמו, בתים שהוסבו למלונות בוטיק אותנטיים ולא מעט שיירים מהקהילה היהודית ובהם בתי כנסת, אחד מהם משמש כמוזיאון מרגש. סביב כל אלה המולת שוק תוססת, ובעיניי הוא מהטובים במרוקו. כאן אפשר למצוא מבחר מתוצרת הארגן, אגוז קשוח האופייני לאזור, שממנו מפיקים שמן בעל סגולות ומיני תמרוקים. בסמטאות גלריות של אומנים רב־תחומיים, בדגש על אומני עץ ובעלי מלאכה של פעם, העוסקים בשלל משלחי יד ומפיקים זהב מתוך כוכים דלים. יש גם חנויות ענתיקות מרהיבות, כלי קרמיקה מצודדים ומזכרות. מדי נובמבר בשנים האחרונות, מתקיים בעיר פסטיבל מוזיקה אנדלוסית בהשתתפות תזמורות מישראל. בחודשי הקיץ העיר סחופת רוחות עזות ומושכת גולשים רבים, ואף מכונה 'עיר הרוחות של אפריקה'. אסווירה היא יעד שאסור לפספס, על הסמטאות והשווקים, דוכני הדגים והמסעדות ובעוד אני כותבת, ליבי יוצא אליה. מדבר סהרה - חוויית אין-סוף כשעה מפאתי העיר ארפוד המתעתעת, במקום שבו נגמר הכביש ומתחיל המדבר האין-סופי, המתין לנו ג'יפ ומדריך בתלבושת טוארג של יושבי הסהרה. במשך שלוששעות הוא הוביל את השיירה במרחבים מהפנטים, דיונות חול (כולל שקיעה אופנתית אחת) ושרידי מבצר פורטוגזי, עד שהביא אותנו בבטחה לחאן אירוח באמצע שומקום, לא הרחק מסידי עלי. עם רדת החשיכה נמשכנו סהרוריים אל שמי הלילה, שזרחו במיליארדי כוכבים ובשביל חלב אחד משגע. קשה להצביע על הסיבה האחת שהופכת את סהרה לכל כך מיוחד. ברוב הטיולים המאורגנים חווים טעימה קלה ממנו, ויוצאים מארפוד או מטמזגוט השוכנת ליד הדיונה הגדולה, לטיול גמלים, אירוח במאהל, לינה וחזרה אל העיר. אבל מי שבוחר להעמיק לעובי הקורה וחוצה את המדבר לרוחבו דרך מחמיד, מגלה עולם ומלואו - וכל הטוב הזה אפשרי רק בג'יפים. דיונות החול, למשל, מסתירות בין קפלי הקרקע אוהלי אירוח מפנקים. בעמקים רועים עדרי גמלים ואחרי שיטפונות נדירים הם מתמלאים בירוק רענן. בין לבין חבויים מעיינות ובארות מים זכים, סביבם התפתחו כפרים זעירים, ויש גם מלחות מאופק לאופק המצטיינות בפטה מורגנה ומישורים צחיחים שבהםדוהרות שיירות ג'יפים הרפתקניות. אולי זה השקט התהומי וחוסר הקליטה, השלווה או הניתוק מהציוויליזציה, כך או כך יש לסהרה פנים רבות, נקודות חן מרתקות והזדמנות לחוויה נדירה. האטלס - להתפעל מהיופי הטובקול, ההר הגבוה ברכס האטלס, מתנוסס מעל לעיירה אימליל, שבסתיו מתפקעת מארגזי תפוחים הגדלים באזור והיא פנינה אחת השזורה במחרוזת הרי האטלס והאנטי אטלס. הרכסים טומנים בחיקם יופי שאפשר לגמוא ימים רבים, לטפס אל הפסגות ולרדת בעמקים שחצבו באדמה סדקים עמוקים, להתפעל מצבעי הקרקע שהגיאולוגיה נתנה בהם סימנים ומהכפרים שבתיהם הציוריים נבנו מהאבן המקומית או לעצור על שפת נהר שופע מים. בשולי הדרכים תראו נשים עמלות סוחבות חבילות עצים, עובדות בשטחי החקלאות, רועות עדרי צאן ובקר או כובסות בנהר, וחבורות ילדים פושטי יד בצידי הדרכים. היופי האנושי האותנטי מצטרף ליופי טבעי שנמצא בכל מקום. עמק 'אוריקה' קרוי על שם הנהר החוצה את העיירה, ומספק מחזה משמח של מים רוקדים ולגדותיו בתי קפה חינניים. נהר הטודרה גולש במורדות הדרומיים של האטלס ובקצהו קניון החולף בין קירות סלע אדירים ונפתח אל עמק הטודרה המפורסם. קניון הדאדס מקביל לו והוא צר ועמוק, מתפתל למרגלות מצוקים הנישאים אל על וכביש פתלתל מטפס ממנו בסרפנטינות עקלקלות עד לפסגה שממנה נשקף נוף אלוהי. ויש את אזור אלף הקסבות סביב וארזאזאת, נקודות סבוכות שחלקן שימשו (ועדיין) כלוקיישן מופלא לצילומי עשרות סרטים, בזכות המבנה הייחודי שלהן. בחורף נצבעות הפסגות בלובן צח, בקיץ נעים שם למעלה, פורח, מוריק ושובה לב.

הכתבה בשיתוף ד"ר להבית אקרמן בכל שאנחנו מתבגרים, עור הפנים והצוואר שלנו נראה רפוי יותר, ועם השנים הוא מאבד מהגמישות והחיוניות שלו. הבשורה המשמחת היא שתעשיית האנטי אייג'ינג רק משתכללת, ומביאה עמה טכנולוגיות מתקדמות המובילות לתוצאות אפקטיביות עם כמה שפחות סיכונים, כך אומרת ד"ר להבית אקרמן,מומחית לרפואת עור העוסקת מזה 17שנה בטיפולי אנטי אייג'ינג, מנהלת מחלקת העור בקופת חולים רוטשילד של שירותי בריאות כללית, יושבת ראש של החברה הישראלית לכירורגיה דרמטולוגית, ובעלת רשת של מרפאות פרטיות לטיפולי לייזר ואנטי אייג'ינג, בהרצליה, ראשון לציון ואור יהודה. לדבריה, אחת הטכנולוגיות החדשניות ביותר לשיפור מראה העור היא Sofwave (סופווייב) - מכשיר אולטרסאונד להרמת גבות וסנטר, ומיצוק עור הפנים והצוואר. המכשיר בטוח לשימוש, יעיל ומהיר, ללא פרוצדורה פולשנית של הזרקות וניתוחים, ללא זמן החלמה וללא תופעות לוואי. "Sofwave היא חברה ישראלית המייצרת מכשור רפואי לטיפול בקמטים, חידוש, מיצוק ושיפור עור הפנים והצוואר. החברה פיתחה טכנולוגיה פורצת דרך בעולם הרפואה האסתטית, והשיקה לאחרונה בישראל את המכשיר החדשני שלה. המכשיר הושק בארצות הברית כבר בשנת 2019, ומאז הוא זכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים, וקיבל הכרה מרופאים מומחים בעולם שמשתמשים בו לטיפול בקמטים ולהרמת גבות וצוואר", מציינת ד"ר אקרמן, המציעה במרפאות הפרטיות שלה מגוון רחב של טיפולי אנטי אייג'ינג חדשניים, והיא בין המטפלות הראשונות בישראל שהחלו להשתמש במכשיר Sofwave. "כיום השאיפה בתחום האנטי אייג'ינג היא ליצור מראה טבעי שנשמר לאורך זמן,  והשילוב בין Sofwave לטכנולוגיות נוספות מאפשר להגיע לתוצאות מצוינות", היא מוסיפה. "תוכנית אישית לכל מטופל" "Sofwave מבוססת על טכנולוגיית אולטרסאונד חדשנית המאושרת על ידי ה-FDA; אנרגיית אולטרסאונד עוברת במדויק דרך שכבת העור החיצונית מבלי לפגוע בו, מחממת בטמפרטורה הנכונה ביותר את רקמת העור במרכז הדרמיס, בעומק 1.5 מ"מ ובכך מונעת פגיעה ברקמות שומן, עצבים וכלי דם. אזור הטיפול נחשף לפולסי אולטרסאונד בעוצמה גבוהה, שמחממים את אזורי הטיפול לטמפ' של 65-70 מעלות צלזיוס. החימום המבוקר ונפח הפציעה הצילינדי, מייצר סטימולציה יעילה הגורמת לעור לייצר כמויות משמעותיות של קולגן ואלסטין כשהתוצאה הסופית היא מיצוק והידוק העור, טשטוש קמטים וקמטוטים, הרמת גבות וצוואר ועיצוב קו הלסת והסנטר", מסבירה ד"ר אקרמן. "במקביל מנגנון הקירור המשולב במכשיר, הנקרא ™SOFCOOL, מגן על שכבת העור העליונה ומבטיח שלא ייגרם נזק לשכבה החיצונית של העור. בשל כך, ניתן לחזור לשגרה מיד לאחר הטיפול, והוא אינו כרוך בתופעות לוואי וזמן החלמה". ואיך התוצאות? לדברי ד"ר אקרמן, כדי ליהנות מתוצאות אופטימליות מומלץ לעבור בין 1-2 טיפולים במכשיר, בנוסף, ניתן גם לשלב את הטיפול עם טכנולוגיות נוספות: "הטיפול של Sofwave עובד בעיקר על רפיון העור, ואם יש למטופל אובדן נפח כדאי לשלב טיפול נוסף המבוסס על טכנולוגיה אחרת. אני בונה לכל מטופל תוכנית טיפול אישית המשלבת אמצעים טכנולוגיים שונים ושנותנת לו מענה מקיף לכל הבעיות". עלות הטיפול במכשיר נעה בין 6,000 ל-8,000 שקל, תלוי במצב העור וכמות הפולסים הנדרשת בכל שימוש במכשיר. "התבגרות העור הוא תהליך מתקדם שאינו עוצר, ולכן מומלץ לשמר את תוצאות הטיפול לאחר שנה וחצי. בכל טיפול התוצאה הולכת ומשתפרת, והעור נראה מוצק יותר. הטיפול מומלץ לנשים וגברים מגיל 22 עד 80", מוסיפה ד"ר אקרמן. "חשוב לציין כי אם ברצונכם בטיפול יעיל ובטוח, מומלץ מאוד להגיע לרופא מנוסה שיש לו את כל הכלים והידע, על מנת שתוכלו ליהנות מהתוצאות הטובות ביותר". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף וקידום רשת מרפאות האסתטיקה "ביוטי קליניק" מבית סופר-פארם תחום הטיפולים האסתטיים, כמו גם המודעות לשמירה על עור הפנים, תופסים תאוצה עצומה עם כל שנה שעוברת וכך צצים פיתוחים חדשים עם הבטחות גדולות. באופן לא מפתיע, אנשים מוצאים עצמם מבולבלים מול שלל האפשרויות הפרושות לפניהם. לא מדובר רק בהזרקות, גם מי שרוצה פשוט להחזיר ככל שניתן את איכות העור למה שהיה בעבר, ימצא מגוון רחב של טיפולים שכל מטרתם היא לשקם את העור, להעניק לו מראה זוהר ורענן יותר וגם לטשטש קמטים - חלקם אמינים, וחלקם פחות. בכתבה זו נתמקד בטיפולי PRP ערפד וסקין בוסטר. מי לא חולם על עור חלק, בריא וזוהר? למרות זאת, רובנו פוגעים בו עוד לפני שמתחיל תהליך הזדקנות העור הבלתי נמנע. בישראל התברכנו בימי שמש רבים וארוכים, ועל אף שחשיפה לשמש גורמת להיווצרות של ויטמין D החיוני לנו, חשיפה ממושכת אליה תוביל לנזק לעור שלנו. זאת מכיוון שהקרינה האולטרה סגולה שחודרת לגוף היא זו שגורמת להופעת כתמי פיגמנטציה ונקודות חן וגם מתחילה את תהליך הזדקנות העור בגיל צעיר. בנוסף, כל מה שאנחנו מכניסים לגוף משפיע על העור שלנו ובראש ובראשונה סיגריות ואוכל שומני שמעניקים לעור מראה עייף. אוכל מסוג זה גם מעודד הופעת פצעונים. במאמר מוסגר: רוצים לעשות טוב לעור שלכם? שתו המון מים. פרמטר נוסף שמקשה על שמירת העור הוא לחץ שיכול לעורר מחלות עור שונות כמו אקנה, פסוריאזיס והרפס.גורם נוסף ומוכר שמשפיע על איכות העור הוא כמובן תהליך ההזדקנות, במהלכו הגוף שלנו מפסיק לחדש תאים, זאת מכיוון שכבר בסביבות גיל ה-30 הוא מייצר פחות קולגן - החלבון האחראי על בניית רקמות בגוף וזה המעניק לעורנו את המראה המתוח. בנוסף, הגוף מייצר גם פחות אלסטין שאחראי על גמישות העור. על מנת להילחם בתופעות אלו ישנם היום מספר טיפולים, נעסוק כאן, כאמור, בשניים מהם. טיפול PRP ערפד PRP (Platelet Rich Plasma) הוא הליך המוכר גם בשם "טיפול ערפד". הוא זכה לשם הזה בגלל שבמהלכו מזריקים לעור פלסמה שהופקה מדם המטופל. מדובר בפלסמה עשירה בטסיות שמיוצרת בתהליך בו דם המטופל מוזרם לצנטריפוגה, שם מבודדים רק את אותה הפלסמה - בגלל שהיא זו שמעודדת תהליך של התחדשות תאים שצריך להתרחש על מנת שנקבל מראה עור זוהר יותר. אז מה יש בתוך הפלסמה אותה מבודדים בתהליך PRP ערפד? בעיקר טסיות דם וגורמי גדילה טבעיים אשר מעודדים את חידוש העור בצורה טבעית, אך גם ויטמינים, אנזימים, חלבונים ומלחים - כל אלו מוחדרים לעור הפנים ומעודדים תהליך שבסופו העור יהיה רענן יותר. כמו כן, טיפול זה יכול לסייע גם בטשטוש קמטים ותמיכה בשיפור מראה צלקות. PRPערפד מתאים עבור מי שרוצה לשפר את מראה העור שלו, להעניק לו רעננות ולטשטש קמטים. לטיפול זה יש מספר יתרונות בולטים כאשר המרכזיים שביניהם הם שמדובר בטיפול טבעי, בטוח ולא פולשני. הטיפול לא אורך יותר משעה ולאחריו בד"כ ניתן לחזור לפעילות רגילה. PRP ערפד יעיל לאזורים כמו סנטר וקו לסת, מצח, עפעפיים, לחיים ואף. ככלל, העור מתחיל להגיב בסמוך לביצוע הטיפול, וממשיך להשתפר בשבועות שלאחריו. כמו כן, מומלץ לחזור על הטיפול מספר פעמים להשגת תוצאה מיטבית. טיפול סקין בוסטר את מטרת טיפול הסקין בוסטר אפשר להבין משמו (Skin - עור, Booster - מחזק) והוא מתאים למי שרוצה לשפר את מרקם העור שלו. בעצם מדובר במזרק המכיל חלקיקים קטנים של חומצה היאלורונית, המעניקים לחות לאזור אליו הוזרקו על ידי משיכת נוזלים. חשוב לא להתבלבל עם חומצה היאלורונית רגילה המעניקה נפח, כיוון שהמטרה כאן שונה והיא להגביר את ייצור הקולגן ובכך לשפר את איכות העור ולייצר רקמת עור חדשה וקורנת. הטיפול מומלץ לאזורים בפנים בהם נוצרים קמטוטים, כמו הלחיים, האזור שמסביב לפה והסנטר. כמו כן, טיפול סקין בוסטר נהדר עבור אנשים שנשארו להם צלקות אחרי האקנה ובאופן כללי מתאים לכל מי שרוצה להעניק 'בוסט' לעור שלו וליצור מראה עור בריא יותר; שימו לב שלאזורים כמו מצח או הצוואר הוא פחות אפקטיבי. במהלך טיפול סקין בוסטר מזריקים לתוך העור, בעזרת מחט דקיקה או באמצעות צינורית, חומצה היאלורונית בכמות קטנה וחומר מאלחש, כך שהטיפול אינו כרוך בכאב. להשגת תוצאות מרביות מומלץ לבצע סדרה של טיפולים והיתרון הגדול טמון בכך שגם אחרי הטיפול ממשיכה האטה בהזדקנות העור. לגבי תופעות הלוואי אם יופיעו, לרוב הן יהיו מזעריות, כמו למשל נפיחות קלה או שטפי דם. *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף ד"ר חאלד דראושה כולם רוצים להיות יפים תחום הטיפולים האסתטיים נחשב היום לתחום פרוץ והסטנדרטים השתנו, בקצב כל כך מהיר עד כדי כך שנוצר פעם בין הדורות. אם בדור הקודם, נשים הסתפקו במילוי קמטים,היום הן מבקשות פיסול פנים מלא ולא רק כדי להראות וואו לאורך שנים, אלא להיות החתיכות שמנצחות את הגיל. העלייה בביקוש בקרב הציבור לטיפולים אסתטיים, עם הרצון לדעת מה יהיה הטיפול החדשני הבא, הביא גם לתחרות בין הרופאים מדגיש ד"ר חאלד. התחרות היא לא רק מי יהיה הרופא שיביא את הטיפול החדשני, אלא גם מי יצלם אותו ראשון על מטופלות, יעלה אותו לרשתות החברתיות וכשנשים יחשפו אליו, הן יבקשו אותו לעצמן. אוהב אמת כולנו יודעים שהעולם השתנה והמושג להזדקן בחן, עבר מהעולם והיום, כשתוחלת החיים עלתה, חשוב לכולנו להראות טוב, ולהרגיש טוב עם עצמינו. אני מאוד מסכים עם זה אומר ד"ר חאלד אך פחות מתחבר לעולם הריקני של היום, מהמרדף המוגזם אחר הנראות החיצונית, הרשתות החברתיות והתחרות החברתית שנוצרה מכך, וכאדם אוהב אמת אני מאמין בערכי האדם, ביופיו הפנימי, בנתינה ובאהבה ללא תנאי כשתחום היופי ואסתטיקה מאז ומתמיד היו חלק ממני. אני מאמין כי לכל אישה יש את הזכות להראות יפה בהתאםלגילה ושמח שעם מעט שיפור במקומות הנכונים אני עוזר לה להראות ולהרגיש טוב עם עצמה. מציאות מזויפת הדור הצעיר שמגיע אלי מושפע מתמונות ומסרטונים שברשתות החברתיות ומדוגמניות שעברו טיפולים אסתטיים וחשוב לי להסביר כי התמונות אינן משקפות את המציאות וכי חלק מהטיפולים יקרים מאוד ואינם מתאימים לגיל הצעיר. מבחינה פסיכולוגית הדור של היום נמצא במלכודת הרשת החברתית, במרדף אחרי הלייקים והנראות החיצונית סביב הנושא איך אני נראה? כמה אני שווה וכמה צפו בי? כל אלה מביאים איתם לא מעט תסכולים, חוסר בטחון עצמי ודרישה מוגזמת לטיפולים כשההורים, המשלמים, עומדים חסרי אונים ואני מנסה להגיע לסוג של פשרה ולבצע טיפול קליל ביחס לדרישתם. קשה להסתיר את העובדה כי הכוח הגדול נמצא בקרב משפיעניות הרשת המצטלמות ומלטשות את התמונות שלהן עם פילטרים המייפים את המציאות. אותה מציאות מזויפת המשתקפת דרך התמונות, מעבירה לקהל העוקבים שלהן את המסר כמה החיים יפים אם רק נראה מושלמים, וכי היופי משדר כוח והצלחה ומשקף מצב סוציואקונומי גבוה. שליחות אישית אני אוהב מה שאני עושה ורואה במקצוע שלי סוג של שליחות. המטרה העיקרית שלי היא לעזור לאנשים ואני שמח שדרך העשייה שלי אנשים מרגישים טוב יותר עם עצמם, והם מקרינים בטחון עצמי ואנרגיות טובות. היום עם הטיפולים החדשניים והחומרים המתקדמים, הטיפולים האסתטיים הפכו לטיפול הקוסמטי המועדף גם עבור גברים המבקשים טיפולים לקראת אירועים, הכרויות ופגישות עבודה. מרפאתו של ד"ר חאלד, נמצאת בנוף הגליל כשלצדו עומד צוות מקצועי המעניק יחס אישי וליווי מקצועי לכל מטופל, כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר. "חשוב לי לשמוע את המטופלים שלי, להבין מה מפריע להם, לתאם ציפיות ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם. אני אוהב לתרגם חלומות למציאות ומשתדל להפוך כל חלום שביקשו למציאות בחייהם". המרפאה מציעה מגוון רחב של טיפולים חדשניים המתבצעים בעזרת מכשור מתקדם הכוללים החדרת ויטמינים וחומרי הזנה לעור. הכוללים פיסול פנים, פיסול אף, מילוי שפתיים ועוד. בקרו באינסטגרם של מרפאת ד"ר חאלד>>

הכתבה בשיתוף דידי פאות בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים בוחרות לחבוש פאות. אם בעבר הפאה הייתה בשימוש בעיקר בקרב נשות המגזר החרדי מטעמי צניעות, הרי שכיום הפאה חוצה מגזרים שלמים. "יש נשים שיש להן שיער דליל וכאלו שסובלות מנשירת שיער בגלל מחלות שונות והפאה מאפשרת להן ליצור מראה שיער עשיר ובריא. יש גם כאלו שרוצות לחדש את המראה שלהן והפאה מאפשרת להן להחליף תסרוקת במהירות מבלי שיצטרכו לבזבז זמן במספרה", כך אומרת דבורה (דידי) לוריא, שהקימה את "דידי פאות" - חברה לייצור ועיצוב פאות בהתאמה אישית הממוקמת בירושלים. דידי (בת 35 , נשואה ליהונתן ואמא לשישה ילדים) נולדה בארצות הברית למשפחה אורתודוקסית וגדלה לתוך עולם ייצור הפאות: "אמא שלי היא מייסדת מותג הפאות הבינלאומי המפורסם פאות ג'ורג'י הקיים כבר מעל ל-50 שנה. היא ייצרה פאות למפורסמים רבים ולסרטים של דיסני והפכה את תחום הפאות למה שהוא היום". כבר בתור ילדה, דידי עזרה לאמא שלה לסרק את הפאות ועבדה איתה בעסק. כשהייתה סטודנטית, היא אף ייצרה פאות לתיאטרון וכן לוולט דיסני לסרט המפורסם "מאה ואחד כלבים דלמטיים". בשנת 2009 , דידי עלתה לישראל והחליטה להקים מותג פאות משלה: "אנחנו מתמחים בייצור ועיצוב פאות בהזמנה אישית ובתוך זמן קצר עם שירות ואחריות למשך שנתיים. הפאות הן איכותיות מאוד ומיוצרות משיער אדם, לרוב משיער רוסי שהוא דק ועדין. השיער עובר תהליכי שימור ועיבוד על מנת לשמור את מראה הטבעי והחיוני שלו. יש לנו פאות בכל הסגנונות, האורכים והצבעים - מפאות ארוכות ועד פאות קצרות, פאות בלונדיניות, ברונטיות וג‘ינג‘יות ואפילו פאות עם שיער שיבה עבור נשים מבוגרות שמחפשות את המראה הטבעי. אנחנו מודדים לכל לקוחה את הפאות כדי לבצע התאמה מושלמת וכל אחת יוצאת עם פאה אישית עם הצבע, הגודל והסגנון המתאימים לה". אז אם גם את מעוניינת לחבוש פאה, הנה הטיפים של "דידי פאות" לבחירת פאה: הגודל"חשוב שהפאה תשב היטב על הראש. אם הפאה קטנה מדי היא תלחץ ואם היא גדולה מדי היא תיצור מראה של ראש גדול. לכן, חשוב למדוד ולהתאים היטב את הפאה ולוודא שהיא בגודל המתאים". איכות השיער"בבואכן לרכוש פאה, יש לבחון את שיער הפאה לאחר ייבוש טבעי. כך תוכלו להתרשם מסוג השיער ולבדוק עד כמה הוא נעים למגע, נראה טוב והאם הוא חלק, גלי או מתולתל. נשים רבות מעדיפות שיער שאינו חלק מדי, משום שהן רוצות לעצב אותו מדי פעם עםבייבליס. על שיער חלק הביייביליס לא תמיד תופס". צבע"יש למדוד את הפאה ולבחון איזה צבע מתאים לפנים שלכן. גם אם השיער הטבעי שלכן שחור, אפשר לבחור בפאה בהירה יותר ולשחק עם הצבע. ההמלצה שלי היא לבחור פאה בהירה יותר מהשיער ה טבעי, משום שפאה בצבע כהה מדי עלולה לסגור את הפנים. יש נשים שבוחרות לשלב צבעים נועזים בפאה, לפי הטעם האישי שלהן". מקום עם אחריות"גם אם הפאה נראית נהדר מיד לאחר הרכישה, חשוב לדעת שיש צורך בשלוש חפיפות עד שהפאה מושלמת ותופסת את הצורה של הראש. לכן, חשוב לקנות פאה במקום שניתן לחזור אליו ושיספק לכן שירות עם אחריות". אנו מעניקים עד שנתיים אחריות לפאות שנרכשות אצלינו בהתאמה אישית, אצלינו תוכלו למצוא מגוון רחב של סגנונות של פאות כגון, לייס טופ, לייס פרונט, פאת סרט, פאת כיפה, פאת שבלול, עם סקין או בלי ועוד מגוון רחב של פתרונות ליצירת מראה טבעי ואיכותי. "אנחנו מייצרים את הפאות שלנו במקום בדרך כלל בתוך 48 שעות (תלוי בעומס) ויש לנו מלאי גדול, מגוון ורחב בתצוגה בסלון". לפרטים נוספים ויצירת קשר הקליקו>>

אוכל הוא הרבה יותר ממה שאנחנו אוכלים, הוא תופס מקום חשוב בזמן הפנאי שלנו, מככב כמקור בילוי, לא פעם הוא מגדיר את מוצאנו; הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. בשנים האחרונות כולם מחפשים אחר התזונה האולטימטיבית, שתיטיב עם גופם, שתיטיב עם העולם, שתשאיר אותם בריאים ומאושרים. וזה עוד לפני שמדברים על אוכל בפן הבריאותי ועל אנשים שמצאו את הפטנט, שאחריו תרו במשך שנים: זה שמשאיר אותם שבעים, בלי לאכול ובלי להשמין, ובלי לסבול מהפרעות אכילה. כך או כך - אוכל הוא נושא שלא יורד מסדר היום שלנו. התערוכה 'אוכל', שאצרה ליאורה רוזין ומוצגת בימים אלה במוזיאון העיצוב בחולון (עד 21 באוקטובר), מעלה סוגיות מקוריות ומגוונות בנושא. התערוכה כוללת אין־ספור מיצגים העוסקים בהיבטים שונים של מרכיבי המזון ותפקידו בחיינו. בין המיצגים נמצא מיצג הזרעים 'אוהלו II', שיצר דן פרץ. את ההשראה הוא שאב מהמעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית באוניברסיטת בר אילן, אשר לוקחת את המבקרים למסע בזמן. בכספת של המעבדה טמון אוסף הפירות והזרעים של מדינת ישראל. "הסיפור המרתק של אוהלו II וגם מראה הזרעים עצמם תפסו אותנו,כנראה בזכות הגילוי הכמעט מקרי שלהם, תנאי השימור המדהימים במים וכמובן העובדה שמדובר בעדות המוקדמת ביותר לחקלאות בהיסטוריה. בנובמבר התחלנו לצלם ופרופ' ויס היהשותף ליצירה, במלוא מובן המילה", מספר פרץ. למה לצלם דווקא זרעים? "אני עוסק בתיעוד זרעים מזה כמה שנים כפרויקט עם עניין אישי, בין שזה למטרת מחקר צילומי או כדרך להנגשת מידע. תחילה, נטשה ואני חקרנו את הזרעים ממכון וולקני, כשבערך באמצע הדרך, ליאורה ודנה האוצרות אתגרו אותנו בשאלות ומחשבות, שבסופו של דבר הוביל אותנו למעבדה של פרופ' ויס ואל הזרעים הקטנים והמפוחמים של אוהלו II". איך בחרתם בדרך להצגתם?"מדובר בזרעים קטנטנים בעלי חשיבות אדירה. המטרה הייתה לשים עליהם את הספוט - חיפשנו דרך להגדיל אותם ולייצר חוויה שמעצימה את האובייקט הכל כך קטן מבחינה פיזית אבל הכל כך חשוב ובעל משמעות היסטורית. הרכבנו על המצלמה עדשות מקרו וגם סרקנו את הזרעים במעבדת ננו. מהשילוב ביניהם יצרנו את עבודת הווידאו. את הסאונד שמושמע ברקע יצר הראל שרייבר, והוא מורכב מהקלטות שערך בכנרת, סמוך לאוהלו (היכן שנמצאו הזרעים), ביחד עם צלילים נוספים שמעצימים את חוויית הצפייה". איך היו התגובות מהמבקרים בתערוכה?"התגובה שהכי ריגשה אותי הייתה זו של פרופ' ויס. הפנים שלו כשראה לראשונה את ההצבה בתערוכה היו שוות הכול. בסופו של יום, לקחנו פריטים שהוא פוגש יום-יום במחקר שלו, והצגנו אותם בצורה שטרם נראתה, תחת קורת גג של מוזיאון לעיצוב". המטרה שלכם הושגה?"הזרעים הקטנטנים שיושבים במגירות המעבדה בבר אילן יצאו החוצה לאוויר העולם, כך שהמבקרים יוכלו להכיר בקיומם, יוכלו לדעת משהו על מה שהיה פה לפני אלפי שנים ונמצא ממש מתחת לאף שלנו, רק לא קיבל את תשומת הלב הראויה״. היכן חיטת הבר, 1882 משפחת אהרונסון הציונית עולה לישראל מרומניה, וביחד עם עוד כמה משפחות מקימה את זכרון יעקב. ב-1896 נשלח הבן אהרון ללמוד חקלאות באוניברסיטה החקלאית בגריניון, צרפת, במימון הברון רוטשילד. הפטנט של הברון היה לא לממן את בני חסותו עד סוף התואר, כדי למנוע מהם להפוך לבעלי מקצוע עצמאיים. כך הבטיח את שובם לישראל, להתמקצעות. אהרון חוזר לישראל, מתחיל לעבוד אצל הברון אבל מסתכסך ועוזב ומסתובב בעולם. בתחילת המאה חוזר לישראל בשליחותו של אוטו ורבורג, בוטנאי גרמני וגם בכיר בתנועה הציונית, כדי לנסות למצוא את חיטת הבר - זו שנתגלתה על ידי לינאוס, אבי תורת המיון של היצורים החיים, במאה ה-18. אהרונסון חסר המנוח הסתובב בארץ עם משלחות שונות בחרמון, וגם החליף תחומי מחקר תדיר, לא ממש מסתדר עם מסגרות. מוצא החקלאות, 1915 אהרון אהרונסון מצליח להטביע את חותמו על עולם המדע. הוא מוכיח את הקשר הגנטי בין חיטת הבר לחיטה התרבותית. הגילוי שימש הוכחה ניצחת לכך שמוצא החקלאות, ומכאן התרבות האנושית בכלל, הוא כאן. זה היה ניצחון האסכולה הלבנטינית, שטענה שמוצא התרבות כאן אצלנו בארץ התנ״ך, לעומת הטענה שהייתה בידי אסכולות אחרות, לפיהן לא ייתכן כי מוצא התרבות האנושית באסיה הנחשלת. אוסף הזרעים של אהרונסון שמהווים הוכחה, נמצא במעבדה בקופסאות הקטנות שעליהן כתב היד של אהרונסון. ב-1915 נטש את המחקר לטובת פעילותו ברשת הריגול ניל"י. עם תום המלחמה מונה לנציג של תושבי ארץ ישראל מטעם ההסתדרות הציונית, בשיחות עם השלטונות הבריטיים. במסגרת פעילותו זו נהרג בעת טיסה מלונדון לפריז. המטוס נעלם מעל תעלת למאנש ומקום קבורתו של אהרונסון לא נודע. מלקט הזרעים מגרמניה, תחילת שנות ה-30 עדיין אין מדינה, אבל יש כוונות להקימה. ההסתדרות הציונית משקיעה משאבים בהחייאת החקלאות היהודית בארץ ישראל. המימון מגיע מיהודי התפוצות. אחד מאנשי המפתח באותה עת הוא ד"ר לודוויג פינר, אגרונום יהודי גרמני שמגיע לכאן, מסתובב ברחבי הארץ ואוסף גם הוא זנים שונים של חיטה. הוא מלקט זרעים לקופסאות קטנות, כותב ומתעד, כמו שרק גרמני יקה יודע. הוא ממלא למעלה מתריסר מחברות של תיעוד, לפני שהוא מגויס על ידי הסוכנות היהודית לתפקידים שונים במחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בהמשך הקים את חברת הבנייה 'רסקו' ובשנות ה-70 יצא לפנסיה, נזכר באוסףשיש לו בבית והעביר את המחקר שלו לפרופ' מרדכי כסלו מאוניברסיטת בר אילן. פרופ' כסלו לא פנוי לזה, אבל מקבל את האוסף ושנים רבות אחר כך מעביר את האוסף לידי תלמידו אהוד ויס, שאותו נכיר בהמשך. הגילוי ההיסטורי, 1989 בצורת קשה בישראל ובחברת מקורות שואבים את הכנרת יותר מבדרך כלל. הרבה שטחים שהיו תחת מים מתייבשים. חבורה של קיבוצניקים שעובדים על החוף מדרום לטבריה מזהים כלי צור ומצלצלים לדני נדל מאוניברסיטת חיפה שיבוא לראות במה מדובר. הוא נדהם מהממצאים, מתחיל לחפור את האתר וקורא לארכיאולוגים נוספיםשיעזרו לו. אחד מהמצטרפים הוא פרופ' כסלו, שנכנס לאתר והבין את גודל השעה. היום אנחנו יודעים שמדובר באתר פרהיסטורי מלפני 21 אלף שנים, שנשמר היטב בזכות העובדה שהיה מכוסה כולו במים. נמצאו שם שש בקתות עטויות סכך, סביבן נמצאו מוקדי אש, קבר של אדם כבן 35-40, משטח לכתישה של דגני בר ועליו שרידים של עמילן, כלי עבודה רבים, עצמות של בעלי חיים ודגים וגם חרוזים עשויים מקונכיות. שפע אדיר למחקר בתחום הבוטניקה והארכיאולוגיה. המחקר של ויס, 1989 פרופ' כסלו מצלצל אל תלמידו ויס, שחוקר באותו זמן באוניברסיטה בלונדון ואומר לו 'תחזור הביתה'. ויס מקבל את ברכת הדרך, חוזר ארצה וכותב דוקטורט על האתר הקטן(2,000 מטרים רבועים) מהתקופה הפוליאוליתית, שחשיבותו אדירה; נמצאו בו 90 אלף מינים של זרעים וביניהם: חיטה, שעורה, עדשים, חומוס ופירות - כל מה שבן אדם צריךבשביל לחיות. 13 מינים מתוכם נמצאו בכמויות גדולות מאוד, מה שמעיד על העדפה ותכנון של הגידולים. נמצא למשל פטל מיובש, שלדעת החוקרים יובש במתכוון כדי לשמר את הפרי העדין, שכן חייבם לאכול אותו סמוך לקטיף ולא ניתן היה לאחסן או לשנע אותו. עבור החוקרים הסקפטיים שחשבו שמדובר אולי בצירוף מקרים, נמצאו עוד הוכחות לקיומה של חקלאות מתוכננת היטב: הראשונה: עשבים רעים - סוג של טפילים, שמעידים כי מדובר בגידול חקלאי ולא בליקוט. הוכחה נוספת היא אחוז השיבולים המפורקות, שנמצאו בשיעור גדול בהרבה מזה שמצוי בטבע. האחראי לשינוי יכול להיות רק האדם שמפרק את השיבולים ידנית וזורע ובכך מרבה את החיטה. כך נוצרת התלות בין האדם לצמח - החיטה לא יכולה להמשיך להתקיים בלי מגע יד האדם והאנשים צריכים את החיטה כדי לשבוע באופן קבוע, להשתקע ולא לתור אחרי אוכל. תערוכה נולדת, מאי 2021 הקורונה בשיאה ובכל העולם אנשים אוגרים מזון, לרבים מהם יש הרבה יותר זמן פנאי ויש כאלה שמתחילים לאפות לחמי מחמצת, לגדל ירקות ולהתסיס מזון. חממת האומנים של מפעל הפיס נותנת לאומנים אור ירוק לטובת תערוכת האוכל, ופונה גם למעצבת נטשה בוגוסלבסקי ולצלם דן פרץ. "בעצתה של ליאורה רוזין האוצרת יצאנו לחפש אחר 'הזרעים שמשנים את ההיסטוריה'", מספר דן. מאי 2023: התערוכה פותחת את שעריה.

הקיץ הוא שעתן הגדולה של העגבניות, הן בשיא טעמן והן זולות וזמינות. אם היינו מאמות איטלקיות היינו מכינות עכשיו שפע של רוטב לעונה הקרה - אבל אנחנו נכין רוטב עגבניות לפסטה.המטרה: רוטב עגבניות סמיך ומלא אומאמי, שיעטוף את הפסטה היטב ושכולם יאהבו.האתגר: לנטרל חלק מן החמיצות של העגבניות, כדי שתתעדן ותבליט את טעמן ואת המתיקות הטבעית שלהן, ולשלב אותו בפסטה טובה, שיכולה לשאת את הרוטב בגאון.עגבניות: אין על טריות, ועדיף שיהיו אדומות ומתוקות. למשל: שרי תמר, עגבניות מגי או זן אדמונית. אם יש לכם כאלה - מצוין, ואם לא מספיק אפשר לשלב גם שימורי עגבניות איטלקיות, שלמות או שרי. כדי להוציא את האומאמי מהעגבניות צריך זיקוק - בישול וצמצום. הדרך היא טיגון.שמן זית: לא מחליפים בשמן רגיל ולא מורידים בכמות.תיבול: שום, מלח ופלפל. מומלץ גם תימין ובזיליקום אבל לא חובה. אם אין לכם טרי גם יבש טוב.הבישול: תנו לו את הזמן לעידון החומציות. צריך בעבוע של עשר דקות. לא להוסיף מים! גם אם נדמה לכםשהעסק הולך להיחרך, תנמיכו אש או תכסו, אפילו תסיטו מהאש, אבל שלא תעזו להוסיף מים, אחרת יתקבל טעם דהוי.רסק עגבניות - כן או לא? אם אפשר בלי - ניצחתם! אתם טבחים מדופלמים. אבל אם טעם העגבניות לא מורגש מספיק, אפשר להוסיף כף רסק עגבניות, אבל איכותי ובריכוז של 28 בריקס או מחית עגבניות מיובשות. רסק באיכות ירודה יביא יותר טעם לוואי מאשר עזרה.עדיין חמוץ? יש מי שיאזנו עם סוכר ויש איטלקיות שבשקט בשקט מוסיפות קמצוצון של סודה לשתייה, שמתסיסה את הרוטב לרגע ומבטלת את החומציות. שימו לב, מדובר על קמצוצון, לא קורט! כי אם תוסיפו יותר, הטעם הטבעי של העגבניות יהיה שטוח ונטול אופי, ויצא שכרכם בהפסדכם.מרקם חלק: בלתי נפרד מהטקס. תקראו לנו ילדים, אבל אנחנו אוהבים את המרקם חלק וקרמי ובלי חתיכות. מכניסים מוט בלנדר או מעבירים לבלנדר והאדום הופך לכתום אש.השידוך: הרגע שבו הפסטה והרוטב מתאחדים הוא קריטי. לא מבשלים את הפסטה מראש, לפני שהרוטב מוכן. הפסטה נכנסת לתוך הרוטב מייד כשהיא יוצאת ממי הבישול והיא מתעטפת בו שתי דקות על הכיריים כדי לתת לו צ'אנס להתיישב על החריצים. זה הרגע להגיש, טועמים לבדוק שלא חסר מלח ופלפל ואולי עוד שלוק של שמן זית רענן, מבשמים בבזיליקום טרי ומפנקים בפרמזן מגוררת. פסטה ברוטב עגבניות באיטליה האודישן האולטימטיבי היה ונותר - להכין רוטב עגבניות מושלם! כי כשהוא עשוי כמו שצריך אין לו תחליף, והוא ממלא את כל חלל הפה בטעמי אומאמי מורכבים ועמוקים. חומרים ל-4 מנות1 חבילת פסטה1/4 כוס שמן זית (לא פחות ולא שמן אחר)4 שיני שום פרוסות2 שאלוט (לא חובה, אבל מוסיף)1/2 פלפל צ'ילי (רק אם רוצים)075 גרם עגבניות טריות (מגי או שרי) או 2 פחיות שימורי עגבניות שלמות מאיטליה3-4 גבעולי תימיןמלח ופלפל גרוס2 גבעולי בזיליקום, לבישום לפני הגשה הכנה1. מכינים את הרוטב: בסיר או במחבת עם שוליים גבוהים ושמן זית מאדים את השום עם הצ'ילי רק עד שמתחיל לעלות ריח. מוסיפים את העגבניות והתימין ומתבלים במלח ופלפל.2. מביאים לרתיחה ומבשלים עשר דקות בבעבוע - כן זה משפריץ, לכן שוליים גבוהים או מכסה רשת או מכסה ארובה יועילו - אבל אל תכסו! צריך לאדות את הנוזלים עד שמתקבלת מרקחת עגבניות או מעין מטבוחה שבתחתיתה מוצקי עגבניות ומעליהם צף שמן ואין מים בכלל. מניחים גבעול בזיליקום שיבשם את הרוטב.3. מרסקים את הרוטב בבלנדר לקבלת מרקם קרמי או לחלופין מעבירים דרך מסננת דקהכדי שהמרקם יהיה חלק. היתרון הגדול של הבלנדר הוא שנוצרת אמולסיה.4. רגע לפני ההגשה, מבשלים את הפסטה: מביאים לרתיחה סיר גדול עם מי מלח. מכניסים את הפסטה ומבשלים 12 דקות לדרגת אל דנטה. בעזרת כף מחוררת מעבירים את הפסטה לרוטב ואם מסננים ממש אז מוסיפים כשתיים־שלוש כפות ממי הבישול של הפסטה לרוטב. כשיש את הבסיס, יש גם ניואנסים נפלאים: רוטב עגבניות של מסעדות - מוסיפים לרוטב 50 גרם חמאה ואפילו יותר! רוזה/ורוד א' - מוסיפים לרוטב חצי כוס עד כוס שמנת מתוקה. רוזה / ורוד ב' - מוסיפים לרוטב מסקרפונה או גבינת שמנת שהופכת את הרוטב לסמיך יותר.עגבניות מבושם - מוסיפים שתי כפות וודקה או אוזו לרוטב בשלב טיגון העגבניות.בנוסח השטן - מכפילים ואף משלשים את כמות הפלפל החריף. פסטה בקרם עגבניות צלויות השימוש בריקוטה מוסיף לרוטב עידון ומרקם קרמי, בלי להזדקק לשמנת. בפעם הראשונה מוסיפים אותה כדי לעדן ולעגל את הטעם והמרקם של הרוטב - מוזמנים לטעום ולהגיע למינון הנכון לכם. בפעם השנייה מוסיפים אותה בצלחת ההגשה. חומרים ל-4 מנות1 חבילת פטוצ'יני (או טליאטלה)1 סלסלה (כ-1/2 קילו) עגבניות שרי חצויות2 כפות שמן זית4 שיני שום שלמות2-1/2 פלפלוני צ'ילי3 גבעולי תימיןמלח ופלפל שחור גרוסכ-200 גרם ריקוטה פרסקה חופן עלי בזיליקום הכנה1. מכינים קרם עגבניות צלויות: מחממים מחבת צלייה או גריל. מתבלים את העגבניות בשמן זית, שום, צ'ילי, תימין, מלח ופלפל וצולים כחצי שעה או עד שהן מאבדות נוזלים ומשחימות. מצננים וטוחנים את העגבניות עם כל המיצים שלהן, חומרי התיבול הנוספים וחצי מכמות הריקוטה, עד לקבלת מרקם חלק וקרמי. טועמים ומאזנים תיבול.2. מבשלים את הפסטה בסיר גדול עם מי מלח רותחים, לפי הוראות היצרן או עד לדרגת אל דנטה.3. מרכיבים את המנה ומגישים: מסננים את הפסטה. שומרים חצי כוס מנוזלי הבישול ומערבבים עם הרוטב. מחזירים את הפסטה לסיר ומערבבים עם הרוטב. מעבירים לצלחות הגשה, מפזרים שבבי ריקוטה ועלי בזיליקום ומגישים. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום.

1. יולטה - גן עדן לאוהבי הניירלאחר שכל פינה בביתם של עמי גואטה ואסף יולזרי התמלאה במחברות, פנקסים, עטים, לוחות שנה והרבה מאוד מוצרי נייר שליקטו מרחבי העולם, החליטו השניים להפוך את האוסף המפואר ואת האהבה הגדולה שלהם למוצרי נייר מעוצבים, מכשירי כתיבה ושאר דברים יפים לבוטיק הנייר הראשון מסוגו בארץ - 'יולטה'. עמי ואסף מייבאים מרחבי העולם מותגי נייר איכותיים, יפהפיים, נוטפי סטייל ולא פחות ממושלמים. בשנים שחלפו החנות עברה שינויים ומציעה גם מוצרי לייף סטייל מעודכנים המשלימים את תפיסת העולם של עמי ואסף, לפיה החפצים שבהם אנחנו מוקפים מדי יום אינם איזוטריים או שוליים, הם התפאורה של חיינו ועליהם לספק לנו הנאה ויזואלית וקסם יום-יומי בפעולות החיים הכי שגרתיות; על כן, בנוסף למוצרי הנייר שהם מציעים תוכלו למצוא פריטים מהממים ומשמחים שיוצאים ממסגרת שולחן העבודה. אם אתם מחפשים את הפריט המושלם או סתם להתמלא בהשראה עם הרבה סטייל, אתם מוזמנים לאחת החנויות של 'יולטה' בתל אביב, ברמת השרון ובירושלים, ואלתשכחו לבקש לארוז למתנה, מדובר כאן בא.נשים שמכורים לנייר. yooletta.com 03-6168446 2. פאפייר- נייר, עיצוב ומה שביניהםבפינת הרחובות דוד המלך ואבן גבירול בתל אביב, תמצאו את 'פאפייר' - חנות למוצרי נייר חדשניים בעיצוב ייחודי ובייצור מקומי, שנוצרה מתשוקה גדולה לעולם הנייר והעיצוב. הרצון לחלוק את האהבה הזו לצד הערכים משותפים של אסתטיקה, איכות וגימורים מדויקים יצרו חיבור עם שרון ברונשר ושירן רוקאווי, מעצבות המקום שיחד מנגישות אתהאהבה לנייר באופן אלגנטי ואיכותי, דרך המוצרים היפהפיים שהן מעצבות. 'פאפייר' שמה את המוצר הנפלא - הנייר - במרכז. כל קולקציית הנייר מיוצרת בבית הדפוס של החנות, תוך הקפדה על איכות בלתי מתפשרת ליצירת המחברת או הפנקס המושלם, שיכילו את המחשבות, ההשראות והיצירות שלכם. מלבד מוצרי הנייר, 'פאפייר' דוגלים בקידום יצירה מקומית ושיתופי פעולה עם אומנים ישראלים מתחומי העיצוב, התכשיטנותוהאומנות ומציעים בחנות ממוצריהם המיוחדים והאיכותיים. 'פאפייר' נותנת מקום לקלאסיקה על הקו שבין חדשנות לבין געגוע. המוצרים מאופיינים בסגנון מינימליסטי ומונוכרומטי ויוצרים מרחב אסתטי ומעורר השראה ליצור ולכתוב, הלקוח מבירות האופנה והעיצוב המובילות בעולם. בואו לבקר. papier.co.il 03-6964583 3. פאלפ - תכשיטי שולחןמותג מוצרי הנייר והאקססוריז 'פאלפ', לסביבת העבודה ולסביבה האישית, שם דגש על חומרי גלם איכותיים ופשטות בעיצוב אורבני. קולקציית מוצרי הנייר של 'פאלפ' מיועדת לאוהבי עיצוב המעריכים דיוק, נוחות וארגון בסביבות עבודה שונות: במשרד, בבית וגם בבית קפה. ב'פלאפ' מציעים פתרונות חכמים ומשלבים פונקציונליות ושיק. בעזרתם כל אחד יכול ליצור לעצמו את שולחן החלומות. מוצרי הנייר מיוצרים בסדרות קטנות בייצור ידני, תוך שימוש בנייר אקולוגי. "אני חובבת עיצוב, אומנות ואסתטיקה. ב'פאלפ' יש לי הזדמנות לאצור את הדברים שאני אוהבת, לעבוד עם מגוון אומנים ישראלים ולפתח יחדמוצרים. הנייר עבורנו הוא מוצר בוטיקי ונחשק שמצטרף לכלל עולם העיצוב העכשווי", אומרת חגית כספי יעקובי, שהקימה את 'פאלפ' עם בן זוגה זיו, מעצב תעשייתי דור שלישי למשפחת כורכים מבולגריה. אם אתם מוכרחים לבחור מוצר אחד מתוך האוסף המקסים של הזוג יעקובי, חפשו את 'משפחת טובלרונו', קולקציה של אורגנייזרים המשלבת עץ ונייר וכוללת מגשים לכלי כתיבה, דפי ממו למקסימום נוחות, קוביות מאוירות על ידי אומנים ישראלים עם חור לכלי כתיבה, המיוצרים במגוון גדלים ועיצובים ומתאימים לשולחנות קטנים, גדולים וחדרי ישיבות - לכו על זה, ויום העבודה שלכם יראה אחרת לגמרי. pulp-shop.co.il 054-8955777 4. KaRiniTi - מוצרי נייר בעיצוב מינימליסטיהתשוקה לעיצוב נקי ומונוכרומטי והאהבה לנייר כחומר גלם הביאו את הזוג קארין ואיתי קויפמן להגשים את החלום שלהם ולפתוח את KaRiniTi, המותג לעיצוב מוצרי נייר מינימליסטיים ומוקפדים, שנותנים דרור לאובססיה שלהם לסמן וי אחרי כל משימה שהושלמה. בין המוצרים האיכותיים של הסטודיו ניתן למצוא יומנים, לוחות שנה ופוסטריםלתכנון שנתי, בלוקי כתיבה, מחברות, תיקים למחשב הנייד ולטבלט, פוסטרים וכרטיסי ברכה. הזוג קויפמן מאמינים ששולחן העבודה שלנו הוא נדל"ן יקר ואם כבר משהו תופס מקום, נרצה שהוא יעשה סדר ויניע לפעולה. "יש דברים שצריך לכתוב אותם ולא להקליד, ואז עדיף על נייר שיהיה נעים לכתיבה בגודל בול ובעיצוב שיעשה לנו סדר בעיניים ובראש". תעשו לעצמכם סדר על השולחן ובראש עם מוצרי הנייר האיכותיים של KaRiniTi, ככה תקבלו תמונה ברורה - שחור על גבי לבן. kariniti.com 050-4777473 5. שוֹפּוּ - דברים יפים מיפןהפיכת הרגעים הקטנים והפריטים היום-יומיים למשמחים, מלאי אסתטיקה ומשמעות, כדרך לשיפור חייו של האדם - זהו המוטו של 'שופו', בית למותגי סטיישנרי איכותיים, פריטים חכמים למשרד ולשולחן העבודה וחפצים עכשוויים מטוקיו שיעשו לכם חשקלכתוב או סתם לשרבט עם הרבה סטייל יפני. 'שופו' הוא המקום לצעירים בליבם המחפשים השראה, לאלו שאוהבים לתת ולקבל מתנות מיוחדות ולמעריצי איכות ואסתטיקה יפנית. בחנויות של 'שופו' (במתחם בזל בתל אביב ובמתחם שוק הפשפשים ביפו) תמצאו כלי כתיבה, מחברות מהטובות בעולם, מוצרי נייר משובחים, מאות סוגי וואשי טייפ, מוצרי נייר גאוניים ופרטי פופ מדליקים המתאימים לכל גיל - זוהי 'חנות ממתקים'לגדולים ולקטנים. אתם מוזמנים לפגוש את הצוות שיעזור לכם להרכיב את המתנה המושלמת, ועל הדרך לשמוע ולהכיר קצת את התרבות היפנית. קחו לעצמכם הפסקה קטנה מהיום-יום, קפצו לטוקיו דרך מכונת הזמן של 'שופו' ותתפנקו בדברים שיגרמו ללב וגם לנפש שלכם לשיר. shoppu.co.il 03-6153255 / 03-5294814

הוליווד משוגעת על הפרעות נפשיות ובמיוחד על הפרעה בי-פולארית, או כפי שנקראה בעבר 'מאניה דפרסיה'. אך בעוד שתסריטאים אוהבים לתאר את אפיזודיות המאניהשהפילו על דמותם, בעולם האמיתי הסובלים מהפרעה בי-פולארית חווים בממוצע הרבהיותר מצבי דפרסיה ממאניה, כך מגלה לנו הפסיכיאטר ד"ר אמיר פז. "בין 0.3 ל-1.2 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מהפרעה דוקוטבית, הידועה גם כ'הפרעה בי-פולארית', הפרעה בתפקוד המוחי הגורמת למצבי קצה בכל הנוגע למצבי רוח. הסיכוי גדל פי עשרהבאנשים עם רקע של הפרעה בי-פולארית בקרובים מדרגה ראשונה. זוהי הפרעה בתפקוד מוחי שגורמת למצבי קצה של מצבי רוח. בדרך כלל נראה ניצנים למחלה בגיל העשרה המאוחר ולעיתים אף קודם לכן. כיוון שהרבה פעמים המחלה הבי־פולארית מתחילה במצבים דיכאוניים, נראה את שלב המאניה מאוחר יותר. כמובן שכל אדם הסובל מהפרעה בי-פולארית חווה אותה באופן אחר ושונה". מה זה אומר 'מאניה'?"מאניה היא תופעה שנמשכת מעל שבוע ימים (אלא אם האדם תחת טיפול), המתאפיינת במצב רוח מרומם, שיכול להיות גם כעוס או עצבני, שבה האדם עסוק בפעולות ממוקדות מטרה עם עלייה באנרגיה. אדם במאניה עשוי להרגיש שהוא ישן שנת לילה מלאה גם לאחר שלוש שעות שינה בלבד, הוא יכול לדבר מהר מהרגיל, הוא יהיה מוסח יותר וירגיש שהמחשבות רצות לו בראש. אדם מופנם במצב מאני יהיה מוחצן, גבר נשוי באפיזודה שלמאניה עשוי לעסוק בפעילות מינית עם פרטנר אחר, אנשים במאניה עשויים לבזבז כספים באופן מופרז או להשקיע את כל כספם בהשקעות לא נכונות. מצב מאני יכול להביא לפגיעה של אותו אדם בעבודתו, בזוגיות, בכל אורחות חייו. אלמנט בולט מאוד במאניה הוא שיפוט לקוי ובוחן מציאות רעוע. אדם במאניה יכול למצוא את עצמו נוהג בכביש נגד כיוון התנועה או להאמין, למשל, שיש לו כוחות על. אלו דברים שיש להם פוטנציאל מסוכנות לעצמם ולסביבה, ומכיוון שכך, במצבי מאניה יש צורך באשפוז, שלעיתים ייעשה בניגוד לרצונם בשל מצבם. ישנם גם מצבים מתונים יותר הנקראים'היפומאניה', שבהם אין צורך באשפוז, אבל כן בטיפול. במצב זה האדם יהיה דברן יותר, אולי גם יצירתי יותר, ויתקשה לישון בלילה. אדם מופנם עשוי להפוך למוחצן יותר, להגיד דברים שאינם אופייניים לו. שיפוט לקוי יכול לאפיין גם מצב של היפומאניה, ולכן ישנם סיכונים שונים, אדם שיעסוק יותר בפעילות מינית עשוי להידבק במחלות מין או שינהג במהירות גבוהה מאוד ויגרום לתאונות דרכים וכיוצא באלה. המצב המאני יכול להתחיל מהר מאוד, לפעמים אפילו תוך שעות, ובממוצע תוך מספר ימים עד שבוע. בלי טיפול, מצב מאני יכול להמשך כשלושה חודשים עד שיפחת מעצמו. באשפוז ומתן טיפול המצב יימשך כמה ימים עד שנגיע לרגיעה". ומהי דפרסיה?"המצב הדיכאוני בהפרעה בי-פולארית דומה מאוד למצב דיכאוני מז'ורי. מצב זה נמשך שבועיים ומעלה ומתאפיין בירידה משמעותית בעניין, בהנאה, ירידה או עלייה משמעותית במשקל, קשיי שינה או שינה מוגברת, עייפות, אובדן אנרגיה, ירידה בריכוז, הרגשת חוסר ערך, ייאוש ומחשבות על מוות עד כדי ניסיון אובדני. למעשה, החשש לאובדנות מאפייןבעיקר את אפיזודת הדפרסיה". מה הסיכוי שחולה בי-פולארי יישאר מחוץ לרדאר?"כשאדם נמצא בהתקף מאניה, קשה מאוד לפספס את זה, ולרוב מהר מאוד יגיע למיון אחרי מצבים קיצוניים, החל מהורה ששכח את ילדיו, איבד סכומי כסף גבוהים במהירות, הצהיר שהוא מתכונן לביאת המשיח וכיוצא באלה. אדם במצב מאני יגיע לבדיקה, וזה לאייקח שלושה חודשים. במצבים קלים יותר של היפומאניה ייתכן ותעלה שאלה האם מדובר בהפרעת קשב קשה, הפרעת חרדה קשה או החמרה בהפרעת אישיות גבולית וכיוצא באלה, וכאן האבחנה צריכה להתבצע עם פסיכיאטר, ומשיחה מעמיקה אפשר לעשותאבחנה. לצערנו אין כעת בדיקת דם או סמן ביולוגי שיכולים להצביע על הפרעה ביפולארית. במקרה של אנשים עם הפרעה ציקלותימית, כלומר שישנם תסמינים היפומאניים ותסמינים דיכואניים המופיעים יחדיו, רבים לא מגיעים לאבחנה".

הכתבה בשיתוף קבוצת ח.י. קבוצת ח.י. היבואנית הרשמית של מותגי העל LG, HISENSE, ASKO, GORENJE ונוספים, פתחה לאחרונה את אולם התצוגה השלישי שלה בתל אביב,HY EXPERIENCE. מדובר באולם תצוגה בו תוכלו לרכוש את המותגים אותם הקבוצה מייבאת, תחת חוויית קנייה ייחודית: בתוך החלל העצום, תוכלו ליהנות משירות מותאם אישית עבור קנייה ברוח ONE STOP SHOP - הכל במקום אחד. עדי כדורי, מנהלת קשרי אדריכלים בקבוצת ח.י. מסבירה: "זהו אולם התצוגה השלישי של קבוצת ח.י, בו רצינו לייצר עבור לקוחותינו מקום שיאפשר להם לראות ובעיקר לחוות את כל המוצרים שאנחנו מייבאים, בין אם מדובר במערכות מיזוג VRF או במקררים, תנורים או קולטי אדים, כיריים, מסכי טלוויזיה ועוד. רצינו להדגיש את חוויית השימוש בכל פריט כזה או אחר. מעבר לכך, שמנו לעצמנו מטרה להיות One Stop Shop עבור אדריכלים, מעצבים ולקוחותיהם. אולם התצוגה שמהווה בעצם חנות קונספט, מאפשרת ללקוח לסגור את הכל במקום אחד, תחת שירות אישי ומקצועי, הכולל גם ייעוץ ותכנון. אנחנו יודעים להתאים את החליפה הייחודית לכל לקוח. בנוסף, אנו מציעים כלים מקצועיים למעצבים שעובדים איתנו, בניהם גם קורס על שימוש בכלי הבינה המלאכותית בעיצוב פנים, בשיתוף עם שרון היבש, מהמובילות בעולמות העיצוב הישראלי, ואריאל מדינה. חוץ מזה, החנות שלנו גם יפה ונגישה במיוחד". איך זה מתבטא? "הצלחנו להביא את הבית של הלקוח אל אולם התצוגה" טוענת כדורי. על כך, מוסיף אמיר גולן, האדריכל שעיצב את שלושת אולמות התצוגה: "בחנות הקונספט בתל אביב רצינו להציג את המוצרים בצורה הטובה ביותר, בצורה כזו שתגרום ללקוח להרגיש בעיקר נגישות למותגי פרימיום, ושיש לו אפשרות לקבל הסבר על כל מוצר שיוכל להבין אותו". הוא מוסיף: "עם מטבח פעיל שמארחים בו מדי פעם ארוחות שף, ובאמצעות שימוש בטקסטילים, מתכות, זכוכיות ועץ, יצרנו מרחב חמים, נעים וביתי, למרות שבכל זאת אנחנו מדברים על אולם שמציג מוצרי חשמל. מכיוון שהמהות של החנות היא לתת חוויה אחרת, חיברתי את הקוסנפט העיצובי שלי למילה EXPERIENCE כמו בשם הרשת עצמה, כך שהיום אני יכול להבטיח לך שחווית הצפייה במשחק ליגת האלופות בחנות הזו לא נופלת משום סלון אחר בו ישבת". על זאת, מוסיפה נעמה רודין אשר, מעצבת ההום סטיילינג של האולם: "דאגנו לסדר את המוצרים בצורה חווייתית, אל מול הטלוויזיות השונות הצבנו כורסאות ופינות ישיבה על מנת לאפשר צפייה אמיתית שמרגישה בדיוק כמו בבית. בכך, הכנסנו בחלל הענק המון אופי, אווירה חמה ומראה ביתי. בחרנו לתת במה ראויה לעיצוב על מנת להציג את המגמות העיצוביות שיאפשרו ללקוח לדמיין את הסלון או המטבח אותו הוא חולם לעצב בדרכו שלו". מה הלקוח הישראלי מחפש? כדורי: "הפריטים הנמכרים ביותר הם מקררים ברוחב מטר ועשרים, מסכי OLED של LG ומערכות מיזוג לכל בית. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שישנה התפתחות מסוימת בבקשות השונות. מרבית האנשים שבונים בתים או משפצים דירות קיימות, משתמשים בשירותי אדריכל או מעצב פנים, ולכן הלקוח הישראלי למד לחפש גם פריטים מיוחדים יותר ומעוצבים במיוחד, לדוגמא מסך ייחודי משולב רמקול שנראה כפיס עיצובי לכל דבר, או קולט אדים מעוצב מעל האי שמשמש גם כמעמד לכוסות יין וכגוף תאורה. מעבר לפריטים הספציפיים שהוא מחפש, אנחנו מבינים בקבוצת ח.י. שבסוף, ללקוח הישראלי אין את הסבלנות או הזמן לבזבז על ריצות ממקום למקום ואם יש לו את הכל במקום אחד, תחת אותו יבואן שמציע לו גם רכישה, גם אחריות וגם הובלה והתקנה מחברת שירות פנימית - זו חוויית 360 שאותה הוא רוצה באמת. זה הדבר הכי משמעותי עבורו אנחנו יודעים לתת את השירות הכי טוב ללקוחות ולאדריכלים המלווים אותם ושמחים לעשות זאת במקום כל כך מיוחד".

הכתבה בשיתוף מעגלים בינה מלאכותית כמנוף עסקי / מלי ביצור פרנס מנכ"לית ובעלים Tefen  "בינה מלאכותית, בצורותיה השונות, מחוללת מהפכה שקטה בעולם העסקי ובעולם התעשייתי כבר לא מעט שנים. זה בא לידי ביטוי בתחומים כמו בינה עסקית (BI), חיזוי מגמות, אנליטיקה, אוטומציה, רובוטיקה ועוד. העובדה כי רק כעת מדברים באופן נרחב על כוחה של הבינה המלאכותית מלמדת על חוסר המודעות שהיתה עד כה והיה לכך מחיר עסקי. הקו המנחה אותי הן כמנכ"לית קבוצת הייעוץ Tefen והן כיו"ר המכון לייצור מתקדם, הוא שאי אפשר לנתק בין ההיבט הטכנולוגי להיבט העסקי ביצועי. כשאני מבצעת "אבחון" לארגון ומנסה לרדת לעומקן של הבעיות והנקודות לשיפור, אני תמיד בוחנת את התשתית הטכנולוגית של הארגון, בין אם מדובר במערכות המידע או טכנולוגיות התפעול והייצור. פעמים רבות שם תימצא הבעיה ומשם יגיע הפיתרון. אם לפשט, בינה מלאכותית מסייעת לעבד כמויות עצומות של דאטה ולהפיק מהן תובנות מועילות, שכמעט בלתי אפשרי היה לחלץ מתוך ניתוח ידני של כל הררי הנתונים. זו מהפכת המידע האמיתית - דאטה הופך לנכס עסקי. על כן, כשארגון או מפעל רוציםלרתום את עוצמתה של ה-AI, הם קודם כול חייבים את התשתית שמאפשרת לאסוף דאטה, וכמה שיותר. בחברה עסקית, מדובר יהיה במערכות המידע הנכונות שיידעו לאסוף נתונים על כל התהליכים הארגוניים, השיווקיים והמכירתיים, כמו גם מידע על דפוסי ההתנהגות של הלקוחות. במפעל, מדובר יהיה בחיישנים ומערכות מקושרות שיידעו לאסוף דאטה בזמן אמת מכל תהליכי הייצור ושרשרת האספקה. בתהליכי טרנספורמציה ארגונית, הייתי עדה אינספור פעמים כיצד השקיפות שארגון משיג באמצעות מערכות מידע, מאפשרת לו לעצב מחדש תהליכים ארגוניים ולשפר פלאים את מדדי הביצועים. במגזר התעשייתי, הטרנספורמציה היא עוד יותר משמעותית, מאחר שמדובר בארגונים מעט יותר מסורתיים שלא תמיד ממהרים לאמץ טכנולוגיות חדשות. אולם ברגע שהם נפתחים ניתן לראות קפיצת מדרגה AI לזה ומיישמים בכל הנוגע להתייעלות, פריון ותחרותיות". בינה מלאכותית ורובוטיקה / אמנון אבי גיא מנכ"ל Robotize  "בשנים האחרונות אני נמצא בחזית המהפיכה בתחום הרובוטים. כמי שמנהל את חטיבת Robotize מבית "מיטווך", אשר מטמיעה רובוטים אוטונומיים במרחב המסחרי והציבורי, אני רואה לנגד עיניי את קפיצות המדרגה המשמעותיות בתחום הרובוטיקה. הרובוטים האוטונומיים מסוגלים כיום לנווט את דרכם במרחבים ציבוריים הומי-אדם ולבצע משימות ביעילות גבוהה מאוד. בשנים האחרונות היינו ב-Robotize מעורבים בהמון פרויקטים של שילוב והטמעת רובוטים במשרדים, אוניברסיטאות, בתי חולים, בתי מלון, תעשייה, מסעדות, רשתות קמעונאיות ועוד, ול-AI יש תרומה רבה לכך.הבינה המלאכותית מאפשרת להקנות לרובוטים יכולות "אנושיות". ראשית זה בא לידי ביטוי במימד החישה והתנועה. כמו האדם, רובוטים אוטונומיים צריכים "לראות ולהבין" את סביבתם. "הראייה" מתבססת על חיישנים, כמו מצלמות עומק, חיישני לייזר, חיישני Ultra Sound וכדומה. ואולם, ההבנה של המרחב, פיענוח המידע הרב וקבלת ההחלטה כיצד להמשיך בדרך אל היעד ומתי לשנות את התנועה כדי לא להתנגש במכשול, מתבססת על AI ואלגוריתמיקה מתקדמת מאד. זה לעולם הרכב, בו ה-AI עומדת בלב ההתפתחות ההדרגתית אל האוטונומיות המלאה. המהפכה הבאה בעולם הרובוטיקה,שתתבסס גם כן על AI קשורה לאינטראקציהעם בני אדם. כיום, רובוטים אוטונומיים הםסוג של "פועלים", המבצעים משימות, מנקים, משנעים סחורה ומטענים ומבצעים שליחויות. הם מתנהלים באופן עצמאי "לצד בני אדם" אבל עדיין לא מתקשרים עימם באופן אינטואיטיבי. בינה מלאכותית גנרטיבית (כמו ChatGPT) תשנה את זה. היא תאפשר לרובוטים לעבד ולהבין את האדם בשפה טבעית. כאשר רובוטים יוכלו "לדבר" עם בני אדם - וזה כבר מתחיל לקרות היום - ייפתח עולם חדש ומדהים של יישומים עבור רובוטים אוטונומיים, מרובוט-מלצר שגם מסביר לכם על מנת היום ועונה לשאלותיכם על התפריט ועד רובוטים שמשמשים כזבנים בחנות, מדריכים במוזיאון, עוזרים אישיים במשרד ועוד. כבר היום, ישנם רובוטים שמוצבים בבתי אבות, מסייעים לדיירים המבוגרים בכל מיני מטלות ומתקשרים איתם ברמה מאוד גבוהה. ה-AI כמודל שלומד, יאפשר לנו יותר ויותר אינטראקציה עם הרובוט והוא יוכל אפילו ללמוד ולהכיר אותנו כ'חבר'". הבינה האנושית שמאחורי הבינה המלאכותית / טלי שם טוב מנכ"לית ובעלים CodeValue  "כחברת מומחים שמחויבת תמיד להיות בחוד החנית של הטכנולוגיה וכן כדי לשמור על יתרון תחרותי, אנחנו עובדים עם כלי AI מיום היווסדם ואף מספקים פתרונות בתחום זה. למרות שרק לאחרונה הציבור נחשף לכוחה של ה-AI מדובר בטכנולוגיה שקיימת באופן יישומי - כבר זמן רב, הגם שכעת חלה קפיצת מדרגה עם הפיתוח של יישומי "מודלי שפה גדולים" (LLM) כמו ChatGPT שמנגישים אותם לא רק ל-Early adopters. אנחנו עוסקים בבינה מלאכותית משני הכיוונים - גם ככלי עזר במשימות הפיתוח המשמש את הארכיטקטים והמפתחים שלנו, וגם כמנוע עוצמתי ליישומים שונים שאנחנו מפתחים עבור לקוחותינו. ככלי פיתוח, אני רואה את ישומי ה-AI ככלי המסייע למתכנת לבצע בקלות משימות שבשגרה שהמפתח בקיא בהן וללא הכלים הללו היו גוזלות ממנו זמן רב. כלומר, חרף כל מיני הספדים על כך ש-AI תחליף את המתכנת, בתקופה הזו היא דווקאמעצימה אותו. בינה מלאכותית בעיקרה היא מודל סטאטיסטי ואינה בינה אנושית, אין לה עדיין את יכולות הגדרת הבעיה ואיפיונה, היצירתיות, היוזמה, היכולת לשתף פעולה, ההשראה, הגדלת הראש, הכישרון ויכולות נוספות שיש רק לבני אנוש. הגאווה הגדולה שלי בקודווליו איננה המספרים או הביצועים - אלא ההון האנושי שהצלחנו למשוך אלינו ולגבש כצוות ומשפחה. עם כל הכבוד ל-ChatGPT, לו הצ'ט-בוט היה מגיש אלינו מועמדות, הוא לא היה עובר אצלנו ראיון, כי אין לו מיומנויות תכנות וגם לא "מיומנויות רכות", ההכרחיות לביצוע הפרויקטים המורכבים שלנו. דווקא בצד האפליקטיבי, כלומר בשימוש ב-AI כיישום עבור לקוחותינו, אכן מדובר ב"שובר שיוויון". אנו מפתחים עבור חברות וארגונים יישומים מדהימים, על בסיס בינה מלאכותית גנרטיבית, שמחוללים טרנספורמציה בפעילותן התפעולית והעסקית ובאינטראקציה עם הלקוחות. השילובגנרטיבי עם כוחות עיבוד הזמינים כיום AI של דרך הענן, מאפשר לכל עסק לרתום לטובתו את כוחה של הבינה המלאכותית. ככל שתקדימו לרתום את המהפכה כך תשיגו יתרון תחרותי ולא תמצאו את עצמכם מאחור. אולם בשביל לרתום את הבינה המלאכותית, אתם צריכים צילום: שי אוקנין אנשים עם בינה אנושית מפותחת".

הכתבה בשיתוף WeCheck לא צריך להיות מומחה גדול לנדל"ן כדי להבין ששוק השכירות הישראלי רווי סיכונים וטלטלות. המחירים העולים, ולא רק באזורי הביקוש, מושפעים ממצב הכלכלה העולמי והמקומי ומציבים את שני הצדדים - שוכרים ומשכירים, בפני חוסר ודאות וחשש. מבט חטוף בהיצע דירות המתפרסמות ברשתות החברתיות מגלה כי מדובר בנושא מאוד אמוציונלי, המעורר תגובות וויכוחים וחיפוש אחר הוגנות. רמי רונן, מנכ"ל ומייסד חברת הפינטק WeCheck, מזכיר כי התחום מאופיין בכך שהעסקאות הן בין אנשים, ולא בין אנשים לעסקים. "זה שוק מאוד גדול, כשליש מהישראלים חיים בשכירות", אומר רונן. "רוב המשכירים בישראל, כ-85%, מחזיקים בבעלותם דירה אחת בלבד להשכרה, עם תחלופה ממוצעת של כשנתיים-שלוש של שוכר בדירה. כיוון שמדובר בעסקאות שכאלו, מדובר בשוק מאוד לא משוכלל, החסר בכלים ומידע. רבים מהמשכירים לקחו סיכון, כשני שלישים מהדירות הללו נרכשו בחוב, כך שהם זקוקים לדמי השכירות - וכשאין די מידע, הסיכון גובר". חברת WeCheck לדברי רונן, זיהתה את ההזדמנות העומדת בפני כולם. כחברת פינטק שפיתחה מוצרים מבוססי טכנולוגיה, אלגוריתמיקה ודאטה, היא מבקשת לעשות סדר, ולהציע מוצרים פיננסים למשכירים ולשוכרים, כאלה שיעשו סדר בבלגן, ובעיקר יצמצמו את אי הוודאות. החברה מציעה שלושה מוצרים עיקריים: דאבל צ'ק - דוח דיגיטלי חינמי המציע בלחיצת כפתור בדיקת רקע לדיירים, כזו המאפשרת להעריך את הסיכון בעסקה באמצעות טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית (AI). דוח זה נשלח לבעלי הדירות ולשוכרים; צ'ק בטוח - שירות המבטיח לבעל הדירה את קבלת התשלום, גם אם הדייר לא מעביר את התשלום במועד; והכול מראש - שירות למשכיר המאפשר לו לקבל את כל התשלום השנתי מראש. השירות שמציעה WeCheck מפוקח. לחברה רישיון מתן אשראי מורחב מרשות שוק ההון, והיא כפופה לכול הרגולציות הרלוונטיות. "כיוון שבעלי הדירות צריכים להגן על הנכס שלהם, ומצד שני הדיירים רוצים לגור בתנאים הוגנים, נוצר מתח שבו המשכירים לעיתים מנסים להגן על עצמם בסעיפי חוזה שנתפסים כדרקוניים, ושאת חלקם לפעמים הם עצמם לא מבינים לעומק, היות שרבים כלל לא נעזרים בעורכי דין. הדיירים מצידם נתקלים בבעלי דירה קשוחים וביחסי כוחות לא נעימים". "אנחנו מבקשים לשנות את השוק, ולהפוך אותו מכזה שאין בו מידע וכלים, לכזה שבו הצדדים יכולים לעבוד על בסיס מערכות אמינות ולא על סמך תחושות בטן, או הטיות", מסביר רונן. ב-WeCheck הפועלת בשיתוף החברות יד2 וישראכרט, פיתחו מערכות שיכולות להעריך סיכונים בצורה מקצועית, שוויונית ולא מפלה - כזו שמסתמכת על עובדות ולא על תחושות בטן. אם בעבר בעלי דירות לא יכלו לבדוק את רמת הסיכון ואת הדיירים, כיום הדבר אפשרי. מאות אלפי בעלי דירות ודיירים כבר מבינים את זה ואין סיבה שלא להשתמש בשירותים של וויצ'ק ובאמת להיות יותר רגועים לגבי השכרת הדירה. רונן: "הטכנולוגיה שלנו מאפשרת לשני הצדדים להשתמש בכלים, ואנחנו לא מבחינים בין הדייר למשכיר. נוסף על כך, אנחנו מציעים בהמשך למשכירים גם מוצרים פיננסיים שמעניקים ביטחון בקבלת שכר הדירה, ומשכללים את השוק. כך או כך, כל שוכר מעדיף בעל דירה שקט שסומך עליו. אנחנו מסייעים להתמודד עם נקודות הכשל, ומהווים גורם מקצועי לכל הגורמים המעורבים - משכירים, שוכרים ומתווכים". יותר הגנה על פרטיות השוכר אם שוכרים חוששים שבדיקת יכולתם לעמוד בתנאי התשלום, תפגע בפרטיותם, רונן מסביר כי המצב הוא הפוך, והחברה היא זו שדווקא 'תעשה סדר' בתחום שעלול להיות פרוץ ולא מוגן. "לא נעשה דבר ללא אישור הדייר", הוא מבהיר. "אנחנו שואלים אותו את השאלות. ממילא בעלי דירה רבים מבקשים מהשוכרים פריטי מידע שונים, ובמקרים רבים השוכרים, גם הפוטנציאליים, לא יודעים מה הם עשו עם המידע הזה. לנו יש מערכות משוכללות תחת הגנות סייבר, ואנו גם פועלים תחת הביקורת של משרד המשפטים, רשות שוק ההון ובנק ישראל". "במקרה שלנו לפחות, השוכרים יודעים שנעשים כל המאמצים להגן על הפרטיות שלהם לפי חוקי מדינת ישראל. אנחנו מוודאים שהמידע נשמר ולתקופת הזמן המותרת בחוק. כך שאם קיים חשש מפגיעה בפרטיות, במקרה של WeCheck היא זו שמגנה עליה. כך למשל, קיימים חוזי שכירות שבהם בעלי הדירה מתנים את ההשכרה, או בכלל את הגשת המועמדות, בהגשת תלושי שכר בווטסאפ. מרגע זה, לשוכר הפוטנציאלי אין מושג מי עוד ייחשף לנתונים הללו". "אני לא חושד בבעלי הדירות", מבהיר רונן, "אבל לא מדובר במומחי סייבר. כגוף מפוקח, בעבודה איתנו, קודם כל אין צורך להציג תלושי שכר, המנגנונים שלנו שונים, ודבר שני - אנחנו מקפידים מאוד על הצפנה ושקיפות מול מי שהגיש אותם". נוסף על כך, בחברה מציינים כי הם לא נותנים ציון לשוכר. "אנחנו מתייחסים לעסקה. יכול להיות דייר שבעסקה אחת רמת הסיכון שלו נמוכה, ובאחרת היא גבוהה. השירות מיטיב גם עם השוכרים - אני לא חושב שדיירים מתכננים מראש לא לעמוד בתשלומים, אבל לא כולם יודעים להעריך נכון התנהלות כלכלית. מוטב לפעמים להראות להם שמדובר בעסקה שלא נכונה להם, ומוטב להם לחפש דירה שתעמוד בתקציב שלהם". כיצד המצב השברירי הנוכחי במשק - אינפלציה, ריבית גבוהה ואי ודאות פוליטית - משפיע עליכם? "חד משמעית מדובר בסיבה טובה יותר להיעזר בשירות שלנו, היות שרמת הסיכון הפיננסי עלתה. זה מתחיל בריבית, שכשהיא גבוהה לאנשים יש פחות כסף, ממשיך לאינפלציה הכלל עולמית שגוררת אחריה עליית מחירים ומצמצמת את ההכנסה הפנויה, ומגיע גם למצב בענף ההייטק שהפך פחות בטוח כמקום עבודה. אם פעם בעלי דירות חשו ביטחון כשהשכירו דירה לעובדי הייטק, היום המצב שונה. גם אי הוודאות הפוליטית מוסיפה סיכון למשוואה. בעלי דירה היום מודאגים יותר כי כשיורד גשם כולם נרטבים. השירותים שלנו נדרשים תמיד, אך על אחת כמה וכמה במצב שבו רמת הסיכון עולה". עובדה היא, ששוק השכרת הדירות הישראלי לא השתנה זה שנים רבות. "אנחנו מייצרים הזדמנות לקפיצת מדרגה ולחדשנות. אנחנו משלבים דאטה - מידע חינמי לשוכרים ולמשכירים, יחד עם מוצרים פיננסיים, מה שמהווה יתרון משמעותי. אני מאמין שנוכל להפוך את השוק הזה לאמין יותר, לדיגיטלי ולפשוט. שוק השכירות עוד ימשיך ויעבור תהפוכות רבות בתקופה הקרובה. דווקא עכשיו, חשוב מאוד להתנהל בצורה אחראית ומבוססת מידע ככל הניתן, ולא לסמוך רק על אינטואיציות כשמדובר בחוזה בין שוכרים לבעלי דירות. כלים טכנולוגיים, מידע מהימן וערבויות סולידיות, הם כלים שימושיים עבור כל בעל דירה, שמחפש לייצר חוזה הוגן ובטוח עם השוכרים". משכירים או שוכרים דירה? היכנסו ללינק וקבלו פרטים איך לעשות את זה במקסימום שקט נפשי >>

על ספסל הנאשמים ישבו בשנים האחרונות בישראל: נשיא, טייס, רופא, שוטר, מורה, רב, פסיכולוג ועוד כאלה המכונים - 'מיטב בנינו'. הניסיון לשרטט פרופיל אישיותי של עברייני מין כאנשי שוליים סהרוריים, חוטא למציאות. קיימת הסכמה חברתית גורפת כי יש להעניש את עברייני המין בדרך המחמירה ביותר ולהוקיע את מעשיהם ורצון לסמנם ולהרחיקם מהציבור ככל הניתן, גם לאחר שריצו את עונשם. בזמן שרובנו מעדיפים להתרחק מעברייני מין כמו ממגפה חשוכת מרפא, נתי בן דוד, קרימינולוג קליני אחראי במרכז לבריאות הנפש שער מנשה ופסיכותרפיסט במכון מנטליקס, בחר להקדיש להם את חייו המקצועיים. את דרכו המקצועית החל בצד השני של המתרס, בעבודה עם נפגעי פגיעה מינית. באופן לא צפוי, דווקא המפגש עם הקורבנות גרם לו להעמיק ולחקור את המנגנונים הנפשיים והפתולוגיות שמעצבות את עברייני המין. מסקנותיו ברורות: על החברה לבחור ולהשקיעבשיקום העבריינים במקום הרחקתם, מאחר שסיכויי השיקום שלהם ביחס לעבריינים אחרים - גבוה מאוד. כדי להפחית פגיעות מיניות חוזרות, אין מנוס מלפתוח דיון ציבורי עכשווי בנוגע לשאלה כיצד לנהוג בהם. "פוגעים מיניים לא היו אוכלוסייה שנמשכתי לעבודה איתה ברמה הטיפולית. העבודה עם נפגעי תקיפה מינית גרמה לי להבין שאם לא נטפל בפוגעים ולא נהיה אמפתיים לכאב הנפשי שהם סוחבים, ככל הנראה שההתנהגות שלהם לא תשתנה. זה מאוד מורכב: אנחנו יודעים שאנשים שנפגעו מחפשים מיניות ומשחזרים את האופן שבו נפגעו. באחד המפגשים במרכז לנפגעי תקיפה מינית סיפר לי בחור צעיר שהוא משתמש במיניות הרבה פעמים כדרך לשלוט באחרים ולהשיג את מבוקשו. הוא שיתף אותי שגם הוא פגע במישהו אחר. זה סיקרן אותי: האינטגרציה בין חלקים פנימיים טובים לבין החלקים שיש בהם רצון בכוח, בשליטה ובתוקפנות. מאותו רגע רציתי לעבוד עם פוגעים מינית, כדי להבין את האינטגרציה בין החלקים. כשאתה מגלה כמה קוֹרבנוּת יש אצל הפוגעים, אתה מבין שיש בהם גם וגם, והם לא רק מסכנים או רק פוגעים". ישראל שונה ממדינות אחרות באופן שבו היא מגדירה עבריינות מין?"אין הרבה הבדל. השוני היחיד הוא שבישראל לא קיימת הגדרה של אינוס גבר, ובמקום זאת משתמשים בהגדרה: 'מעשה סדום', כלומר טרמינולוגית, לפי החוק במדינת ישראל, רק אישה יכולה להיות נאנסת". האם יש ארצות שבהן יש פחות פגיעות מיניות? האם זה תלוי תרבות?"ככל הנראה שבחברה שבה יש יותר לגיטימציה לתוקפנות, נראה יותר פגיעות מיניות. המדינה שלנו היא מדינה חמת מזג וככל הנראה יש יותר פגיעות". ישנו פרופיל אישיותי משותף לעברייני מין?"אנחנו יודעים היום להגדיר מאפייני אישיות של פוגעים באופן כללי. זה מתחיל מהתקשרות לא בטוחה עם אובייקטים משמעותיים - הורים שפחות שמים לב לילדים, מזניחים, אולי גם אלימים כלפיהם, אולי הם אפילו חוו חוויות טראומטיות קשות בבית. כתוצאה מכך מתפתחת בדידות רגשית וקושי ביצירת יחסים אינטימיים. אלו אנשיםשבשלבים מאוחרים בחייהם עשויים להיות אלימים, תוקפניים ופוגעניים. אבל לעבריינות מין יש נדבך נוסף: שימוש במסירי עכבות, כמו למשל התחלה של צפייה מרובה בפורנוגרפיה ולמידה של מיניות דרך פורנוגרפיה". זה לא משהו שאפשר להגיד כיום גם על בני נוער נורמטיביים עם התקשרות בטוחה?"נכון, זה כלל-חברתי. אבל אם מחברים את זה לבדידות הרגשית, לקושי ביצירת אינטימיות חברתית עם אנשים אחרים בני גילי, לערך עצמי נמוך, ערך גבריות נמוך ודחייה חברתית - קורה משהו אחר. לעיתים זה ילווה גם בצריכת סמים או אלכוהול כדי להתמודד עם הקושי הרגשי". איך מתבטאת הפתולוגיה ביצירת קשר?"אם בתהליך חיזור נורמטיבי אנחנו קודם כל יוצרים קשר עין ורק אז מתחילים לדבר, תהליך חיזור לא נורמטיבי מדלג על השלבים הראשוניים. פוגעים מינית יתחילו קודם כל במגע, התחככות או חשיפה. אלו כשלים בתהליך הלמידה של יצירת קשרים". לאן נעלם המכנה המשותף שתיארת כשמסתכלים על ספסל הנאשמים המגוון בישראל? יש בהם בני טובים, אנשי טיפול וקהילה."אנחנו מדברים על מאפייני אישיות תוך-נפשיים. האנשים האלו יכולים להיות נורא מוכשרים. לפעמים מדובר באנשים נרקיסיסטים מאוד ומצליחים, אבל איזה סוגי קשרים אישיים הם מייצרים?" ומה לגבי רבנים שסחפו אחריהם ציבורים שלמים? הם מתקשים בקשרים בין-אישיים בסיפור שנחשף בערוץ 13 איש משפחה, רופא וטייס לשעבר, שצלח את תהליך הסינון הקשה ביותר בחברה הישראלית - אנס במשך שנים את אחותו במשפחה נורמטיבית. הם לא למדו בבית כיצד ליצור קשרים?"לאור השאלה שלך כדאי שנעשה עוד אבחנה: עברייני מין שאינם אנסים, פדופילים או אנשים שחושפים את עצמם או מתחככים באוטובוסים, הינם בעלי מאפייני אישיות מתקרבנים יותר. אומנם גם אצל אנסים נראה קורבנות, אבל נראה גם ניסיון לקחת שליטה מתוך תחושה שמגיע לי משהו. היחסים החברתיים שלהם לרוב גם יהיו קלוקלים. גם אם אדם נרקיסיסט מקים משפחה, אנחנו לא יכולים לדעת מה מתרחש שם בפועל. הרבה פעמים זה כולל שליטה ורמיסה של אנשים בדרך להצלחה. זו בדיוק חוויית האינוס". כלומר אפשר לומר שיש עבריין מין 'טיפוסי' גם אם אנחנו רואים מגוון של אנשים וסמלי סטטוס?"הרבה פעמים מה שאנחנו רואים בחוץ הוא פסאדה מרשימה. לעיתים נוכל גם לראות אדם שפוף שחי חיים קשים, אבל אם ניכנס פנימה אל הגרעין האישיותי, ככל הנראה נגלה את אותם דפוסים: הרבה כאב, הזנחה, חוויית השפלה בגילים מוקדמים וטראומות. אם ניקח לדוגמה את אותם אנשים 'מוצלחים', הייתה שם הורות שהשקיעה מאוד מבחינה חומרית, אבל מבחינה רגשית ככל הנראה לא היה שם הרבה". האם לאור מאפייני האישיות של עברייני המין, אפשר אחת ולתמיד להוריד מהפרק את הדיון של 'היא הייתה לבושה חשוף מדי'?"צריך להבין שהקשר בין פגיעה מינית לבין הצורך בקיום יחסי מין לא באמת רלוונטי. פוגע יכול לומר שהוא היה 'חרמן' למין, אבל בפועל המניע הרגשי או התוך-נפשי, שיכול להיות כעס, תחושה של חוסר שליטה, בדידות, אכזבה מסירוב, עלבון וכיוצא באלה, הוא המניע לפגיעה". מה שיעור עברייני המין בארץ ששבים לבצע עבירות לאחר סיום ריצוי העונש? ובעולם?"השיעור זהה: בין 9 ל- 15 אחוזים". מפתיע. כלומר מרבית עברייני המין אינם סדרתיים?"נכון. ועם טיפול זה יורד כמעט בשליש". מה משחק תפקיד משמעותי בהפחתת ההישנות?"יש כאלה שההרתעה עובדת עליהם. המעצר והחקירה היו עבורם חוויה קשה, אבל צריך שיהיה גם תהליך של טיפול ועיבוד, גם של המעשה עצמו וגם של מה שהוביל אותם אליו". איפה ממוקמת ישראל בסקאלה שבין ענישה לשיקום?"במקום טוב. יש לנו את 'חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין', שכולל שלוש רגליים: טיפול ושיקום, הערכת מסוכנות ופיקוח. עבריין מין בישראל זכאי לקבל טיפול, אם הוא בוחר בכך". הטיפול הוא רק אופציונלי?"אנחנו לא יכולים לחייב בטיפול, אחרת המטופל לא יעשה זאת ממניעים פנימיים. רואים, למשל, אנשים שמגיעים לטיפול בזמן הליך משפטי, כדי להראות לקיחת אחריות ומתוך רצון שזה יפחית את חומרת הענישה. זו לא המטרה. המטרה היא להפחית את הסיכוי שתפגע שוב, וגם שתכיר את עצמך לעומק. ישראל יודעת לאזן בין ענישה לטיפול, משום שמכירים בכך שהשיקום עובד".  איזה טיפולים מוצעים?"הם משתנים בהתאם להגדרת המסוכנות של העבריין. הם נעים בין טיפול אינטנסיבי בהוסטל סגור לבין שיחות שבועיות". מה ההבדל בין עברייני מין צעירים ומבוגרים?"נערים הם יותר גמישים, היות שהם עדיין נמצאים בבניית הזהות. השינוי שם מהיר. חלק מהפגיעות המיניות שהם עושים נובעות גם מתוך חוסר היכרות בסיסית עם העולם המיני ומהי בכלל מיניות בריאה. אגב, זה מצב שרואים גם אצל מבוגרים". נשמע לי קצת כמו היתממות. הנערים בקיבוץ שמרת ובקפריסין לא הכירו את הקודים?"הם הכירו. בשורה התחתונה הם אומרים: 'הבנתי שהיה שם משהו לא תקין, כיביתי את זה כי לא רציתי באמת לראות'. אנחנו עוזרים להם לקבל אחריות על המעשים שלהם. לעומת נוער, ההגנות התוך־נפשיות אצל מבוגרים הן הרבה יותר נוקשות. הם יהיו בהתנגדות. אומנם הם יודעים שהם עשו משהו לא בסדר, אבל הם משתמשים בעיוותי חשיבה וצריך לעזור להם לראות את זה, וזה מצריך המון אמפתיה". אולי זו תולדה של יותר מדי סדרות בית סוהר, אבל האם מדובר בעבריינים מנודים?"זו סוגיה קונפליקטואלית. מצד אחד האנשים האלה באמת עשו דברים מזעזעים ואנחנו כחברה רוצים להרחיק אותם. מצד שני ברגע שאנחנו מרחיקים אותם, אנחנו למעשה משמרים את התהליך שגרם להם לפגוע מלכתחילה. הלא עוד לפני שפגעו, אלו אנשים שמרגישים דחויים, ואנחנו בעצם משחזרים להם את החוויה. היחס לפוגעים מינית בבית הסוהר הוא משפיל. הם ממוקמים בתחתית הסולם ונמצאים בסכנה לאלימות והתעללות. מדובר באנשים שגם ככה ספגו התעללות, לכן גם יש אגפים לפוגעים מינית". מצד שני, אי אפשר מתוך אמפתיה לוותר על ענישה."אנחנו לא רוצים לוותר על ענישה. אנחנו רוצים לעזור להם לקחת אחריות על המעשים שלהם, אבל גם לראות איך הם משקמים לעצמם את החיים ומייצרים קשרים". עם יד על הלב - אתה באמת מצליח לגייס אמפתיה כשאתה נמצא בחדר סגור עם עבריין מין?"זה באמת קשה לי. אומרים עליהם שהם מפלצות, טורפים, אבל מדובר בבני אדם שעשו מעשים נוראיים. אני צריך להזכיר לעצמי שאני יושב עם מישהו שעבר חוויה מאוד לא טובה בכל הנוגע לתפיסה העצמית שלו, אגב, גם אם הוא עצמו אומר שהוא מושלם. אם אני מצליח להכיר בכך שהוא אדם פגוע ולא רק פוגע, שם אני יכול לזהות את החלקים שאליהם אני יכול להתחבר. לפעמים זה משהו שקשה לנו כמטפלים לעשות ואנחנו נעזרים במדריך קליני. זו עבודה קשה. בשנתיים הראשונות כמטפל התקשיתי להרגיש אמפתיה, כיום אני מוצא את הטיפול מסקרן ומרתק". האם פגיעה מינית מסווגת כהתמכרות?"אומנם זו לא התמכרות אבל יש לה מאפיינים דומים, למשל מאפיין הסבילות - הצפייה בפורנוגרפיה כבר לא מספיקה, והם מרגישים שהם צריכים לעשות משהו. וכמו בכל התמכרות, זה דחף שמקורו בטריגר רגשי". איך אתה מסביר מקרים שבהם הורים נרדמים בשמירה בשעה שילדיהם נפגעים בתוך הבית?"לפעמים זה קורה כסוג של העברה בין-דורית. אלו מקרים מצערים מאוד שבהם ככל הנראה האם נפגעה בילדותה על ידי אביה. אבל במקרים שבהם האב פוגע והאם לא רואה, היא לא רוצה לראות. אנחנו מכנים את זה 'הַדְחָיָה': אני שם בצד משהו קיים, מתעלם ממנו". נדמה שכמעט אין מהדורת חדשות בלי דיווח על פגיעות מינית. האם אכן ישנה עלייה?"אני חושב שככל שאנחנו יותר עסוקים בזה חברתית ונותנים לסיפורים כאלו יותר לגיטימציה, ישנם יותר דיווחים, אבל תמיד היו פגיעות באחוזים גבוהים. מדובר באחת מכלשלוש נשים שעוברת תקיפה מינית ואחד מכל שישה גברים". האם לאנשי מקצוע יש יכולת לזהות מראש מי יהיה פוגע?"אנחנו לא יכולים לנבא מי יהיה פוגע מיני, אבל אנחנו כן נתקלים היום לא מעט בילדים צעירים, אפילו בגן או ביסודי, עם התנהגויות מיניות לא מותאמות". מה זה אומר?"ילדים שחושפים את איבר מינם ורוצים שאחרים יגעו בהם או שנוגעים באברי המין של ילדים אחרים. ככל הנראה הם למדו את זה איפשהו וזו הסכנה האמיתית. במקרים כאלו נוכל ללמד אותם להתנהג אחרת ולהציל אותם מעתיד קשוח". מה הכי מפחיד אותך כמטפל?"שהמטופל ייפגע שוב במשמרת שלי". האם פוגעים מינית מסתובבים עם אות קין לנצח?"יש להם הרבה פחד אחרי העונש או אחרי הטיפול - שאם יגלו על כך לבן זוג חדש, יזרקו אותם. ואכן יהיו הרבה אנשים שלא יוכלו לשאת את המידע הזה. אבל אנחנו מלמדים אותם איך לדבר את זה ממקום של אחריות, ויש אנשים שמצליחים לקבל אותם ולהכיל אותם, וזה מייצר תיקון מאוד גדול - רואים אותי כפי שאני". כלומר הם לא מוגלים לאי המתים. אתה אופטימי?"זה תלוי באדם, וכמה הוא מאפשר לעצמו באמת - אבל באמת - להתמסר לטיפול. שם יש הצלחות גדולות. לפעמים יש נסיגות ונפילות, אבל בתהליך ארוך ומשמעותי יש סיכוי לחיות חיים טובים".

פרופ' ארנון אליצורנשוי + 3, מתגורר בגני תקווה. מנהל המכון לאלרגיה, אימונולוגיהוריאות ילדים במרכז הרפואי שמיר - אסף הרופא, יושב ראש האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. מיליוני ישראלים סובלים מאלרגיה ומרגישות לחומרים שונים וזו אחת המחלות הכרוניות הנפוצות ביותר. יש הסובלים מנזלת וגירוד בעונה מסוימת ויש שסובלים מאלרגיה חמורה, שתוך זמן קצר מהחשיפה לאלרגן יפתחו מצב רפואי מסכן חיים. פרופ' ארנון אליצור חי באופן יום-יומי רגישויות ואלרגיה, בביתו, בסביבה, ומתוקף תפקידיו גם את האלרגיות של כלל הציבור הישראלי. בשיחה עימו הוא עושה סדר באלרגיות השונות, מסביר למה זה קורה, אילו פיתוחים חדשניים מאפשרים כיום לרפא מצבים של אלרגיה, גם את החמורים ביותר, מתי כדאי לפנות לבדיקות ולמה הוא מתעקש שלא לבדוק רגישות לחומר מסוים לפני שהאדם נחשף אליו, בייחוד תינוקות. אתה סובל מאלרגיה?"אני סובל מאלרגיה עונתית קלה לפריחת הזית. כשהאביב מגיע, אני מפתח סימני אלרגיה, כמו נזלת וגרד בעיניים. למען האמת זה הופיע אצלי בגיל מאוחר יחסית, ערכתי לעצמי טסטים, שבאופן לא מפתיע יצאו חיוביים. זה לא משפיע עליי באופן דרמטי. בכל שנה, כשמגיעה העונה, אני משתמש בתרסיס לאף במשך חודש-חודשיים, וזה פותר אתהעניין. לעומת זאת, יש לי שני ילדים עם אלרגיה למזון, וזה כבר יותר מאתגר. לבני הבכור, איתי בן ה-27, אין אלרגיות, בני השני, עמית בן ה-24, סובל מאלרגיה לחלב ומאיה בת ה-18 התברכה במגוון אלרגיות לשומשום, לאגוזים ולקיווי, כך שבבית יודעים ומכירים היטב מה אני עושה למחייתי". מה זה בעצם אלרגיה? מה קורה בגוף?"אלרגיה היא תגובה לא רצויה של מערכת החיסון לגורם חיצוני, לרוב זה יהיה חלבון. הביטוי של האלרגיה תלוי בדרך החשיפה לאותו גורם, מהו האלרגן וסוג האלרגיה שממנה סובל האדם, למשל אלרגיה למזון תתבטא באופן שונה מאלרגיה לפריחה של עץ הזית. אלרגיה חמורה למזון יכולה לגרום למצב שנקרא אנפילקסיס, מצב מסכן חיים שבו אדם מפתח במהירות בעיה במערכות החיוניות של הגוף, כמו קוצר נשימה חמור ונפילה בלחץ הדם. בהתקף כזה תופיע גם פריחה מפושטת. במצב כזה צריך להזריק אדרנלין באופן מיידי". מדוע יש הבדל בתגובות של אלרגיה כרונית אצל אנשים שונים?"לכל אדם שסובל מאלרגיה יש סף סיבולת שונה לאלרגן. יש גם הבדל בין אלרגנים שנחשפים אליהם בשאיפה, כמו באלרגיה לכלבים וחתולים, שתתבטא בנזלת או לפעמים בתגובה דמויית אסטמה, לבין אלרגיה לניקל, שתגרום לפריחה באזור המגע, באוזניים אם מדובר בעגילים או על מפרק כף היד, במקרה שמדובר בשעון שמכיל ניקל. זה מצב נפוץ מאוד, 30 אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מנזלת אלרגית, שיעור האסטמה נע סביב 7 עד 8 אחוזים ואילו אלרגיה למזון, שהיא נדירה יותר, קרובה ל-2 עד 3 אחוזים מהאוכלוסייה". נניח אדם סובל מנזלת ממושכת, מתי כדאי לו לגשת להיבדק אם הוא אלרגי?"פעמים רבות, כשאני מסביר לאנשים על המקצוע שלי, אני אומר שאני מתמחה בתחום חריג. במקצועות אחרים ברפואה, נניח ברפואת ריאות, לרוב המטופל לא ילך לרופא ויצהיר שיש לו מחלת ריאות, אלא יאמר לו שהוא סובל משיעול וקוצר נשימה, כלומר הוא יתאר תסמינים. אותו הדבר קורה אצל רופא גסטרו, לרוב המטופל לא מגיע לביקור אצל הרופא ומכריז שיש לו צליאק, אלא מתאר מצב של שלשול וכאבי בטן. רק במקצוע שלנו המטופלים מגיעים ואומרים באופן נחרץ: יש לי אלרגיה. לעיתים זה נכון, אך חלק ניכר מהפניות הן בשל תופעות שאינן אלרגיה. זה דבר משמעותי מאוד, ואני מדגיש את זה גם כשאני מרצה בפני רופאים. למשל, כשמטופל מגיע למרפאה שלי, בבית החולים, בקופת החולים או למרפאה הפרטית, ואומר לי בלי להתבלבל: 'אני צריך שתגיד לי לאיזה מזון אני אלרגי, כי אני משלשל וכואבת לי הבטן', מי אמר שיש לו אלרגיה? לעיתים קרובות זה מעי רגיז. חלק ניכר מהעבודה שלי זה להסביר למטופל שהוא אינו אלרגי. לרוב המטופל לא אוהב לשמוע את זה, כי זה אומר שהוא לא יכול להירפא רק על ידי התרחקות מגורם אלרגני כלשהו". אני מניח שיש בלבול רב גם עם רגישויות אחרות, כמו רגישות ללקטוז."בהחלט. רגישות ללקטוז היא בכלל חוסר באנזים מסוים במערכת העיכול. החוסר באנזים שמפרק את הלקטוז יוצר גזים, נפיחות ושלשול, אבל זה ממש לא אלרגיה. נושא אחר שגורם לבלבול נוגע להעברה התורשתית של אלרגיה; הנטייה האלרגית באופן כללי עוברת בתורשה, אך אלרגיה ספציפית אינה עוברת בתורשה מהורה לילד. אם יש להורה אלרגיה לארס דבורים או אלרגיה לתרופה מסוימת, אין זה אומר שלילד שלו תהיה את אותה האלרגיה. אבחון של אלרגיה מתבסס בעיקר על הסיפור של המטופל, מה הוא מתאר, אחר כך עורכים בדיקות נוספות. בהקשר זה חשוב להבין שאנחנו לא עושים בדיקת אלרגיה לאדם שמעולם לא נחשף לחומר מסוים. פעמים רבות מגיעים אלייהורים עם תינוק שלו אלרגיה למזון מסוים, נניח ביצה, ומבקשים שאבדוק האם התינוק שלהם גם סובל מאלרגיה לבוטנים, מתוך חשש שהוא יעשה תגובה אלרגית חריפה. התשובה שלי תמיד תהיה שקודם ייחשף באכילה לאותו מזון, ורק אם ישנה תגובה אלרגית יש להגיע אליי. לא בודקים לפני החשיפה". למה? הרצון של ההורה למנוע את הסכנה מובן וברור."יש לכך כמה סיבות, הראשונה היא שטסט עורי, בדיקה שבמהלכה אנחנו חושפים את הגוף לחומרים שונים דרך העור ובודקים לאיזה חומר הגוף מפתח תגובה, היא בדיקה מעולה, כל כך מעולה שהיא טובה מאוד בלאבחן למה מטופל אלרגי, אך לעיתים מראהשאדם אלרגי לחומר מסוים אף שהוא לא באמת אלרגי אליו, מה שנקרא False Postive. נניח שמטופל יצא אלרגי לחומר מסוים בטסט עורי, זה אומר שאני צריך לשלוח אותו לבדיקה נוספת שנקראת 'בדיקת תגר', בדיקה שאורכת חצי יום בבית חולים עם המתנה ממוצעת של חצי שנה. כלומר אני גוזר על התינוק הזה, שאימו ביקשה לוודא שאינו אלרגי לבוטנים, מניעה מוחלטת ואסורה מחומר מסוים, לעיתים קרובות לגמרי לשווא. סיבה נוספת, חשובה לא פחות, היא שבתינוקות אין תגובות אל־ רגיות חמורות. אין. הסיפורים הקשים שאנחנו שומעים עליהם הם בעיקר בבני נוער ובמבוגרים צעירים. פעמים רבות אני מוצא את עצמי מתווכח עם הורה, אני אומר לו שמקסימום אם התינוק ייחשף לבוטנים והוא אכן אלרגי תופיע לו פריחה, אולי הוא גם יקיא, יקבל טיפול והכול יעבור, ואחר כך נעשה טסט. אך אם הוא לא אלרגי, ורוב הסיכויים שזה המצב, אני לא רוצה לגזור עליו אלרגיה ללא סיבה". אילו טיפולים מציעים כיום לאנשים עם אלרגיה?"כמובן שזה תלוי בסוג האלרגיה ובגורם לה. הטיפול הקלאסי באלרגיות הקלות הוא בתרופות שנקראות אנטי-היסטמינים ובתרסיסים סטרואידיאליים, כמו שאני נוטל. זה יעיל וקל ופותר את רוב האלרגיות, וגם הגוף לא מסתגל אליהן, אז אפשר להשתמש בהן לאורךזמן. טיפול נוסף ולא פחות חשוב הוא להימנע מחשיפה לאלרגן, למשל בתרופות לא ניתן תרופה שאדם אלרגי אליה. לצד זאת, יש טיפול שנקרא אימונותרפיה, שכולל חשיפה הדרגתית של הגוף לאלרגן, החל ממינון נמוך מאוד שהגוף כמעט ואינו מגיב ולאט לאט הגוף מתרגל, עד שהוא כבר לא מגיב גם במינון רגיל. זה לא טיפול חדש, הוא קיים כבר יותר ממאה שנה. יש מצבים שבהם זה ממש מציל חיים, כמו אצל אנשים שאלרגיים לארס דבורים. בשנים האחרונות הטיפול התרחב גם לאלרגיה למזון, וזה משנה חיים לאנשיםשאלרגיים למזונות נפוצים. במצבים קשים של אלרגיה, יש כיום תרופות מתקדמות במצבים שהגוף לא מגיב לתרופות הרגילות. אנחנו יודעים כיום לתת תרופות ביולוגיות שלמעשה חוסמות מרכיב מסוים במערכת החיסון, אחד מעשרות החומרים שפועלים כש־מערכת החיסון מתעוררת, ובאמצעות החסימה הזו למנוע את התגובה של הגוף לאלרגן". יש אלרגיות האופייניות לאוכלוסייה בישראל?"אלרגיה לשומשום נפוצה מאוד בישראל, מאחר שזה מזון שאנחנו אוהבים מאוד. עד לפני כמה שנים המאכל בכלל לא היה ברשימות של המזונות שצריך לציין על אריזות וברשימות של ארגונים כמו FDA. ככל שהתזונה הים תיכונית נעשתה פופולארית יותר, אנשים נחשפו לשומשום, ופתאום הוא נכנס לרשימות. במכון שלנו באסף הרופא ובארץ בכלל, נעשו הרבה מאוד מחקרים על אלרגיה לשומשום. אנחנו מקבלים פניות רבות לגבי הנחיות וממצאים בתחום וקביעת מדיניות בנושא ובכל העולם מסתמכים על ממצאים ממחקרים שנעשו אצלנו. באופן כללי אני גאה שהמכון שלנו באסף הרופא מוביל בתחום האלרגיה למזון גם ברמה העולמית ואנחנו מוגדרים כמרכז מצוינות בתחום על ידי איגוד האלרגיה העולמי". על מה באמת צריך להקפיד וממה מוצדק לחשוש?"יש הרבה מאוד חששות, חלקם מוצדקים ורבים לא. צריך לדעת ממה לפחד. צריך להפריך את החששות שאין להם אחיזה במציאות. אם אני אלרגי למזון מסוים ומישהו לידי יאכל את המזון הזה, לא יקרה לי כלום. אנחנו מקבלים פניות ממערכת החינוך, שואלים אותנו כיצד לנהוג בבית ספר שבו לומד ילד שאלרגי למזון מסוים. מבחינתנו אפשר להביא הכול. יש כיום רגישות לחלב, לשומשום, לדגים, לאגוזים, למה לא? מה יישאר לילדים לאכול אם יאסרו הכול? לא יקרה לאותו הילד האלרגי דבר כל עוד לא יאכל את האלרגן. צריך לפחד ולחשוש מהדברים הנכונים. אנשים שיש להם רגישות ידועה לחומר מסוים, רגישות חמורה, חייבים להסתובב תמיד עם אפיפן - מזרק אדרנלין. חייבים. יש מקרים שבהם הרגישות גבוהה אף יותר, ילדים שסובלים מאסטמה ומאלרגיה למזון נמצאים בסיכון אפילו גבוה יותר לפתח תגובה קטלנית. אנחנו פועלים לשפר את הזמינות של המזרקים הללו בבתי הספר ובמסעדות אבל קודם כל זאת אחריות אישית. דבר נוסף, וזה כבר ידוע ומוכר, צריך לחשוף תינוקות וילדים לכמה שיותר חומרים בשלב מוקדם. זה מוריד את הסיכויים לפתח אלרגיה. אם כבר אדם יודע שיש לו אלרגיה, הוא מסתובב עם מזרק, ויודע כיצד להשתמש בו, אז המצב טוב. הילדה שלי יצאה פעם לטיול של הצופים, אכלה בטעות ופל שהיא חשבה שאולימכיל אגוזים, מבלי להתבלבל הזריקה לעצמה מהאפיפן האישי שלה, הלכה לאוהל של החובש במחנה וביקשה שימדוד לה לחץ דם. לאחר שמדדה היא התקשרה אליי ואמרה: היי אבא, אכלתי משהו עם אגוזים, הזרקתי לעצמי, מדדתי לחץ דם והוא תקין, ואנינשארת במחנה. בקיצור, אם יש ספק אין ספק, תמיד תזריקו".

כמאמר סלוגן בטיחות הדרכים המוכר 'הכינו רכבכם לחורף', אקדיש את הטור הנוכחי להכנה של משהו 'מעט' חשוב יותר מרכבנו, הרי אלו ילדינו, שאותם יש להכין לחופשת קיץ נעימה אך בעיקר בטוחה. כרופא שבילה לא מעט מימי התמחותו בחדר המיון, אנסה לרכז כמה מתחלואי הקיץ האורבים לילדינו ובכך לנסות ולהפחית את הביקורים המיותריםבמיון במקרה הטוב ובמחלקות האשפוז במקרה הרע. אתחיל ממה שנוגע לי ממומחיותי, הרי היא מלכת הפציעות - חבלת הראש. מחד, פגיעת הראש היא אחת החבלות המסוכנות ביותר ומאידך, היא זאת שהכי קל למזער ואף למנוע. בעוונותיי, ילדיי חובבי קורקינט (סקוט כלשונם) מדופלמים, ויעדיפו אותו על לוח השחמט בכל שעה (אכן, נכשלתי בחינוך). ובשעה שאני מקפיד על קסדה כבחמורה, לא מעט מאלו הרוכבים לצד ילדיי בסקייטפארקים השונים, רואים בקסדה המלצה חביבה בלבד, אקט לא אופנתי בעליל המשפיע גם על הלוק וגם על התרגיל. הדבר נכון כמובן גם לרוכבי האופניים ושאר כלי המשחית, עם וללא מנועים רקטיים. ובנימה רצינית, יש מעט מאוד התערבויות בטיחותיות שיעילותן מוכחת כחבישת קסדה. קסדה המגינה על הראש בצורהטובה (לא קסדת שוטר שנותרה מתחפושת בפורים) יכולה להפחית ב-50 אחוזים את הסיכוי לפגיעת ראש משמעותית בעת נפילה על הראש. מדובר למעשה בביטוח תאי המוח הכי זול ומשתלם שניתן לרכוש, מאה שקלים לאונת מוח. כרופאים, כשאנו רואים ילד עם חבלת ראש לאחר רכיבה על אחד מכלי הנשק המתגלגלים, שאלתנו הראשונה לו או להוריו (כתלות בגיל ובמצב ההכרה) לעד תהיה - האם חבשת קסדה? לרוב, אנו יודעים את התשובה מראש. אם אפשר למנוע את חבלת הראש או להפחית נזק משמעותי באמצעות קסדה, הרי שטביעה, מהצרות הקטלניות של הקיץ, ניתן למנוע על ידי מיגון מסוג אחר - השגחה; ולא השגחה עליונה ולא יד הגורל, אלא השגחה של יד הורה בוטחת האוחזת כל ילד ובכל גיל מתאים בכל מקום שבו קיים מקור מים שאיננו שלולית. כל מקור מים ובכל עומק הוא סכנת נפשות, אפילו גיגית מלאה למחצה המונחת בחצר, שלא לדבר על בריכה (טבעיתאו מלאכותית) והים האכזר. ואם כבר מזכירים זאת, הרי שאחת המתנות והמיומנויות החשובות ביותר שתוכלו להעניק לילדיכם הוא שיעורי שחייה. הם לא צריכים להפוך למייקל פלפס ולחתור לתהילה, אלא רק ללמוד לא להיכנס להיסטריה בעת נפילה למים ולחתור בבטחה ליבשה. ולבסוף, איך אפשר בלי נזקי הטבע והסביבה: השמש, החמסין הנושכין והעוקצין. התייבשויות, מכות חום, עקיצות והכשות הן מכות מוכרות של הקיץ. אף לא אחת מהן מכה הכתובה בתורה, וכולן ניתנות בקלות למניעה. ציידו את ילדיכם בכובע ובבקבוק שתייה גם בטיול קליל בשכונה. למדו אותם שמתחת לכל סלע יש מקום לחשש, אולי מסתתר שם עקרב ואולי אפילו נחש. לילדים אין סטנדרטים מוצקים לבטיחות. לו הדבר היה תלוי בהם, הם היו רוכבים על הקורקינטים בשמש, ללא קסדה הישר לבריכה. תפקידנו כהורים הוא לקבוע סטנדרטים כאלו, נוקשים ומחייבים, המפחיתים משמעותית את הסיכוי שילדינו יזדקקו לטיפול רפואי עקב פציעה או אירוע מסכן חיים. קיץ מהנה ובטוח. *ד"ר ליאור אונגר, מומחה לנוירוכירורגיה ולרפואה לשיכוך כאב במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. אקטיביסט רשת בתחומי רפואה וחברה.

אנחנו כבר בעיצומו של הקיץ, והישראלים, כמובן, נופשים בעיקר בחו"ל. היציאה לחופש מחוץ לישראל בקיץ היא לא רק הרגל ומשאת נפש, אלא כמעט זכות יסוד כאן. קשה כל כך לחיות בישראל בצפיפות, בחום, בפקקים, בלחץ העבודה, הלימודים והחדשות, בין הפגנה למחאה, בין פיגוע למבצע של צה"ל, עם הילדים המשועממים, אנחנו פשוט בורחים. והשנה במיוחד הצטרפה סיבה נוספת, יוקר המחייה - כשהחופשה הישראלית הפכה ליקרה עוד יותר, מחוץ ליכולתם של רבים מאיתנו, החופשה עוברת לחו"ל. שדה התעופה שלנו כורע תחת העומס והנטל, עשרות ומאות אלפים עוברים בו מדי יום, טיסות ממריאות ונוחתות, העיקר לאפשר לנו הישראלים קצת מנוחה, קצת מרגוע מסיר הלחץ הישראלי. התופעה הזו חושפת יותר מכול את האנומליה של המרחב הציבורי הישראלי; אנחנו מייצרים אותו וחיים בו, אך למעשה מואסים בו, אוהבים לקטר עליו ומנסים לברוח ממנו בכל הזדמנות. העניין הוא שכישראלים, אנחנו נושאים במזוודה או בתרמיל הגב שלנו את הישראליות שלנו, את הנורמות של המרחב הציבורי הישראלי. מה קורה כשהישראליות משתחררת במפתיע? פעמים רבות זה לא כל כך מצליח. ולא, העניין הוא לא לגנות שוב את הישראליהמכוער, את טיסת השוקולד או את העבריינים הישראלים שהורסים חדרי מלון או מסתבכים באלימות או עבריינות. נניח את זה לרגע בצד. אלה המקרים הקיצוניים, והם קיימים הרי בכל חברה. יש כאן משהו נוסף, שנוגע לאופייה של הישראליות ולדמותו של המרחב הציבורי שלנו. הנה לאחרונה ממש נעצרו בטורקיה תשעה ישראלים, שלטענת השלטונות הטרידו דיילת בזמן טיסה לאיסטנבול. הצעירים שלנו טענו בתוקף שהם רק 'עשו צחוקים', הכול היה בהומור. הם בסך הכול צילמו את הדיילת שהדגימה את הפעולות בשעת חירום וליוו את זה בצחוק. אכן משעשע. משהו בהומור הישראלי ובנוהג שלנו לצחוק בחבורה, בקול רם, בהערות רמות ובגעיות של צחוק, להתגלגל מצחוק ולחדור למרחב של הזולת, פשוט לא עובר טוב במקומות אחרים. שם זה נתפס כהטרדה, הפרעה לסדר הציבורי, רעש לא סביר. ממש באותו יום ובאותו שדה תעופה, ניסו שני ישראלים, אב ובנו, להשתחל דרך השרוול, לאחר שזה הופרד מהמטוס. הם איחרו לטיסה וסירבו לקבל את מה שנאמר להם, שהם החמיצו את המטוס. הוא הרי עדיין פה ממש על המסלול, אולי פשוט נקפוץ והנהג יפתח לנו את הדלת? ממש כמו בקו 5 אצלנו, בדרך אל הים. בישראליות בכלל ובהומור הישראלי בפרט יש הרבה קסם, אנחנו אוהבים לקרוא לזה 'חום' ישראלי, יכולת אלתור, אהבה לחבר'ה, שלא לומר רעות של לוחמים. אנחנו יוצאים יחד למבצעים ולא מאבדים את חוש ההומור שלנו, גם מול הסכנות. זה באמת נחמד ואולי גםעובד במבצע בג'נין, אבל פחות בדיוטי פרי בווינה, בשדות תעופה ברחבי העולם ובמלונות איכותיים, שם זה נראה ונתפס פשוט כחוסר תרבות, שלא לומר הטרדה או אלימות, ובמילים שיהיו ברורות לכולנו: אנחנו לא מתחשבים באחרים, לא מכירים בגבולות, מתקשים לקבל סמכות, ומסרבים לכבד את הזולת. נא להתנהג בהתאם ככל שאנו מתרגלים לחיים במרחב הציבורי בישראל, שהיא מדינה חסרת גבולות, שמאפשרת ואפילו מעודדת את התושבים לעשות כל מה שהם רוצים ויכולים כדי לממש את המטרה, ככל שאנחנו חברה שבה המטרה מקדשת את האמצעים, וככל שאנחנו מלאים בתחושה שהעיקר זה המשפחה, החברים והיחידה שלנו, כך אנחנו מתרחקים מהעולם הרחב, שמבקש התחשבות בזרים והקשבה מלאה לממלאי תפקידים ובעלי סמכות זוטרים, כמו דיילות, פקחים ופקידי קבלה. המחשבה הישראלית היא שהם עובדים בשבילנו, אנחנו פה בחופשה, באנו ליהנות, להשתחרר, לבלות, להיות עם החבר'ה שלנו והשאר הם סטטיסטים, דמויות קרטון, ששילמנו להם כדי שינעימו לנו את הזמן. מה עם הרגשות של הדיילת? הכבוד של פקיד הקבלה? הנהלים של שדה התעופה? כל אלה נראים לנו לא רלוונטיים. תעצרו את הכול אנחנו בחופשה. אם כן, מסתבר שההומור שלנו לא תמיד מצחיק את כולם. הומור הוא בפירוש עניין של תרבות, חברה, גיאוגרפיה, שפה וקהילה. מה שמקובל ברחוב הישראלי, בבית הקפה שלנו או באוטובוס, לא תמיד מתאים למקום אחר, שיכול להיות שמרני יותר, מאופק, פורמלי או חסר הומור. יש גם דבר כזה הומור יבש, שלא תמיד אנחנו מבינים. מצד אחד העולם נעשה גלובלי, קטן ומוכר לכולנו. אנחנו מבלים יותר ויותר בחו"ל, מבינים ומכירים את השוני מהמרחב הישראלי וגם רוצים ליהנות ממנו, אבל ברגעים רבים אנחנו שוכחים, דווקא בגלל שזה הפך להרגל כל כך פשוט וטבעי, שבכל זאת יש מולנו אנשים אחרים. הם לא היו איתנו בגן רותי, ביחידה בצבא וגם לא על שפת הים, באוטובוס או בתור במשרד הפנים. הבדיחות שלנו לא מצחיקות אותם והם נעלבים, נפגעים ולפעמים ממש מוטרדים. לשלם על זה במאסר בטורקיה על גבול סוריה, זה כבר ממש לא מצחיק. *ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תודעה, תרבות ותקשורת ומרצה באוניברסיטת רייכמן.

איך התחלת לנגן ולמה דווקא בכינור?גדלתי בבית של שני חלוצים שעלו לארץ מאוקראינה, ברחוב לסל בתל אביב שבשכונת הפועלים. כל ילד ניגן אז על איזשהו כלי, היה מי שניגן בפסנתר והיה מי שניגן בכינור. בגיל שנתיים וחצי קיבלתי מפוחית פה וניגנתי עליה את כל השירים שלמדתי בגן. קצת אחר כך חליתי בשחפת העצמות, לא יכולתי ללכת על הרגליים ונשארתי בבית. ההורים החליטו שכדי לייצב את הרגליים שלי כדאי שאלמד לנגן. בהתחלה חשבו על צ'לו שעליו מנגנים בישיבה, אבל בסוף החליטו על כינור. אגב, חוץ מהמפוחית והכינור יש לי עוד זיכרון ילדות משמעותי, שבו פולה בן גוריון שגרה אז בסמוך לביתי, נותנת לי נשיקה בכל פעם שהייתה רואה אותי הולך ברחוב. מי האדם שבזכותו הפכת לנגן דגול?היו לי כמה מורים שאני זוכר להם את העובדה שהפכתי לכנר חשוב. היה לי מורה פרטי בשם ברטוש, שהיה הנגן הראשי של קבוצת הוויולות בתזמורת הפילהרמונית, ובהמשך גם את אמיל האוזר שהקים את הקונסרבטוריון בירושלים. כשחייתי בארצות הברית לזמן מה למדתי אצל אחד המורים המפורסמים בעולם: איוואן גלאמיאן. אחד הדברים שאני זוכר ממנו היה שמישהו אמר לו פעם "בוא תשמע אותי", אז הוא ענה לו "אני עובד שמונה שעות. אם אעבוד תשע שעות, אמות ואז לא אוכל לשמוע אותך". מהם רגעי השיא בקריירה שלך?אני זוכר שני רגעי שיא: אחד אומנותי ואחד לאומי. הראשון זו רביעיית מיתרים שניגנתי בה, שנסעה בכל רחבי העולם. ההשתתפות שלי בה כנגן הייתה שיא מבחינתי. רציתי תמיד לנגן ברביעייה, משום שזה שיא המוזיקה עבורי. המוזיקה היפה, הטובה ביותר בעולם, נכתבה עבור רביעייה. זה הפורום הכי יפה שיש למוזיקה. המלחינים שכתבו מוזיקה התכוונו לדעתי לכתוב לרביעייה. השיא הלאומי היה עם הפילהרמונית בגרמניה, שבה ניגנו לא הרבה שנים אחרי המלחמה. ניגנו את הסימפוניה הראשונה של מאהלר בניצוחו של זובין מהטה. הקהל רצה הדרן בסוף ההופעה, אז ניגנו שניים. הקהל לא הפסיק למחוא כפיים, ורצה עוד. אז זובין מהטה ניגש אליי ואמר לי שננגן את התקווה. התפלאתי על ההצעה אבל לבסוף ניגנתי. אני זוכר את הדמעות בעיניים שירדו על הכינור, שהיה שטוף דמעות, ואני זוכר שחשבתי לעצמי - הנה לכם, רציתם להשמיד אותנו אבל במקום זה אנחנו כאן, ומנגנים את התקווה בפניכם, בעוד אתם מוחאים לנו כפיים. האם הכישרון עבר בתורשה למישהו מבני המשפחה?יש לי בן שבחר להמשיך אותי בלי שכיוונתי לזה. שמו ירון טאוב, והוא מנצח כיום על תזמורת ולנסיה בספרד. הוא הגיע לתפקיד לאחר שהיה נגן פסנתר הרבה שנים. הנסיבות גרמו לכך שילך לכך, לא הדחיפה שלי. מה המשמעות של אבא ובעל מוזיקאי ברמה עולמית?זה לעבוד מהבוקר עד הלילה. זה לעבוד עד אחת במסגרת חזרות בתזמורת. זה לבוא באחת הביתה, ולתת כמה שאפשר לילדים ולאשתי, שבאותם ימים ניהלה את מעונות היום של נעמ"ת והייתה אישה נהדרת, וזה להמשיך בעבודה בבית, ואז לחזור להיכל התרבותלקונצרט שנמשך עד אחת עשרה בלילה. אני מתאר לעצמי שזה היה קשה לכולם, ואני יכול רק להודות לילדים שלי ולאשתי שתמיד תמכו בי. התברכתי לא רק בשני ילדים, אלא גם בחמישה נכדים, ואני מצפה בימים אלה להולדת הנינה הראשונה שלי. האגדה מספרת שמנצחים חששו ממך.ניצוח הוא לכאורה המקצוע הכי קל, המנצח יכול לנפנף, לרקוד ולחתוך את האוויר עם הידיים. והוא גם יכול לטעות כל הזמן, אף אחד לא ישמע. אין לי מושג מדוע מנצחים פחדו ממני, אולי הם הרגישו שהידע המוזיקלי שלי מאיים עליהם, אבל אני זוכר בעיקר מנצח שתמיד היה חבר שלי וזה זובין מהטה; התיידדנו כשהוא הפך למנצח של הפילהרמונית כשהיה בן 25 בלבד ואני בן 36. הוא היה בא אליי הביתה לעיתים קרובות, כי ידע שיש לי בגינה עץ עם פלפלים חריפים. העיניים שלו היו נוצצות כשהייתי קוטף לו מהם ונותן לו לאכול. עד היום אנחנו בקשר ומדי פעם הוא מטלפן לשאול לשלומי. מוזיקה קלאסית עדיין רלוונטית?מוזיקה קלאסית היא בבחינת עולם הולך ונעלם. חוץ משכבת גיל מבוגרת מאוד היא לא מעניינת איש. לצערי אפילו השכבה המשכילה לא הולכת לצפות בקונצרטים, מלבד אלו של שלמה ארצי, שכבודו מונח במקומו, אבל זו לא מוזיקה קלאסית. ילדים אולי שמעו על מוצארט ובאך, הם אולי מכירים את השמות, אבל הם לא יודעים לקשר אותם ליצירות ובטח שלא שמעו את היצירות. נסו, אגב, לשאול את סמוטריץ' ובן גביר מיהם, ותראו מה יענו, הם הרי לא יודעים כלום. וזה לא רק בישראל, לצערי. בכל העולם אנשים מפסיקים לשמוע מוזיקה קלאסית. זה לא ייחודי לנו. זה עולם שהולך ונגמר ואני לא בטוח שאפשרלשנות את המגמה הזו. אחרי קריירה מפוארת פרשת ללימוד נגינה. הלימוד מספק כמו הנגינה?ב-30 השנה האחרונות מאז פרשתי מנגינה בפילהרמונית התחלתי ללמד דורות של נגנים, וזה מספק לא פחות מהנגינה עצמה. יש לי בוגרים רבים שהפכו לנגנים מובילים בישראל, ורבים אחרים מנגנים גם בחו"ל. ביניהם הייתי מציין את גיא בראונשטיין, שניגןבמשך שנים רבות בפילהרמונית של ברלין, את עמיחי גרוס, הוויולן הראשי בפילהרמונית של ברלין, את גלעד קרני, שניגן בפילהרמונית של ניו יורק, ואת אסי מתתיאס, כנר שניגן על במות שונות בכל רחבי העולם מאז גיל שש". יכולת לגור בכל מקום בעולם ובכל זאת בחרת לחיות בישראל.בתקופת הקורונה כבר הייתי על סף מוות ולמרבה המזל טופלתי כמו שצריך. הרופאים פשוט עטו עליי כשהייתי בסכנת חיים ועשו הכול שאבריא. הבראתי בסופו של דבר, אני עדיין כאן, אבל המדינה... כואב לי מאוד על המקום שאליו המדינה הולכת. יכולתי לנגן ולחיות בכל מקום בעולם, אבל בחרתי לחיות כאן, משום שאני קשור למקום הזה. אני רואה את מה שקורה, ואני מעדיף לסגור את הטלוויזיה ולא לשמוע יותר. זה בעיקר עצוב. מה מדרבן אותך?כל זמן שאני יכול ללמד, אני ממשיך. בלי המוזיקה אני בספק אם הייתי קיים. יש ממי ללמודכמדי שנה ב-33 השנים האחרונות, יקיים מרכז המוזיקה 'קשת אילון' שבקיבוץ אילון את קורס הקיץ השנתי, וישתתפו בו עשרות נגני כלי קשת מרחבי העולם שיגיעו למרכז לשורה של כיתות אומן, סדנאות וקונצרטים. עם חברי הסגל הקבועים של קורס הקיץ יימנה גם השנה הכנר והפדגוג האגדי חיים טאוב. הכניסה לכל האירועים, למעט הקונצרטים באולם בר אוריין וקונצרט הסיום במוזיאון תל אביב, הינה חופשית ופתוחה לקהל הרחב.לפרטים: keshetei.org.il חיים טאוב (98), מרצה למוזיקה ומורה לכינור, שהעמיד דור שלם של נגנים בכירים, שימש במשך שנים ככנר הראשי בתזמורת הפילהרמונית של ישראל וככל הנראה המוזיקאי המבוגר הפעיל ביותר בעולם.

בתחילת חודש יולי כתבה המשוררת והסופרת מיה טבת דיין פוסט בפייסבוק, שבו תיארה כמה הבת שלה שונאת לקרוא מספר לימוד הקריאה של כיתה א', ולכן מתחילה לשנוא קריאה בכלל. בתגובה, פנתה אליה עטרה פרנקל, דוקטור למדע המדינה וטכנולוגיות מידע, והזמינה את בתה להתנסות במיזם שלה: 'קפיצת קריאה', מעין מועדון קריאה און ליין לילדים. "ומה שקרה אחר כך", כתבה טבת דיין, "זה שהבת שלי ישבה פעם בשבוע עם מנחה ועם ילדה חמודה נוספת בגילה, חצי שעה בזום, והן פשוט קראו. בהתחלה הן קראו טקסטים קצרים ובסוף עשרת המפגשים האלו הבת שלי פשוט התחילה להוריד ספרים דיגיטליים או ספרים מהמדף שלה בחדר ולקרוא בהם בזמנה החופשי". 'קפיצת קריאה' הוא מיזם שנועד לעזור לילדים לפתח הרגלי קריאה בנקודה שבה הם יכולים לקרוא אותיות וצירופים אבל מתקשים לקרוא בעצמם, וההורים מותשים מלקרוא להם ספרים ארוכים. הם נפגשים עם מנחים שעברו הכשרה מיוחדת, כדי להיחשף לספרים שיעניינו אותם באופן אישי ולהתאמן בקריאה במפגשי זום קצרים (20-30 דקות). במקרה של טבת דיין, הפתרון היה לכאורה פשוט. "הילדה לא התחברה לספר הלימוד בבית הספר ועזרנו לה למצוא ספר שמתאים לה", אומרת פרנקל. ומוסיפה, שמייד לאחר פרסום הפוסט היא קיבלה כמעט 70 מיילים מהורים שביקשו לדעת מה הסיפור של המיזם, שפועל כבר שנה. ומה באמת הרעיון שמאחורי?"במקור, חשבתי שקפיצת קריאה תהיה רלוונטית לכיתות א', ב', ו-ג'. חשבתי לקחת את הילדים כשהם רק מתחילים לקרוא ולפני שהסלולר נכנס לחייהם ושוטף אותם למקומות אחרים. הכוונה הייתה לתת להם תשתית טובה, חוויית קריאה מהנה, כדי שיפתחו הרגל של קריאה קבועה. אבל אחרי הקורונה התברר שגם ילדים גדולים יותר קוראים קריאה מצרפת או עדיין בראשית קריאה. בנוסף, גיליתי שגם ילדים שיודעים לקרוא טכנית לא נהנים לקרוא לבד, ובכיתה ג' הם מפסיקים לקרוא - כי זה מאמץ. וקריאה אמורה להיות חוויה נעימה. אנחנו לא הוראה מתקנת. אצלנו אין מורים, אין כאן את הטרמינולוגיה של מערכת החינוך הפורמלית, כי מערכת החינוך הפורמלית, עם כל כך הרבה ילדים בכיתה והבדלי רמות גדולים, לא יכולה להנחיל את הקריאה לכולם". את הפיילוט היא ערכה קרוב לבית. "בהתחלה זה היה עם בת של חברה. אמרתי לה - בואי נתחיל עשר דקות כל יום בזום. נתתי לה לקרוא לה את השיר 'נח' של מתי כספי שאהבה, למוחרת קראה מתכון לכדורי שוקולד ובהמשך צילמה את התוצאה. יום אחד הכנתי לה הוראות לציור והיא קראה אותן ולפיהן ציירה כריש, יום אחר קראה תקציר של סרט ובעוד יום הכנתי לה בדיחות. היה לי חשוב להראות לה שקריאה זה לא רק ספרים, ושהיא רלוונטית לחיים שלה". עשר דקות?"מספיקות עשר דקות ביום. אבל הורים לא ייקחו מורה לעשר דקות. הם משלמים למורה על שעה, שמתוכה הילד כבר לא מרוכז אחרי 20 דקות. מהבחינה הזאת הזום הוא יתרון גדול". אחרי 20 שנה כמרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, שבה גם שימשה כראש המחלקה לתקשורת דיגיטלית, רגע אחרי הקורונה ולפני משבר גיל ה-50, כפי שהיא מתארת, עצרה פרנקל לחשוב מה היא רוצה לעשות. "הלכתי ללמוד שנה במכון מופ"ת, בתוכנית הובלת יזמות וחדשנות בחינוך. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור בקריאה. שאלתי את עצמי איך לוקחים את הידע שיש לי ואת הכניסה של הזום לחינוך, כדי לעזור בתחום הקריאה". למה דווקא קריאה?"קריאה היא מהותית בחיים שלי ומגיל קטן מאוד אני אוהבת לקרוא. זה היה אלמנט משמעותי ביכולת שלי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום, גם סוציו-אקונומית, גם לרווחה הנפשית. המחקר מוכיח שקריאה היא גורם מאוד משמעותי למוביליות חברתית. קריאה עוזרת לנו להגיע לאמת, להכיר את העולם טוב יותר, את עצמנו. אני לא דוגלת בתפיסה האינסטרומנטלית של הקריאה ככלי בלבד. צריך להפסיק להתייחס לקריאה כמו מטלה ולהראות לילדים שקריאה זה כיף". ואת הכיף הזה חשוב להתחיל ללמד כבר בגן, כמו שמקובל היום?"היום ילדים ממקומות סוציו-אקונומיים חזקים נכנסים לכיתה א' כשהם יודעים לכל הפחות את כל האותיות, ומי שלא בא מאותו רקע מרגיש שהוא הרבה פחות אינטליגנטי או תלמיד טוב - רק בגלל שבגן האחר כבר לימדו אותיות. זה יוצר קושי גדול גם למורים ולהורים. אבל הגננות מתבקשות ללמד אותיות, והפערים בכיתה א' גדולים. אני בעד שהורים שיודעים שלילדים יש קשיים ידאגו לכך שהילדים ייכנסו לכיתה א' כשהם יותר טובים מכולם בקריאה. כל השאר? תנו לילדים לשחק בשקט בגן. ותסבירו לילדים שגם אם הם נכנסו לכיתה א' ולא יודעים לקרוא כמו האחרים, זה לא משנה - הם יסיימו את כיתה א' כשהם ברמת קריאה לא פחות טובה מחבריהם לכיתה. גם המחקר מוכיח שהיה עדיף להשאיר את הגן למשחקים. ושזה אפילו תורם יותר להצלחה של הילדים". אחד הדברים שפרנקל שמחה לגלות היה ביקוש לשירות מצד הורים ישראלים שאינם דוברי עברית. "הרבה ילדים של מהגרים מגיעים אלינו, ויש גם ילדים מהקהילה הבדואית. הלוואי שהייתי יודעת ערבית כמו שהם יודעים עברית. העברית שלהם היא שפה שנייה ולפעמים שלישית, וכדי להשתלב בחברה כמו שצריך, האימהות מתעקשות, ובצדק, שהילדים יידעו עברית הכי טוב שאפשר". למעשה, גם עבור פרנקל עברית איננה שפת אם. אביה, שהיה חרדי, ידע הרבה שפות ואהב ספר, אך פרנקל, יתומת צה"ל, לא הכירה אותו. אימה הייתה מהגרת שלמדה עברית מהעיתון. "אימא לא לימדה אותי לקרוא עברית, אלא צרפתית, ועד היום העברית שלה אינה רהוטה, אבל היא עשתה מאמץ. כשסיימתי את הספרים בספרייה בשכונה, הייתה מסיעה אותי פעם בשבוע לספרייה בעיר אחרת. היא לא עשתה את זה כי היא חשבה שזה חשוב להשכלה שלי, אלא כי היא ראתה שאני אוהבת לקרוא. זה לא עניין של מעמד סוציו-אקונומי והשכלה, אלא לראות את הצרכים של הילדים ולהתאמץ בשביל להשיג אותם". את לימדת את הילדים שלך לקרוא?"לא. הם ספגו את זה. יש סביבה תומכת. אבל לא לימדתי. הבת שלי למדה לקרוא  מהפלייסמטים של 'הפולניה' שהיו על השולחן". אני דמיינתי לתומי שבישראל הורים משכיבים את הילדים לישון עם סיפור."הלוואי. הורים מגיעים בסוף יום תשושים, ויש להם הרבה ילדים בגילים שונים. ההמלצה היא לקרוא לילדים עד שהילד מבקש שיפסיקו". מה עם ההמלצה להורים שהילדים יראו אותם קוראים?"זה נכון ולא נכון. יש ילדים שבאים מבתים קוראים אבל הם עצמם לא קוראים, ולהפך, תולעי ספרים מבתים שלא קוראים בהם. זה טוב שההורים יקראו מול הילדים, אבל יש הרבה הורים שקוראים במיטה לפני השינה והילדים לא רואים אותם קוראים בכלל. כדאילנסות קריאה ביחד, לקיים שיח על מה שאתם קוראים. ילדים חווים הרבה את הקריאה כמטלה שבודקת כמה מהר וכמה הרבה הם קוראים, כמה הבינו והאם הם מבינים כל מילה, אבל ספר זה לא רק - מה היה הסיפור? זה גם - עם איזו דמות הזדהית? איזה סוף אחר היית רוצה שיהיה? עם שיח משמעותי על הקריאה, גם אוצר המילים יתרחב". ואם זה הופך למלחמת עולם בבית?"לא צריך לחיות בעימותים. אם זה מכניס כל כך הרבה מתח - לא בכוח. עדיף לעשות מיקור חוץ, כמו שאנחנו לא בהכרח אלה שמלמדים את הילדים שלנו לרכוב על אופניים או לשחות. אפשר לבקש מסבתא או סבא, אפשר גם ללכת לדייט ספרותי עם הילדים בבית קפה פעם בשבוע, וכל אחד ישתה שוקו עם הספר שלו, או ללכת לספרייה. אולי הילד ירצה לקרוא לכלב שלו או אפילו לשמוע ספרים קוליים". ספרים קוליים? אין כאן סתירה?"המחקר מוכיח שילדים ששומעים ספרים - קוראים יותר וגם לומדים לקרוא טוב יותר ומהר יותר. הקשבה לספר מחברת לעולם הספרות, תורמת לאוצר המילים ועוזרת לקריאה, כי הם שומעים איך המילים צריכות להיאמר, וכך הם יכולים להיחשף לספרים מעל לרמת הקריאה שלהם, ספרים ארוכים. זה מייצר תחושת מסוגלות". במקום לפחד מהקדמה הטכנולוגית - להשתמש בה?"אומרים שילדים לא קוראים יותר, שהם רק בטיקטוק - אז צריך לראות איך להשתמש בטכנולוגיות כדי לגרום להם כן לקרוא יותר ולא לראות בהן אויב. בטיקטוק יש גם 'בוקטוק' שבו נערות מרחבי העולם קוראות וממליצות על סדרות ספרים כמו 'עוצר נשימה'. ככהילדים היום ממליכים סופרים. הבת שלי בת ה-12 עוקבת כל היום אחרי מה קוראות נערות ונשים בעולם, זה משפיע על בחירות הספרים שלה ועל התפיסה של קריאה כדבר 'קוּל'. הלוואי שהיה לי את העולם הזה כשהייתי ילדה. שפת הילדים היום אולי עילגת יותר, שפה של אימוג'י, וגם הכתיבה רזה, אבל מצד שני ילדים קוראים אלפי עמודי הארי פוטר ובולעים סדרות כמו פרסי ג'קסון. כשזה טרנדי הם קוראים ספר אחר ספר". כלומר, העיקר שיקראו, לא חשוב מה?"כן. ילדים היום אוהבים מאוד קומיקס, והורים מרגישים שזה לא נחשב לספר, "קפטן תחתונים זה לא ספרות..." למה לא בעצם? זאת אומנות, זאת יצירה. אני בוודאי בעד שילדים ירחיבו את מעטפת הביצועים שלהם, אבל אם בזכות הקומיקס הם מתחילים לקרוא ומזהים את הספר כמשהו שהוא כיף, עשינו את שלנו. הבת שלי תולעת ספרים אבל היא גם קוראת אלפי דקות בפינטרסט. זה לא ספרים אבל היא קוראת. פעם אחת אמרה לי: 'שמתי לב שאני הרבה פחות קוראת ומציירת, אני רוצה שתגבילי לי את הטיקטוק, אני לא עומדת בזה'. דאגנו שבכל רגע נתון יהיה לה ספר שיעניין אותה, אבל זה לא קורה מעצמו. בגילים מסוימים הייתי עם היד על הדופק על כל ספר שיצא, דאגתי להביא את הספרים בכל סדרה שאהבה. זה דורש מאמץ הורי, מאמץ מתמשך - להנחיל אהבה לקריאה". איך מלמדים קריאה ביקורתית?"זה הגביע הקדוש. הרי החוכמה היא לא רק שטף קריאה, אלא הבנת הנקרא, היכולת להבין לעומק את המורכבות של התוכן שהם קוראים. לכאן נכנסים מנחי הקריאה, שמדברים עם הילדים על מה שהם קוראים ופותחים את השיחה גם לעולמם הפנימי וגם למציאות. אפשר לעשות את זה למשל דרך ספר השירה לילדים 'הים הוא בחינם', שכתב הפרסומאי והפעיל החברתי שני גרשי. יש מעט מאוד ספרות ישראלית שמדברת על עוני. כשקוראים את הספר הזה אפשר לדבר על הים כמשאב טבעי, האם הוא צריך להיות פתוח לכולם וכמה באמת עולה בילוי בים? הקוראים מבינים שיש ילדים שאין להם". מה החלום שלך ל'קפיצת קריאה'?"ההמשך הטבעי מכאן הוא אולי לעבור לעידוד קריאה באנגלית לילדים גדולים יותר, אבל בסך הכול יש לי סיפוק אדיר. המטרה שלי הייתה שכל שנה מאתיים ילדים שלא אוהבים לקרוא - יאהבו לקרוא. כרגע אני עומדת ביעד".

לא קל להיות שמן, תשאלו כל שמן - אותי למשל. אנשים קרובים וזרים כאחד נדחפים לך לצלחת, אומרים לך להרגיע עם השווארמות, לשתות דיאט קולה במקום קולה - והכי טוב מים כמובן; כולם מרגישים בעלות על הכרס שלך, ולהיות גבר עם כרס זה לשאת צלב כבד, צלב כרס. כולם לידך נהיים פקחים עם פנקס קנסות פתוח של משטרת הדיאטה וקרדיולוגים מטעם עצמם, ומחליטים לנהל אותך. "אנחנו דואגים לבריאות שלך", אומרים לך טיפוסים שמעולם לא פגשת לפני כן ושלא ברור לך בעצם מה אכפת להם אם תחיה אותמות. וזה פוצע כל פעם מחדש, כפי שתאשר מייד ליאת אלקיים, שכתבה את התסריט של הקומדיה הרומנטית המקסימה 'החבר השמן שלי' (דנה מודן, ש'הכי יודעת לעשות את הדבר הזה, המר והמתוק, העצוב והמצחיק', הייתה עורכת התסריט) עם בן הזוג השמן והמוכשר שלה ואבי שתי בנותיה, גודיס שניידר, שגם ביים. היא יודעת שזה פוצע מניסיונו, ומניסיונה איתו ולצידו. היא עצמה מה שנקרא דקת גו, למרות הכחשותיה הנמרצות. סליחה, מזמן לא דיברנו עליי, אז התגובה השכיחה ביותר להתקף הלב שעברתי השנה הייתה כמובן "אמרנו לך" (גם מצד הבודדים שלא אמרו כלום), וממש לא עניין אותםשהרופאים טענו שלמשקלי לא היה שום קשר לאירוע, שהיה יכול לקרות גם לכחוש בבחורים. ואגב, למי שהוכתר פעם, כמוני, לתלמיד הכי רזה בתיכון ולחייל הכי רזה בטירונות (עד כדי כך שהמפקדים הבטיחו לחיילים שאם יתנהגו יפה במסע האלונקות, ישימו אותי על האלונקה, בתור פרס), ישנו הבונוס הנורא (לפחות בשנות ההשמנה הראשונות) של להביט במראה ולראות את דודי בלסר, בעוד ששאר האנושות רואה את אלפרד היצ'קוק שבלע את איתמר בן גביר, ואז להרגיש אזרח סוג ב'. באמת תודה לך אנושות! מה הפלא שכל כך הזדהיתי עם ג'ימי (צחי סדן), גיבור 'החבר השמן שלי', כשמוכר בפיצוציה מפציר בו: "מה עם איזה משהו בריא, בויה?" ג'ימי בתגובה קונה עוד משהו מושחת, כי די להצקות ויאללה מרד הכרסתנים. אבל מה יעשה ג'ימי, שנשאל בעבר, בעודו חפ"ש צ'וקומוקו, "מה הקטע של הלוק", על ידי קצינה צעירה ומצודדת בשם אליק - והשיב בפשטות "אני אוהב לאכול ושונא להתגלח" - כשאותה עלמת חן (מירן מנקס) נקלעת לחייו האזרחיים כעבור שנים, והפעם מאשימה אותו (כמו כולם, כאמור) בחבלה עצמית ("כולם עושים שיפורים, כולם, ורק אתה עושה הרס")? ג'ימי מתאהב באליק. היא מודיעה לו, כפי שעשתה גם בפגישתם הראשונה בצבא, שהמקסימום שהם יוכלו להיות זה ידידים ושישכח מקשר רומנטי. לבחורים כמוהו אין סיכוי עם בחורות כמוה. הוא לא בליגה שלה. הוא מתבאס. היא מתבצרת בעמדתה. הוא אומר לה שיש בו עוד דברים חוץ מהכרס שלו. "אני לא רק שמן. אני לא מסורס", הוא אומר לה. הוא לא בתול, כפי שהיא חשדה אז, אלא "שמן פעיל" שמאמין שהוא שווה גם אם אינו 'כוסון' רשמי, ועומד על זכותו לכבוש יפהפיות חטובות גם כשהטחינה מטפטפת לו על הזקן והסנטר הכפול. היא נוסעת לניו יורק אבל שומרת על קשר. הם מדברים על ספרים - היא אוהבת את 'חולית' ומטביעה את 'טוהר' של ג'ונתן פרנזן באמבטיה; הוא קורא שוב ושוב, בדירתו המבולגנת, שעגבנייה גלמודה בוהה בו מתוך המקרר שבה, את 'מלחמהושלום'. מה ששמעתם. ושניהם עדים לפריחת הרומן של שניים מחבריהם, זוג דביק עם כינויים פנימיים כמו 'בייבסקי' ולכאורה אפס בעיות של דימוי גוף. "אתה שונא את הגוף שלך", מאבחן בייבסקי את הבעיה של ג'ימי. תגובתו של ג'ימי: "אני שונא את הגוף שלך".הסוד של ג'ימי לדיאטה מוצלחת הוא: "שנאה עצמית, פחד מוות וסלט, הרבה סלט". מנקס, אגב, מופיעה בסרט ללא איפור וחושפת בגאווה את עור הפנים הלא מושלם שלה, עם שרידי האקנה, בדיוק כשם שסדן, בסצנה רבת אומץ ולא קלה לצפייה, מתפשט ו"דוחף לנו בפרצוף", כדברי אלקיים, את הכרס וה'ציצי', בתוספת כתמי הוויטיליגו האותנטיים שעל עורו. הסוף, כמו בקומדיות רומנטיות, יהיה טוב ומתוק, אבל לא משמין. ותוך כדי נולדה אולי קומדיית פולחן מקומית קצת אחרת, דלת תקציב אך עשירה ברגש ובהומור, שהיא גם שיר אהבה לתל אביב (פלורנטין, כיכר דיזנגוף, כיכר הבימה וחוף הים שבו ג'ימי מתבייש להוריד גופייה), ששמה עובר מפה לאוזן, שזוכה להקרנות חצות ומעוררת הזדהות אצל כל מי שאי פעם ספג דחייה או סתם לא מחבב את הגוף שלו ולא חי בשלום בתוכו, וכל מי שמרגיש אשם עם כל נגיסה בפיתה מחיטה לא מלאה, ושניסה לפחות שלושה סוגים שונים שלדיאטה, שזה מן הסתם רוב בני האדם באשר הם. זה הפיצ'ר הראשון שכתבה ליאת אלקיים, סופרת ומבקרת תרבות מושחזת ('הארץ'), והוא מתכתב במפורש עם החיים האמיתיים שלה ושל גודיס שניידר, ביחד ולחוד. מאהבת 'חולית' ו'מלחמה ושלום' (ואי-אהבת פרנזן) ועד היותה "נסיכה גותית בת 12", כפי שג'ימי מכונה בסרט על ידי אליק (אליק, אגב, הוא שמה של אחת משתי הבנות שלהם). אז אולי גם שניידר כזה. ואולי כולנו בסופו של דבר נסיכות גותיות בנות 12, שרק רוצות שיאהבו אותן. וכן, גם היא יכולה למצוא את עצמה דואגת לפעמים באמת ובתמים לבריאותו של בחיר לבה שאוכל יותר מדי, אבל חושבת ש"שפת האהבה שלי היא להניח לו". לא על המשקל לבדו אחרי שנשים כמו ליזו, בריג'ט אוורט (מסדרת הטלוויזיה 'מישהו איפשהו') ואיימי שומר חינכו את העולם (ואולי גם את עצמן) לאהוב שמנות ולשנוא שמנופובים, הגיע תורם שלהבנים, כנראה. אומנם ברנדן פרייזר, חתיך לשעבר שמקוביות בבטן עבר לקוביות שוקולד, גרף אוסקר על כך שלבש חליפת שומן כדי לשחק הר אדם אובדני בסרט 'הלווייתן', ונכוןשג'ק בלאק ב'הפנטזיה של האל' גילם בחור שמן שמוכן לצאת אך ורק עם בחורות רזות ולוהטות (עד שטריק היפנוזה גורם לו לראות בגווינת פלטרו וחליפת השומן שלה דוגמנית-על), אבל הנה ג'ונה היל הופך לכוכב עם קילוגרמים עודפים ובלעדיהם, ג'יימס גנדולפיני ופיליפ סימור הופמן הספיקו לתפקד כסמלי מין מסוג חדש לפני מותם בטרם עת וצחי סדן זכה בצדק מוחלט בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה על החידוש המרענן שהביא לקולנוע הישראלי - שמן סקסי, מגניב וכובש (למרות חריץ התחת האינסטלטורי וכל השאר), שהוא הדבר האמיתי ומרכז העניינים ולא הסייד קיק הנלעג מסוג יודל'ה של צחי נוי בסרטי 'אסקימו לימון'. זאת הייתה הדרישה של גודיס, שלא היה עושה את הסרט בלי השחקן הנכון - ובצחי סדן מצא, אחרי מסע חיפושים ממושך ומסובך, את התגלמות כל שאיפותיו. "לפעמים יש רגע כזה בזמן, שמבקרי תרבות מנסים להבין מה גרם לו להתרחש", אומרת אלקיים בתשובה לשאלתי למה שמנים ושמנות הם כזה ביג דיל פתאום. "האמת היא שאני לא יודעת מה התשובה. אבל אני חושבת שאין מישהו בלי בעיה של דימוי גוף ואין מישהו שלא מכיר מקרוב אכילה רגשית. הסרט חותר לרמה מסוימת שלאמת, מצחיק להגיד שהוא ריאליסטי, כי קומדיה רומנטית מעצם טבעה בנויה על פנטזיה; יש פה אלמנטים של אגדות כמו 'היפה והחיה' ו'הנסיך הצפרדע', אבל בגרסה הלא מכובסת של האחים גרים, הצפרדע חצוף ובלתי נסבל והנסיכה מטיחה אותו בקיר בשאט נפש, ורק אז הוא הופך לנסיך. לא צריך לנשק דושים, לפעמים צריך באיזושהי רמה להטיח אותם בקיר, וזה מה שאליק עושה לג'ימי כשהיא אומרת לו שבמקום לשפר את עצמו הוא הורס את עצמו. אגב, השינוי שג'ימי יעבור בסופו של דבר הוא לא כזה דרמטי. אומנם חיכינו לצחי ארבעה חודשים כדי שירזה, אבל בפועל זאת לא מטמורפוזה מטורפת, זאת רק תזוזה. כמו בחיים. מינורי. אופציונלי. כמו שאפשר להסתפר. ואם בעוד שנה הוא שוב ישמין, לא נורא. זה סרט של מערכה אחת. וכמו שלגודיס היה חשוב להציג שמן 'אחר', לי היה קריטי שאליקתהיה בחורה 'נמנעת רגשית', כמוני. היא לא חמודה ולא מתוקה, לא אימהית ולא מכילה ועוטפת. יש בה משהו מאיים ולא נעים והיא מדברת ישיר, וזאת הבחורה שרציתי לכתוב, כי יש כל כך מעט כמוה בקולנוע ובטלוויזיה. זאת המלחמה הקטנה שלי. ראיתי מספיקנשים שהקפיצו ברוקולי בשביל הבחור שלהן. לא בבית ספרי". הסרט הואשם, במאמר דעה ב'הארץ' למשל, בשמנופוביה ובמיזוגיניה. מה תאמרי להגנתך?"לחשוב שהמחסום היחיד ביחסים של ג'ימי ואליק הוא המשקל זה לא לראות את הסרט עד הסוף. יש פה שני אנשים שרואים זה את זו ומגיעים לרמה נורא גבוהה של אינטימיותרגשית. לשניהם יש בעיה דומה של התמסרות רומנטית. אנחנו חוקרים פה עניינים של שמנופוביה ודימוי גוף, ולכן צריך לשים הכול על המסך, בלי לייפות דבר, ומה לעשות שבמציאות מתרחשים כמה דברים לא סימפטיים? בואו לא נתחסד, בכולנו יש מידה מסוימת של שמנופוביה, כמו שבכולנו יש מידה מסוימת של גזענות. אני מאלה שמתאהבים בבן אדם ולא באיך שהוא נראה, ואם הייתי שמנופובית לא הייתי עם גודיס. אני מאחלת לאנשים שיוכלו לראות גם את הפרסונה של האדם ולא רק את הלוק - מה שקשה במיוחד בעידן הטינדר - ושיתרחקו מכאלה שלא מסוגלים לעשות את זה. יש ליהוראה מרופא להימנע מטוקבקים, אבל מגיעות אלינו הרבה תגובות של אנשים שהתרגשו והזדהו ולמדו משהו קטן על עצמם ועל החברים שלהם. אני עדיין בסוג של הלם מאיך שהסרט התקבל, אבל כנמנעת רגשית מקצועית אני כמובן לא נוסקת לשחקים וגם לא מתרסקת מהתגובות הפחות טובות". איך היה לעבוד וליצור עם בן זוגך?"תמיד עדיף לריב על בדיחות מאשר על כביסות, למשל. זה כמובן אתגר לא פשוט, לתמוך בחלום של האהוב שלך, להיות שותפה שלו ולהישאר חברה טובה שלו בתוך כל הדבר הזה. יש בגודיס תשוקה לעשות אומנות שתשנה משהו בעולם. אנשים שעושים קולנוע בארץ הם תכלס מהמרים, ולא קל לקיים ככה חיי משפחה רגועים. חצי מהזמן רציתי לרצוח אותו. לא התעשרנו מהסרט, וקרוב לוודאי שאפילו התרוששנו ממנו אבל זה היה פרויקט של אהבה ונהנינו מהתהליך. אני למדתי גם חתיכת שיעור בענווה, כשמי-רן לבשה בגדים שלי בסרט ונראתה בהם פי אלף יותר טוב ממני. בכל מקרה, המתכון להצלחה של אומנות ושל מערכות יחסים הוא לשמור על ציפיות נמוכות. זה תמיד עובד".

"הפעילות הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול לעסוק בה היא למידה לצורך הבנה, כי להבין פירושו להיות חופשי", אמר ברוך שפינוזה, ומדבריו אין אלא להסיק כי תּוּבַל רוזנווסר (43), הבעלים של המיזם התרבותי Think&Drink Different, הוא אדם חופשי. כבוגר שני תארים ראשונים ושני תארים שניים (היסטוריה, פסיכולוגיה ופילוסופיה) הוא תמיד חיפש לדעת ולהבין. לפני 11 שנים הוא השתתף בערב 'מדע על הבר' - שיתוף פעולה בין מכון ויצמן לבין רשת כתבי העת Time Out, ובו הרצאות בתחומי מדע שונים בברים בתל אביב. באותו ערב מדובר, היו מאה אנשים בתוך הבר ועוד כמאה הצטופפו בחוץ כדי להיכנס. ומה היה הנושא הכה מעניין? תורת הקוואנטים כמובן. "הפתיעה אותי לא רק העובדה שמדובר בנושא לא הכי פופולארי, בלשון המעטה, אלא גם העובדה שהקהל היה צעיר. הרצאות בנושאים כאלה בדרך כלל יועדו לקהל מבוגר יותר, ודאי ובוודאי לא היו נערכות בברים תל־אביביים. ולחשוב שכל זה קורה באותו זמן בעוד כ-50 ברים במקביל - הדהים אותי. הבנתי שיש לדבר הזה דרישה, שיש הרבה אנשים צעירים שבהינתן אופציה אטרקטיבית של הרצאות בנושאי מדע, פילוסופיה וכדומה, יגיעו לשמוע". שילוב של סקרנות אישית ושל רצון לתת מענה איכותי ועמוק יותר מול תרבות הרייטינג, הביא את רוזנווסר להרים את הכפפה ולארגן ערבי תרבות כאלה בעצמו. "זה התחיל ממש בקטן, 20-30 איש בכל ערב בבר בתל אביב. המרצה הראשון שהבאתי היה ד"ר תומרפרסיקו, חוקר דתות, שהרצה על החוויה הדתית. מאז כל פעם עלה רעיון אחר, בעיקר סביב פילוסופיה והיסטוריה, נושאים המעניינים אותי". מה הייתה מבחינתך נקודת המפנה?"שנתיים עבדתי עם ננה שרייר (המסעדנית ואשת חיי הלילה מ'ננוצ'קה'). בדרך כלל כשהעלינו אירוע בפייסבוק היו נרשמים כ-50 איש. ערב אחד, בפירסום של הרצאה מדעית רגילה, נרשמו עשרת אלפים! ננה כבר התחילה לשבץ עובד במיוחד כדי לטפל ברישום להרצאות. פה התחלתי להבין שזה גדול ומשמעותי בהרבה ממה שחשבתי. עזבתי את כל שאר העיסוקים שהיו לי והתמסרתי לדבר הזה באופן טוטאלי". המטרה של Think&Drink Different (פראפרזה ללוגו של 'שוופס': Drink Different) היא להעניק תרבות פנאי אחרת לאנשים סקרנים, לאנשים שאוהבים לחשוב: "התרבות הפופולארית מציעה לנו לרוב חדשות או תוכניות ריאליטי, ובשני המקרים זה מוביל למקום רכילותי יותר וסנסציוני. המיזם נותן חלופה בקשת של נושאים: מפילוסופיה, מדע ותרבות ועד לכתיבה,ספורט, קולנוע ובכלל, כל נושא שמעניין אנשים. חשוב לי שהדרך להצגת הנושא תהיה תמיד עמוקה ומעודדת חשיבה, לכן אני מקפיד לבחור את המרצים כך שלא רק שיהיו מהמצוינים בתחומם, אלא גם שיהיו מרצים מלהיבים, כאלה שכיף להקשיב להם". אחד המרצים שרוזנווסר 'סימן' הוא ג'רמי פוגל, דוקטור לפילוסופיה. "מעבר להיותו מרצה מצוין בתחומו, ג'רמי הוא אדם כריזמטי, אינטליגנטי, רחב אופקים ומאוד מצחיק. כשהתחיל טרנד הפודקאסטים מייד חשבתי עליו כמנחה. לפני ארבע שנים התחלנו פודקאסט שנקרא 'הפודקסט של -Think&Drink Different􀀐' (בספוטיפיי ובאפל מיוזיק תמצאואותו תחת השם 'פודקאסט למי שאוהב לחשוב') שבו אנחנו נוגעים במגוון רחב של נושאים ברוח המיזם. יש לנו קרוב ל-200 פרקים ועשרות אלפי האזנות לפרק. בעקבות ההצלחה, יש לנו כיום פודקאסט נוסף בשם 'הספרים הגדולים', גם הוא בהנחיית ד"ר ג'רמי פוגל ובשיתוף 'המרכז האקדמי שלם'. בפודקאסט הזה אנחנו סוקרים את הספרים הגדולים בהיסטוריה, החל מ'מוצא המינים' של דארווין דרך 'אודיסאה' של הומרוס, ספרים של שייקספיר, קפקא ועוד". בתקופת הקורונה החל שיתוף פעולה עם חברה בשם screens: "העלינו סדרות של הרצאות און ליין: סדרת הרצאות על המוח, על מדעים, על פילוסופיה וממש בקרוב תעלה סדרת ההרצאות של מאיר שלו ז"ל, בנושא התנ"ך, איתו היה לנו הכבוד לעבוד כמה שנים בסדרה מוצלחת במיוחד". איך אתה מצליח לקלוע לטעם הקהל?"לא פשוט בכלל... בפילוסופיה יש מושג שנקרא 'כל התנאים שווים'. ב-2014, עשינו שתי הרצאות באותו בר יום אחר יום: שני מרצים מצוינים, אותן שעות ואותם ערוצי פרסום, האחת על 'האורגזמה הנשית' והשנייה על 'הפילוסופיה של ויטגנשטיין'. באחת מהן היינו ב'אובר בוקינג' עם רשימת המתנה ובשנייה היה רישום דליל. לפעמים האינטואיציה יכולה להטעות. בתקופת הקורונה סירבתי להביא מרצים שידברו על המחלה. הרי אנחנו מדליקים טלוויזיה או רדיו והנושא מדובר ללא הפסקה, וכיום זה כך עם הרפורמה המשפטית, לא צריך אותנו כדי לדבר על מה שממילא מופיע בכל המדיות. הניסיון לימד אותי שדווקא הנושאים היותר נישתיים הם היותר מבוקשים". וכך רוזנווסר, שערך כבר למעלה מ-5,000 אירועים, מודה בכנות שלמרות האינטואיציה והניסיון הרב שצבר, הוא ממשיך להיות מופתע מבחירות הקהל: "אני שומע מהמון אנשים מסביב משפטים כמו 'זה נושא שבטוח יעבוד' ואני אומר להם: עד שלא תראו דאטה - אין לכם מושג". רוזנווסר לא נכנע לטרנדים. לא תמצאו אצלו הרצאות בנושאים הקשורים לניו אייג', העצמה, אסטרולוגיה או קריאה בכף היד. גם לא הרצאות וסדנאות מהסוג הפרקטי, אלה המתיימרות לתת כלים לחיים בתחומים שונים. "אני רוצה לצאת מהקונקרטי שהוא כאן ועכשיו ולהתמסר לדברים שאנחנו פחות רואים סביבנו. לא תשמעי בחדשות למשל על תורת הקוואנטים או על פילוסופיה, אבל אצלנו זה בדיוק הבית למי שכן רוצה להתעמק בנושאים האלה". והוא, מסתבר, יודע על מה הוא מדבר: אחת מסדרות ההרצאות המבוקשות ביותר במיזם הייתה בשיתופו של ד"ר מיכה גודמן בנושא שפינוזה והרמב"ם, וממש לאחרונה התקיים במלון סלינה בתל אביב סוף שבוע על תורת הקוואנטים, שהיה 'סולד אאוט' עם עוד כמה עשרות אנשים ברשימת המתנה, ואלה רק דוגמאות בודדות. "אנשים מכל הגילים מתעניינים בנושאים האלה, דווקא בגלל ששאר המדיות סביבנו לא נוגעות בהם". ואומנם טרנדים לא, אבל חיבור למציאות ולרצון הקהל כן: "כשארגון דאע"ש היה בכותרות והעסיק את העולם כולו, איתי אנגל נתן אצלנו את ההרצאה 'במסלול דאע"ש'. כששודרה הסדרה המדוברת 'צ'רנוביל' שעוררה סקרנות גדולה, הבאנו את ד"ר יניב טננבוים-קטן שהרצה על: 'צ'רנוביל - המדע שמאחורי האסון' וכש'משחקי הכס' הייתה באוויר, דורון פישלר הרצה אצלנו על הסיפורים ההיסטוריים שמאחורי הסדרה. אני משתדל תמיד להיות מחובר למה שקורה מסביב אבל גם לשמור על ה'אני מאמין' שלי ועל המהות של המיזם". רוזנווסר, כאמור סקרן ותאב ידע ולמידה, חזר בימים אלה ממש ממגה אירוע של summit בהפלגה ממיאמי לאיי הבהאמה. באירוע השתתפו שמות גדולים מתחומים שונים של מדע ושל wellness, ביניהם ריצ'רד ברנסון (יזם ואיש עסקים המזוהה עם מותג העל 'וירג'ין'), סיימון סינק (סופר ומרצה, נואם ותיק ב'טד'), גורו העסקים סקוט גאלווי, ד"ר קרייג ונטר (מוביל קבוצת המחקר שפרסמה את הטיוטה הראשונה של גנום האדם ומייסד 'מכון ג'יי') ועוד רבים וטובים אחרים. "הנושאים היו רבים ומגוונים: הארכת חיים בבריאות ובתפקוד גבוה (longevity), סמים פסיכדליים, אינטליגנציה מלאכותית, פוליאמוריה ועוד הרבה נושאים מרתקים. באופן לא מפתיע, יש התאמה בין מה שמעניין אותנו בארץ לבין מהשמתעניינים בו בעולם כולו בפורומים כאלה". יש מישהו שהיית רוצה להביא ל-Think&Drink Different ועוד לא הבאת?"אני מאוד מחבב ומעריך את פרופסור יובל נח הררי, אני חושב שהוא מנגיש מדהים וברמה הכי גבוהה שיש, לא בכדי הוא כל כך מצליח בעולם. אז אני עוד לא אומר נואש ומקווה שנצליח לעבוד איתו בעתיד". יש לך תוכניות לעתיד עבור המיזם?"אני עדיין חושב על הדברים ויש לי עוד הרבה רעיונות שכרגע מוקדם לדבר עליהם. אני יודע שמה שלא אעשה, זה קרוב לוודאי יהיה קשור במתן מענה לתרבות הרייטינג ולשינויתרבות הפנאי. הכנסת תוכן יותר אינטליגנטי לתרבות הפנאי של האנשים זה לא משהו ייחודי למדינת ישראל, זה משהו שאני מאמין שצריך לקרות בכל בעולם". ויש גם ריטריטים לריטריט הכתיבה שנערך על ידי Think&Drink Different במלון סלינה ביץ' בתל אביב הגעתי במקרה בזכות מודעת פייסבוק, שהציעה שלושה ימים במחיצתם של אתגר קרת, אורלי קסטל-בלום, דורית רביניאן, נועה ידלין, ליאור דיין, ערן צור וד"ר יניב איצקוביץ'. התייצבתי עם טרולי קטן, תשוקה גדולה ובלי להכיר אף לא אחד מהמשתתפים האחרים. המלון כולו מעוצב צעיר וחדשני, משובץ פינות חמד שרק מזמינות לפתוח את המחשבהנייד ולהתחיל לעבוד. לוח הזמנים ברובו עבד כמו שעון שווייצרי, ובנוסף למפגשים המרתקים עם הסופרים זכינו במדיטציה, בערב מוזיקלי, באוכל טוב ובאווירה מרגיעה. "יש לנו ריטריטים בתל אביב, בפרוד, בבית אורן, בירושלים ועוד. הריטריטים מתקיימים בסופי שבוע, כך שאפשר להצטרף לסוף שבוע מהנה ואיכותי מכל מקום בארץ ובאמת ליהנות לא רק מתרבות ומיֶדַע אלא גם מחברה ומרוחניות (מוזיקה, מדיטציה וכל מה שעושה טוב לנפש). יש לנו ליינים של הרצאות בהרבה מקומות בארץ: בחיפה, בבאר שבע, בירוש־לים ובשרון. בנוסף, בכל יום שבת יש ליין הרצאות ברמת הגולן במלון פרא. בחודש שעבר (יוני 2023) חגגנו עשור למיזם בשלושה ימי פסטיבל במלון סלינה פרוד, שכללו סדנאות,הרצאות, מוזיקה, תנועה ונופש". בשיחה בינינו תובל סיפר לי שהשאיפה שלו היא להעניק למשתתפים חוויה של 360 מעלות: רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית, חברתית וגם חומרית. אם לשפוט על פי ריטריט הכתיבה - מבחינתי המטרה הושגה. החוויה כולה הייתה מעצימה ומעוררת השראה. ואגב, זוכרים את ההרצאות על 'האורגזמה הנשית'" ועל 'הפילוסופיה של ויטגנשטיין'? אם כן, ויטגנשטיין ניצח רבותיי. מי היה מנחש?

הכתבה בשיתוף ד"ר דייויד בלקין עניין של גישה "אני לא עוד רופא מזריק", מצהיר ד"ר בלקין "ולא חושב שצריך להגזים עם הטיפולים הכל צריך להיעשות במינון הנכון תוך שמירה על תווי הפנים ואופי המטופלת. הרפואה האסטטית עבורי היא עבודת אמנות לכל עניין וכמו כל אמן היוצר את יצירותיו בשלבים, תוך הסתכלות מעמיקה וממושכת עד לקבלת יצירת מופת, כך גם עבודתי מול לקוחותי בפיסול הפנים והגוף. הגישה המנחה אותי היא Less is More. אני פחות מאמין בטיפול אחד הכולל מספר רב של מזרקים וכטיפוס פרפקציוניסט, השואף לתת תוצאות טובות שיחזיקו לאורך זמן, אני אוהב ומאמין יותר בעבודה בשלבים. נכון, זהו תהליך ארוך יותר, אך זו הדרך הטובה ביותר לתת לחומרים לעבוד כמו שצריך, להיבנות ברקמות העור, לייצר את הקולגן והאלסטין שהתפוגגו עם השנים ולהחזיר לעור את מראהו הבריא והקורן". אוהב לעשות טוב אל תחום הרפואה נחשף ד"ר בלקין לראשונה עוד בשרותו הצבאי כשהיה חובש קרבי. בתפקיד זה גילה על עצמו כמה הוא אוהב לעזור לאנשים, לטפל, לרפא ולהיות בעבורם האוזן הקשבת על כל כאב כך שהבחירה בלימודי הרפואה, הייתה די ברורה לו. את לימודי הרפואה הכללית סיים בהצלחה בהונגריה ועם חזרתו לארץ, התמחה כרופא משפחה. כבר אז הגישה שלי הייתה שונה. כרופא משפחה הנחשף למחלות שונות, הקשבתי לכל מכאוב מצד מטופליי והעדפתי תמיד למצוא את הדרך הטובה ביותר למרפא, עם הטיפול הנכון והממוקד ועם כמה שפחות תרופות מיותרות. הרצון שלי לטפל ולעזור לאנשים בתחום הרפואה בשילוב החוש האסטטי המפותח שלי לאופנה ועיצוב הביאו אותי למי שאני היום - רופא בתחום האסטטי הנכון להעניק לכל מטופליו את האושר לאהוב את עצמם כל יום מחדש כשהם מסתכלים במראה. לדעת לא להגזים ואיך מתמודדים כשמגיעה מטופלת שרוצה להראות כמו הדוגמנית באינסטגרם או כמו החברה שהוסיפה נפח מוגזם לשפתיים? "אני אף פעם לא נכנע לטרנדים ובטח שלא לתמונות באינסטגרם ובמצבים מסויימים בהם אני מאבחן את הלקוחה ורואה כי אין צורך בטיפול והיא בכל זאת מגזימה בדרישותיה, אני מעדיף להפרד לשלום, ולא לטפל". גם אם זה אומר לוותר עליה כלקוחה? "בוודאי. אני שלם ומאמין בעצמי ובדרך שלי. רופא טוב הוא זה שיודע לומר את האמת ולפעמים גם להגיד לא". תהליך העבודה "תהליך העבודה שלי מתחיל בייעוץ ללא עלות. ראשית חשוב לי להקשיב למטופלת שלי, להבין מה מפריע לה ומה תרצה לשפר. לאחר מכן, תוך איבחון מבנה פניה ובעזרת מראה, אני מסביר לה כרופא, מה אני רואה ומתחיל בייעוץ. הייעוץ כולל הסבר מעמיק תוך אבחון מבנה הפנים, מרקם העור, אזורים נפולים המשפיעים לעיתים בחוסר נפח על אזורים אחרים וסימון תהליך העבודה שיתבצע בשלבים וילווה בביקורת לאחר כל טיפול. ההסבר על תהליך העבודה שלי מול הלקוחות חשוב לי מאוד. אני מדבר בגובה העיניים, עונה בפשטות על כל שאלה, מסביר על כל חומר ומתאר במפורט כיצד תראה התוצאה הסופית כל זה נותן ללקוחה להרגיש שיש על מי לסמוך ולהרגיש חופשי להתייעץ". הייחודיות שלי היום, כשתחום האסתטיקה הרפואית הפך תחרותי במיוחד, קל ללכת לאיבוד וקשה לדעת באיזה רופא לבחור. כל רופא מעלה תמונות ברשתות החברתיות, מתפאר בטיפוליו החדשניים ומצלם ידועני ציבור שהגיעו אליו לקליניקה לטיפול, מה שמחדיר אותו לתודעה כרופא ייחודיי. האם זו הדרך? ד"ר בלקין חושב אחרת. "אני כן מאמין בפרסום, בכדי שיכירו אותך את הניסיון והידע המקצועי, אך יחד עם זאת מעבר למקצועיות וללקוחות מרוצים כדאי שתהיה לך ייחודיותשתבדיל אותך מהאחרים. הייחודיות שסגננתי לעצמי בנויה מקהל הלקוחות שלי כשרובו בגיל 40 וצפונה (גיל בו העור דורש יתר תשומת לב וטיפולים משמרים) בשילוב עבודתי הכוללת הזרקות בשילובטכנולוגיה עם חומרים חדשים כמו תאי גזע, קרמים וביוסימולטורים (עתידנות הרפואההאסטטית)". הקליניקה של ד"ר בלקין, הנמצאת בצפון ת"א כוללת טיפולי אסתטיקה פנים וגוף המתבצעות בעזרת הזרקות למלוי נפחים, בוטוקס, מכשור למיצוק לישבן, בטן וברכייםונוספים להם הטיפולים החדשניים ביותר - הסקולפטרה טיפול המעודד יצור מחודששל קולגן וגורם למתיחה טבעית של העור, והמורפיוס 8 המשולב עם רדיאס, חומר המבוסס סידן הגורם לייצור קולגן והמורפיוס מבוסס גלי רדיו ומחטים הפוצעות את העורוע"י כך מעודדות את התחדשותו. נוסף על דרך עבודתו הייחודית, ד"ר בלקין אף מדריך ומלמד רופאים על החומרים החדשים ועל טכניקות עבודה מיוחדות שאף הוא פיתח כדי שידעו גם הם לתת את הטיפול המתאים עבור כל לקוחה ליצירת מראה טבעי, מטופח ולא עשוי מידי. מכוון מטרות חדשות "אני כל הזמן בתנועה, מוסיף לעצמי ידע ומשתתף בכנסים ובתערוכות בארץ ובעולם. חשוב לי לדעת על מגמות חדשות ואני מאמין שאמשיך להביא חידושים לקליניקה תוךהתמקדות בנושא מרקם העור, טיפולים וחומרים חדשים, הכל כדי להביא טיפולים ותוצאות טובות ללקוחותיי, המהוות עבורי את כרטיס הביקור וההצלחה". לפרטים נוספים ויצירת קשר עם קליניקה של ד"ר דייויד בלקין>>

האוטובוס עצר בקצה הכפר. מכאן מתחילים ללכת כ-40 דקות למקום שלנו ביער. התיקים והציוד יגיעו באוטו ואנחנו קלים ונרגשים מתחילים לצעוד לצד הנחל. בשער שמורת הטבע שבה נקים את המחנה שלנו, הקליטה הסלולארית מתפוגגת, החושים מתחדדים ואנחנו נכנסים למעבה היער. הנחל גולש לשביל, גשרוני עץ קטנים חוצים את הערוץ ורוח מתחילה לנשב בין העצים. השמיים מתעננים, מתחיל טפטוף קל. לשמחתנו הוא לא התגבר ואִתְגֵּר בשלב כל כך מוקדם של יחסינו עם תנאי החוץ והנה נגלה לפנינו האחו הירוק והפורח, שבו נחיה בתשעת הימים הבאים. צוות החלוץ כבר החל להפוך אותו לבית עם מטבח חוץ, מחסות יבשים לציוד ולהתגודדות וקומקום תה שחיכה לבואנו. כך זה התחיל. נסעתי בתחילת יולי עם הבן שלי למחנה הורה-ילד ביער בגיאורגיה. זו שנה שנייה שהמחנה מתקיים תחת מטריית הפעילות של ארגון שומרי הגן בהובלתו וביוזמתו של דוד (דטו) תמיר (מדריך שומרי הגן, שגדל בגיאורגיה עד גיל תשע וזיכרונותיו הנביטו את הרעיון) וצוות תומך ומסור לצידו. זהו המחזור הראשון לקיץ זה מתוך שלושה, אחרי פיילוט מוצלח בשנה שעברה. המחנה התקיים כשעתיים וחצי נסיעה מהבירה טביליסי בלב שמורת הטבע בורג'ומי, שגודלה כרבע מישראל. בתחילת יולי עוד אביב כאן. פרפרים עופפו בין פרחי עכנאי סגולים ועוד מינים פרחו בוורוד, צהוב ולבן בין תותי בר. יער אגדות.כשדיברתי לראשונה עם דטו על המחנה שאלתי אותו מדוע בעצם צריך להרחיק עד גיאורגיה, לשאת באחריות גדולה ולהיכנס לעלויות של הפקה ולוגיסטיקה מורכבת במקום לקיימו כאן. "אין ממש בישראל יער אמיתי, בטח בקיץ, שאפשר להיות בו לבד תשעה ימים ועוד ליד מקור מים", הוא ענה. כמה שהוא צדק. בניגוד ליער קק"ל או לחורש הים תיכוני שלנו - היער הגיאורגי חי ופועם, רוטט, לח, סבוך, גדול ורוחש, והיינו בו כמעט לבד. העצים והאבנים ביער מכוסים בטחב מפואר בירוק זוהר, שנראה כמו אלמנט טבע בסרט אנימציה שנייה לפני שהוא עובר הנפשה והופך לישות נעה ומדברת. אדמת היער רכהופריכה, מכוסה עשב ומהר מאוד עוברים רבים להליכה יחפה וערנית שבה יתמידו גם בבוץ. אחרי קבלת הפנים נערכנו לטקס הדלקת אש. במסורת שומרי הגן הלוקחת מתרבויות שבטי האדמה - את האש מדליקים בשיטה קדומה של חיכוך עץ (מקדח אש). זו מיומנות נרכשת (כמו מיומנויות אחרות שאת חלקן תרגלנו בהמשך, ביניהן גילוף, ניסור, בניית מחסה אישי וגששות). מי שהדליקו את האש (והיא לא תכבה אף לא פעם אחת במשך כל תשעת ימי המחנה) הם שני 'שמרגנים' משופשפים בני 14 שהגיעו עם אימם, אחת מהן היא מדריכה ותיקה בארגון והם איתנו על תקן משפחה תומכת. אחרי הרבה עשן ונשיפות - ניצתה אש המחנה. אנחנו עוד בקושי מכירים אבל איכות האחווה השבטית נחשפת קצת אחרי ההיכרות עם תמיר יערי, המדריך הבכיר (בוגר הקורס השני של מדריכי שומרי הגן ומדריך שטח 40 שנה), שמתגלה במהרה כצ'יף האינדיאני של השבט ומספר סיפורים מהפנט. תמיר מנחהאותנו כיצד למצוא מקום טוב להציב בו את האוהל האישי. אחרי יום-יומיים השטח ירגיש לנו כבר מוכר ובטוח; כפר אוהלים המפוזר בין 'שכונת הנחל', 'מגדלי מעלה ההר', 'המערה של תמיר' והרחוב המרכזי המוביל מהאוהלים למתחמים המשותפים (המדורה והמטבח, נביעת המעיין שבה ממלאים מים, 'המליאה' שבה אוכלים ומתכנסים ועבר הנהר). אנחנו קראנו לאזורים השונים גם 'יער הצרכים' (אליו הולכים עם מקוש ועושים את מה שעושים), צוק הרעם והר הקליטה. ביום ההגעה, כשאני שבה למדורה אחרי סריקת שטח לשם מיקום האוהל - אני מגלה שהבן שלי אורי, מתכווץ בכאבי בטן. הוא כבר מטופל. אִמָּנוֹ, אשת צמחי המרפא ומומחית ליקוט (שאחראית גם על המטבח ויחד עם דטו על ההפקה המורכבת), כבר רקחה לו חליטה מרגיעה ובמשך השבוע עוד תנחה סיור ליקוט, הכנת משחת ריפוי ותספק מרקחות מבריאות. בעוד אורי לוגם מהתה אחד המשתתפים מציע לו טיפול רייקי, אחר מגיש גלובלים הומאופתיים ובסוף גם מגיע החובש שמזכיר שיש כדור קונבנציונלי. הכאבים חלפו כלא היו, ממש כמו הגשם. האחרון עוד ישוב. זמן נמלים בעונה זו מחשיך בגיאורגיה בתשע בלילה מה שמאפשר שעות פעילות ארוכות וגם התעוררות נינוחה. אחרי תה, דייסה עם פירות ומעגל התמתא חויות - היום ביער מתחיל ב'זמן נמלים'. מדובר בחצי שעה של עבודות תחזוקת מחנה, שבהן כל אחד עושה משהו קטן, כמו איסוף ענפים למדורה, ניסור וגירזון עצים, מילוי מים ושטיפת כלים, ויחד תוך זמן קצר מתקתקים את המחנה לעוד יום פעילות. כשמשקיפים קצת מרחוק על המתרחש - התכונה באמת מזכירה נמלים עסוקות ממוקדות משימה, הפועלות יחד להשלמת מטרהמשותפת. זהו זמן עבודה מרוכז, אבל המחשבה על תחזוקת המחנה נוכחת כל הזמן כשנכנסים בינות העצים. תמיר הגדיר את זה באופן קולע: "לא חוזרים מהסופרמרקט בידיים ריקות". כוונתו: היער הוא הסופר שלנו, וכשאנחנו משוטטים וחוזרים למחנה תמיד הגיוני לחזור עם משהו ביד - עצים למדורה, מחטי אורנים או דבר מה מועיל אחר. את המשימות ל'זמן נמלים' אנחנו מקבלים כל בוקר מאדם, אב המחנה שלנו ואיש האש, הרושף לגחלים עם קשית נירוסטה ומצית באש אריכות ימים. עוגני הלו"ז הם הארוחות והכנתן (אחרי הדייסה יש עוד ארוחת בוקר גדולה, ארוחת צהריים קלה וארוחת ערב דשנה) וביניהן פעילויות; משחקים ותרגילים, מעגלים, לימוד מיומנויות והפסקת צהריים, שבה מומלץ לטבול במי הנחל הקפואים. הטמפרטורה שלהם כנראה נמוכה יותר מזו של נחל דן - סמן ישראלי למי קרח. הטבילה דורשת מידה של אומץ, אך כשיוצאים פושטתבכל תא בגוף תחושת חיוניות מופלאה. היו גם מי שתרגלו מיום ליום שהייה ארוכה יותר במים ולא רק טבילה. במחנה הזה, שיועד לבני מצווה ונכחו בו ילדים בגילאי 12-15, היה רצון לאתגר מעט יותר והתאפשרה גם עבודת עומק סביב תהליכי בגרות אישית, שאותה הנחו המדריכים ברוח המסורת האינדיאנית. מי שיבחר לצאת למחנות הבאים צריך שיהיה לו עניין בעולמות המדוברים כאן, אבל התנאי האמיתי הוא ניסיון עם שהייה בחוץ ולינה באוהל,מוכנות לתנאי מזג אוויר משתנים ועניין לעבור חוויית הורה־ילד מכוננת בטבע. המדריכים המנוסים והרגישים כבר יוביא לו אתכם בעדינות פנימה והחוצה בין ממדים אל תוך מנהרת זמן העטופה בטחב רך, הקשבה ואמפתיה. ביום הרביעי בארבע וחצי לפנות בבוקר נפתחו ארובות השמיים. מופע אור-קולי של ברקים, רעמים ומבול. אני ואורי התעוררנו משאון הטיפות על כיסוי האוהל ובתחושה של התרגשות מהולה בחרדה קלה הבטנו באורות, התחבקנו חזק ולאט לאט חזרנו לישון.למרבה השמחה קמנו יבשים ומרוצים והתחלנו שגרת מחנה בגשם. כישראלית מצויה, גשם עבורי הוא גורם משבית פעילות חוץ ומקושר לקור וחורף, ואני מודה שחששתי ממנו, אבל התארגנו מראש עם חליפות סערה, אוהלים אטוא מים למים (ניתן לשכור אוהל, מזרונים ושק שינה למי שאינו מעוניין לסחוב מהארץ), הרמת מחסות גדולים מעל אזורי הפעילות - וכך נמשכה השגרה. אומנם שמש מלטפת היא בעדיפות אצלי, אבל הגשם והעננות הוציאו מהיער מנעד שלם של גווני ירוק חדשים ומבריקים והיופי שלו התרחב. זהו גם תרגיל מצוין בבחינת יכולות אישיות נוכח שינויים ובהסתגלות לתנאים חדשים. אלו דברים שמחלחלים פנימה ומשנים משהו בתודעה וביחסינו עם הילדים גם אחרי שיוצאים מהיער. שועלים ושאלות "רו-קו-קו-קו-קו", נשמעת הקריאה ברחבי היער. כדי לאסוף את כולם, להודיע שהארוחה מוכנה או לציין שזמן פעילות מסוימת תם, מהדהדים יחד קריאה מוסכמת. מהר מאוד דטו מבין שהמרחבים גדולים והעיסוקים מעסיקים ולכן מכריז על קריאת טווס מקדימה שתסמן לנו בנחל, באוהלים וביער שעוד עשר דקות יגיע הרו-קו-קו. כשהתאספנו, אחת המיומנויות הראשונות שהתאמנו בהן הייתה ראייה רחבה. נעזרנו בה גם בהליכת שועל שלמדנו ומשהו באיכות שלה מזכיר תרגול טאי צ'י. המטרה היא ללכת בטבע באופן רגיש אך פחות מורגש, במטרה לראות ולשמוע ציפורים וחיות ולהיות נוכח ברגע. זו הליכה איטית ומגששת בריכוז מקסימלי, כשכף הרגל מונחת באופן חקרני על האדמה קודם אצבעות ולבסוף עקב. ההליכה הזו הובילה אותנו ואת הילדים בשלב מאוחר יותר של המחנה להליכת חקר עמוקה יותר, 'הליכת שאלה', ולאחריה טעימה ממסורת מסעות בירור עצמי (Vision Quest, טקס מעבר אינדיאני מסורתי), "כשיש לנו שאלה אנחנוהולכים לגוגל", אמר תמיר, "אבל גם ליער יש גוגל והוא יודע לתת תשובות". תמיר הזכיר שהיער הוא סבך מקושר של שורשי עצים, פטריות וצמחים, שיודע להעביר מסרים, ואנחנו כחלק מהאקו-סיסטם הזה יכולים בתשומת לב להתחבר לרשת ולקבל ממנה תשובות. זו הייתה חוויה יוצאת דופן לכולנו ובמיוחד לראות את הילדים יוצאים למרחבי הטבע עם סימני שאלה, בוחרים מקום, מתיישבים וחוזרים אחרי כחצי שעה חמושים בסימנים ותשובות. אחת מהילדות בקבוצה חזרה בעיניים בורקות ושיתפה שסוף סוף קיבלה תשובה לשאלה שמציקה לה כל החיים. במסע הבירור העצמי, ישבו הילדים שבחרו להשתתף שעתיים לבד בטבע אחרי טקס אש ומגינים אינדיאני, ואותה ילדה בחושיה הפתוחים ובלבה החפץ ביקשה להישאר במדיטציה הזו שעה שלישית וחזרה עם זוהר של מוארים. דרך החיבור לטבע, שבאה לידי ביטוי בעוצמה גבוהה במחנה, היא הייחוד בעשייה החינוכית של שומרי הגן (בחוגים שנתיים ובהכשרת מדריכים) והיא מבוססת על חיים של איזון עם הסביבה (בני אדם, בעלי חיים וצומח). לטעמי, אם בארגונים שומרי טבע האדם הוא יותר בבחינת ישות המתבוננת בטבע מלמעלה ושומרת עליו מטעמי מוסר ומצפון, בשומרי הגן האדם הוא חלק בלתי נפרד מהמערכת והוא חי בה ככל היצורים החיים. ככל יצור חי, גם האדם בטבע נדרש למחסה וחלק מרגעי השיא במחנה היו קשורים בבניית מחסות אישיים. אחרי הסברים והדגמות יצאנו לראות מחסות שנבנו על ידי משתתפי המחנה הקודם ושרדו כמעט שנה בחורף ובשלג. התלהבות גדולה נרשמה סביב הבנייה המבוססת על שלד ענפים באורך גוף ומעליו שכבות טחב וקליפות עץ המשמשות כרעפים. חלק מהילדים אף בחרו לישון לילה במחסה שבנו. כשלגמתי תה של בוקר אחרי לילה גשום, התברר שאחד הילדים ישן בו כל כך טוב עד כדי כך שהמדריכים נדרשו להעיר אותו. הוא יצא מהמחסה יבש ומאושר. אימו ישנה לידו באוהל (או יותר נכון לא ישנה כלל) והיא לעולם לא תשכח את הלילה המרגש שעבר עליה והטמין כל כך הרבה משמעות בהורות שלה ובהתבגרות שלו. להכות בברזל בעודו חם ממש כמו בשבט אמיתי הייתה לנו גם סבתא במחנה. ללי הנהדרת, אימו של דטו ואחיו (שהצטרף למחנה עם שתי בנותיו המתבגרות), רופאה שלקחה חופש מהמרפאה, ישנה באוהל כמו כולנו בימי הגשם והשמש בתנאי שדה ויער. בעיניה הטובות ובלבה הרחב דאגה להכין חצ'פורי (מנה גיאורגית מסורתית) לילד שהיה צריך מנה מנחמת, עמדה עלכך שיציצו ויבדקו את הילד שישן שנת ישרים במחסה ותרגמה את דבריהם של שני בעלי המלאכה הגיאורגיים, שהגיעו להיות איתנו יומיים ביער ולימדו קליעה בנצרים ונפחות ברזל. בגיאורגיה מסורת של מלאכות קדומות, שהולכות ונעלמות. כחלק מהתוכנית פנה דטו לאיגוד המלאכות הקדומות ודרכו הכרנו את אוטאר שלימד אותנו לקלוע סלסלאות;ואת רולנד בן ה-70, שמתמחה בהכנת סכינים מעוטרות. בעזרת מפוח ידני, שק פחמים, פטיש וסדן הוא הדגים איך מכינים סכין ממלבן ברזל מלובן. הגחלים האמירו לחום של 830 מעלות, הילדים למדו לשלוט במלאכה ועיצבו בעצמם סכינים. אוטאר נחשב מוביל בתחומו במלאכת הקליעה וקולע מוצרים וריהוט על פי הזמנות אישיות. ביום-יום הוא עובד עם אביו ואימו ואל היער הגיע עם משפחתו. שניהם אוֹמנים ואוּמנים שילדיהם אינם ממשיכים את דרכם, והעניין הרב שגילו במלאכתם הורים וילדים מישראל שימח אותם מאוד. סבר פניו הרציניים של הנפח לא הסגיר את התלהבותו מהמחנה שלנו, אך סבתא ללי ששוחחה איתו ציינה עד כמה הוא מתרגש לראות מה אנחנו עושים, ולראייה ביקש להישאר לילה ולן עימנו במחנה. כמה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של גל חום מכביד - על יד ימין שלי זכר לשלפוחית שצצה אחרי שחפרתי תעלות ניקוז סביב האוהל, כהכנה למבול גדול שבסוף לא הגיע. כמה משונה. אני נזכרת בשיחת הסיכום שבה עלו שני נושאים מרכזיים: הרצון להמשיךלצאת לטבע וליהנות מכוחו המרפא והשאלה כיצד אנשים שאינם בהכרח דומים זה לזה יכולים לשמר תחושת שבטיות תומכת גם ביום־יום. שאלה קשה. עבור דטו, שסיפר שחלם את הדבר הזה כי כך הוא רוצה לחיות, התשובה קלה יותר - הוא נשאר ביער עד סוף הקיץ לעוד שני מחנות. כמו שמברכים האינדיאנים: אָהוֹ. familynature.co.il

הכתבה בשיתוף אסכולות בעידן הנוכחי הצליח האדם המודרני להכניס את העולם אל כף ידו במגוון תחומים. כך למשל, מרבית בני האדם החיים היום בעולם המערבי יכולים לצרוך את תרבות הפנאי והבילויים שלהם בלי לצאת מהבית. מאות ערוצי טלוויזיה וסדרות, משחקי מחשב, פודקסטים ומאגר בלתי נדלה של תכנים מונגשים לנו כיום בחינם או במחיר סמלי לכל דורש. אבל למרות שבנקודת זמן זו אנו יכולים לבלות את ימינו בבית. רבים מאיתנו בוחרים שלא לעשות כן. החוץ קורא לנו - אנחנו יוצאים לבלות במסעדות ובבתי הקולנוע; מתרועעים במפגשים חברתיים ואירועים משפחתיים; וכן מחפשים אירועים בעלי תוכן ומשמעות למלא את שעות הפנאי שלנו. "בישראל יש קהל עצום שמחפש את הערך - רבים מעוניינים ללמוד, להעשיר עצמם ו'לפתוח את הראש'", אומרת ד"ר טלי גביש, מנהלת אסכולות, גוף התרבות הגדול בארץ. באסכולות, הפועלת בחסות האוניברסיטה הפתוחה, כ-25 אלף חברים פעילים, אשר נהנים מסדרות של הרצאות במגוון תחומים, ממפגשים מוזיקליים, מסרטים המלווים בהרצאות ועוד כהנה וכהנה אירועי תרבות והשראה ברחבי הארץ.אז מה גורם לנו צאת מהבית? באסכולות מציגים חמש תשובות לשאלה - המהוות, לדבריהם, את הבסיס לפעילות הענפה שמושכת חברים רבים כל כך למלא בה אתעתותיהן ושעות הפנאי שלהם. לא טוב היות האדם לבדו מהפכת האינטרנט הנגישה לנו את העולם דרך הסמארטפון, אבל היא לא יכולה לנצח את הצורך המהותי האנושי למפגש חברתי. הצורך להתחבר, לתקשר ולבנות מערכות יחסים עם אנשים אחרים הוא חלק מהותי במבנה הרגשי הבסיסי ביותר שלנו. על בסיס צורך זה, התפתחה תרבות הפנאי והבילוי, ואולי הציביליזציה האנושית כולה. המגע האישי אנו יכולים לצפות בגיבורי התרבות שלנו בכל מסך, בכל רגע נתון, אך הסקרנות מושכת אותנו אל האותנטי, למפגש האישי והבלתי אמצעי, שאנו עדים לו בזמן אמת. גביש מביאה דוגמה: "אחת הסדרות המצליחות שלנו היא סדרת הראיונות של רוני קובן עם אנשים מעניינים ומוכרים בציבוריות הישראלית. מדובר במפגש אישי ומעמיק של שעה וחצי - ולא כמה דקות ראיון או כתבה בטלוויזיה. יש כאן הזדמנות לתהות על קנקנו של אדם ולהכיר אותו באמת - כפי שהוא באמת, בלי מסיכות ובלי פילטרים. הסדרה זו היא משהו אחר בעיני, אנשים מאוד אוהבים אותה". בין המשתתפים בסדרה אפשר למצוא גיבורי תרבות, גיבורי ישראל, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומנהיגים, ולקהל ניתנת כאמור ההזדמנות להכיר אותם מקרוב ובאופן מעמיק. לא רוצים להפסיד גורם נוסף ליציאה מהבית הוא דווקא תוצר של מהפכת האינטרנט - ה-Fear of missing out) FOMO) - אותה תחושה חמקמקה שמופיע אצלנו דווקא כשאנחנו צורכים תרבות דרך הרשת ובעיקר גוללים וגוללים מטה ברשתות החברתיות. כשאנחנו קוראים פוסט שממליץ על חוויה מסוימת, או אפילו סתם צופים בסטורי שמתעד אחר הצהריים בבית קפה או לחלופין נתקלים בדיווח על סרט חדש שיוצא לאקרנים - אנו נתקפים בחשק לצאת בעצמנו לפעילות דומה ולא להפסיד את המתרחש. "הסדרה המצליחה ביותר אצלנו היא הקרנת סרט בטרום בכורה בליווי הרצאה. אנחנו בוחרים בקפידה סרטים איכותיים, לפני שהם יוצאים לבתי הקולנוע. הקהל מרוויח גם הרצאה שקשורה לסרט וגם צפייה בסרט עצמו", מציינים באסכולות. כולנו אוהבים שילובים מפתיעים התרבות שלנו מאופיינת בגודש ובשובע מפורמטים מוכרים. כך נוצר מצב שבעולם התרבות מרבים לאחרונה ליצור שילובים מפתיעים - הופעות של אמנים שלא נפגשו קודם מעולם, או חיבורים בין תחומים שונים שמתגבשים למופע אחד ועוד. באסכולות יצרו לאחרונה כמה וכמה שילובים מפתיעים בין תחומי ידע שונים, למשל: מדע ואמנות, ספרות ופוליטיקה, מוזיקה והיסטוריה. מעידה על כך ציפי, אחת מחברות המועדון: "אני כבר מעל עשר שנים באסכולות ולאחרונה גיליתי את הסדרה של ד"ר מוטי זעירא והזמרת מיטל טרבלסי. זו סדרה היסטורית-חברתית שחוקרת את התהוות החברה הישראלית דרך פזמונים ושירים. הקהל שר ומתרגש ובכל פעם יוצא מהמפגשים עם דמעות בעיניים ועם המון ידע חדש. שילובים שכאלה יכולים להיווצר רק על במה מול קהל חי, לעולם לא על המסך בבית". השלם שגדול מסך חלקיו אין להכחיש זאת: כולנו אוהבים לקחת חלק, להיות שותפים למשהו, לחוש שייכות, ואם מדובר על מועדון איכותי המעיד על טיב חבריו - אז על אחת כמה וכמה. אסכולות, טוענת גביש, נחשבת למועדון שכזה, כפי שמספר משה, חבר וותיק הנוטל חלק בפעילויות השונות: "אני אוהב את התחושה של ‘להיות חבר במועדון' - לקבל יחס חם, להרגיש שמעריכים את דעתי ותופרים לי חליפה איכותית. אני נהנה להגיע למפגשים ולהכיר אנשים ברמה גבוהה ותרבות נאורה", הוא אומר לסיום. נשמח לראותכם איתנו באסכולות, גוף התרבות הגדול בארץ>>

לבוא לדייג בעכו, שכבר 40 שנה יוצא כל יום לים לדוג כמו אבא שלו וסבא שלו, ולהגיד לו "חביבי, עכשיו אנחנו משפצים את הנמל שיהיה יפה ומודרני ואתה צריך לזוז ולהתגמש, כי זה לטובתך" - זו גישה שנידונה לכישלון. כשהבקשה עשויה להגיע מחוצנים מהמרכז - משרד האדריכלים התל אביבי 'מייזליץ, כסיף ורויטמן' וממנכ"ל החברה לפיתוח עכו העתיקה, יובל פורת, שבכלל מתגורר ברעננה, נדמה שהמשימה בלתי אפשרית. אבל כאן השפה הייתה אחרת והחודש, אחרי כשנתיים של עבודות ובהשקעה של 30 מיליון שקלים, הסתיים בהצלחה פרויקט שיפוץ הנמל והמרינה של עכו. במשך שנים עמדו מוזנחים ובלתי נגישים, למרות היותם פעילים באופן יום־יומי עם סירות דייגים ותיירות. "מי שהיה כאן בוודאי זוכר את הלכלוך והזוהמה, אנשים ירדו מהסירות וטיפסו על הסלעים וביניהם התרוצצו חולדות", נזכר פורת איך נראה השטח לפני תחילת העבודות. היום, כשתרדו למשל מ'מלכת עכו' שמפליגה כמה פעמים ביום בין חיפה לעכו, תפסעו על במת בטון רחבה ומוגבהת ותתפתו למנוחה קצרה מול הים על אחד מספסלי העץ המעוצבים כמיטות שיזוף יפות. על פרויקט חידוש הנמל ניצחו האדריכלים יגאל טרטקובסקי ואודי כסיף מהמשרד, שכבר 25 שנה מתעסק עם חוף הים בישראל (שפך הירקון, נמל תל אביב והטיילת, אשקלון, חוף הארגמן בעכו ובימים אלה אילת, קריית ים ונמל עכו). "חוף הים בעיר הוא מקום מיוחד", מציין כסיף ומבהיר את נקודת הפתיחה שלו כאדריכל, "הוא גם קו הפרדה ברור בין העיר האנושית ובין הטבע הפראי ויש גם את האופק, מרחב אין-סופי שנפתח לכל אחד ומביא עימו תקווה, מסתורין ומצב רוח משתנה". כסיף מציין שכל חוף ים הוא אחר ואף שהם מסתכלים בעיניים טריות על כל פרויקט, כבר למדו שיש אלמנטים זהים בהיבט התחזוקתי, האנושי והפסיכולוגי, המשלבים בין עוצמה ויום-יומיות שכוללת השתנות מתמדת (שקיעה, זריחה ומראה התעגלות כדור הארץ) אבל גם קביעות. מבחינה היסטורית מאז ומתמיד היה נמל עכו מרכז העניינים ומרכז העיר והמסחר ושימש כאחד הנמלים הגדולים בישראל, עד שנפתח נמל חיפה ב-1933. דני ארמה, ראש אגף התיירות בעיריית עכו, מזכיר שבתקופה הצלבנית הנמל היה תחת הרובע הוונציאני ושימש כנמל מים עמוקים, ומסביבו תמיד ניתן מענה לעולי רגל, תושבים, סוחרים, דייגים עם מקומות אחסון, לינה ואירוח, דבר שלא השתנה לאורך השנים. כיום בעכו כ-600 מיטות אירוח, על הפרק הקמת מלון מפואר בחאן אל עומדאן (שלב השימור הסתיים) והמטרה היא להגיע לאלף מיטות עם בתי מלון מתוכננים נוספים בעיר ובחוף התמרים (מלון חוף התמרים עובר כעת שיפוץ בהשקעה של עשרה מיליון שקלים) וגם שטחי קמפינג. לאחרונה זכתה עכו בפרס 'בוקינג.קום' כעיר המספקת את חוויית האירוח הטובה ביותר בישראל לשנת 2022. "על שפת הים צריך לתכנן אחרת", מחזיר כסיף את הדיון לשטח, "זה מקום שאתה רוצה לבוא אליו עם אנשים, לעמוד ליד אחרים, לעצור ולהסתכל אל האופק, ויש פה עניין של קהילתיות ואירוח. נדהמנו לראות איזה חיוך מעלה פה הנמל על פניהם של אנשים. צריךלזכור שבעיר העתיקה תנאי המגורים לא פשוטים - צפוף וצר, אבל אנשים קשורים לסמטאות והדייגים מחוברים לים, זה המקום שלהם. הייתה כאן אוכלוסייה שממש גרה בנמל, אז התהליך היה הדוק יותר, וזה שונה כי הדייגים הם בעצם התושבים של הנמל". דייג נשאר דייג למרות מרכזיותו של הנמל צריך להבין שמצב הדגה בים התיכון בשנים האחרונות רע. "אין דגים", אומר פואד אבו שנאב, דייג עכואי, "אבל הים הוא מחלה", הוא קובע, ומתכוון שלהיות דייג זה אורח חיים, ולצאת לים כל בוקר זה עמוק בנשמה, לא משנה אםחוזרים בידיים ריקות. זו הסיבה שרבים מהדייגים מפעילים גם סירות תיירות (בעכו כמה מאות דייגים, כ-30 סירות דיג וכ-30 סירות תיירות) משום שהדיג חדל להיות רווחי. אבל גם אם הים הוא לא אותו הים - דייג נשאר דייג ועל ההרגל לצאת לים לא מוותרים, כי השהות האינטימית בין הגלים אינה קשורה לפרנסה. מייקל סעדי, גם הוא דייג, מספר שעם תחילת הדיבורים על השיפוץ הוא וחבריו הדייגים גילו חשדנות גדולה כלפי התהליך. "הרגשנו שבאו להרוס לנו בית ואנחנו לא יודעים מה יהיה העתיד שלנו", הוא אומר. "נמל בלי דייגים הוא לא נמל", משלים אותו אבו שנאב עם אמרת שפר נוספת של יורדי ים. "התחושה הייתה שהולכים להוציא אותנו מפה והופתענו", מוסיף סעדי, "לא האמנו שמה שקרה יקרה". סעדי מתכוון בדבריו לרצינות ולאווירה המכבדת שבה נערכו עימם המפגשים שקדמו לעבודות, כשפורת ונציגי החברה לפיתוח עכו ישבו עם הדייגים כדי להבין את הצרכים שלהם, לשמוע על הבעיות, לתווך מול האדריכלים ולהציע פתרונות. "יובל הגיע עם כבוד, פנה אלינו בצורה יפה ולא בכוח, היה כל יום בשטח, שמע כל אחד ופתר את מה שצריך", מסביר סעדי ומדגיש שלפני כן לא היה בכלל עם מי לדבר. "סיירנועם הדייגים והם הראו לנו איפה קשה להם והראינו להם מה אנחנו מתכננים לעשות", מוסיף כסיף מהצד האדריכלי ומספר גם על שינויים תוך כדי: "בשנים האלה נושא השיט התיירותי קיבל העצמה גדולה, אז הגדלנו את כמות המצללות כדי להימנע מתורים". בנוסף, מציינים כסיף ופורת שכיום, לראשונה, יש לנמל מנהל והמטרה היא שתהיה שמירה והשגחה; הרעיון הוא שעובד נמל יתקשר לבעל סירה כשיבחין, למשל, שחבל נקרע או כשמתקרבת סערה. פורת: "המוטו היה שלא משנים סדרי עולם מבחינת משתמשי המרינה והנמל. בשלב הביצוע קודם כל ייצרנו את האמון שמה שמבטיחים - מקיימים. היו הרבה מפגשים וסיורים ובשלב השני הייתה אמירה ברורה שמה שהיה הוא שיהיה ושאנחנו לא מזיזים אף אחד בלי הסכמתו". פורת מתאר שנתיים קדחתניות של עבודות קבלן ומשאיות שנכנסות ומדגיש שהייתה מודעות לכך שזו פרנסה של אנשים, ולכן תמיד דאגו להודיע מראש כשהיו צריכים להזיז או לחסום מעבר וסיפקו מקומות חלופיים. "זה עלה קצת כסף אבל קיבלנו שיתוף מלא ואמון". מעבר לנוף שנפתח ולבמות הישיבה שהופכות את רצועת הנמל לאזור בילוי (ספסלים, שולחנות נמוכים ושולחנות קטנים וגבוהים) - ברצועה יש היום מצללות, שערים מסודרים לסירות התיירות, מקום מסודר לדוכנים בעלי מראה אחיד וסוף סוף לראשונה - לדייגים יש מחסן לרשתות, מלגזה לשנע אותן, שירותים, מקלחות וחיבור נוח לחשמל. "הפכנו מעבר שהיה משתנה למחסנים ושירותים. כאן גם יישב מנהל הנמל, כי התפיסה היא שאנחנו נשארים לנהל את הפרויקט וזה היה אחד התנאים", אומר פורת. הוא מסביר, אגב, שבהגדרה הנמל והמרינה הם הפסדיים, אבל מציין שחברו כאן הרבה גורמים (ביניהם גם משרד התיירות, משרד החקלאות ומשרד התחבורה) והם מממנים את התחזוקה. "האתגרהוא כמובן לתחזק את זה לאורך זמן", הוא מסכם. כסיף מציין שכאדריכלים הוא וטרטקובסקי משכו כמה שיותר גבוה את נושא איכות החומרים, והחברה לפיתוח עכו הכירה בחיוניות השימוש בחומרים יקרים שיחזיקו יותר מעמד. "השתמשנו באבן הכי טובה, מפרט צבע מוקפד בתחום הקורוזיה ובטון מסוג איכותי שמתאים למלח ובעל חספוס נגד החלקה וליווה אותנו מהנדס ימי קונסטרוקטור". דיאלוג בין אדריכלות לצרכים אבל בסוף - הכול אנשים ולא חומרים, והמחלוקות בין הדייגים למתכננים נסובו, למשל, סביב מי יקבל מצללה ומי לא, כי כל אחד מעוניין שיהיה לו צל באזור שבו הוא עוגן ואינו מעוניין שיתערבב לו הקהל. הצבת המצללות התבססה על שיקולי עיצוב ורק אחרי שהתחילו לחפור להן יסודות צצה הבעיה. ברוח השיח הפורה, מי שלא קיבל מצללה דאגו לו לפתרון אחר. "בכל פעם שעלה קושי עצרנו את העבודה, הצרכים נבדקו מחדש, הלכנולאדריכל והבאנו פתרונות", מספר פורת על אופי ההתנהלות, "יש תמיד פער בין התכנון לביצוע וכך התנהל דיאלוג בין אדריכלות לצרכים. בשום שלב לא הלכנו על תכנון 'על עיוור' או התעלמנו". במקרה הזה הפתרון שנבחר הוא שמשיות בעלת מראה אחיד התואם את העיצוב - שייפתחו ביום, ייסגרו בלילה ובחורף יועברו למחסן. הביקור שלנו בנמל נערך יום לפני עיד אל-אדחא, שבו מגיעים אלפי אנשים מכל האזור ומכל הארץ לבלות בנמל ובעכו. המשמעות היא עומס, בלגן, מסחר ולכלוך ממש לפני חנוכת הנמל הרשמית. ההכנות לחג מדגימות באופן יפה את גישת ההתחשבות וההקשבה אותה קידם פורת, בפגישות שקדמו לביצוע ובמפגשי שיתוף הציבור, והיא מובילה את השיח גם כעת ערב חנוכת הנמל. "אנחנו יודעים מראש שחגים מוסלמים הם מקור משיכה עם מלא באסטות, ובימים כאלה אנחנו מפנים את הנמל, נותנים להם חופשומעניקים רק שירותי ניקיון. הם מצידם יודעים שאחרי החג הם מפנים הכול". פורת מצביע למשל על כמה דולבים שמתוכננים להיות דוכן ארעי, ומסביר: "בשום צורה זה לא מתאים או מתכתב עם עיצוב הדוכנים החדש בנמל וגם את הכתמים על הריצוף יהיה קשה לנקות, אבל אנחנו זורמים עם זה וכך מקבלים שיתוף פעולה". פורת מספר שהדוכנים שפונו מהנמל לטובת העבודות קיבלו מקום חלופי מחוץ לנמל והוזמנו לחזור פנימה עם דוכנים אחרים בהשכרה בסכום הוגן, תמורת חיבור לחשמל ומקררים. "ברגע שענית ל-70% מהכאבים של אנשים - פתרת את הבעיה", הוא טוען. ניכר שהתחשבות ופשרות, בהן גם כאלה עיצוביות, הן לב העניין. קחו לדוגמה שני מפעילי סירות שעוגנים בשכנות, אך לא כל כך מסתדרים ביניהם, וביקשו לקבל שני שערים נפרדים עבור קבלת קהל. "אין סיבה שיהיו פה שני שערים ולא אהבו את זה במשרד האדריכלים, אבל הם קיבלו", אומר פורת. "ניסינו לייצר מקום שהוא של כולם", מדגיש כסיף, "של משפחות ערביות שמגיעות הנה מנוף הגליל, חרדים מצפת, נכים, תושבים, דייגים ושהם ירגישו שפרגנו להם. בעבר לא הייתה כאן משמעת של ניקיון אבל ראינו פה כבר חברה שיושבים שעות ואוספים את פיצוחי הגרעינים לקופסה. אנחנו משתדלים להוציא את המקום מהסטנדרט כי אז אנשים שמים לב יותר לשינוי ומתחיל קשר בין אדם למקום". באשר לעיצוב העדכני מציין כסיף שבעבודות שלהם הם אוהבים לתת לאנשים לפרש לבד איך לשבת. במקרה של עכו -ישיבת שזלונג, ישיבה על המשענת למעלה - סגנון עיצובי שהוא מכנה playful. ימים של שקיעות וסערות עוד יגידו עד כמה הפרויקט הזה בר־קיימה, כזה שיצליח לאורך זמן לחבר בין דייגים, תיירים, אורחים, תושבים, אקלים, ים ומלח. תמיד יש גם מי שאינו מרוצה, אבל אם מרימים את העיניים ומביטים אל קו האופק, הנושא עימו תמיד תקווה וענווה - אפשר לקחת מכאן עיקרון מנחה בפירוק מתחים מובנים בין שימור וחידוש ובין אוכלוסיות שונות שלהן אינטרסים מנוגדים. שום דבר לא יתמוסס בקצף הגלים ובקצב החיים ללא דיאלוג בין שווים שמסתכלים זה לזה בעיניים ונותנים מקום לרגש, לפעימותההיסטוריה והלב ולהרגלים - גם אם הם קצת משונים.

סלט דג תאילנדי במטבח התאילנדי, חמוץ-מתוק-מלוח-חריף זאת כל התורה על רגל אחת. הטעמים עזים, נוכחים, בפול ווליום, משחקים על האיזון שבין כל הטעמים שעל המנעד. את המרכיב החמוץ מביא הליים (או לימון), את המלוח רוטב הדגים, את החריף מעניק פלפל צ'ילי, את המתוק סוכר דקלים (אבל אפשר גם סוכר או דבש). עוד משתתפים במשחק: בצל, שום, למון גראס וג'ינג'ר, עשבי תיבול רעננים כמו בזיליקום, כוסברה ונענע. מי שלא אוכלים עור דג פריך יכולים להסתפק בקראנץ' של הבוטנים. אבל חובבי מטבח אסייתי - לא יעזו. חומרים ל-2 מנות עיקריותכ-300 גרם פילה דג לבן עם העור2 כוסות עשבי תיבול: כוסברה, נענע ובזיל - עלים ללא גבעולים2 גבעולי בצל ירוק חתוכים גס1 שאלוט או בצל סגול, קצוץ1 גבעול למון גראס, מעוך וקצוץ (לא חובה) לרוטב4 כפות מיץ ליים או לימון סחוט טרי4 כפות רוטב דגים תאילנדי3 כפות דבש1/2 צ'ילי אדום פרוסתוספת קראנץ' (לא חובה)בוטנים מטוגנים או קלויים הכנה1. מפרידים את פילה הדג מהעור ושומרים את נתח הפילה במקרר להמשך.2. קולים את העור של הדג במחבת חמה, אבל לא לוהטת, ללא שומן, לאט-לאט עד שמתקבלת פריכות.3. קוצצים גס את פילה הדג ומערבבים בקערה עם עשבי תיבול, בצל ירוק, שאלוט ולמון גראס.4. מערבבים את חומרי הרוטב, טועמים ומתקנים תיבול אם צריך. אל תשכחו את העיקרון של המטבח התאילנדי: חמוץ-מתוק-מלוח-חריף.5. לפני ההגשה יוצקים את הרוטב על הסלט, מוסיפים את פירורי העור הפריכים ו/או הבוטנים ומגישים. סלט סנדוויץ' תוניסאי מרכיבי הזהב כוללים קודם כל טונה משומרת בשמן זית, שאותה מתבלים בפפריקה, כמון, קימל טחון, שום ולימון. את הביצה יש להכין במידת ההכנה שאתם אוהבים, אבל תעשו טובה ותכינו אותה ממש לפני שמגישים - זה עושה את כל ההבדל. ואחרונה חביבה - החלה: בדרך כלל אוכלים את הסנדוויץ' המופלא בלחמנייה מטוגנת (פריקסה) או בבאגט פריך, אבל נשבעת שגם בין שתי פרוסות חלה זה סנדוויץ' נפלא. חומרים ל-2 כריכים פתוחים4 פרוסות חלה4 פרוסות לימון כבוש2 ביציםרצועות מלפפון חמוץבצל ירוק קצוץ לסלט טונה1 פחית שימורי טונה1 כפית פפריקה1/4 כפית כמון1/4 כפית קרוויה (קימל) טחון1 שן שום כתושהמיץ מחצי לימון הכנה1. מערבבים את חומרי הסלט.2. מבשלים את הביצים לדרגה הרצויה לכם.3. מרכיבים את הכריכים: חלה, סלט טונה, ביצים ולימון כבוש. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא>> *נמרוד סונדרס, צלם ומרצה לצילום

1. ד"ר נאדר בוטו - רפואת העתיד הרפואה האינטגרטיבית המאחדת משלבת באופן הוליסטי ומדעי בין רפואה קונבנציונלית לאלטרנטיבית, בין המדע לרוחניות ובין שלושת ממדי האדם - הגוף, הנפש והנשמה. ד"ר נאדר בוטו, מפתח השיטה, מתבסס על שני מדדים: רמת המתח ורמת החיוניות בגוף, שדרכם ניתן לקבוע את מידת החולי והריפוי. הדינאמיקה שמתקיימת בין שני המדדים הללו, המהותי והמדעי, משקפת את תורת הריפוי כולה. "לכל אדם יש יכולת לחיות בבריאות ורווחה מלאה, כמו גם להבריא מכל מחלה, תוך צמיחה מתמדת מול אתגרי החיים. למעשה, המחלה היא רק 'סימפטום'. שורש המחלה מקורו במשבר נפשי, ההבראה מתאפשרת בעזרת עיבוד ושחרור המשבר, המהווה חלק מתהליך מסעו הרוחני של האדם", אומר ד"ר בוטו. הטיפול שפיתח משלב כמה טכניקות אבחון וטיפול, המרכזית שביניהם היא שטיפה אנרגטית רגשית, המביאה לחידוש הזרימה בין הקטבים העיקריים בגוף: העליון באזור הלב והתחתון באזור אברי המין, תוך שחרור שבעת מרכזי האנרגיהופתיחת המרידיאניים. השיטה שמציע ד"ר נאדר היא מעבר לטיפול - נוצר כאן שינוי באופן חוויית החיים. buttocenter.co.il 2. עונג שפירא - ביופידבק ביופידבק זו שיטה שמאמנת אנשים לשלוט באופן מודע בתפקודים גופניים שלרוב אינם רצוניים, באמצעות סט חיישנים שמתחברים לגוף. האימון עוזר להתמודד עם חרדה, טראומה או כאב כרוני, ונעשה באופן חווייתי באמצעות משחקי מחשב הפועלים על מדדי הגוף ומתפקדים כפידבק (משוב) לפעולה שנעשית בזמן אמת. "מתח, חרדה וטראומה לא יכולים להתקיים בגוף רגוע, וביופידבק מאפשר לדעת בזמן אמת ובאופן אובייקטיבי מה קורה בגוף ומה ביכולתנו לעשות ולהשפיע באופן אופטימלי", אומרת עונג שפירא, מטפלתהתנהגותית מומחית בריפוי טראומה ובביופידבק, המקדמת גישה הוליסטית המשלבת נקודות מבט פסיכולוגיות, ביולוגיות והתנהגותיות. שפירא רותמת את הכוח של השיטה ללמד מסוגלות עצמית ומאמינה ביכולתם של בני אדם להירפא ולצמוח גם מכאב עמוק: "אני מעצימה אנשים לשגשג על אף הטראומות, להתמודד עם הפחדים ולהתפתח לאניהטוב ביותר שלהם". שפירא בעלת ניסיון רב באימון ביופידבק, החל משירותה הצבאי, במהלכו אימנה לוחמים ביחידות עילית לביצועי שיא באמצעות השיטה. "הצלקות שלנו מספרות סיפור של חוסן וניצחון. הן עדות ליכולת שלנו לקום מחדש, לא משנה כמה פעמים ניפול", אומרת עונג. "התפקיד שלי הוא להיות שגרירה של חוסן ותקווה". mental-mind.com 3. EVER LAB - מעבדה לבריאות מרחב וולנס חדשני, שבו תוכלו לשפר ביצועים פיזיים וקוגניטיביים, לעכב נזקי זמן, לחזק את המערכת החיסונית, להטעין את הגוף ולגרום לו לעבוד טוב יותר עבורכם. את כל הטוב הזה תמצאו ב-EVER LAB מתחם וולנס עם טכנולוגיות self care, שבו הביולוגיה והטכנולוגיה משלבות כוחות. המכשור המתקדם, לצד הטכנולוגיות המדעיות שמציע המקום, שהיו זמינים עד לאחרונה רק לקבוצות עילית, כמו נאס"א, נייבי סילס וקבוצות ספורט מקצועיות, מאפשרים הפעלה חכמה ומדויקת של מנגנוני הגוף, במטרה להשיגבריאות אופטימלית. תמצאו כאן סאונת אינפרה אדום לניקוי רעלים, המגבירה שריפת קלוריות, מעודדת ייצור קולגן, מעצימה קצב חילוף חומרים ומשרה רוגע באמצעות שימוש בספקטרום המלא של גלי אינפרה, וגם את The pouch, הסוחט בעדינות את עודפי המים מהגוף, מסלק רעלים ומשפר את תפקוד מערכת החיסון והתחדשות תאים ומשפר שחיקה פיזית ומנטלית. ה-ICE CUBE, תא קור (מינוס 85 מעלות), הוא הרכיב הסודי לכל מי שמעונין להקפיא את הזמן. התא מאיץ שריפת הקלוריות, מסייע בהפחתת כאב ודלקתיות, משחרר הורמוני אושר ומשפר את מצב הרוח. בואו לקבל את הגרסה הכי טובה של עצמכם - EVER. ever-lab.co 4. INVIGORATE - תרפיית וולנס IV Therapy או בשמה המוכר 'דריפ ויטמינים', היא תרפיית וולנס חדשנית המאפשרת קבלת מנה מרוכזת של נוזלים, ויטמינים, מינרלים ונוגדי חמצון, באמצעות חיבור לעירוי ורידי. צריכת הוויטמינים באופן זה עוקפת את מערכת העיכול ומאפשרת ספיגה מיידית ומלאה של החומרים המזינים בגוף ובכך מעלה את רמת החיוניות, מגבירה אנרגיה ומחזקת את המערכת החיסונית. רייצ'ל רינברג-שורי חיפשה כיצד להיות נוכחת במסעהחיים האישי שלה באופן מיטבי, בדגש על גוף ונפש. לאחר מחקר מעמיק והתנסות אישית בעולם ה'דריפ ויטמינים' הבינה את האימפקט הגדול שיש בתחום והחליטה להביאו לארץ. "ה'דריפ' מספק דרך חדשנית לספיגת ויטמינים. לאחר העירוי התחושהלרוב חדה, אנרגטית וצלולה", אומרת רינברג-שורי, שחברה לד"ר סטיבן שמאע, רופא בכיר מומחה בגסטרואנטרולוגיה, ויחד הקימו את INVIGORATE - פלטפורמת וולנס המספקת 'דריפ ויטמינים' על ידי אחות, בבית הלקוח. ה'מתכון' לכל דריפ נרקח על ידי ד"ר שמאע ומותאם אישית בהתאם לצורך. אם אתם מחפשים פתרונות זריזים להשבת אנרגיה ותחושת השלוֹמוּת, תנסו את זה בבית. invigorate.co.il 5. ביו-האקינג - פסגת הבריאות שלך פיצוח התעלומה הפרטית של מיה אלחלל בתוך מצב בריאותי שהוגדר חשוך מרפא, פתח בפניה עולם וגישה בריאותית חדשנית - ביו-האקינג, בעזרתה החלימה והפכה לאדם בריאיותר, אנרגטי, ממוקד ובעיקר נטול כאב וחרדות. מיה היא ביו־האקרית, מקדמת חדשנות ברפואה אישית, מנבאת ומונעת, בעלת הסמכות הדרכה מהמוסדות המובילים בעולם בבניית חוסן, ביניהם אקדמיית Wim Hof ומכון Heart Math. מיה פיתחה תוכנית ייחודית הוליסטית לשיפור השינה, לתזונה מותאמת ולאבחון סיכונים גנטיים, המשלבת כלים מתקדמים לניהול השפעות סטרס, ביניהם ציפה בתא חסך חושי, מחולל גלי אלפא, תרגול בספא קרח ופרוטוקול נשימות. מטרת התוכנית היא בניית חוסן בריאותי ומנטליאופטימלי, חיזוק המערכת החיסונית, שיפור ביצועים קוגניטיביים לצד הרגשה טובה לגוף ולנפש. "הרעיון הוא להביא לידי ביטוי מקסימלי את הפוטנציאל הגנטי של כל אחד מהמשתתפים לחיים ארוכים ובריאים. חולי בגיל מבוגר אינו חלק בלתי נמנע מהחיים. איכות החיים בעשורים האחרונים תלויה בסביבה, בסגנון חיים וברפואה מונעת. יש לנואת הכלים, הם הולכים ומשתכללים. ככל שמשתמשים בהם מוקדם יותר, כך הם יותר יעילים", אומרת מיה. האנרגיה שלה ממכרת ועושה קסמים, תבואו פתוחים - הכול אפשרי. he.longevity.science

הוא הולך ומבצבץ באמצע נהיגה ממש במרכז של כף הרגל, אחרי רבע שעה של סתלבט בגינה בשוקיים, בפליידייט עם הקטנצ'יק במרכז הקרקפת (ושאלוהים יעזור לנו) או בדיוקכשמצאת את התנוחה המתאימה במיטה לשנת הלילה - במרכז הגב, בדיוק היכן שהאצבעות אינן מגיעות. גרד, תופעה מיותרת אם תשאלו אותי, שיכולה להוציא גם את בודהה משלוותו. למה הוא מפציע? "הסיבות הנפוצות לגרד הן במחלות עור שונות, כמו אטופיק דרמטיטיס ופסוריאזיס, בעקיצות חרקים, תגובות אלרגיות ורגישות לחומרים שונים, זיהומי עור, כמו סקאביאס, כינים ופטרת, שינויים הורמונאליים האופייניים לגילהמעבר או להריון, מחלות רב-מערכתיות, כמו בעיה בבלוטת התריס, מחלת כבד ואי ספיקה כליות וגם במקרים של לימפומה, סרטן הדם או מחלות ממאירות אחרות", מסבירה ד"ר אפרת בר-אילן, רופאה מומחית ברפואת עור. "הגרד (pruritus) הוא תלונה נפוצה מאוד והתסמין השכיח ביותר ברפואת עור. גרד מתבטא בתחושה לא נעימה וצורך עז לגרד, לשפשף או לשרוט את העור. בין שהגרד מפושט או ממוקם, תחושת הגירוד עלולה להשפיע על איכות החיים באופן שלילי ולגרום לתסכול, לסיבוכים כמו זיהום משני ואף לדיכאון". מה ההבדל בין גרד לכאב?"גם גרד וגם כאב נובעים מפעילות בתאי העצב התחושתיים הגורמים לחישה לא נעימה. כאב גורם לתגובת נסיגה (Withdrawal reflex), כלומר בעת הופעה של כאב לאדם יהיה צורך מיידי להירתע ולהזיז את האיבר הניזוק. לעומת זאת, תחושת גרד מובילה לרפלקס גירוד ולא לרתיעה (Scratch reflex). הגירוד גורם לתחושת הנאה וסיפוק רגעי. ההבדל ברפלקסים שמתעוררים כתגובה לכאב ולגרד מלמדים אותנו כי הם מערבים מנגנונים שונים. בנוסף, הוכח כי גירוד וחיכוך גורמים לעמעום תחושת כאב". גירוד מדבק כמו פיהוק?"כן. כשאנחנו רואים אדם אחר מתגרד, זה מוביל לדחף ורצון עז להתגרד בעצמנו, כפי שקורה הרבה פעמים כשרואים אדם מתגרד מעקיצת יתוש או מגרד את הקרקפת בשל כינים. בהרבה מקרים די רק בלדבר על כינים בכדי לגרום לנו לרצות להתגרד בעצמנו. תגובה זו מוכיחה עד כמה מהותי המרכיב הפסיכולוגי בדחף שלנו להתגרד". למה תמיד מגרד לנו בגב?"סיבה נפוצה לכך היא נוטלגיה פרסטטיקה (Notalgia parestheticc), שהיא הופעת פיגמנט כהה ולפעמים כאב בגב, בעיקר באזור שבין השכמות, והיא גורמת לגירוד עז. מקור הבעיה הוא ככל הנראה עצבי, ולעתים מופיע בשל לחץ על העצבים בגב העליון (כסימפטום משני לפריצת דיסק, פציעות גב, מחלות בחוט השדרה ועוד). אגב, ב-2012 גילה פרופ' גיל יוסיפוביץ', מומחה בעל שם עולמי בתחום הגרד, כי גירוד בגב ובקרסול גורם לתחושת הנאה גבוהה יותר בהשוואה לאזורים אחרים". ולמה מגרד לנו יותר בלילה?"ישנן מספר סיבות לכך שתופעת הגירוד תוחמר בלילה. בראש ובראשונה, בלילה יש סביבנו פחות גירויים ואנו עשויים להיות עירניים יותר למחושים שונים כגון גרד. עודגורמים הם שימוש בחימום ביתי, מייבש בחורף ומספר תהליכים פיזיולוגים בגוף, כמו עלייה בטמפרטורה וזרימת הדם בלילה, אובדן לחות בעור, עלייה בשחרור של חומרים מעודדי דלקת (ציטוקינים) והפחתה בייצור של סטרואידים - כולם תורמים לעליית תחושת הגרד בלילה". איך מונעים גירוד?"אפשר לבצע מקלחות קצרות במים פושרים ולמרוח קרם לחות לאחר המקלחת, כשהעור עוד מעט לח ובכך למנוע עור יבש. כדאי להשתמש בתכשירים היגייניים, כמו קרמים, סבונים, דיאודורנטים וגם בסבון כביסה ללא מבשמים. עוד מומלץ להקפיד על שתיית מיםבכמות נאותה, להימנע מלבישת בדים שעלולים לגרום לגירוי העור, כמו צמר, ולהעדיף כותנה. וגם להקפיד על גזירת הציפורניים". ומה אם הגרד לא עובר?"בהתאם למקור הבעיה ניתן יהיה להקל על תחושת הגרד, באמצעות תרופות מרשם, כמו תרופות נוגדות היסטמין ומשחות על בסיס נגזרות של קורטיזון. אסור לשכוח שלעיתים גירוד יכול להיות תסמין של בעיה פנימית שדורשת בירור וטיפול בהתאם, לכן בכל מקרה של גרד שנמשך מעל כמה שבועות או אם מתלווים תסמינים נוספים, יש לגשת לבדיקת רופא עור לקבלת אבחון והפנייה לבדיקות נוספות בעת הצורך". *ד״ר אפרת בר-אילן, רופאת עור בכירה לילדים ומבוגרים בשירותי בריאות כללית, מחוז דן, פתח תקווה

הכתבה בשיתוף אימפרס המבקרים במוזיאון התעופה בפריז, לא יוכלו להתעלם ממידת השפעתו של השען אברהם לואי ברגה, על התפתחות התחום. ברגה השוויצרי, שחי במאה ה-18, זכה בתקופתו להכרה כשען הטוב ביותר שעבד בעיקר עם מעמד האצולה, אך נוכחותו ניכרת גם עם הופעתם של המטוסים הראשונים, בעיקר בכל הנוגע ללוחות המחוונים בכלי התעופה השונים (בהם גם מטוסי הקונקורד), אך גם לשעונים שאותם ענדו הטייסים הצבאיים. אמנם מדובר בפיסת נכבדת של היסטוריה, אולם ממורשתה ניתן ליהנות גם היום. כמחווה לקשר ההדוק שלה לעולם התעופה, חברת שעוני היוקרה ברגה (Breguet) המציינת כמעט 250 שנה להיווסדה, ועל שמה רשומים מספר פטנטים ומנגנונים מכניים, משיקה בימים אלה מחדש שני דגמים שכבר זכו להכרה - type 20 ו-Type XX, האחד בעל מוטיב "אזרחי", והשני "צבאי" יותר בעיצובו. על פיתוחם המחודש ועל גרסת 2023 של דגמים אלה, שקדו בחברה במשך ארבע שנים. יונתן וינר, מנהל מותגי היוקרה בחברת רולטיים, יבואנית של מספר מותגים אקסקלוסיביים בהם גם ברגה, ביקר באחרונה באירוע ההשקה של הדגמים החדשים בפריז, ופגש שם לצד המשווקים גם את קהל המעריצים שכל כך מאפיין את השוק - רוכשי קצה שעבורם מדובר בפריט אמנות הכרחי נוסף לאוסף. כדי להמחיש את הקשר הייחודי, אירועי ההשקה כללו גם ביקור במוזיאון התעופה ההיסטורי. לפרטים נוספים על שעוני ברגה הקליקו>> קידמה המשלבת מסורת המונח "שעון" הפך כולל ורחב, בעיקר בעשור האחרון. בעולם שבו השעונים החכמים והפיצ'רים הממוחשבים שהם מציעים למשתמש מתפתחים מרגע לרגע ומדגם לדגם, שוק שעוני היוקרה המכניים עדיין חי ובועט. וינר מעיד כי גם אם לפני כ-20-30 שנה נמכרו פי שלושה יותר שעונים שוויצרים מהיום, המחזור של השוק הנוכחי גבוה במיוחד, "מדובר בשעונים יקרים הרבה יותר, שמגיעים לקהל מצומצם יותר", הוא מעיד.   לדבריו, מי שעדיין מעוניין בשעון יוקרה שהוא פריט אמנות לכל דבר, מוכן לשלם עבורו הרבה יותר. "שעוני היוקרה לא מתחרים בשעונים החכמים", מסביר וינר, "הם מציעים חוויה אחרת לחלוטין. לפני עידן השעונים החכמים, שהמוביל שבראשם הוא אפל ווץ', השעונים השוויצריים בלטו בעיקר בפונקציונליות שלהם, והציעו שעוני עצר ופיצ'רים ייחודיים למנגנון המכני. היום, עם הפופולריות הצומחת של שעונים חכמים ושעוני ספורט מרובי מדדים, הפונקציונליות עדיין קיימת בשעוני היוקרה, אולם לצידה הם מציעים ערך מוסף - כבוד להיסטוריה, למורשת ולמסורת ארוכת שנים. לדברי וינר, "השירות לעונד השעון הוא בין היתר ברמת האסתטיקה, ובלי להתבייש - גם בסטטוס ובמה שענידת שעון שכזה משדרת". שעוני Type 20 מציעים מנגנון שיוצר ברמה מסורתית, וזאת באופן בלתי נמנע בשילוב קידמה. "השעון החדש מצליח לבטא גם חדשנות, לצד שמירה על אותו 'heritage' שאין לו תחליף. זו יצירת אמנות שנבנתה באותה הקפדנות שאפיינה את עולם השעונים של פעם, אבל יחד עם הטוויסט שלוקח אותנו לדבר הבא". כל שעון הוא תהליך "כל פריט בסדרה מורכב מכמה וכמה תחנות בשלבי הייצור שלו", מסביר וינר. "אם נביא בחשבון שב-Type 20 ובמקבילו - הדגם הצבאי Type XX, יש 350 רכיבים, חלקם זעירים במיוחד בגודל מיקרו-מילימטרים, ושלאחר כל התחנות שבדרך מרכיב אותן אדם אחד - המשמעות המכנית של היצירה ברורה, וכך גם הערך שלה עבור המשתמש". אתה יכול לאפיין את הקהל של ברגה? למי פונים שעוני Type 20 ו-Type XX?"סבירות גבוהה שמדובר בפריט אספנות, ובשעון שמצטרף למספר נוסף של שעונים שוויצריים. חובב שעונים לא רוכש דווקא ברגה כשעון היוקרה הראשון שלו. הוא ככל הנראה מתחיל במותג יקר פחות, ואט אט מעבה את האוסף שברשותו, עד שהוא מעשיר אותו גם בשעון ברגה. ייתכן שהדגם החדש יהיה הברגה הראשון, וייתכן שמדובר בברגה נוסף. "כמובן שיש פה עניין של סטטוס. שעון ב-300 שקל יציג לנו את אותה השעה כמו שעון בשווי של 80 אלף שקל ושל 300 אלף שקל. לא מדובר רק בשעון. אין לי ספק שלרבים מאלה שמתחזקים אוסף של שעוני יוקרה ושיירכשו את סדרת שעוני התעופה החדשה שלנו, מחזיקים במקביל גם שעון חכם". מחירם של הדגמים החדשים שמשיקה ברגה הוא 82 אלף שקל. עם המאפיינים המבחינים בין הדגמים, הצבאי והאזרחי, ניתן למנות את הכתר (כפתור כיוון השעון) שהוא בולט מעט יותר בגרסה הצבאית, ומראהו מזכיר יהלום. עיצוב זה מזוהה עם שעוני היד של הטייסים הראשונים שפותחו כך שיהיו נוחים לשימוש גם תוך עטיית כפפות. השעונים החדשים מגיעים בצירוף שתי רצועות שביניהן ניתן להחליף בקלות יחסית. מנגנון הכרונוגרף של השעונים הוא מהמתקדמים בתחום. יהיה זה פריט אמנות, אספנות, תכשיט או סמל סטטוס - שוק שעוני היוקרה ימשיך להתפתח ולשמור על המסורת, לצד עולם השעונים החכמים. לפרטים נוספים על שעוני ברגה הקליקו>>

הכתבה בשיתוף רשת מלונות Selina החופש הגדול בפתח ועימו האתגר הגדול ביותר להורים: איך למלא את ימי הקיץ בפעילויות לילדים ולא לאבד את השפיות והכיס? ברשת מלונות Selina מצאו פתרון: סביב כל אחד מ-13 הלוקשיינים שלה בישראל מוצעים לאורחים אפשרויות בילוי ומסלולי טיול לשלושה ואפילו ארבעה ימים; אחרי הצהריים מצפים להם סרטים, משחקי קופסה ואפילו מדורה חברתית אם מזג האוויר מאפשר. ברשת המלונות מביאים שתי דוגמאות ליעדים אטרקטיביים לקיץ הקרוב: חופשה משפחתית קצת אחרת עם סלינה בכינרת אז החלטתם לנסוע לחופשת קיץ משפחתית בכינרת. ארזתם את המשפחה לאוטו, נסעתם כל הדרך צפונה ו… מה עכשיו? מה עושים שלושה-ארבעה ימים, כל המשפחה בכינרת, בלי להשתגע? ובלי לשלם עוד ועוד תוספות על אטרקציות? קבלו תוכנית לחופשה קצת אחרת בכינרת: היום הראשון - מתמקמים ונוסעים למצוק ארבלאת היום הראשון מתחילים בסלינה כינרת. הצוות יחכה לכם עם משקה קבלת פנים אחרי הנסיעה הארוכה ואתם תוכלו לרוץ לחוף וליהנות ממי הכינרת. אחר הצהריים, לאחר מנוחה קצרה, מומלץ לנסוע למצוק ארבל - שמורת טבע עם נוף מהמם לכינרת והסביבה, בעלי חיים, נופים מסלולים ותצפיות. תוכלו לעשות מסלול הליכה או סתם ליהנות מהתצפית, תלוי באנרגיה שלכם. שימו לב לשעות הפתיחה. בערב, עם החזרה לסלינה, יחכו לכם בריכת שחייה, ערב סרט ומגוון פעילויות לכל הגילאים. היום שני - עין נוןאחרי שכבר טבלתם בכינרת, ובבריכה, תוכלו לבקר במקור מים נוסף - עין נון. זהו מעיין הנובע אל תוך שתי בריכות, טבעית ומלאכותית. מקום מעולה לפיקניק ולבילוי שקט ופסטורלי. אפשר לשבת לצד הבריכות, לחקור את האזור, ולבלות בצל והמים של עין נון בעיצומו של הקיץ הישראלי הלוהט. היום השלישי - שמורת קרני חיטיןבקרני חיטין תוכלו לראות את הנופים המהפנטים שיצר הר הגעש (לא לדאוג, הוא איננו פעיל) הנמצא בלב השמורה. אפשר לנשום קצת אוויר פסגות, ומי שמעוניין יכול לקבל שיעור קצר בגיאולוגיה (לא חובה…). עוד אופציה היא לבקר בפארק גן לאומי ארבל ולראות עתיקות. בערב יחכו לכם מגוון פעילויות בסלינה. סלינה בכרמל - לא משעמם לרגע בסלינה מנתור בית אורן מציעים חופשת קיץ משפחתית בהר הירוק כל ימות השנה; ארבעה ימים בלי לשלם מאות שקלים על אטרקציות נוספות. היום הראשון - נחל כלחמתחילים את החופשה בטיול בנחל כלח, אזור מרהיב שזכה לכינוי "שוויצריה הקטנה". זהו מסלול מעולה לקיץ, מוצל לכל אורך הדרך, עם אפשרויות מגוונות של אורך המסלול - החל ממעגלי קצר ועד מיטיבי לכת. אחרי טיול בנוף המכושף ומלא ההיסטוריה של הכרמל, מגיעים לסלינה בית אורן. שם יחכה לכם משקה ראשון, שבהחלט הרווחתם ביושר אחרי הטיול. היום השני - תל דורנסיעה קצרה לתל דור, שם ממתינים לכם חוף יפהפה, אתרים היסטוריים, טבע מרתק ונופים ייחודיים. אפשר לעשות יום של בטן גב על החוף, לטייל בסביבה, או לשלב ביניהם. עם החזרה לסלינה, יחכו לכם הזולות המוצלות וכל אחד יוכל למצוא את הפינה שלו. היום השלישי - חניון האגם הנעלםסעו לחניון האגם הנעלם של נחל אורן. האגם, כשמו כן הוא - נעלם. לפעמים הוא שם, לפעמים לא. אם יהיה לכם מזל - תוכלו לצפות בפנינת חמד יוצאת דופן הזאת של אגם עונתי בלב הכרמל. אך גם בלי האגם, מסלול נחל אורן וחניון האגם הנעלם הוא מסלול כיפי המתאים לכל המשפחה גם בקיץ. בערב סוגרים לילה אחרון בסלינה, אפשר כמובן להאריך את החופשה וליהנות מעוד אטרקציות שמחכות לכם באזור.

שחיקה של צוותים רפואיים גובה מחיר כבד מהמטופלים ומהמטפלים כאחד. העומס הרגשי האדיר והעבודה הקשה מאיצים את תהליך השחיקה. הדבר מתבטא בשיעור הסובלים מדיכאון ואובדנות בקרב מטפלים, ובעיקר רופאים ובריחה של צעירים מבטיחים מהמקצוע, אשר לא מוכנים לעבוד במה שחלקם מכנים 'תנאי עבדות'. המטופלים פוגשים את השחיקה, כשהם באים עם כאב וחולי, נאלצים להמתין במשך חודשים לתור ולבסוף פוגשים רופא או רופאה עייפים וחסרי סבלנות. למצב הקשה של מערכת הבריאות ותנאי ההעסקה של רופאים בפרט, אין פתרון קסם, אך קיימות מתודות שונות שפותחו כדי לסייע לצוותים רפואיים להתמודד עם המציאות הקשה. אחת השיטות הבולטות בתחום היא 'באלינט' (BALINT), אשר תופסת תאוצה בשנים האחרונות בישראל. יותר ויותר מוסדות רפואיים מעודדים את צוותיהם להשתתף בקבוצות הטיפול הפועלות בשיטה זו. אחת הדמויות הבולטות בתחום הבאלינט בארץ הוא ד"ר שי קרונטל, רופא משפחה, פסיכותרפיסט פסיכודינמי ויושב ראש חוג הבאלינט הישראלי. בשיחה עימו הוא מסביר עלהשיטה, איך היא עובדת, למה הידע הנרכש בבתי הספר לרפואה לא מספיק כדי לטפל בחולים ואיך רופא לומד באמצעות באלינט להבין מה המטופל באמת צריך ממנו, כשלעיתים קרובות, זה בכלל לא תרופה או טיפול. מה עומד בבסיס שיטת באלינט?"מייקל באלינט היה פסיכואנליטיקאי יהודי-הונגרי, שברח לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה. בלונדון הוא פגש רופאים שחווים תסכול רב וחיים בתחושה שאינם מצליחים לטפל בחולים שלהם. הוא גילה שבאמצעות טיפול קבוצתי הוא מסוגל לסייע לרופאיםבאופן דרמטי. הטיפול מתרחש במסגרת קבוצה של רופאים שנפגשת באופן קבוע, ובה כל רופא מציג מקרה עם מטופל שלו - מטופל שעימו חווה קשיים ותחושות כמו חוסר אונים או תסכול. הרופא מדבר על המפגש שלו עם המטופל, הטיפול ומה הוא מרגיש לגביו. לאחר שהרופא מציג את המקרה, חברי הקבוצה שואלים אותו שאלות, שלאחריהן הרופא ממתין בשקט ומקשיב ליתר המשתתפים בקבוצה, בזמן שהם מעלים אסוציאציות, פרספקטיבה על המקרה ובכלל רגשות שהתעוררו בהם כאשר הוא סיפר על המטופל. זה דומה מאוד לעבודה אצל פסיכולוג, כשמטופל מדברר את מה שעובר בראשו בדיבור חופשי, מבלי לעצור, רק שבניגוד לטיפול פרטני, שם מי שעושה את העבודה זה המטפל, הפסיכולוג לצורך העניין, בבאלינט הקבוצה עושה את העבודה יחד עם המנחים. השיטה אומנם פותחה על רופאים, אך כיום נעשה שימוש בבאלינט גם במטפלים נוספים, בקבוצות רבות רק מחצית מהמשתתפים הם רופאים ומשתתפים גם ממקצועות אחרים, החל מאחים ואחיות ועד למטפלים בתנועה". אתה יכול לתאר כיצד נראה רגע בתוך טיפול כזה?"יושבים במעגל וממתינים שמישהו יביא מקרה ויתחיל לספר. רופא מחליט לחלוק ומספר על מטופל שלו. כמובן לא מוסרים פרטים מזהים. לדוגמה, רופא מספר על מטופלת שהגיעה אליו לאחר שחזר מחופשה, והיא אומרת לו: איפה היית? חיכיתי לך הרבה זמן! הרופא מספר שהמטופלת והאמירה שלה הכעיסו אותו מאוד, והוא לא לגמרי יודע למה זה כל כך הכעיס אותו. לאחר שהרופא מסיים לספר את המקרה, הקבוצה מדברת. אחת המשתתפות אומרת שהיא מרגישה שאותה מטופלת, גם אם לא התכוונה לכך, מחקה את הצרכים האישיים של הרופא כבן אדם, את הצורך והזכות הבסיסית לצאת לחופשה מדי פעם, ואפילו נהגה בצורה חטטנית בחייו האישיים. לעיתים קרובות, אחרי שהרופא המתין בשקט בזמן שחברי הקבוצה דיברו, הוא יאמר: 'האמת שלא חשבתי על זה בצורה כזאת. זה מתחבר עם הדרך שאני מרגיש'. כלומר לעיתים הפידבק מהקבוצה יוצר הבנה טובהיותר של האירוע ומדוע הוא עורר את התחושות הקשות". מעבר לעיבוד של חוויות שהתרחשו במרפאה של הרופא, כיצד זה מסייע לרופא לקבל כלים בטיפול עתידי?"יש הרבה מאוד דוגמאות, למשל רופאה שבאופן קבוע מציגה, במסגרת הטיפול בקבוצה, מקרים של מטופלים קשישים. באמצעות הפידבק והשיח על המקרים, היא מגלה שלמעשה הדאגות האישיות שלה בנוגע להוריה המזדקנים, הם שמשפיעים דרמטית על צורת ההתייחסות שלה למטופלים קשישים; או במקרה שיש לרופא קושי עם מטופלים נדחפים, אלה שמגיעים בלי תור ושתמיד יש להם משהו דחוף; או רופא שבאופן כללי מרגיש חוסר הערכה מצד המטופלים שלו, והקבוצה מנסה לברר ולפענח באמצעות הסיפור מהם הגורמים לתחושות הללו אצל הרופא. כמובן שבעבודה רפואית יש גם קשיים מובנים, מעבר לתחושות כלפי מטופל מסוים. בשגרת יומו של רופא משפחה, הוא יכול לקבל במרפאתו חולה שסובל מהתקף לב, להזמין לו אמבולנס ולתת לו טיפול מציל חיים, ורגע לאחר מכן ייכנס למשרד שלו מטופל שמבקש קרם לקמטים של עור הפנים והמטופל השלישי ייכנס והרופא יצטרך לבשר לו שיש לו סרטן. יש עליות ומורדות רגשיות וזה מאתגר מאוד". מה הביא אותך ללמוד כיצד להנחות קבוצות של רופאים ולעסוק בכך?"גדלתי במושב בערבה במשפחה שעוסקת בחקלאות, למדתי רפואה בבאר שבע והתמחיתי ברפואת משפחה בכללית. למדתי פסיכותרפיה פסיכודינמית, גם באוניברסיטת בן גוריון. אני עוסק כיום רבות בפסיכוסומטיקה, שזה הקשר בין גוף ונפש. בנוסף לכך אני עוסק בחינוך רפואי, שזה ללמד את הדור הבא כיצד להיות רופאים, ובטיפול פרטני ברופאים וברופאות אשר מתקשים להתמודד עם העומס. התמזל מזלי שכבר כמתמחה נחשפתי לשיטת באלינט. זו שיטה שמשחררת יכולות, והיא טובה מאוד למצבי שגרה. אולם ההתנהלות של מערכת הבריאות בישראל היא באופן תמידי כבמצב חירום. עוד לפני הקורונה, סקרי שחיקה של משרד הבריאות הציגו נתונים שכשליש מאוכלוסיית הרופאיםנמצאת במצב של שחיקה מסוכנת. רבים יגידו שמערכת הבריאות נמצאת במצב של קריסה מתמשכת. זה ניכר בהתנהגות של רופאים, בעזיבה של אנשים מוכשרים את מקצועות הבריאות ובקושי לגייס רופאים מוטיבציוניים ומוכשרים להתמחויות קריטיות. במציאות שבה הרפואה נמצאת כרגע, להתייחס למשבר רק באמצעות פתיחה של קבוצות באלינט, זה פלסטר לפצע עמוק ומדמם שעלול לסכן חיים". הקשר בין רווחת הרופא לבין איכות הטיפול ברורה, מדוע המערכת לא מווסתת משאבים?"ארגונים במערכת הבריאות צריכים לתעדף, והשלוֹמוּת של הרופאים נמצאת בראש סדר העדיפויות, כך על פי ההצהרות, אך בפרקטיקה היא נמצא בתחתית. למשל בארצות הברית, במערכות ניהול של מוסדות רפואיים, תוכל לפעמים למצוא אדם שבאחריותו לדאוג לשלוֹמוּת של הרופא, Chief Wellness Officer. מחקרים רבים הראו שההשקעה בתחום מעלה את הביצועים בפרמטרים רבים, כך שעבור הארגון זה משתלם מאוד. השתתפתי באופן אישי בעשרות פגישות עם הנהלות של קופות חולים ובתי חולים, אך בסוף מעט מאוד קורה בשטח, בעיקר כשנתקלים בשלב של מציאת תקציב. עם זאת, יש שינויים, המערכת משתנה וזה קורה בין היתר בזכות הדור הצעיר של הרופאים שלימד אותנו שיעור, בכך שהם מוחים על התנאים הנוראיים של התורנויות. כיום קופת חולים כללית מאפשרת קיום באלינט לצוותים שלה ובאיכילוב הקימו מערך שאף מכשיר מנחים בבאלינט". כיצד בא לידי ביטוי הטיפול באמצעות באלינט בחייו של רופא שמשתתף בקבוצה?"שיטת באלינט ככלי טיפולי מתבטאת בעיקר באמצעות שיפור הרווחה הנפשית של הרופא, אך היא גם מסייעת לא פחות בשיפור שביעות הרצון של המטופל. באמצעות באלינט הרופא מבין טוב יותר את הצרכים של המטופל. נניח מקרה שבו מטופל מגיע לרופא עם בעיה רפואית, זניחה יחסית, שהרופא כבר סיפק לו את המשחה שהוא זקוק לה, אבל המטופל ממשיך לבוא שוב ושוב - בכל ביקור המטופל זורק משהו לרופא על המצב הכלכלי הקשה שלו והקשיים בטיפול בבנו הסובל מצרכים מיוחדים. הרופא יכול בקלות לפספס את הצורך האמיתי של המטופל, ולהתרגז מכך שהוא מגיע למרפאה ללא כל צורך שוב ושוב, כשלמעשה המטופל הזה בכלל לא היה צריך מלכתחילה טיפול בבעיה רפואית, אלא את ההקשבה והנוכחות של הרופא כשהוא מספר על צרותיו". לא פשוט לברר ולהבין את הצורך האמיתי של המטופל בכל מפגש במרפאה. בטח במפגש של עשר דקות."רופא משפחה רואה מדי יום עשרות מטופלים, לעיתים מאות אם לוקחים בחשבון את האינטראקציות דרך שירותי הדיגיטל. אני קורא לזה 'סדר פסח', מדי יום אנחנו מארחים אצלנו עשרות אורחים. מטופלים מרגישים קִרבה, הם מרגישים שהמרפאה והמשרד של הרופא זה טריטוריה שלהם, כמו מכולת שכונתית. יש מחקרים שמראים שרופאי משפחה,במקרים מסוימים, נתפסים אצל מטופל באותה רמת קרבה כמו בני משפחתם. באלינט אמר על זה - הרופא זה התרופה. כלומר המטופל בא להירפא באמצעות המפגש עם הרופא. לתרופה הזאת יש תופעות לוואי, הרופא עלול להתעצבן על המטופל, להכעיס אותו, להעליב אותו - התרופה הזאת עלולה להיות ממכרת. יש מטופלים שיש להםהתמכרות למפגש עם הרופא; הם לא יכולים לצלוח צינון פשוט מבלי שהרופא שלהם ירגיע אותם שהכול בסדר. אוזן קשבת זה דבר ממכר, אבל כמו כל תרופה, זה משאב מוגבל. אני יכול להיות קשוב למספר מוגבל של מטופלים, ומעבר למספר, זה יבוא על חשבון מישהו, לא רק על חשבון מטופלים אחרים אלא גם על חשבוני ועל חשבון המשפחה שלי. הרי מה התלונות הכי נפוצות של מטופלים על רופא המשפחה שלהם? שהוא היה עם העיניים במסך, הוא לא באמת הקשיב לי, הוא לא שמע אותי כמו שצריך. הרופא זה כמו מכל, המטופלים מגיעים ושופכים לתוכו את צרותיהם, את כאביהם ואת מחלותיהם, והמכל מתמלא. הטיפול בבאלינט מפנה מקום במכל כדי לסייע לרופא להמשיך לעבוד". נשמע שיש הרבה רבדים סמויים ביחסי מטפל־מטופל, ובאלינט מסייע לחשוף אותם."בוודאי. אתן דוגמה שתמחיש את טיב אחד הקשרים הללו בין רופא למטופל שלו. נניח ילד נופל בגן שעשועים, הילד חווה חוויה רגשית טראומתית, הוא מבוהל מאוד, ואז ההורה בא ושם לו פלסטר ומרגיע אותו. אומר לו שהכול יהיה בסדר. זה דומה מאוד ליחסים שיש לרופא עם מטופלים - הרי למה הוא מגיע עם הצינון שלו בכל שנה? הוא כבר יודע שלרופא אין טיפול להציע לו, אבל הוא זקוק למישהו שירגיע אותו ויאמר לו שאין ממה לחשוש, שהוא לא צריך להיבהל, הוא בא למרפאה כדי לפרוק לתוך המכל. וזה עוד לפני שדיברנו על הפריקה למכל במקרים של התמודדות עם מחלות קשות. בבאלינט הקבוצהמספקת לרופא היחיד את המענה שהוא מספק עבור המטופל שלו". איפה בארץ פועלות קבוצות שמטפלות בבאלינט?"יש כיום 60 קבוצות ברחבי הארץ, חלקן פועלות במסגרת מוסדות וחלקן במסגרות פרטיות. החוג הישראלי מציע עזרה למטפלים, ולרופאים בפרט, למצוא מקום להשתלב בו או להקים קבוצה. להכשיר מנחה בבאלינט זה תהליך שאורך כמה שנים, אנחנו מתייחסים לזה בצורה מאוד רצינית. בתהליך ההתפתחות של רופא, הוא מתחיל את דרכו בבית ספר לרפואה, שם הוא לומד על הגוף. כמעט ורק על הגוף. לאחר מכן, ככל שהרופא מתפתח לתוך עולם הרפואה, הוא לומד שלכל גוף יש גם נפש, ושזה דבר משמעותי לא פחות. בקבוצת באלינט, אנחנו כרופאים לומדים לעשות את החיבור שנדרש בין השניים, הגוף והנפש. זאת עבודה קשה, כי זה דורש להכיר את הנפש שלך, זה דורש המון מאמץ. אבל זה משתלם, כי רק כך אפשר לתת טיפול הולם ונכון גם לנפש של אדם אחר".

כתבה שפורסמה לאחרונה באחד מכלי התקשורת על מגפת האופיואידים שהתפשטה גם בישראל, עוררה הדים רבים. תופעת התפשטות הרישום והצריכה של משככי כאב נרקוטיים היא אכן בעיה סבוכה ומסוכנת, אך המציאות, כפי שהמציאות יודעת להיות, מורכבת הרבה יותר. נדמה שבעולם החדש אין יותר מקום למורכבות, וכדי לתווך ולדיין תופעה ציבורית נותרו שני גוונים בלבד: שחור ולבן. ניתן לראות זאת כמעט בכל נושא עדכני שבמחלוקת, ובהקשר של אותן תרופות נרקוטיות, האצבעות המאשימות הופנו מייד לחברות התרופות המייצרות את התכשירים ולרופאים המנפיקים את המרשמים. גרוע מכך, כבכל דרמה ראויה, היו שהציבו מול המורפין האיום והמרושע את אביר הקנאביס על השאכטה הלבנה. היות והטור קצר והמלאכה מרובה, אנסה כהרגלי לשטוף בגוונים של אפור (לא מהסוג הזה!) את הסוגיה הסבוכה. האופיואידים ונגזורתיהם (הטבעיים והסינטטיים) הינם חומרים יעילים מחד ומסוכנים מאידך. בהחלט יש בעולם מגפה של רישום ושימוש יתר של תרופותאלו במטרה לשכך סוגים שונים של כאב. ושימוש יתר זה, בחומר שעלול להיות ממכר ביותר, עשוי להוביל מטופלים לשימוש לרעה ולפגיעה משמעותית בבריאותם עד למוות. מאידך, והינה מגיע האפור, בלא מעט טיפולים רפואיים אחרים גלום הפוטנציאל להזיק (ע"ע סיכונים וסיבוכים) ואין הדבר גורע מהפוטנציאל של טיפולים אלו להיטיב. אז נתחיל דווקא מחצי כוס (האוקסיקוד) המלאה: אופיואידים הם טיפול מצוין לכאב חריף וכאב סרטני. למטופל עם חבלה קשה או זה שיצא עתה מחדר הניתוח, אין טיפול יעיל יותר. מטופלים אלו לרוב כאובים ביותר וכאב לא מאוזן, מלבד הסבל הרגשי העז שהוא מחולל, מזיק מאוד גם לבריאותם הגופנית. אופיואידים היו ונשארו משחר גילויים משככי הכאבים היעילים ביותר הידועים לאדם. אין חולק, שאין לגרוע מאדם הסובל מכאביה של מחלה ממארת כל תרופה היכולה לשכך את כאביו. האופיואידים עושים זאת בצורה הטובה ביותר. והתמכרות? זאת נדירה מאוד בחולים אונקולוגיים ונדירה יחסית במטופלים הנוטלים אופיואידים לכאב חבלתי או בתרניתוחי חריף. אכן, נדרש ליווי רפואי צמוד ורופא שיידע להבחין בין השלב החריף לשלב הכרוני, שבו הטיפול באופיואידים איננו מומלץ ברוב המקרים ועלול להוביל לשימוש לרעה ולהתמכרות. רגע, ומה עם הקנאביס? למה לא פשוט נותנים לכולם קנאביס? הקנאביס הוא נושא לא פחות מורכב. בעיניי, ויסלחו לי חובביו של העלה הירוק, יש גם מגפה של קנאבואידים. ממש כמו האופיואידים, גם הקאנביס יכול לסייע מאוד למטופלים שנבחרים בקפידה. יש לקאנביס יתרונות לא מבוטלים במגוון של מצבים רפואיים, ומטופלים רבים יעידו על שיפור בתסמניהם שהיו עמידים לכל טיפול אחר, מאידך גם לקנאביס תופעות לוואי לא מבוטלות, הוא בהחלט עלול להוביל לתלות ואף התמכרות, הוא פוגע בזיכרון ובריכוז ואיננו יעיל בשיכוך של כאב חריף ומשמעותי. כן, קנאביס איננו תרופת פלא, הוא סם, עם יתרונות וחסרונות. ולסיכום, המודעות ל'מגפות תרופתיות' היא חשובה ביותר, אך היא איננה שחור ולבן, ואין משמעותה שהמורפין הוא וירוס רע המתפשט בחברה להשחיתה, אלא שמדובר בטיפול יעיל מאוד למטופלים מתאימים. כשאנו מחפשים למי להפנות את אצבענו המאשימה, כי כך נהוג היום בעידן ה'אני מאשים', האופיואידים אינם החשוד המיידי. תרופה היא כמו סכין. בידיים המתאימות היא תחולל קסם ובידיים אחרות, חתכים. *ד"ר ליאור אונגר, מומחה לנוירוכירורגיה ולרפואה לשיכוך כאב במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. אקטיביסט רשת בתחומי רפואה וחברה.

רפואת הלהט"ב ובריאות הקהילה הגאה התפתחה בצורה מטאורית בשנים האחרונות. חודש הגאווה שמסתיים בעוד כמה ימים, הוא הזדמנות לקבל הצצה לתהליכים המהפכניים המתרחשים בתחום: מתן אפשרות להליך פונדקאות בישראל, קידום בדיקות סקר למחלות מין, פתיחת מרפאות ייעודיות ואולי חשוב מכול - הכשרות לצוותים רפואיים כך שיוכלו לתת מענה טוב יותר לצרכים הספציפיים של מטופל להט"ב. מי שמקדיש את חייו למשימה הוא נסים עובדיה צאיג, אשר ייסד את המרפאה לרפואה להט"בית במרכזהרפואי שיבא תל השומר, ועל כך אף קיבל אות הוקרה מנשיא המדינה על פועלו בתחום. בשיחה עימו הוא מסביר מהם הצרכים של מטופל להט"ב, כיצד מערכת הבריאות מסייעת בהתאמה מגדרית לזקוקים לכך ומדוע, למרות ההתקדמות הרבה, אנחנו רחוקים מאוד ממציאות אידיאלית. נסים עובדיה צאיג בזוגיות + 2, מתגורר בתל אביב. אח מוסמך, בעל תואר שני בסיעוד, מייסד המרפאה לרפואה להט"בית (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) במרכז הרפואי שיבא תל השומר למה מטופל להט"ב צריך בכלל רפואה מותאמת?"אני סבור שמילת המפתח שמלווה את ההסבר לכך היא בושה. חברי הקהילה הלהט"בית נמנעים מלגשת לקבל טיפול רפואי מכיוון שהם חוששים שזה ידרוש מהם לחשוף את הזהות המינית שלהם. החשש במהותו הוא מהסיטואציה שבה המטופל.ת יידרשו לצאת מהארון, על כל המשתמע מכך, בפני אותו פרסונל רפואי והם אינם יודעים כיצד הוא יגיבלכך, לכן יש פה בושה והסתרה. המגבלה הזו יוצרת מצב של פגיעה ממשית בבריאות המטופל, באבחנה ובטיפול. בעיניי, זו הסיבה העיקרית לצורך בקיום מרפאות להט"ביות, כדי שרופאים ואנשי צוות רפואי בכלל יכירו את הצרכים של המטופל הלהט"ב והקהילההגאה, כדי שילמדו לדבר בשפה שמכבדת את המטופל.ת וזה עוד לפני אלמנטים רפואיים-קליניים שהם ייחודיים למטופלים להט"בים". כמו מה למשל?"נניח מטופל שמגיע לחדר מיון עם צריבה במתן שתן, הרופא בודק ומאבחן דלקת בדרכי השתן, שולח אותו הביתה עם אנטיביוטיקה. אך המטופל הזה חוזר שוב אחרי כמה שבועות, שוב דלקת בדרכי השתן. אם התמזל מזלו של המטופל, הוא הגיע לרופא שנדלקת לו נורת אזהרה, ששואל את עצמו מדוע האנטיביוטיקה לא עזרה בפעם הראשונה, כשמדובר בבחור צעיר בסך הכול. בירור מעמיק יותר מגלה שהמטופל מקיים יחסים אנאליים לא מוגנים, וסובל למעשה גם ממחלות מין הדורשות טיפול כוללני יותר. ובכן, מטופל שכזה מתבייש לספר במפגש חד-פעמי עם רופא שאינו מכיר, על כך שהוא מקיים יחסי מין עם גברים. הוא מפחד שהרופא יהיה שיפוטי, שהרופא לא יקבל אותו. הנראות חשובה מאוד להפגת החששות הללו, וזה כולל אלמנטים במרחב שמסמלים את הקבלה של מטופל להט"ב, כדי שהוא ייגש לטיפול רפואי וכדי שירגיש במרחב בטוח ומקבל. אלו יכולים להיות דברים כמו הצבה של דגל גאווה קטן על דלפק הקבלה עם שילוט 'מרחב בטוח' או מדבקה עם דגל הגאווה והכיתוב 'תרגיש חופשי' על התג בדש המדים של בית החולים". למעשה חלק לא מבוטל של רפואת להט"ב הוא להתאים את התקשורת עם המטופל לאדם שמולך."אכן. וזה דורש מהרופא המטפל להעמיק בשאלות בתחומים הרלוונטיים, בהתאם לתלונה ולמצב הרפואי, ומצד שני להימנע משאלות שאינן רלוונטיות, שאלות אישיות או אפילו חטטניות, שעלולות לפגוע במטופל. אם מטופל מגיע עם תלונה על ציפורן חודרנית, אין סיבה לשאול אותו על קיום יחסי מין, זה מעמיד אותו במצב מאוד לא נעים כשהוא מתבקש לחשוף בפני אדם לא מוכר את הסודות הכמוסים ביותר שלו. אוכלוסייה שמאוד רגישה לכך זו אוכלוסיית הטרנסג'נדרים, שם הפחד מסטיגמה חברתית הוא חזק מאוד. צריך לשאול באיזו לשון המטופל.ת מעדיף.ה שנפנה אליו.ה, זכר או נקבה, לשאול רק במידת הצורך על טיפול בהורמונים בנשים או בגברים טרנסים, האם יש התקן תוך רחמי לגברים טרנסים, האם עבר ניתוח להתאמה מגדרית. מעבר לכך, יש חשיבות רבה לרפואה מונעתהמכוונת לצרכים של הקהילה הגאה. כיום אנחנו יודעים שלסביות מעשנות יותר, סובלות יותר ממחלות קרדיווסקולריות ומהשמנה ושהן מתייצבות פחות בבדיקות סקר, כמו גילוי מוקדם של סרטן השד". אילו שירותים מוצעים כיום למטופל להתאמה מגדרית?"לא כל מי שעובר התאמה מגדרית, עובר ניתוח. התאמה מגדרית זה מימוש הרצון של המטופל להפוך מגבר לאישה או הפוך. יש כלים שונים למימוש הרצון הזה, כמו טיפולים הורמונליים וניתוחיים, אבל גם כלים פשוטים כמו לבוש או איפור הם חלק מההליך הזה. ניתוח זה ממש לא הכרחי, וכל מטופל יכול לעשות כרצונו. יש מטופלים שיודעים שהם רוצים ניתוח בגיל מוקדם ויש מטופלים שרק בגיל מבוגר יחסית מבינים שהם חיים בזהות מגדרית שונה ומבקשים לעבור את הניתוח להתאמה מגדרית. בארץ יש מרפאות להתאמה מגדרית בכמה מקומות, אבל רק בשיבא אפשר לבצע ניתוח באיבר המין. זה דורש אישור של הוועדה להתאמה מגדרית". כיצד פועלת הוועדה הזו?"הוועדה מורכבת ממספר מומחים: אורולוג, גינקולוגית, פלסטיקאי, אנדוקרינולוגית, פסיכיאטר, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. מטופל פונה למרפאה להתאמה מגדרית,כל רופא בנפרד בודק את המטופל ובוחן את היכולת שלו לעבור את הניתוח, ולאחר מכן מתכנסת הוועדה ובוחנת האם המטופל מתאים לעבור את הניתוח. כיום כל ההליך הרבה יותר ידידותי ונגיש מבעבר, בין היתר בזכות העבודה המדהימה שעושה יושב ראש הוועדה ד"ר רז גרוס. במרפאה ניתן לקבל ייעוץ בהליכים כירורגיים נוספים, לא רק באיבר המין. אפשר לעבור 'נישוי פנים', כלומר התאמה כירורגית של עצמות הפנים, או 'נישוי קול', שזה שינוי ועידון הקול ומתן צביון נשי יותר". אני מניח שהאפשרות של התאמה מגדרית יוצרת גם מורכבויות ואתגרים במקומות אחרים ברפואה."נכון, הרפואה מתקדמת וזה יוצר גם אתגרים. לדוגמה, בניגוד לעבר גם אנשים בקהילה הטרנסית רוצים לשמור על פריון, חושבים על הורות ורוצים להביא ילדים לעולם. נשים טרנסיות שעוברות הליך של התאמה מגדרית עושות שימור זרע וגברים שעוברים התאמה מגדרית עושים שימור ביציות. זה לא פשוט ליתר המטופלים, לקהל הרחב וזה לא פשוט לגבר טראנס שמגיע למרפאת IVF. אלה דברים חדשים שלא הכרנו, אך העולם מתאים את עצמו לצרכים האנושיים הללו והמערכות אט אט עושות גם הן אדפטציה לשינוייםהאלה". כיצד אתה רואה, בפרספקטיבה רחבה, את השינוי בגישה למטופלים בקהילה?"במהלך משמרת לילה אחת, לפני כ-20 שנה, הייתי אח כללי בבית החולים ותפקידי היה לסייר בין המחלקות השונות ולוודא שהכול מתנהל כמו שצריך. בשלב מסוים של הלילה הגיעה למיון מטופלת טרנסית. המקרה לא היה דחוף מבחינה רפואית, אבל ניכר היה שהצוות מהוסס. הוא לא ידע איך לפנות אל המטופלת. בשלב מסוים הגיעה האם של המטופלת, והתברר שהיא אחות בבית החולים. ובכן, גם האם הייתה נבוכה מאוד מהסיטואציה. המקרה הזה גרם לחיבור עמוק ביני לבין אותה אימא, וביחד החלטנו לקדם את נושא המודעות ללהט"ב בשיבא. אחר מאמצים רבים, הצלחנו לקיים שלושה ימי עיון בנושא, לראשונה בבית החולים. זה היה ההישג הראשון שלנו בתחום. מאחר שאני מסתובב בבית החולים, מתוקף התפקיד כאח כללי, לאורך השנים הצוות הרפואי ידע לפנות אליי ולבקש הכוונה ועזרה כשנתקלו במטופל להט"ב, עוד לפני שבכלל הייתה מרפאה ותפקיד רשמי בתחום. רק לפני שנה קיבלתי מינוי רשמי מהנהלת בית החולים". היום, אם אותה מטופלת הייתה מגיעה, המצב היה שונה?"לא בטוח. לא מזמן הגיעה לבית החו־ לים בחורה טרנסית עם אימה. ראיתי עליה שהיא נבוכה מאוד. היא הבחינה בסיכה של דגל הגאווה שעל המדים שלי, פנתה אליי ואמרה שהיא צריכה עכשיו מקום בטוח וחם. כמובן שארגנתי לה את כל מה שהיה צריך, כפי שהייתי עושה עם כל מטופל אחר, אבל ממש לא בטוח שהיא הייתה מרגישה בנוח לפנות אליי אילולא אותה סיכה. זו אחת הסיבות שרבים בצוותים של שיבא עונדים את הסיכה או המדבקה של דגל הגאווה. אומנם 2023 , אך עדיין יש מקומות שמרגישים בהם להט"בופוביה. לתחושתי זה מחמיר בעת האחרונה. יש מקרים של הסתה ויש מקרים של גנאי. שיבא ממוקמת בגוש דן, כאן אנחנו עוד במצב טוב ביחס לפריפריה של מדינת ישראל, שם המצב הרבה יותר גרוע. אני באמת מאמין שדווקא בגלל זה, צריך שיראו אותנו בכל מקום, שכולם ידעו שאנחנו פה ואנחנו לא מתכוונים ללכת לשום מקום". יש עוד הרבה מקום לשיפור, אבל יש גם שינויים חיוביים בתפיסה הציבורית."אני יכול להעיד על עצמי, שהיציאה שלי מהארון הייתה קשה מאוד. למעשה הוציאו אותי מהארון. אני זוכר את היום הזה, וזה היה לפני 30 שנה. עבדתי במלצרות במהלך לימודי הסיעוד, חזרתי מהעבודה לביתה של אימי. מאבי התייתמתי בגיל 13. נכנסתי הביתה, אימא ישבה על הספה בסלון ואמרה: אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת, אתה הומוסקסואל? לא יכולתי לומר לה את האמת אז עניתי משהו מהוסס: אולי ואני חושב. אלה היו עבורי שנים קשות מאוד, עבורי וגם עבורה, אבל בסוף היא הבינה שהיא צריכה לקבלאותי כמו שאני. היא אהבה אותי והיא אהבה את חבריי ופתחה בפניהם את ביתה. את בני הזוג שהיו לי לאורך השנים היא אהבה וקיבלה. אימא עברה תהליך של קבלה, ואפילו הייתה שמחה עבורי. חבל לי רק שלא זכתה לראות אותי כפי שאני היום, עם משפחה משלי, שני ילדים מקסימים ובן זוג מהמם, שאיתו בניתי קן משותף בלב תל אביב, במקום שבו גדלתי".

חודש יוני הוא החודש האהוב עליי בשנה. לא רק משום שהוא החודש של יום הולדתי והאחרון של שנת הלימודים (שהרי כל חיי הייתי או תלמיד או מרצה), אלא גם בגלל שני אירועים מרכזיים משמחים ואהובים, שמתרחשים בו כל שנה במרחב הציבורי, שבוע הספר העברי ושבוע הגאווה, שכבר מזמן הפכו לחודשים שלמים. השנה עומד שבוע הגאווה בחזית ומקבל משמעות מיוחדת; הוא נחגג בתקופה מורכבת כשרק לאחרונה נבחרה בישראל הממשלה הדתית והשמרנית ביותר שיש, הכוללת בתוכה לא מעט הומופובים, גלויים יותר או פחות. באופן פרדוקסאלי, וזה אולי חלק מהפרדוקס הישראלי, דווקא הקואליציה הזו בחרה להעמיד כיושב ראש הכנסת את אחד מהנבחרים הבולטים בקהילה, הומו מוצהר מחוץ לארון, שלא היסס גם בעת ההשבעה בכנסת לחשוף את זהותו המינית בגלוי ולהודות לבן זוגו שישב באולם. מצעדי הגאווה השנה היו, כך נדמה, בולטים במיוחד, עם מש־ תתפים רבים מהקהילה ומחוצה לה. כך גם בתל אביב ואפילו בירושלים, שעשתה עוד מאמץ להתגבר על הטראומה של רצח שירה בנקי, וציינה את האירוע הפעם במצעד גדול ורב משתתפים מבעבר. כל זאת כשהשר בן גביר, שבעבר תקף והתנגד נחרצות למצעד, מצהיר שהוא ישמור עליו ויבטיח את הסדר והביטחון של משתתפיו. התופעה הזו היא חלק מפרדוקס ישראלי רחב יותר, כשבמקביל לתהליך של שמרנות, התכנסות רחבה יותר סביב היהדות, הדת והגישה השמרנית-ימנית, שיש לה ביטויים פוליטיים וגם חברתיים, מתרחבת המגמה של יציאה מהארון, התרחבות והתחזקות של הקהילה הגאה. סמלי ביותר היה רגע היציאה מהארון של העיתונאי יאיר שרקי, בן למשפחת אצולה רבנית ונציג בולט של מגמת ההשתלבות של הדתיים החרד"לים בתקשורת הישראלית. שרקי הוא לא רק עיתונאי ימני ודתי, אלא גם כתב ופרשן החברה החרדית, והוא בשר מבשרה של ישראל השמרנית. על המסך ראינו את תהליך השינוי הפיזי של הופעתו, ובמקביל גםהיציאה האמיצה מהארון, שזכתה לתשואות ולחיבוק חזק של הישראליות כולה, לפחות כך נדמה, במרחב הציבורי הכללי. ברור כי הדברים מורכבים בהרבה במרחבים אחרים, חרדיים ודתיים יותר, ועם זאת, ברור גם ששרקי לא הפסיק להיות דתי או ימני, ושזכהלאהדה ולתמיכה גלויה ורבה על יציאתו מהארון. מה שבעבר היה מזוהה עם שוליים של החברה הישראלית, ובהמשך עם הקצה השמאלי של המפה הפוליטית והחברתית, הפך היום לסממן מרכזי המשותף לרבים, בעוד שנושאשוויון זכויות לקהילה הלהט"בית הופך לחוד החנית של ציבור רחב, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות (ימין או שמאל) או לאמונתו הדתית. יש כאן תהליך מורכב ומעניין, כשדווקא הנושא האישי, המגדרי, הרגיש בהיותו חוצה מחנות וקהילות, הפך לגורם משותף כמעט לכל השבטים הישראלים. חברים בקהילה יש הרי גם בקרב חרדים, מוסלמים, מתנחלים ומסורתיים, כמו גם בקרב החילונים האשכנזיםבתל אביב. דווקא בגלל הפוטנציאל הגרעיני לפרק את המבנה השבטי, את החלוקה הסכמתית והסטריאוטיפית למחנות, הפך הנושא הלהט"בי לאצבע בעין ולגורם מפריע ואפילו מסוכן לדעתם של גורמים קיצוניים הומופוביים. חודש הגאווה בישראל הופך בהדרגה סוג של קונצנזוס ישראלי, וגם ברומטר ומדד לכוחה של ישראל להישאר חברה חופשית המכבדת כל אדם, בלי הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית.

לנוכחות של טכנולוגיות בתוך תחום הבריאות הרחב השפעה מכרעת וקריטית לא רק על האבולוציה של התחום, אלא גם על אפשרויות ההנגשה - יותר מידע ושירותי בריאות מגיעים למטופלים דרך ערוצים וכלים חדשים ומגוונים. וכשמדברים על בריאות וטכנולוגיות, חשוב לזכור שמאז ומעולם טיפול רפואי ובריאותי התבססו על הנתונים האישיים שלנו, זה לא חדש. מלבד פיננסים, קשה לדעתי להעניק את התואר 'פרסונלי' לתחום נוסף מלבד הבריאות, שכן הנרטיב האישי בהקשר הבריאותי מתבסס, הלכה למעשה, על הנתונים האישיים שלנו. מה שכן השתנה הוא האופן שבו הנתונים הללו יכולים להיאסף, לעבור עיבוד, לשתף את הגורמים המקצועיים וכמובן - לחזור אלינו הצרכנים כתובנות והמלצות אישיות לגבי מה אפשר וצריך לעשות. הנקודה האחרונה מוכרת לכולנו, אבל עדיין, לטעמי, מהווה אזור בעל פוטנציאל אדיר להתפתחות, שכן מדובר בסטוריטלינג לכל דבר ועניין, באזורים הרגישים והחשובים ביותר עבורנו. 1. בינה מלאכותית (AI) בשירות הבריאותקשה להתחמק מהשיח הנרחב שמתנהל בחודשים האחרונים סביב עולם ה-AI, ולא בכדי. חברות הטכנולוגיה הגדולות נמצאות ב'מרוץ חימוש' טכנולוגי, במטרה להציג את היישום שלהן לתחום וכן למצוא יישומים עסקיים פרקטיים בשטח. תחום שירותי הבריאות הוא 'מועמד' מושלם ליישום ההזדמנויות החדשות שהטכנולוגיה מציעה, בעיקר סביב היכולת לנתח ולעבד מאגרי נתונים גדולים, כדי לאתר סימפטומים למחלות (אצל אדם ספציפי כמו גם זיהוי מוקדם של דפוסים רחבים יותר כגון מגפה). תהליכים מקבילים שנעשים על ידי בני אדם מייצרים לא רק מקום לטעויות אנוש, אלא גם צורכים זמן יקר וארוך יותר כדי להגיע למסקנות. יישום נוסף של אינטליגנציה מלאכותית בשירותי הבריאות הוא זירוז תהלכי מחקר ובעיקר איתור של תרופות חדשות, תוך כדי הצגת מודלים חדשים שיכולים לסייע בייעול תהליך המחקר סביבן, הן מבחינת הזמן והן בהיבט של עלויות. יישום שלישי שטכנולוגיות ה-AI מייצרות הוא האפשרות לחזות מראש מגמות ולהציף בתובנות בריאותיות. כך למשל, תוכנת AI יכולה לזהות פוטנציאל למחלות מסוימות אצלמטופלים הרבה לפני שהצוות הרפואי יזהה אותן, ולפעמים אפילו לדייק את האבחנה. חשוב להדגיש שאין הכוונה שהטכנולוגיה תחליף את הגורם האנושי, אלא מהווה אמצעילהעצים את תהליכי ושיטות העבודה, לקצר זמנים, לדייק באבחנות ולהציע אלטרנטיבות מבוססות נתונים קליניים. אבל, אם נחזור למקורות ולמציאות הקרובה יותר, דמיינו שבמקום להמתין לרופא.ה, תוכלו לבצע שאלון אישי בעזרת צ'אט בוט מבוסס AI, שישאלשאלות ספציפיות ולפי המענה שלנו יפנה להמשך הטיפול המתאים, וגם יעדכן בזמן אמת את הרופא.ה האישי.ת שלנו בתהליך. 2. טכנולוגיה בתחום הבריאות הנפשיתעל פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, נושאים רפואיים הקשורים בבריאות הנפשית נמצאים בעלייה של כ-13% במהלך עשר השנים האחרונות, בעיקר בגלל שינויים דמוגרפיים. ההערכות מדברות על כך שאחד מתוך חמישה בני אדם צורך סוג של טיפול בעקבות נושאים נפשיים. הצורך הגובר, אם כן, מייצר הזדמנות אמיתית עבור הנגשה של שירותים בתחום הבריאות הנפשית, החל מתהליכי זיהוי ואבחנה, דרך מתן טיפול שוטף וכמובן מעקב. שער הכניסה המשמעותי ביותר בהיבט הזה הוא המובייל, שדרכו מוצעות כיום שלל אפליקציות המציגות שירותים הקשורים לבריאות הנפשית. חלקן מגיעות מחברות מוכרות ומבוססות בתחום, אחרות מונגשות על ידי גורמים אחרים ובהתאמה מציעות כלים לשמירה על האיזון הנפשי היום־יומי, התייעצויות און ליין (גם באמצעות שיחות וידאו), המלצות אישיות, מדיטציה וניהול מעקב עצמי שוטף. המכנה המשותף של כלים מהסוג הזה הוא הנגישות. עצם היכולת להוריד אפליקציה לטלפון החכם או להתחבר און ליין לשירותי תמיכה נפשיים מכל מקום בעולם ובמועד שנוח למטופל, הופכים את התחום לדמוקרטי, נגיש ופתוח יותר. זה המקום לציין גם את הצדדים הפחות חיוביים: כאמוראותה 'פתיחות' מאפשרת לגורמים מגוונים להציע את הפתרונות שלהם, אף שמידת המקצועיות המוסמכת שלהם אינה ברורה. גם נושא אבטחת המידע האישי, בוודאי כשמדובר בשיתוף של נתונים רגישים מאוד, מייצר אתגר לא קטן ודורש מודעות חזקה יותר בטרם בוחרים להשתמש באפליקציה או בשירות דיגיטלי מסוים. 3. מציאות מדומה ומציאות רבודהמציאות מדומה (VR) היא טכנולוגיה שבה אנחנו 'מתארחים' בתוך סביבה או מציאות וירטואלית לחלוטין, לרוב על ידי חבישת קסדה או משקפיים מיוחדים. בעת השימוש אנחנו מנותקים מהמציאות האמיתית סביבנו ו'נשאבים' לתוך המציאות האלטרנטיבית. במקביל, מציאות רבודה (AR) היא הוספה של שכבות מידע וירטואליות־דיגיטליות על גבי המציאות האמיתית. הדוגמה הפשוטה אך הקרובה ביותר לכך היא השימוש במסכות הדיגיטליות בתוך אפליקציות, כגון אינסטגרם וטיקטוק. אנחנו מצלמים את עצמנו ויכולים להוסיף מסכות ואלמנטים משעשעים, כגון משקפיים, לבוש ועוד. מדובר בהוספת רובד (מכאן המושג 'רבודה') על גבי העולם האמיתי. בהקשר של שירותי בריאות, לטכנולוגיות הללו תרומה ובעיקר פוטנציאל אדיר: עבור הצוותים הרפואיים, הם יכולים לרתום מציאות וירטואלית כדי לתרגל לימוד של תהליכי טיפול חדשים, מבלי לסכן מטופלים אמיתיים (דמיינו ביצוע 'ניתוח' וירטואלי מכל מקום בעולם). גם הלימוד עצמו בטכנולוגיות מציאות וירטואליות יכול להנגיש את החומר התיאורטי בצורה ויזואלית אפילו יותר מסרטון וידאו. יישום נוסף אפשרי הוא צפייה בתיק הרפואי של המטופל וקבלת רובד מידע נוסף ועשיר יותר (הודות למציאות רבודה), כמו למשל הצלבה בין המידע הפרטי והאישי שלו לבין נתונים סטטיסטיים ממטופלים עםסימפטומים דומים, מכל מקום אחר בעולם. אגב, גם לגבי תחום הבריאות הנפשית, למציאות מדומה ורבודה הזדמנות אמיתית לייצר מציאויות המאפשרות להקל על מצבו הנפשי של המטופל, בטח עם ליווי מקצועי מרחוק (או בקליניקות ייעודיות). דמיינו קביעת תור למרפאה המקומית לטובת טיפול במציאות מדומה. ממש לאחרונה יצאה חברת אפל בהכרזה שרבים ציפו וחיכו לה ברחבי העולם: החברה השיקה רשמית את ה-Vision Pro, משקפיים-קסדה המשלבים מציאות רבודה וגם וירטואלית. המכשיר החדש, שנמצא כבר שנים בפיתוח, מהווה אבן דרך בהפיכת הטכנולוגיות הללו לשימושיות יותר בחיי היום-יום שלנו. למרות העלות הגבוהה, ברמההפרקטית ועם חיבור לתחום הרפואה, לקוחות הקצה, שהם צוותי רפואה, סטודנטים וכמובן כולנו, נוכל להפיק ערך רב מהשימוש במכשיר וכמובן מהטכנולוגיה שבה. 4. הדפסות ביולוגיות (Bio Printing)תחום ההדפסות בתלת-ממד (3D) אינו חדש, אבל הוא כן מקבל משמעויות חדשות ועדכניות ספציפית בתחום הבריאות והרפואה. בזמן שהדפסת תלת-ממד 'רגילה' מאפשרת להדפיס כל חפץ כגון בובות ורכיבים טכניים, הרי שבמיקוד הרפואי ניתן לרתום את הטכנולוגיה לטובת הדפסה של תותבים, ציוד רפואי ואפילו איברים (בעתיד). דמיינו שמגבלה של זמן ומרחק גיאוגרפי מונעים ממטופל לנהל חיים עצמאיים ופרודוקטיביים, הרי שהדפסה של רגל או יד תותבת יכולים לשנות דרמטית את איכות החיים שלו באופן מיידי. עוד ניתן לרתום את טכנולוגיית ההדפסה בתלת ממד לצוות רפואי מרוחק, הנזקק באופן בהול לציוד או כלי רפואי שלא בנמצא באותו הרגע. שליחת פקודת הדפסה מביתחולים בקצה השני של העולם ישירות למדפסת קרובה יכולה להנגיש להם את הכלי החסר תוך שעות בודדות. אבל, ההזדמנות האמיתית בטכנולוגיה היא בחזון שייתכן כי נפגוש בעתיד הלא רחוק: הדפסת איברים. ישנם חוקרים שבודקים היתכנות להדפסה בתלת-ממד של איברים שלמים או לפחות חלקים שיכולים לסייע לאיברים פיזיים לשפר את תפקודם. המכנה המשותף ליישומים המודפסים מתבטא במהירות שבה ניתן לייצר את החלקים, העלויות שלהם ובעיקר: מידת ההתאמה האישית למאפייני המטופל בשטח ולצרכיו. 5. מדיה חברתית בשירות הבריאות שלנואומנם לא מדובר בטכנולוגיה חדשה, שכן פלטפורמות וערוצי המדיה החברתית מלווים אותנו כבר שנים רבות, אך מה שכן השתנה זה הטון והסגנון של סוגי התכנים הנגישיםבערוצים אלו. מחקרים מראים שהמדיה החברתית הופכת למקור בעל משקל משמעותי יותר בחיפוש אחר מידע צרכני ברשת. מנועי החיפוש עדיין מובילים את הקטגוריה, אבל ככל שאינסטגרם, יו טיוב וכמובן טיקטוק הן יעדים שבהם אנחנו מבלים יותר ויותר משעות היום (ועבור חלקנו, גם משעות הלילה) הגיוני שתוכן רפואי ובריאותי יחלחל לפיד ומשם לתודעה שלנו. כמו בכל תחום אחר בחיים, יש לכך יתרונות וגם חסרונות. היתרונות מתבטאים בכך שככל שיותר יצרני תוכן ומשפיעני רשת מייצרים יותר סיפורים ותוכן על עולמות הבריאות ואיכות החיים, הרי שיותר ויותר צרכנים נחשפים לתכנים הללו ויכולים ללמוד על מושגים, טרנדים וגם עובדות שלא הכירו קודם; מידע שיכול לסייע הלכה למעשה בשיפור איכות החיים והבריאות שלהם (מניהול אורח חיים בריא, ספורט, תזונה נכונה, בריאות הנפש ועוד). בצד השני של המטבע נמצאים התכנים שהם אולי משעשעים ומבדרים אבל גם מטעים, לכן חשוב להצליב מקורות מידע ולאמת עובדות מול גורמים רשמיים. בשורה התחתונה, התכנים שאנו נחשפים אליהם במדיה החברתית יכולים להעלות מודעות, כזו שהיא חשובה ואפילו קריטית לגבי אפשרויות מגוונות שיכולות לשפר את חיינו. *עומר מילויצקי, חוקר וכותב על העולם הדיגיטלי.

בספר אתה טוען כי חוויה ולימודים מאנשים שהם מעוררי השראה, משמעותיים יותר מתהליך למידה מסורתי. תסביר.כל הרעיון בלמידה הוא להפוך אותה ללמידה אישית בעלת משמעות, למידה שמשנה משהו ומזיזה אצלנו משהו. אפשר הרי ללמוד, לקרוא, לראות, לצרוך, לטייל ולחוות - אבל לא ללמוד באמת שום דבר חדש, רק לרפרף מעל לדברים. לכולנו היו מורים משני חיים או אנשים שהמפגש איתם שינה משהו מהותי במסלול חיינו. קל להבין את הרעיון הזה. זאת לא האפשרות היחידה, אבל מפגש עם אנשים שאפשר להיחשף להתבוננות המיוחדת שלהם על החיים ועל העולם הוא הזדמנות פז. בספר ניסיתי להגיש לקוראים שמונה אנשים כאלה. איך בחרת את רשימת המשפיעים?חיפשתי אנשים שמשנים משהו בעולם, במגוון דרכים וצורות. חיפשתי אנשים שהבינו משהו שאנחנו לא, ביחס לדברים שכולנו צריכים במציאות המשתנה שבה אנחנו חיים, אנשים שיעזרו לנו למצוא תשובות לשאלות חשובות שמעסיקות את כולנו: איך מוצאים את המטרה הגדולה של חיינו? איך מגלים את הייחוד שלנו? איך מתמודדים עם שגרהשוחקת? איך חושבים אחרת? או איך משתמשים בעבר שלנו ויוצרים עתיד מפתיע? כל מורה בספר מייצג תשובה אפשרית לאחת מהשאלות האלה. האם מצאת ביניהם מכנה משותף? כן. הם כולם אנשים שעובדים קשה,יודעים להתמיד ושומרים על צניעות יחסית, אבל גם כולם בחרו מטרה גדולה. הם לא מפחדים לבחור מטרה גדולה ושאפתנית. כולם היו סקרנים אובססיביים, כאלה שלא מפסיקים לשאול שאלות. השאלות מכוונות אותם וסוחפות אותם להמשיך ולחקור, לגלות ולהבין. המורים שזימנת לספר ניחנו בכישרון יוצא דופן, הם עילויים בתחומם. מה לי ולהם?כל הדמויות שבחרתי התחילו את החיים מהתמודדות. הם מדברים על זה ומשתפים בזה. אופרה וינפרי התחילה מילדות של התעללות מינית ועברה שנים של מצוקה קשה. ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר גדלה בשכונות של עוני ונחשפה לפשע ולסבל. יש בדמויותבספר דוגמאות מגוונות להתמודדות, אבל תוך ניסיון לתפוס באופן מעשי מה הם הצליחו להבין ולעשות, בלי משפטים כלליים כמו: "תהיו חזקים" או "תאמינו בעצמכם". היה לי חשוב לדייק מה באמת אפשר ללמוד ולהבין מהם כדי לאמץ מחר בבוקר. בספר אתה מדמיין את ה'מורים' שבחרת לכתוב עליהם בוחנים אותך. ספר על התהליך.אחרי שבחרתי את המורים שלי לספר למדתי אותם במשך שלוש שנים. דיברנו בתחקיר עם מנהלים ומורים שלהם לשעבר, עם אנשים שעבדו איתם, עם עיתונאים וחוקרים ועוד ועוד. צפיתי בהם וקראתי דברים שהם כתבו, עד שהרגשתי שאני יכול לדעת "מה הםהיו עושים אם הם היו כאן במקומי" ברגע מסוים. מכאן גם הגיעה ההבנה מה הם היו מצפים ממני לעשות ואיזה 'משימות' הם היו נותנים לי להשלים. כך הפך כל פרק בספר לקורס. קורס חווייתי, עם התנסות שלי ושאלות לכל קורא שיוכל לעשות ולתרגל בעצמו. מה השיעור הכי משמעותי או כזה שהפתיע אותך ביחס לעצמך?באמת שכל קורס בספר הוא משמעותי מאוד. היו הרבה יותר והם לא שרדו את העריכה. אנשים כותבים לי שהם קראו את הספר בלי הפסקה ביום־יומיים, אבל חוזרים אליו שוב ושוב, כל פעם לפרק אחר, כדי לקחת תובנות וליישם. אני מוצא את עצמי חוזר גם, בכל פעם לפרק אחר. בפרק המוקדש לריד הופמן, היזם והמייסד המשותף של לינקדאין, אתה מתייחס לכך שהאנשים סביבנו ישפיעו למעשה על מי שנהיה, בעיקר חמישה מהם.הכוונה היא למעגל חמשת האנשים שאנחנו מבלים איתם הכי הרבה זמן בחיים. תסתכלו ביומן ותבינו מיהם. האנשים האלה ישפיעו עליכם מאוד, אם הם אופטימיים, סקרנים, יצירתיים או פסימיים וחרדתיים - הם ישפיע על מי שתהפכו להיות. הפרק של ריד הופמןמציע לנו לשים לב למעגלים שונים של חיינו ולאופן שבו נוכל לעצב אותם: אנחנו תוצאה של האנשים שמקיפים אותנו בחמש-שבע השנים הקרובות. בפרק על ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, אתה מבקש לעדכן את הנוסח המקובל 'להתחיל מחדש' לטובת 'להמשיך מחדש'. זה מבט מרענן ומעודד.אנחנו לא מתחילים מחדש - יש לנו היסטוריה, ניסיון, הצלחות וכישלונות, צברנו הרבה בחיים והכול עומד לזכותנו. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשתמש בלקחים שלנו ולהמשיך מחדש - לשנות כיוון וטקטיקה, אבל להשתמש בכל הצידה שצברנו עד כהבדרך. לא נולדנו אתמול. ברוב הפרקים אתה מציע לסמן מטרות ויעדים ובוחן את הדרכים לכבוש את היעד. מטרת העל המסתמנת - להיות מצליח. עם כל דיבורי ההצלחה מה הפלא שכולנו מרגישים כישלון?אני לא מדבר על הצלחה בספר, והדמויות שבחרתי לא מדברות על הצלחה, בטח לא במובן המקובל. כדאי לשים לב לזה ולא ליפול לקלישאות. כולם מדברים על השפעה, על שינוי מציאות, על המצאה של משהו חדש בעולם או על ערכים קדושים. מי שמחפש הצלחה לשם הצלחה פחות מעניין בעיניי, בוודאי שבעיני הדמויות שבחרתי. לו היית יכול להזמין אחד מהמורים לפגישה אישית, מי זה היה?האמת - את הקוראים של הספר. יש ממי ללמודאנחנו טובעים בתוך אוקיינוס של אינפורמציה ומתקשים לברור מתוכו את המידע שבאמת ישרת אותנו. אנחנו רוצים לצמוח ולהתפתח, למצוא משמעות. מאזינים לפודקאסטים, צופים בסרטונים, הולכים להרצאות. מנסים להבין כיצד עלינו להתנהל בעולם מאתגר. השאלות שמעסיקות אותנו נותרו ללא מענה: איך אנשים אחרים אוזרים את האומץ הדרוש כדי ליזום ולברוא דברים חדשים בעולם? מהו הייחוד שלנו וכיצד נוכל למצוא אותו? האם זיכרונות העבר הכואבים יכולים לעזור לנו לבנות עתיד חדש ומבטיח? אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית, חקר במשך שלוש שנים את חייהם ופועלם של שמונה פורצי דרך שניסו - ואף הצליחו - להשיב לעצמם ולעולם על השאלות הללו, ועל עוד רבות אחרות, בספרו החדש 'יש ממי ללמוד - שמונה שיעורים משַנֵי חיים', הוצאת כתר. *ד"ר אייל דורון, מרצה וחוקר בתחום החשיבה היצירתית, ראש מסלול Creativity in Action באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. מחבר רבי המכר 'להמציא מחדש - הורות וחינוך במאה העשרים' ו'החיים בלונה פארק'.

זה סיפור אגדה מהסוג הכי אהוב, והכי נדיר, בעסקי השעשועים. סיפור על הבלתי אפשרי שהיה לאפשרי ולמעלה מזה. סיפור על ניצחון כנגד כל הסיכויים. אפשר היה לכתוב עליו מחזמר, אלמלא הכול התחיל במחזמר על סיפור ניצחון אחר. אבל בואו נתחיל בהתחלה. מעשה שהיה כך היה; שלושה חברים מאוניברסיטת ווריק הקימו להקת תיאטרון שנקראת 'להרוג את החיה', שהעלתה מחזות דביליים-חכמים כמו 'הילד שבעט בחזירים', 'היו לו ידיים שעירות' ו'אל תעירו את האבק'. הם חברו למוזיקאי צעיר והחליטו לכתוב מחזמר ביחד, למרות ואולי מפני שהם לא אוהבים מחזות זמר 'מסורתיים' שבהם מישהו פוצח פתאום בשיר, משום מקום וללא אזהרה מוקדמת, והקהל מתכווץ במבוכה בלתי נמנעת. את רוב חודשי העבודה הראשונים הם העבירו בביצוע פרודיות על מחזות זמר 'רגילים', בהשלמה עם כך שבסופו של דבר הם כותבים יצירה בז'אנר השנוא עליהם, ובניסיון לעשות את זה קצת אחרת, או לפחות פחות מביך. התוצאה הייתה Operation Mincemeat (הספר והסרט שנעשו על הפרשה האמיתית נקראו בעברית 'מבצע קציצה', אם כי זה לא תרגום מדויק). מחזמר היתולי על מקרה שהיה באמת במלחמת העולם השנייה. שירות המודיעין הבריטי יזם 'מתיחה' הרת גורל שגרמה להיטלר לשנע את כוחותיו לסרדיניה במקום לסיציליה, שאליה תכננו בעלות הברית לפלוש, והכול בגלל גופה של דר רחוב אלמוני ואקראי שהולבשה במדי טייס בריטי, שמטוסו התרסק לכאורה, גובתה במסמכי הטעיה כוזבים והונחתה כטרף קל בדרום ספרד. הנאצים נפלו בפח וכך נמנע אסון כבד. הסיפור פחות מסובך ממה שנדמה, אבל ההימור היה כבד ומסוכן, וצ'רצ'יל אישר את המבצע בחשש בלתי מבוטל. המחזמר שיצרו ארבעת החברים - דיוויד קמינגס, נטשה הודג'סון, זואי רוברטס ופליקס האגן - הוא 90 אחוז קומדיה ומהתלה ועשרה אחוזים דרמה היסטורית מותחת וגם סוחטת דמעות. גם מבקרי תיאטרון שראו הכול הצהירו שמימיהם לא ראו דבר כזה, חיה משונהומופלאה שכזאת. שלושה מתוך ארבעת היוצרים, שלמעשה כתבו, הלחינו, ביימו ויצרו כוריאוגרפיה במו ידיהם, גם מככבים בהצגה, ואליהם נוספו שני מבצעים, ג'ק מלון וקלייר-מארי הול. בסך הכול יש על הבמה חמישה שחקנים שמשחקים בווירטואוזיות שלא תיאמן עשרות דמויות. גברים מגלמים נשים ולהפך, והאנדרלמוסיה האנרכיסטית מתורגמת לחגיגה של תיאטרון אחר, מבריק, מסעיר ובלתי נשכח. הדרך לווסט אנד וכאן האגדה תופסת תאוצה. 'מבצע קציצה - המחזמר' עלה לראשונה ב-2019, בתיאטרון פרינג' קטן בלונדון. השמועה פשטה עד מהרה, הביקורות היו מצוינות עד אקסטאטיות, וכך נולדה תופעת קאלט, עם צופים בכל הגילים שבאו שוב ושוב והלכו אחר ההצגה גם כשעברה לאולמות פרינג' גדולים יותר ויותר. עד 2022 היה ברור שמדובר בחובת צפייה שמיועדת גם לשונאי מחזות זמר (כמו היוצרים עצמם, כזכור). מבקר התיאטרון של מגזין וראיטי כתב שמדובר ב"הצגה קטנה עם עתיד גדול", והשאלה שנישאה בפי כל הייתה, בהתאמה, איך מתרגמים את הצלחת הפרינג' הזאת לבמה גדולה ולכסף גדול, אם בכלל. התשובה הגיעה מהר מן הצפוי, ובמאי השנה, בעזרת מפיקים בעלי חזון וממון, הגיע המחזמר לווסט אנד, כלומר למיינסטרים, כלומר לשלב הגבוה ביותר האפשרי בסולם הבריטי (כשהתחנה הבאה צפויה להיות ברודוויי שמעבר לאוקיינוס, ואולי אפילו הוליווד). החבר'ה שעשו הצגה באפס תקציב כבשו את היעד הנכסף מכולם. העכבר ששאג. זה כשלעצמו הישג מדהים, נדיר ומעורר קנאה והשראה במידות שוות, אבל המילה האחרונה עדיין לא נאמרה. היה סיכון מובנה במעבר של מופע קטנטן, זערורי אפילו, לבמה מרכזית ולזירה שהציפיות בה גבוהות והכרטיסים בה יקרים. האם הקסם שעבד באולמות אינטימיים יעבוד גם באולם הגדול (432 מקומות ישיבה, עדיין קטן יחסית לווסט אנד)? האם הבמה הגדולה תבלע את הקציצה? הדבר הראשון שהחבר'ה עשו היה לשכור במאי וכוריאוגרפית, שניהם מעריצים של הפרויקט ששאפו לשמר את סגולותיו ולא לאפשר להן להתמסמס במעבר לביג טיים, כדי להוסיף קצת 'שפיץ' מקצועני להפקה. התקציב שגדל מאפס לקצת יותר מזה אפשר גם שדרוג טכני וקוסמטי של התפאורה, התאורה, התלבושות והאביזרים. הדבר השני שהחבר'ה עשו היה להשתפשף (וקצת "להתגלח על הקהל", כדבריהם) במשך כמה שבועות לפני הצגת הבכורה הרשמית, זמן רב יותר מהמקובל. הם ביקשו לבדוק חומרים חדשים, לשייף פינות ולהסיר פגמים, וגם "לא לשיר שירים שנמשכים 27 דקות, כי אף אחד לא מעוניין ולא מסוגל להקשיב להם", כדברי קמינגס (הציטוטים לקוחים מכמה ראיונות שונים שהחבורה העניקה לכלי התקשורת הבריטיים). מאז 2019 הם לומדים מטעויות, מלטשים, מחדשים, מהדקים, משפרים, מרעננים ומחזקים (בין היתר את תפקידי הנשים, כדי שזה לא יהיה רק 'עסק של גברים' וכדי לחדד את ההתייחסות המקטינה לנשים מצד גברים, כאילו שתרומתן למאמץ המלחמתי יכולה להסתכם רק בהכנת תה). לפרמיירה בווסט אנד היא הגיעה ממורקת ומתוקתקת כפי שלא הייתה מעולם. ההימור הכבד על ההצגה שעוסקת בהימור כבד, עשתה היסטוריה מקומית וגרפה 58 ביקורות של חמישה כוכבים. זה מספר מטורף ובלתי נתפס, וייתכן שמדובר בכלל בשיא גינס עולמי. בכל מקרה זו חומה של הסכמה, קונצנזוס רחב ידיים באופן נדיר ומעורר השתאות. אפרופו היסטוריה, ההצגה שעלתה בתיאטרון פורצ'ן לפני 'מבצע קציצה' הייתה 'האישה בשחור', מחזה אימה לשני שחקנים שרץ 34 שנה (13,232 הופעות), מספר שהוא שני רק ל'מלכודת העכברים' של אגתה כריסטי, המסרב לרדת מהבמה בלונדון אחרי 70 שנה. אין לדעת מה ילד יום ל'מבצע קציצה', אבל בינתיים הכרטיסים נמכרים בקצב משביע רצון פלוס, וההצגה - שאין בה כוכבים או שמות מושכי קהל - זוכה לעוד ועוד הארכות וכרגע מתוכננת לרוץ עד סוף ספטמבר. במקביל, שירי המחזמר נכנסו למקום גבוה ברשימת המבוקשים של ספוטיפיי. הורים מביאים את ילדיהם, בנים מביאים דייטים, בנות מביאות חברות וההילולה בעיצומה. צחוקים ונשמה יתרה קשה להסביר את התופעה המיוחדת, שהיא ללא ספק האירוע התיאטרוני המלבב ביותר של השנים האחרונות. יש בה צחוקים בלתי פוסקים, שורות מחץ אין-סופיות (שאלה: "הוא מת?" תשובה: "יותר גרוע. הוא אמריקאי!" או "מה החוק הראשון של מעמד האצולה? סוסים לא יכולים לרשת אותך") ודמויות המגוחכות בחלקן, שמודעות עצמית היא לא הצד החזק שלהן (ואחת מהן שייכת לאיאן פלמינג, יוצר ג'יימס בונד, שטוען כי "כמה מו"לים מתעניינים בספר", אבל איש אינו לוקח אותו ברצינות, והבוס שלו במודיעין מסביר לו שמכונית לא יכולה להיות צוללת, ויעיד על כך נהר התמזה שבקרקעיתו קבורים אלפי אסטון-מרטינים), ולצד כל זה יש נשמה יתרה ועומק מלא כאב. אחרי הכול זה סיפור על מלחמה, ובמלחמות תמיד יש צד כואב ועצוב, וגם לניצחונות יש מחירים לא פשוטים. אתה יודע שמשהו יוצא דופן קורה פה, כשברגע אחד אתה משתנק מצחוק וברגע שאחריו מוצא את עצמך מוחה דמעה, כשהגיבורים חולקים כבוד אחרון לדר הרחוב שהשתמשו בגופתו לצורך מבצע ההטעיה, ושבמותו האלמוני הביא למעשה את הניצחון ל'טובים', ורק בדיעבד הם מגלים מה היה שמו ומה היו הנסיבות שהביאו אותו לחיים ולמוות ברחוב. ואולם שלם שולף ממחטות כשג'ק מלון, שמגלם בין היתר את הסטר, המזכירה המבוגרת והרווקה של שירות המודיעין הבריטי, שר את 'ביל היקר'. זו כיתת אומן בהגשת שיר. הסטר מחברת מכתב פיקטיבי לדמות הפיקטיבית של החייל שלא היה, כדי שיצורף לארנקו לצדתמונת 'ארוסתו' הפיקטיבית ויחזק את אמינות הפיקציה. הסטר נסחפת מעט תוך כדי כתיבה (וזמרה), ובונה עולם שלם של דמיון שעולה על כל מכתב אהבה אמיתי שאי פעם נכתב. זה נס קטן בערב שכולו ניסים קטנים. טוסו ללונדון עכשיו, הרגע, ותבינו במה מדובר. רק כשתחוו את 'מבצע קציצה' על בשרכם תיווכחו שכל מה שאמרו על ההצגה היה נכון, ותעבירו את הבשורה הלאה. ככה נולדים להיטים, כך נולדות אגדות וכך עושים היסטוריה.

כשחיבור בין אנשים, סביבת חייהם והרצון לשמר אותה ולהפיק ממנה את המיטב מתחבר לאומנות ולתיירות - כולם מרוויחים. בגליל המערבי, אזור טבע מגוון של חוף ים, נחלים והרים, תבנית הנוף הפיזי והאנושי ותבנית החיים הנגזרת מאלה הובילו תושבים לעיסוק אומנותי מגוון, שהרבה ממנו נשען על שימוש בחומרי הסביבה ועל איסוף וליקוט מן הקיים. בפריפריה, לעשות קפיצת דרך מעיסוק אומנותי פרטי להפיכתו למוצר תיירותי מושך - זו אומנות בפני עצמה. כששני הדברים האלה נדבקים והופכים גם למקור פרנסה, נסגר מעגל של כלכלה מקומית מקיימת ואורח חיים המותאם יותר לסביבתו. קחו למשל את פולה רייקין מגילון. כשעברה ליישוב הקהילתי לפני 17 שנה גילתה להפתעתה שבכל היישוב אין פחים, אלא רק שני מרכזי מִחזור. מתוך עניין, סקרנות וגם קצת מאילוץ, החלה להתעניין בחומרים ובחפצים שמגיעים לשם וגם בדברים שהיא ממחזרת בעצמה, וכך נולד לו עיסוק אומנותי בחומרים ממוחזרים. עם עבר של צורפת החלה פולה להתעניין בעיקר בקופסאות שימורים ריקות. במקום להשליך אותן החלה להשתמש בהן כחומר גלם לעיצוב חפצים לבית: גופי תאורה, שעונים, עציצים, קופסאות אחסון מעוצבות וחפצים דקורטיביים ושימושיים. אט אט החלה לאסוף וליצור גם מפחיות פח גדולות, שבהן נעשה שימוש במסעדות, והרחיבה את מעגל היצירה. במקביל, החשיפה לעבודה המְמַחדשת הביאה אל שולחן הסטודיו חומרים 'מיותרים' נוספים, כמו פקקים, חלקי צעצועים, שאריות עטיפות וכפתורים, שחוברים תחת ידיה של פולה לתמונות קולאז' שובבות בתלת-ממד, בדגש על פרצופים ומסכות. כמו תמיד מפתיע לראות איך קופסת שימורים כסופה ואפילו קצת מעוקמת - שאין מטבח שבו לא משתמשים בה ואז משליכים כלאחר יד - יכולה להפוך עם קצת מחשבה ודמיון ובעיקר בזכות צבע טרי - לחפץ נחשק. שמו של הסטודיו של פולה הוא Tin Time (אחד המוצרים הראשונים היה שעון מקופסת שימורים), ובו היא גם מארחת סדנאות שבהן יוצרים אומנות מהקיים, בלי לייצר עוד זבל או חומרים מיותרים. עבודותיה מוצגות בסטודיו, ברשת וגם בגלריה 192 Art בעכו. שירות נוסף שפולה מספקת ומגדיל את העשייה המקיימת לתחומי חיים נוספים הוא עיצוב חללי עבודה וחללי מגורים, בדגש על חומרים ממוחזרים, אסתטיקה והתאמה לצרכים. בדומה לפולה, גם אומן הברזל וליד חורי יוצר מגרוטאות מתכת ומשאריות ברזל שהוא מוצא בסביבת מגוריו בכפר פסוטה ובגליל. וליד מפסל בברזל מאז גיל 40 ואף זכה בתחרות פיסול בברזל שנערכה באנגליה, ועבודותיו מוצגות בכמה מוזיאונים שם ובאיטליה. בבית המלאכה שלו הוא מספר את סיפורו ומזמין לצפות בהדגמה של עבודת חרש הברזל, להתרשם מהפסלים ומכלי העבודה שהוא מכין לבד ולהשתתף בסדנה. אצל קובי סיבוני מה שהתחיל כמשחק עם חוטי ברזל הפך לאומנות ייחודית עם חותם אישי, שבה הוא עוסק כבר 13 שנה. קובי הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בירושלים ומתמקד במחקר ועבודה עם חוטי ברזל בעובי מילימטר אחד. המשיכה לחוטי ברזל התחילה עוד כשהיה ילד חיפאי ובילה שעות בחוף הים באיסוף זבל תעשייתי ובמשחק יצירתי עם חלקי פלסטיק שמצא וחוטי ברזל. היצירה הבוגרת שלו בחוט ברזל הביאה אותו להציג בתערוכות עיצוב ואומנות בארץ ובחו"ל, אבל הבסיס היצירתי הוא בסטודיו בקיבוץ לוחמי הגטאות, שבו הוא יוצר באופן יום-יומי פסלי דו-ממד ותלת-ממד ויצירות הנעות על הקו הדק שבין עיצוב מוצר ואומנות (מכשיר רדיו למשל). החלל מהווה גם חלל תצוגה דינמי שמשתנה כל הזמן ופתוח לביקורים והתרשמות. אומנית נוספת שבוראת חדש מישן היא חדווה קליין, השוזרת מספרים ישנים שרשראות נייר ומאפשרת לאנשים לענוד ספרים. חרוזי הנייר נחתכים מספרים לדסקיות בגדלים ובצורות שונות באמצעות לייזר ושטאנץ ומושחלים על חוטי עור. גם קליין מציגה בגלריה 192 Art. כשההשראה היא הטבעהמשיכה לים היא מה שגורמת לטל שוורץ (בוגרת בצלאל ופסיכולוגית) ופרדי גרניט (בוגר הנדסת תקשורת ומומחה להתנהגות) להגיע בכל שבוע מהדרום אל ביתם בעכו, שהוא גם גלריה פתוחה. ב'מוזארט' הם יוצרים ומזמינים לסדנאות ומקיימים מעגלי שיח, שבהם הם מספרים כיצד העבודה עם הטבע מייצרת תחושת הצלחה ויכולה להעצים כל אחד, על אחת כמה וכמה אם אינו אומן. השניים יוצרים מתלים, מראות, שלטים, מסגרות תמונות וחפצים שונים על בסיס חומרי טבע שהים פולט אל החופים הפראיים בקרבת ביתם, כמו עצי סחף, אבנים, אצות ועוד. במסגרת אירועי 'יולי-ארט' הם מארחים מספר מפגשים וסדנאות ובכולם מקפידים להגיש יין וכיבוד של יקבים ומאפיות מקומיות בלבד, כדי לחזק את הכלכלה המקומית ולהכיר בתי עסק לקהל שמגיע. גם העיסוק בטקסטיל מתוך מקום מקיים, המודע לכך שתעשיית הטקסטיל היא התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם - מאפשר העברת מסרים הלאה דרך עשייה שהיא גם אומנותית וגם דרך חיים. חסי נווה, למשל, אוספת פיסות בדים ויוצרת מהם עבודות קווילט. בנוסף היא יוצרת ומלמדת אחרים את מלאכת צביעת הבדים וההדפס הבוטני על בד באמצעות פרחים, עלים, שורשים וקליפות, כשההשראה היא הטבע והצומח סביבה, שממנו מלקטים ויוצרים. בסטודיו הכפרי שבבוסתן הגליל, שאריות בדים מקופלות יפה על מדפים. על השולחן הענק שבמרכז הסטודיו ניצבת מכונת תפירה וערמות בדים צבעוניים מכל הסוגים, חומרי הגלם לשמיכות הטלאים שיוצרים בסדנאות שלה. יצירת שמיכת טלאים יכולה להיות יצירה שיתופית משפחתית או קבוצתית וניתן גם ליצור צעיפי משי עם הדפס עלים וצמחים ולהתנסות ב'בורו', סגנון יצירה יפני מסורתי ששורשיו נטועים בקיימות ובמִחזור. ה'בורו', שנולד מתוך הכרח ומחסור, מורכב שכבות טלאי בד כותנה ופשתן שאוחו יחד ברקמה, עוברים מדור לדור ומהווים חומר גלם ליצירת מוצרים ואביזרים חדשים. עבור חסי מדובר בשיעור לחיים, הטומן בחובו את ערך ההנאה מהפשטות שבעשייה, ערך שאותו היא מנסה להעביר הלאה. במסגרת אירועי 'יולי־ארט' בגליל המערבי תתארח אצל חסי באחד הימים גם אורנה רוטברט-ניצן, שעברה לפני עשור מהמרכז לכפר ורדים ועשתה הסבה משיווק ויחסי ציבור לסטיילינג. אורנה מתמחית בסטיילינג תרפי המשלב בגדים, קיימות וטיפול (אורנה היא מאמנת בשיטת 'סאטיה', למדה סטיילינג בשנקר וסטיילינג תרפי לפי שיטת ד"ר טלי סטולובי). המפגשים איתה כוללים מסע בין חנויות יד שנייה, וינטג' ורטרו בגליל המערבי, בדגש על ביטוי אישי דרך ביגוד ושימוש בבגד ככלי להתבוננות עצמית ולשינוי. השוטטות כוללת עצירת תדלוק בבית קפה מקומי והיכרות עם נשים יזמיות ויוצרות מקומיות, מתוך הבנה שלא רק בגדים הם חלק ממעגל, אלא גם אנשים ובעיקר נשים. חודש יולי הוא זמן טוב לפגוש חלק מהיוצרים האלה ואחרים שמשתתפים בכמה מתוך 44 אירועי 'יולי־ארט' - גלריות פתוחות, סדנאות, סיורים מודרכים בעקבות אומנות ועוד. בשבת גלריות ב-15 ביולי, יפתחו את דלתם 11 גלריות ובתים ויקיימו מפגשי אומן, הדגמות וסיורים מודרכים ללא תשלום.

הכתבה בשיתוף מל מפעלות רפואיים בע"מ במאי צוין חודש המודעות לסרטן שלפוחית השתן ברחבי העולם. לפי משרד הבריאות, זהו הסרטן התשיעי בשכיחותו בעולם והחמישי בשכיחותו בישראל, כשהתחלואה בגברים (9.6 ל-100,000) גבוהה פי 4 מאשר בנשים (2.4 ל-100,000). על פי הספרות המקצועית כ-80 אחוזים מהמקרים הם מסוג סרטן "שטחי" של השלפוחית. עוד מצויין שם כי כ-60%-70% הם מקרים חוזרים. בישראל מתגלים בכל שנה כ-1,700 מקרים חדשים של המחלה. "סינרגו" היא טכנולוגיה המשלבת קרינת גלי רדיו עם כימותרפיה לטיפול בסרטן שלפוחית השתן. בחברת מל מפעלות רפואיים בע"מ, מי שמשווקת את הטכנולוגיה והמוצר בעל אותו השם, מסבירים כי זהו טיפול מוכח מזה שנים רבות אשר צבר ידע קליני בארץ ובעולם. הטיפול מתבצע במרפאה ובסופו החולה חוזר/ת לשגרת יומו/ה. במסגרת הטיפול, אפליקטור (קטטר) ייחודי ובקצהו אנטנה מזערית מוחדר לתוך השלפוחית למשך כ-45 דקות ומשדר גלי רדיו (RF)  בד בבד עם חומר כימותרפי מקורר. בחברה מציינים כי מחקרים בעולם הראו כי גלי רדיו לכשעצמם אחראים לשינויים בתא הסרטני וכי הטיפול באמצעות טכנולוגיה זו הוכח כיעיל להורדת קצב חזרת הגידול/ים בשלפוחית במעקבים של למעלה מ-10 שנים. הטכנולוגיה נמצאת בשימוש במרכזים רפואיים בארץ ובעולם משנת 2001. עוד אומרים בחברה כי זוהי הטכנולוגיה היחידה שאיגוד האורולוגים האירופאי המליץ בקווים המנחים (EAU Guidelines) לטיפול בחולים בסיכון גבוה לאחר כישלון בטיפול BCG*, בחולים שאינם כשירים או שאינם מסכימים לכריתת השלפוחית. משרד הבריאות בדק ואישר את טיפול הסינרגו והוא כלול בסל הבריאות הממלכתי משנת 2009. זאת לאור ניסיון מצטבר ומחקרים קליניים שנערכו במשך שנים רבות בכל העולם. במל מפעלות רפואיים מציינים כי גם המכון הלאומי הבריטי לרפואה ומצוינות הטיפול ("NICE") קבע כי כל המודלים בהם השתמשו בטכנולוגיית סינרגו הראו הפחתה בניתוחים לכריתת השלפוחית (ציסטקטומיה), עלייה בסך שנות החיים של המטופלים וכן עלייה בשנת החיים המתוקננת לאיכות (QALY)**.ולסיום חשוב להדגיש כי לפני כל החלטה על אפשרויות טיפול יש לדון עם הרופא המטפל. הבנת הסיכונים וההוכחות הקליניות של טיפול זה או אחר - עשויה לעזור לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בהתאם לממצאים. תמיד מומלץ להתייעץ עם הרופא ולשאול על כל אפשרויות הטיפול, כמו גם על הסיכונים ועל היתרונות. *תמיסה של חיידקי שחפת מוחלשים (TUBERCULAR BACILLUS), אשר נמצאה יעילה לטיפול בסוגי גידולים מסויימים בשלפוחית השתן.**שנת חיים מתוקננת לאיכות הוא מדד נפוץ לכלכלת בריאות המשמש להערכת הערך של טיפולי בריאות שונים. הוא מחושב על ידי הכפלת מספר שנות החיים שנצברו באיכות החיים באותן שנים.***המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

עומס אורבני הוא מנת חלקה של כל חופשה עירונית בחו"ל. אם לא יוצאים מחוץ לעיר, הדרך הטובה ביותר להפיג אותו היא לצאת אל הגנים, הפארקים והריאות הירוקות שכמעט כל עיר מטפחת. פראג היא עיר מתוקה עם מרכז קטן וקומפקטי שמזמן בייחוד הליכות רגליות. האדריכלות המגוונת והמשומרת היטב שלה מסחררת ראשים והרחובות היפים עמוסי בתי קפה, שבהם ניתן לערוך הפסקת התרעננות. אבל אין טוב יותר מאשר גן ירוק ופורח כדי לתת מנוחה אמיתית לגוף ולראש. חלק מהגנים של פראג הם ממש בלב העיר, אבל יש להם נטייה להסתתר בין חזיתות בניינים, ולכן אם לא יודעים עליהם ומכוונים ביקור - פחות נתקלים בהם על הדרך. לכל עונה יש את היופי שלה בעיר, אבל אם תוכלו לתאם ביקור באביב תרוויחו עצי ענק בפריחה ורודה ולבנה והערוגות יהיו בשיא פריחתן. מומלץ בשלב זה לפתוח את גוגל מפות ולסמן לכם כוכביות שינצנצו לכם בביקור הבא (שימו לב שחלק מהגנים פתוחים רק בין אפריל לאוקטובר). הגינה הפרנציסקנית עד שלא מגיעים קשה לדמיין שבלב הצנטרום של הפיילה, ממש מטרים מכיכר ואצלב - המדרחוב רחב הידיים של פראג שבקצהו האחד מבנהו המפואר של המוזיאון הלאומי של פראג והוא עצמו אזור שופינג מרכזי - מסתתרת לה הגינה השקטה, ששורה עליה אווירה אחרת לגמרי. אחרי שמאתרים את הריבוע הירוק על המפה, מפלסים את הדרך בין הפסאג'ים של החנויות, וכאילו נפתחת דלת אל סוד הגן הנעלם. מדובר בגינה הפתוחה לציבור ובה שדרות צמחייה מסופרת היטב, ערוגות פרחים, כמה פסלים וספסלים. במרכזה בית קט שממש מתבקש שיהיה בית קפה עם כיסאות ושולחנות בחוץ (ולפי הדיווח ברשתות גם היה כזה עד לא מזמן), אבל נכון למאי 2023 הייתה פה דווקא חנות קטנה. מסביב לבית ערוגות יפות של ירקות ועלים, שמתחשק להכין מהם סלט רענן. גינת Franciscann היא מקום מושלם לעצירת ביניים במהלך סיבוב שופינג בבתי הכלבו הסמוכים (C&A, M&S, PRIMARK, VAN GRAAF ועוד), ויש כאן גם גן משחקים קטן. פארק קמפה ממש סמוך לנהר משתרע פארק קמפה (Kampa), שופע מדשאות ועצים. המקומיים מגיעים הנה לסיבוב עם הכלבים ועם הילדים ויש פה גם את מוזיאון קמפה, המציג אומנות מודרנית צ'כית ואירופית. שווה לבדוק לפני כן אילו תערוכות מוצגות ולכוון שיטוט בפארק בשעות הפתיחה. הפארק ידוע גם בזכות שלושת פסלי התינוקות המטרידים מעט של הפסל דיוויד צ'רני. השלושה גדולי הממדים נטולי פנים וזוחלים על ארבע, וילדים נהנים לטפס על גופם החלקלק. כדאי בכל מקרה ללכת מעבר להם ולרדת עד שפת הנהר, שם תפגשו על קו המים טור של פסלי פינגווינים צהובים. פארק לטנה והגנים המלכותיים אל הפארק מומלץ להגיע בחשמלית ולתכנן יום של הליכה רגלית שיתחיל מהפארק, יתגלגל אל הגנים המלכותיים ומשם למצודה של פראג, אחד מהאתרים הפופולאריים בעיר. ההליכה תהיה במגמת ירידה אם תמשיכו מכאן עד לגשר קארל. פארק לטנה (Letna) הוא פארק רחב ידיים עם שבילים, מדשאות ובעיקר הרבה תצפיות יפות על העיר ועל נהר הוולטאבה ושלל הגשרים שמעליו. השבילים מתפתלים בין עצי נוי ובין חלקות פראיות יותר וערוגות מטופחות של פרחי העונה. בלב הפארק מצוי המטרונום, אבל דווקא זו נקודה מלהיבה פחות ואל תרגישו צורך לטפס במדרגות למעלה. ביום חול תפגשו בגן אימהות עם עגלות, ילדי גן בטיול חוץ וטיולי אופניים (וזה בהחלט רעיון לשכור אופניים ולטייל תוך כדי דיווש ואז לפקנק). ביציאה מהגנים ממשיכים עוד קצת ברחוב ומייד נכנסים בשערי הגנים המלכותיים. כאן יש מבנים שונים ויפים במגוון סגנונות, פסלים, פינות חמד נסתרות ותצפיות אל המצודה. בשיא האביב האחרון כל הגן פרח עם פרחי ענק בוורוד ובסגול ובין לבין גם טווס או שניים שהסתובבו בין המבנים והגנים. גני ורטבה בניגוד לגנים האחרים, הכניסה לגני ורטבה (נכתב גם Vrtbovska) היא בתשלום. הגן ממוקם ליד אחת מהכיכרות המרכזיות מעבר לגשר קארל, בצד של המצודה, אבל גם כאן הכניסה חמקמקה ואין שום דרך לדעת שבמעבר בין הבניינים מתחבא האוצר קצוץ השיחים הזה, כמיטב ז'אנר הגנים הבארוקיים בעלי המאפיינים הגיאומטריים (הכניסה מסתתרת ברחוב 25 Karmelitská). לגן הבנוי על מדרון שלוש טראסות מרהיבות. זהו אחד הגנים החשובים בפראג, נוסף לשלושה גנים בארוקיים בסמוך (על מורדות גבעת פטרין). הוא נבנה בתחילת המאה ה-18 עבור אחד הרוזנים החשובים של מצודת פראג. כיום חלק מחלליו הם גלריה וסטודיות. הכניסה היא דרך מבואה עם פרסקאות נפלאים ומשולבים בו פסלים, מזרקות, מדרגות ותצפיות. הגן קטן ויפהפה ומומלץ לא לפספס אף טרסה. גני ארמון ולדשטיין כמה דקות הליכה בלבד מגן ורטבה תמצאו את גן וארמון ולדשטיין (Waldstein), שנפתח לביקורי קהל בתחילת שנות האלפיים ומשמש כמושבו של הסנאט. הכניסה כאן היא חינם והגנים המטופחים של אלברכטפון ולדשטיין משתרעים על מרחב שטוח ונרחב בין ארמונות שאחד מהם, מעבר לאגם, משמש כאחד מחללי התצוגה של הגלריה הלאומית של פראג ומוצגות בו תערוכות מתחלפות ואחרות. הגנים מחולקים לארבעה, בצד אחד של הגן מערת נטיפים מלאכותית ועל השבילים פסלי ברונזה, מזרקות ובריכות וגם טווסים ופרחים. אזור האגם יפה במיוחד וסביבו ספסלים לקחת את הזמן ולשאוף מהיופי האירופאי כל כך שנבנה במאה ה-17. סודות מהמנזר במבנה שהיה שייך פעם למנזר מהמאה ה-13 והיום שמו Monastry Garden שוכנים שני סודות. הראשון שהמקום משמש עתה כמלון בוטיק והשני שיש כאן מסעדת ביסטרו מצוינת, מפתיעה ומרשימה, שמחירי המנות בה נמוכים להפליא. המלון והמסעדה שוכנים בעיר העתיקה בקומפלקס רחובות שקט, אך סמוך מאוד לרחובות הראשיים ולנהר. זהו אחד מהמלונות הראשונים שנפתחו בשנות ה-90 אחרי המהפכה והוא שינה את שמו לפני כשנתיים. המקום מאופק וקלאסי עם נטייה צרפתית שניכרת בחצר הפנימית, בפרחים המלבלבים באגרטלים ובמנות המוקפדות, הן מבחינת טעם והן מבחינת צִלחות. אפשר להגיע הנה גם לבופה של ארוחת בוקר (גם אם לא לנים במלון) ולשבת בחצר הפנימית שבלילות הקיץ נערכים בה גם ערבי ברביקיו. לפרטים: monasterygardenprague.com ואם כבר מנזרים, Kafé Kaple בעיר החדשה היה פעם מנזר של אבירי הצלב האדום והיום הוא מלון דירות נסתר מהעין, אך בלב העניינים. בחצר הפנימית בית קפה צנוע המגיש מגוון משקאות ובירות וכמה קינוחים המתחלפים מדי יום. המקום פתוח רק מהצהריים ומספר השולחנות שבו מצומצם כמו התפריט, אבל מהלך עליו קסם מיוחד והחצר שקטה ואחרת. המקום מיתג את עצמו כמקום שבו מקומיים ותיירים נפגשים במקרה, ואכן יש בו משהו טבעי ולא מתאמץ והקהל מעורבב. במקום מחלקים את מפת Use It החינמית והלא מסחרית של פראג (ניתנת להורדה גם באתר) שבה צעירים מקומיים ממפים את העיר מנקודת מבט מילניאלית עכשווית. לפרטים: praguelocals.eu

הכתבה בשיתוף או-מד מדיקל נתחיל בנתונים היבשים, והם לא מעודדים: סקרים גילו שבין 40% ל-50% מהגברים סובלים מהפרעות זקפה בדרגה בינונית עד מלאה. כמו כן נמצא יחס ישיר (וזהה) בין גיל הגבר לסיכויים שלו לסבול מהבעיה ברמה כזו או אחרת. כך, למשל, הסיכוי שגבר בן 55יסבול מבעיות בתפקוד המיני עומד על כ-55%, ואילו בגיל 70 הסיכוי כבר יהיה 70%. המונח ’הפרעות זקפה' (Erectile Dysfunction) מתייחס לקושי בהשגת זקפה. זו תופעה נפוצה, אך בניגוד לתופעות אחרות, סביב הנושא הזה נרקם ’קשר שתיקה‘ המונע מגברים רבים לטפל בעצמם. "מיליוני גברים ברחבי העולם סובלים מבעיות אין אונות," מספר דניאל לישינסקי, מייסד ומנכ"ל או-מד מדיקל, "אך הם נוטים להכחיש את זה או לא לדבר על זה. הם מסתובבים עם תחושת בושה עמוקה, ובסופו של יום נמנעים מלבקש עזרה מגורם מקצועי". לישינסקי יודע על מה הוא מדבר: או-מד מדיקל, חברה שייסד בשנת 2017, פיתחה מכשיר רפואי ביתי לטיפול בבעיות אין אונות והפרעות זקפה. הוא גם חושף עובדה מעניינת: ההתחלה הייתה דווקא בתחום האסתטיקה הרפואית. כיצד קרה ה'טוויסט' הזה בעלילה?"בשנת 2007 הקמתי, יחד עם דרמטולוג בכיר, חברה לפיתוח וייצור של מכשירים רפואיים לטיפול בעור הפנים על בסיס טכנולוגיית RF (גלי רדיו בתדר נמוך). על מוצרים אלו,  שמטרתם היא לשקם את סיבי הקולגן בגוף (Collagen Remodeling), רשמנו פטנט וקיבלנו את ה-"FDA DE-NOVO". "סיבי הקולגן מתאפיינים בגמישות רבה ומסייעים לעור להישאר מתוח וחלק. עם הזמן הסיבים ’מזדקנים‘ ומאבדים מגמישותם, ומטרתה של טכנולוגיית ה-RF היא לחמם ולחזק אותם. בשלב מסוים הבנתי שמה שטוב לעור הפנים יכול להיות טוב גם לאזורים אחרים בעלי ריכוז גבוה של סיבי קולגן, דוגמת איבר המין הגברי - וכך נולד המכשיר, וֶרְטִיקָה שמו". השוק רווי פתרונות לבעיות אין אונות, מה היתרון של הוֶרְטִיקָה?"במעטפת הפין קיימים כאמור סיבי קולגן רבים, וכשהם חלשים הם מתקשים להימתח ו‘ללכוד‘ את הדם המוזרם לאיבר בעת עוררות מינית. הפתרונות הקיימים מטפלים בסימפטומים בלבד ומספקים מענה נקודתי, ואילו מכשיר הוֶרְטִיקָה מטפל בבעיה מן השורש, משקם את הסיבים עצמם, ובכך מספק פתרון לטווח ארוך". לישינסקי מציין שני יתרונות נוספים: "הטיפול דומה לאימון גופני, והוא נעשה בביתו של המטופל ובזמן הנוח לו. לאחר כמה שבועות התוצאות כבר מורגשות, והמטופל יכול לקיים יחסי מין גם אם לא בוצע טיפול סמוך לאקט המיני. זה יתרון משמעותי, שכן הוא מאפשר לגבר להחזיר לחיי הזוגיות שלו את הספונטניות האינטימית". "יתרון נוסף," מציין לישינסקי, "הוא שבשונה מטיפולים אחרים דוגמת טיפול תרופתי, לוֶרְטִיקָה אין תופעות לוואי, הוא מותר גם לסובליםממחלות רקע, ואין צורך במרשם רופא כדי לקנותו. למעשה המכשיר ביטל חסמים רציניים כמו מחסום הבושה או מגבלות רפואיות וסייע בשליחות שלנו: להגיע לגברים שעד כה נמנעו מטיפול וסבלו בשקט". איך והיכן רוכשים את המכשיר?"המכשיר נמכר באתר האינטרנט ללא פנייה לאנשי מכירות, הגעה לנקודת מכירה או קבלת מרשם. הוא מגיע לבית הלקוח בערכה סגורה ודיסקרטית שאינה מסגירה את התכולה. מי שבכל זאת רוצה יכול להיעזר בנציג, ואף לקבל הדרכה טלפונית". "עלות המכשיר היא כ-₪5,000. אנו מאפשרים פריסת תשלומים נוחה, ויש לנו מדיניות החזרים ייחודית: מי שמתחרט יכול לקבל החזר כמעט מלא. לשמחתנו, הרוב הגורף מרוצה מהתוצאות ומעיד שהן נשמרות גם זמן רב לאחר הפסקת הטיפול". "אנחנו ב'מוד' קבוע של עשייה," מסכם לישינסקי, "קיבלנו את אישור משרד הבריאות, היינו מהראשונים בישראל לקבל את תו התקן האירופאי המחמיר 2797 CE-MDR, ואנחנו בתהליך אישור של ה-FDA. המכשיר כבר מופץ במדינות רבות באירופה ובאסיה, ובקיצור - אנו מביאים בשורה אמיתית לגברי העולם כולו". *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאיםלנתוניו וצרכיו של כל אדם.

הכתבה בשיתוף Integer במעמד בחירת יצרן מיקור חוץ של מכשור רפואי, ישנם גורמים רבים שיש לקחת בחשבון. אחת האפשרויות היא לחבור לשותף גלובלי בעל אינטגרציה ורטיקלית - כזה היכול לשמש כשותף אמין, עם יכולות מקיפות וכוללות, לספק פתרונות חדשניים ושהינו מחויב למתן שירותים מקומיים בישראל. בחירה באופציה זו עשויה לשפר את מהירות ההגעה לשוק ובו בזמן להעניק את התמורה והערך הגבוהים והנכונים ביותר. כמובילה עולמית בפיתוח מכשור רפואי מתקדם וייצור במיקור חוץ עם טביעת רגל גלובלית ונוכחות באזור מקומי (בנתניה) - חברת Integer עונה על הקריטריונים הללו, כך אומר איל סנדץ, מנהל פעילות Integer ישראל. הוא מוסיף ומציין כי Integer הקימה אתר בישראל המציע יכולות פיתוח וייצור של קטטרים ומערכות הובלה מתקדמות, שלא נראו כאן בעבר, עם יכולת לתמוך בחברות מקומיות משלב הוכחת התכנות ועד לייצור מוצרים קליניים ומסחריים. "האתגרים בתהליך הבאת מכשיר רפואי לשוק הם רבים ומגוונים", מפרט סנדץ, "כאשר בוחרים שותף למיקור חוץ, ההמלצה לחברות תהיה לחפש צוות שיכול למנף יכולות גלובליות עם ידע ונוכחות בשוק המקומי - על מנת לקדם יעדים ספציפיים. כך הבחירה ב-Integer - החל ממגוון הפתרונות שהיא מספקת מקצה לקצה, הנוכחות הפיזית בישראל ועד המומחיות המשולבת המקומית-והגלובלית - תספק ללקוחותינו שילוב ייחודי להאצת הצמיחה". את הטכנולוגיה ואת הרכיבים המיוצרים ע"י Integer ניתן למצוא במותגי מכשור רפואי עולמיים מהימנים רבים. מורשת 80 השנים של החברה בתחום ייצור מכשור רפואי חדשני ופיתוח מכשור רפואי נובעת בעיקר מהמיזוג עם החברות Greatbatch Medical ו-Lake Region Medical בשנת 2015, וכן מהיסטוריה של צמיחה וחדשנות ונוכחות המשתרעת כעת על פני ארבע יבשות. "Integer ממוקדת מאד בחזון שיפור חיי מטופלים ברחבי העולם על ידי היותה השותף הנכון ללקוחותיה למתן שירותים רפואיים חדשניים ופיתוח טכנולוגיות חדשות", אומר סנדץ, "החברה משלבת טכנולוגיה, מומחיות ומשאבים על מנת לשתף פעולה עם רבות מחברות המכשור הרפואי OEM (Original Equipment Manufacturer) המובילות בעולם, וכדי להגביר את החדשנות באמצעות יכולות תכנון וייצור מתקדמות בקבלנות משנה". "175 שנות ניסיון נצברות" סנדץ מספר כי בנתניה, צוות Integer מספק מומחיות של רשת גלובלית בקנה מידה קטן ובקצב מהיר באופן מקומי. במקום יותר מ-30 עובדים, עם 175 שנות ניסיון נצברות, הפועלים יחד על מנת להביא את יעדי הלקוחות לכדי מימוש. "חבילת היכולות המלאה של הצוות המקומי כוללת פיתוח מכשור רפואי וייצור, תהליך בקרת תכן שניתן ממנו בקלות יתרה להרחיב ולהתקדם לייצור מסודר, פיתוח אבי טיפוס Design output ,Design Input והקפאת תצורה, וריפיקציות, ולידציות לתהליכים והשקת המוצר לשוק, תמיכה בשוק לאחר השקה. כל זאת באתר של מעל 1,200 מטרים מרובעים של פיתוח וייצור", הוא אומר. "Integer היא כיום החברה הגלובלית היחידה בתחומה שנכנסה לישראל על מנת לספק שירותי ייצור מקומיים לשוק הישראלי עם התהליכים הנכונים הדרושים להבאת מוצר רפואי לשוק", ממשיך ואומר סנדץ ומציין כי "סוף סוף, חברה גלובלית ביצעה את המהלך הנכון של כניסה לישראל על מנת לתמוך בשוק המקומי ישראלי בתהליכי העברה מפיתוחלייצור, וייצור מסודר ואמין". בנוסף לשירותי מחקר ופיתוח (מו"פ) Integer ישראל מציעה גם שירותי ריתוך בלייזר, תהליכים משלימים, קטטרים ומערכות הובלה, הרכבה ואריזה, הרכבה ידנית מורכבת ועוד. כמו כן, החברה מייצרת בחדרים נקיים בתקן ISO-7. "המחויבות שלנו למצוינות בייצור ובחדשנות בישראל ובעולם מבטיחה שהמכשירים הרפואיים של לקוחותינו יגיעו לשוק מהר יותר עם אמינות ואיכות ללא פשרות", מסכם סנדץ. "Integer נמצאת בעמדה ייחודית לשמש כבחירה המועדפת של הלקוחות שלנו בשיפור חיי המטופלים". לפרטים נוספים על חברת Integer הקליקו>>

בשיתוף מוביליטי ברנדס בע"מ קהילת רוכבי כלי התחבורה החשמליים הזעירים מתרחבת ומתעצמת מיום ליום. עבור רבים, קורקינט נחשב לאמצעי התנועה המועדף, במיוחד בערים הגדולות, בהן גם השכילו להתאים את התשתיות לרוכבים באמצעות מסלולים ייעודיים. פתרון תחבורתי שכבר אי אפשר בלעדיו קורקינטים ידידותיים לרכיבה וזריזים בתנועה, פשוטים לאחסון ודורשים תחזוקה מינימלית. ההיצע המסחרר של דגמים, שלא מפסיקים להשתדרג בפיצ'רים ייחודיים, מאפשר לאוכלוסייה מגוונת להצטייד בקורקינטים מהדור החדש וליהנות מחוויית רכיבה בטוחה ונעימה יותר. לדברי ירין בן שמחון, המייסד והבעלים של מוביליטי ברנדס, החברה המובילה בארץ בתחום יבוא ושיווק אופניים חשמליים, קורקינטים ממונעים ואביזרים נלווים, "קורקינט חשמלי נחשב לפתרון תחבורתי שהיום כבר אי אפשר בלעדיו. כלי יעיל לסביבה אורבנית צפופה, אלטרנטיבה ירוקה וחסכונית. יש מי שמצטיידים בקורקינט פרטי משלהם בעוד אחרים בוחרים באופציה השיתופית כמוצא של "המייל האחרון" כדי להגיע ממקום למקום". מולטי מוביליטי ברנדס עובדת עם למעלה משלוש מאות סיטונאים ומשווקת את מותגי העל Jager ,Cycoo ,Surron ,Alpha ,Scorpion ולאחרונה גם חתמה על הסכם הפצה בלעדי של מותג העל Inokim בהיקף של 40 מיליון ₪. Inokim הבינלאומית נוסדה בארץ ופועלת בכ-50 מדינות ברחבי העולם כאשר הנהלת החברה ממוקמת בישראל ונחשבת לחלוצה ולסיפור הצלחה מרשים בתחום. בן שמחון אומר ש" Inokim מביאה עמה יתרונות רבים שהפכו אותה למובילה, החל מהקפדה על הנדסת אנוש דרך שימוש בחומרים איכותיים ועד עמידות הכלי ומציעים טווחי נסיעה גדולים. הדגמים שלה מאופיינים בעיצוב ספורטיבי חדיש ונועז ביעילות אנרגטית גבוהה ובקומפקטיות מתקדמת. זה מותג פופולארי מאוד שנחשב מאוד אמין בסטנדרטים הגבוהים המחמירים בעולם". בימים אלה, Inokim משיקה גם את דגמיה החדשים לשנת 2023: דגם OX - דגם הכביש-שטח הספורטיבי אשר זכה לשיפורים ומגיע בשני צבעים וניתן לזהות אותו על פי גלגל המנוע, שמעוצב כמו מבער מטוס שמשקף את עוצמתו. הוא מתגאה ביתרון קיפול מהיר בלעדי ומהפכני שאין שני לו בקטגוריית קורקינטים חשמליים בישראל ובמנוע חשמלי שקט ועוצמתי. יש לו מנוע המאפשרים לרוכבים בו מומנטום חזק וטווח נסיעה של עד 60 ק"מ ובן שמחון מסביר שיש לו גם פטנט ייחודי במערכת המתלים ושיכוך מלא ליציבות גבוהה יותר". דגם QUICK4 אף הוא עבר מתיחת פנים ושיפורים נוספים וכולל מערכת מתלים כפולה עבור נסיעה רכה עם נוחות מרבית ומערכת קיפול המאפשרת קיפול תוך 5 שניות עם ידית שחרור מהיר וצג דיגיטלי גדול בעל תצוגת LCD. כל מותגים כלי התחבורה הקלים המובילים תחת קורת גג אחת חברת מוביליטי ברנדס שמה לה למטרה להוזיל עבור קהל הצרכנים את מחירי כלי התחבורה הקלים ולאפשר לכל אחד לרכוש ולתפעל אותם במחירים השווים לכל כיס. החברה הוקמה על ידי בן שמחון, רואה חשבון ומשפטן במקצועו, אשר זיהה את היתרונות הגדולים הטמונים בכלי התחבורה החשמליים בישראל. נכון להיום, חברת מוביליטי ברנדס מחזיקה שני אולמות תצוגה באבן גבירול 35 והרכבת 22 בתל אביב, מעסיקה כ-200 עובדים תחת חטיבת התפעול הנקראת NEURON (ניורון) אשר מרכזת את פעילות תחום הקורקינטים השיתופיים ובין היתר, מייבאת, מתפעלת ומתחזקת את הכלים החשמליים במספר ערים בישראל בהן החברות פועלות. ניורון מפעילה חמישה מרכזי תפעול המעניקים שירות לחברות העסוקות בתחום הקורקינטים השיתופיים עליהן נמנות Tier ,Dott ,Wind ,Bird ועוד. מלבד Inokim, מוביליטי ברנדס משווקת מותגים מובילים בקורקינטים ואופניים חשמליים, ביניהם: המותג היפני Cycoo שמציע אופניים חשמליים הקלים בעולם וכן את המותג הפופולארי Scorpion, שבין היתר, מציע אופניים חשמליים המתאימים לנשים עם מבנה שלדה מעוגל המאפשר עליה וירידה מהאופניים בצורה יעילה ואת המותג ALPHA לו אופניים חשמליים עם ברקסים בלמים הידרואליים ואת המותג JAGER שהציג לאחרונה דגם חדשני - JAGER JAGER WAGGEN - להסעת כל המשפחה יחד הכולל שלדה המאפשרת הצבת שני כיסאות ילדים אחד אחרי השני. שדרוגים לחוויית רכיבה מקסימלית במינימום מאמץ זירת הקורקינטים לא מפסיקה לחדש עבור הרוכבים והחדשנות מורגשת במגוון דרכים. ראשית, מההיבט הבטיחותי, בן שמחון, מספר על מערכת OSAP הבלעדית למשל לדגם QUICK4 מבית Inokim, שמציע הרבה יותר יציבות ואיזון לרוכבים במיוחד בכביש ובתנאי רכיבה משובשים ומאתגרים כולל התמודדות ראויה עם בורות וחצץ ולדבריו, דגם OX מטיב להמחיש גם את תחושת הכוח והביטחון בנהיגה כשהוא משפר את יכולות ועוצמת המנוע במיוחד בעליות. השדרוגים מופיעים גם בצורת מסכים מתקדמים של יחידת בקרה מרכזית המעניקה לרוכב מידע חשוב לתכנון הנסיעה כגון מהירות, מד מרחק, סוללה וטיימר נסיעה במבט חטוף. בדור החדש של הקורקינטים טווח הנסיעה מתרחב וזמן הטעינה מתקצר ובן שמחון חוזה, שככל שהטכנולוגיה תשתכלל כך הקורקינטים ישרתו את הרוכבים למרחקים ארוכים יותר וגם יתווספו עוד רוכבים - במיוחד עם תחילת פעילותה של הרכבת הקלה והצורך לרכב מהתחנה או אליה ליעדים המבוקשים בערים הגדולות. לאתר מוביליטי ברנדס הקליקו>>

בסינר, מוכתם באותות מבישולי אותו יום, מכניס אותנו השף יוסי אלעד, ובכינויו פאפי, למטבח הביתי בראש פינה. החלל לא גדול, חלק ממנו פורץ לחצר עם תנור, קומפלקס של מעשנה וגריל ועזרים טקטיים שמשביחים בעיקר נתחי בשר טובים, אבל לא רק. את כל אלה הוא מציג בגאווה משל היו ילדיו, אף שהם זעירי ממדים ביחס למטבחי הענק שבהם בישל בארץ ובעולם. השמחה הקטנה היא הרמז הראשון לאישיותו מצניעת הלכת, שלא רבים מכירים, אבל כשמתארחים בביתו, במבצרו, המפגש הבלתי אמצעי מגלה רזים נוספים ממנו ומצייר קווים לדמותו. במעשנת, הוא מספר, סופג נתח טלה את הארומה המתבקשת ובתנור משתזף עוף שלם, מקבל צלייה אחרונה. על השיש מגש כפות ועליהן תלוליות סשימי לוקוס חינניות. הן נטרפו בביס בהמשך. אלעד הוא שף עתיר יוזמות וזכויות, רב פעלים ורב-גוני. עוד כשהיה ילד, חלם להיות טבח, אולי כי אבא שלו עסק באוכל והוא עדיין זוכר איך תמיד נהג לומר לו ש"לוע של תותח צריך להיות מדויק, אחרת הפגז יתפוצץ לך בפנים. אוכל מבשלים מהבטן והלב והוא צריך להיות טעים", והוא לא שכח. למרות אהבתו בחר בלימודי מלונאות ועסק בתחום כמה שנים. כאשר פרש ב-1980 קפץ מדרגה גדולה לעבר עולם הבישול, ובלי הכשרה מקצועית, לימודים או תעודה, פתח חברת קייטרינג והחל את צעדיו הראשונים בנתיב הקולינרי. "מבחינתי זה כמו בציור, כי במשך השנים למדתי טכניקות. אבל כשזה בא מהלב ומעניין אז לומדים, משתלמים וקוראים והופכים להיות מורים, זה מסע". והמסע שלו היה אינטנסיבי, מהקפה ב'בית טיכו' הירושלמי, 'שק קמח' ומסעדת 'מחניודה' האייקונית דרך פרויקטים בלונדון, גרמניה ועוד. במהלך הפרויקטים האלה חי תקופות ארוכות מעבר לים וקיבל גם הצעה לפתוח מסעדה בפראג. אולם כשהנסיבות לא הבשילו, הבין את הרמז, שחרר והתמקד בייעוד החדש, שהחל ביפו והועתק ללוקיישן הצפוני. יחד עם זוגתו בשש השנים האחרונות, שבו לבית בראש פינה ופתחו מתחם אוכל ואירוח, ונדמה שבנקודה הצפונית הפסטורלית הגיע למנוחה ולנחלה. בית האבן ההיסטורי שבו מתגוררים השניים נבנה ב-1886 על ידי בני משפחת גורובובסקי, מראשוני המושבה. זהו בית צר וארוך, עטוף צמחייה, נאה ובמיקום שקט. הקונספט שבחרו מתכתב עם טרנד האירוח הביתי ומבוסס על ארוחות שף מדוגמות שנועדו בעיקר לקבוצות קטנות משמונה ועד 30 סועדים; אלה מוגשות בהתאם להרכב, באחד משני חללי אירוח מקסימים שבליבם שולחנות עץ גדולים ותפאורה אותנטית של קירות אבן ויצירות אומנות. איך אתה מבשל? אני שואלת תוך כדי סיור במטבח, ובלי לחשוב הוא שולף: "מהבטן ומהלב. הבישול שלי עונתי וישראלי". מה זה ישראלי אתם תוהים? גם אני שאלתי והוא השיב שקודם כל צריך שף ישראלי שמכיר את התרבות המקומית, שיהיה חצוף, וכמובן שאי אפשר בלי חומרי גלם ים-תיכוניים מקומיים להשלמת החבילה. בהיבט הזה הגינה הביתית, לדבריו, מספקת מבחר צמחי תבלין וכמה פירות עונה, וכל היתר נבחרים בקפידה, חלקם בכרך הגדול של תל אביב, שאותו הוא פוקד לא מעט. תאוות הבישול על השולחן מונחים מיני כבושים: זיתים, במיה ושקדים ירוקים מעלפים שמתחסלים תוך דקות. אלעד מגיש את מנת הסשימי הראשונה, ביס אחד מלא בטעמים שיוצאים במחול ואחריה טייק על כדורי ארנצ'יני מבורגול, פריקה, עדשים אדומות ואבן יוגורט במילוי לבנה עיזים וזיתים שכבש. בהמשך מגיע ארטישוק ממולא טרטר לוקוס עם עשבי תיבול, אגסים ושסק עטוף בעלה סיגר ומטוגן, והחך אינו יודע נפשו מעונג. בין המנות נמשכת שיחת החולין והשף רב המעללים מתגלה כאדם חם, שורשי ופתוח, שצניעותו מתעתעת אל מול תהילת העולם שרכש בזכות כישרונו. "הוא אדם צנוע", מדבררת אורלי אליאסי זוגתו, והוא מייד מתגונן ואומר שצריך לקחת את זה בפרופורציות. "אי אפשר לבשל בלי אגו", הוא מנסה להסביר - אף שהאגו ממנו והלאה - וטוען שזה משום שהוא אדם של סיפוקים מיידיים, שלא יכול לחכות וצריך את הדברים כאן ועכשיו. אבל בישול הוא תהליך שדורש סבלנות ואין בו סיפוק מיידי, איך זה מתיישב? אני מקשה. "להיכנס למטבח ולבשל זה הסיפוק המיידי, כשאני עובד אני מרוכז ואי אפשר לדבר איתי, ושם מגיעה הסבלנות, שם אני מוצא שלווה ושקט". את מנת הניוקי תרד הוא מגיש בליווי סיפור על מפגש עם מאמא איטלקית מכפר סמוך לפוזיטנו, שלימדה אותו להכין את הגרסה שלה למנה. הוא הפנים והוסיף, כמו צייר, צבע משלו. התוצאה: ניוקי מתרד טרי עם תפוחי אדמה וריקוטה ברוטב שישברק, שמוסיף טאץ' ישראלי נימוח ואלוהי. אחר כך הוגשה ציאדייה שהיא סינייה על בסיס דגים עם ירקות שורש שנצלו במשך שעות וסלרי. כשאני שואלת כמה זמן הוא עובד על כל ארוחה, הוא מודה: "יש לי שלושה ימים של הכנות", אבל תאוות הבישול צרובה בו עמוק בנפש פנימה, כך שהוא נהנה מכל רגע של הכנה ומעצם האירוח ולא מרגיש שהוא עובד קשה. התוצאה בהתאם. הוא מתעקש להבהיר שלא מדובר בעוד ארוחת שף כמו במסעדה, אלא בבילוי של ערב ארוך בן כמה שעות, עשיר בסיפורים, שיחות מרתקות ותבלינים אנושיים, שנמהלים ביין טוב ונמתחים בין שבע לשמונה מנות מדויקות. בחלקן יש כמה מרכיבים, כמו העוף שהתבשל עם כרוב ניצנים, לימון כבוש ועכוב או נתח הטלה שפורק על מצע מג'דרה גלילית של פריקה, בורגול ועדשים שחורות עם פול ולימונים כבושים שנמסו על הלשון. הקינוח הוגש במרפסת הכניסה לבית באווירה קלילה יותר, גרסה של מלבי סגלגל כפריחת הלבנדר ותה מצמחי הגינה. אם תרגישו שלא נכון לכם לנהוג אחרי החוויה, תוכלו להישאר ללון באחד משני הצימרים שנותרו מהמתחם השוקק שפעל כאן בעבר. אלעד מביא בחשבון שחלק מהאורחים מגיעים מרחוק ומעדיפים להניח ראש בקרבת מקום, ולכן הפתרון, כי הלינה איננה העיקר, היא מוצר נלווה לסועדים. לחדרי האבן אופי כפרי נינוח, לא מפונפן אבל מדויק למקום. יש להם רחבה קטנה ומתוקה ובקיץ יש אפילו בריכה. החדרים עומדים פה ושם גם לרשות זוגות שחפצים להתנסות ב'טיפול קולינרי', חוויה שבמהלכה הם יוצאים יחד למסע קניות ומבשלים בצוותא ארוחת ערב מלאה, לומדים מרזי המטבח. המתפנקים יזמינו גם ארוחת בוקר מעשה ידיו ויזכו לשולחן ערוך כל טוב, כי אלעד מודה שזו ארוחה שהוא ממש אוהב להכין. נדמה שהשינוי בחייו מבורך, יציב ומיטיב, ועל אף שמדובר בגרסה מאתגרת לפנסיה, הוא עדיין מחפש תעסוקה וריגושים. "כשיוציאו אותי מהמטבח ואפסיק להתעסק עם אוכל, ההנאה שלי מהחיים תיגמר", הוא מצהיר ומסגיר את המנוע שעדיין מטרטר בתוכו ומפעיל את האינרציה. ואתם? תוכלו לבוא עם המשפחה, עם כמה זוגות חברים או עם החבר'ה מהעבודה, להתערבב בחוויה שלמה. כי אלעד הוא סוג של אומן שכלי הביטוי שלו זה אוכל, והוא מביא את עצמו לשולחן, מצייר את האומנות שלו בין הסירים ועל הצלחת ומציע יצירה רוויית טעמים, ואין לו שום כוונה להפסיק.

השף עומר מילר ('סוסו', 'קליפסו', 'מנדרין', 'חדר אוכל', 'פוד ארט' ועוד) עזב את מטבחי המסעדות לטובת הבית. מדי יום אחר הצוהריים הוא מבלה עם שלושת ילדיו במטבח - בית הספר הטוב ביותר בעולם. כאן מפעילים את כל החושים, מתמודדים עם אתגרים מוטוריים, מפתחים ביטחון ועצמאות ולומדים לחתוך, לקלף ולשמור על הסדר והניקיון. השיטה כל כך מוצלחת שהם החליטו להוציא אותה לאור בספר. כולנו מאמינים שהמשפחה היא מעל ה-כול, אבל נדמה שהמילרים (עומר ושירן), קיבלו החלטה מודעת לחשב מסלול מחדש ולטפח קריירות שיסייעו ליישם את האמונה, הלכה למעשה. ״יצאתי מכל העסקים שלי כי זה מה שנכון לי בשלב הזה של החיים, כי הבנתי שאם אמשיך כרגיל, אפגוש את הילדים נטול אנרגיה בקצוות של היום״. רוי ומון (3), התאומים הכי מתוקים בפיד שלי, נולדו אחרי שנים של טיפולים, מסע זוגי מאתגר שגרם להוריהם לצמוח, להתכונן ולהתפתח באופן אישי, תוך כדי בניית המיזמים העסקיים, שיתופי הפעולה והתוכן שהם יוצרים כל אחד בתחומו. תוך שנה נוספה למשפחה גם לוסי והפכה אותם למשפחה של חמישה. את עומר אני מכירה כבר 20 שנה, עוד מהימים שבהם היה ילד הפלא של עולם המסעדנות הישראלי. מייד התבלט ביכולת הביטוי והכתיבה שלו, באותנטיות שלו וביכולת שלו לספר את הסיפור שלו ואת הצדדים הפחות זוהרים, כמו למשל החיפוש המתמיד אחרי עובדים או הקרוהן (מחלת המעיים הכרונית) שמלווה אותו מגיל 13, שהפכה את האכילה לכאב ולאשפוזים, ואת המטבח למקום שבו אימא שלו מלמדת אותו שמותר לטעות וכדאי להמשיך לנסות עד שמוצאים את הדבר המתאים. קפיצת הגדילה של שירנקה ועומר הפכה אותם מזוג בליינים שחורש את הגלובוס ועסוק בתכנון הקעקוע הבא, לזוג עם שלושה ילדים קטנים, שמתמודד עם האתגרים של חיי משפחה ישראלית צעירה ב-2023, וזה השפיע מייד על קהל העוקבים שלהם: ״אנשים משתפים אותנו בניצחונות הקטנים שלהם וזה מרגש", מספר עומר, "למשל מישהי שראתה סרטון שאני מכין עם הילדים שיפודי פירות, הכינה גם, ומאז לא רק שהבנות שלה זנחו את החטיף שהיו אוכלות קבוע, הן מכינות שיפודים בעצמן גם כשהיא שוכחת״. הספר 'איך לגדל ילדים שאוהבים לאכול' תפס את מלוא תשומת ליבי, כי הוא מעלה לדיון נושא מרתק שעסקתי בו לא מעט, מקצועית וכאם לשלוש בנות. צפיתי מן הצד במשפחות שבהן האוכל הפך לנושא רגיש, שלא לומר טעון ונפיץ. כמעט תמיד זה קרה 'באשמת' הורים מגוננים שלא אהבו לראות את הילד שלהם אוכל עם הידיים ובחרו להגיש לו 'אוכל של ילדים'. הדרך הנכונה בעיניי באה לידי ביטוי במדריך המנומק של המילרים. מערכת היחסים של הילד עם האוכל מתחילה מגיל אפס. שילוב הילד במטבח יעניק לו תחושת מעורבות וחיוניות, יעזור לפיתוח מיומנויות מוטוריות, ילמד אותו על עבודה בשיתוף פעולה ויעניק לו מושגים ראשוניים בהבנה של כמות ונפח. ״בהתחלה תכננתי להוציא ספר בסגנון 'ילדים מבשלים' של רות סירקיס, שעליו גדלתי,״ מספר עומר, ״אבל כשהתחלתי לגבש את רשימת המתכונים ולנמק לעצמי את הבחירות, שירנקה חשבה שכדאי שנוסיף גם עצות מעשיות מהניסיון ההורי שלנו. ומכאן התחיל להתגלגל המסע". בעזרת העורכת המוכשרת יעל כלב הם פיתחו את הקונספט ויצרו ספר בישול משפחתי ומלא קסם, שמביא לידי ביטוי לא רק את המאכלים שהילדים אוהבים להכין ולאכול, אלא גם את הניסיון המצטבר שלהם בשילוב הילדים ובגידול שלהם מתוך כבוד לחופש ולבחירה. כשהילדים מגלים את המטבח בפתיחת הספר הם ניסחו 12 תובנות, שהיישום שלהן יגרום לכך שהאוכל יתפוס את מקומו הטבעי בחיי המשפחה. בגדול, נקודת המוצא היא שאין הנחות יסוד לגבי הילדים. אל תחליטו מה לא מתאים להם, אל תנחשו מה לא יאהבו ולמה יסרבו, תתחילו איתם טבולה ראסה (אלא אם יש מגבלה כלשהי). לכן כל המשפחה אוכלת מאותו סיר ואין אוכל נפרד לילדים, כמו שאין ארוחה נפרדת - משתדלים ככל הניתן לאכול יחד. כדאי להתחיל להכניס אותם למטבח מגיל צעיר. בהתחלה רק כצופים, כדי שיכירו את חומרי הגלם וידעו לזהות אותם. בשלב הבא אולי לטעום מהם, ולנסות לקבל פידבק, הכול בעדינות ובלי לחץ, כדי שירגישו שכדאי לטעום ומותר לא לאהוב ואפילו להוציא מן הפה. את האוכל מניחים במרכז השולחן ולא מעמיסים צלחת, כדי שהילד יוכל לבחור כמה לקחת, אם בכלל. הדרך החביבה על המילרים היא ליצור ביקוש על ידי בופה קטן, שמאפשר לילדים לשלוט במינון ובהרכב הצלחת שלהם. אפילו מלח הם לא מוסיפים לאוכל באוטומט, אלא מניחים בקערית וכל ילד מוסיף לעצמו, לפי טעמו. כמובן שכדאי להתאים את האוכל לידיים הקטנות שלהם, כי זה האמצעי שבעזרתו יוכלו לאכול באופן עצמאי, לדוגמה להכין קציצות קטנטנות ולחתוך עוף לרצועות או גבינה לקוביות קטנות. בהמשך, כשהם גדולים יותר, כדאי לקחת אותם לקניות אצל ירקן או במכולת, לתת להם לעמוד לצידכם במטבח, ובגדול - פשוט לסמוך עליהם, לאפשר להם לשחק עם האוכל (וכן, זה מלכלך וזה בסדר) כי ככה הם לומדים עליו. חופש הגילוי חשוב לילדים במטבח בדיוק כמו שהוא חשוב בחוף הים, בשלוליות או בשדה בדילוג בין הערוגות. הכי חשוב, לפי שירנקה ועומר, זה לא להתייאש. גם אם נתקלתם בסירוב לפסטה עם ברוקולי היום, זה לא אומר שבשבוע הבא הם לא יסכימו לטעום פרח ברוקולי מטוגן בציפוי פירורי לחם, אולי יבקשו עוד. במהלך העבודה על הספר הם התייעצו עם אנשי מקצוע שונים, ביניהם אנשי מחלקת התזונה של איכילוב, אנשי ריפוי בעיסוק וקלינאי תקשורת, וגם ערכו כמה סדנאות. שאלתי אותם אם לא מדגדג להם לאמן, לעזור ולטפל במשפחות באופן אישי. עומר, שלמד אימון מנטלי אצל איתן עזריה, ממהר לענות ואומר ״פחות מעניין אותנו לעסוק בזה באופן פרטני. למרות שמגיעות פניות, במיוחד לשירנקה, שלמדה אימון הורי אצל אפרת לקט (אמא מאמנת)״. למה לא? אני מנסה להבין משירנקה, והיא מסבירה ״אם הייתי צריכה לתמצת למשפט אחד את כל מה שאני מאמינה בו בנושא אימהות זה היה: 'הקשיבי לעצמך!' חשוב לסנן רעשי רקע, לכן אני לא רוצה להיות זאת שאומרת לאחרים מה לעשות ואיך לפעול". ובמחשבה שניה היא מוסיפה: ״עוד סיבה היא שאנשים פונים לעזרה כש'הבית בוער' ואני מבקשת ללמד אימהות מהניסיון שלי להתכונן מראש. אני חוקרת ולומדת את נושא האימהות כבר שנים. מכינה את עצמי לבאות, מכירה את הנסיבות ויודעת מה מתווה הפעולה הנדרש מראש, כך שלא אהיה מופתעת מהטנטרום של גיל שנתיים, מהעובדה שהילדה שלי חלילה נשכה מישהו או שהילד שלי בוכה בלי הפסקה״. סקרן אותי לדעת מה היא חוקרת היום. ״אני כבר מתכוננת לגיל ההתבגרות", היא ענתה לי בשיא הרצינות. לגלות ערנות וגמישות לשינויים זה לא פחות חשוב", אומרת שירנקה ומביאה דוגמה: ״כשרוי ומון נולדו והיינו חסרי אונים מול נושא השינה, התייעצנו והתחלנו באימוני שינה. אבל היום אנחנו בלינה משותפת, כי זה מה שנכון לנו כמשפחה. לא נראה לי נכון שנתפזר על פני שלושה חדרי שינה שונים. זה לא אומר שלא לקחתי מאימוני השינה עקרונות חשובים, שמלווים אותי עד היום. למשל הדימוי של הילד כדלי, שיש לדאוג למלא אותו במהלך היום - לתת לו תשומת לב, אוכל, לגרום לו לבוא לידי ביטוי ולשחרר אנרגיה, כדי שיגיע רגוע, שָלֵו ומסופק למיטה״. גם בנושא הטיפול בילדים חלו שינויים לאחרונה: ״השארנו אותם בבית עד גיל שלוש ודגלנו בחינוך ביתי. מעבר לזה הרגשנו שגם אנחנו וגם הילדים זקוקים להתפתחות נוספת, כדי להיות האנשים, ההורים ובני הזוג שאנחנו רוצים להיות". הספר כולל כ-80 מתכונים פשוטים וקלים להכנה לאמצע השבוע: מתכוני פטנט לארוחות ערב, קלאסיקות של בוקר ומאכלים שכל המשפחה אוהבת, עם דגש על האפשרות להתאים בקלות להעדפות אישיות - למשל תחת המתכון לשניצל מופיעות שלוש גרסאות: 'של מון', 'של ריי' ו'של לוסי'. בין המתכונים משובצים טיפים ודרכים להתמודד עם בררנות וסרבנות אוכל, לשילוב יותר ירקות, לגיוון, ועוד סוגיות שיכולות לסייע לבני המשפחה ולהורים. הספר הוא אלבום משפחתי עמוס תמונות, שבעיניי מבטאות את סקרנות הילדים ומשימות מטבח שהם יכולים לבצע, כמו: לקלף ביצים קשות, לדפוק שניצלים, לסדר את השולחן או לקבב קציצות. עומר מספר שזאת הייתה משימה מורכבת, שכללה ימי צילום רבים (לצילומי הילדים, לצילומי האוכל, לצילומי הכנת האוכל ועוד). למרות העובדה ששניהם משופעים לקוחות ושיתופי פעולה מסחריים, הספר לגמרי עצמאי, ללא תוכן שיווקי או חסויות. על הסטיילינג והארט אמון עמית פרבר, הצילום של שניר (סופגי) גואטה, צלם הבית שהילדים מכירים ואוהבים, הגרפיקה של ורדה עמיר ובצוות המטבח אינס ינאי ושי כהן - שדאגו להכנת האוכל שמופיע בחמשת הפרקים המרכיבים את הספר: אמצ״ש, ברביקיו, בוקר, פיקניק, חטיפים ונשנושים. זה הספר הראשון של המילרים, אבל כנראה שלא האחרון.

הכתבה בשיתוף omega3.biz לאורך החיים צצים אתגרים בריאותיים שונים או צרכים תזונתיים ספציפיים ולצד האופציות של הרפואה הקונבנציונאלית, רבים מחפשים אלטרנטיבות מהטבע כתמיכה במערכת החיסון והתמודדות עם בעיות שונות. החל מאצות לשיפור הקשב והריכוז דרך שמן קנאביס להעלאת החשק המיני ועד גדילן מצוי לאיזון מצב כרוני כמו כבד שומני. המבחר מגוון, אך לא תמיד פשוט להגיע להמלצות הנכונות ולהשלמות התזונתיות הנדרשות. הנגשת מידע מקצועי מגובה במחקרים ומוצרים תוצרת הארץ אשר נבחרו בקפידה ומבוססים על רכיבים צמחיים היא הסיבה להקמתו של האתר החדש omega3.biz. מקורות צמחיים לבריאות ולאיכות החיים עמיחי (עמי) סגל, מייסד האתר המשפחתי הכולל חנות מקוונת, מספר שהרעיון הבשיל בתקופת ההיריון של כלתו, כשחיפשו עבורה תוספים מתאימים ובשל הביקוש הגובר גם מצד בני משפחה צמחוניים וטבעונים לחלופות מהצומח, יצאו למסע בעקבות מוצרים שיוכלו לענות על הדרישה. התוצאה של המחקר המעמיק הוא אתר יסודי ומקיף של מומחים לרפואה משלימה ומסחר אלקטרוני הכולל נכון לעכשיו כ-20 מוצרים של 5 מותגים מקומיים כולם בייצור כחול לבן, שעברו תהליכי פיתוח מעמיקים ועונים על מגוון צרכים. לצד רכישה ידידותית אונליין של מוצרי רפואה משלימה בפלטפורמה של סחר אלקטרוני, האתר מגיש עולם תוכן עשיר עם מאמרים מרתקים אודות החשיבות של מקורות צמחיים לתפקוד, לבריאות ולאיכות החיים. "האתר שלנו כולל הסבר על כל מוצר ועל היתרונות הבריאותיים של הצמחים והחומרים הפעילים בתוכו לרבות הפניה למחקרים רבים וכן מנוע חיפוש", מספר סגל. "למשל, אנחנו מציעים מוצר בשם LICOLIFE מצמח הליקוריץ - ומוצרי HEMP ושמן קנביס שלאחרונה מותרים לשיווק בארץ וכן מוצרים מבוססי כורכום וספירולינה, שהם נוגדי חמצון ומסייעים בניקוי רעלים, בחילוף החומרים בגוף ובהתמודדות עם כבד שומני". דוגמא למוצר צמחי מבוקש נוסף שנמכר באתר הוא אומגה 3 מבוססת אצות של חברת אומגהמור הותיקה, אשר עמי מלווה כ-5 שנים, שמפתחת את התוספים שהיא מייצרת בגליל העליון ומספקת גם מענה להורים לילדים עד גיל 5, שלא יכולים לבלוע כדורים מחשש לחנק. המוצר מיוצר משמן אצות ולכן מתאים גם לצמחונים ולטבעונים שאינם מעוניינים במוצרים מדגים. "אומגה 3 היא בעלת חשיבות עצומה לתפקוד המוחי שלנו - כתוצאה ממבנה המוח. הגוף לא יודע לייצר אותה בצורה עצמאית, זה לא כמו שאפשר לקבל מהשמש. לכן יש המלצה ויטמין D ברורה של מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) לצרוך אומגה 3", מדגיש סגל.  אלטרנטיבות לילדים, לטבעוניים ואפילו לבעלי חיים מוצרים נוספים הנמכרים באתר מיועדים, בין היתר, לשיפור תהליכי ניקוי הרעלים, להגברת קצב חילוף החומרים, לשריפת שומנים, לשיפור ואיזון האון ולהרגעה. "יש גם מוצרים שיכולים לסייע בהתמודדות עם מחלות ומצבים רפואיים כמו טרשת עורקים, רמות סוכר גבוהות בדם, לחץ דם גבוה ורמות כולסטרול LDL גבוהות".  אחד הקהלים המשמעותיים של האתר, אומר עמי סגל, הם הורים לילדים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז. "יש לנו מוצר בשם נענע קול שעוזר להרגעתם. עוד קהל יעד מפתיע של המוצרים באתר שלנו הם בעלי חיים. "כמו שיש בסופרמרקט ביצים מועשרות באומגה 3, כך יש תערובות מזון לבעלי חיים שכוללות אומגה 3. הרבה משתמשים בתוספי המזון שלנו כדי לסייע לתזונה של חיות המחמד האהובות שלהם - ולהעניק להם את היתרונות של אומגה 3". האתר ומועדון הלקוחות של omega3.biz מכיל מגוון רחב של תוספים ומוצרים מבית היצרניות המובילות בארץ. סגל מציין שמועדון הלקוחות מאפשר הטבות גם מרוב כרטיסי האשראי המובילים ובשיתוף מועדוני הצרכנות הגדולים במדינה, בהם הוט, נכון, אשמורת וסטייל. "אנחנו פועלים כל עת להרחיב את האתר ולהציע ללקוחות פתרונות של רפואה משלימה ותוספי המזון האיכותיים ביותר, תוצרת הארץ, בעלי כשרות, מגובים במחקרים ובאישורים הנדרשים ממשרד הבריאות, במחירים נוחים ובמשלוח עד הבית".

השף עומר מילר מבשל לילדים שלו אוכל שכל המשפחה אוכלת יחד. הוא לא מאמין ב'אוכל של ילדים'. במקום זה הוא לוקח בחשבון את הגודל, הצורה, הצבעוניות והמרקם, ומגיש להם אוכל טרי ובריא, שמושך את תשומת ליבם, מתאים ליכולות האכילה שלהם ולגודל כף היד. המתכונים לקוחים מתוך הספר 'איך לגדל ילדים שאוהבים לאכול' מאת עומר ושירנקה מילר. קיפודי עוף עם אורז ואפונה "את הקיפודים האלה אני מגלגל לגודל כף היד של הילדים. מה שנקרא - להתאים את המנה ללקוח", כותב מילר לקוראיו ומציין שהוא משתמש באורז בסמטי, שמזדקר מעולה במהלך האידוי, ושאפשר להשתמש גם באורז עגול לסושי, ולקבל כדורים שנראים פחות כמו קיפודים. "אל תתפתו לצופף את הקיפודים בתוך הסלסילה, כי האורז זקוק למקום להתנפח. אם אין מספיק מקום, מאדים בסבבים, ואם עובדים עם שתי סלסילות אידוי, אפשר לערום אותן זו על זו מבלי להוסיף לזמן האידוי. ומילת אזהרה: כשמרימים את המכסה האדים חמים מאוד, אז עשו זאת בזהירות, במיוחד בנוכחות ילדים". חומרים ל-18-16 קיפודים1 כוס אורז בסמטי1 בצל קלוף וחתוך גס2 שיני שום קלופות1 סנטימטר שורש ג'ינג'ר קלוף1 כוס אפונה עדינה מהקפאה, מופשרת1/2 קילוגרם עוף טחון1 כפית מלחפלפל שחור גרוס לרוטב1/4 כוס רוטב סויה2 כפות דבש1 כף חומץ אורז1 כפית שמן שומשום1 שן שום כתושה1 סנטימטר שורש ג'ינג'ר מגורר1 כף עירית קצוצה (לא חובה) הכנה1. מכינים את הקיפודים: משרים אורז בסמטי במים פושרים במשך שעה.2. במקביל טוחנים בצל, שום, ג'ינג'ר ואפונה במעבד מזון עד לקבלת מחית אחידה. מעבירים את המחית לקערה, מוסיפים פרגית, מתבלים בכפית מלח ובפלפל שחור ולשים לתערובת אחידה. מכסים את הקערה ומעבירים למקרר לשעה להתייצבות.3. ממלאים סיר במים עד לחצי מגובהו ומביאים לרתיחה.4. גוזרים נייר אפייה לקוטר סלסילת האידוי, מרפדים בו את הסלסילה ומחוררים עם סכין בכמה נקודות כדי לאפשר לאדים לחדור.5. מסננים את האורז היטב ומשטחים בתבנית קטנה. בידיים רטובות יוצרים מתערובת הבשר כדורים בקוטר חמישה עד שישה סנטימטרים ומגלגלים אותם באורז. מניחים את הקיפודים בסלסילת האידוי במרווחים, כדי שיהיה לאורז מקום להתנפח.6. מניחים את הסלסילה על הסיר, מכסים ומאדים על להבה גבוהה חצי שעה, עד שהכדורים מבושלים והאורז מתנפח.7. מכינים את הרוטב ומגישים: מערבבים את כל חומרי הרוטב ומגישים לצד הקיפודים החמים. הקיפודים המאודים יישמרו עד שלושה ימים במקרר. אפשר להקפיא את הכדורים לפני הגלגול באורז, בשכבה אחת. אחרי שהכדורים קופאים, אורזים בשקיות זיפר או בקופסאות ושומרים עד חודש במקפיא. לפני האידוי מגלגלים את הכדורים במעט שמן (מומלץ לערבב שמן ניטרלי עם שמן שומשום בשביל הטעם), ורק אז מגלגלים באורז המושרה. מאדים ישר מהמקפיא ומוסיפים 10 עד 15 דקות לזמן האידוי. פנקייק בננה, קקאו ושיבולת שועל "ביום הולדת שנתיים של מוּן וריי הכנתי להם פנקייק בננה, קקאו ושיבולת שועל, ובחיים לא ראיתי הסתערות כזו", כותב מילר. "כששאלתי את מוּן אם טעים לה, היא לא ענתה. במקום זה היא נתנה לי נשיקה ענקית, לגמרי מרצונה החופשי, וזאת הייתה הנשיקה הכי מתוקה שקיבלתי בחיים". בפנקייק הוחלף הקמח בשיבולת השועל, מוסיף מילר, כך שהוא מתאים גם לנמנעים מגלוטן. "הבננה לא רק מקשטת את הפנקייק - היא גם חלק מהותי מהמסה עצמה, ומעניקה מתיקות ומרקם מופלא". חומרים ל-10-8 פנקייקים4 ביצים1/3 כוס שיבולת שועל אינסטנט (קוואקר)3 כפות אבקת קקאו1 כפית קינמוןקורט מלח2 בננות קלופות1 כפית אבקת אפייה לטיגון1 כף חמאה (או יותר, אם צריך) להגשה1- 2 בננות קלופות ופרוסות סירופ מייפל טבעי או שוקולד הכנה1. טוחנים את כל החומרים במעבד מזון עד לקבלת בלילה אחידה וסמיכה. אם רוצים בלילה עם צ'אנקים של בננות, מועכים את הבננות בנפרד במזלג ומערבבים לתוך הבלילה עם כף.2. מחממים מחבת רחבה עם כף חמאה על להבה בינונית-גבוהה. יוצקים במצקת תלוליות מהבלילה למחבת ומטגנים שלוש דקות על להבה בינונית, עד שהפנקייקים מתייצבים ומזהיבים קלות בתחתית. הופכים ומטגנים את הצד השני עוד כשתיים שלוש דקות. מטגנים כך את כל הפנקייקים, ואם צריך מוסיפים עוד חמאה בין סבבי הטיגון.3. מעבירים את הפנקייקים לצלחת, מניחים פרוסות בננה, מזלפים סירופ ומגישים.

דיאטה היא דבר אמיתי, כפי שיודע כל מי שעשה אחת (או 13) בחייו, אבל היא גם מטפורה או סמל או דימוי למשהו אחר. תשאלו את תמי מילר, שלפרנסתה מלמדת אושר (יש מדע כזה, מתברר) ושפרסמה זה עתה מדריך מחכים ומשעשע לאושר מעשי, שבמקרה נקרא 'איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה' (הוצאת 'כריכה - סוכנות לספרים'). מילר, שכנראה ניסתה כל דיאטה שאי פעם הומצאה, אף על פי שלא תמיד (או כמעט אף פעם) לא הייתה זקוקה לה באמת - האמינה בכל מאודה שרק עשרה קילוגרמים מפרידים בינה לבין האושר המושלם. ואז (באיחור של כמה עשורים) היא הבינה שכל אחדועשרת הקילוגרמים שלו - ממשיים או מטפוריים - וכל אחת ומה שחוסם אותה מלהרגישמאושרת. החוכמה היא כמובן להתגבר על המחסום המסוים הזה, יהיה אשר יהיה, או לפחות ללמוד לחיות איתו בשלום, לקבל ולאהוב את עצמכם כמו שאתם (אם כי זה בסדר לרצות להשתפר) ולהתקדם הלאה עם שיר חדש בלב וסוויץ' חדש במוח שמשנה הכול. הטריק הוא להשלים עם מה שיש, ולא עם מה שנדמה לנו שהיינו רוצים שיהיה. ולכן הספר של מילר, בניגוד לשמו, הוא לא ספר דיאטות (אם כי בין היתר משולבים בו כמה מתכונים בריאים ואפילו מגרים), אלא ספר של חיפוש אחר פתרונות פשוטים, אמיתייםומספקים לחיים רגועים יותר, שלמים יותר וקצת יותר שמחים ומלאי שובע. נפשי, לפחות. מילר, ילידת גבעתיים שחיה היום על קו מיאמי-ניו יורק-תל אביב, בעקבות שלושת ילדיה הבוגרים, נשואה באושר לדני החתיך שאוהב אותה בכל משקל, מציעה טיול (היא לא אוהבת את המילה המשומשת יתר על המידה 'מסע') בדרך אל האושר, שזרוע בקלחי סלרי, בשייקים דלי קלוריות, שלל נוכלי דיאטות וגורואים מזויפים - מילר פגשה את כולם, ולה זה עלה יותר - ובהרבה צחוקים, עליה, על עצמכם ועל החיים באופן כללי. בשיחה טלפונית ממיאמי היא ניסתה להסביר ל'שלוֹמוּת' מה למדה על עצמה. יש באמת דבר כזה, לימודי אושר?"לגמרי. יש לי תואר שני במנהל עסקים וכמעט בטעות התגלגלתי ללימודים אצל ד"ר טל בן שחר, שבין היתר לימד פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת הרווארד וכתב את הספרים רבי המכר 'באושר ובאושר', 'אושר אפשרי' ו'לבחור באושר'. מאז אני מכורה לאסכולה שלו והשתלבתי בה די בטבעיות, כנראה מפני שאני אדם שמח מטבעי. הייתי ילדה שמחה שגדלה להיות מבוגרת שמחה, וכאמור, רק המשקל שלי תמיד הפריע לי להיות שמחה במאה אחוז, או זה לפחות מה שחשבתי". ומה קרה?"קרה שכל חיי אני בדיאטה בעצם, ובסופו של דבר לעולם לא מצליחה להיות רזה ממש, או רזה כמו שקיוויתי, ולקח לי הרבה שנים כדי להבין שזאת המציאות ואין לי ברירה אלא לקבל אותה, אם כי מותר לי כמובן להמשיך לשנות אותה, אם ארצה. החיים שלי ושל רבים ורבות אחרים סבבו סביב דיאטות ומשקל, אבל האושר אינו תלוי במספר הקילוגרמים שלנו או בחשבון הבנק שלנו או בשום גורם חיצוני, אלא אך ורק בגישה שלנו לחיים. בוא נגידשכאב הוא בלתי נמנע, אבל סבל הוא בחירה. וגם ליהנות מהחיים זאת בחירה. והבחירה הכי טובה ונכונה שאפשר לעשות, לדעתי. כולנו בני אדם. יש ימים מחורבנים ויש תקופות חשוכות. אני לא אשקר ואגיד שאצלי בחיים הכול דבש. הזוגיות שלי עם בעלי למשל, היא נהדרת טפו טפו ואנחנו ביחד מאתיים שנה, אבל בכל יום נישואין, כשמאחלים לנו מזל טוב, אני אומרת: למזל אין שום קשר לזה, עבדנו קשה על הקשר שלנו ואנחנו ממשיכים לעבוד קשה. ויש גם ריבים וחיכוכים וטריקת דלתות ואל תשאל, אבל כל בוקר קמים ומתחילים מחדש. כל עוד מביטים קדימה ולא נתקעים מאחור, הכל טוב והכל פתוח". אז מה עם יהיה עם הדיאטות?"כמו כל דבר בחיים כמעט, הסוד הוא איזון ומתינות - הכול במידה. אפשר לאכול בצורה מודעת ומושכלת ועדיין להתענג על אוכל, עונג זה לא חטא. לפעמים יותר חשוב איך אוכלים ועם מי אוכלים מאשר מה אוכלים. אני בעד האמצע. הגוונים האפורים ולא שחורולבן. בכל זאת חיים רק פעם אחת, אז למה לא לכייף?" תעודדי אותי בעוד טיפ לחיים מאושרים."יש מומחית עולמית בתחום החמלה ששמה קריסטין נף, שמסבירה שחמלה עצמית היא לא פינוק עצמי. פינוק עצמי זה להגיד משהו כמו, 'רע לי עכשיו, אז רק אראה טלוויזיה ואוכל גלידה כל היום'. חמלה עצמית זה לומר לעצמי: 'אני רוצה להיות בריאה ושמחה לטווח הארוך, בלי ההלקאה העצמית'. עלינו להיות אדיבים עם עצמנו בלי להיות שיפוטיים, ולתרגל מיינדפולנס, וללמוד להסתכל על המצב ללא שיפוטיות. זה לא טוב אורע, זה פשוט זה. טל בן שחר, מורי ורבי, מדבר הרבה על 'הרשות להיות אנושי' כחלק מהרווחה הרגשית שעלינו לפתח כדי להיות מאושרים. ההכרה בכך שגם כשאנחנו נופלים, מרגישים כאב, צער, תסכול או כל רגש דומה - זה בסדר. אנחנו חלק מהאנושות כולה שחווה אותם דברים בדיוק. הרי איש לא באמת חי את החיים שאנחנו רואים בפייסבוק או באינסטגרם, שם כולם נראים מדהים, אופים לחמי מחמצת ומקבלים אהבה אין-סופית מילדיהם. זאת התרמית הגדולה של זמננו. אבל אם נשברנו ותקענו בלילה חצי באגט עם חמאה, והתנחמנו בבקבוק יין - אנחנו לא לבד. לא נורא, בואו לא נוסיף חטא על פשע ועוד הלקאה עצמית לחצי הקילו שנוסף לנו, ולכאב הבטן. בלי קשר לדיאטה, כמה פעמים ביום אנחנו מקטינים את עצמנו? מעבירים ביקורת ושופטים את עצמנו בלי טיפת רחמים? בואו נעצור רגע, ובכל פעם שהקול הזה יצקצק באוזנינו ונרגיש לא ראויים, לא מוצלחים, טיפשים, מכוערים ועלובים, ננסה לשאול את עצמנו איך היינו מתייחסים לאדם אהוב ברגע זה. בואו ניתן לעצמנו את אותה האהבה ואפילו חיבוק חזק. כמו שאמרה אלינור רוזוולט, 'חברות של אדם עם עצמו חשובה כל כך, כי בלעדיה הוא לא יוכל להיות חבר עם אף אחד בעולם'. המשפט הבא נוהג להכניס אותי לפרופורציות: כשאהיהבת 80 ואסתכל אחורה, האם זה ממש ישנה?"

1. הפנינים 1: פאן בסטייל יפואיאפשר להתארח בכל מיני מקומות, אבל אירוח בבית שבו המארח הוא בעלים של קייטרינג, אשף אווירה ואנרגיה כזו שמרימה אתכם לגבהים - הופך את החוויה לאחרת. חגי אשל פותח את הבית המקסים שלו ביפו - ובעיקר את הלב, ומזמין אתכם לחוויה אינטימית טעימה ומוקפדת. 'הפנינים 1' ממוקם מעל גן הפסגה ומשקיף על קו החוף של תל אביב-יפו זהו מבנה יפואי לשימור מהתקופה העות'מאנית המתפרש על שטח של 200מטרים רבועים. קירותיו החיצוניים מכוסים בצמחייה מטפסת, המשווה לו מראה בניחוח אירופאי. תמצאו כאן בית חם למפגשים עסקיים, חלל לשמחות פרטיות, אירוח סדנאות ותערוכות - מפוצץ בסטייל ובאוכל משובח, כזה שמייצר מפגש בדרך נעימה ומקרבת. כשאתם רוצים לארח אנשים חשובים או לחגוג אירוע מיוחד במקום מעוצב ואינטימי - זה המקום בשבילכם. 054-4325005nodedet.com הפנינים 1 תל אביב-יפו 2. הגלריה בחווה: אירוח חברתי משמעותיבמושב סתריה, בלב ליבו של בוסתן עוצר נשימה, נמצאת חווה ייחודית המהווה בית חם עבור א.נשים בעלי צרכים מיוחדים, נוער בסיכון והלומי קרב; זוהי 'הגלריה בחווה', חווה טיפולית, שיקומית, חברתית והוליסטית המציעה חוויית אירוח אחרת לאנשים פרטיים, חברות וארגונים. מרחבי הטבע לצד בעלי החיים: סוסים, כלבים ושאר חיות משק, מהווים חלק בלתי נפרד וערך משמעותי בחוויה, שמתחילה בשיחת השראה וסיור לצד מפגש בלתי אמצעי בחווה עם אוכלוסיות מיוחדות. האווירה הנינוחה והטבעית מזמנת חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה ובעיקר מקרבת בין לבבות הנוכחים. "החיבור לטבע, המפגש עםהסוסים ובעלי החיים השונים, הקרבה העמוקה לקרקע ותפיסת העולם שלנו, מעודדים נתינה ללא תנאי לכל אדם באשר הוא ומאפשרים דינמיקה קבוצתית כנה ופתוחה באופן מיידי", אומר דני, שהקים יחד עם מואנה בת זוגו את המיזם מרחיב הלב הזה. אם אתם מחפשים מקום למפגש הבא שלכם, עסקי או פרטי, שנותן תחושת בית בדגש על אירוח מוקפד, בריאות וקיימות לצד אימפקט חברתי משמעותי מעורר השראה, זהו בדיוק המקום - בואו יחפים. 054-2132773dannysfarm.org.il מושב סתריה 3. חובות הלבבות: אנשים - אוכל - אומנותסיון דיין, אומנית ויזמית, חיפשה מקום ליצור, לפגוש, לחבר ולבשל. במפגש מקרי, או מי שיגיד לא מקרי כלל, הגיעה למחסן מוצרי קירור שהיה שייך לסבא שלה בשכונת שפירא בתל אביב. שם נוצר קסם - חיבור אנרגטי לקירות, לחללים ולאווירה. דיין בעלת תואר ראשון באומנות רב-תחומית ותואר שני מבית הספר לאומנות חזותית בניו יורק (SVA), לקחה את המקום עם הרבה כוונה, אומץ ורצון, רתמה לפרויקט את כל מי שיכול היה לעזור והפכה את המחסן הנטוש למבנה יפהפה ומרשים במיוחד. היא קראה לו 'חובות הלבבות' (על שם הרחוב שבו הוא נמצא). במקום גינה רחבת ידיים וחללים להשכרה, שבהם מתקיימים אירועים פתוחים לקהל, סדנאות קרמיקה, ארוחות שף קהילתיות ופרטיות, תערוכת אומנות ומפגשים מסקרנים. "היה לי חשוב לייצר בית חם ופתוח, מקום מפגש לאירוח עם אוכל מוקפד ויין מעולה. לצד חלל עבודה וסדנאות קרמיקה ואומנות תוכלו למצוא כאן קהילה וא.נשים מרתקים ומגוונים. למעשה זהו בית שיוצר חיבור בין אנשים ועולמות", אומרת דיין, שהקימה בית ללב שלה והפכה אותו לבית להמון לבבות. 054-8977896hovothalevavot.com חובות הלבבות 5 תל אביב-יפו 4. אסו סלון: סטודיו לקולינריה מקומית'אסו סלון' הוא מגרש המשחקים הרשמי של אייל אסולין, שף, אומן, יוצר ואיש תרבות. הסלון הירושלמי היצירתי של אייל מחובר למרחב הים תיכוני, לתרבות המקומית, לאווירה הירושלמית, לעונות השנה ובעיקר ללב ולעולם. זהו סטודיו ליצירה המארח אירועים פרטיים ועסקיים לצד חגיגות, שמחות ואירועי קונספט מגוונים, אנושיים ורב־תרבותיים. "בשבילי הסלון הוא בית, יש בו את כל מה שאני אוהב. זה המקום לבטא את מה שאנימאמין בו בכל פרט: ביין, בעיצוב, באומנות על הקירות, בחומר הגלם שנבחר, בתפריט הים תיכוני המשתנה, באירוח ובצוות המופלא, שגורם למקום הזה לקרות", אומר אייל. חוויית האירוח המוצעת בחלל המיוחד משלבת טעם ומפגש אנושי יפהפה שהם הכי ירושלמיים, אבל גם הכי פריזאים. כאן יודעים לברוא אירועים יפים, חגיגות ושמחות מהחלומות ואוכל לכולם שעושה טוב ושמח בבטן. בואו להכיר. 052-5092676aso-studio-salon.com ינאי 3 ירושלים 5. סטודיו לולו רומא: צילום, יופי ואסתטיקהבגלריה המיוחדת שלה אוצרת צלמת האופנה מירב בן לולו פריטי וינטג' ורהיטים שמלקטת בתבונה ורגישות משווקי פשפשים ברחבי אירופה. ניתן למצוא כאן גם כלים, צלחות הגשה, נרות, מבחר זרי פרחים יצירתיים במיוחד וצילומים מרהיבים מבית היוצר שלה. הניסיון המקצועי של בן לולו כצלמת אופנה עם עין מיומנת שקולטת בן רגע יופי ואסתטיקה, מהווה קשר ישיר לכל מה שקורה כאן. לא פלא שהמקום הפך לעלייה לרגל לכל מי שמתעסק בעיצוב, אופנה ואסתטיקה. מירב נוהגת לטייל בעולם ולאסוף פריטים שנוגעים לה בול בלב: "השילוב של טיול בעולם יחד עם איסוף פריטי וינטג' זה החלק הכימרגש בעבודה שלי. אני יודעת איזה לקוח יאהב את הפריט כבר ברגע שהוא נעטף באיטליה", אומרת לולו. מתוך המסעות הללו היא מרכיבה אוסף של פריטים מסוגננים לעילא שמדברים את השפה שלה - איטלקית מעוצבת. לולו רומא היא גלריה רבת פנים המשמשת גם לאירוח מפגשי חברה קטנים, ארוחות שף ואירועים אינטימיים: בבוקר באווירה מוארת ושמחה או בערב לאור נרות. האווירה כאן לא דומה לשום דבר אחרשפגשתם, זהו מקום שמרומם את הלב ועושה 'גוד טיים' - תבואו לבקר. 052-2986456LOULOU.ROMA מונטיפיורי 25 תל אביב-יפו

ינואר 1997, כשתיאוריות החייזרים בעיצומן, מבטיח דודו טופז לצופיו נחיתת חייזרים בשידור חי, ומשיג 51% רייטינג. לרגע אחד נראה, שבוחן המציאות של מדינה שלמה התערער. האומנם? "יש ספרות שלמה על חייזרים, תוכניות טלוויזיה כמו 'תיקים באפלה' שבהם צפו מיליוני אנשים בכל העולם. ישנה כעת טענה נפוצה שממשלת ארצות הברית מחזיקה בגופות קפואות של חייזרים בניו מקסיקו. לאנשים מותר להאמין בכל דבר, זה לא אומר שבוחן המציאות שלהם לקוי", טוען פרופ' משה קוטלר, פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב, לשעבר מנהל המרכזים הרפואיים לבריאות הנפש בבאר יעקב ונס ציונה. "בפגיעה בבוחן מציאות הכוונה בדרך כלל היא לא לדעה. רעיונות משונים יש לאנשים רבים, גם לגאונים, אבל בדרך כלל הם לא יהיו בתחום שיש בו פגיעהבתפיסה הקונבנציונלית המשותפת לחברה כחברה". מתי כן מדובר בפגיעה בבוחן המציאות?"בוחן מציאות הוא אחד מאבני הבוחן בקביעת אבחנה של מצב פסיכוטי, והוא יכול לבוא לידי ביטוי בהיבטים שונים, כמו הזיות שמיעתיות, הפרעות במהלך החשיבה ומחשבות שווא. במקרים קיצוניים בוחן מציאות לקוי יכול להיות ברור מאוד, למשל אותו אדם שעובד בסופרמרקט ומשוכנע שכבר 25 שנה השב"כ עוקב אחריו, ובכל פינה רואה מצלמות. זה יכול להיות גם במקרים אחרים, למשל אדם שפונה לפסיכיאטר ביום חורף מקפיא, והוא לבוש מכנסיים קצרים וכפכפים, גם זו יכולה להיות פגיעה בבוחן המציאות". אני מכירה אנשים כאלה, אולי באמת חם לו?"יש כאן באמת שאלה ברמה הפילוסופית, שהרי מהי מציאות? לא לכולנו יש מציאות אחת. קיום אורח חיים דתי וחרדי היא מציאות בריאה ונכונה לאנשים שהתחנכו כך, ולמי שאינו דתי זה נראה כמו פגיעה בבוחן המציאות. לכן ראשית כשאנו מתייחסים לפגיעה בבוחןהמציאות, צריך להכיר את המציאות המאפיינת את האדם וסביבתו. בדרך כלל פגיעה בבוחן המציאות צריכה להיות בדבר טריוויאלי מאוד, לדוגמה אישה שמשוכנעת שיש להמשדרים בשיניים שקוראים את מחשבותיה. פרמטר נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא שיפוט חברתי, למשל כשחולה נכנס אליי למרפאה ואחרי עשר דקות מציע לי שנצא יחד לבלות. יש אנשים עם בוחן מציאות שמור אך שיפוט חברתי לקוי, לדוגמה לנרקיסיסטים אין בדרך כלל בעיה בבוחן המציאות, אך מבחינת השיפוט החברתי הם רואים רק את עצמם בכל סיטואציה. אצל פרנואידים למשל, כמו עובד הסופרמרקט מהדוגמה הקודמת, ייתכן שחברתית הוא מתנהל בצורה תקינה לחלוטין. הוא איש מסודר, נוהג בכבוד, מנהל חיי משפחה ומח תפקד בעבודה, אבל יש לו מחשבת שווא אחת, השב"כ עוקב אחריו - בוחן המציאות שלו פגום". כשאדם עם OCD רוחץ ידיו שוב ושוב מחשש למחלה מזהמת, זה נחשב לפגיעה בבוחן מציאות? "אותו אדם עם OCD יודע שהמחשבה הזו זרה לו. בפסיכיאטריה אנחנו משתמשים במושגים 'מחשבות אגוסינטוניות' שהן מחשבות מתוך האני, שמגיעות ממך ו'מחשבותאגודיסטוניות', מחשבות שמגיעות מחוץ לאני, מחשבה שאת יודעת שהיא לא הגיונית ובכל זאת היא חוזרת למוח שלך ואת לא יכולה להתמודד איתה, כמו ב-OCD. אצל פסיכוטיים מדובר במחשבה אגוח סינטונית. לא תוכלי לשכנע חולה סכיזופרני, שמה שנאמר בטלוויזיה לא מכוון ישירות אליו, אם זה מה שהוא טוען". מתי עוד נראה פגיעה בבוחן המציאות?"מלבד מקרים פסיכוטיים קלאסיים, היא יכולה להתרחש גם במקרים שבהם יש לקות מוחית, כמו דמנציה למשל. הרבה פעמים אנשים שמפתחים דמנציה כמו אלצהיימר או מסוגים אחרים מתחילים להיות פרנואידים מאוד, לחשוב שגונבים מהם למשל. אגב, יש משפט יפה מאוד שאומר שגם לפרנואידים יש אויבים אמיתיים. יכול להיות שמאחורי הטענה של פרנואיד שמתנכלים לו, יש גם גרעין של אמת, וזה קורה הרבה פעמים בפגיעה בבוחן המציאות, ואז המחשבה הזו עוברת אלבורציה ומתחילה לקבל ממדיםשל ניתוק מוחלט מהמציאות. כשבוחן המציאות פגום זה מעיד על לקות נפשית משמעותית. אבל בהחלט העולם מלא באנשים מוזרים, אולי אנחנו מוזרים, אולי הרוב הוא המוזר?". *פרופ' משה קוטלר, פרופ' אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת תל אביב, מומחה בתחום חוות הדעת הפסיכיאטריות ויועץ בכיר באגף השיקום של משרד הביטחון.

הבקתה שלנו בלודג' האקולוגי שביערות האמזונס בפרו הייתה הכי פשוטה שיש, עץ ובמבוק וריהוט פנים מינימלי מחומרים טבעיים; כילה מקיפה מיטה עטויה מצעים לבנים, הגוון של כלל הטקסטיל בחלל. במקלחת גדולה בעיצוב טבעי נחו להם תמרוקים אקולוגיים ומכל אלה צפה הפשטות של 'הביוקר'. והיה גם שירות - ברמה לא מוכרת. מדי ערב הודלקו עששיות, כי החשמל במשורה, הוגשו ארוחות ברמת מסעדת גורמה והוצעו טיפולים למעוניינים. המסעות ליער, השיט בנהרות, הטיולים בסביבה וההיכרות עם החי והצומח נעשו במקצועיות ובדייקנות. לכל הטוב הזה הוצמד כמובן תג מחיר, אבל אורחים מכל העולם, כולל זוג ישראלי נוסף, שילמו תמורה לחוויה ייחודית, כמעט חד-פעמית, ולשם צועד כיום עולם התיירות. "בעבר תיירים יצאו לטייל בעולם משתי סיבות", פותח פרופ' יניב פוריה, מומחה תיירות מאוניברסיטת בן גוריון, "הראשונה זה לראות, להראות וללמוד והשנייה - להיחשף לשמש. שני המניעים איבדו מעוצמתם כי הכול עבר לרשת ולנייד והצורך להשתזף נעלם.במקומם יש מניע חדש-ישן, זו השלוֹמוּת (wellbeing) המתורגם ל'מיטיבות סובייקטיבית', לכמה טוב לנו בחיים עם בני הזוג, הבריאות, הסביבה, הילדים וכיוצא באלה. תיירים יוצאים היום לחופשה כדי לשפר מיטיבות, ונותנים לה משקל עצום. הם יוצאים להרבה חופשות ארוכות להגברת השלוֹמוּת, לסיפוק ולשביעות רצון מהחיים. וולנס (wellness) הוא הלייף סטייל שלנו, שמטרתו לשדרג את מצבנו הפיזי והנפשי, והמונחים משלימים ומשפיעים זה על זה". ממחקרים עולה שוולנס משפר שלוֹמוּת לאורך זמן לאחר סיום החופשה. איך מודדים שלוֹמוּת?"במחקר מפרקים את השאלות למרכיבי איכות החיים ולרמת הסיפוק ושביעות הרצון מהחיים. בעבר נקשרה תיירות הוולנס לשיפור במצב הנפשי, היום מדברים גם על ההיבט הפיזי. אנשים נוסעים כדי להתנתק ולחוות חוויות שונות, ויעד החופשה חשוב פחות. במחקרים שלי מצאתי שחשובה שביעות רצון מהזוגיות, לכן היעד הוא רק תפאורה, כדי להחיות אותה. רומא או פריז לא משנה, כן משנה אם יש טלוויזיה בחדר. עוד אנחנו עדים ליותר חופשות של אם ובת או אב ובן להגברת שביעות הרצון ההורית, וכמובן שלחופשה משפחתית יש חשיבות, כי זה כמעט זמן האיכות היחיד עם הילדים. ישנן כמובן חופשות עם דגש תזונתי; כשהורינו יצאו לחופשה, הם התגאו שעלו במשקל, מה שנכון היום לקרוזים ולאוכלוסיות מסוימות. מלונאים השכילו להבין שהמלונות שלהם הם אכסניהלחוויות ושתייר רוצה שינוי תזונתי. אין שולחנות עמוסים אלא מעט פריטים בריאים ואיכותיים, ישנן סדנאות ומעורבות של השף ולשיפור ההרגלים גם אופציה לשהות ארוכה יותר ולמידה. כנ"ל לגבי חופשות של ספא ורוחניות, מושם דגש על שקט במלון ופעילויותיוגה ומדיטציה. התעשייה צריכה להביא את כל המניעים האלה בחשבון. חלק מתעלם לגמרי מצורכי הפרט ולאחרים לקח זמן עד שהבינו את צורכי התיירים, אבל יש הפנמה". רונן שי ניהל בתי מלון במשך 30 שנה, והיום הוא בעל חברת ייעוץ מלונאי. "היום אנשים מחפשים תכנים חדשים, מהחדר ועד הספא, שיהיה נושא למלון שיבדל אותו", הוא מסביר. "הסנונית הראשונה בוולנס היה יערות הכרמל, מודל שבעקבותיו עוד בתי מלון ניסו לצקת פעילות גוף-ונפש בתכנים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו מדינה שנמצאת בסטרס, לכן חשוב לטפל בנפש. עולם התיירות עשה כברת דרך. לפני 30 שנה היה עיסוי שבדי והיום תפריט שלם במגוון שיטות מתרבויות שונות. בהיבט הזה התייר הישראלי סקרן ואוהב לחוות תרבויות וסוגי הארחה שונים". המונחים הללו חדרו לשיח הישראלי בהיבט על חופשות, נסיעות ומלונאות, אך בעולם הם נחקרים מזה כשני עשורים. מבין המובילות בתחום היא אן דימון (Anne Dimon), מומחית אמריקאית לנסיעות וולנס, עיתונאית, יועצת ומייסדת TravelToWellness.com ומאז 2018 מייסדת שותפה ונשיאת איגוד תיירות הוולנס. דימון הפכה את רעיון טיולי הוולנס לקונספט מוגדר והיא עוקבת אחר התפתחותו. במאמר שפורסם ב- 2018 במגזין ספא עסקי בריטי, כתבה: "תיירות הוולנס היא ענף פורח שצפוי להרקיע שחקים ועל פי מכון הבריאות העולמי (GWI) יעבור את טריליון הדולר בעולם עד 2020. תיירות הוולנס צומחת במהירות כמו מגזר נסיעות היוקרה, מהר יותר מתעשיית התיירות העולמית בכללותה". מחקרים בתחום טוענים שתעשיית המלונאות חייבת להפנים כי מדובר בשינוי פרדיגמה שנועד להישאר, ולא עוד מגמה טרנדית קצרת מועד. הטרנד הנפוץ על פי האתר של דימון הוא Solo Travel. תיירים המשתוקקים לשקט, התבודדות ופרטיות, אסקפיזם שהוא מעבר לטרנד אלא התפתחות חדשה תחת מטריית תיירות Wellness. המיקוד מתרחב לבריאות נפשית וגופנית, ולכאן נכנסים הריטריטים, שנועדו להתחזקות, לשיפור הבריאות ולתובנות לגבי החיים. בארץ יוצאות המסקנות מהמחקרים, מהנייר אל השטח. העשור האחרון התאפיין בכניסה מסיבית של מרכיב הספא והוולנס לחופשות, והמגמה מתפתחת בתוך עצמה. רווי רז, העוסקת ביזמות והקמת בתי מלון, מעורבת בתחום התיירות על גווניו מזה 25 שנה וערהלמגמות. "נושא הנסיעות והחופשות, בעיקר אחרי הקורונה, נמצא בעלייה מתמדת. זה תחום תוסס שלא נתפס עוד כמותרות אלא כחלק מהרגלי הצריכה. החופשה היא עולם של חוויות, ותחום הספא, שהיה בעבר מינורי, הפך למשמעותי, זאת יחד עם תזונה שקשורה לבריאות, איזון ואריכות חיים. כולם רוצים להיות בריאים, מאושרים ומאוזנים, להתנתק מהשגרה ולהטעין מצברים. חופשה היא לרוב הפתרון". לדברי רז, הקהל כיום בוחן את המלון על פי הפרמטרים של וולנס: "לכן רואים כניסה של יותר מסעדות שףוחדרי כושר שמנוהלים על ידי חברות חיצוניות. הקהל דורש מקצוענות ואיכות. אורחים רוצים להמשיך לשמור על אורח חיים בריא גם בחופשה, ולמלונות שמבינים את המגמה זו הזדמנות לייצר חדשנות, להטמיע במערכות את אורחות החיים וחווית האורח. לדעתי זהיהפוך למיינסטרים. זה מעניין את כולם וכל מלון יכול לאמץ כמה פרמטרים, אבל מי שיתעלם לא מבין את העתיד". באילו מדדים מדובר?רז: "ב'טרה נובה' ניסינו לייצר אופטימיזציה לתחום, לגבש מכלול אלמנטים לכדי קונספט רחב לוולנס. זיקקנו נוסחה שמבוססת על ארבעה ממדים: תנועה, תזונה, תודעה (mind) והבראה (recovery), וזאת בהיבט השיקום הפיזי, הרגשי והנפשי. המתודה מעניקה מעטפת 360 , בנכס קיים או בבנייה חדשה, תוך הטמעת הערכים בהתאם למיקום, לתרבות, לסביבה ולתפיסת הוולנס. אנחנו מלווים מלונות בסיישל, ביוון ובקפריסין, לכל אתר נעשית אנליזה מרמת התכנון והאדריכלות ועד לתקציב. המשמעות היא שדרוג החוויה בכל היבט, כושר שונה, ספא עם תרפיה והילינג, תזונאים בהתאמה אישית ועוד,כמו ריטריט עם מעטפת מותאמת. זה הדבר הבא במלונאות". חוויה גלוקאלית בדוח מכון הוולנס הבין-לאומי (GWI) מ-2013, הוגדרו הפרמטרים והמאפיינים של התחום המתפתח. על פי הדוח תיירי הוולנס הם קבוצה רחבה ומגוונת של צרכנים עם מוטיבציה, ערכים ותחומי עניין, הבוחרים יעדי נופש לפי ערכי הוולנס, כדי לשמר את בריאותם ולהשתתף בחוויות. לכל יעד ייחודיות המתורגמת לתרבות המקומית, לנכסי הטבע, לקולינריה וכדומה, לזה  מוסיפים ספורט, עיסויים ועוד. זוהי תיירות המייצגת בריאות הוליסטית ו'מניעה' (כמו רפואה מונעת), והיא נמצאת במרכז קבלת ההחלטות שלהצרכנים לשמירה על אורח חיים בריא גם מחוץ לבית. רז מוסיפה שאפיון החופשה קשור לתכנים, ונדרשת עבודה משמעותית על תחזוקת תוכן מקצועית. "יש במלונאות מקצועות חדשים שלא היו בעבר וזו מהפכה ומגמות שלא ניתן להתחמק מהן, כל מלון בעצימות אחרת. שינוי אורחות החיים של האורחים מתבטא ברמה אישית ומקצועית, ולקונספט שלנו יש ביסוס אקדמי, כלכלי, סוציולוגי ופסיכולוגי ועוד, שתורמים לגיוון ולחיבור התפיסתי". פוריה משלים את דבריה: "זה צריך להתחיל משלבהתכנון, דרך בניית הצוות, מתן השירות, צבעי המלון, חומרי הריהוט ואפילו סוג המדים. צרכנים מאסו בשירות פורמלי מעונב, ואלה שרוצים לשפר את חייהם שייכים לפלח שוק משכיל שמצפה ממלון הוולנס לאחריות סביבתית וחברתית, שהעובדים יהיו מקומיים וירוויחו שכר הוגן, שחומרי הגלם יהיו מהמרחב הקרוב. זו חוויה גלוקאלית, שילוב הגלובלי ותחושה שהלוקאלי הוא חלק מהחוויה. באחד המחקרים מצאנו שאורחים רוצים שעובדי הקבלה יהיו מובטלים שלא הסתדרו במקום אחר. וזה קהל שמוכן להוציא הרבה כסף ורואה בזה השקעה בעצמו". האימפקט הכלכלי של וולנס הוא אדיר. מכון הבריאות העולמי הוא המקור הסמכותי לנתוניכלכלת הוולנס העולמית, שנאספים מרחבי תבל משלל גורמים וענפים. בדוח האחרון מ-2021 הוערכה כלכלה זו בכ-4.4 טריליון דולר, כולל נגזרות שהם לא רק תיירות וולנס, כפי שדימון בחנה, אך התמונה היא שמגמת הצמיחה מטאורית, ותוספת ערכי וולנס היא מנוע כלכלי. לוולנס יש בהכרח תג מחיר?פוריה: "זה לא שחור או לבן, אפשר שחלק מהמלון יהיה כך וחלק אחרת, אפשר לייצר בידול בריהוט, באווירה ובמסעדה לטובת פלח השוק הזה. לשם החוויות האלה צריך להשקיע במבנה הפיזי ובמשאב אנושי, מקצועי ומיומן שיודע ללוות חופשה מראשיתה עדסופה. אורחים רוצים להשקיע בעצמם, לא להעביר את הזמן, ומוכנים לשלם על כך, ולכן בלתי נמנע שיהיה תג מחיר". רז: "לוולנס נדבכים רחבים שהשוק מבקש לתת להם ביטוי. מלונות לא יכולים להתעלם, אבל כל אחד מכניס את זה ברבדים שמתאימים לו". אם כך, אפשר להשתמש רק בחלק מהרעיונות?רז: "לא חייבים 100% . זה תלוי ביכולת של המלון ובהתאם לתוכן ולחבילות. חופשה משנה אורחות חיים ומעשירה בתובנות מנטליות, וכשהיא מדויקת לאורחים זה משמעותי. כשצריכת תוכן ופנאי לשיפור איכות חיים עולה, יש לוולנס ערך גבוה יותר וזו הזדמנותלמלונות להשתלב". לפני כשנה נוצר קשר בין רז ושותפה לרשת אטלס והחל תהליך חשיבה משותף להקמת מלונות וולנס חדשים, לשיפוץ קיימים או להטמעת חלק מהפעילויות במלונות הפעילים. ירון ליפמן, סמנכ"ל המטה, מודה שהיו מנותקים לגמרי מהתחום והתמקדו באורבני, ורק בקורונה כשמלונות 'כפריים' עברו הסבה, נוספה בכל מלון יחידה אחת לחדר טיפולים זוגי ומהר מאוד הבינו שזה הכיוון שאליו העולם צועד. המפגש עם רז ושותפה גרם להם לחשב מסלול מחדש ובין היתר להקים ריזורט וולנס חדש. "נייצר משהו שמתחבר לטבע ולאורח. לא רק מלון נופש אלא מבנים נמוכים, אולמות לסדנאות ותוכן איכותי מדויק לקונספט, לפרטים ולעיצוב. גילינו שאפשר להכניס ריטריטים גם למלונות אורבניים ויש מקום גם למפלט של שקט בתוך העיר. החלום הוא לעשות את הריטריט האורבני הראשון בארץ שידבר את שפת העיר, כי אפשר למצוא שקט נפשי בבלגן העירוני". גם פוריה מאמין בגישה המשולבת. לדבריו "לא הכול הופך לוולנס, יש גם וגם. תייר יכול, באותה חופשה, וזה קורה בפועל, לעבור בין לוקיישנים לשינוי האווירה, לשלב וולנס רגוע בנוסח 'שלושת האס': Sea, Sun and Sand וגם חופשה זוגית עירונית תוססת עם שופינג וכיוצא בזה. בגלל השחיקה בשוטף, אנחנו זקוקים לחופשה למען עצמנו, ולעיתים לוולנס אנשים באים לבד או עם אותו מין כי עם בן.ת זוג זה לא נתפס זמן פנאי. עשינו מחקרים על כך שב'מלכת המדבר' נוכחות בן זוג או גבר מפריעה לפנאי כמו שלגברים במילואים אישה הורסת את הכיף. יש גם מלונות שאגף אחד מתפקד רגיל ואחר הוא וולנס עם הפרדה וכללים אחרים". ואפשר להתפשר?פוריה: "ניתן להקים מבנים צנועים, כי מה שחשוב זה לא הפסיליטיז אלא הסטייט אוף מיינד". משהו כמו פשטות יקרה?פוריה: "בדיוק. זה יישמע מוזר אבל לאורחים האלה יש אנטגוניזם כלפי הפאר. הם לא מצפים למלון מפונפן אלא חשוב התוכן הערכי, הקיימות, בלי טלוויזיה ומאות ערוצים או מבחר סוגי קפה ומיני פרטים קטנים שחייבים להתחשב בהם. חייבים להבין את הצרכןכל הזמן, הצרכים שלו משתנים לפי האופנה". איך אורח ידע מה אחוז הוולנס במלון?רז: "זה כנראה הדבר הבא. אולי יהיה דירוג לרמות וולנס לפי פרמטרים וקטגוריות, כמו כוכבים של פעם... המודל שלנו מציע 100% לצד פתרונות חלקיים בשלל תחומים, החל מקולינריה וחומרים, דרך צוות, קיימות ועד לכמות הכביסות ומה לא - עולם שלם שלרכיבים".

אף שטכנולוגיות מבוססות כבר (AI) בינה מלאכותית מוטמעות בתחומים רבים בחיינו, צ'אט GPT והמהפכה שמחוללת הטכנולוגיה שבבסיס הפלטפורמה בכל רחבי העולם, העלו לשיח הציבורי את הנפלאות והסכנות הטמונות בשימוש בבינה מלאכותית - אולם צ'אט GPT הוא רק קצה הקרחון. פרופ' מיכל רוזן-צבי, מבכירי החוקרים של בינה מלאכותית ברפואה בישראל, נמצאת באחד הצמתים המעניינים ביותר בהתפתחות הטכנולוגיה, בין המחקר האקדמי ליישום בתעשייה. בשיחה עימה, היא מסבירה מהי בינה מלאכותית, כיצד עובדת הטכנולוגיה שמאחורי GPT, מדוע דווקא עולם הרפואה מפגר בשימוש בבינה מלאכותית ומה נדרש כדי למנוע את התממשות התרעות המומחים באשר לסכנות בהתה פתחות המואצת של הטכנולוגיות הללו. מתי יגיע היום שבו בינה מלאכותית תחליף את הרופא באבחון מחלה?"בעבר הלא רחוק, עד כמה שקשה להאמין, אישה נזקקה לבדיקה של רופא כדי לדעת שהיא בהיריון, ואילו כיום היכולת הזו עברה לידיה של הנבדקת. כל אישה יכולה לבדוק את עצמה. התהה ליך שעברה בדיקת ההיריון מדגים את התפתחות הטכנולוגיה. ככל שטכנולוגיות נעשות מדויקות יותר הן יוצאות מהבלעדיות של הרופא ועוברות לידיו של המטופל, בעיקר במצבים שבהם אין צורך שהרופא יתערב, וכשאין דחיפות רפואית כלשהי. הרי אין טעם לאבחן כשאין לרפואה יכולת לטפל או כשאין צורך בטיפול. תהליך דומה לזה של בדיקת ההיריון, עתיד להתרחש בתחום אחר ברפואה: האבחון והטיפול בדלקת גרון. כיום בכל בית מרקחת ישנן ערכות אבחון להימצאות חיידק מסוג סטרפטוקוקוס הגורם לדלקת, אך הרופא עדיין צריך לחתום על המרשם לאנטיביוטיקה. בעתיד הלא רחוק לא רק האבחון ייעשה באמצעות הערכה הביתית אלא שהמטופל יוכל גם לקבל את התרופה ללא צורך בהתערבות. ההתערבות של הרופא תיעשה מיותרת. אולם, וזה דגש חשוב, מעבר לפרמטרים של דחיפות הטיפול או עצם קיומו של מענה טיפולי, קיים פרמטר שלישי קריטי באבחון של מחלה, וזה הפרמטר הנפשי: כיצד המטופל מרגיש ברגע האבחון. השאלה המרכזית, בעיניי, היא לא מתי הטכנולוגיה תחליף את הרופא, כי הטכנולוגיה לא תוכל לספק את הצורך בפרמטר השלישי, השאלה היא כיצד תסייע הטכנולוגיה לרופא להגיע לאבחנה ומתי היא תסייע למטופל לקבל את האבחון, ולבינה המלאכותית יהיה תפקיד משמעותי מאוד בתחומים הללו". כיצד הפכה הבינה המלאכותית ממונח שהציבור מכיר מסרטים לכלי בשימוש יום-יומי, מה קרה בדרך?"אם לנסות לפשט את התפתחות הדברים, צ'אט GPT, לדוגמה, הוא דור שלישי של טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית. הדור הראשון היה אלגוריתמים שעברו על אלפי דוגמאות של נתונים והצליחו לספק את מה שאנחנו קוראים לו חיזוי, כלומר מה ההסתברות שדבר מסוים יקרה, על סמך הנתונים שהראו דברים שקרו בעבר. הדור השני היה מבוסס על למידה עמוקה, אלגוריתם שנחשף לעשרות ומאות אלפי דוגמאות ומצליחלהשיג דיוק מרבי במשימה. בדור השלישי, האלגוריתם של הטכנולוגיה כבר לומד מגוון רחב של משימות ומגיע לדיוק גבוה במשימות שלא אומן עליהם מראש. הוא לומד ממיליארדי דוגמאות של נתונים באמצעות מגוון דרכים. אחת הדרכים המרכזיות היא שיטה המכונה Masking או 'הסתרה'. בתהליך הלמידה העצמית של האלגוריתם הוא מסתיר מעצמו מרכיב מסוים, נניח בטקסט זה יהיה מספר מילים, ואז הוא לומד להשלים את המילים החסרות בטקסט בעצמו. האלגוריתם מודד את ההצלחה שלו על פי ההשלמה של המילים בצורה מוצלחת. השיטה הזו מיושמת לא רק במילים, אלא גם בתמונות ואפילו בניבוי מבנה של חלבונים. זה אלגוריתם שיודע לשפר את עצמו והוא משלים את החסר בצורה שהולכת ומשתפרת, ולא באופן אקראי כמו אלגוריתמים מוקדמים יותר". יש תחומים, כמו תחבורה, שהמערכות שבהן מבוססות לחלוטין על בינה מלאכותית. ברפואה יש צורך אדיר אך בקליניקה כמעט ואין יישום, מדוע ההטמעה מתעכבת?"התחומים שבהם הבינה המלאכותית עברה הטמעה בצורה הטובה ביותר הם אלה בעלי סטנדרטיזציה זהה בכל רחבי העולם, כשהנתונים במערכות זהים בכל מקום. בעולם התעופה, למשל, מטוסים יכולים להמריא, לטוס ולנחות ללא מגע אדם. הטייס מתערב רק כשיש תקלה או מצב חירום. עולם הרפואה אכן איחר מאוד בהתקדמות. גם הדיגיטציה התרחשה באיחור בעולם הרפואה, ובישראל אנחנו עוד במצב טוב ביחס למקומות אחריםבעולם. יש תחומים ברפואה שבהם טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית כבר מוטעמות, תחומים שבהם הנתונים יחסית זהים בכל מקום בעולם, למשל בתחום ההדמיה. צילום המראה גידול בשד במדינה אחת יהיה זהה לצילום שמראה גידול בשד במדינה אחרת.האלגוריתם יעבוד באותו אופן על ההדמיות. אולם במצבים רפואיים אחרים, נניח במחלות כמו סוכרת, המצב שונה. המאפיינים של מטופל עם סוכרת במקום מסוים, הפועל לפי פרוטוקולים רפואיים מסוימים, יכולים להיות שונים מהמאפיינים של חולה סוכרת והטיפול בו במקום אחר בעולם. מעבר לכך, בעולם הרפואה לא אוהבים לחלוק מידע, לא ששיםלשתף בנתונים. הסיבות לכך רבות, וחלקן חשובות מאוד, כמו שמירה על המידע הרפואי הרגיש. שמעתי פעם הקבלה יפה לכך - שיתוף של נתונים ברפואה זה כמו צחצוח שיניים. כולם יודעים שזה חשוב, אבל אף אחד לא אוהב להשתמש בשל מישהו אחר. אי הנגישות של נתונים רפואיים היא אחד האתגרים המשמעותיים העומדים בפני התקדמות ושיפור הטכנולוגיות המבוססות בינה מלאכותית". קופות החולים בישראל צברו נתונים על מיליוני מטופלים, למה שלא ישתמשו בהם?"קופות החולים זה נכס משמעותי מאוד. על כל אדם יש רשומות רפואיות מלידתו ועד מותו, כולל מבתי החולים. לישראל יתרון משמעותי במאגרי הנתונים, זה היה גם היתרון היחסי שלנו בקורונה, וטכנולוגיות רבות מבוססות מאגרי נתונים פותחו בישראל בזכותהיתרון הזה. כיום יש הרבה מקומות בעולם שבהם מצמצמים את הפער הזה במהירות. ישראל היא מדינה קטנה, כשמדינות כמו סין עוברות תהליך של דיגיטציה של נתונים וריכוזם במסד נתונים מאוחד, מצטברים הרבה נתונים תוך זמן קצר. יש כיום ניסיונות רביםבעולם לשפר את הנגישות לדאטה רפואית לטובת פיתוח טכנולוגיות ומחקרים בתחום. דוגמה מדהימה היא פרויקט All of Us של ה-NIH, המציע לאמריקאים לשלוח את הדאטה הרפואית שלהם לארגון, כדי ליצור מסד נתונים כמה שיותר מגוון, שייצג בצורה מיטבית את החברה האמריקאית ואת הגיוון הרב באוכלוסייתה. בהינתן מאגר גדול מספיק של חולים, ניתן להשתמש בטכנולוגיות שונות מבוססות בינה מלאכותית כדי לדייק את בחירת התרופה עבור כל חולה". מה פריצת הדרך הבאה בשילוב בינה מלאכותית ברפואה?"אני חושבת שזה יהיה בתחום האבחונים המבוססים על הגנטיקה של המטופל והגנטיקה של המיקרוביום, המיקרואורגניזמים שחיים בתוכנו ועל גבי העור. אחד הפרויקטים הראשונים שעשיתי ב-IBM היה בתחום האיידס.  איחדנו את הנתונים של אלפי חולים ואת ה-DNA של נגיף ה-HIV. פיתחנו אלגוריתם שמאפשר לרופא להכניס את המידע על המטופל שלו ואת המידע על ה-DNA של הווירוס שגורם למחלה אצל המטופל הספציפי, והאלגוריתם נתן לרופא המלצה אילו תרופות כדאי לתת לחולה. בשלב מתקדם יותר ערכנו ניסוי, שבו סיפקנו נתונים של חולה באיידס לעשרה מומחים בין-לאומיים בתחום וכן לאלגוריתם שפיתחנו. ביקשנו מהמומחים שימליצו כיצד לטפל, והשווינו להמלצה שהאלגוריתם סיפק. תשעה מתוך עשרה מומחים נתנו תשובה פחות מדויקת מהאלגוריתם. אני סבורה שלתוצאות הניסוי יש שתי סיבות: ראשית, המערכת מבוססת עלנתונים של אלפי חולים, הרבה יותר ממה שהרופאים ראו. הסיבה השנייה, שמערערת למעשה על תוצאות הניסוי, היא שהרופא רואה אדם, ולא רק מטופל. בעולם האמיתי, ולא על הנייר כמו בניסוי, התוצאה אינה מבוססת רק על מידע יבש. הרי לא תמיד טיפול מצליח או נכשל בגלל מה שמתחולל בתאים של הגוף, אלא שלפעמים זה קורה בגלל התנהגות אנושית. כשרופא אנושי פוגש מטופל אנושי, הוא יודע הרבה יותר טוב ממכונה מה ישפיע על החולה". מומחים רבים, וביניהם אילון מאסק, מזהירים מפני ההשלכות ההרסניות שעלולות להיות להתפתחות המואצת של הטכנולוגיה. ממה הם חוששים?"אני חושבת שבינה מלאכותית היא טכנולוגיה חזקה מאוד, אך אנחנו נמצאים במצב שאותו האנושות כבר פגשה בעבר. המצב לא שונה מהתגליות של מארי קירי, שגילתה את האפשרויות הגלומות בחומרים רדיואקטיביים; הם מסוכנים ושליליים כשהם דולפיםמכור אטומי, אך מצילי חיים כשנעשה בהם שימוש לריפוי סרטן. כך גם בינה מלאכותית. אפשר לגלות באמצעות הטכנולוגיה הזו דברים מדהימים, ובמקביל, עלולות להיות לה השלכות הרסניות. דוגמה אפשרית להשלכות הרסניות זה שימוש בבינה מלאכותית ליצירת מניפולציה בתמונות ובווידאו. תמונה של קבוצת חיילים שמחים המניפים דגל יכולה להפוך לקבוצת חיילים שמחים המניפים גופה, ולמתבונן לא תהיה שום יכולת לדעת מהי התמונה שצולמה במציאות. אם להתמקד בתחום הרפואה, טכנולוגיות חייבות לעבורמסננים אתיים ורגולטוריים קפדניים כדי לוודא שנעשה בזה שימוש נכון". את גדלת בבית דתי, האם בעינייך עלולה להתפתח סתירה בין תפיסות עולם, רוחניות או דתיות, לבין ההתקדמות המטאורית של הטכנולוגיה, ובינה מלאכותית בפרט?"גדלתי עם שמונה אחים בבית דתי, כיפה סרוגה. אבי היה רופא ילדים שניהל את מחלקת הילדים בבית החולים לניאדו. הוא היה רופא שנהג להתעדכן בטכנולוגיות החדישות ביותר וגם רופא הכפר הקלאסי, כזה שתמיד עוצרים בדרך לבית הכנסת לשאול ולהתייעץ בעניינים רפואיים. הערצתי אותו והערצתי רופאים, אך בחרתי לפנות לעולמות אחרים. סיימתי שלושה תארים בפיזיקה תיאורטית, התמקדתי ביכולות של המוח האנושי. לאחר מכן רציתי להתקרב בתחומי המחקר שלי בחזרה לעולמות הרפואה, אך המרחק בין העולמות שחקרתי עד אז לבין הביולוגיה היה גדול מדי, אז יצאתי לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ברקלי בתחום הבינה המלאכותית, ולאחר שהשלמתי פוסט דוקטורט נוסףבאוניברסיטה העברית, הצטרפתי ל-IBM בתחום הבריאות. אינני שומרת מצוות אבל יש בי אמונה. באופן פלאי, ילד בתחילת חייו משקף את רצון הוריו, ובשלב מסוים מפתח את הרצון העצמי שלו. זה דבר שלעולם לא יקרה בבינה מלאכותית, זו תמיד תשקף את הקוד שכתבו המתכנתים. שום קוד לא יסביר את הרצון האנושי, את היכולת להבחין בין טוב ורע, ובעיקר את המוכנות של האדם להקריב הכול, גם את חייו שלו במקרים מסוימים, עבור אדם אחר". *פרופ' מיכל רוזן-צבי נשואה + 3 ילדים ו-2 נכדות, מתגוררת בכפר הס. דירקטורית לטכנולוגיות ברפואה ומדעי החיים ב-IBM וחוקרת בינה מלאכותית ברפואה באוניברסיטה העברית.

זה מתחיל ב-26 בינואר 2023, בלונדון - בווסט אנד בואכה סוהו. כיאה לסצינה קולנועית, יש גם בית קולנוע בתמונה, ואפילו בית קולנוע בתוך בית קולנוע: CURZON SOHO.  הלכתי עם חברי הטוב א' ל'אימפריית האור', שכתב וביים סם מנדס. זה מין 'סינמה פרדיסו' אנגלי, רק ביותר עצוב, שמתרחש בבית קולנוע דועך בעיירת חוף מנומנמת בשנות ה-80. אוליביה קולמן משחקת שם מנהלת משמרת גלמודה ומעורערת בנפשה. נהנינו והרשינו לעצמנו להיות עצובים, אבל בקטע טוב. אחר כך נשארנו לשתותמשהו בבר הכיפי של הקולנוע, ואפילו אכלנו נקניקיה טבעונית מצוינת. קשקשנו קצת ואז יצאנו, מרוצים וטובי לב, אל אוויר הערב הצונן. השעה הייתה תשע בערב. ליוויתי את א' אל אופניו, שחנו במרחק של כ-200 מטר מהקולנוע. לפתע, בערך בשליש הדרך, תקפה אותי סחרחורת לא מוסברת. ביקשתי מ-א' לחכות רגע בזמן שאשען על קיר סמוך ואתן לסחרחורת לעבור. הדבר הבא שאני זוכר הוא את עצמי שוכב על המדרכה, והמון פרצופים זרים אך מלאי אמפתיה מעליי. בהתחלה חשבתי שהגעתי לגן עדן ושאלה המלאכים המקבלים את פניי. במחשבה שנייה הערתי לעצמי שהם לבושים ביותר מדי שכבות של זארה ויוניקלו מכדי להיות מלאכים. במחשבה שלישית שמחתי שהמוח שלי עובד, מה שאומר, ככל הנראה, שלא חטפתי סטרוק (אם כי א' טוען שגם דיברתי לא ממש לעניין והייתי מחובר ולא מחובר למציאות בעת ובעונה אחת), ובכל זאת לא כל כך מצאה חן בעיניי העובדה שאני שוכבעל המדרכה. בדיעבד יתברר שא' ראה שאני עומד להתעלף, עזר לי להישכב ואפילו סידר לי כרית מאולתרת מהחלק העליון של מעילי. עד היום לא ברור כמה זמן נמשך אובדן ההכרה שלי - שניות? דקות? א' כבר היה עסוק בהזמנת אמבולנס ולא היה מסוגל לקבוע בוודאות את משך האירוע, לאכזבתם של הרופאים בחדר המיון שיחזרו וישאלו אותו את שאלת מיליון הלירות (שטרלינג). עוברי האורח הסקרנים והמודאגים התעניינו בשלומי והסבירו לי שנפלתי. אחד מהם הציג את עצמו כרופא. תמיד יש רופא בקהל, מתברר. הוא היה צעיר מאוד, פרח רפואה (מניסיוני, כולם מסביב נהיים יותר ויותר צעירים ורק אני מזדקן), וטען שבקרוב יהיה בן 30. בירכתי אותו. הוא אמר את שמו, אבל בלהט העניינים א' ואני לא קלטנו, ונדמה לנו שזה היה או קמרון או דנקן. אני זוכר את רוב השאלות שלו, על חלקן חזר יותר מפעם אחת: מה השם המלא שלך? מה תאריך הלידה שלך? (גיליתי לו רק את היום והחודש, ולא את השנה. יש גבול) מה התאריך היום? אתה יודע איפה אתה נמצא? מה עשית הערב? איזה סרט ראית? איך הוא היה? יש לך כאבים? (לא היו לי) אתה משתמש בתרופות? באיזה תרופות? כששמע שאני סוכרתי ציווה על מישהו בקהל להביא לי בקבוק קולה וחפיסתסוכריות, כדי לאזן את רמות הסוכר בדם. אחרי שתשאלו את א' האומלל עד זוב דם לגבי כל תנוחה, תזוזה ופעולה שלי, הודיעו אנשי האמבולנס כי הכרכרה הרפואית תגיע רק בעוד חמישים דקות. קמרון או דנקן אמר שזה יותר מדי זמן לחכות בשכיבה על המדרכה ובכלל, ו-א' עצר מונית. כשניסיתי לקום עלרגליי התברר שאני לא יכול לעמוד בכוחות עצמי ולא מסוגל ללכת. שלושה מתנדבים חסונים גררו אותי אל המונית. כשהיינו סוף סוף בפנים, א' ואני, חשתי צורך עז להקיא, ורק נימוסיי הטובים הצליחו איכשהו לגבור עליו ולסכל את הפיגוע. לעומת זאת, ברגע שירדנו (בקושי) מהמונית, הקאתי את נשמתי, המון המון נשמה (ונקניקיה טבעונית אחת); נשמה יתרה של שנים ועידנים שאפילו לא ידעתי שיש בי. התקשיתי לנשום, התקשיתי לעמוד על רגליי והחלטתי שזה זמן טוב למות. בסך הכול נהניתי מהחיים, ראיתי עולם, טעמתי כמעט מהכול, אז לא נורא אם הגיעה העת לקפל ציוד. א' היה קצת יותר אופטימי ואסרטיבי, ארגן לי כיסא גלגלים וגלגל אותי פנימה "במסדרון עם האור הלבן" כדבריו, מה שהיה נכון עובדתית. הצלחתי לצחוק. סימן טוב, יש להניח. צוות חדר המיון קיבל אותי בסבר פנים יפות ושלח אותי מבדיקה לבדיקה, מאק"ג לצילום חזה ועוד כהנה, עם שאלות חוזרות ונשנות שדמו לשאלותיו של קמרון או דנקן, בתוספתאחת שהביכה אותי במיוחד ("עשית במכנסיים באיזשהו שלב?" - למזלי התשובה הייתה לא). פאסט פורוורד. אחרי ליל בלהות במיון, בחברת כמה קשישים נוחרים, משתעלים ומפליצים, שבמהלכו בין היתר חקר אותי אח במחלקה אם אני משתמש בסמים ("חבל", הגיב כשהשבתי בשלילה) ורופא מתמחה הפטיר לעברי "היה לך התקף לב קל", ונעלם כלעומת שבא, הגיע בוקר של יום סיוטי חדש. "הרופאים ידברו איתך עוד מעט", עדכנוני.חיכיתי שש שעות ואיש לא בא. אחר כך אמרו לי שאקבל מוניטור ביתי (הולטר) לניטור קצב הלב במשך 24 שעות. המתנתי שלוש שעות נוספות ושוב לא קרה דבר. החלטתי לשחרר את עצמי. חזרתי הביתה באיטיות ובחרדה ונפלתי למשכב של שלושה ימים רצופים בערך. בדרך הגיע מכתב מבית החולים, עם כ-16 שגיאות בשמי ובכתובתי (נס רפואי שהגיע בכלל), שבו נכתב: "אנחנו שמחים להציע לך ייעוץ טלפוני של 15 דקות ב-24 בספטמבר 2023". כלומר, עברתי התקף לב בינואר והם שמחים להציע לי ייעוץ טלפוני בספטמבר. אם אחיה עד אז. כמה יפה מצידם. רופאה נוספת בחדר המיון הציעה לי "להקשיב לגוף שלי". היה שווה ללמוד רפואה שבע שנים כדי להגיע לתובנות כאלה. בכל מקרה, הקשבתי לגוף שלי ואני חייב לציין שהוא מדבר שטויות. ב-20 בפברואר קיבלתי סוף סוף הולטר ביתי. עד לרגע כתיבת שורות אלה, באמצע מאי, לא קיבלתי את תוצאות הבדיקה. סיבוב שני ב-18 במרץ שוב התעלפתי, הפעם בדירתי, בדרך למקלחת. בעלת הבית הסינית שגרה קומה מעליי סימסה לי בדאגה ששמעה משהו גדול וכבד נופל ושאלה אם הכול בסדר. שוב אין לי מושג כמה זמן שכבתי על הרצפה בחוסר הכרה, אבל כשחזרתי לעשתונותיי אמרתי לעצמי שזה לא עסק לחיות ככה. התקשרתי לרופא המשפחה שלי בישראל, והוא יעץ לי לעלות למטוס (ולקחת את כל הסיכונים הכרוכים בטיסה) ולבוא לארץ כדי להציל את עצמי. כך היה. כבר בצוהרי ה-20 במרץ אושפזתי במחלקת טיפול נמרץ לב באיכילוב, ושם בהחלט הצילו את חיי. מהזנחה פושעת של מערכת הבריאות הבריטית (הנה מוסר השכל זמני: אם אתם חוטפים התקף לב, תשתדלו שזה לא יקרה לכם באנגליה. ואם זה בכל זאת יקרה לכם באנגליה, עדיף שתהיו עשירים ובעלי ביטוח רפואי פרטי, כי שעת ייעוץ אצל קרדיולוג עולה כ-4,000 שקלים), עברתי במעבר חד למסירות מוחלטת של צוות רופאים (חתיכים ברובם, מה שלא בהכרח מומלץ לבעלי לב חלש. וכמובן צעירים עד אימה, אםכי בביקורי הרופאים כוניתי כל הזמן "גבר צעיר", אז היה שווה לבוא מלונדון במיוחד בשביל זה) ואחים ואחיות הכי קוליים ומעוררי השראה שאפשר. וכולם הסכימו שמערכת הבריאות הבריטית באמת לא טובה בהרבה מזו של בנגלדש או מדינות נחשלות אחרות, ושאלפי אנשים פשוט מתים שם מהזנחה ואדישות. שבועיים הייתי בחדר משלי, בתנאים לא רעים, ואחרי אלף בדיקות נקבע שעליי לעבור 'השתלת' דפיברילטור, מפני שלדברי אחד הרופאים יש לי לב של "זקנה בת תשעים" (מחמיא!) אף על פי שאני רק בן 57 עם מערכת מנוונת של 'הולכה חשמלית', שהדפיברילטור אמור לסייע לה לתפקד ולמנוע 'קצרים' מהסוג שהביא לשני האירועים שעברתי. ב- 3 באפריל בוצע ההליך ('טושטשתי'במורפיום וריחפתי על גלי הסם כחמש שעות תמימות), ולמחרת, ערב פסח, כבר שוחררתי לחופשי. דיווחים, מסקנות ותובנות לסיום: כל התקף לב שונה מאחיו. זה יכול לקרות גם ללא כאבים, כמו במקרה שלי, אלא עם הפרעות אחרות, אבל בכל מקרה, אל תוותרו על טיפול מיטבי ואל תחכו לניסים. אל תשחררו את עצמכם מבית החולים כמוני (אקט של מתאבד שיעי מיואש), ונסו להפוך שולחנות או לתת ליקיריכם להפוך שולחנות בשבילכם עד שתקבלו יחס הולם. מדובר ללא ספק בטלטלה למערכת, כאפה לפנים וטראומה רשמית לגוף ולנפש. תהליך בלתי נמנע של פוסט טראומה צפוי בהמשך, ואין לדעת כמה זמן יימשך. אני נמצא כעת בעיצומו של התהליך ועדיין מנסה להבין מי נגד מי ומה. הדפיברילטור הוא ידידי החדש טינטן, והוא אוכל מצלחתי והוא ישן במיטתי והוא תמיד תמיד איתי, גם כשלא בא לי עליו. אני מרגיש כאילו יש איזה חייזר בתוכי, נוסע שמיני, עם קיום עצמוני משלו. בלילה נדמה לי שאני שומע את הנשימות שלו בנוסף על הנשימות שלי, וזה קצת מקריפ. פעילות מאומצת עדיין אסורה וכך גם נשיאת משאות כבדים ביד שמאל. מעבר במגנומטרים וגישה לגלאי מתכות נחסכים ממני בעזרת כרטיס המושתל הרב-לשוני, ובשדה התעופה אפילו הסיעו אותי בקלנועית אל שער העלייה למטוס, אז יש גם צ'ופרים. טיפולים אצל שיננית ורופא שיניים, המושתתים על מכשירים חשמליים שאינם ידידותיים לקוצב, יהיו בעיה מעתה, אבל נעבור את הגשר הזה כשנגיע אליו. כולם מסביב נהיו פתאום קרדיולוגים ומחלקים לי ללא הפסקה עצות שלא ביקשתי על תזונה נכונה ופעילות גופנית. הרוחניים שבחבורה מאיצים בי להגיד תודה על מה שיש, וגם על מה שאין, וברוך השם לא חסרמה שאין. וחבל שאין לי שקל על כל פעם שמישהו אמר לי שנהייתי איש ביוני, כמו סטיב אוסטין בשעתו, וחשב שהוא מקורי. המחשבות על שבריריות החיים ופריכותם הן בלתי נמנעות, רחמים עצמיים בסגנון "למה זה קרה דווקא לי?" משלימים את המסיבה, אבל הכול מוסבר במילים בהירות ונהירות בחוברת מיוחדת למחלימים, שבה נאמר שנחווה את כל קשת הרגשות האפשרית, עד שנחזור לחיים 'כמעט נורמליים', עם דגש על הכמעט. לפחות אני עוד חי. גם זה משהו. אז לחיי החיים.

אחת התכונות הבולטות של ישראלים במרחב הציבורי היא הנטייה להגיב, להעיר, להתייחס ולנסות לתקן ולחנך את הסובבים אותנו. אלו יכולות להיות הערות קטנותושוליות, שנוגעות להתנהלות במרחב הציבורי עצמו, כמו "סליחה, יש כאן תור", "אולי נפל לך משהו?" ו"אסור לחנות כאן". אלו יכולות להיות גם הערות חודרניות המקובלות רק בישראל בקרב חברים, ידידים, מכרים או קולגות, שנוגעים למראה החיצוני, ללבוש, להתנהגות, לבחירות האישיות שלנו, להיריון שלנו, לדיאטה שאנחנו עושות או לא עושות ולדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. בחודש שעבר עלתה בשידורי קשת תוכנית בשם 'מבחן ההורים הגדול', שעניינה מעין תחרות בין הורים בעלי סגנון הורות שונה, בשאלה מהו סגנון ההורות הטוב ביותר, איך אפשר לגדל, לחנך ולהצמיח ילדים מוצלחים ומאושרים. כמובן שאין בישראל נושא שמעסיק יותר הורים מאשר השאלה - איך להתנהל עם הילדים שלנו, איך לדאוג לשלומםולבריאותם וגם להכשיר אותם ולהכין אותם לחיים. התוכנית, שחשפה את שיטות ההורותהשונות המקובלות בישראל, זוכה כמובן לעניין רב ומעוררת שיח ער בתקשורת וברשתות. הינה סוף כל סוף אפשר למתוח ביקורת על הורים אחרים וללמד אותם איך צריך להתנהג כלפי הילדים שלהם. זה הפורמט. מתאים בול לציבור הישראלי, שבטוח שרק הוא יודע מה הדרך הנכונה להגיע לכל מקום, איפה יותר זול, איפה מותר לחנות וגם איך לדבר עם הילדים שלנו. אנו נוטים לחשוב שיש בזה משהו נעים וחם. הינה אנחנו לא כמו זרים, לא אדישים, לא מנוכרים, אכפת לנו זה מזה. רבים רואים בזה ביטוי לאכפתיות ולחום הישראליים, ולגישה שכולנו ערבים זה לזה. כולנו אחים. החינוך האין-סופי של הזולת מבטא לדעתם מעורבות בריאה ודאגה לאחר. האומנם? או שזה עוד ביטוי לחוצפה הישראלית המפורסמת? לאחרונה מתרבים המקרים ההפוכים, שבהם הערה וניסיון לחנך מישהו בכביש, ברחוב או בחניה, מסתיימים בטרגדיה אלימה; האדם שקיבל את הנזיפה או ההערה שולף אקדח או סכין, מוכיח שהוא אכן לא מחונך ופשוט מנסה להרוג את מי שהעז להעיר לו. מקרים רבים אחרים מסתיימים בסכסוך אלים אחר, התקוטטות או סתם קללות נמרצות ואיומים גסים. כל אלה משפיעים אולי על הזהירות שבה אנו מעירים לזרים, אבל לא משנים את הנטייה והרצון שלנו לחנך את הסביבה שלנו, להתריע מפני שתיית אלכוהול בהיריון, זלילת סוכרעל ידי אנשים שמנים, התנהגות לא הולמת במרחב ציבורי, נהיגה פרועה, רעש מהגינה או מהמרפסת או שימוש בילדים בתוכנית ריאליטי ("איך באמת ההורים מסכימים לזה? נורא ואיום! מישהו צריך להגיד להם את זה"). אנחנו מזדעזעים בקלות מכל התנהגות ששונה או חורגת ממה שאנחנו עושים או מהדרך שבה למדנו להתנהג, ממהרים להגדיר את האחר כ'הישראלי המכוער' או סתם מישהו שלא מודע לסכנות, לטיפשות או לפתטיות של התנהגותו. הוא צריך שאנחנו נפקח את עיניו, נאיר את דרכו ונעיר לו באופן קולני. תרבות הצקצוק בעצם גם הטור הזה, שעוסק במרחב הציבורי, הוא מעין ניסיון עקיף לחנך את הציבור ולהעיר על התנהלות שאינה הולמת בני תרבות כמונו. הקוראים שלנו - הם כמובן מחונכים היטב, ושותפים לתחושה שהגיע הזמן לחנך גם את המפריעים או הבלתי מחונכים שסביבנו. האמת היא שבישראל חסרה תרבות אחת משותפת של התנהגות והתנהלות במרחב הציבורי, ולמעשה אין גם הסכמה רחבה על הערכים והתרבות של התנהלות במרחבים משפחתיים ופרטיים. העובדה שאנחנו מדינת מהגרים המורכבתגם היום משבטים שונים, לא רק פוליטית, אלא גם דתית, עדתית, חינוכית ותרבותית, גורמת לכך שאין הסכמה רחבה באמת על הדרך הראויה להתנהג ולהתנהל, ממש כמו בחינוך של ילדינו. האם זה סביר שהילד שלנו יצרח בקולי קולות בקניון או ישכב על הרצפה עד שהוא מקבל את הממתק שהוא מבקש? אולי לא, אבל זה בטח לא יעזור שהדודה הנחמדה שעוברת ליד, תעיר לאם ותגיד לה שככה לא מחנכים את הילד, ושתפסיק לפנק אותו. האם זה סביר שכדי להוריד את הילדה הקטנה שלך ליד הגן או בית הספר, תעצרי את הרכב באמצע הכביש (אין הרי חניה אחרת) ותחסמי את הכביש כולו לשתי דקות שלמות? אולי לא, אבל הצפירות מאחור, בליווי ההערות החינוכיות, לא ממש עוזרות. האם להשמיע מוזיקה בשפת הים או בפארק ברמקולים שמרעידים את הסביבה כולה, זה נחשב לעשות שמח או סתם להפריע? הדעות השונות שלנו לא קשורות רק לשאלה האם אנחנו הצד המפריע או שמפריעים לו, לפעמים זו באמת תרבות אחרת של התנהלות, הרגלים וגם גישות שונות למושגים של סובלנות, התחשבות או הגינות. בשורש הדברים עומד הכבוד לזולת. האם אנו מכבדים אותו ואת התנהגותו או שואפים לשנות אותה? האם כולם 'ילדים' מגודלים? והאם ההתנהגות האחרת שלהם באמת מאיימת עליי, מפריעה לי או סתם נראית לי חריגה ושונה? זה נכון שבמדינות יותר מסודרות, ותיקות, עם מסורת אחת שלטת, הגמוניה תרבותית וחברתית מוצקה או שלטון חוק קפדני, יש יותר אחידות וסדר גם במרחב הציבורי ויותר דיסקרטיות וכבוד לאחר במרחבים הפרטיים, אבל לפעמים הסנקציה שם על החריג היא קיצונית יותר, גם אם לא נאמרת בגלוי. אצלנו יש חברה שעדיין מחפשת את דרכה, יש לא מעט צורך להעיר ולחנך את האחרים, כי ההתנהגות של רבים מאיתנו פשוט לא מתאימה למקום צפוף ולחיים משותפים. השאלה הגדולה היא האם יש תועלת בכל ה'חינוך' הזה או שהוא רק תורם למחנק, לעוינות ולקושי של רבים מאיתנו להתנהל במרחב הישראלי. לפעמים נדמה שכמו ב'מבחןההורים הגדול' השאלה היא לא איך מחנכים במילים, אלא מהי הדוגמה האישית שנותנים ואיזה מאמץ ומחיר אנו מוכנים לשלם, כדי לשפר ביחד את הסביבה שבה אנו חיים, בלי לחנך את האחרים, אלא ראשית את עצמנו. *ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תודעה, תרבות ותקשורת ומרצה באוניברסיטת רייכמן

כשטאווה הזמינה אותי למפגש החודשי הקרוב של 'ליגת סנאים משוגעים' ביער, אמרתי לה שאני ממש סקרנית, אבל לא כל כך אוהבת לשחק. התשובה שלה הפתיעה: "לא חייבים להשתתף - אפשר רק להסתכל". אחרי שהגבתי בהשתוממות היא הסבירה: "גיליתי שמשחק אצל מבוגרים יכול ללחוץ על כל מיני כפתורים, אז אני לא דוחפת לשחקומכבדת גבולות. ראיתי שכשאנשים מסתכלים מהצד, הרבה פעמים הם מתפקעים מצחוק ולגמרי מעורבים במשחק. אפשר להשתתף גם מהאזור הבטוח ולעיתים תוך כדי מחליטיםאפילו להצטרף קצת". כחובבת טבע השולחת את ילדיה לחוגי שטח ויער, לא נותרתי אדישה לצילום הליגה בפעולה שהראתה לי טאווה (במקור חמוטל גורן-חיטין, אבל כולם מכירים אותה כטאווה),שבו המשתתפים מעורבים באופן טוטאלי במשחק המזכיר 'פרה עיוורת'. המשחקים בליגה (וברוב מחוגי החוץ באשר הם), הם קומבינציות של מחבואים ותופסת או גרסאות מתוחכמות שלהם, והסנאים המשוגעים אינם המבוגרים היחידים בשטח. בשנים האחרונות החלו להיפתח חוגי מבוגרים (הכוונה אינה לחוג כמו ריקוד או לקורס מקצועי של מלאכות קדומות), שבמקור מיועדים לילדים ולנוער אך בגלגולם העכשווי פונים למבוגרים, שהתקנאו בילדיהם ורצו גם. אצל מבוגרים אחרים שמגיעים נדלקה נורת הגעגוע להתנסויות וחוויות שנפסקו רק בגלל הגיל והקונבנציה החברתית-תרבותית המסלילה אותנו לחיים 'בוגרים', ולא מחוסר עניין. חגי כרמל (קוט) מדריך כבר 18 שנה חוגי ילדים ונוער ביער במסגרת ארגון שומרי הגן, ובשנים האחרונות במסגרת עצמאית. חגי מאשר שהמניע הגדול לפתיחת חוגי המבוגרים היה הורים שאספו מהחוג ילדים עם ברק בעיניים, שמעו מהם חוויות וניצת בהם משהו. "מלא פעמים שאלו אותי 'מתי תעשה חוג כזה גם לנו?' זה עשה למבוגרים חשק וזה עורר את החשק גם אצלי". חגי מספר שאצל כל מבוגר יש חלק ילדי שרוצה להשתולל, לצחוק, להיות סקרן, לחוש פליאה והרפתקנות ולחוות את הלא מוכר. 'נפגשים ביער' נותן מענה לכל אלה ועוד. במפגשים עוסקים בגילוף, קליעה, שדאות ועבודה בגרזן, מכירים צמחי מאכל ומרפא,לומדים מיומנויות חיים קדומות של ציידים-לקטים, מעמיקים בעולם האש ומפתחים ביטחון ומסוגלות בשהות בטבע בכל עונה. אחד הנושאים המרכזיים בחוג המבוגרים של חגי הוא נושא הדלקת האש ותחזוקתה. "עובדים הרבה עם אש ולאט לאט מעלים את אתגר הדלקת האש, כדי להקנות למשתתפים תחושה של מסוגלות וביטחון". חגי מסביר שמתחילים בהדלקה קלאסית של עץ ומחטי אורן בגפרור ואז מתרגלים הדלקה בצור וברזל, עוברים לזכוכית מגדלת ובסוף מדליקים אש בעזרת חומרים רטובים. "אני מתרגש מאוד מאדם מבוגר שמדליק לראשונה אש בעצמו", אומר חגי, "זה מרגש אותי גם עם ילד, אבל אצל מבוגר זה אירוע שנחרט. כשבאחד המפגשים הראשונים אחת המשתתפות הדליקה מדורה לבד העיניים שלה זרחו מההצלחה, בייחוד מאחר שהייתה תלויה רק בה ולא בנוכחות אחר שאמר לה מהצד מהלעשות". במפגש האחרון של 'נפגשים ביער' השחיזה הקבוצה מיומנויות גילוף בעץ וחבריה הכינו בעזרת מסור קערות וכוסות מאגוזי קוקוס, שישמשו אותם ככלי מאכל טבעיים במפגשים הבאים. כל מפגש של חגי נפתח במשחק שטח, כמו 'מאורת הדרקון', 'אריות וצבאים' או 'דגליים', שיכול להימשך אף שעה שלמה. "אני רואה בחוויית המשחק ערך מוסף גדול ולכן מרבה לשחק גם עם מבוגרים. המשחקים משלבים מיומנויות של התגנבות והסוואה והם הדרך של התרבות לאמן אותנו בכישורי חיים ובכישורים חברתיים". משחק הוא חלק מהטבע משחק הוא כרטיס לצחוק, ריגוש, שובבות ושחרור - אז מדוע הוא נפסק כשאנחנו גדלים? במשחק הכוונה היא לא למשחקי קלפים שמבוגרים כן נוטים לשחק בהם וגםלא למשחקי קופסה חברתיים, אלא למשחק פיזי בחוץ, כמו שילדים משחקים בהפסקות, בתנועות נוער או בחוגי השטח. "לרוץ, להתחבא, להתגנב, להתגלגל מצחוק...", כפי שמנסחים זאת בליגת משחקי היער למבוגרים, הפועלת במסגרת עמותת 'שינוי אקלים'. מטרתה לקרב בין האדם לטבע ולפתח רגישות ותודעה סביבתית באמצעות פעילות חינוכית ותרבותית. בעמוד של סנאים משוגעים מתנוססת השאלה 'מתי בפעם האחרונה שיחקת באמת?' וזו שאלה שמגרה את הבלוטה הילדית שיש בכל מבוגר, גם אם היא חבויה ומסתתרת מאחורי גיל, מרוץ החיים, שיפוטיות ורצינות. חגי מזכיר שמשחק הוא חלק מהטבע. "אנחנו רואים חיות וגורים משחקים, זו דרכם לבנות קשרים חברתיים ולתרגל מיומנויות חיים - כך למשל חתול המשחק עם צמר בעצם מתאמן לציד". חגי מציין שמעבר להנאה, המשחק הוא דרך לשכלל מיומנויות שבחיים המודרניים הם פחות חלק מהעולם שלנו, ומציע דוגמה: "כשיש תופסים ועל כל היתר להסתתר מפניהם, זה הזמן שבו מיומנויות כמו שמיעה וראייה רחבה, הסוואה ושיתוף פעולה - נכנסות לתמונה. כך אנחנו חווים קצת ממה שחוות חיות בטבע. בעלי חיים מסתובבים בתודעה הרבה יותר מורכבת משלנו מחשש תמידי להיטרף,ולכן הם ערניים יותר לקולות, לצללים ולציוצי ציפורים שעשויים להתריע על סכנה ועוד". בליגת משחקי היער שמובילה טאווה ונפגשת פעם בחודש ביערות מנשה לשלוש שעות, משתתפים כ-20-50 איש - חלקם תלמידים בקורס השנתי שלה 'משחקים לאנשי חינוך והדרכה' ואחרים קבועים ומזדמנים. הסטודנטים מגיעים למשחקים מצוידים במשימות סודיות משלהם, שמוסיפות עניין ואתגר. זו השנה השנייה שבה הליגה פועלת באופן רציף אבל השורשים שלה טמונים בבית הספר האמריקאי לחינוך וסביבה Wilderness awareness school, שבו למדה את שיטת 'שמונת המגינים'. אחרי שלוש שנים שכללו לימודים ועבודה כחלק מהצוות, חזרה טאווה לישראל והחלה להיות מעורבת בארגון התכנסויות מלאכות קדומות. "ראיתי שם הרבה לימוד, אבל חָסְרָה שובבות, קלילות ושמחת חיים. הגוף לא נע ואנשים ישבו הרבה שעות מרוכזים ולקחו את עצמם מאוד ברצינות". טאווה משתפת שזו הסיבה שגרמה לה להכניס להתכנסויות מרכיבים שמנערים אנשים מהרצינות שלהם. "התחלתי לשלב משחקים למבוגרים בלבד, כי כשילד מצטרף המבוגר מפסיק להיות ילד וחוזר להיות הורה. הילדים ישבו מסביב פעורי פה כי לא הרשיתי להם להצטרף והמבוגרים פשוט השתחררו". טאווה מדריכה גם קורסי ליקוט יחד עם בן זוגה, שימי רף, ואחרי שהכניסה גם לשם את המשחקים נולד הצורך בקורס שנתי העוסק בחשיבות המשחק בהדרכה והובלת קבוצה. "הפנטזיה של הליגה נולדה אצל שימי", היא מספרת, "הוא הבחין שבמשחקים מתפתחות טכניקות ואסטרטגיות, אבל כל פעם שמשחקים עם אנשים חדשים המשחק לא משתכלל". שני המשחקים הקבועים בליגה הם: 'זנבות ושועלים' ו'שומר היער' ויש גם משחקים חדשים בכל מפגש. "'סנאים משוגעים' הוא גם שם של משחק", מגלה טאווה, "לא שיחקנו בו עוד השנה ואני שומרת אותו למפגש הסיום". מותר לרמות ולהציץ מעבר להנאה שמבוגרים שואבים מהמשחק, עצם היותו פיזי משפיע על רמות האדרנלין והסרוטונין ולכן יש בו תרומה לבריאות הנפשית והפיזית. טאווה מדגישה שהמשחקים בליגה הם לא כמו משחק ספורט "זה שונה מליגת כדורגל למשל, כי זה לא סביב הניצחון. אתה בייחוד בתחרות מול עצמך". תסבירי."נגיד במשחק שדומה לפרה עיוורת בהתחלה אתה מנסה לא להיתפס, אבל אחרי שמשחקים שוב ושוב ובשילוב עם הנחיה נכונה - האתגר הוא יותר של כל אחד מול עצמו, עד כמה למשל את מרשה לעצמך להתקרב לפרה העיוורת. אז אני מוסיפה אלמנטים והמשחק מתפתח ומשתנה גם דרך הצעות של המשתתפים. זו הסיבה בגללה אפשר גםלהשתתף מהצד. פחות מעניינים אותי חוקי המשחק, אפשר לרמות ולהציץ והחוקים הם רק כלי עזר ותפאורה להגביר שמחה ילדית, להיות סקרנית ולנסות דברים חדשים". שימי רף, במאמר שכתב 'משחק זה לא מותרות', מסביר את הנקודה כך: "משחק הוא צורך חיוני כמו אהבה ומנוחה. אפשר להסתדר בלי, אבל יהיה לזה מחיר. החוקים הנוקשים והמטרה לנצח שומרים את המשחק רק לשחקנים הטובים ביותר, ומדירים את מי שפחות טוב. וכך נוצר מצב שרוב בני האדם נמנעים מלשחק, למרות שזה צורך קיומי". אחד מהמשתתפים הוותיקים בליגה, יהל זמיר, מציין שחלק מהמשחקים מבוססים על שיתוף פעולה ועל תקשורת, ושעבורו המשחק הוא שילוב של תנועה ותזוזה, אבל כמו שטאווה מציינת העיקר היא תחושת השובבות ולא החוקים והתחרותיות המאפיינת משחקי ספורט. "כולנו עוברים מקום מסוים בחיים שבו אנחנו הופכים להיות אזרחים של ממלכת הבגרות, ומזל שנשאר לנו גם דרכון לצאת לביקור בממלכת הילדות", הוא אומר וממשיך: "אנחנו באמת לא חוזרים להיות ילדים, אנחנו מבוגרים שעושים טיול מרגשבכמה מהחלקים היותר שווים של הילדות". מה ההבדל בין מבוגרים לילדים באותו חוג?חגי: "עם מבוגרים המפגשים מעמיקים יותר, הם באים עם רצון גדול וסקרנות ורוצים להפיק מהקורס כמה שיותר. הקטע המקצועי קיים בכל מקרה אבל הדגש הוא על חוויה וכיף. אצל ילדים התחרותיות במשחק גבוהה יותר, לעיתים ילד בוכה כשהוא לא מצליח. מבוגרים יודעים שבאים ללמוד וליהנות וכמו שחיות משחקות אחרת בגיל שונה - כך גם בני אדם". אצל הסנאים ההבדל מנוסח כך: "עבור ילדים, המשחק הוא גורלי. כל הדימוי העצמי של הילד מונח על הכף. כמבוגרים, אנחנו יכולים להכניס הכול לפרופורציה של משחק, וליהנות באמת. המשחק נוגע במבוגרים במקום עמוק, מזכיר להם חדוות חיים שנשכחה, כמו שריר ששנים לא קיבל עיסוי טוב". בסיום השיחה עם טאווה שאלתי אותה למקור שמה. מבעד לטלפון הרגשתי את החיוך שלה, כשאמרה שכדי לדעת אצטרך לשחק איתה 'אמת או שקר' ושיש לה שלושה סיפורים מצוינים... שמרנו את זה למפגש ביער.

באיזה שלב בפרידה של הוריך, קיבלת את החלטה שאתה מצלם את הסרט?אני זוכר את שיחת הטלפון, זה היה יום שישי, אימא שלי התקשרה ואמרה שזהו. בגיל 75 היא הודיעה סופית לאבא שלי, שהיה אז בן 77, שזה נגמר ביניהם. כשהתקשרתי לאבא הוא אמר שהוא לא מבין מה קרה לה (לדעתי הוא הבין מצוין) והוסיף ש"נכון, האהבה שלנו כבר לא משהו, אבל מבחינה כלכלית זה רעיון גרוע להיפרד". אף לא אחד מהאחיםהופתע מהפרידה הזאת, אבל מאוד הופתענו שהיא התרחשה. כולנו הנחנו שהם כבר יזקנו יחד ויריבו עד סוף ימיהם. כשהקבלן התחיל לעבוד אני התחלתי לצלם. לא ידעתי מה אעשה עם זה, רק הרגשתי שאני חייב לתעד את מה שקורה. לפעמים לוקח זמן להבין שהסיפורים הכי מעניינים, הכי מורכבים, הכי נוגעים ללב, נמצאים אצלנו בבית. כשהתחלתי לצלם, אי שם ב-2017, לא הייתי מוכן עדיין לצלול אל תוך סיפור האהבה הסבוך של ההורים שלי, ובטח שלא הייתי מוכן לפתוח את תיבת הפנדורה המשפחתית. הדחיפה האחרונה, זאת שנדרשת לכל במאי דוקומנטרי כדי שיסתער על הפרויקט שלו, הגיעה בדרך מוזרה. לפני שנתיים התחלתי לביים סרט דוקומנטרי בנאס"א. הפקה אמריקאית עצומה. במשך חודשים הייתי רגל פה ורגל מעבר לים, ודווקא אז הבנתי שאני רוצה גם לעשות משהו הפוך, קטן, אינטימי, משפחתי. ואני מוכן לשבת מול ההורים שלי והאחים שלי ולדבר איתם על מה שלא דיברנו עליו מעולם. רק אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות על הזוגיות שלאורה גדלתי. רק עכשיו העזתי להסתכל על האהבה של ההורים שלי, וביקשתי להבין מה באמת היה ביניהם? מתי בדיוק נגמרה האהבה? למה לעזאזל לקח להם 55 שנה להיפרד? ולמה בחרו לחיות את שארית חייהם, איש איש בבדידותו, כשרק קיר מפריד ביניהם? ומה זה עשה לנו, הילדים? נכנסתי אל הסיפור הזה קודם כל כי הוא היה שם, לנגד עיניי, אבל האמת שהשתמשתי בנסיבות כדי לשבת, מוגן במצלמה, מול ההורים והאחים שלי, ולשאול את מה שאף פעם לא העזתי לשאול. לדבר על מה שלא דיברנו עליו. בדרך גיליתי המון שכבות, המון מקומות כואבים והרבה מקומות עם שמחה, אהבה, נעורים, פשרה ותשוקה. ההורים שלי התמסרו לשעות הארוכות ביחד, ופתחו בפניי בכנות גדולה את הסיפור שלהם. קיבלתי דרך הסרט זמן איכות אינטימי איתם. זכיתי להכיר אותם כדמויות מורכבות ונוגעות ללב. גיליתי את ה'סטאר קוואליטי' של אבא שלי ואת האומץ של אימא שלי. גיליתי מחדש את ההורים שלי ואת המשפחה שלי. סוף עונת האהבהבגיל 75 הודיעה גאולה לבעלה אריק, בן ה־ 77 , שזה נגמר ביניהם. קבלן שיפוצים הוזעק לבנות קיר שחילק את בית המשפחה לשניים, וכל אחד מבני הזוג גר עכשיו לבד, בחצי שלו. הבמאי שי גל מַפְנֶה הפעם את המצלמה אל הוריו, בכדי להבין מה קרה לאהבה שלהם, מדוע החליטו על פרידה אחרי 55 שנות נישואין וכיצד נראים החיים משני צידי הקיר. סיפור האהבה הכושל הזה הופך למסע משפחתי אינטימי, מצחיק עד דמעות, מרגש וכואב, על סודות ועלבונות, על תשוקה ומיניות, על זוגיות והורות. *שי גל, עיתונאי ('אולפן שישי', 'חדשות 12 ' ו'עובדה') ובמאי דוקומנטרי ('נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'). הסרט 'סוף עונת האהבה' הוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון ועולה לשידור ב-31 במאי ב-Yes דוקו ובסטינג TV. כשצילמת את הסרט חשבת על החומרים שיש לך כיוצר או שהיית הבן של גיבורי הסרט?זאת שאלה טובה. אני לא חושב שיכולתי לעשות את הסרט הזה בלי להיות הבן של הגיבורים, ואני בטוח שלא יכולתי לעשות אותו בלי להיות עיתונאי ויוצר כבר 20 שנה. זה נשמע כמו סתירה, אבל יצירה מורכבת מסתירות פנימיות. מצד אחד המצלמה הגנה עליי,וגם עזרה לי, הזריקה לי אומץ לדם. מצד שני ברור שמישהו חיצוני לא יכול לתעד את הרגעים האלה, כמו למשל את הרגע שבו אבא שלי ואימא שלי מתווכחים על איפה יישבו בשולחן ליל הסדר המשפחתי. זה רגע סוריאליסטי, כי אני עומד ומצלם מחוץ לבית, דרךהחלון, בבגדי חג לבנים, את ההורים שלי שמנהלים ויכוח. אימא מבקשת מאבא שלא ישב קרוב אליה בשולחן החג. הוא מתעצבן. היא קמה בסוף ועוברת כיסא אחד ימינה. ואני שם, מצלם את ההורים שלי, מסביב הילדות שלי רצות ואני מרוכז כולי בפריים. רגע אחר כך כל המשפחה מתיישבת, הסדר מתחיל, ואחותי, שכבר התרגלה, מסננת בחצי חיוך: "הו, שוב אתה עם המצלמה". העורכים של הסרט, ליגל מור ולירון לנגר, עזרו לי מאוד בקרב הזה שבין היות הבן של לבין היות הבמאי. הם היו שם בשביל לראות שאני מספר את הסיפור הזה כמו שצריך לספר אותו. בלעדיהם היה לי קשה מאוד לעשות את הסרט הזה. איך אתה מסביר את העובדה שדווקא בגיל כל כך מתקדם, הוחלט על פירוק הנישואין?כשיצאתי לעשות את הסרט הזה עמדו לנגד עיניי שלוש שאלות מרכזיות: למה הם החליטו להיפרד בגיל כל כך מאוחר, מה היה שם? מה קרה בזוגיות של ההורים שלי שאני לא באמת מכיר? מתי נדלקו נורות האזהרה ולמה התעלמו מהן? השאלה השלישית נוגעת לבחירה להמשיך לחיות בבית מחולק עם קיר - זה עובד, הסידור המוזר הזה? הסרט הזה הוא הסיפור של ההורים שלי, אבל הוא סיפור של כל כך הרבה זוגות, בטח בדור של ההורים שלנו שחיים בזוגיות לא טובה מספיק. בדור ההוא לא מיהרו להתגרש. בקיבוץ שבו הוריי הכירו וגדלו לא נהוג היה לדבר על דברים כאלה, מחשש שתהפוך לשיחת היום. יש המון סיבות שבגללן הם נשארו יחד, החל מתלות הדדית, הרגל, התפשרות והשלמה עם זה שבבית הזה יש הרבה יותר מריבות מחיבוקים. אבל הדבר הכי מדהים בעיניי, זה משפט שמספרת לי אחותי, גליה, בסרט. לדבריה כבר לפני 30 שנה אימא שלי אמרה לה "אל תתחתני עם מי שאת רוצה לשנות אותו", ואני חושב שבמשפטהזה יש משהו שמשותף להמון זוגות. אנשים מקווים שהם יצליחו לשנות את בן הזוג, להפוך אותו לגבר חלומותיהם או לאשת חלומותיהם. וגם כשזה לא קורה שנים, הם דבקים במטרה. עד שהיא תושג הם חיים לא טוב מספיק. ובכלל לא בטוח שהיא תושג. אימא שלי היא פסיכותרפיסטית, ועל מטופל חייה אמרה לי, ״בלתי אפשרי למטפל לראות את הגיבנת של עצמו״. אימא יזמה את הפרידה, מבחינת אבא אפשר היה להמשיך ככה עד הסוף. היא אומרת לי באחת השיחות האינטימיות שלנו בסרט, שהיא הרגישה שהיא עומדת על צוק והיא מחליטה לקפוץ. גם אם נשארה לה שנה אחת לחיות היא רוצה לחיות אותה אחרת. ואני מאחל לה עוד המון שנים, לה ולאבא שלי. איך היחסים של ההורים השפיעו עליכם הילדים?קצת אחרי שההורים נפרדו, הלכנו לפגישה עם מטפל. אני, האחים ואימא שלי. אחי, סיון, אמר שם לאימא: "את מבינה שאנחנו נס. שהצלחנו לבנות מערכות יחסים טובות למרות מה שהיה לנו בבית?" באופן אישי, אני לא מרגיש מצולק מהבית שבו גדלתי, אין לי ספק בכלל שההורים שלי אהבו אותי. אבל גם ברור לי שגדלתי בלי מודלינג לזוגיות טובה, בריאה, מחזרת ומכילה. גדלתי בבית שלא חיבקו בו, כי זה לא היה נהוג, ולא נישקו בו. בכלל לא הבנתי שיש מודל אחר עד גיל מאוחר. רק כשהכרתי בנות זוג בחיי, ובעיקר את נועה אשתי, הבנתי שיש משפחות שבהן זה שונה לגמרי. למדתי לאט לאט לחבק, להרעיף אהבה ולהפגין אותה בפומבי. זה היה תהליך שלא קרה ביום. הייתי צריך לגדל את ההתנהגויות האלה בתוכי. אני עדיין בתהליך למידה. אז נכון, לא גדלתי עם כפית כסף של זוגיות, אבל גידלתי אחת משלי. והיא שלי. הפרידה של ההורים היא מבחינתך הקלה? צער? אחר?האחים שלי אמרו לי בראיונות שקיימתי איתם שהם קיוו הרבה שנים שההורים ייפרדו, אבל כבר לא האמינו שזה יקרה. ואחותי מספרת שאחרי שסיפרה בעבודה מישהי חיבקה אותה בצער, והיא בתגובה אמרה לה: "אני בכלל לא עצובה. אפילו שמחה בשבילם". אז גם אני ככה, כי אני חושב שהפרידה הזאת טובה להם, נכונה להם, חבל לי רק שלא קרתה מוקדם יותר בחייהם. אבל למדתי מהם שאף פעם לא מאוחר מדי. חששתי מאוד מזה שהם יהיו בודדים, כל אחד לבד בחצי שלו. זה לא גיל נחמד להיות בו לבד. ואני עדיין מקווה שתהיה להם אהבה. רק קיר מפריד ביניהם. כאילו הוריך ביקשו להינתק, אבל לשמור על מרחק נגיעה.בואי נודה על האמת, זה פתרון מאוד לא שגרתי. רוב האנשים שאני מכיר הרימו גבה כשעלה להם הרעיון לחלק את הבית לשניים ולבנות קיר באמצע. אני, מצד שני, הבאתי להם את הקבלן. גם הקבלן אמר לי שעבודה כזאת עוד לא הייתה לו. אני זוכר שעמדתיוהסתכלתי עליו הופך את החדר שהיה פעם שלי לסלון החדש של אימא, זה היה מוזר. היה מוזר גם לראות אותם רבים על מי ייקח את הטלוויזיה ומי יקבל את מתלה המגבות. ובכל זאת, כמו שאימא שלי אומרת בחוכמה גדולה בסרט: "גבולות ברורים הופכים את הבלתיאפשרי לאפשרי". זאת אמירה כמעט פוליטית. עכשיו שיש קיר ביניהם, מערכת היחסים שלהם השתפרה. מצד אחד לכל אחד יש את החיים שלו, מצד שני אבא שלי עובר ושואל אותה אם היא צריכה משהו מהסופר ומחליף לה מנורות שנשרפו. הם לבד, אבל לא לגמרי לבד, תמיד יודעים שיש עוד מישהו מעבר לקיר. אני חושב שבבית הזה תמיד היה קיר, רק שעכשיו הקיר הזה פיזי, בנוי. אבל הם כבר לא רבים, לא מתווכחים, והם אפילו נוסעים יחד למקומות והולכים לפעמים להצגות תיאטרון וסרטים. ובסוף כל אחד חוזר לחצי שלו. כמה לדעתך היותם קיבוצניקים השפיעה על מערכת היחסים ביניהם?הקיבוץ שיחק תפקיד בכל החיים שלהם. אבא שלי גדל ברמת רחל של לפני מלחמת העצמאות, מקום קשוח תחת אש, שמגדל ילדים קשוחים. אימא שלי גדלה בעין הים, שהיה קיבוץ קטנטן בשטח של עתלית היום. הם נפגשו כשהקיבוצים התאחדו ואנשיהםהקימו את עין כרמל. התרבות הקיבוצית שבה שומרים בפנים, לא מדברים על הבעיות, מחשש שתהפוך לשיחת היום, לא הועילה למערכת היחסים שלהם. אני בכלל חושב שהם נולדו להורים שלא היו להם הורים, כי הם נרצחו בשואה. והם גדלו בחברה שבה הקהילה הייתה תחליף למשפחה. המשפחה עמדה במקום השני, זה מה שהם הכירו. כשעזבו את הקיבוץ, אחרי 50 שנה, התרכזו בניסיונות לבנות בית בעיר. זה חיבר ביניהם לתקופהמסוימת, אבל זה לא הספיק. האם באיזה שלב בחייך לקחת צד? ניסית להשפיע על היחסים?לא לקחתי אף פעם צד. ככה אני, בן מזל מאזניים טיפוסי. אבל תמיד ידעתי לומר את דעתי לשניהם ולתווך ביניהם, אולי בגלל שאני בן הזקונים במשפחה ואולי בגלל שאני היחיד מבין ארבעת האחים שממש גדל איתם בבית. שלושת האחים הגדולים שלי גדלו בתקופה שבה גרנו בקיבוץ ועזבו את בית ההורים מוקדם. אולי בגלל זה אני מסתדר טוב עם שניהם וגם יודע לסלוח, ומוכן להקשיב, מוכן לנסות להבין מה קרה בסיפור האהבה הזה. עכשיו אני בשלב בחיים שאני באמת מסוגל לקפוץ ראש אל שדה המוקשים המשפחתי, ולנסותלפרק אותו יחד איתם. גם לסרט הזה ניגשתי ממקום לא שיפוטי. לא באתי לסגור חשבון עם אף אחד מהם, באתי להקשיב. כשהתחלתי לצלם הושבתי את שניהם לשיחה משותפת, אמרתי להם שאני יוצא לדרך כדי לנסות להבין, ואמרתי גם שאני אוהב אותם, ושאני בר מזל שאני יכול לנהל איתם את השיחות שאם לא אנהל, אצטער אחר כך. באתי להקשיב ולנסות להבין את אבא ואימא שלי. מאהבה. ומאהבה יוצא בסוף סרט, גם אם הסרט הוא על סוף עונת האהבה. החוויה שלי מהסרט שזהו סיפור קטן על החמצה גדולה.רון גולדמן, המנהל האומנותי של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה שתמכה בסרט, הגדיר אותו באופן מדויק: הסרט הזה הוא 'ממתק מריר'. כמו החיים. וכן, אי אפשר שלא לסיים אותו עם תחושה של החמצה. בסופו של דבר שני אנשים, ההורים שלי, חיו יותר מדי שנים בבית שהאהבה כבר לא גרה בו יותר, ובמידה רבה החמיצו חלק מהחיים. וזה צובט בלב. כשעשיתי את הסרט הזה, היה בזה גם סוג של אקטיביזם, אקטיביזם אחר. לא אקטיביזם להציל את ים המלח או לא לאכול בשר, אלא רצון לגרום לאנשים להסתכל על מערכת היחסים שלהם. לעמת אותם עם ההחלטות שהם מקבלים וההחלטות שהם דוחים או מסרבים לקבל. יש לי חברה טובה שאומרת שזה אקטיביזם שמטרתו לגרום לנו לשאול את עצמנו האם אנחנו מאושרים מספיק? מה עשינו ומה אנחנו עושים בשביל שנהיה קצת יותר? יש משהו מדהים שעובר על אנשים אחרי הצפייה - הסיפור האישי הזה, הקטן והאינטימי, שולח אותם בחזרה לחיים שלהם, למערכת היחסים שלהם. חבר אחד אמר לישחבל שהוא לא ראה את זה קודם. חברה הביאה את אימא שלה בתקווה שתבין את הרמז ותקבל החלטה. חבר שלישי אמר לי שהוא מפחד לצפות כי זה יעמיד אותו מול החלטה שהוא חייב לקבל. מה מצאת כהבדל מרכזי בין להיות עיתונאי לבמאי?איך שכבו האורות בהקרנת הבכורה בפסטיבל 'דוקאביב' התפשטה לי בגוף תחושה חדשה, כזאת שלא הכרתי. כבר, 20 שנים שאני עיתונאי, בחדשות 12 בעובדה, עשיתי כבר סרטים שהוקרנו בפסטיבלים. ובכל זאת, זה היה שונה. הפעם לא עמדתי שם כעיתונאי, עמדתי שם כבן של ההורים שלי, שעשה עליהם סרט, והסיפור שלהם, הוא הסיפור שלי. הסתכלתי עליהם בחושך, על אימא ואבא, אלו שגידלו אותי, ועכשיו אנימספר את סיפור האהבה שלהם, וזה בעצם פרשנות שלי לסיפור שלהם. כעיתונאי זה קל יותר, כאן התחושה הייתה אחרת, תחושת האחריות הייתה שונה. אני הרי אראה אותם מחר בבוקר ובחג הבא. הם לא רק גיבורים של סרט, הם אבא ואימא. אני לא חושב שיכולתי לעשות את הסרט הזה מוקדם יותר, הייתי זקוק לכל הניסיון שצברתי בשביל לצלול אל הסיפור שלהם. ואז הסתכלתי על הבנות שלי שישבו שם בעיניים בורקות, ושאלתי את עצמי איך ארגיש אם יום אחד אחת מהם תעשה סרט עליי, על האהבה שלי. ומעניין מה היא תגיד שם? ומה אני ארגיש כלפי היצירה שלה.

"הילדות שלי", כך קוראת מירית שחר מרגלית (38) לבוני ומיקה, כלבות מזן בורדר קולי. יש לה גם ילדה ביולוגית בת שש וחצי בשם יעל וילד בן שנתיים וחצי בשם עומרי, והמשפחה כולה, כולל הבעל אורון, נקראת בפיה 'הלהקה שלי'. אם מוסיפים לזה את300 הכלבים שהיא ושותפה, אביב אסא, מאמנים ב'דוג אקטיב', המרכז הישראלי הגדול בישראל לספורט כלבני מסוג 'אג'יליטי', מדובר בלהקה די גדולה. ה'אג'יליטי' הוא ענף חדש בעולם הספורט הכלבני. מדובר במסלול מתקנים שאותו יש לעבור במהירות המרבית, ובזמן שהכלב מתחרה, המאמן נמצא איתו על המסלול ומכוון אותו בשפת גוף ובפקודות קוליות בלבד. למעשה זהו ספורט של שני ספורטאים על מסלולאחד, כי גם על המאמן להיות בכושר שיא בזמן שהוא עובר את המסלול עם כלבו. אומנם המאמן לא עובר במנהרה, לא עולה על הנדנדה, לא קופץ ממתקנים ולא מתמודד עם סלאלומים, אך איכות הקשר של המאמן עם כלבו מביאה לתוצאות טובות, כך שהתחרות מבטאת יותר מכול את הקשר בין האדם לכלב. "מוצאו של הכלב מהזאב, מי שפיתח אותו הם בני האדם. פיתחנו אותם לציד, לרדיפה ולרעייה. כלבים נועדו לעבוד בשביל האדם. אני למעשה עוסקת בלנתב את היצרים של הכלב לעבודה איתי ובכך לצלוח מסלול מכשולים. זה עובד בעיקר על יצר המשחק ועל יצר הקשר עם האדם. בספורט שלנו, כל סוג של כלב מתאים. הקשר שנוצר ביני לביןהכלב הוא באמת מיוחד. הכלבה שלי ממש מסתכלת עליי בהתרגשות, כל סימון גוף שלי מהותי לה, יש לה 20 שניות לקלוט מסלול שהיא לא מכירה. אנחנו יחד". שחר מרגלית מדברת בחרדת קודש על כלבים, שפתיה רועדות מרוב התרגשות, אולי כמו שכלב מכשכש בזנב. ואם אומרים שעם ילדים צריך לדבר בגובה העיניים, אז לדעת שחר מרגלית, עם כלבים על אחת כמה וכמה. הכלב צריך לעשות רק את מה שהוא מוכן ורוצה. אין דבר כזה להורות לו לעלות על מתקן. שחר מרגלית מחכה לרגע שבו הכלב רוצה בזה מתוכו, לא משנה כמה זמן זה ייקח, יש לה סבלנות. "אם תגידי למישהו שאת אוהבת אותו והוא אלוף, הוא יאמין בזה. זה נכון לגבי ילדים ולגבי חיות. אני אומרת לכלבה שלי: את יפה, את מדהימה, את יכולה, את אלופה". אה כן, שחר מרגלית עובדת רק עם נקבות. היא מאמינה שהן יותר חכמות, יותר חדות, יותר קשובות, פשוט יותר. "זה כמו נשים. יש משהו בנקבה שאין בזכר. לזכר יש יותר כוח ומסת שריר, לנקבה יש יותר רגש. הקשר שלי עם נקבה הוא אחר". הזכרים זוכים לאימון בידי עשרה מאמנים שעובדים ב'דוג אקטיב', שהוכשרו על ידה ועל ידי השותף. "יש לי שותף מהמם, אנחנו יחד מעל עשור, התאמנו יחד כחברים לפני שהקמנו את העסק. אמרו לנו: מי יבוא? מי ישלם כסף על החוגים האלה? אף אחד לא ממש הכיר את המילה אג'יליטי, שפירושה זריזות, ובהקשר לספורט כלבני מדובר בזריזותתנועתית ומחשבתית". השיטה שבה הם עובדים נקראת 'שייפינג', עיצוב התנהגות, ובין הקולגות שלהם הם נחשבים לסוג של אנשי הפרחים, המוזרים האלה שלא מאמינים בכוחניות עם כלבים. קולר חנק, למשל, נחשב בעיניהם למילה גסה. "הכלב הוא שותף מלא, הוא חבר. אני מתייחסת לכלב כמו שאני מתייחסת לבן אדם, אני מכבדת אותו. לא כל כלב אוהב שמלטפים אותו ולא כל כלב אוהב שמרימים אותו. כשאת מצליחה לשכנע את הכלב לעבוד איתך, במוח, לא בכוח, הוא יעשה בשבילך הכול. אם אני רוצה ללמד את הכלב משהו, אני לוכדת התנהגות שהוא מציע. אני לא אומרת לו לשבת, אני מחכה שהוא יציע משהו שקשור לישיבה ואז עושה 'קליק', חיזוק חיובי. זה כמו משחק קר וחם", היא אומרת. לשחר מרגלית יש מודל חזק של משפחתיות. אביה יליד הארץ שמשפחתו הגיעה מאירן ואימה עלתה לארץ מצרפת, ואחריה גם משפחתה. יחד הם הביאו ארבע בנות, בהן גם אחותה התאומה של שחר מרגלית, שאף היא מתחרה בספורט כלבני וכולן גרות בראשון לציון ונפגשות על בסיס שבועי. אחותה התאומה והיא עוד ישנות זו אצל זו מפעם לפעם. שחר מרגלית בכלל הגיעה מתחום המחשבים, עבדה כמתכננת וסיימה בהצטיינות את הפקולטה במדעי המחשב באקדמית תל אביב-יפו. עד לפני כמה שנים היא עבדה בהיי טק בתחום השילוח הבין-לאומי ומאוד נהנתה. "אני מתה על מספרים ונוסחאות". האהבה לכלבים הייתה תחביב, שהפך לעבודה שנייה. בבקרים הייתה עובדת בהיי טק ואחר הצוהריים עם כלבים. ההחלטה לעזוב את סיר הבשר של ההיי טק אירעה בקורונה. בסגרים היא התחילה לחשוב שהיא צריכה להפסיק את 'מרוץ העכברים' - להתעורר השכם בבוקר לעבודה אחת וממנה להמשיך לעבודה השנייה עם כלבים. היא החליטה להתמסר לחלומה האמיתי והקימה עם אסא את המרכז לספורט כלבני. "במשך חצי שנה חיפשנו מקום, כיתתנו רגליים בכל מיני חוות סוסים, ובסוף מצאנו מקום מושלם במשמר השבעה". מה הבעל שלך אמר כשהחלטת לוותר על המשכורת השמנה בהיי טק?"הוא תמך בי. הבעל שלי הוא באמת שותף, הוא לא 'עוזר' לי עם הילדים או עם האוכל והניקיון, הכול אצלנו שוויוני". היא ובעלה, אורון (40), הכירו בבר תל אביבי. הוא טוען שהיא התחילה איתו, היא טוענת שהוא איתה. הוא ג'ינג'י "מהמם", מהנדס חשמל עם חברה משלו, 'אנרגטיקו', שעוסקת באנרגיה מתחדשת ירוקה. "אנחנו באמת חברים", היא אומרת. לא כל בעל היה עומד במבחן שהעבירה אותו שחר מרגלית, כשייבאה כלבה מקרואטיה במטרה להכשיר אותהלתחרויות. "כשמיקה נחתה בארץ חשכו עיניי. הגיעה כלבה מפוחדת, תוקפנית. היא לא מוכנה הייתה לעבוד איתי, תקפה את בעלי, ממש ביסים לפנים, וגם את הגדולה שלי. רק את עומרי התינוק היא לא תקפה, כי היא ראתה בו גור שלה. כשבעלי היה צריך להיכנס הביתה הוא היה מתקשר אליי ומבקש שאחזיק אותה. ככה במשך חצי שנה. לא יכולתי ללכת איתה ברחוב, כי היא לא הסתדרה עם אף כלב. היא חוותה איזושהי טראומה של מעבר. אמרתי - מה אני עושה? אמרו לי תחזירי אותה. אמרתי לא. חיה שנכנסת אליי הביתה - אני לא עוזבת. היא הייתה סגורה מאוד. נשמה מסכנה". נשמע שגם את היית מסכנה."זה היה סוג של משבר, בעלי אומר שהייתי בדיכאון אחרי לידה של הכלבה. מיקה העבירה אותי את השיעור של החיים, היא שינתה אותי. אני בן אדם יותר נעים היום בזכותה. מאדם תזזיתי מאוד, הפכתי למאוזנת. באימון יש המון אמוציות. לפעמים יוצאים עליי כעסים, ולמדתי להגיד - זה לא שלי, זה שלו. תני לכלב לעבור את זה, אל תיקחי את זה אלייך, תכילי. כשהתחלתי לעבוד עם מיקה לקחתי אותה למקומות, להכיר דברים, וכלום, היא תקפה אנשים וכלבים. אמרתי - אוקי, אני אבודד אותה מהעולם, וכשהיא תהיה מוכנה, היא תצא. לימדתי אותה לזוז הצידה מכל מה שמפחיד אותה. 'אני מכבדת אותך, ואנחנו זזות הצידה'. לאט, לאט, עם הרבה אהבה, זה לקח שנה שלמה, היא נפתחה. וכשהיא הסכימה להתחיל לעבוד איתי, זה היה מדהים". מאז שחר מרגלית ומיקה זכו בפרסים בתחרויות בארץ ובעולם. אחת לכמה חודשים מתקיימות בארץ תחרויות ארציות של בין 30 ל-40 מתחרים ובשתי התחרויות האחרונות שחר מרגלית קטפה את המקום הראשון עם מיקה בקטגוריית 'לארג' ועם כלבה נוספתבשם איימי בקטגוריית 'סמול'. באליפות אירופה, התחרות היוקרתית בעולם, היא ומיקה עלו לגמר וסיימו במקום 18 מתוך מאות משתתפים. נבחרת קולומביה, למשל, הגיעה במטוס פרטי עם הכלבים, ונבחרת ארצות הברית לוותה על ידי עשרה אנשי צוות, צלמים ופיזיותרפיסטים לכלבים ולאנשים. הנבחרת הישראלית, שמיקה ושחר מרגלית נמנות עליה, הגיעה במטוס נוסעים, עם הכלבים בתא מטען. מיקה, שכאמור חוותה טראומה במעבר מקרואטיה לארץ, מקבלת שמן קמומיל להרגעה, ודומה שהיא כבר למדה שהכלוב הוא בית וגם כשהיא כלואה בו, אימא שלה איתה. לוח הזמנים די צפוף: תחרות נוספת מתרחשת החודש, ביולי מתקיימת אליפות אירופה ובאוקטובר אליפות העולם. "אליה אני לא בטוחה שאגיע, כי בעלי ואני מתכננים עוד ילד. גיל 40 מתקרב ואנחנו רוצים ארבעה ילדים. היום יש לנו כלב, ילד, כלב, ילד. אמרתילבעלי שאני כבר מוכנה לכלב שלישי, הוא אמר - אני לא. אחרי מיקה אני לא מוכן לכלב שלישי, אבל אני מוכן לילד שלישי". מלבד התחרויות, פעמיים בשבוע יש לה אימוני כושר לעצמה, שכוללים מצנחי רחיפה, אימון לטכניקות ריצה וכוח מתפרץ ואימון כוח. בנוסף היא מתאמנת עם הכלבות שהיא מתחרה איתן חמישה אימונים בשבוע וטסה גם לאימונים עם מאמן בחו"ל. איך את מספיקה הכול?"הכלבות הולכות לישון בשמונה, הילדים בתשע. כשאוהבים מספיקים הכול".

הכתבה בשיתוף iGOLD שנת 2022 הייתה הכי לא צפויה שניתן לתאר. היו בה: מלחמה באוקראינה, שינויים דרמטיים במחירי האנרגיה, העלאות ריבית מצד הבנקים כניסיון למתן את האינפלציה הגואה וב-2023 הגיע המחאה החברתית שהוסיפה ותרמה עוד קטליזטור מקומי לאירועים הבינלאומיים. כל מי שהשקיע כסף אם באפיק מנייתי או סולידי כמו גם בפיקדונות בנקאיים, ספג הפסדים ישירים או עקיפים (אינפלציה). נוכח המצב המקומי כמו גם הגאופוליטי בתיההשקעות המובילים בארץ ובעולם מעריכים כי קצב הצמיחה בישראל יקטן בצורה משמעותית ביחס לשנה הקודמת, שער הדולר צפוי לשמור על יציבות יחסית ומדדי המניות אמורים לטפס ביחס לשנה שחלפה, אם כי באופן מדוד יחסית. כשאנחנו חושבים על השקעה סולידית, האסוציאציה הראשונה היא השקעה באג"ח ממשלתי. אבל במציאות הדינמית, בכלכלה רווית סערות, במצב חברתי ופוליטי כמו זה שאנחנו חווים לאחרונה, ברור ששום דבר כבר לא בטוח. כשלוקחים בחשבון את החוב של ארה"ב שעומד כיום על כ-31 טריליון דולר וקריסתם של מספר בנקים גדולים בעולם הוכיחה אף היא שנכון לתכנן באופן אסטרטגי את סל ההשקעות ובתוך כך להחזיק חלק מהן גם מחוץ למערכת הבנקאית וההשקעה בזהב פיזי מאפשרת את זה. לדברי אריה בר איתן, שותף ומייסד ב-iGOLD שהוקמה בירושלים בשנת 2012 ונחשבת לאחת החברות היחידות בישראל שמייבאות את כל סוגי המתכות היקרות לישראל אומר: "הזהב הוא הנכס הפיננסי האולטימטיבי בעתות משבר, ולא בכדי הזהב נתפס בעיני רבים כדרך השקעה נכונה וכזו שמגינה על המשקיע מפני מגוון רחב של תרחישים מאקרו-כלכליים, ובראשם אינפלציה גבוהה, משברים פוליטיים, קריסת ערך המטבע המקומי ותקופות של ריבית ריאלית שלילית. עוד מציין בר איתן שהזהב מסוגל להשיג תשואות גבוהות גם בתקופות שאינן בהכרח משבריות". ההוכחה הטובה ביותר ליתרונות ההשקעה בזהב פיזי היא הבחירה של הבנקים המרכזיים בהשקעה באפיק הזה. הבחירה הזו התבררה כמוצלחת ויציבה לאורך שנים ועל אחת כמהוכמה בתקופה האחרונה של אי וודאות גדולה בשוקי העולם לכן בשנה האחרונה בנקים מרכזים בעולם העלו את רמת חשיפתם בזהב פיזי. השקעה בזהב מתאפשרת במגוון דרכים, החל מהשקעה ישירה באמצעות רכישת מטילי זהב או מטבעות זהב, ועד להשקעה בשוק ההון במניות של חברות כריית זהב, קרנות סל העוקבות אחר מניות, חוזים עתידיים וקרנות נאמנות העוקבות אחר מחירי הזהב. הזהב נהנה מתשואות טובות מאוד, ב-20 שנים האחרונות עלה ביותר מ-450%. ומכאן שהזהב זוכה לעדנה מחודשת ומשקיעים רבים קונים זהב ששומר על ערכו לאורך זמן בלתי מוגבל. בר איתן מוסיף עוד ואומר: "כאשר השקעה בזהב משולבת במינון נכון לצד השקעה באג"ח לטווח ארוך, מניות ומזומן, התנודתיות של תיק ההשקעות הכולל מתקזזת ומתאזנת. נקודה זו נכונה לגבי כל אחד מאפיקי ההשקעה באסטרטגיה, אך לגבי הזהב היא נכונה שבעתיים. Bank of America צופה כי כל אלה יביאו לשיא חדש של מחירי הזהב תוך שנתיים, לרמה של 3,000 דולר לאונקיה. פי 2 ויותר מהמחיר לאונקיה בתחילת שנת 2020. מה היתרונות הבולטים ביותר בהשקעה בזהב?"עלות כרייה גבוהות מאוד וכן ההיצע של הזהב מאוד מוגבל, וזו הסיבה כי השקעה בזהב הינה בטוחה והיא משמשת למעשה כביטוח, שומרת על ערך הפורטפוליו שלך. הזהב שומר על ערכו גם בתקופות של אינפלציה, הוא בעל ערך בינלאומי ומדובר בהשקעה בשליטה מלאה של הלקוח, בלי יועצים ובלי מתווכים ובלי בנקים. הכל, אצלו ביד! וזו הדרך של המשקיעים להיות הבנק של עצמם. הזהב נהנה מתשואות טובות מאוד, ב-20 שניםהאחרונות עלה ביותר מ-450%. בהתאם לכך הזהב זוכה לעדנה מחודשת ומשקיעים רבים קונים זהב ששומר על ערכו הרבה יותר טוב מנכסים המגובים במטבע, שעשויים אמנם לעלות במחירם הנקוב אך לאבד מערכם לאור השחיקה בערך הכסף. למעשה,הנכס היחידי שלעולם יהיה לו ערך הוא מתכות יקרות, ערכן אף פעם לא יתאפס". המליארדרים האמריקנים כבר בפנים!גם המיליארדרים האמריקנים הבינו את זה כבר מזמן: ריי דאליו ששוויו 19.1 מיליארד דולר קנה זהב בגלל המצב הכלכלי הירוד של ארצות הברית המוציאה הרבה יותר ממה שהיא מרוויחה. הוא צוטט באחד מכלי התקשורת כשאמר: "אתם רוצים דברים שהם בעצם אנטי-כסף... אתם רוצים זהב". נג'יב סוויריס ששוויו 3.4 מיליארד דולר אמר 20 עד 30 אחוז מתיק ההשקעות שלך צריךלהיות בזהב. הוא הסביר זאת כשנתן כביכול תשובה פרוזאית לשאלה ואמר: "בואו נגיד שהאינפלציה מגיעה ושהבורסה מתרסקת מסיבה כזו או אחרת, ואז תהיו מאוד שמחיםשיש לכם עמדה בזהב". למי זה מתאים?לבעלי הון זמין של 150 אלף שקלים ומעלה. לבעלי תיק השקעות המעוניינים לגוון את הפורטפוליו שלהם. להורים המעוניינים להבטיח את העתיד הפיננסי של ילדיהם. ליורשים של הון המעוניינים לגבש אסטרטגיית מיסוי חכמה ולהעברת הון בין דורית בצורה בטוחה. איך משקיעים בזהב?קיימות בעצם מספר דרכים: זהב על הנייר - רוכשים בבנקים נירות ערך שמחקים את מחיר הזהב, או שרוכשים זהב פיזי - רוכשים אצל המשקיע, רכישה ממשית, ללא מתווכים או יועצים! הנכס הזה הוא בבעלותכם המלאה! איך רוכשים ומוכרים זהב בארץ?iGOLD מייבאת מתכות יקרות להשקעה בישראל והיא מהחברות הגדולות והאמינות בתחום, לחברה חוזים עם חברות הזהב הגדלות בעולם לאספקת כל כמות של זהב פיזי תוך זמן קצר לרוכשים. לצד אלו החברה מציעה ללקוחותיה פתרון של 360 מעלות שכולל רכישת זהב פיזי במחירים נמוכים וללא תחרות, אפשרות אחסון זמין ומאובטח בחדר הכספות , שממוקם בנמל אילת ומבוטח על ידי תאגיד הביטוח הבריטי לוידס. גם כשהלקוח מבקש לממש את ההשקעה שלו, iGOLD מסייעת במציאת קונה תוך זמן קצר מאוד כך שהשקעה בזהב פיזי היא מאוד נזילה. ההשראה למסלול ההשקעה בזהב הגיעה מחברות שוויצריות ומשנת 2012 יישמנו העתקנו את המודל לישראל כך שניתן לרכוש דרכינו ולקבל שרות ברמה השוויצרית. לפרטים נוספים ויצירת קשר עם iGOLD הקליקו>> * פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

שני דברים מרכזיים קורים בסיורים עם מעוז ינון וח'ולוד אבו אחמד בנצרת. הראשון הוא שכל כמה דקות עובר מישהו ברחוב ומברך את אחד מהם לשלום, מנופף מרחוק מאיזו מרפסת, לוחץ יד ומחליף מילה; והשני הוא שבכל הסיורים (ויצא לי לדגום מהם לאורך השנים) המשתתפים מגיעים לקו הסיום אופטימיים יותר ועם הבנה אחרת של הכוחות הפועלים בנצרת, של הזהויות השונות ושל המציאות העכשווית בין ערבים ויהודים בעיר ובכלל; וגם על בטן מלאה ועם שקיות בידיים. מאז ומתמיד הסיורים שהוביל מעוז בנצרת לא עסקו בערש הנצרות ובהיסטוריה המתבקשת של העיר ולא הילכו על ציר הצליינים שבאים בהמוניהם לכנסיית הבשורה והכנסייה היוונית ומתאיידים אחרי שעה קלה. "אלפי הצליינים שמגיעים לנצרת צועדים מהכנסייה היוונית לכנסיית הבשורה, לא נשארים ללון וממשיכים בדרכם בלי להשאיר שקל בעיר", עומד מעוז על הפספוס התיירותי של נצרתלאורך שנים ומדגיש שהתיירות שהוא מאמין בה ועושה - מטרתה לחזק את כלכלת הקהילה המקומית. כבעליו של הוסטל בעיר העתיקה של נצרת - פעם ב-2005 יחיד, בודד ומשוגע בין הסמטאות הנטושות והלא מזמינות, וכיום אחד מבין 40 הוסטלים וחדרי אירוח בין אותן הסמטאות - מעוז תמיד קידם אג'נדה של שיתוף פעולה עם עסקים מקומיים. הוא מאמין בתיירות כמנוע לשינוי חברתי וגם עושה כזו במסגרת רשת 'אברהם הוסטלס', שהוא אחד משותפיה ועכשיו במסגרת המיזם החדש: 'אברהם אלטרנרטיב' (Abraham AlterNarrative). אחרי שהסתובב הרבה בעולם כטרקיסט בין הוסטלים וראה איך המעגלים האלה עובדים ומזינים זה את זה, הבין שהמפתח לתיירות בת קיימה נשען על היכרות אינטימית עם התרבות המקומית ועל יחסי גומלין הדוקים בין תיירות לאוכלוסייה המקומית. זה מתבטא בקשר עם בשלנים מקומיים, בעלי מלאכה, אומנים ומעבירי סדנאות, בתי קפה ונותני שירותים. מי שפוגש אותם הוא גם עסק התיירות, כחלק מהעבודה השוטפת, וגם התייר עצמו. הסיורים שלו עברו תמיד בין העסקים המקומיים בקרבת פאוזי עזאר, ההוסטל שפתח בבית המידות העות'מאני המרשים ובן ה-200 של משפחת עזאר הנצרתית, ועכשיו הם מקבלים כיול עדכני עם דגש על חיים משותפים בין קהילות בארץ ומעורבות חברתית ואזרחית. סיפור פתיחתו הלא ייאמן של פאוזי עזאר הוא אחד משיאי הסיור. הוא מסופר ב'ליוואן' של ההוסטל, שלו תקרה מצוירת מרהיבה ומספרים אותו יחד - מעוז וסוריידה שומר-נאסר, הנכדה של פאוזי עזאר, שגדלה כילדה בבית וזוכרת את העיר העתיקה במלוא תפארתה לפני שננטשה (בגלל המעבר לקניונים ולמותגים בשנות ה-80 וה-90, פרויקט השיפוץ לקראת חגיגות המילניום שהתארך, אירועי אוקטובר 2000 והאינתיפאדה השנייה). סוריידה שימשה כמנהלת ההוסטל בשנים 2006 עד 2019 ואין ספק שהעסק המשותף, שהתחיל בסירוב גמור לתת ליהודי לפתוח הוסטל בבית הסב ובשיגעון גמור של ישראלי-יהודי לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת ללא גב כלכלי ותוכנית סדורה, הוא הרגע המכונן של חידוש החיים בעיר העתיקה ושל שניהם. אי אפשר להעביר את הסיפור הזה בכתב - צריך לשמוע אותו ממקור ראשון, להיחשף לסיפורה של סוריידה כבת לאחת המשפחות הידועות בנצרת, כסטודנטית ערבייה באוסטריה ובישראל, לשמוע על מורכבות הזהות שלה ולצחוק יחד על תיאור נחיתתו המפתיעה של מעוז בבית אימה, אי שם ב-2005, אחרי שסוריידה איימה עליו שלא יעז לפנות אליה. כיום גל של יזמות עסקית שוטף את סמטאות העיר העתיקה. בתי עסק קטנים ושובי לב הולכים ומתרבים, וממש בחודשים האחרונים נפתחו עוד כמה ששווה לבקר בהם (ראו בוקסה). זה לא שהכול קל וזורם; יש כאב וקושי, התמודדות עם רשויות שלא תומכות ואתגרים רבים. מדובר אודותם הרבה בסיור בלי ליפות את המציאות, אבל עסק אחד מביא את השני ויש חיים. הכוח היוזם מאחורי העסקים הוא ברובו נשים צעירות, עובדה מעניינת לכשעצמה, שניתן לה הסבר בסיבוב המודרך וגם מוקדש לה סיור קונספט נפרד בדגש על יזמות נשית (בהדרכת ח'ולוד). בין שתגיעו לנצרת בסיור מודרך או בגפכם - שיטוט בסמטאות העיר העתיקה הוא סיבוב הפתעות בין דלתות צבועות בצבע עז, עציצים פורחים, גרפיטי ושילוט מצויר; ומעבר לדלתות: בתי קפה ותרבות, גלריות של רוקמות, אומניות, ציור, אספניות וינטג', חנות ספרים וכמובן חנויות של פעם, מאפיות, כנאפה ודוכני השוק הססגוניים. אוצרות בסמטאות Basata: בית קפה וחנות, שבה מוצרי רקמה, קרמיקה, תיקים, חפצי נוי ותכשיטים, רובם מיוצרים בחברון ומעוצבים באופן אישי על ידי הבעלים, סועאד ובעלה.Reeja: גלריה ובית קפה עם חדר אירוח על הגג למעלה. אריז' היא אומנית שזכתה להציג גם בחו"ל בזכות טכניקות מיוחדות שאותן פיתחה, כמו ציור בזיתים (שיטה שהתפתחה עלידה במקרה בתהליך כיבוש הזיתים המסורתי כשהבחינה בכתמים שנוצרו על הבד), ציורבאמצעות נרות, פיסול בפטנט מיוחד בשמן ומים ועוד. החלל שהיה נטוש והרוס שופץ עלידי ליאון, בעלה של אריז', אדריכל ומעצב פנים ובמקום חצר נעימה וסרטון המספר על האומנות הייחודית של אריז'.Hand & Tool: חנות חדשה של שתי צעירות, אומנית הרקמה נג'אב עומרי והאדריכלית אסראא עומרי, המעצבת מוצרים לבית, כמו כלים לחדר אמבטיה, כלים להשרשת צמח, קופסאות ועוד, בבטון ובבטון אקולוגי (ג'סנומייט) הנצבע בצבעים מיוחדים.סבון Zeit: בית מלאכה קטן לסבונים על בסיס שמנים אתרים של עדנן כנג', צעיר מקומי שמחיה מחדש את מלאכת הכנת הסבונים בעבודת יד שזכר מילדותו.מאפיית Al Baik: המאפייה של עדנאן פהאום המוציא מהתנור מאפי סמבוסק, פטיר, פוקצ'ות ועוד, שאותם ניתן לנשנש בחלל המשופץ ורחב הידיים תחת תקרת קמרונות או בחצר.הפינה של ג'אדה: חנות ובית קפה של ג'אדה בולוס, מדריכת טיולים מוכרת שמציגה כאןחפצים ופרטי אומנות שהיא מלקטת מחברון, בית לחם והכפרים, המספרים סיפור של מורשת תרבותית, שימור מלאכות מסורתיות ואורח חיים של קהילות שונות.קפה Liwan: מקום אווירתי ברוח בתי הקפה הפריזאיים המשמש בית לתרבות, ספרות, קולנוע ואומנות. מציג תערוכות מתחלפות (כיום מוצגים ציורי רקפות של כרים אבו שקרה אבל המקום מרבה לתת במה לאומנים צעירים ובלתי מוכרים) ומקיים ערבי ספרות, הקרנת סרטים ועוד.קפה אמאניי: אבן שואבת לצעירי העיר והסביבה, שפתחה בימי הקורונה אמאני טאטורוהיא מציעה בו ארוחות בוקר, עוגות, כריכים, סלטים ומאפים. הכול נעשה במקום ומגישים כאן גם יין ואלכוהול.חנות הספרים ובית הקפה אל מהא: בימים אלה החנות של מהא סולימאן, מורה בפנסיה, התרחבה ובחלל נוסף נפתח בית קפה ואוכל נצרתי.Tantana: חנות וינטג' מוקפדת של לובנה לובאני, שבה אוספי תחרות, פורצלן, טקסטילועוד. לא רק מדברים בגלגול הנוכחי הסיורים מתקיימים תחת מסגרת חדשה בשם אברהם אלטרנרטיב, שבה אברהם הוסטלס הם בעלים משותף יחד עם ח'ולוד אבו אחמד (המשמשת כמנכ"לית) - נצרתית, פעילה פוליטית, שתודעת הזהות הלאומית שלה, הרוח הפמיניסטית, התשוקה לשנות ולהשתחרר מקיבעונות יחד עם היכולת הרהוטה לדבר אותם ולפעול בשטח, מתחברים היטב עם הרעיונות שמקדם מעוז. מרתק לשמוע את ח'ולוד, המגיעה ממשפחה נצרתית נורמטיבית משכונה מוחלשת, מספרת על המתח שבינה לבין אביה על רקע היחס השווה שתבעה לה ולחמש אחיותיה בהשוואה לאח היחיד. "לא ידעתי מה זה פמיניזם. פשוט דיברתי במילים של הוגן - לא הוגן, ולא הבנתי למה לאח שלי מותר לצאת לעשות דברים ולנו האחיות אסור. כשהגיע הזמן להחליט מה ללמוד - אצלנו בבית החליטו בשבילך אז נתנו לי שתי אפשרויות: מורה או אחות. גם לאח שלי היו שתי אפשרויות: רופא או עורך דין". ח'ולוד אומנם התחילה לימודי סיעוד אבל מאסה בהם ועברה ללמוד משפטים בצפת והיא מספרת על צעדיה האקטיביסטיים כסטודנטית למשפטים בעיר, כשב-2010 קרא הרב הראשי של צפת שלא להשכיר דירות לערבים. ח'ולוד גורשה מדירתה באמצע הלילה ובהמשך כשנאבקה לייצג את הערבים באגודת הסטודנטים, הורחקה מהלימודים ומהעיר. אפשר היה (וזה היה קל יותר) להמשיך לקיים את הסיורים תחת 'אברהם טורס' (הזרוע המטיילת של אברהם הוסטלס, המוציאה כל שבוע טיולים בארץ וגם בירדן וברשות הפלסטינית), כפי שנעשה עד עכשיו - אבל "אנחנו לא רק מדברים על חיים משותפים,אלא עושים בעצמנו חיים משותפים", מדגיש מעוז. עוד אחד משיאי הסיור (שמשולבות בו טעימות, ארוחת בוקר קטנה, צוהריים חמוד וטעים של מנות אופייניות, בירה מקומית, קפה וערק) הוא קיר הנכבה. קיר גרפיטי גדול בדרך המובילה מכיכר המעיין לסמטאות העיר העתיקה. די בעובדה שהקיר כבר נמחק על ידי העירייה כ-15 פעם וצויר מחדש (וזה מצוין עליו) כדי להבין, שאומנם יש הרוצים להתעלם מהסוגיה הזו כדי לא להרתיע יהודים מלבוא לעיר ("ראש העיר חושב שהקשר אל היהודים זה חומוס", אומרת ח'ולוד) - אבל היא חלק מהזהות הערבית גם בהווה ובחיי הצעירים והיא לא תלך לשום מקום עד שייתנו לה מקום. דבריה של ח'ולוד ליד הקיר הם המפתח של אברהם אלטרנרטיב - בואו נקשיב לסיפורו של האחר, ניתן לו הכרה - לא צריך להתווכח על זה, לשכנע, זה לא מוביל לשום מקום, אבל רק כך אפשר יהיה להתקדם לעבר חברה בריאה יותר שתוכל לחיות יחד. "הדרך שלי לחיים משותפים", אומרת ח'ולוד, "היא לדבר על הקיר הזה ועל הנכבה, לספר את הסיפור שלי ושזה לא יקפיץ אנשים ויעורר ויכוח. זה בסדר לא להסכים". על הקיר דימויים הקשורים בזהות הפלסטינית שח'ולוד מסבירה עליהם ולאחרונה נוסף דיוקן של שירין אבו עאקלה, שהיא סמל עם משקל עבור צעירים ערביים רבים (שגם מככבים כנושא בסיור אחר על אקטיביזם ותקווה). הסיורים לא מתנצלים, מסתכלים למציאות בלבן של העין ועומדים על חשיבותם של עסקים נוספים שנפתחו בעיר העתיקה ואינם מיועדים לתיירים אך פתיחתם מעידה שהם רואים עצמם כחלק מקולקטיב ופועלים במקצוע שלהם לשינוי ונוכחות במרחב. דוגמה לכך היא מרפאת שיניים חדשה, היכן ששכנה מרפאת השיניים המיתולוגית של העיר העתיקה ומכינה לאדריכלות (סטודיו tectura) וסטודיו שפתחו שני בוגרי לימודי אדריכלות במטרה להכין מועמדים ערביים ללימודי אדריכלות במוסדות אקדמאיים בארץ ולשנות את פניו של המקום שבו הם פועלים. אברהם אלטרנרטיב הוקמה כחברת אימפקט, ובין היתר התכנון הוא לשקף בהמשך את ההכנסות שנשארותבקהילה אחרי הסיורים. בימים אלה עומלים על פיתוח סיורי חיים משותפים בערים מעורבות נוספות, כמו חיפה (למשל סיור בדגש קיימות ויד שנייה, נושא שאינו מקובל בחברה הערבית), עכו ובעתיד ירצו לערוך סיורים בקיבוץ ובעיר חרדית כמו בני ברק, כדי לחשוף אוכלוסיות ודרכי חיים מגוונות לכל הצדדים ולקדם חיים משותפים בין קהילות שונות בישראל. "יש ערבים שלא היו אף פעם בקיבוץ", אומר מעוז, וח'ולוד מוסיפה שעד לא מזמן לא הכירה בכלל את המושג 'בית ילדים'. אבל לא צריך ללכת רחוק, לכולנו נטייה לא להכיר טוב מספיק את שכנינו ואת מה שיש לנו מתחת לאף וגם בנצרת תושבים רבים עדיין לא מגיעים לעיר העתיקה ולא ערים למהפך שחל בה. שמו של סיור הדגל שאותו מובילים מעוז וח'ולוד הוא 'יזמות, חזון והשראה'. אורכו כחמש שעות החולפות ביעף, מתפרשות על פני כקילומטר מרובע בלבד ומזינות את הדעת בעובדות מעניינות על העיר ועל החברה הערבית, הדור הצעיר שמסתכל קדימה ועודדברים שרק מקומיים יכולים לספר. השניים התחילו להריץ עכשיו גם סיור קולינרי בעיר בהובלת שף ערבי, אבל טעימות הן תמיד חלק מהביקור. "זה כלי לספר סיפור ולפתח שיח בצורה בלתי אמצעית וטבעית יותר", מסביר מעוז, והרי ידוע שאוכל מחברים בין אנשים ומקרב לבבבות. מעוז הוא כמו צייר או אומן שלא יכול אלא לעשות את האומנות שלו. הוא יכול להתאמץ לעשות משהו אחר אבל המכחול של היזמות התיירותית-חברתית ידגדג לו בין האצבעות ולא יניח לו. לכאורה, 18 שנה אחרי שפתח את פאוזי עזאר וכשותף ברשת הוסטלים מצליחה ומוערכת שזכתה בפרסים בין־לאומיים מובילים - הוא יכול היה לבחור לעצמו תפקיד אחר במערך, נינוח יותר - אבל הוא בחר לחזור לנצרת, שבה הכול התחיל גםעבור הנצרות וגם עבורו. בשלהי הקורונה ולאחר שסיים ארבע שנים כמנהל אברהם הוסטל תל אביב, הוא זנח את הנסיעה היום־יומית ברכבת מבנימינה, שבה הוא מתגורר, לתל אביב (ממנה נולד מיזם אקטיביסיטי אחר שלו - 'בארכבת') ועלה שוב על הכביש לגליל. כשמדברים איתו הוא צוחק ואומר שהוא לא יודע למה הוא עושה את זה ומציין כמה עבודה כרוכה בעסק חדש: לדחוף, לשווק, להכשיר מדריכים, ליצור תוכן ולהתעסק עם ספקים - אבל בסוף הוא מרים כתפיים ואומר "זה כנראה הטבע שלי, מה אני יכול לעשות".

הכתבה בשיתוף פאלאס מדיקל  תוחלת החיים הממוצעת של גברים בישראל עלתה בשנים האחרונות והיא גבוהה בשנתיים בהשוואה לממוצע בקרב גברים במדינות ה-OECD (בישראל 81 לעומת ממוצע של 78.3). בקרב נשים תוחלת החיים גבוהה אף יותר (84.8 לעומת 83.6), ובממוצע תוחלת החיים באוכלוסייה הכללית בישראל עומדת על 82.9 שנים, והיא מהגבוהות ב-OECD. כך עולה מדוח של הארגון ה-OECD, אשר פורסם לאחרונה ובחן את מדדי הבריאות השונים של המדינות החברות בארגון. עוד עולה מהדוח כי בישראל חיים כיום כמיליון איש מעל גיל 65 המוגדרים כבני הגיל השלישי, כאשר 40% מתוכם בני למעלה מ-70. הזדקנותה של האוכלוסייה בישראלועליית תוחלת החיים מתבטאים לא רק בהעלאת גיל הפרישה לגמלאות או בצורך של בני הגיל השלישי בחיי פנאי מלאים ועשירים יותר (בטח ביחס לדורות קודמים), אלא גםבכך שיותר ויותר ישראלים נזקקים כיום לסיוע סיעודי בשגרת יומם. כאן נכנסת לתמונה רשת ’פאלאס מדיקל'. אם השם מצלצל לכם מוכר באוזן, הרי שזה הודות לרשת ’פאלאס דיור מוגן' הידועה. לפאלאס מדיקל פריסה ארצית - ברעננה, בתל אביב, במודיעין, בלהבים, כל הסניפים מהווים חלק אינטגרלי מרשת פאלאס דיור מוגן. מרכזי פאלאס מדיקל כוללים את המחלקות הסיעודיות הבאות - סיעודית, סיעודית מורכבת, מחלקה לתשושי נפש, מחלקת החלמה לאחר ניתוחים. המחלקות הסיעודיות הרגילות מתאימות לאנשים שאינם מסוגלים או חווים קושי לטפל בעצמם, וזקוקים לסיוע בתפקודי היומיום. הם אמנם מוגדרים סיעודיים, אך עדיין מעוניינים בחיי קהילה ופעילות פנאי. לעומת זאת, מחלקת הסיעוד המורכב מתאימה לקשישים הסובלים לא רק ממצב תפקודי ירוד ומהזדקקות בסיוע בפונקציות השוטפות, אלא גם ממחלות קשות המחייבות טיפול רפואי צמוד. וכן בסיוע בפעולות רפואיות כמומתן תרופות בעירוי, נטילת תרופות נוגדות כאב, חמצן לתמיכה נשימתית ועוד. המחלקות המורכבות מציעות בנוסף שירות לקשישים הנמצאים על ערש דווי וזקוקים לטיפולים מונעי סבל, רוגע ושלווה בימיהם האחרונים. במחלקת תשושי הנפש מאושפזים דיירים אשר מצבם המנטלי אינו מאפשר חיים עצמאים, אך מאידך הם בעלי תפקוד פיזי כמעט עצמאי. דיירי המחלקה חיים במקום המעניק להם הגנה ומותאם ליכולותיהם במישור התעסוקתי והחברתי. הדייר והמשפחה במרכז בפאלאס מדיקל מסבירים כי הדייר ובני משפחתו נמצאים במרכז. הדבר נובע מתפיסתה של הרשת כי המעגלים הסובבים את הדייר נועדו להיטיב את בריאותו ככל הניתן לצד שימור איכות החיים המרבית בתנאים הבריאותיים הקיימים. ברשת מאמינים כי איכות החיים של הדייר הינה תוצר של פעילות מותאמת אישית על פי בחירה והעדפה, כגון ביקורי משפחות, הווי מחלקתי, תשומת לב וסביבה דינמית. טיפול המעטפת אותו מקבלים הדיירים במחלקות השונות מקיף את כל יומם, החל מחדרים מאובזרים ופונקציונליים, דרך סיוע בפעולות יומיום שוטפות כמו הלבשה ורחצה,ועד טיפולים אסתטיים דוגמת מספרה, מניקור, פדיקור ועוד. חדשנות וטכנולוגיה לצד מגע אנושי בנוסף לטיפולי המעטפת השוטפים, נהנים דיירי פאלאס מדיקל מטיפול רפואי מסור המוענק להם על ידי רופא מחלקתי. כן הם זוכים לטיפול סיעודי מצוות סיעודי מיומן הבונה עבורם תוכניות טיפול המשמרות את יכולותיהם הפיזיות של הדיירים, כגון תנועתיות, שליטה בסוגרים וכדומה. במחלקות הסיעודיות השונות פועלים בנוסף לרופא הבית והצוותים הסיעודיים - גם צוות פיזיותרפיסטים מקצועי ומנוסה מאוד המעניק לדייריםטיפולים משקמים ומשמרים, צוות דיאטנים המגבש עבורם תוכניות תזונה איכותית בהתאם להעדפותיהם האישיות, וכן עובדים סוציאליים המהווים חוליה משמעותית מאוד בקשר בין המחלקה לבין המשפחה. המשפחות והקרובים, המלווים את הדייר המאושפז בפאלאס מדיקל, הם חלק בלתי נפרד מהתייחסות הטיפולית. צוות העובדים הרב מקצועי והמגוון מכיל את המשפחות החל משלב הקליטה והקבלה, דרך תהליך ההיכרות הראשונית ותאום ציפיות, ובהמשך השהייה - שיקוף תהליכי קבלת ההחלטות הטיפוליות, מסבירים ברשת. עוד הם מציינים כי בפאלאס שמים דגש לא רק על הפן הטיפולי והסיעודי אלא גם על רמת המתקנים הנחשבת למלונאית של ממש. זו כוללת חדרים מעוצבים השומרים על הפינה האישית של הדייר, חדר אוכל בסטנדרטים גבוהים עם ארוחות איכותיות בפיקוחדיאטנים ואנשי מקצוע. כן תמצאו במקום חדשנות וקידמה המתבטאות בעיקר בטכנולוגיות טיפוליות, פיזיותרפיות, מזרנים מיוחדים למניעת פצעי לחץ, כסאות גלגלים מיוחדים וכדומה. באותה נשימה לא שוכחים שם לרגע שכל אלה אינם תחליף למגע אנושי, ליחס אישי ולשיח פרונטלי וורבלי. לכן כחלק מכך פעילויות במחלקה מוקדשות לסיפור חייהם של הדיירים ופועלם. "להגיע לגיל זקנה זאת זכות גדולה ועלינו לכבד ולהוקיר כל אחד ואחת מהדיירים הלא בזכותם אנחנו כאן", אומרים ברשת. בפאלאס מדיקל שואפים, לדבריהם, להמשיך ולהוביל את תחום הטיפול בבני הגיל השלישי בישראל. ולסיום מבקשים ברשת לשלוח מסר לילדים להורים מתבגרים סיעודיים. חשוב לזכור, אומרים שם, כי אם בעבר התפיסה הייתה שהעברת אב או אם המשפחה למסגרת סיעודית העידו כביכול על חולשת המשפחה, הרי שבעינינו זו תפיסה מוטעית שהולכת ומתפוגגת. הדורות הצעירים מבינים כיום שלעיתים רבות מחלקות סיעודיות הן החלופה הטובה והאיכותית ביותר עבור הקשיש. לפרטים נוספים>>  *המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.

"אז מה אם אנחנו מרחובות", כתב דן אלמגור לפני שנים והוסיף והצטדק: "אין לנו 'כסית' ואין 'קפה רוול'..." נסעתי לבדוק מה יש ומצאתי בתי אוכל יוצאי דופן ובעלי עסקים שמלאכתם היא אהבתם. המושבה רחובות נוסדה בסוף המאה ה-19, וליתר דיוק ב-1890 על ידי חברת 'מנוחה ונחלה'. בשונה מיתר היישובים שהוקמו באותם הימים היא קמה כמושבה עצמאית, שאיננה נתמכת בכספי הברון רוטשילד. קבוצה של ארבע משפחות שהקימו את החברה, קנו את אדמות המושבה מידי גואל האדמות יהושע חנקין, שרכש בעצמו את אדמות חירבת דוראן. בקיץ 1890 עלו למקום 31 איש, אישה וילד. את השם 'רחובות' הציע ישראל בלקינד, בהשראת הפסוק: "כִּי-עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (בראשית כו, כב). מספרים שהמתיישבים הראשונים נטעו כאן אלפי גפנים ושקדים, זיתים ותאנים. אם כך, איך זה שרחובות היא המקום היחיד שבו חוגגים את 'חג ההדר', כמו שכתב דן אלמגור בשירו? ב-1904 נטע זלמן מינקוב את הפרדס הראשון במושבה. חבריו הלכו בעקבות הצלחתו, נטשו את הגידולים הראשונים וכך זכתה המושבה לכינוי 'עיר ההדרים'. "הפטיפור תפוז של יוליה באמת ברמה בין-לאומית", אמרה לי מיקה כשנפגשנו בענייני עבודה, "את צריכה לבוא איתי לדורית מחנות קפה", זרקה לי בהזדמנות אחרת, "את חייבת לטעום את תבשיל החומוס החריף של גוג'ו" - מיקה לופו וייס היא אשת יין וקולינריה, מפיקה ויוצרת תוכן קולינרי ומדריכת סיורי אוכל, ואנחנו חולקות את האהבה שלנו לחקר הקולינריה המקומית. לרחובות עברה לפני עשור ומדי פעם, כשיוצא לנו להיפגש, היא מפליגה בסיפורים אודות העיר. "רחובות היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית", היא מספרת. "יש כאן מיקס של אנשים מכל הקבוצות, העדות והדתות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וחברות סקרים אוהבות לערוך כאן מחקרים. יש בה מצד אחד צאצאים של ותיקי היישוב ולצידם עולים מכל העליות וכל מדינות המוצא, שהשתלבו בעיר למארג אנושי ססגוני ומרתק". גם בתחום ההסעדה עברו על רחובות במהלך השנים כל הטרנדים והסגנונות - החל מאוכל רחוב, דרך אוכל עדתי וגם בתי אוכל ייעודיים וייחודיים, כמו למשל מקדשי הקרניבורים 'מו ומו' וגם מסעדת 'טרי בראסרי', פיצה 'פבריקו', אהובי הקהל, 'חומוס בדרה' ופלאפל 'קריטי' עם ותק של 50 שנה. ביני לבין עצמי חשבתי שאני קצת מכירה את רחובות. יצא לי כמה פעמים להסתובב בה, לבקר חברים וגם לבלות ב'פסטיבל הפסלים' עם הבנות, אבל לא היה לי שום סיכוי למצואאת המקומות הנפלאים שאליהם מיקה לקחה אותי, ובטח לא לשמוע את הסיפור האישי של נשות ואנשי העיר ולהאזין לסיפורה של המושבה הוותיקה, שמכון וייצמן נטוע בטבורה. חנות קפהנפגשנו על הבוקר ומייד פצחנו בטעימות קפה ריחני. החנות שנפתחה לפני יותר מ-13 שנים על ידי דורית בן שלוש אלדמע באה לתת מענה לאנשים כמוה, שחיפשו כוס קפה טוב ולא מצאו. אהבתה הגדולה לקפה איכותי גרמה לה לעשות שינוי, להשאיר מאחוריה את עולם התיאטרון. החנות התקבלה בברכה והפכה למרכז עלייה לרגל לכל חובבי הקפה באזור. בשנים הראשונות קליית הפולים נעשתה במקום ואילו היום, נעשית בבית קלייה ארטיזנלי. דורית יוצרת את התערובות וטוחנת את הפולים במקום. לגמנו ספלון מושלם מתערובת השלישייה הסודית, והמשכנו לגן עדן אירופאי וממנו דילגנו לטנזניה. ״אני אוהבת להתאים תערובת ללקוחות, כמו כפפה ליד", אומרת דורית בעיניים בורקות. מיסטיקה או נוסטלגיה, אתם תשפטו: בעודי לוגמת קפה מר למתקדמים אני רואה על אחד הקירות רישום של מבנה החנות מאמצע המאה הקודמת. מהתרשים עולה כי לפני המסגרייה שהייתה כאן עד 2009, פעל במקום בית קלייה לקפה שנפתח ב-1958.אחד העם 4 פטיסריקובי צביאלי פתח את המקום לפני 17 שנה, לאחר שלמד את רזי הקונדיטוריה בפריז. גם היום אופים כאן לפי כל הכללים, עם ניואנסים מודרניים שקובי מעניק למאפים במשורה. איך אני יודעת? כי מיקה הייתה כאן סטאז'רית, לפני כמה שנים, כשסיימה את לימודי הקונדיטוריה שלה. יש כאן מאפי שמרים נפלאים, כמו בריוש, קרואסון שקדים ועוד מליות, עוגות מוס משובחות, עוגיות וגם מאפים מלוחים. הרצפה המצוירת, הניחוחות המתוקיםוהשולחנות הפזורים סביב, מזמינים את הלקוחות לישיבה נינוחה ומפנקת. כשביקרנו היה מקום, אבל בימי שישי התור מגיע עד לקצה המדרכה.אחד העם 4 פבריקהפיצה נפוליטנית מצוינת על רחוב הרצל. מקום קטן ולא מתיימר, אבל מצטיין. המקום עמוס בכל ערב בשבוע ויש קהל לקוחות נאמנים, שמגיעים אליו מכל האזור. מבט חטוף בתפריט מגלה פרצי יצירתיות שכובשים את הלב: נאפולי פינת צנעא - פיצה כרם התימנים עם סמנה, גבינות עיזים, בצל סגול, כוסברה ושאטה; פיצה מדורה - עם קוביות תפוח אדמה צלוי, קרם פרש, לימון סחוט ושמן זית; נאפולי בכרמל - פיצה עם חמאת שום, מוצרלה, גבינת עזים, בצל מקורמל, לבנה, זעתר, סומק, שומשום קלוי ופיקורינו; ופיצה פיקנטו - מוצרלה טרייה, פלפלים חריפים שרופים, קרם פרש, שום טרי, פרמז'ן ושמן זית.הרצל 203 בית המגורים הראשון ברחובות: בית יוספזוןאת בית המידות המרשים והמפואר בנה יהודה לייב יוספזון ב-1890. עת הוקם היה היחיד במושבה, ולכן שימש כמודל לבניית יתר הבתים. במשך שנים היה מוזנח ואחרי שהוכרז כאתר מורשת ושופץ, הוסב לאולם עם גן אירועים, הפועל תחת השם 'אחוזת מרגו'.יעקב 20 מילתאגן עדן של מילים. חנות ספרים כמו של פעם. מבולגנת בחן, עמוסת ספרים משלל סוגים: קלאסיקה נשכחת וספרי יד שנייה בהוצאות מקור, לצד ספרי שירה, פוליטיקה, מחקר, בישול וכמובן גם ספרים מודרניים וממתקים לילדים, אבל כאלה שלא מוצאים בכל מקום. לחנות קומת גלריה, שבה ניתן לשבת, לעלעל, לקרוא ולכתוב. במקום תלויה תערוכה חברתית מתחלפת.יעקב 26 ברוידאחנות יין ברחוב יעקב, במבנה עתיק מסוף המאה ה-19. אורן אוצר אוסף מכובד שמתמחה ביינות בוטיק ישראליים לצד יינות ומשקאות חריפים מהעולם. גם במקרה שלו התחביב 'השתלט' על החיים ומה שהתחיל מאהבתו ליין, הפך לעסק מצליח. מטרתו העיקרית היא להפיץ את תרבות היין בישראל כמו גם הנגשת תוצרת היין המקומית. תחת סככת הגפן ליד עץ הפיקוס מתקיימים מדי פעם בפעם ערבי יינן ואירועי טעימות. מומלץ לעקוב אחרי הלו״ז.יעקב 7 ברונו שוקלטרייוליה פרגר תמיד חלמה לפתוח מקום שבו תוכל ליצור פרליני שוקולד. את המקום הקטן והמשגע היא פתחה עם אנטון בן זוגה ב- 2017 , אחרי ניסיון של שש שנים בממלכת השוקולד. יחד שמו לעצמם למטרה ליצור כאן חוויית שוקולד ברמה זהה לזו שניתן למצואבבירות אירופה. המלאכה הושלמה ובהצלחה רבה, תוך זכייה בשלל מדליות ותעודות הוקרה. מייצרים כאן מדי יום יותר מ-36 סוגים של פרלינים ופטיפורים אלגנטיים, מרהיבים וטעימים. כלי ההגשה עשויים עץ מגולף ובכלל המקום קלאסי ומוקפד, גן עדן לחובבי שוקולד.יעקב 17 בית דונדיקובהבית השלישי במושבה, שנבנה בשנת 1891 על ידי אברהם יהושע דונדיקוב, ממייסדי המושבה וחבר הוועד הראשון שלה. בהמשך שימש הבית כמקום לאירועי תרבות ולניהול ענייני המושבה. ב-1978 שופץ הבית וכיום שוכן במקום מוזיאון העיר רחובות, שמשמש בית לתערוכות מתחלפות של אומנים תושבי העיר וסביבתה. ברחבה שמחוץ לבית נמצא פעמון המושבה המשוחזר, שצלצל בשעות קבועות במהלך היום ובנוסף הפיק צלצולים ייחודיים ומוסכמים כדי להתריע על אירוע חריג ולכנס את התושבים לאספה.יעקב 32 בית איזנברג (הבית האדום)אהרון אייזנברג היה אחד ממייסדי המושבה. עובד איזנברג, שהיה נכדו, שכר ב-1922 את שירותיו של אמיל טיינר, האדריכל המוערך מתל אביב, כדי לבנות בית. במהלך מאה השנים האחרונות אכלס הבית חמישה דורות של המשפחה. כיום גרים בו כרמלה ואביב, הנכדים של עובד ומיכל איזנברג. קשה להתעלם מחלונות הבית הצבועים באדום, שהעניקו לבית את כינויו. מספרים שבמקור הבית היה לבן אך בגיל 14 נפצע אביב ורותק לביתו. כדי שלא ישתעמם ותהיה לו תעסוקה, אביו יהודה היה מפרק לו כל יום תריס אחר והוא היה עומד וצובע אותו בצבע האדום שהיה זמין מבתי האריזה של ההדרים.יעקב 21 גן סמילנסקי (הגן הנסתר)פינת חמד נסתרת בלב המושבה, שאני זוכרת כמה התלהבתי ממנה כשביקרתי בפסטיבל הפסלים הבין-לאומי, שנערך מדי שנה בקיץ. הגן הוקם ב-2006 לזכרה של רנה סמילנסקי, בתם של צילה ומשה סמילנסקי, סופר, משורר, איש חינוך וממקימי המושבה. על שמו נקרא גם בית הספר הראשון במושבה, הלא הוא בית הספר סמילנסקי. רנה סמילנסקי נולדה במושבה ב-1908 והלכה לעולמה ב-2003. רנה עסקה כל השנים בהתנדבות למען הקהילה. נוף הארץ, התנ"ך, השפה העברית ועבודת הגינון תפסו מקום מרכזי בחייה. הגן הקסום פתוח לקהל המבקרים (צעירים ומבוגרים). ניתן להזמין הדרכה ללא תשלום, אם כי נעים לגלות את נפלאותיו בזכות השילוט, שמסביר על סוגי הצמחים האופייניים למושבה, עצי הפרי, השיחים, צמחי בר וצמחיית המים. ״הילדים שלי כל כך אוהבים את המקום הזה", מספרת מיקה. "הם תרגלו הרבה קריאה כאן בזכות השלטים וגם בזכות הזמן שבילינו במקום לצד כוננית הספרים הניצבת בשטחו, שמשתרע על פני 1,700 מטרים רבועים. בביקור למדתי שהערבים מכנים את עץ האיקליפטוס 'עץ היהודים'".יעקב 39 בית העםהמבנה שהוקם על מפגש הרחובות מנוחה ונחלה ורחוב יעקב, נבנה ב-1912 מול בית הכנסת 'אהל שרה', שנבנה כעשר שנים קודם לכן. בזמנו נחשב לאחד מבתי העם היותר מפוארים ומרשימים מקרב בתי העם במושבות הצעירות שבארץ. הוא שימש לדיונים, לאירועים חגיגיים ועוד, ושם גם שוכנו פועלים שהגיעו מחוץ לרחובות לעבוד בעונת הבציר. בראשית דרכו לא זכה להצלחה מרשימה בקרב צעירי רחובות, והחרדים שבעיר אף גינו את עצם הקמתו. עם השנים זכה לעדנה עת החלו להקרין בו סרטים. ב-1935הורחב ושופץ לראשונה וב־ 2014 שוב, ומאז נפתח לקהל הרחב ומשמש בין היתר כהיכל התרבות העירוני.יעקב 48 גוג'ומסעדה אתיופית אותנטית ונעימה עם תפריט עשיר שמעניק אפשרויות רבות ומגוונות, החל ממנות צמחוניות וטבעוניות לצד מנות בשר ועוף. אני חייבת להודות שבאופן אישי לקח לי כמה שנים למצוא את המקומות הטובים שמגישים אוכל אתיופי, וגוג'ו הוא בהחלט כזה. ״שימי לב עד כמה חשוב לבעלי המקום להפיץ את הקולינריה האתיופית, ואפילו כמה מטבחים אפריקניים אחרים. המקום מונגש היטב בלי לוותר על אותנטיות״, אומרת מיקה. יש כאן מיסיר, טיבס וטיגה פירפיר. קדירת בשר בכורכום, עוף חריף ועוד והכל מוגש על מגשים ססגוניים עם המון ירקות וכמובן האינג'ירה המשובחת.ישראל טלר 32 ריי בר יין"'ריי' הוא שם החיבה של רעות, הבעלים והמנהלת של הבר״, מספרת לי מיקה. ״אם מישהו מספר לך שהוא קורע את רחובות, הוא בטח מדבר על המקום הזה, שתוך חודשים ספורים הפך למקום בילוי פופולארי ושוקק, ויש לכך כמה סיבות: יש כאן אווירה שמחה ומחבקת, מגוון יינות נהדר מהארץ ומהעולם, רובם נמזגים לכוסות ואחרים נמכרים בבקבוקים, ולצידם, שימו לב, מוגש אוכל מצוין! בקיצור מקום מושלם לדייט או בילוי עם חברים״ היא מסכמת.יעקב 43

האישה שמאחורי הבלוג המושקע 'מכופפת מקלות' היא דקלה חיון. אחרי שגרה כמה שנים במזרח הרחוק, התחשק לה לחלוק עם החברים והמשפחה בישראל את מיטבהמנות האותנטיות ממטבחי סין, טייוואן, הונג קונג, יפן, קוריאה, וייטנאם, פיליפינים ועוד. בבלוג תוכלו למצוא מגוון רחב של מתכונים - אוכל רחוב, אוכל ביתי ואוכל מסורתי, שדקלהיצרה להם מתכונים מוצלחים, נגישים וכתובים בעברית. לחלקם מוצמדים גם סרטוני הסבר. מרק וון-טון כיסוני וון-טון נפוצים מאוד במזרח הרחוק בכלל ובסין בפרט. מגישים אותם במגוון דרכים: מבושלים בליווי רוטב צ'ילי חריף, מטוגנים בשמן עמוק או בתוך מרק. שימו לב, ההכנה קלה וקיפול הכיסונים פשוט, אך הזמן הכולל של הכנת הרכיבים השונים במנה הוא ארוך, לכן אני ממליצה לחלק את שלבי ההכנה ליומיים, ביום הראשון נכין את המרק ואת ריבועיהבצק וביום שלמוחרת נמלא את הכיסונים ונרכיב את המנה. ישנם מילויים שונים לוון-טון,כשהנפוץ הוא תערובת של בשר חזיר ושרימפס. אני השתמשתי בעוף טחון. חומרים ל-7 מנות1 קילוגרם חלקי עוף (גרונות, גב, כנפיים או עוף שלם)6-7 פרוסות ג'ינג'ר בעובי חצי סנטימטר (לא צריך לקלף)3 גבעולי בצל ירוק שלמים1 כף מלח לבצק (45 כיסונים + 250 גרם אטריות)400 גרם קמח2 ביציםקורט מלחמיםקורנפלור לרידוד ולקימוח למלית500 גרם עוף טחון3 שיני שום קצוצות2 כפיות ג'ינג'ר קצוץ1 גבעול בצל ירוק קצוץ (החלק הירוק בלבד)1 בצל לבן קטן קצוץ1/2 כפית סודה לשתייה1/2 כפית מלח1 כף רוטב סויה1 כפית סוכר1/4 כפית פלפל שחור1 כפית שמן שומשום1 כף יין בישול סיני shaoxing (לא חובה) להגשה2 באק צ'וי (1/4 לכל מנה)רוטב סויהרוטב דגים (לא חובה)בצל ירוק קצוץ הכנה1. בסיר גדול (חמישה ליטרים) מרתיחים מים. מוסיפים את חלקי העוף ומחזירים לרתיחה. מסירים את הקצף שהצטבר בשולי הסיר ומוסיפים את המלח, הבצל הירוק ופרוסות הג'ינג'ר. מכסים חלקית ומבשלים ברתיחה עדינה כשעתיים. מדי פעם מסירים את הקצף והשומן. כשהמרק מוכן מוציאים מתוכו את העוף, הג'ינג'ר והבצל ומסננים את הנוזל.2. בזמן שהמרק מתבשל מכינים את הבצק. בקערה גדולה מערבבים קמח, ביצים ומלח לתערובת פירורית. מוסיפים מים, מעט בכל פעם, עד שלא נותר קמח יבש והתערובת מתגבשת לבצק. מוציאים למשטח עבודה ולשים כחמש דקות, אם הבצק דביק מוסיפים קמח. מכסים בניילון נצמד ונותנים לבצק לנוח רבע שעה. לאחר המנוחה הבצק נעשה רך ואלסטי. לשים עוד כחמש דקות ומניחים מכוסה למנוחה נוספת של חצי שעה.3. מחלקים את הבצק לשלושה חלקים. בזמן שעובדים על חלק אחד שאר חלקי הבצק צריכים להישאר מכוסים כדי שלא יתייבשו. מפזרים כמות נדיבה של קורנפלור על משטח העבודה ועל הבצק. מרדדים כל חלק למלבן דקיק ושקוף בעובי של בין מילימטר לשניים (אפשר במכונת פסטה). חותכים את יריעת הבצק לריבועים שווים בגודל עשרה על עשרה סנטימטרים. מקמחים היטב בקורנפלור, עורמים את הריבועים אחד על השני ומכסים בניילון נצמד. חוזרים על התהליך בשאר חלקי הבצק.4. אוספים את שאריות הבצק לכדור. הבצק עלול להיות יבש בגלל כמות הקורנפלור שבוהשתמשנו לקימוח, לכן מרטיבים את הידיים ולשים את הבצק עד שכל המים נספגים והבצק הופך להיות נוח לעבודה. עוטפים ומשאירים למנוחה של עשר דקות. מרדדים את הבצק למלבן דק, מגלגלים את הבצק מהצד הצר וחותכים לרצועות דקות. משאריות הבצק נקבל בסביבות 250 גרם אטריות.5. אם ממשיכים את ההכנה ביום שלמוחרת, מכניסים את המרק, ריבועי הבצק והאטריות למקרר.6. מכינים את המלית: בקערה מערבבים עוף טחון, שום, ג'ינג'ר, בצל ירוק, בצל לבן וסודה לשתייה ומערבבים. מתבלים ברוטב סויה, מלח, סוכר, פלפל שחור, שמן שומשום ויין בישול ומערבבים נמרצות עד שהתערובת הופכת למעט דביקה. מכסים ומכניסים למקרר לחצי שעה.7. ממלאים את הכיסונים: על ריבוע בצק מניחים כפית מלית קרה ומקפלים את הריבוע לשניים לקבלת מלבן צר, מקפלים את הפינות התחתונות של המלבן (מהצד הסגור) אחת על השנייה ומהדקים. אם הבצק לא נדבק מרטיבים את השוליים במעט מים. מניחים את הכיסון על מגש מרופד בנייר אפייה וחוזרים על הפעולה בשאר ריבועי הבצק.8. מחממים מים בסיר גדול.9. חוצים את הבאק צ'וי לאורכו וחוצים שוב. חולטים את רבעי הבאק צ'וי שלוש דקות ומוציאים לקערת מים קרים, להפסקת הבישול. באותו סיר מבשלים את האטריות כחמש דקות, יש להיזהר מבישול יתר! מומלץ לבדוק אטרייה אחת אחרי שלוש דקות בישול. מסננים את האטריות לקערה ומחזירים את המים שבסיר לרתיחה (במידת הצורך מוסיפים עוד מים). מבשלים את הכיסונים בסבבים של 15 כיסונים בכל פעם. מבשלים כחמש עד שש דקות לאחר רתיחה חוזרת. מסננים ושומרים בכלי משומן למניעת הידבקות.10. מרכיבים את המנה: בכל קערת הגשה שמים רבע באק־צ'וי, מעט אטריות וכחמישה עד שישה כיסונים. ממלאים את הקערה במרק ומתבלים בכפית רוטב סויה וכפית רוטב דגים, מפזרים מעט בצל ירוק קצוץ. ביאנג ביאנג נודלס אטריות רחבות שנעשות דרך מתיחה של הבצק באופן ידני, תוך כדי טפיחה על משטח העבודה. הביאנג מתייחס לרעש שהבצק עושה כשהוא פוגש את המשטח. המנה מגיעה ממחוז שאאנשי בסין, שם מדמים את האטריות לחגורות, בגלל העובי והאורך שלהן. המנה מוגשת עם תוספות שונות, וצורת ההגשה הנפוצה והקלה להכנה היא עם רוטב חריף המורכב ממרכיבים ספורים ושמן חם שיוצקים על הכול. האטריות עבות יחסית, מרקמן לעיס והן טעימות להפליא. חומרים ל-4 מנות600 גרם (כ-1/4 4 כוסות קמח)1 כפית מלח150 גרם (כ-2/3 כוס) מים להגשה1 באק צ'וי (1/4 לכל מנה)בצל ירוק קצוץחומץ שחוררוטב סויהשום כתושצ'ילי גרוסמלח1/2 כוס שמן הכנה1. בקערה מערבבים קמח ומלח ומוסיפים מים בהדרגה תוך כדי ערבוב, עד שכל המים נספגים והקמח הופך לפירורי בצק. אם יש צורך מוסיפים מעט מים. מאחדים את כל הפירורים לגוש ולשים שלוש עד ארבע דקות עד לקבלת בצק אחיד אך לא חלק. מכסים ומניחים ל-15 דקות. לאחר המנוחה לשים דקה, מכסים ומניחים ל-15 דקות נוספות, חוזרים על פעולות הלישה והמנוחה עוד פעמיים - בסך הכול ארבע פעמים.2. משמנים מגש בנדיבות ומניחים בצד. מחלקים את הבצק ל-16 כדורים שווים ומרדדים כל כדור לאליפסה בעובי שישה עד שבעה מילימטרים. מניחים את חתיכות הבצק על המגש המשומן והופכים אותן כך שהן יכוסו בשמן מכל הצדדים. משתדלים לא להניח אתחתיכות הבצק בחפיפה מלאה אחת על השנייה, שלא יידבקו זו לזו. מכסים בניילון נצמד,מהדקים את הניילון לבצק ומניחים למנוחה של שעתיים.3. מרתיחים מים בסיר גדול.4. לוקחים חתיכה של בצק ומרדדים מעט לרצועה, מהדקים מקל אכילה או שיפוד במרכז ולאורך הרצועה. מחזיקים את הרצועה בעדינות בשתי הידיים כך שהקצוות מונחים בין כף היד לאגודל וגב כף היד פונה כלפי משטח העבודה. מותחים מעט את הבצק ומתחילים לנענע את הרצועה מעלה־מטה כך שהבצק טופח על משטח העבודה תוך כדי מתיחה, עד שהידיים פתוחות לרווחה ורצועת הבצק ארוכה ודקה. מוצאים את מרכז הרצועה ופותחים אותה לאורך הסימון שעשינו עם מקל האכילה. טופחים מעט על הקצוות העבים שמחוברים במרכז ומייד מכניסים את הרצועה בשלמותה למים הרותחים.5. חוזרים על הפעולה בשאר רצועות הבצק. רצוי לבשל לא יותר משלוש או ארבע רצועות יחד, תלוי בגודל הסיר. מבשלים כדקה לאחר הוספת הרצועה האחרונה ומסננים.6. חולטים באק צ'וי כשלוש דקות, אפשר במי בישול האטריות, ומוציאים למים קרים להפסקת הבישול.7. מרכיבים את המנה: מחממים שמן בקלחת קטנה על אש בינונית לחום של 160-170 מעלות. עבור כל מנה שמים כף חומץ וכף רוטב סויה בקערת הגשה עמוקה. מוסיפים את האטריות (ארבע אטריות למנה) ועליהן מניחים חצי כפית שום כתוש, חצי כפית צ'ילי גרוס (או יותר לפי הטעם), מעט בצל ירוק קצוץ ורבע כפית מלח. יוצקים כשלוש עד ארבע כפות מהשמן החם על האטריות ומערבבים היטב עד שכל האטריות מצופות ברוטב באופן אחיד.מניחים רבע באק צ'וי חלוט על האטריות ומגישים מייד. לעוד מתכונים בקרו בבלוג סירפלא >>

1. המחלבה הקטנה: בית מלאכה לגבינותאחרי שנתיים שבהן למדו והתמחו באיטליה, חברו לפרות הרועות במרעה הפתוח ולגַּבָּן מקומי, שלימד אותם להכין גבינות ממחמצת טבעית בתהליך מסורתי, חזרו תמיר ודנה פרץ לקיבוץ גבעת חיים איחוד, הקיבוץ שבו גדל תמיר, במטרה להגשים את חלומם - להפוך את המחלבה הקיבוצית הישנה למחלבת בוטיק, שבה מייצרים מוצרלה טרייה ומגוון גבינות נפלאות בסגנון איטלקי. את החלב הם מקבלים ישירות מהפרות שברפת הסמוכה. "החלב מגיע מהרפת שלנו כשהוא עוד חם ומייד אנחנו מתחילים לעבוד איתו.זהו חלב באיכות מעולה עם אחוז שומן גבוה. אנחנו עוקבים אחרי התזונה של הפרות ומוודאים שמתייחסים אליהן יפה", אומר תמיר. התהליך כולו נעשה בעבודת יד, ללא חומרים משמרים, בטכניקות מסורתיות ותוך תהליך יישון קפדני שאורך כמה חודשים ועד שנתיים. בחירת החלב והכנת השמרים לצד המסירות הדייקנות ובעיקר העבודה עם הלב מייצרת כאן גבינות טעימות במיוחד. גן העדן נמצא קרוב מתמיד.https://www.instagram.com/hamachleva/ להשיג במחלבה ובמגוון מעדניות ברחבי הארץ 2. משק עפאים: חקלאות בת-קיימהמשק עפאים לחקלאות בת־קיימה הוקם בערבה כמשק בעל מודל ייחודי, המקיף את שרשרת גידול וייצור מזון מהזרע לצלחת. כאן מגדלים בעלי חיים, פירות וירקות בתקנים אורגניים מחמירים ובתנאי סחר הוגן. בדיר האורגני שבו גדלות עיזים אלפיניות, מקפידים על תנאי גידול נוחים, שטח מחיה נאות, מזון טבעי ואיסור שימוש באנטיביוטיקה. מהחלבשהן מפיקות מכינים בעבודת יד גבינות יצירתיות, המשקפות בטעמן את הסביבה, מזג האוויר והמרעה של האזור. התהליך כאן מרגש ורומנטי כאחד. "הטעם של האוכל שלנו לא מתחיל במטבח אלא באדמה שבה הוא גדל, לחלב לוקח זמן להתגבן בדליים, את הגבן העדין מעבירים בסבלנות לתבניות, מניחים לו לטפטף, ממליחים, מאפרים בפחם ומעבירים לחדר ההבחלה, שם יצמיח אט אט עובש לבן ורך, עד שייכנע, יבשיל ויימס תחתיו. זה הרגע להוציא את כיכרות הגבינה לדרכן, לפגישה עם קרשי החיתוך וסכיני הפריסה". כך מתאר בחצי פיוט הדיי עפאים, מבעלי המשק, את הקסם שקורה כאן. זוהי מלאכת קודש יסודית ומדויקת שנעשית בהנאה ובאהבה רבה - ככה זה כשמייצרים גבינות משובחות.https://ofaimme.com/ להשיג בחנויות המשק ובאתר האינטרנט 3. שירת רועים: גבינות אליפותביישוב לוטם שבגליל תפגשו את מיכל מור מלמד - האישה והאגדה, בעלת שם בין-לאומי בתחום הגבנות, אחת מהכישרונות הגדולים שצמחו בארץ. מיכל, שהתאהבה במלאכת הכנת הגבינות בדרך לא שגרתית, החליטה להקים את מחלבת שירת רועים - המייצרת גבינות נהדרות מחלב צאן עיזים וכבשים. במחלבה הארטנזלית שלה הגבינות מיוצרות בעבודת יד, באופן מסורתי. מי שמכין אותן הוא בעל מלאכה האמון על התהליך כולו. "החלב שמגיע לכאן מגיע מדירים מהסביבה, בעיקר מהגליל התחתון. אני מכירה את המשקים היטב. החלב לגבינה תלוי במזון שניתן לבעלי החיים, בבקטריות הטבעיות שלו, במזג האוויר ובשמרים הטבעיים שבחדר ההבשלה - כל אלו משפיעים על התנהגות החומציות ועל התגובות של החלב לתהליכי הייצור", מספרת מור מלמד, המכהנת כשופטת באליפויות עולם לגבינות. "כדי לייצר גבינות אחידות יש לעבוד תוך פיקוח הדוק. שיטת העבודה שלי היא לא ללכת על פי מתכון, אלא לבדוק את החלב בכל שלב ולעבוד בהתאם לתוצאות הבדיקות". לא פלא שהגבינות המעולות שלה זכו מספר פעמים באליפויות עולם ובמונדיאלים לגבינות - גבינות ליגה.https://www.shiratroim.co.il/להשיג במחלבה ובמגוון מעדניות ברחבי הארץ 4. White Dairy Cheesemakers: מחלבה אורבנית בעיר הלבנהמאחורי דלת פלדלת פשוטה למראה בבית פנורמה בתל אביב, שוכנת ממלכה מעוצבת כולה בלבן ונירוסטה White Dairy Cheesemakers, המחלבה של קבוצת R2M. "במחלבה האורבנית הראשונה של תל אביב אנחנו מחברים בין שתי אהבות ענקיות שלנו - העיר הלבנה והאהבה לגבינה", אומר תומר אשד, הגבן הראשי, שחתום על היוזמה הנהדרת: להביא לכאן את הטעם והמרקם המדויק של הגבינות מאיטליה וצרפת, כל זאת בידיים מומחיות ואוהבות, שימוש בחומרי גלם מקומיים משובחים ושילוב מסורות לצד טכניקות חדשניות. במקום מייצרים מוצרלה טרייה ואיכותית, לבנה, פטה, צפתית, יוגורט וגבינות בנוסח ולנסי: פקורינו ומורבייה. "גבנות וגבינות תמיד הקסימו אותנו," אומר תומר, "צללנו לעולם הלבן והמופלא הזה, העמקנו את הגוונים, המרקמים, הניחוחות והטעמים שלו, חזרנו למקורות והמסורות, חקרנו את האינטראקציות הכימיות, התנאים וחומרי הגלםוגילינו המון סבלנות, כי לוקח זמן עד שזה מושלם - בתל אביב ייסדנו את המחלבה הלבנה". לכו לטעום את הלבן האמיתי.https://www.delitlv.co.il/להשיג בחנויות דליקטסן 5. חוות הנוקד: גבינות עיזים וכבשים בשיטה מסורתיתאם חשקה נפשכם בטעימה חד־פעמית של נוף עוצר נשימה פלוס גבינות לא פחות ממעולות, בואו לחוות הנוקד. ביישוב גילון, על מדרון הפונה לעמק ולים, תמצאו את דני ברזילי הבעלים, חבר בגילדת הגבנים העולמית ושופט בין-לאומי בתחרויות גבינות, שהחליף את העיר הגדולה ונחת כאן בפיסת הטבע המשגעת הזו. דני עזב קריירה מבטיחה והלך בעקבות התשוקה שלו, לגבן גבינות נהדרות. את הידע רכש בבית הספר ללימודי גבנות באזור הלואר בצרפת, אבל הכישרון והיצירתיות הם לגמרי מכאן. במחלבה מייצרים גבינות עיזים וכבשים קשות, שטופות בשיטה מסורתית ובשלות, בעלות אופי גלילי, המתיישנות על מדפי עץ אלון למשך ארבעה עד 24 חודשים, בשילוב אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. ההקפדה על תהליך יישון והשליטה בכל שלב בתהליך מייצרתטעמים אחידים ועוצמתיים. לא פלא שהגבינות של דני זכו כבר פעמים מספר בתחרויות הגבינות העולמית ואף קטפו כמה מדליות במונדיאל הגבינות בטור שבצרפת - אין ספק שמדובר כאן במקצוען שיודע לספק את הסחורה הכי הכי.https://www.facebook.com/cheeses.hanoked להשיג במעדניות נבחרות ובחנות החווה

"שפת אם היא שפה הנרכשת בילדות המוקדמת כחלק מתהליך ביולוגי. ברגע שתינוק מתחיל לשמוע איזושהי שפה סביבו, המערכת מתחילה להתפתח. כעבור ארבע שנים הוא הופך ל'דובר ילידי' (native speaker), אומרת הבלשנית ד"ר אירנה בוטוויניק, מרצה וחוקרת רכישת שפה ועיבוד תחבירי בחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב. את הרעיון לפיו תינוקות נולדים עם מערכת ביולוגית, הכוללת עקרונות דקדוקיים מולדים, התווה נועם חומסקי, בלשן אמריקאי, שהתאוריה שלו חוללה מהפכה בתחום חקר השפה. "כחומסקיאנית, אני מניחה שכולנו נולדנו עם מערכת לשונות במוח, בדיוק כפי שאנו נולדים עם מערכת שמיעה, מערכת מוטורית או כל מערכת אחרת החיונית להתפתחותנו". למה רכישת שפת אם היא כל כך טבעית לתינוקות, אבל ללמוד שפה שנייה כמבוגרים זה הרבה יותר קשה?"ההבדלים בין רכישה של שפת אם לעומת שפה שנייה קשורים להבדל המהותי במצב שבו נמצא אדם הרוכש שפה שנייה, בין שהוא בן 12 או 50, מהמצב שבו נמצא תינוק.התינוק נמצא כל הזמן בתוך השפה, למעט הזמן שהוא ישן הוא כל הזמן חשוף לקלט. בשפה שנייה, גם אם אנחנו נמצאים במדינה שדוברת את השפה, החשיפה בהכרח נמוכה יותר, משום שיש לנו את היכולת לבחור באם לקלוט את השפה או לא. התינוק לא יכול לבחור, זה 'פורס מז'ור', זה ביולוגי. ולעומת רכישת שפת אם, שלא קשורה ולא משפיעה על אינטליגנציה, בלימוד שפה שנייה נכנסים גורמים שונים שמשפיעים על הצלחת התהליך, כמו אסטרטגיות למידה ומוטיבציה. ברגע שנכנסים גורמים כאלה, חוקי המשחק משתנים. אבל זה לא בהכרח אומר שהמערכת הביולוגית לא משתתפת במשחק. לדעתי, בסופו של דבר היא זו שעושה את העבודה. זאת אחת הגישות לרכישת שפה שנייה. גישות אחרות טוענות שמדובר בתהליך שונה באופן מהותי מרכישת שפת אם,שלא מערב את המערכת הלשונית הביולוגית, אלא מנגנוני למידה כלליים". אפשר לרכוש יותר משפת אם אחת?"בהחלט. בחקר הדו־לשונות בבלשנות קוראים לזה 'רכישה דו-לשונית של שפת אם'. יש גם שרוכשים שלוש שפות אם או יותר. זו גדולתה של המערכת, שהיא יכולה להתמודד עם קלט של שתי שפות, שלוש שפות או יותר". יש מיתוס לפיו חשיפה ליותר משפה אחת יכולה לפגוע בהתפתחות הלשונית, זה נכון?"פעם, לא לפני כל כך הרבה זמן, זה נחשב לקללה. הורים רחצו את פה הילדים בסבון כדי שלא ידברו בשתי שפות, והדעה הזו הייתה מקובלת לא רק בקרב אנשים תמימים אלא גם בקרב החוקרים. אבל זו כבר מזמן לא הדעה ביחס לדו-לשוניות. יכולה להיות בתחילת הרכישה תופעה שנקראת 'ערבוב שפות', ילדים יכולים אולי לדבר צרפתית ומדי פעם להכניס מילה בעברית, או אפילו לערבב חלקי מילים או צלילים משתי השפות, אבל זו תופעה ששיאה מתרחש בין גיל שנה וחצי לשנתיים ועד גיל שלוש היא נעלמת לגמרי. רכישה דו-לשונית לא פוגעת ולא מעכבת את ההתפתחות הלשונית, זו מתנה. מה שכן מעניין בדו-לשוניות הוא שרק 75% מהילדים שרוכשים שתי שפות הופכים לדו-לשוניים. 25% במקרה הטוב רק מבינים אותה ולא דוברים. הסיבה לכך היא שבחשיפה לשתי שפות, זה לא הכרח ביולוגי, ואז נכנסים גורמים כמו היחס לשפה במשפחה, היחס לשפה בחברה, כמות החשיפה, זה כבר נעשה משחק הרבה יותר מורכב". אפשר לאבד שפת אם?"אני לא חושבת ש'לאבד' זו המילה הנכונה. כשאדם שעובר למדינה אחרת ומפסיק להשתמש בשפת האם שלו, יכולה להתרחש 'החלשת שפה'. הדבר הראשון שתתקשי בו במקרה כזה יהיה היכולת לשלוף מילים. זה לא שלא תכירי אותן, אם תשמעי אותן תביני, אבל יהיה לך קשה יותר לשלוף אותן מהלקסיקון. מאוחר יותר יכולים להתחיל להיעלם מבנים תחביריים, ואז מלבישים מילים בעברית על מבנה תחבירי באנגלית. זה נכון שהשימוש בשפה יכול להינזק, אבל הידע לא נעלם. שפה שנרכשה לא הולכת לאיבוד, ואפשר להחיות אותה די מהר". *ד"ר אירנה בוטוויניק, בלשנית, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת תל אביב.

"כל חיי אני מטופלת אצל גינקולוג ומעולם לא הרהרתי בעובדה שאני מטופלת בעניינים של נשים אצל רופא נשים שהוא גבר", מספרת ת', אישה בשנות ה-50 לחייה. "כשהבנות שלי הגיעו לגיל שבו צריך להתחיל להיבדק, מבלי שבכלל שוחחתי איתן על הנושא, כל אחת בתורה ניגשה ואמרה לי: אימא, אני רוצה להיבדק אצל גינקולוגית, אני מוכנה להיבדק רק אצל רופאה". דבריה של ת' הם דוגמה למהפך המגדרי שהגינקולוגיה עוברת בשנים האחרונות, מהפך ששותפים לו משני צידי כיסא הבדיקה, הרופא והמטופלת. גינקולוגיה, כמקצוע כירורגי יוקרתי, היה בעבר נחלתם הבלעדית של גברים. כעדות לכך, הרוב המוחלט של תפקידי הניהול הבכירים בישראל בתחום המיילדות, הגינקולוגיה והנשים בכלל מאוישים על ידי גינקולוגים, ואילו בדור הצעיר, המתמחים, שיעור הנשים המתחילות התמחות עולה מדי שנה ויש הטוענים כי הרוב המוחלט של המתמחים הוא נשים. באשר למטופלות, יותר ויותר נשים מוכנות לעבור בדיקות וטיפולים רק אצל גינקולוגית, והביקוש לרופאות בשיאו. דוגמה לכך מתרחשת בקופות החולים, המנסות להדביק את קצב הביקוש העולה ומציעות סכומי עתק לגינקולוגיות ותנאי עבודה אטרקטיביים במיוחד. מי שחווים את השינוי הם פרופ' רוני מימון ופרופ' אסנת ולפיש. פרופ' מימון מנהל את מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי שמיר - אסף הרופא, ומכהן כיושב ראש האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, במקביל לתפקידו כסגן דיקן בפקולטה לרפואה בתל אביב. פרופ' ולפיש מנהלת את בית החולים לנשים במרכז הרפואי רבין - בלינסון. בריאיון עימם, מסבירים השניים מהם הגורמים שהובילו לתמורות הללו בעולם הגינקולוגיה והמיילדות, מדוע הקורונה תרמה לשיפור הטיפול במטופלות, האם באמת יש יתרון לבדיקה אצל גינקולוגית על פני בדיקה אצל גינקולוג ולמה ייתכן שדווקא על הגינקולוגיות מוטלת האחריות להתנגד להעדפה של נשים על ידי נשים. מה השתנה בשנים האחרונות ביחסי המטופלת-מטפל בגינקולוגיה? פרופ' מימון: "בעיניי, אי אפשר לדבר על שינויים בלי להזכיר את תקופת הקורונה המאתגרת. המציאות העמידה את המקצוע אל מול אתגרים ענקיים, ואולי יותר מכך היה זה פתח לשינויים. המצוקה הולידה שינויים, בעיקר בתחום התקשורת בין המטופלות והרופאים. לפתע כל טיפולי ההפריה נעצרו. הפסקנו טיפולים במרפאות, אפילו לנשים הרות. זה עוד לפני ההתייחסות שנדרשנו אליה בשאלות קריטיות, כגון בטיחות החיסונים בהיריון ובהנקה. אחד הדברים שהתקופה הזו גרמה להם זה שנדרשנו להעמיק ולתת את הדעת בהסברים על הטיפול הרפואי והנגשה של מידע, כי פתאום חווינו התנגשות בין רצון המטופלת לבין הרפואה. כשנדרשנו למשל להמעיט במלווים, הייתה סתירה בין הזכות של המטופלת למלווה לבין האיסור להכניס אדם נוסף לחדר, כדי לשמור על בריאותו של הרופא. האתגרים הרבים הללו גרמו בין היתר לשיח תקשורתי ער על חוויה שלילית של מטופלות בטיפול הגינקולוגי. סקרים שעליהם ענו אלפי נשים העידו על כך שהן לא מקבלות הסברים נאותים על הבדיקה או אפשרות לשאול שאלות. זה דרש מאיתנו, האיגוד הגינקולוגי, לתת על זה את הדעת בכל המישורים. דוגמה לאחת התגובות זה ניסוח והפצה של האמנה המפורטת בדבר העקרונות לשיח ובדיקה גינקולוגית. אנחנו משקיעיםרבות בחינוך הרפואי בתחום, בפרט באינטראקציה בין הרופא למטופלת". פרופ' ולפיש: "השינוי זה שנשים מרשות לעצמן לבקש. מעמד האישה הולך ומשתווה למעמד של גבר. אנחנו מעזות לדרוש ואנחנו דורשות את מקומנו. בעבר נשים כנראה רצו אך לא העזו לבקש. כשמדברים על שינויים, אי אפשר להתעלם מתנועת ה-Me Too ששטפה את העולם. לתנועה הזו השלכות מדהימות לצד השלכות שליליות. בעיניי, אחד הדברים הטובים שהמגמה הזו עשתה בין היתר בעולם הגינקולוגיה, זה להציב את המטופלת במרכז, ובעיקר את כבודה. התנועה תרמה ליצירה של סביבה מכבדת יותר, פחות הערות סקסיסטיות, במיוחד בבדיקה כה אינטימית כמו שנשים עוברות אצל הגינקולוג. זה תהליך מבורך שקרה בזכות הרבה לוחמות, וגם לוחמים, שגרמו לשינוי. בהקשר של השינוי המגדרי בגינקולוגיה, נשים מבקשות היום להיבדק על ידי רופאותנשים. זה קורה בקופות החולים וגם בבית החולים, ולא רק באוכלוסיות המסורתיות. אני מניחה שכשאימא שלי רצתה גינקולוגית, זו פשוט לא הייתה אופציה, לא הייתה גינקולוגית. המקצוע נשלט בעבר על ידי גברים, כמו ביתר המקצועות הכירורגיים ובכללבכל פרופסיה שנחשבה כיוקרתית, לא רק ברפואה. אבל בגינקולוגיה התמהיל המגדרי משתנה מהר יותר לעומת מקצועות אחרים ברפואה. בקרב המתמחים שלי, הנשים מהוות יותר ממחצית. יש מחלקות בארץ שבהן קרוב למאה אחוז מהמתמחים הן נשים". מה הגורמים לשינוי המגדרי במקצוע משני הצדדים, המטופלת והמטפלת? פרופ' ולפיש: "גדלתי בבית דתי בבאר שבע. אבי היה כירורג, ביתנו וחיינו היו בצל עולם הרפואה, בצל התובעניות והמסירות של אבא למקצוע. למדתי רפואה בעיר וגם התמחיתי בסורוקה. אני מאמינה שבחיים, דברים לא מתרחשים ללא סיבה. כעת בפרספקטיבה של שנים, אני מבינה מדוע בחרתי בהתמחות בגינקולוגיה. גדלתי בעולם שבו רווחת תפיסה מסורתית-דתית שמגבילה מאוד את מעמד האישה, מקטינה אותה. עם השנים למדתיעל עצמי, על תפיסת עולמי, שאני לוחמת למען האישה. כשהתחלתי את דרכי בגינקולוגיה, בסוף בית הספר לרפואה, זה היה נראה לי כמו סיירת. עולם תובעני, סחרחרה רגשית ובעיקר אחריות עצומה על האדם. בסורוקה של תחילת שנות האלפיים אני פוגשת נשים בדואיות, שהן הנשים הכי מסכנות במדינת ישראל. אני פוגשת מטופלותשמעולם לא הסתכלו עליהן כאדם. בעיני הסביבה והמשפחה שלה היא בסך הכול פונקציה שיש לה שימוש. אני תופסת את הראש ואומרת לעצמי, אני חייבת לעשות משהו כדי לנסות להפוך את העולם למקום טיפה טוב יותר. אבל זה לא מסתיים בחברה הבדואית. המאבק שלנו, הנשים, עדיין מתחולל. אנחנו מהונדסות מגיל צעיר ללבוש ורוד ולהתלבש יפה. במפגש עם ההלכה היהודית, נשים דעתן קלה. אף שהתפיסה שתפקידן של נשים הוא בסך הכול להתרבות חלפה מן העולם, הנחיתות של הנשים בתרבות שלנועדיין ניכרת. המאבק שלי הוא על לנתק את הרחם שלי ממני. המגדר לא רלוונטי. כך גם בתפיסת המקצוע, אני תמיד לצד האישה, תמיד לצד האם. לא סתם אני בוחרת במילה 'לוחמת'. אם יש דילמה בין האם לעובר, אני תמיד לצד האם. למעשה, במקום מסוים אני מרגישה שאני נלחמת עבור אסנת שגדלה בבאר שבע לפני 45 שנה". פרופ' מימון: "לאחרונה סיימנו לחבר ספר המאגד את ההיסטוריה של רפואת הנשים בישראל. מבחינה היסטורית, מקצוע המיילדות היה נשי ומקצוע הגינקולוגיה גברי. במשך עשרות שנים נשים לא הוכשרו כלל וכיום המצב שונה בתכלית. אני מאמין שאנחנו חיים בתקופת ביניים. בעוד כמה שנים רוב שדרת הניהול והתפקידים הבכירים בתחום יהיו מאוישים על ידי נשים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה הולכת וגוברת של נשים שמעדיפות להיבדק אצל נשים. אנחנו באיגוד הגינקולוגי לא מסכימים עם טענות שעומדות מאחורי המגמה הזו. אנחנו מאמינים שרופא זה רופא. כל אדם באשר הוא, גבר או אישה, צריך לדעת מתוקף תפקידו להתמקד בעניין שלשמו המטופלת הגיעה. אנחנו מאמינים שהשירותיות והמקצועיות צריכות להכתיב את השיח ולא המגדר של המטפל. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהמציאות. כל מטופלת תבחר לבסוף את הרופא או הרופאה, אבל כפי שיעידו רופאות, הן תבחרנה אצל מי להיבדק בעיקר לפי הקריטריון המקצועי ולא הקריטריון המגדרי. כשמטופלת צריכה לבחור, האם יש יתרונות לגינקולוגית על פני גינקולוג? פרופ' מימון: "זו בדיקה שלא יכולה להיות חביבה בשום מצב. יש א-סימטריות בין המטפל למטופלת. היא שוכבת, חשופה, בחוסר ודאות, לפעמים עם בעיה רפואית. להיות גינקולוג גבר במצב הזה, לא תורם לא-סימטריות הזו. אני מניח שיש יתרון מסוים לאדם שעבר חוויה רפואית מסוימת בעצמו, כשהוא ניגש לבצע אותה לאדם אחר. בדיוק כמו שרופא שעבר ניתוח, כשישקול אם לבצע או יבצע את הניתוח על אדם אחר, הוא יהיה מודע באופן שונה להשלכות. עם זאת, אנו מחונכים מיומנו הראשון בבית הספר לרפואה לראות בחולה - חולה. אלה ערכים קדושים. צריך לעשות הכול, אבל הכול, כדי להתאים את הבדיקה כדי שתהיה כמה שפחות לא נעימה למטופלת, במיוחד בתקשורת עם המטופלת. מי שלא יודע לעשות את הבדיקה באופן המצופה והראוי לתקופה שבה אנו חיים, גם רופאות, מטופלות לא תבואנה אליהם. המפתח כאן הוא לא מגדר, אלא אינטליגנציה רגשית". פרופ' ולפיש: "בדיקה גינקולוגית זה מצב קשה מאוד עבור המטופלת. זה כמו לשים צב על גבו. את יושבת על כיסא קר, הרגליים שלך מפושקות, הבטן בחוץ, למעשה כל מה שאנחנו רגילות להסתיר במהלך היום חשוף. זה מצב מאוד לא נעים. לכן כל דבר שיכול להקטין את המתח והחוסר נעימות, מבורך. זה שאני רופאה אישה מקל עליי במצבים רבים. יתרון משמעותי עבורי זה שאני יכולה להשתמש במגע פיזי כדי ליצור אמון עם המטופלת, אני חופשייה מאוד ביכולת שלי לשבור את המתח. זה שהמטפלת היא אישה, זה ממש לא מעיד על האיכות שלה כרופאה, אבל כל רופא שהיה פעם בצד של החולה, ולא משנה מה הרקע, נותן ליכולת ההבנה שלו הרבה עומק". הביקוש לנשים לא נובע רק משיקול מקצועי או נוחות. אי אפשר להתעלם מהחשש של נשים על רקע ידיעות על הטרדות ואף תקיפות בחדר הבדיקות. פרופ' מימון: "בכל מקצוע ובכל תחום יש אנשים שכשלו במילוי תפקידם. יש רבנים שהתנהגו בצורה לא ראויה, יש שרים, מפקדים בצבא ובעצם היכן לא. אנשים שמתנהגים בצורה לא נאותה נמצאים בכל מקום. אני לא רואה הבדל בין מורה שביצע מעשים לא נאותים בבית ספר לבין גינקולוג. לא תפסול בשל כך את כל המורים הגברים מלעסוק בהוראה. לפעמים מדובר בשיח פוגעני ומעליב, ואף שחייבים להוקיע התנהגות כזו, לעיתים העומס והשחיקה מובילים לפגיעה מילולית במטופלת, אלה רוב המקרים. זה ממש לא תמיד בזדון כפי שיוחס לרופאים בודדים. דווקא בגלל זה אנחנו משקיעים מאמצים רבים כדי לפתח את יכולת ההקשבה ואת יכולת ההסברה, ובכלל את המיומנויות הרכות. לדוגמה, לאחרונה כל מנהלי ומנהלות מחלקות הנשים בישראל סיימו סדנה בת שישה ימים להקניית חינוך רפואי למתמחים. בעיניי צריכה להיות גם מידה מסוימת של הדדיות ביחסים בין המטופלת לרופא או לרופאה. אנחנו חווים הרבה פעמים אלימות פיזית ומילולית, 'שיימינג' מצד המטופלות, כי המקלדת יכולה לספוג הכול. אני חושב שכפי שאנחנו עובדים קשה מאוד כדי לכבד את המטופלות, על כל ההיבטים, נדרשת יותר סבלנות גם מהן, כדי שהאלימות בשיח ובכבישים לא תזלוג לחדר הבדיקה". פרופ' ולפיש: "יש בי שתי תשוקות. מצד אחד, אני לוחמת למען נשים. אני מרגישה צורך עז לעורר השראה בקרב רופאות צעירות. בוער בי לתת לכל אישה את הכוח והאמונה שביכולתה להגיע לכל מקום ללא קשר לכרומוזום איקס השני שלה. מצד שני, אני לא חושבת שצריך לעשות הנחות. המגדר צריך להיות מחוץ למשוואה. יש מצג שווא, הולךוגובר, בקשר לגינקולוגים גברים. אסור שבגלל מטורף אחד שפגע במטופלת, כל הגינקולוגים ייפסלו על הסף. זה מכתים לשווא את המנטורים שלי ואת הקולגות המצוינים למקצוע. אני שונאת העדפה על רקע מגדרי. אני חושבת שהמטופלות חכמות יותר.הן יודעות לחפש רופא שיכבד אותן ויהיה מקצועי. יש נשים שחוו טיפול לא טוב וחושבות שאם הן יטופלו אצל אישה, אז החוויה השלילית לא תחזור על עצמה. אבל להיות רופא טוב זה הרבה מעבר. יכול להיות שלאישה קל יותר להיבדק אצל אישה, בדיוק כמובמקלחת משותפת עם נשים, אבל אם אנחנו הנשים נלחמות על התייחסות שוויונית, לא ייתכן שנשפוט רופאים על פי המגדר. חשוב לזכור, התפקיד של הרופא או הרופאה במרפאה בקופת החולים הוא קריטי. זה דורש מקצועיות גבוהה מאוד לזהות אתהמקרה הבודד שדורש טיפול רפואי בין מאות המטופלות שמגיעות לבדיקה שגרתית. המטוטלת בכיוון הנכון, צריך להיזהר שהיא לא תגיע לקיצוניות השנייה. לנשים אולי קל יותר להיות גינקולוגיות, אבל אני לא חושבת שיש יתרון לנשים במקצוע, בדיוק כפי שלאאומר שלבעלי יש יתרון כמנתח לב בהיותו גבר. אני אומרת זאת ממעמקי הרחם שלי. אני לא רוצה עוצמה נשית, אלא עוצמה אנושית".

בשנים האחרונות הפרעות אכילה הפכו מסוד הנלחש בחדרי חדרים לנושא מתוקשר ומדובר. הסיבה העיקרית לכך היא העלייה התלולה בשכיחותן. לפי אומדנים מסוימים כמעט ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל סובלת מהפרעת אכילה. אף שאנורקסיהזו המחלה המוכרת ביותר מבין הפרעות האכילה, מעטים מכירים את המחלה השכיחה ביותר, הפרעת אכילה התקפית (BED או Binge Eating Disorder); מאות אלפי ישראלים סובלים ממנה ומתחושת כישלון המתלווה לה כשלא ניתן להם הטיפול ההולם. מי שפוגש בהשלכות ההרסניות של התרבות המערבית והקִ דמה, הגורמת לעלייה התלולה בתחלואה, הוא הפסיכיאטר ד"ר איתן גור, מנהל המחלקה להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי שיבא - תל השומר. בשיחה עימו הוא מסביר מדוע מודעות לאכילה בריאה עלולה לגרום יותר נזק מתועלת, כיצד שולחן האוכל הביתי הוא המפתח למניעה של הפרעות אכילה ומתי השמנת יתר עשויה להצביע על הפרעת אכילה שדורשת טיפול מותאם. זו כבר לא מחלה אלא מגפה משתוללת. איך הגענו לזה? "זו מחלה יחסית צעירה, שהפכה לתופעה ב-50 השנים האחרונות. עד תחילת המאה הקודמת המונח הזה לא היה קיים בכלל. להפרעות אכילה יש מרכיבים תרבותיים חזקים מאוד. היא מאפיינת אך ורק חברה עם שפע. לא תמצא הפרעות אכילה במקומות שאין בהם חיים מודרניים. החברה המערבית אוהבת לקנות ולצרוך, כמו שיש לנו יותר מדי זוגות נעליים, כך גם העיסוק והצריכה של מזון הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהנוף. אנחנו כל היום עסוקים באכילה, וזה בא לידי ביטוי בכל אלמנט בחיינו. שליחי וולט שממלאים את הכבישים, תוכניות בישול פופולאריות, שיח על מסעדות ובילויים בכלל. בעבר אדם היה הולך לקולנוע כדי לצפות בסרט ובזה היה תם הבילוי שלו. כיום, אדם ממוצע הולך למסעדה לפני הסרט, אוכל תוך כדי הסרט וסביר להניח שגם אחרי הסרט ינשנש משהו. השינויים הללו באורחות החיים אינם חוקי טבע, הם מקודמים על ידי התאגידים הגדולים, שמטרתם לגרום לנו לצרוך כמה שיותר. זה בא לידי ביטוי בגודלן של העגלות בסופרמרקט ובתמחור המוצרים, כך שמשתלם יותר לרכוש באריזות גדולות. אם המזון הגיע אליך הביתה, אתה גם תאכל אותו. אנחנו חיים בסביבה רעילה. כדי לאכול נכון צריך אדם להיות ממוקד מאוד עם הרגלים בריאים". מהי ההגדרה של הפרעת אכילה? "זה למעשה ספקטרום של מחלות נפשיות, שבו שלוש מחלות עיקריות: אנורקסיה נורבוזה, המאופיינת בצמצום אכילה, בולימיה, המאופיינת באכילה והקאות והפרעת אכילה התקפית, שהמתמודדים איתה אינם מקיאים, בניגוד לבולימיה, ולכן מאופיינת גם בעלייה במשקל. המחלה לרוב מתחילה ממצב נפשי מסוים ובחלק מהמקרים יש אירועים ברורים שהם הטריגר להופעה של המחלה, אירוע טראומטי כלשהו. אך לעיתים זה מתפרץ ללא גורם ברור שאפשר להניח עליו את האצבע, ורק אחרי שחופרים לעומק בטיפול, מצליחים למצוא את הסיבות להתפתחות המחלה, לדוגמה - ביטחון עצמי נמוך או חוסר שביעות רצון מהמראה. בניגוד לדעה הרווחת, אנורקסיה אינה ההפרעה הנפוצה ביותר, היא אולי המוכרת ביותר, אך הפרעת האכילה השכיחה ביותר היא הפרעת אכילה התקפית. ההפרעה הזו מאופיינת בהתקפי אכילה גדולים, והסובלים ממנה יהיו במשקל תקין או גבוה. אדם בהתקף אכילה עלול לאכול כמות מזון גדולה יותר משל ארוחה שלמה, אלפי קלוריות, ודווקא מזון שלרוב משתדלים להמעיט לאכול, כמו סוכרים או פחמימות. התנהגות אופיינית להתקף יכולה להיות לרצות לאכול מעט גלידה ובפועל לסיים את כל הקופסה. האכילה לרוב נעשית בהסתר והיא מלווה בתחושת אשמה, בתדירות של פעם בשבוע ועד מספר פעמים ביום.מכיוון שלא מתלווה לאכילה הקאה, כמו בבולימיה, מי שסובל מהמחלה עולה במשקל. ההערכה היא ששליש מהאנשים הנמצאים בעודף סובלים מההפרעה הזו. רבע מהאוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל סובלת מהשמנה, ניתן להסיק מכך שמספר הסובלים מהפרעת אכילה התקפית גדול מאוד. מדובר במאות אלפי אנשים". אם כך בישראל יש מאות אלפי אנשים שמתמודדים עם הפרעת אכילה, והם לא מודעים לכך?"העלייה במשקל מתחילה בניסיון לרדת במשקל. הרי דיאטות על סוגיהן נפוצות מאוד באוכלוסייה. אנחנו עסוקים הרבה במראה החיצוני, בתזונה, בפעילות הגופנית, כל אלה הם מרכיבים נורמטיביים של חברה מערבית. השאיפה של האדם בחברה שלנו היא לרוב לרדת במשקל. מודל היופי השתנה במאה השנים האחרונות, בעבר אישה מלאה, ואפילו שמנה, נחשבה יפה. השינוי בתפיסה הגיע לשיאו בשנות ה-90, עם ההרואין שיק. מודל היופי הזה משפיע לא רק על נשים, אך על גברים הוא משפיע בצורה שונה. יש סתירה בין השאיפה להיות רזים לבין השפע הקלורי והפיתויים הסובבים אותנו. זה נעשה מאבק, או מלחמה, לרדת במשקל. אנשים אומרים אכילה בריאה, אבל בפועל שואפים לרדת במשקל. רבים טוענים שהם נהנים מפעילות גופנית, כשבפועל הם עושים זאת במטרה לשרוף קלוריות. הסתירה הזו עלולה להתפתח להפרעת אכילה. הפרעת אכילה התקפית היא תמונת מראה של אנורקסיה, על הספקטרום של הפרעות אכילה. זה חוסר היכולת לשלוט בכמויות המזון הנצרכות. זו הפרעה חדשה, היא נכנסה רשמית ל-DSM, התנ"ך של מחלות הנפש, רק ב-2013 כיום יש יותר חולים במחלה הזו מאשר חולים באנורקסיה ובולימיה יחד. פרופיל המטופלים במחלה שונה מהמחלות האחרות. באנורקסיה למשל. על כל 20 חולות יש חולה אחד. בהפרעת אכילה התקפית היחס בין גברים לנשים בקרב החולים שווה. רובם המוחלט של החולים אינם מאובחנים ומבין המאובחנים, חלק קטן מטופלים. זה חבל מאוד, כי הטיפול במצב הזה יחסית אפקטיבי". איך אתה מבשר למטופל שהוא סובל מהפרעת אכילה, נניח באנורקסיה? "אנחנו קוראים לאלמנט הזה בטיפול - תובנה. האם המטופל מבין את מצבו. יש מטופלים שאין להם תובנה. לחולות אנורקסיה בשלבים הראשונים של המחלה לא מפריע שהן יורדות במשקל, נהפוך הוא, הן מרוצות. עד שזה מגיע לפגיעה בתפקוד, לחולשה, להפסקת מחזור או להתעלפויות. זה מצב לא פשוט לטפל בו. בצד השני של הספקטרום, הסובלים מהתקפי אכילה דווקא לא מרוצים מהמחלה ורוצים לקבל טיפול. והטיפולים הללו, המשלבים טיפול רגשי, תרופתי ודיאטטי, ארוכים מאוד. לא כולם מצליחים להחלים. אחד מהאתגרים זה האבחון, רופאי משפחה לא תמיד מזהים מקרים של התקפי אכילה והם לא בהכרח יודעים לשאול את השאלות הנכונות שיובילו להפניה לפסיכיאטר. רוב האנשים שסובלים מהשמנה לא חושבים שיש להם מחלה. הם חושבים שהם חלשי אופי ושקשה להם להתמודד עם פיתויים, והם לא מקבלים טיפול מועיל שיכול לעזור להם להגיע למשקל תקין. דיאטת כאסח זה פשוט לא נכון. זה מוביל לעלייה מחדש במשקל. ליווי של הפרעת אכילה צריך להיות על ידי דיאטנית שעברה הכשרה מיוחדת. רוב האנשים רוצים פתרון קסם שעובד במהירות, אבל לצערי זה לא עובד כך במציאות". נשמע שמשהו באכילה, דבר יסודי בחיינו, נעשה באופן לקוי. "בימינו לרוב הילדים יש ארוחה משפחתית אחת במהלך השבוע, את רוב הארוחות הם אוכלים לבד. גם אם הם בבית, כל אחד אוכל לבד, ובזמן המתאים לו. בעבר הנוהג לאכול שלוש ארוחות ביום, סביב שולחן, כל המשפחה יחד, היה הרבה יותר נפוץ. לדוגמה, מחקרים הראו כי בקרב מהגרים שעלו ממדינות עולם שלישי למדינות מתפתחות, נצפו הפרעות אכילה תוך חמש שנים מההגירה. השינויים הללו לאורך השנים תורמים להתפתחות הפרעות אכילה - מחלת נפש שכמעט ולא הייתה קיימת בישראל לפני שנות ה-70 כיום זו התחלואה הנפשית הנפוצה ביותר בקרב נשים צעירות, ולרוב זה מתלווה למצבים נוספים כמו חרדה ודיכאון. המצב החמיר מאוד בעשור האחרון. המרכיבים שתרמו הרבה להתדרדרות הם הרשתות החברתיות והסלפי. לאורך כל תקופת הילדות שלי הצטלמתי מספר פעמים כמו שילד ממוצע מצטלם ביום. התיעוד הבלתי פוסק, ההעלאה לרשתות והקבלה של פידבק מהסביבה, חיובי או שלילי, משפיעים מאוד על הדימוי העצמי. מה שמאיץ את התהליך ההרסני זה המרכיב של עיבוד התמונה, כמו פוטושופ, שיוצר תמונה שקרית וגורם למתבונן להרגיש רע עם המראה שלו. מטופלות שלנו מרגישות רע עם עצמן כי הן משוות את המראה שלהן למראה של מישהי אחרת, גם כשהתמונה שקרית ולא מציגה את המראה האמיתי. דיאטה, בוטוקס וסיליקון; התעשייה מלבה את זה, לא תראה דוגמניות במידות רגילות. אומנם התרחשו שינויים בשנים האחרונות אך עדיין ברור שהדמות המרכזית בכל תמונה של קמפיין היא הצעירה היפה. זה מקשה על חולות להיחלץ מהמעגל הזה". הפרעות אכילה פגשו אותך פעם מעבר לגבולות הקליניקה והמחלקה? "יש לי חברות קרובות שיש להן הפרעת אכילה, לא מאובחנת ולא מטופלת, אך אני יכול לומר בוודאות שיש להן. זה שכיח מאוד. לילדים שלי אין הפרעה, בינתיים לפחות. הם גדלו בבית שיש בו הרגלי אכילה יחסית בריאים. אנחנו מקפידים בכל יום לאכול ארוחה משפחתית אחת לפחות. אנחנו מדברים על הנושאים האלה, אך לא עוסקים באוכל באופן מוגזם. לא מדברים על אכילה בריאה כל הזמן. ההורים שלי בני 90 והם לא אכלו בריא. העיסוק האינטנסיבי בזה מביא למקומות לא טובים. יש חשיבות רבה לכך שהורה ישב ליד השולחן לצד ילדיו. ההורה מהווה, מבלי לדעת, מודל לאכילה נכונה. כיום קשה מאוד להתחמק מלקנות ולהגיש לשולחן אוכל מתועש, אנחנו מוצפים במזון עתיר סוכר ושומן, אך זו המציאות, ואנחנו חייבים ללמוד כיצד להתאים את עצמנו אליה". *ד"ר איתן גור, נשוי + 5, מתגורר בקיסריה. מנהל המחלקה להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי שיבא - תל השומר.

"זה לא לשחק את אלוהים?" שאל אותי חבר טוב לאחר שקרא את הכתבה שפורסמה על ניתוח חדשני שביצעתי: השתלת גן תקין במוח של ילד החולה במחלה גנטית נדירה. "ולטפל בדלקת ריאות עם אנטיביוטיקה, לכרות גידול שהיה אמור לקטול, זה לא לשחק את אלוהים?" עניתי. אבל לאחר מכן חשבתי שכמו כל דבר בחיים, הכול שאלה של גבולות. המדע מתקדם אקספוננציאלית. כל פריצת דרך מניחה יסודות לעשרות פריצות הדרך שיגיעו אחריה, והן בתורן מהוות שלב נוסף באין-סוף הסולמות אל עבר הקִדמה והלא נודע. לרוב אנו נהנים מהיתרונות שבקדמה, כשמבטנו מופנה קדימה בלבד, מדחיקים כל שאלה של מחירים וסכנות, ואיננו טורחים לעצור ולשאול שאלות שחורגות מהפרקטיקה. ולעיתים ישנן פריצות דרך שגורמות לנו לסדקים בהדחקה ומכריחות אותנו לעצור ולו לרגע ולגעת גם בפילוסופיה, באתיקה ובמהות. לאחרונה נולדה לה עצומה, שעליה חתמו מעל אלף מומחי טכנולוגיה וביניהם אילון מאסק, בבקשה לעצור זמנית את פיתוח הגרסאות המתקדמות של תוכנות הבינה המלאכותית, ביניהן הצ'אט ג'י-פי-טי המפורסם, בטענה שהן עלולות להוות "סכנה משמעותית לחברה ולאנושות". מה עומד בבסיס העצומה המשונה? הייתכן שאילון מאסק פשוט צפה יותר מדי פעמים בסרט 'שליחות קטלנית' ומאמין שמודלי הבינה המלאכותית יצרו את 'סקיינט' במטרה לשלוח את שוורצנגר ולהשמיד את האנושות? סביר יותר שמאסק ושאר החותמים רואים לנגד עיניהם את החשש הקמאי ביותר - החשש מאובדן השליטה. בעתיד הקרוב, כנראה שלא נהיה עדים לבינה מלאכותית המפתחת מודעות הישרדותית ומתחילה לבנות רובוטים מחסלים, אך וירוס הקורונה הוכיח לנו שלא נדרש הרבה כדי להוביל לאובדן שליטה ולערער את הסדר העולמי. דמיינו לכם בינה מלאכותית ש'מחליטה' כי הפתרון לשאלה "מה ישפר את החיים בכדור הארץ?" הוא השמדת האנושות 'המזיקה' ומשנה רצף גנטי במעבדה לוירוסים אי שם בעולם, בסין נניח, כדי לפתח וירוס קטלני שיסלק בעיה 'אנושית' דחופה מפני האדמה. נשמע כמו מדע בדיוני, נכון? מצד שני, והנה אני חוזר לווירוסים שהשתלתי ממש לאחרונה, הרי שגם וירוסים לשינוי גנטי מושתלים במוח היו עד לפני שנים ספורות 'מדע בדיוני'. מה שכונה אתמול 'מדע בדיוני' הוא הטכנולוגיה השגרתית של היום ויהיה פריט במוזיאון מחרתיים. מדענים, חוקרים ורופאים אינם "משחקים את אלוהים", משום שאלוהים, לפחות לדעת המאמינים, הינו מעל חוקי הטבע. המדע פועל במסגרת חוקי הטבע ורותם אותם לצרכיו המגוונים. חוקי הטבע וגם התגליות הנובעות מהם אינם טובים או רעים והם אינם בטוחים או מסוכנים. לחוקים ולתגליות אין אג'נדות או אינטרסים. לבינה מלאכותית ווירוסים מהונדסים אין מוסר או מצפון. לבני אדם יש. ולכן, כשאנו שואלים האם מודלים מתקדמים של בינה מלאכותית או וירוסים רובוטיים גנטים הם "לשחק את אלוהים", אנו בעצם מעלים שוב לדיון נושא חשוב: האם אנו ערים לסכנה שבאובדן השליטה? האם נוכל לשמר את הטוב, ולמנוע את הרע? לא תמיד ניתן, לא תמיד נצליח. אך אם לא נקדיש לכך את הדיון, אפילו לא ננסה. *ד"ר ליאור אונגר - מומחה לנוירוכירורגיה ומתמחה על ברפואת כאב במרכז הרפואי שיבא, תל השומר. אקטיביסט רשת בתחומי רפואה וחברה.

אנחנו נמצאים בתקופה סוערת של מחלוקות אישיות וציבוריות, מתלבטים בשאלות ערכיות ובדילמות מוסריות הנוגעות לגבולות הטוב והרע, המותר והאסור. שוב ושוב עולה המורכבות שבין לעשות משהו שנחשב בעיני אנשים לטוב וחשוב, שיש לו ערך מוסרי גדול ומשרת אינטרסים וערכים חשובים, לבין הצורך להקריב ערכים אחרים, לעשות משהו שנראה בדרך כלל פגום, בעייתי ואולי אפילו אסור בימים רגילים. המפגש בין הערכים הוא מהותו של הדיון הפילוסופי האתי, אך לפתע הוא נראה לנו קרוב,מעשי, נוגע לעמדות ולדעות שלנו ולמחשבות שלנו על הטוב והרע, האסור וההכרחי. ברגעים כאלה אנו מבינים שלפעמים, גם כשאנו שותפים לאותם ערכים, המשקל השונה שאנו נותנים להם הוא המבדיל בינינו והוא היוצר את הדילמות וגם את הפערים והעימותים, הגולשים לפעמים מהפוליטי לאישי, מהמרחב הציבורי למרחבים פרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. יש כמובן קווים אדומים שלעולם לא נחצה ולא נתלבט בהם, חיי אדם וכבוד האדם מוגנים תמיד ובכל מקרה, אבל החיים מזמנים לנו דילמות רבות אחרות. כך, למשל, עסקנו לאחרונה כאן ממש בנושא הרגיש של הפגנות רועשות ומטרידות, הנעשות מול ביתם הפרטי של אנשי ציבור הנדרשים לנקוט עמדה בסוגיות כאובות ושנויות במחלוקת. ברור שצעד כזה פוגע בפרטיות, עלול לפגוע במשפחה, ברגשות של ילדים, בשכנים, ויש בו חציה של קווים ושל נורמות מקובלות, כמו לא לערב משפחה, ילדים ואנשים שאינם קשורים לעניין. השאלה הנשאלת על ידי רבים היום היא האם הצורך להיאבק על משהו גדול יותר וחשוב יותר, כמו החירות שלנו ועתיד ילדינו, מצדיק את הפגיעה הזאת ואת המעשה שבדרך כלל נראה אותו כפסול. כמובן שזוהי רק דוגמה לדילמות הקשות המלוותאת המחאה כולה. האם לגיטימי לחסום כבישים, להשבית שירותים חיוניים, לסגור את שדה התעופה או להפסיק להתנדב לשירות מילואים חיוני? מהם גבולות ראויים למחאה? הדילמות האלה חודרות בתקופה האחרונה את המעטה הרגיל של הדעות והעמדות שלנו. כך למשל, רבים התנגדו ועדיין מתנגדים לכל מחשבה על חנינה לראש הממשלה נתניהו. הרי העיקרון המקודש של שוויון בפני החוק ושלטון החוק מחייב בירור האמת, מיצוי הדין ופסיקה של בית המשפט, שיקבע אשם או זכאי, לכלא או לשלטון. והנה, בימים אלה, כשמחיר ההליכים המשפטיים נגד ראש הממשלה הופך לגבוה כל כך והחוסן הלאומי שלנו בסכנה, יש לא מעט אנשים הטוענים כי למרות אמונם בחשיבותו של בירור האמת בדרך של משפט צדק, הם מוכנים למהלך הזה של חנינה לפני משפט, הואיל והוא נדרש כדי להציל את אחדות העם, למנוע קרע גדול וסכנות לביטחון המדינה. מה שהיה נראה בעבר כחשוב ועקרוני כל כך, כמעט ייהרג ובל יעבור, נראה בעיניהם באור אחר וחדשמול ערכים ואינטרסים אחרים בעלי משקל רב יותר. הם מוכנים לעשות מעשה פסול, כדי לשרת מטרה גדולה ונעלה יותר. צודקים או חכמים? הדילמות האלה, הכרוכות בעשייה של מעשה פגום ולא ראוי רק כדי לשרת מטרה ראויה, אינן חדשות כמובן, והן מלוות את קבלת ההחלטות במרחב הציבורי והאישי מאז ומתמיד. האם המטרה מקדשת את האמצעים? כמובן שלא תמיד, ולא את כל האמצעים, אבל האם האמצעי הזה, הממוקד, המוגבל, הפגום כשלעצמו, מוצדק בנסיבות העניין? הנה הדילמה הידועה של הפרקליטות והמשטרה, דילמה שעולה על רקע חוסר האמון שלהציבור בעבודתם, וקשורה בעקיפין לסנטימנט הציבורי בעד או נגד הרפורמה המשפטית: האם נכון לעשות הסכם עד מדינה עם עבריין אחד, רק כדי לבסס את הראיות נגד נאשם אחר, חשוב יותר? מדובר בדילמה ישנה ומורכבת שעולה שוב ושוב, האם אכן זהו כורח בליגונה? האם לפטור עבריין אחד מעונש רק כי הוא מלשין על חברו אינו אלא דבר המעודד עבריינות, תוך מתן פרס לעבריינים שגם לא נאמנים לשותפיהם? כמובן שלכך נלווית דילמה נוספת, מהי מידת הלחץ הסביר, הראוי והנכון שיש להפעיל על שותף אחד לעבירה, כדי שזה יבחר להיות עד מדינה. האם מספיק לאיים עליו בהגשת כתב אישום על העבירה המדוברת או שניתן להוסיף לאיומים גם נושאים נוספים, אחרים, אשר לכאורה לא קשורים כלל למעשה העבירה, אך יכולים לשכנע את אותו עד לבחור צד ולשתף פעולה עם הפרקליטות? דילמות אלה מלוות אותנו לא רק בימי משבר, מחאה או בדיונים משפטיים, אלא גם בחיי היום־יום ובקבלת החלטות על מעשים טובים ונחוצים, למשל כשתורם גדול שיכול לעזור בהקמה של פקולטה, מוזיאון או אגף בבית חולים, דורש גם פרסום ברבים של שמו, לפעמים גם לקרוא על שמו את המוסד ואת הבניין. אלא שפעמים רבות התורם הנדיב וטוב הלב הזה הוא פושע, עבריין או לפחות שותף למעשים מזיקים וחמורים שפגעו בחברה, בסביבה ובאנשים אחרים. לפעמים מדובר באנשים שהרוויחו את כספם בסחרנשק, בהימורים ואפילו בפעילויות קשות יותר. האם בגלל מקור הכסף נוותר על הקמה של חדרי ניתוח? אגף במוזיאון? הקמה של בית ספר לרפואה? התשובה לדילמות האתיות הללו טמונה כמובן בנסיבותיו של כל מקרה לגופו וביכולת שלנו להבחין בין הטפל לעיקר, לתת את המשקל המתאים לערכים המתנגשים, וזאת באופן מידתי, כך שאם אנו נוקטים אמצעי שפוגע בערכים אחרים או בזכויות של אדם אחר, אנו עושים זאת לתכלית הולמת ובמידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את המטרה הראויה והחשובה יותר. ממש כמו שבנהיגה אומרים לנו לפעמים "בכביש אל תהיהצודק תהיה חכם", יש פעמים שבהם נכון וחכם להקריב, לוותר, לעשות מעשה לא רצוי ולא ראוי כשלעצמו, אם הדבר נחוץ באופן חיוני להגשמת תכלית ערכית ומוסרית ראויה וחשובה הרבה יותר. אז בואו נהיה חכמים, לא רק צודקים. *ד"ר יובל קרניאל - משפטן וחוקר תודעה, תרבות ותקשורת ומרצה באוניברסיטת רייכמן.

בית החווה שבאלפים: CHALET HEIDI של מי: מוריה ואירה רוקמןאיפה: עמק רוסיניה (Rossinière), שוויץגלגולו של מקום: כשמוריה נישאה לבן זוגה השוויצרי אירה רוקמן, היא העתיקה את מקום מגוריה לשוויץ והם רכשו את בית החווה העתיק כבית קיט. בית החווה כבן 400 שנים, ובו רק שני חדרים ושטח ענק, הכולל אסם, סילו ומבני עזר המאפיינים חוות מאותה תקופה. בני הזוג חיו בבית פרק זמן מסוים ואז החליטו לשפץ ולהסב אותו לאירוח. את כל השיפוצים והטרנספורמציה הם עשו בפרויקט שיתופי עם חברים מהארץ ומהעולם, שהגיעו פעמיים בשנה לשבוע ימים, חיו, בישלו, ישנו ועבדו בצוותא. כך הפכו לצוות בנאים זמני, שבעזרתו הרחיבו והכשירו שטחים נוספים. מה ביחידה: שטחו הכולל של הבית 90 דונמים בלב הטבע, והוא מבודד לגמרי (אין שכנים בטווח של שני קילומטרים). הבית כולל 11 חדרים בשני חלקים, כך שניתן להפריד אותו לשתי קבוצות, חבורות או משפחות מורחבות. הוא בנוי עץ אורן מקומי, חלק אחד בנוי בבית המקורי והשני (החדש) בתוך האסם. בבית ארבעה חדרי שירותים ומקלחות, שני סלונים ושני מטבחים מצוידים. בין שני החלקים דלת מקשרת, כך שגם משפחה מורחבת גדולה יכולה ליהנות מהמקום. בפרויקט השיתופי האחרון הוסיפו סאונה מיוחדת חצובה בסלע במפלס הקרקע, אשר יכולה לארח עד עשרה אנשים. מהסאונה יוצאים היישר לשלג ויש לשוויצרים מנהג מוזר להתגלגל בשלג ולשוב אל הסאונה החמימה - מוזמניםלנסות. הריחוק משכנים מאפשר גם לערוך בבית מסיבות והוא קרוב לאתרי סקי בחורף ובקיץ לטבע פראי.מגיעים ישראלים? "רוב האורחים אינם ישראלים, ואלה שמגיעים באים לרוב בהרכב של משפחות או קבוצות קטנות וצריך להקדיש להם הרבה זמן כי יש הרבה שאלות וכדאי להקשיב היטב להסברים, בעיקר על איך מתמודדים עם שלג וכיצד להתאים את עצמם למקום".https://smilinghouse.ch/details-filter-page/?token=3817 נולד מחדש: Blue Daisy House של מי: אורי רגב ועליזה אשכנזיאיפה: כפר Kallergos, כריתיםגלגולו של מקום: בני הזוג רגב ואשכנזי ביקשו למצוא ביוון חורבה שאותה ישפצו מאפס. הם חיפשו לא מעט עד שהגיעו לכפר, ראו את הבית החרב וזיהו את הפוטנציאל. הנכס הישן נרכש לפני כשנה וחצי וכיוון שמדובר באזור לשימור הם נדרשו לעמוד בכללים, כך שהשיפוץ נשאר נאמן לערכי המקום ולמבנה המקורי. השניים, שעוסקים הוא בעץ והיא באומנות, טיפלו בו בעדינות: מצד אחד פירקו רצפות, גגות דולפים ומיני דלתות ומצד שני שימרו כל מה שניתן ועשו בחומרי הגלם שימוש חוזר. המבנה חוזק בקונסטרוקציה חדשה, הרצפה בבטון וב'כוחלה', שהיא מילוי הפוגות שבין האבנים. העבודות נעשו בשיתוף בעלי מקצוע מקומיים וכך גם הידקו קשרים ויצרו שיתופי פעולה עם המקומיים. כשהבינו שהם רוצים שגם אחרים ייהנו מכל הטוב שיש לסביבה להציע, פתחו את הבית לאירוח בהשכרה שבועית (מראשון לראשון). מה ביחידה: הבית דו-קומתי וניצב על 120 מטרים רבועים ובשטח של 1.7 דונמים, עתיר עצי זית. בבית המקורי התנהלו בקומת הקרקע חיי היום-יום, עם משק חי ואביזרים של מלאכות קדומות, ולמעלה היו חדרי המגורים. בבית החדש התהפכו היוצרות. את קומת הקרקע חילקו לשני חדרי שינה המתאימים לחמישה אנשים והגת העתיקה הפכה לחדר רחצה. בקומה העליונה נבנו מטבח וסלון. בזכות הקשרים הטובים האורחים יכולים לבקר קדרים מקומיים ולקחת שיעורים, ליהנות מסדנה או ארוחה אצל בשלנים, לצאת לטיולים מודרכים עם מדריכים מקומיים ברגל ואפילו גם באופניים ופעם בשנה גם להצטרף למסיק הזיתים בשטח.מגיעים ישראלים? "גם וגם, יש שילוב של ישראלים ואירופאים".https://www.creteweek.com/ על המים: קאסה פורה וידה של מי: חן ודורון אבישראיפה: פאתי אמסטרדם, הולנדגלגולו של מקום: לפני כשבע שנים, כשעשו רילוקיישן לאמסטרדם לצורכי עבודה, שכרו בני הזוג חן ודורון אבישר בית באזור הישראלי והיוקרתי של אמסטרדם. במהלך השהות הגיעו למסקנה שבכדי למצות את הרילוקיישן הם חייבים לנסות את מה שמעטים זוכים לו ובארץ כלל לא אפשרי - בית על מים. השניים מצאו בית סירה בפתחו של אגם 'ניו מיר', שממנו מובילות תעלות אל לב אמסטרדם, ושם התגוררו במשך ארבע שנים. בקורונה שבו ארצה והותירו את בית הסירה מאחור. אחרי התלבטות הבינו שהם לא רוצים למכור, אלא להמשיך וליהנות ממנו, והם הסבו אותו ליחידת אירוח עצמאית. מה ביחידה: הבית משתרע על פני 220 מטרים רבועים, מה שנחשב די גדול במונחים הולנדיים, ובנוי בשני מפלסים. מרכז העניינים במפלס הכניסה העליון, שנמצא קצת מעל פני המים ובו סלון ענק, מטבח מאובזר ופינת אוכל המשקיפים אל המים בזכות חלונות זכוכית רחבים. המפלס התחתון המכונה 'צוללת' שקוע כמעט כולו בתוך המים, למעט החלונות העליונים הצמודים לתקרה המבצבצים מעליהם ומכניסים אור ואוויר. ב'צוללת' ארבעה חדרי שינה, אחד מהם מאסטר, וכן חדר כביסה מצויד ונוח. בני המשפחה השאירו בבית פריטים ואביזרים רבים ששימשו אותם, כמו משחקים, ספרים, פסנתר ותופים אלקטרוניים, אופניים, מזרני ציפה למים ואפילו צמד קיאקים לשיט בתעלות. אגב, מדובר בתעלה נקייה ולכן היא פעילה ואנשים שוחים בה כל השנה. לדברי חן האורחים "מרגישים כמו בלב ים. זה לא לגור ליד המים אלא על המים, זו חוויה היברידית כי יש את השקט והטבע של כפר הולנדי אבל נמצאים במרחק 20 דקות ממרכז אמסטרדם".מגיעים ישראלים? "בעיקר ישראלים, כי רוב השיווק נעשה בארץ, אבל יש גם תיירים מכל העולם".https://www.casapuravida.co.il/ האהבה שבפנים: Gaya Retreat House של מי: ערן וענת איזןאיפה: כפר קושן, כחצי שעה מקאסל, גרמניהגלגולו של מקום: לפני כמה שנים ערן וענת יצאו לחגוג יום הולדת משמעותי בטוסקנה. אחרי שבוע החגיגות, נפל האסימון - אלה החיים שהם רוצים לחיות. הגשמת החזון לקחה זמן, ולפני כשש שנים הגורל גלגל אותם לגרמניה. הם ידעו שמחכה להם בית אבל לא ידעו היכן ויצאו למסע שבסופו הבית מצא אותם. הבית שרכשו נבנה ב-1952 כבית נופש אך הוסב לבית סמינרים שבו נערכו סדנאות תרפיה. השניים המירו תרפיה ביוגה ומדיטציה והבית הפך למרכז ריטריטים לאנשים מכל העולם. מה ביחידה: בית העץ הוותיק נבנה בשלוש קומות, ועל אף שהבסיס היה טוב, השיפוץ ארך שמונה חודשים ובני הזוג חידשו אותו תוך שהם מעניקים לו אווירה חמימה ומשפחתית. הבית שומר על פשטות, אבל הם רצו שהאורחים ירגישו ממש כמו בבית, ולא רק בהיבט הפיזי, והצליחו. האורחים מגיעים אליהם כשהם תשושים מעודף עבודה ובאים להתחדש, להירגע, לנשום ולנוח. בשטח הכולל של 520 מטרים רבועים 11 חדרי אירוח, 20 מיטות וכן שבעה חדרי מקלחת ושבעה חדרי שירותים משותפים, ממש כמו בבית. מסביב, על שטח של שני דונמים, יער טבעי וחניה רחבת ידיים. בעבר היה ערן אחראי על ההזנה של האורחים וענת על הלימודים, אלא שבקורונה הדברים השתנו: ענת שבה ארצה עם בתם והוא כרגע מפעיל את המקום והסדנאות מתקיימות בסופי שבוע, מדי עשרה ימים. האורחים מקבלים את כל השירותים במקום. יש חדר סאונה במרתף, כלכלה מלאה, שיעורים ותוכן עשיר ותמיד אפשר לצאת לטבע, כי הבית שוכן למרגלות שמורת טבע עם הר בגובה 720 מטרים. אגב בקאסל, העיר הקרובה, גרו האחים גרים ולכן מדינת האסן ממתגת את האזור כ'גרים לנד' ומאמינים שמכאן הנשמות מגיעות לאנושות, כך שנערכים טקסים רבים באזור על ידי שמאנים. לדברי ערן מדובר באזור יפהפה עם שבילי הליכה ומסלולי אופניים והרבה כפרים קטנטנים מסביב.מגיעים ישראלים? "מגיעים אורחים מכל העולם, מעט מהם מישראל. רוב עולם היוגה מורכב מנשים (80%) ואלינו מגיעים הרבה בודדים אבל גם בני זוג, הורה וילד, חברות ועוד. זהו מרכז בין-לאומי והכול מתנהל באנגלית, כשהדגשים הם יוגה ומדיטציה. הקמנו את המקום כדי ללמד 'אחדות' ולהזכיר לאנשים שהאהבה נמצאת בפנים ולא בחוץ וגם ישראלים מוזמנים".https://www.gaiaretreathouse.com/ אחוזת חמשת הגנים: Domaine Des Cinq Jardins של מי: נורית וירדן גאוןאיפה: סמוך לאן אקס פרובאנס, צרפתגלגולו של מקום: לפני שבע שנים עשו בני הזוג רילוקיישן לפרובנס בעקבות עבודה. אחרי ארבע שנים, כשהבינו שהם שם כדי להישאר קצת יותר מהמתוכנן, החליטו לקנות בית עם חמישה חדרים וגינה. ואז הגיעה הקורונה ונורית, מדריכת טיולים, נותרה ללא עבודה אבל עם זמן לחיפושים. תוך כדי שיטוט אינטרנטי הגיעה שוב ושוב למודעה על אחוזה מהמאה ה-16, בת 16 חדרים המשתרעת על 16 דונם. בשלב מסוים היה לה ברור שהיא חייבת לבחון אותה. "איך שהנחתי את הרגליים, התאהבתי", היא נזכרת. שלא כמו התהליך הצרפתי המייגע, היא הציעה לבעלים משא ומתן ישראלי, קצר ולעניין. הוא זרם והעסקה נחתמה. השניים נכנסו למהלך של שיפוץ תוך שימור, כשלנורית חזון ברור ומהודק באשר לקונספט האירוח. מה ביחידה: כיוון שמדובר בבית גדול, במהלך השיפוץ נעשתה מעין חלוקה, כך שבחלק אחד חיה המשפחה ובחלק האחר, שבו שישה חדרים, הם מארחים. כאמור מדובר באחוזה עתיקה בת למעלה מ-400 שנים, וכחלק מהירושה קיבלו חדר אוצרות עם פריטים עתיקים ומסמכים ואפילו פסנתר כנף, וחלקם שולבו בחדרי האירוח. העיצוב שנבחר הוא מודרני המשלב את האלמנטים של פעם ומתכתב עם הלוק הפרובנסיאלי היסטורי של האחוזה: רהיטים קלאסיים, בדים פרחוניים וקישוטים כפריים על הקירות. המטבח, מאובזר לחלוטין, נמצא לצד חדר אוכל גדול וסלון עם בר. בחוץ בריכה, בר קיצי, פינת ברביקיו ושטח גדול של פיסת גן עדן מוריקה, עם עצים עתיקים, חורשה, שולחנות פיקניק פזורים ואפילו מבוךצרפתי קטן. האירוח מתאים גם לקבוצות קטנות של חברים או למשפחה מורחבת עד 12 איש אבל גם לבודדים. לאחוזה שטח רחב ופרטיות רבה ומצד שני היא שוכנת באזור כפרי, שבו עסקים כמו מאפייה, יקבים, מסעדות מישלן ואפילו מגרש גולף. היא מתאימה לטיולי כוכב וקרובה לכל האטרקציות של פרובנס, ותוכלו להזמין את נורית להדרכה באזור.מגיעים ישראלים? "כן, הם מהווים כמחצית מהאורחים. העסק של ההדרכות מבוסס על ישראלים, ואנחנו אוהבים לארח ואם אפשר גם יושבים איתם. זה קהל איכותי שיודע לטייל וכיף לנו לפגוש אותם, לתת המלצות ולדבר".https://cinqjardins.com/ אירוח אישי בסטייל: Millie's Place של מי: נטע ודניאל אלספלאיפה: אמסטרדם, הולנדגלגולו של מקום: נטע ודניאל אלספל מסתובבים בעולם כבר 30 שנה ובעשור האחרון גרים באמסטרדם. במהלך הזמן רכשו דירה ששימשה להשכרה, אך גם אצלם בתקופת הקורונה חלו שינויים. הדיירים עזבו ושבו לארצם, ומתוך הבלבול וההתלבטויות שאפיינו את התקופה, החליטה נטע לבסוף לנסות משהו אחר ולארח. היא עיצבה את הדירה מחדש, ארגנה וציידה אותה בשלל אביזרים חשובים ודאגה שלא יהיה מחסור, ומאז זהו ייעודה. "אני אוהבת אותה ונהנית לעשות את זה כי האירוח הוא על בסיס אישי". אלספל מקבלת את האורחים באופן פרטני, היא זמינה וגמישה עבורם ועושה כל מה שנדרש. מה ביחידה: דירת הבוטיק אשר במרכז אמסטרדם שוכנת בבניין אמסטרדמי עתיק וטיפוסי אך משופץ. הדירה אינטימית ורגועה, נמצאת בקומה שנייה (אין מעליות) מתאימה לחופשות ולשהייה קצרה וארוכה, אך לא תמצאו אותה באתרי ההזמנות הגדולים, כי השניים שומרים עליה בקנאות. גודלה 90 מטרים רבועים והיא מרווחת וכוללת שני חדרי שינה, סלון ומטבח מאובזר, מוארת מאוד בגוונים בהירים ומפוצצת בסטייל. הדירה מצוידת כאמור עד הפרט האחרון ולכן מאוד נינוחה וכיפית למשפחה או לזוג. האורחים מקבלים רשימת המלצות לטיולים, למסעדות ולבתי קפה וכן לאתרים בסביבה הקרובה.מגיעים ישראלים? "כיוון ששנינו מסתובבים בעולם כבר שנים, יש לנו מכרים רבים וכך גם האורחים מגיעים מרחבי העולם. יש גם ישראלים שהם חברים, וכמובן גם חברים של חברים או קולגות. היתרון הוא שאם מגיעים קרובים מהארץ יש לנו היכן לארח ולא תמיד אכפת אם היא לא מושכרת פה ושם".https://www.instagram.com/millies_place_amsterdam/

את ליאון אביגד, מייסד מלונות בראון ובעלים משותף, אני תופסת בביתו באתונה לריאיון זום נינוח בשעת אחר הצוהריים של שישי. כבר שנתיים וחצי שהוא מתגורר כאן עם בן זוגו לחיים ולעסקים, ניצן פרי, ועם בתם. הוא 'לוקח אותי' למרפסת עירונית צרה של לבן ובוגינוויליה ומדבר בשבחם של היוונים עימם הוא עובד צמוד בחמש השנים האחרונות. "היוונים הם אנשים חרוצים, שעובדים קשה אבל הם לא גרידי ויודעים לשמור על וורק-לייף באלאנס נכון". לפני שעברו להתגורר כאן ובמשך כשלוש שנים חי אביגד על הקו ישראל-אתונה. מדי שבוע הגיע לכאן לשלושה-ארבעה ימי עבודה, כדי לנצח על ההתרחבות המשמעותית של מלונות בראון ביוון ובאירופה. כיום מונה רשת בראון 47 בתי מלון המשתייכים לשבעה תתי־מותגים מהודקים קונספטואלית. ביוון כ-12 מלונות בראון מסוגים שונים, שישה מהם באתונה והיתר מלונות נופש על חוף הים. יש גם מלון אחד בקרואטיה בטרוגיר, על חוף הים האדריאטי. באילת נפתחו רק השנה שלושה מלונות בראון ובקרוב ייפתח הרביעי. עד סוף 2023 מציין אביגד, צפויים להיות בקולקציה 54 בתי מלון. בתחילת מרץ המאמצים, ההשקעה והאמונה הגדולה בדרך (שכן התכנון וההתרחבות התרחשו בימי קורונה, בהם עתיד התיירות נמוג בערפל) השתלמו במיוחד כשמלון 'איסלה בראון קורינתיה' זכה בפרס הנחשב של איגוד פרסי העיצוב הבין-לאומיים IDA, בקטגוריית מלונות ואתרי נופש. במהלך העבודה על כתבה זו זכה בפרס עיצוב נוסף בקטגוריית מבנים לתיירות, מטעם Big See (ארגון המקדם תחומי עיצוב ולייף סטייל ב-21 מדינות דרום מזרח אירופה). זה לא הפרס הראשון שבראון קוטפת ב-13 שנותיה (הרשת החלה את דרכה במלון בוטיק בתל אביב ב-2010), אבל מדובר בהכרה משמעותית על קונס-פט אדריכלי ועיצובי יצירתי במיוחד, שכן היה צריך לראות רחוק ולחלום חזק במפגש הראשון עם הבניין שהפך לבראון קורינתיה. "אני וריאה [האד-ריכלית ממשרד Architects Elastic היווני שתכננו את המלון. נ"מ]. שברנו את הראש איך להפוך את מבצר הבטון הסובייטי המרובע למשהו אחר, ואז ירדנו לחוף והבת שלי בנתה ארמון מחלוקי נחל והיה ברור לנו שצריך להשתמש בצורות אמורפיות כדי להפוך אותו לנופש". הבניין עצמו עוצב בחומרים מקומיים עם שימוש בבטון מוחלק וסטוקו ולקח גם השראה מסיפור מהמיתולוגיה היוונית המיוחס לאזור. בלובי ניצב בר מוזהב ובאולם הכנסים לא תמצאו עמוד ישר. הבניין המיוחד זכה אף לככב על אחת מ-50 כרזות מעוצבות שהזמינה עמותת Marketing Greece מ-50 יוצרים יווניים. העמותה פועלת לקידום התיירות ביוון והפוסטרים אוגדו לספר-אלבום מהודר המציג דימויים שהפכו זה מכבר לאייקונים יווניים מוכרים. "אנחנו והאקרופוליס", צוחק אביגד. העבודה עם מבנים קיימים והפיכתם ליצירה מלונאית בחתימת בראון היא אסטרטגיה עסקית של הקבוצה בשילוב הקפדה על תרבות ארגונית, כוח אדם מסור וקבוע, שדרת ניהול חזקה (שיש בה יותר מנכ"ליות ממנכ"לים, מציין אביגד), מעצבים ואדריכלי אווירה, סטורי טלינג וחיי לילה. בנוסף בבראון חשובה מאוד הפרסונה של העובדים וההווי שהם מביאים איתם לתפקיד ולא רק התאמתם המקצועית. אבל לפני כל אלה ניצב המניע המרכזי: "בראון הוקמה מתוך אהבת אירוח ולא מתוך מחשבה נדל"נית או עסקית", מדגיש אביגד. "השאיפה היא להעניק מלונאות אישית, מלאת נשמה - collection soulful". הצוות של בראון מונה עשרות אנשים מוכשרים ומומחים בתחומם, כולל צוות מעצבים שאחראי על הקו העיצובי המוביל של תתי המותגים. אביגד עצמו, שבכרטיס הביקור שלו רשום לצד שמו: founder ,storyteller ,impresario, הוא איש החזון הבקיא בכל פרט ופרט עד רמת האבזור הספציפי בכל חדר וחדר. את דרכו המלונאית הוא התחיל כקונסיירז' בקינג דיוויד בירושלים ולפני שפנה לעצמאות כיהן כסמנכ"ל דן תל אביב. קראתי שכילד חלמת להיות מרגל או מלונאי. איזה ילד חולם להיות מלונאי?"תמיד אהבתי אירוח, את תחושת החו"ליות של 'לא מכאן'. גדלתי במשפחה לא עשירה ובמלונאות מצאתי תמיד משהו מפנק, מפונפן, עשיר, וזה הדליק אותי". איך אתה מצליח להיות מעורב בכל מלון עד רמת הפח שיונח בחדר?"אני לא יכול אחרת. אני לא יכול לראות כוס שלא מתאימה וברור לי איזה פלייסמנט ופח צריכים להיות בכל מלון". עוד נדבך מרכזי בעבודה על כל מלון ובהתפתחות של קבוצת בראון היא שיתופי פעולה עם הקהילה המקומית. "אנחנו לאו דווקא יודעים לעשות הכול לבד ושמחים לעבוד עם אחרים. ההסתמכות והקשר עם טאלנטים מקומיים הם תענוג, והם מוכיחים את עצמם גם כלכלית", משתף אביגד. "העבודה עם מקומיים יוצרת סביבנו קהילה של אנשי קריאטיב ולייף סטייל, אומנות וגייז, שישר מתחילים להסתובב סביבנו וזה נותן ערך מוסף למלונות". אביגד מספר שהם אוהבים לחבור למותגים מקומיים ובאתונה בנו למשל קהילה סביב פסטיבל קומיקס שמתארח במלון כל שנה ואירועי פופ אפ אחרים. ההתרחבות ליוון הביאה לבראון מודל עבודה חדש הנשען על כך שהם אינם בעלים של כל הנכסים. תחת חברת ניהול שהקימו הם מספקים לבעלי נכסים שירותי הקמה, מיתוג והנהלה. נכון להיום רק כמחצית מבתי המלון הם בבעלותם. "לא תשימו לב להבדל. את כולם עיצבנו ופיתחנו והם חלק מהמותגים ומשדרים בראון". באתונה - שאליה מתייחס אביגד כאל ברלין הבאה, זיהו אביגד ושותפיו אזור פחות נחשב ומפותח שהעירייה משקיעה בו כיום רבות (כיכר אומוניה). הם הבינו את הפוטנציאל, פתחו מלון וסימנו את הדרך למשקיעים נוספים של מותגי מלון נחשבים כמו רשת 'מריוט' ואחרים, שמגיעים בעקבותיהם ובעקבות העניין שבתי המלון של בראון יודעים לייצר סביבם. "במקום מרכזי המחירים גבוהים וכשהמחיר למטר גבוה רמת הקריאטיביות נמוכה, כי צריך ללכת על בטוח ולא להעז לעשות טעויות", מסביר אביגד את מה שעומד מאחורי הבחירה. "אנחנו מתים על האיים ויש לנו מלונות בקורפו ובאוויה, אבל לא יכול להיות שבמרחק שעה מאתונה יש חוף נהדר, טיילת ומלונות מוזנחים מלפני 30 שנה. רכשנו את המלונות ועשינו בהם עבודה מדהימה עם מעצבי על, ובפעם הראשונה, אנשים מרגישים מיקונוס 50 דקות מאתונה". עם עשרות בתי מלון שונים מאוד שפונים לקהלים אחרים - מה מאחד בין מלונות בראון?"יש לנו שבעה תתי-מותגים וכל אחד מהמלונות שלנו צריך להתאים לאחד מהם. 'דייב אתונה' נראה, מרגיש ומריח כמו 'דייב גורדון', 'וילה רוטשילד' כמו 'וילה ארמו', לכל מלון סיפור אחר - בלייני, רומנטי, משפחתי, נופש, סבנטיז, מיד סנצ'ורי (סגנון אמצע המאה נ"מ). אנחנו רוצים לספר המון סיפורים אבל את הסיפור אנחנו יודעים לתת במנות קטנות של 20 ומשהו חדרים וגם במלון של 200 חדרים. בכל מלונות בראון גם מאפיינים קבועים: מיתוג ריח זהה לחלוטין, אותה מוזיקה ותמיד תימצא במלון ורסיה כלשהי של ספריית האיקסים המפורסמת של בראון. ביוון העובדים במלונות מקומיים אבל בכל מלון איש צוות ישראלי, שנותן לקהל הרגשה של בית. אנחנו מייצרים את המזרנים בעצמנו ומשקיעים בקונספט ארוחות הבוקר. הישראלים חובבי ארוחות הבוקר מהווים 15% מהתיירות ביוון ובבראון הם מהווים 25%-30%". כשאתם מתחילים פרויקט של מלון חדש אתם נוהגים לומר שהוא עובר 'בראוניזציה' - תסביר"פיתחנו בבראון שפה ייחודית. זו גם שפה פיזית - אנשי צוות ולא עובדים, איש קבלה במקום פקיד קבלה. זו תרבות ארגונית שבה אנחנו משקיעים לא מעט בהדרכת עובדים ונהלים ואנחנו מקפידים להיכנס לנעלי האורח כדי להבין אותו. אנחנו עובדים 'גלוקלי' ומדברים לייף סטייל בכל מקום. העניין הבלייני חשוב לנו מאוד - זה לא רק חדר וארוחת בוקר, אלא לראות אנשים יפים סביבך כי זה כיף לראות אנשים נהנים וכיף שהכול קורה במלון שלך - מסיבה, בר, רוף טופ". אביגד מזכיר כמה פעמים בשיחה את איאן שרגר, אבי מלונות הבוטיק ('סטודיו 54', 'מורגנס' מלונות Edition) ובהקשר זה מצטט משפט שלו שלטענתו הוא מכונן: "Hospitality is all about rubbing shoulders". לא משנה אם זה מלון ספא, אורבני או בוטיק - חשוב שיהיה מעניין, סקסי ושתרגיש שאתה במלון הכי מגניב בעיר", מבהיר אביגד. כחלק מתפיסה זו, למסיבות, לרוף טופים, לברים של מלונות בראון, כל אחד מוזמן להגיע ולא רק אורחי המלון. וכשמלונאי כמוך יוצא לחופש לאן הוא הולך?"אני אוהב חופשות סקי עם המשפחה אבל אף אחד מאיתנו לא ממש יודע לעשות סקי. אני הכי אוהב בטן-גב ואני וניצן אוהבים ערי חוף כמו מיאמי וקייפטאון, אבל החופשה האמיתית היא לשכב כולם מתחת לפוך ולראות סרט טוב בנטפליקס".

"אני מאמינה שרעידות אדמה מביאות דברים טובים", אומרת השחקנית מרינה שויף על מה שקורה במדינה שלנו. "אומרים שמחלות ויראליות בריאות לגוף, זה מנגנון שקיים לא במקרה, סוג של חידוש למערכת. וירוסים נמצאים בגוף כל הזמן, והם מחריבים את התאים החלשים ומצמיחים תאים חזקים. הייתי שמחה שמה שקורה עכשיו בארץ לא היה קורה, אבל אולי כי אני אופטימית מטבעי, אני מקווה שהדבר הזה יביא יכולת לראות דברים מחדש, ליותר אמפטיה, להנהגה חדשה, אולי זה יבהיר שאי אפשר להתנהג כמו פעם, ושזה ישים סוף לקיצוניות". ושויף יודעת משהו על קיצוניות. בגלגולה הקודם, כשהייתה צעירה יותר, היא הייתה מכורה, בעיקר לקוקאין, אבל לא רק: שלל הרגלים לא בריאים, כמו סתם לעשן קופסה ביום של מרלבורו אדום ("כאילו הארד קור") או לשתות אלכוהול בכמויות. "אני באה מהבוהמה, כל הסביבה שלי הייתה כזאת", היא אומרת. ולא, היא לא מאשימה את הבוהמה, היא בפירוש מודה ש"משברים והתמודדויות מצביעים על משהו מבפנים, על צורך לא מסופק, על איזה בור שחור, איזה כאב. יש לי עדיין תבניות לא בריאות, כמו אובססיה לסדר בבית, פרפקציוניזם, אבל היום התבניות הלא בריאות פחות משחקות תפקיד". ההתפכחות ארכה תשעה חודשים של צלילה מטה, תשעה חודשים שבהם היא לא יצאה מהבית, שכבה על הספה ולא עשתה דבר, חוץ מלרשום בכל יום שלושה עמודים של תוכחה. לפעמים הדפים היו מלאים רק בכמה מילים: חרא, כואב, שורף, רע, רע, רע. מהסיגריות הרגילות, אגב, היה לה הכי קשה להיגמל. היום שויף (48) נשואה באושר לשי קולר, איש מערכת הביטחון, שאיתו מגדלת את שלושת ילדיהם, הילי (13), עילי (11) ודניאל (7). את החינוך הרוסי הנוקשה שקיבלה בבית הוריה - האב ניהל מפעל פלדה בהרי אורל ברוסיה והאם מורה לפסנתר - היא המירה בחינוך יותר ליברלי: "הילדים שלי לא עושים דבר שהם לא רוצים", היא משיבה כשאני שואלת אם גם הילדים שלה מנגנים על פסנתר. היא עצמה מנגנת ודווקא אימה היא זו שמזכירה לה: "אל תחזרי על הטעויות שלי", כשהיא צופה בה מהצד. כמו הרבה אימהות גם לשויף יש קריזות, לטענתה, אבל בגדול נשמע שהיא חיה חיים מאוזנים. "יחסי גומלין בריאים בין כל החלקים: גוף, נפש, מיינד", כהגדרתה. "אקולוגיה פנימית", היא קוראת לזה. "כל החלקים מחוברים, את יכולה לפתח את הגוף ואם לא תדאגי לנפש זה ייתקע", היא אומרת. פניה קורנות, והיא משתמש רק בחומרים טבעיים. "אני לא שמה על עצמי משהו שאני לא יכולה לאכול". מסכת פנים מחלבון ביצה, למשל, או אלוורה או קוואקר או קפה שחור או יוגורט ודבש. "אלה דברים הרבה יותר טובים מכל מה שתקני בכל חנות יוקרתית. נגיד, אני חותכת לילדים מלפפון ואז מעבירה את הקליפה על הפנים, וזה כאילו עשיתי איזה מקלחת רעננה. הפשטות והזמינות הזאת הייתה בשבילי תגלית". היא הכי מתפעלת מקרם ההגנה שרקחה מאבץ, טיטניום, נוגדי חמצון לחותניים (מהמילה לחות) ונוגדי דלקת: "יצא לי קרם מושלם, אני הולכת איתו כבר חמישה חודשים וזה שיפר לי את הפיגמנטציה ואת מרקם העור השומני שלי". אפילו את חומרי הניקיון בביתה היא רוקחת בעצמה מחומרים טבעיים. היא לא מוכרת את החומרים שהיא רוקחת, משום שהיא חושבת כי כל אחד יכול לעשות זאת בעצמו, ועל כן היא מעבירה סדנאות שבהן היא מלמדת איך לעשות זאת לבד, מעין סדנאות בישול אבל של הזנה לעור. יש לה סדנה לרוקחות טבעית בהתאמה לגיל, סדנת בישום שבה היא מנגישה ריחות טבעיים, להבדיל מריחות סינטטיים, וסדנת תת־מודע, שם היא עובדת עם ריחות על דפוסים רגשיים לא מודעים. שויף התגלגלה לחיי 'האקולוגיה הפנימית' לגמרי במקרה. הייתה לה אסטמה של העור, "פסוריאזיס, כל רופא היה קורא לזה בשם אחר. שום דבר לא עזר, התרופות שלהם, כל מיני משחות עם סטרואידים, רק העבירו את הנגעים ממקום למקום", היא מספרת. 'התגלגלה' היא מילת מפתח בחייה. גם ללימודי המשחק היא הגיעה במקרה. היא בכלל למדה הנדסה ביו-טכנולוגית באורט בראודה בכרמיאל לפני לימודי המשחק: "הייתי בביקור בברלין ושם פגשתי חבר משפחה, מפיק גרמני שבדיוק עשה סרט בבימויו של מנחם גולן, והייתה חסרה להם שחקנית דוברת רוסית לתפקיד משנה. השתתפתי בפרויקט והתאהבתי בעולם הזה. חזרתי לארץ וניגשתי לבחינות בבית צבי". קוק היה אורח חיים מהמחזור שלה יצאו שחקנים כמו מיה דגן, ענת מגן שבו, אילן פלד, יוסי צברי והילה סורג'ון. היא עצמה עבדה בלא מעט הפקות, האחרונות שבהן 'סיבת המוות' בהבימה ו'אדמה דקה' של יהושוע סובול בתמונע. בימים אלה היא עובדת על הצגת יחיד המבוססת על חייה. הפרסומאי והמפיק אייל גפן עזר לה לבנות את הקונספט. מי שכתבה עבורה את ההצגה היא הסופרת הרוסיה לינה קולינה ומי שכנראה תביים את ההצגה היא לא אחרת מצופית גרנט. וכמו שגרנט אוהבת, יש בסיפור חייה של שויף את כל המרכיבים לדרמה: "עברתי התמכרויות. עברתי אביוז. הגעתי לארץ בגיל 16 ועד היום אין לי אף שפה מושלמת, בלי מבטא. יותר קל לי בעברית. אני 32 שנה פה, כמעט לא דיברתי רוסית, אבל דווקא עכשיו יש לי הרצאות ברוסית עבור רוסים שרק עלו לארץ. בגלל השיטה הרוסית הערך העצמי שלי היה נמוך. החינוך הזה לא נותן שום ערכיות, אתה סוג של רובוט. אתה עושה מה שצריך אבל אתה לא מבין למה. הייתי ילדה ממושמעת מאוד. אימא שלי הייתה קשוחה מאוד, ברמה קיצונית. הייתי ילדה נורא טובה והייתי בטוחה שאין בי שום דבר ייחודי. וזה הרי כל כך נוגד את הטבע, כי בכל אחד מאיתנו יש ייחוד. לא ידעתי אפילו שאני יפה. פתאום עליתי לארץ וגילית שאני יפה, פתאום ראיתי שאנשים לא יכולים לעמוד בפניי. זה התברר ככוח אדיר אבל הייתי בטוחה שזהו, זה מה שיש לי להציע. דווקא בבית צבי גיליתי שהדבר שהייתי בטוחה שהוא המכשול שלי, הרגישות, יכולת ההזדהות, הוא כלי, כי כל הזמן אמרו לי: אל תראי רגשות, אל תהיי חלשה. רוסים, את יודעת. רציתי להיות שייכת, רציתי להקל על כל העומס הרגשי, סמים וכל העולם הזה היה מזמין מאוד. זה שחרר אותי. הגעתי רחוק. קוק היה אורח חיים. הצלחתי במקצוע, הרווחתי הרבה כסף, אבל לא הייתי אפילו צריכה להוציא את הכסף על הסמים, כי בסביבה שלי זה היה נגיש מאוד. הצורך הזה הפך להיות חזק יותר מכל דבר אחר, בעבודה, עם חברים, בזוגיות, פתאום זה הפך להיות מרכז החיים. הבנתי שיש משהו חשוב שנהרס. שאלת איך נגמלתי מסיגריות, אז לי עזר מאוד הספר של אלן קאר, שבעצם אומר את אותו הדבר שגיליתי כשסיימתי את הפרק של הסמים, וזה שהשחרור שאני חווה בעזרת הסמים הוא לא באמת חופש". יכול להיות שדווקא החינוך הרוסי הנוקשה שבגללו הגעת לסמים, הוא גם זה שצייד אותך במשמעת לצאת מההתמכרות?"תראי, אני נורא מפונקת, תני לי לשכב על הספה לקרוא או להתחבק עם הילדים ואני מסודרת. העבודה שלי היא לקום מהספה ולעמוד ביעדים שלי, שזה כאילו נוגד את החופש, את הרוחניות. בשלב מסוים הבנתי שהשחרור שהסמים נותנים זה לא באמת החופש. בסופו של דבר הייתי משועבדת לדבר הזה ולא אהבתי את עצמי. כשהתחלתי להילחם בזה ירדתי עוד יותר נמוך. הלכתי לטיפולים וזה רק עצבן אותי עוד יותר. אני לא מאמינה בלהגיד 'עשו לי ככה ובגלל זה אני ככה'. ישבתי בבית וכתבתי שלושה דפים ומעבר לזה לא הייתי קמה. בתוך כל החושך כתבתי. לפעמים המילה חרא הייתה מרוחה על שלושת הדפים. כואב, שורף. כזה. הייתי קמה בלילות מזיעה, מתעוררת בתוך שלולית מים. זה כבר לא היה כימי, זה היה נפשי, רגשי". ואיך יצאת מזה?"הכרחתי את עצמי לכתוב גם דברים טובים על עצמי. לא היה הרבה, אבל פתאום אמרתי: יש לך לב טוב, יש לך כנות, דברים כאלה, וזה שראיתי את זה מול העיניים, גרם לי להבין שהדבר שחי בתוכי, נגיד הניקוטין, הוא ישות בפני עצמה, אבל הוא לא בהכרח אני. היום אני משתמשת בזה גם עם הילדים. גיל ההתבגרות של הילדה שלי התחיל מוקדם מאוד. היו לה התקפי זעם - צרחות, קללות. שי ואני הלכנו לייעוץ. שני מפגשים. הוא אמר לנו: סכמו איתה שהיא תיתן שם למצב הזה, היא קראה לזה 'עצבן'. היא הייתה יוצאת מהחדר ואומרת: עכשיו אני עצבן, וזה היה נותן לה חופש. כאילו זה לא היא, זה משהו שחי בתוכה, וזהו, 20 דקות וזה עובר". את משתמשת בידע שצברת מרקיחת חומרים טבעיים גם עם הילדים?"ערב אחד הבת שלי לא הצליחה להזיז חצי פנים. רופאת הילדים שלחה אותנו לנירולוג. אמרו לנו: תתכוננו לחצי שנה של תהליך איטי, אל תדאגו, בגיל שלה יהיה בסדר, אבל זה ייקח זמן. סבלנות. נתתי לה טיפול בשמנים אתריים מתמציות צמחים ותוך חמישה ימים היא הייתה אחרי". הבכורה שלך היא עוד מעט בגיל שבו את עלית לארץ, מה את זוכרת מהתקופה הזאת?"המפגש שלי עם החברה הישראלית היה מלא צבע, בניגוד לאפרוריות של ברית המועצות שהכרתי. היה כאן משהו יותר כאוטי, אבל חופשי. הורי היו עסוקים בהישרדות, ואני זכיתי לעצמאות". ודווקא בגלל ההשתלבות של שויף בחברה הישראלית באופן די מרשים, היא אינה יכולה שלא לזהות תהליכים שמזכירים לה את המקום שממנו באה. ובמילותיה: "מה שקורה בארץ עכשיו קרה ברוסיה כבר מזמן. אין שם רשות שופטת, הכול בידי השלטון. כשהייתי ילדה יום הבחירות היה יום חג. מי שלא הלך להצביע, היו מורידים לו מהמשכורת, ואז נכנסים לקלפי ויש פתק אחד. ובואי, יש ברוסיה אנשים חכמים, משכילים, אבל הם מקבלים את זה, כי הם מרגישים שאין להם דרך להילחם בזה. אני באה מרוסיה הסובייטית, הכול בצבע אפור, אנשים רע להם. אין לך סיכוי. ההפך מכל הצבעוניות בארץ. פה הכול מלא חיים - היה, עד עכשיו לפחות. הריכוזיות שמנסים להחיל עלינו מזכירה את רוסיה, הכול בידי הממשלה. אבל נראה לי שעל הישראלים זה לא יעבוד. פה יש אנשים שנלחמו במלחמות, זה לא אנשים שאפשר להגיד להם 'תסתמו את הפה ותמשיכו לשלם מיסים ולשרת בצבא'. ואני רק מקווה שההתנגדות לא תצטרך להיות אלימה".

יש אנשים שיודעים לספר סיפורים ויש בתים כאלה. לא מפתיע שמדי שנה נערכים סופי שבוע של בתים פתוחים, שבהם הקהל מוזמן להציץ לבתים של אחרים ודרכם - לחיים של אחרים. הנה כמה בתים שאפשר לבוא אליהם כל השנה. חלקם מוכרים, אבל סיכוי סביר שלא הייתם בהם מעולם - בטח לא אחרי שחודשו לאחרונה, וחלקם - הפתעה של ממש. בית אהרונסון: זכרון יעקב בפאתי המדרחוב של זכרון יעקב ניצבת לה הנחלה של משפחת אהרונסון: הבית הוורוד של אהרון אהרונסון, דקלי הוושינגטוניה שהביא מקליפורניה ב-1912 בית המשפחה שבו התגוררה רבקה אהרונסון עד מותה ב-1981 ומבנה מוזיאון ניל"י שנבנה ב-1956 וחודש ממש לאחרונה. בית המשפחה נבנה ב-1884 ושימש כמרכז לפעילותה הקצרה של מחתרת ניל"י. הבית נותר כשהיה עם הריהוט המקורי, המטבח, חדר האוכל והכלים. החפצים משקפים את הקוסמופוליטיות של המשפחה - מצד אחד ריהוט וכלים אירופיים ומצד שני כלי קפה, תה והגשה, שולחנות צדף מדמשק וטקסטיל מהאוריינט. החפצים מספרים על מעורבותה של המשפחה והיות בניה ובנותיה אנשי העולם, שנסעו וחקרו וגילמו בביתם הפרטי מפגש של תרבויות. בביתו של אהרון אהרונסון (נבנה ב-1896) כדאי לשים לב למיטת העץ ולארון עם גילופי שיבולים, מחוות הנגר לגילוי אם החיטה. חוויה מיוחדת היא לעבור במנהרת המסתור סמוך לחדר האמבטיה, ששימשה נתיב מילוט אל השדות ונפתחה למעבר קהל ב-2015 וכמובן אי אפשר בלי חדר הרחצה שבו שמה שרה אהרונסון קץ לחייה, את הסליק שבו הוחבא האקדח ואת חליפת הבגדים שהכינה ללבוש כדי להתל בטורקים. עם סיום עבודות השיפוץ נפתח לאחרונה המתחם כולו, המוזיאון והבתים, והוא כולל סרט על המשפחה ופועלה, סיור במוזיאון וביקור בבתי המשפחה שנותרו כשהיו בתחילת המאה ה-20. לא רחוק נמצאת גלריה-חנות 'קיימא' של איה אהרונסון, מעצבת ונצר למשפחה, שאוצרת כאן עבודות אומנים ומעצבים היוצרים בחומרים טבעיים בלבד. בחלל אוסף לא סטנדרטי של עבודת אומנים העובדים באדמה, נייר, טקסטיל, קש, עץ, בטון אקולוגי וחומרים ממוחזרים כמו פנימיות צמיגים.https://nili-museum.org.il/ בית חנה סנש: שדות ים בשנות חייה הקצרות של חנה סנש, לפני שיצאה אל משימת הצניחה שממנה לא שבה, הספיקה לעבור הכשרה בבית ספר חקלאי לצעירות בנהלל, להצטרף לקיבוץ שדות ים ולהותיר רושם על חברי הקיבוץ ועל עם שלם. בית חנה סנש שנבנה בשנות ה-50 לזכרה, עבר שיפוץ ותכנון מחדש לפני כשלוש שנים והתצוגה בו חדשה והיא מאירת עיניים. היופי הגדול, מעבר למיקום מושלם מול הים, הוא האופן שבו התצוגה חושפת צדדים פחות מוכרים באישיותה של סנש הצעירה ונותנת במה לשירים, מכתבים, פתקים וכתבים מוכרים פחות. באולם מרכזי מוצגות בצילומים, בהמחשות ויזואליות, בטקסטים על הקירות ובחפצים שונים - תמונות מחייה של סנש. מכתביה לאחיה ולאימה מלמדים על הקשר החזק שהיה ביניהם ומעניין מאוד סיפור פגישתה עם האח, שעלה לארץ באותו יום שבו סנש הייתה אמורה לצאת למצרים לצורך המשימה ובגלל הגעתו זכתה לדחייה של 24 שעות, שבהן בילו יחד בתל אביב ואף הונצחו בצילום אחרון. באודיטוריום הצמוד לחלל התצוגה מוקרן סרט על חייה של סנש, שבו שומעים אפילו את קולה של אימה קתרינה, שפגשה אותה בכלא בבודפשט לפני הוצאתה להורג והאריכה חיים בישראל. הניגוד הגדול בין חייה הספרותיים תרבותיים של סנש בהונגריה לבין חיי החלוצה בישראל בולט בתצוגה, שבה מצד אחד שוחזר חדר המשפחה האינטלקטואלית בבודפשט ומצד שני מוצגים צילומיה כובסת, ברפת ורוכבת על סוס. ממול לבית ניצב המוזיאון הארכיאולוגי של קיסריה, שמחכה אולי לזריקת רענון, כמו שעבר בית חנה סנש, אבל מהלך עליו איזשהו קסם פרוזאי, עם פסלי הטורסו הרומאיים הניצבים בחצר, ספק בתצוגה ספק בעזובה, ובעמודים העתיקים שעליהם משתרכים מטפסים ירוקים. בשני חדרי התצוגה הקטנים ממצאים יפים של כלי זכוכית רומית, צלמיות ואוצרות אחרים מהאזור. בסמוך: עגלת הקפה 'בטקה' וחוף הים.https://hannahsenesh.org.il/ בית נחמה וירוחם: חדרה בינה זילברמן פלד גדלה בשכונת האוצר בחדרה ובוודאי לא העלתה בדעתה שב-2022 היא תהפוך את בית הוריה וילדותה למרכז לחיי יצירה, אומנות וקהילה ללא מטרות רווח; ושהבית עצמו, עם כל הדברים שיצר אביה, הריהוט ואוספי חפצי הנוי והנוסטלגיה - יהפוך למעין מוזיאון חי. יותר מכך, היא בוודאי לא חשבה שב-2019 ימותו שני הוריה בהפרש של עשרה ימים זו מזה, האב ממחלה והאם משברון לב. "אבא רמז לנו ולנכדים שנעבור לגור פה ורק שלא נביא שופל", נזכרת פלד ומוסיפה שהמשפטים האלה כנראה חלחלו אליה. אביה, ירוחם, היה מכונאי רכב, חובב אומנות ואספן ובשעות הפנאי בנה פסלים מחפצים שמצא, בעיקר מחלקי רכב וכלי עבודה, שאריות ברזל ומתכות. תחת ידיו הפכו שעון ורימון יד למנורה וסורגי החלונות שבהם עיטורי אשכולות ענבים גם הם יצירתו. לאחר המוות הפתאומי של האם נחמה, שבעה רדפה שבעה, וכשאנשים חזרו ואמרו "זה לא בית - זה מוזיאון" הבינה פלד שהיא רוצה לשמר את הבית ולהפוך אותו למקום של אומנות, תרבות וקהילה. לאחר תקופת חשיבה נפתח השנה בית האבן הוורדרד לביקורים, סדנאות ואירועים במתכונת מיוחדת: מצד אחד שימור הקיים כבית שקפא בזמן, עם מטבח פורמייקה תכלת, שידת טלוויזיה עם תריס ועשרות חפצי נוי ופריטים ומצד שני, כמתחם לאומנות שפועלים בו שני סטודיות קבועים (הדס שלום שיוצרת תכשיטי קרמיקה ואור פורבין, אומנית קולאז') ומתקיימים בו חיי אומנות, מוזיקה ויצירה. החללים פתוחים לפרויקטים ומיזמים קהילתיים. במקום יש הופעות, סדנאות (רישום מודל ומפגשי אומן), סטודיו פתוח לאומנים מקומיים שאין להם מקום ליצור ועוד. הבית עצמו מספר את סיפור ההורים שעלו ממחנה עקורים (מוצגים מסמכים, המזוודה עימה עלה אחד מהם וחפצים שמספרים סיפור פרטי שהוא סיפור של דור שלם) ואת סיפורה של משפחה ישראלית ממוצעת בשנות ה-70 וה-80, עם המרפסת שסוגרים לטובת עוד חדר לילד, שאחר כך הופכת לסלון שני ומטבח בחדר נפרד. בחצר הגדולה גן העדן של האב - המחסן שבו פעל, צבע, חתך ויצר, שהפך כעת לסטודיו. בין הפסלים והחפצים בחצר שהאם טיפחה - קולאז' תלוי של כלי עבודה שיצאו מכלל שימוש והפכו בידי האב למיצב אומנותי צבעוני. להשלמת סיפור ניל"י, בית פיינברג בחדרה הוא עוד בית מידות משומר ונאה עם בית קפה. מוזיאון 'החאן' בחדרה מספר את סיפור המושבה שהפכה לעיר ובו גם חדר אורחים מרוהט בסגנון שנות ה-30, חדרי דירה מרוהטת בסגנון שנות ה־50 ותצוגת חנויות ומסחר שאפיינו את רחוב העיר המרכזי בשנים אלה.https://www.beit-nechama-yeruham.co.il/ בית ארטוגט - ARTOGET: חדרה בניין שהוא הפתעה מסחררת. דמיינו כניסה למחילת הארנב, מעבר לממלכה וחללים של עיצוב טוטאלי, בסגנון בנייני הפופ אפ האומנותיים בתל אביב אך מושתת על אספנות, אג'נדה ושאר רוח. אודי יפרח, היוצר, ההוגה ומעצב הממלכה, עבר כמה דברים בחיים עד שהגיע הנה, ואוהב לכנות את הבית 'סופרמרקט של אומנות'. בין היתר זהו מקום שבו אומנים מקומיים יכולים להציג וצרכנים - לראות ולרכוש. כל חדר שבו הוא עולם ססגוני של אומנות ועיצוב, עם פריטי וינטג' נחשקים (הכול למכירה!) ואלפי חפצי נוסטלגיה שאיש לא חפץ בהם וכאן משתלבים לידי יצירה מדליקה. יפרח, שעיצב בעבר בתי סלבס והיה איש ארט בסצנה התל אביבית, קם ונפל בחייו וחיפש את המקום הבא שלו, אחרי שעשה דבר דומה בזכרון יעקב. במקרה נתקל בסניף נטוש של קופת חולים בחדרה - 2,000 מטרים ו-20 חדרים - שהצית בו את אש החזון. "עיצבתי בתים בסגנונות לגמרי אחרים ובמיליונים, ובאיזשהו שלב מאסתי בזה שכל פעם אני מפנה בית וכל החפצים נזרקים לזבל". אחרי תקופה של טלטלות אישיות ביקש למצוא שקט מחוץ למרכז. הוא חזר ליצור מחפצים קיימים שנזרקים או שוכבים במחסנים ומתוך רצון לקדם תפיסה חברתית בת-קיימה. "זה העתיד," הוא אומר. ארטוגט כולל בתוכו גם חלל קטן ואווירתי להופעות, סטודיו מעצבת לבגדי נשים, גמ"ח שמלות כלה, וגם, לא תאמינו, בית כנסת פעיל עם קהילה חדרתית קבועה. פעולת היצירה בבית דינמית, למשל לכבוד פסח הפך חדר האוכל לחדר קונספט של שולחנות ערוכים לחג. לימי הזיכרון נבנה פסל ייחודי.https://www.artoget.art/ בית סאם חלבי: דליית אל כרמל כשסאם חלבי היה ילד והביע רצון לעסוק באומנות זה היה מאוד לא מקובל בכפר, בוודאי אם אתה בן עשירי אחרי תשע אחיות. בזכות אימו שתמכה בו, לא ויתר על תשוקתו ולאחר שקנה לו שם כאומן בין-לאומי והוריו מתו - רצה להנציח את בית ילדותו. התוצאה היא בית בן ארבע קומות שצבוע כולו, כולל כל חפץ ורהיט שבעשרת חדריו, בסגנון טפטופי הצבע הייחודי שפיתח חלבי. חוויית אומנות טוטאלית וצבעונית שיוצאת מהמסגרת. מתחת לבית פועלת מסעדה דרוזית בהזמנה מראש. ואם כבר הגעתם, שיטוט בדליית לקניות ואוכל הוא מתבקש.https://samhalaby.co.il/

כשרוני קניג הייתה מ"כית במחנה 80, לא רחוק מביתה בחדרה, היא חשה חיבור אישי לחיילים בודדים שאין להם בית אמיתי לחזור אליו. אימה עלתה מצרפת והייתה חיילת בודדה שהתגייסה לנח"ל, והסיפורים שלה על התחושות הלא פשוטות מהתקופה חלחלו לליבה. בצבא היא דאגה לחיילים בודדים במסגרת מערכת הת"ש הצבאית, אבל הייתה לה תחושה שבעתיד היא תפגוש אותם שוב. "בצבא נחשפתי לתחושת הבידוד וחוסר האונים של חיילים בודדים ולקושי שלהם לשתף בכך וזה הפך עבורי לנושא רגיש גם בגלל אימא שלי", מספרת רוני, שלפני כשנה חנכה את הצימר החברתי לחיילים בודדים בזכרון יעקב. לפני כארבע שנים החיים גלגלו אותה לעולם האירוח. היא הקימה את 'צימרוני' - צימרים לאירוח בזכרון יעקב. העסק התגלגל ואז הגיעה הקורונה. "אומנם היה קשה מבחינה עסקית, אבל הרגשתי שזו הזדמנות והחלטתי שאם אצליח להחזיק מעמד ארצה לתת משהו חזרה לחברה". כך עלה הרעיון של צימר חברתי לחיילים בודדים. "תמיד ראיתי את החסר שחווים החיילים האלה. זה נכון שהצבא מסדר להם דירות או מגורים בבית החייל אבל הרגשתי שמגיע להם יותר מזה. התחשק לי להעניק להם חוויה של פינוק וחופשה אמיתית מלאה". הצימר ממוקם בחצר הרצקוביץ, סמוך למדרחוב בזכרון יעקב, וכולל מצעים לבנים מתוחים, מקלחת שווה, מכונת קפה והאט טאב בחצר סגורה. רוני מתרגשת בכל פעם מחדש לראות את ההפתעה, החיוך והכרת התודה על פניהם של החיילות והחיילים הבודדים המגיעים להתארח, ולרוב לא יודעים מה מצפה להם. מעבר לכך, היופי הוא שהאירוח לא מסתיים בלינה בלבד בצימר מפנק, אלא שהחוויה כוללת גם ארוחות חינם במסעדות סמוכות, משקה חינם בפאבים וכרטיסי קולנוע. כל אלה הם תרומה של עסקים מקומיים שנענו לפנייתה של רוני לאחר שבמקום הוצב שלט: "כאן מוקם הצימר החברתי הראשון לחיילים בודדים... אם מישהו מעוניין לסייע בזמן או בכסף לשיפוץ זה יהיה מדהים!" הצימר אכן נבנה, עוצב ורוהט הודות לתרומות שרוני גייסה ולעזרה של מתנדבים. "זה מקום שנבנה בטוב ליבם של אנשים", היא מציינת בגאווה. "הספקים שעבדו איתי בצימרים הסכימו לתת יד בבנייה. הגיעו עובדי קבלן, עסקים תרמו ציוד וריהוט, נרתמה מעצבת פנים והמקום נבנה בעזרתם של חניכי מכינה ומכבי צעיר". רוני, שלא במפתיע לומדת עבודה סוציאלית, מציינת שהמטרה שלה היא לתת לחיילים הבודדים חוויית בילוי שלמה. בימים אלה היא יוצרת קשר גם עם אטרקציות באזור כדי להעשיר את החופשה של החיילים בבילויים נוספים. איך את מצליחה להחזיק את הצימר מבחינה כלכלית?"המודל הוא שפעם או פעמיים בשבוע אני מארחת בצימר אנשים 'רגילים' ומההכנסה הזו הצימר החברתי פועל. יש לי גם את הגב של הצימרים האחרים מבחינת מערך של כביסות, מצעים וספקים נוספים, כך שזה קל יותר". הצימר מארח מדי שבוע ללילה או שניים לפחות זוג אחד של חיילים בודדים (חייל.ת בודד.ה ובן או בת זוג או חבר.ה) שיצאו לסופ"ש או לרגילה. לפני כחודשיים הצימר חגג שנה, שבה התארחו בו מעל ל-50 חיילים. הקשר עם הצימר נעשה דרך קצינות הת"ש ואפשר גם לפנות ישירות לרוני.https://www.zimeroni.com/

מרוקו: OLINTO − OUIRGANE בין עשרה דונמים של מטעי זיתים וגנים מרהיבים וריחניים, תמצאו את מפלט הרי האלטס - אולינטו, הכולל תשעה בתי הארחה מבודדים, ממוקמים בגינה פרטית, ועל גג הטרסות בריכות אין-סוף מחוממות. הבתים מוקפים בחיפויי עפר ומציעים שילוב מנצח בין מסורת מרוקאית לאיטלקית לצד נוחות ואבזור מודרני יוקרתי. עוד במקום חמאם טורקי ומסעדה בסגנון 'פארם טו טייבל' מגינת המקום העשירה. אולינטו הוא חלום שהגשים הבעלים האיטלקי, הנסיך פבריציו רוספולי די פוג'יו סואסה, שמכר את המלון אשר היה בבעלותו שנים ארוכות במרקש לטובת החווה הקסומה בעמק אוירגן.https://olinto.net/ אנגליה: THE FOX AT ODDINGTON − MORETON-IN-MARSH בית החווה הישן משקיף על הכפר לואר אודינגטון, מציע ארבעה חדרי שינה עם מטבח בעיצוב כפרי ופריטי רכיבה על סוסים. זהו מיקום נפלא לצאת לבלות בכפר ולחקור את האזור הציורי הזה, ליהנות מתוצרת החוות הסמוכות, להתפעל מהגבעות המקיפות, וכמו אנגלים הגונים, לשתות קצת יותר ממה שהתכוונתם.https://thefoxatoddington.com/ טנזניה: ANDBEYOND GRUMETI SERENGETI RIVER LODGE הלודג' היפהפה ממוקם באזורים המערביים הנידחים של הפארק הלאומי סרנגטי ומבטיח למבקרים במקום חוויה פרטית וייחודית. הלודג' ממוקם על גדות יובל של נהר הגרומטי, בחלקים המערביים המבודדים של הפארק הלאומי סרנגטי, מול תצפית נוף מרהיבה. בשל מיקומו המרוחק הוא מאפשר חוויית התבודדות וחוויית ספארי אינטימית. העיצוב נאמן למסורת המקום ומקושט בפרטים מסורתיים עשויים בעבודת יד ייחודית (שניתן לרכוש כמובן). במקום עשר סוויטות אירוח, אלגנטיות ומרווחות מאוד, הנראות כאילו נוגעות בקלילות באדמה עד שנדמה כי הן מרחפות על פני הנוף ומציעות אור טבעי, מיטה ענקית, אמבטיה, מקלחת מקורה (עם נוף מרהיב, כבר אמרנו?) וברקע היפופוטמים, תנינים וקופים הייחודים למקום. בנוסף, בריכת מים עמוקה פרטית, צוות שיוצא מגדרו למען אורחיו ומטבח מקומי המציע לאורחים שף לתכנון התפריט היומי, וכל החבילה הזאת הופכת את האירוח במקום (לפי חוות הדעת של המבקרים) - לחוויה בלתי נשכחת.https://www.andbeyond.com/ איטליה: OASYHOTEL − LIMESTRE המקום מצהיר על עצמו כמי שמגיש מציאות חדשה בעולם האירוח, המתבססת על ערכים של קיימות סביבתית, מחויבות לשמירה על הטבע והשבחתו. בשטח של 1,000 דונם של יופי פראי, מוזמנים אורחי המלון להתאחד עם הטבע ולהשתתף בפעילויות, כמו שיט, יוגה, טיול עם מדריך לחיות בר, הכרת הצמחים ועוד. בקתות העץ הממוקמות מעל בניין אבן ישן משדרות פשטות - מהסוג היקר של הפשוט.https://www.oasyhotel.com/ מקסיקו: NAVIVA, A FOUR SEASONS RESORT − PUNTA MIT ברוכים הבאים ל-Naviva, אתר נופש למבוגרים בלבד, מקום מפלט טבע בתולי הכולל רק 15 אוהלים יוקרתיים השוכנים בשטח עצום של יער המשקיף אל חוף האוקיינוס השקט של מקסיקו, וצמודים לאתר הנופש האגדי Four Seasons Punta Mita. רוב טיפולי הספא כלולים בשהייה, כולל טבילת התחדשות ממושכת בבריכה במקום (חייבת להיות דרך לצנן את המחיר). לאורחי המקום מוענקת חוויית אירוח מותאמת אישית - ולפני ההגעה, לכל אורח מוצמד מדריך אישי, שיוצר מסלול בהתאם לשהותו ולגחמותיו. ואל תתנו למילה 'אוהל' לבלבל אתכם, מדובר בחוויית גלמפינג מופרזת עם שירות ברמה עולמית, והעידוד העיקרי במקום - לנוח, לתפוס שלווה ולאכול טוב.https://www.fourseasons.com/

"כשאומרים עוגה בחושה ובסוף משתמשים במיקסר או מפרידים ביצים או טורפים במטרפה, זה מרגיש כמו הונאה". ככה אמרה לי פעם מישהי שפגשתי בחנות ספרים ואנילוקחת לתשומת ליבי הערות כאלה. בחושה זה בחושה, כלומר מעורבבת, אבל בשביל מרקם אוורירי תצטרכו להתאמץ קצת יותר, להפריד ביצים, להקציף חלבונים, לערבב יבשים לחוד ורטובים לחוד ולדעת לאחד בתנועות קיפול עדינות. עוגת מייפל שקדים עוגה טעימה ומפנקת שכיף להכין: ערבוב בכף, חומרים שתמיד יש בבית, מעטה שחום ופריך וארומה ריחנית במיוחד. הבסיס הוא עוגת וניל תמימה, אבל כשיוצקים עליה מייפל, היא מקבלת פרשנות חדשה בהחלט. חומרים לתבנית מלבנית 20*26 סנטימטרים או אינגליש קייק גדולה3 ביצים200 גרם (1 כוס) סוכר1 גביע יוגורט קטן, סמיך וטוב (עדיף יווני, 5% ומעלה)120 מיליליטר (1/2 כוס) שמן 1 כפית מחית (או תמצית) וניל או סוכר וניל185 גרם (1/3 1 כוסות) קמח תופח (או קמח + כפית אבקת אפייה)קורט מלח לציפוי100 גרם שקדים פרוסים1/2 כוס מייפל טבעי הכנה1. מחממים תנור ל־ 170 מעלות, ללא טורבו.2. מוסיפים את החומרים הרטובים לקערה: ביצים, סוכר, יוגורט ושמן. מערבבים היטב לבלילה אחידה (אחרי הוספת הקמח נרצה לערבב כמה שפחות).3. מוסיפים את החומרים היבשים: קמח תופח או קמח ואבקת אפייה, ומערבבים רק עד לאיחוד.4. מתבלים את התערובת בווניל ומעט מלח.5. מעבירים את הבלילה לתבנית משומנת ומפזרים שקדים פרוסים.6. אופים בחום בינוני כ-45 עד 55 דקות או עד שקיסם יוצא יבש עם פירורים לחים.7. יוצקים את המייפל על העוגה החמה מייד בתום האפייה ונותנים לה להתקרר קצת לפני שחותכים. זהירות: הריח מקשה על המשימה. עוגת ליים הלימונים הארומטיים האלה יוצרים עוגה שלא תבייש שום הפסקת תה. חומרים לתבנית אינגליש קייק גדולה או תבנית לחם250 גרם (3/4 1 כוסות) קמח כפית וחצי אבקת אפייה1/2 כפית מלח 200 גרם חמאה בטמפרטורת החדר200 גרם (1 כוס) סוכר5 ביציםכף קליפת ליים מגוררת לסירופ2 כפות מיץ ליים סחוט טרי4 כפות סוכר הכנה1. מחממים תנור ל-180 מעלות, ללא טורבו.2. מערבבים בקערה קמח עם אבקת אפייה ומלח.3. טורפים בקערה את החמאה עם הסוכר עד שמתקבל מרקם קרמי (ואפשר גם לערבל בקערת מיקסר עם וו גיטרה ארבע דקות). מוסיפים את הביצים, אחת אחרי השנייה, תוך כדי ערבול. שימו לב: לא מוסיפים ביצה נוספת לפני שהקודמת נטמעה בקרם.4. מורידים את מהירות הערבול ומוסיפים חצי מתערובת היבשים ואחרי חצי דקה את היתר. מערבלים רק עד שהקמח נטמע ועדיין יש גושים. הימנעו מעיבוד יתר! לשם כך מומלץ להמשיך את הערבוב בעזרת מרית גומי.5. מוסיפים קליפת ליים מגוררת.6. אופים במשך שעה עד שהעוגה תפוחה וזהובה וקיסם יוצא יבש עם פירורים לחים. מצננים 10 דקות. בנחת, בלי דפיקות ובלי עניינים. רק אמונה וסבלנות.7. בינתיים מכינים את הסירופ: מערבבים את הליים והסוכר לקבלת תערובת אחידה וללא גושים ומברישים את העוגה. עוגת שיש שוקולד מריר ואספרסו 5 כללים חשובים להצלחת עוגת שיש:•להפריד ביצים. הכי קל כשהן קרות, אבל להקציף כשהן כבר בטמפרטורת החדר.•לקפל את הקצף. שלב חשוב שמוסיף נפח וקלילות לתערובת העוגה. הקפידו על הוספהמדורגת של קצף החלבונים, ערבבו בעדינות וקפלו את הקצף בתנועות עיטוף, בלי לוותר על הנפח.•שיוש אומנותי. יוצקים את שתי התערובות בכמה תלוליות נפרדות. מערבבים בי התערובות בעזרת סכין או שיפוד ובתנועות זיג־זג ארוכות וקבועות, ליצירת מראה של ערבסקות.•אפייה. מחממים את התנור מראש לחום בינוני, עדיף ללא טורבו, כדי שהעוגה תתקבל עסיסית ואוורירית, כמו שפעם היו אופים.•לשמן את התבנית. זה מאוד חשוב, אבל חשוב עוד יותר לא לשמן את הדפנות, אלא רק את התחתית. גם אחרי צאת העוגה מהתנור, לא להזדרז להעביר סכין לשחרור הדפנות - תנו לעוגה להתקרר מעט קודם. חומרים7-6 ביצים (תלוי בגודל) מופרדות200 גרם (כוס) סוכר120 מיליליטר (1/2 כוס) שמן 180 מיליליטר (3/4 כוס) שמנת מתוקה1 כפית תמצית וניל או קליפה מגוררת מלימון או תפוז300 גרם (2 כוסות + 2 כפות) קמח1 שקית אבקת אפייה למלית4 כפות קקאו איכותי4 כפות סוכר30 מיליליטר (1 ספל) אספרסו60 מיליליטר (1/4 כוס) שמנת מתוקה הכנה1. מחממים תנור ל-180 מעלות. חום עליון וחום תחתון, ללא טורבו, כמו הסבתות.2. מכינים את מלית השוקולד: ממיסים את הקקאו והסוכר באספרסו הלוהט. מוסיפים שמנת ומערבבים.3. מכינים את בלילת העוגה: במיקסר עם וו הקצפה מקציפים את החלבונים לקבלת קצףלבן ורך. מוסיפים בהדרגה חצי מכמות הסוכר ומקציפים עד שמתקבל קצף לבן, מבריק וחזק. מעבירים לקערה אחרת.4. בקערת המיקסר (אין צורך לשטוף) מערבלים חלמונים עם יתרת הסוכר, שמן, שמנת מתוקה ותמצית וניל או קליפת הדרים מגוררת, עד לקבלת תערובת תפוחה. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה ומערבלים כמה שפחות, רק עד לקבלת בלילה סמיכה וחלקה.5. מוסיפים שליש מקצף החלבונים לתוך תערובת החלמונים ומערבבים קלות כדי להכניס נפח ואווריריות לבלילה. מוסיפים עוד שליש, מערבבים ומוסיפים את השאר. לא לערבב חזק מדי, כדי לא לאבד נפח אך גם שלא יישארו משקעים בתחתית הקערה. מן התערובת ¾ 6. יוצקים לתבנית. מוסיפים את מלית השוקולד לקערה עם יתרת הבלילה, מערבבים ויוצקים את התערובת לתבנית עם הבלילה הלבנה. מערבבים קלות ליצירת שיש. אפשר גם לצקת את כל התערובת לתבנית ומעליה את מלית השוקולד ולעבור עם שיפוד ליצירת שיש.7. אופים שעה או עד שקיסם יוצא יבש.8. מצננים כליל. כלומר ממש ממש לחלוטין. רק כשהתבנית קרה מעבירים סכין חדה בין העוגה לדפנות התבנית. הופכים על צלחת הגשה ומחכים שהעוגה תשתחרר. למתכונים נוספים הקליקו>>

אש&Oak: בירות לא שגרתיותבאזור התעשייה שורק (נחם) בבית שמש נמצאת 'אוק אנד אש', מבשלת בירות קראפט אחרת. שני היזמים, אשר צימבל ולייבי צ'פלר, יחד עם יונינה פרידמן, מנהלת התפעול, מייצרים בירות בסגנונות מגוונים לצד משקאות אלכוהוליים, כמו ערק, לימונדות וסיידרים, עשויים עבודת יד, בתהליך ייצור בלתי מתפשר עד להשגת הטעם הנדרש. המשקאות זוכים לטיפול יצירתי במיוחד, חלקם מיושנים במכלי תסיסה וחלקם בחביות עץ אלון. הטעמים מאוזנים ומשלבים ריחות הדרים ופירות טרופיים לצד ניחוחות של דבש, קרמל ותבלינים מתוקים, הסיומת מרירה ומורכבת בדיוק כמו שצריך. "אנחנו עסוקים מדי יום בלהמציא את הדבר הבא ומחפשים את הריגוש שיגרום ללקוחות שלנו להגדיר מחדש את בלוטות הטעם ולהתמכר לאהבות חדשות", אומר אשר, שהחיבור שלו לבירה ולתרבות הקראפט הוא דרך חיים. תפנו לכם מקום לשמחה ולנחת עם הבירות של החברים מבית שמש, מדובר כאן באנשים עם לב ענק שיודעים היטב את העבודה.ההגעה בתיאום מראשhttps://oaa.co.il/ SCHNITT Brewing Company: בירות יצירתיות'שניט', מבשלת בירה ופאב מבית 'פורטר אנד סאנס', ממוקמת באחת הפיאצות המקסימות בתל אביב: כיכר גבעון. יואב עלון, איתי לייפר ואמיר נוימן, בעלי המקום, לוקחים את הבירה המקומית צעד אחד קדימה ומציעים מגוון רחב ומתחלף של בירות קראפט מצוינות המיוצרת במקום, בתהליך מסורתי, החל מטחינת גרגירי השעורה ועד המזיגה לכוס. בתפריט כשישה עשר סוגי בירות ואוכל שכיף לאכול ליד, כשבכל שבוע מחליפות בירות חדשות וטריות את אלה ה'ישנות', בנות השבועיים. את הבירות ניתן לשתות רק במקום ואין אפשרות להשיג בשום מקום אחר. המבשלה נבנתה מאחורי ויטרינת זכוכית, וניתן לצפות בתהליך הייצור: מהבישול דרך המעבר בצינורות אל מכלי התסיסה ומשם אל מכלי מזיגה, שמהם זורמת הבירה ישירות אל הברזים הצוננים. הרגישו חופשי לשאול על תהליך הכנת המשקה השמח הזה, והדרך הכי טובה לבחון את התהליך היא בוודאי לשתות הרבה בירה, לטעום את המגוון המתחלף באופן תדיר ובעיקר ליהנות מבירות קראפט יצירתיות, צבעוניות, שמרימות את הלב.פתוח שבעה ימים בשבוע מ-12:00 ועד לאחרון הלקוחותhttps://www.schnitt.co.il/ HATCH: חגיגה של בירות טריות'האטצ'' היא מבשלת בירה ירושלמית בלי פוזה. האוכל והבירות בבר המקסים בשוק מחנה יהודה מוגשים בפשטות, באותנטיות ובהודיה למזל ששיחק לאפרים גרינבלט, שמואל נקי, ישראל אטלו ואיתן פדנוס, שזוכים להתעורר כל יום ולייצר בירה. עבורם לבשל בירות במגוון סגנונות ולהגיש לאורחים אוכל איכותי - זוהי חגיגה חברתית קולינרית ותרבותית. הכול התחיל בחצר של גרינבלט, שהחליט לבשל בירה ולהגיש לשכנים. השמועה על הבירה המעולה עשתה לה כנפים וכך כל שבוע הצטופפו בגינה אנשים נוספים לטעום בירות טריות. אווירת האירוח הביתי חסרת הגינונים מלווה את האטצ‘ לאורך הדרך: "אנחנו עוסקים בכימיה של מים ובירה ומביאים כוונה טובה והרבה אהבה ליצירה שלנו. כולי תקווה שחוויה זו מורגשת במבשלה, בשתיית הבירות ובאוכל המוגש בבר", אומר גרינבלט. אין ספק שהאטצ' הוא מקום מפגש מושלם של בירות, אוכל ונשמה.א'-ה' 23:00-12:00, ו' 16:00-12:00, שבת 21:30 עד חצות (ביקור במבשלה שבאזור התעשייה תלפיות בתיאום מראש)https://www.hatchbrewery.co.il/en/ שבט: בירה שמחברת בין אנשיםפרדס חנה, המושבה האקלקטית והמגניבה, עם השדות והמטעים הפסטורליים, הייתה הבחירה הטבעית של ניל וסרמן עבור מבשלת הבירה והמזקקה שהקים. הרעיון לחבר טכניקות משני העולמות: בירה ותזקיקי דגנים, עובד כאן נהדר. ההשראה של וסרמן, היזם והבעלים, היה ברגעים של ביחד ובעיקר אותם רגעים שבילה עם השבט הפרטי שלו. מתוך החוויה הזו ולצד התשוקה הגדולה לעולם הבירה, יצא ניל למסע ברחבי העולם, לחקור וללמוד על מגוון בירות ומשקאות אלכוהוליים. כך נולדה לה מבשלת 'שבט'. במקום תוכלו למצוא בירות טריות, לא מפוסטרות ולא מסוננות, במבחר טעמים וארומות מעודנות, לצד כאלה עם טעם מעט עוקצני ומשקאות חריפים משובחים. דרך המשקאות שמייצרים כאן באהבה אין קץ והרבה ידע, מבקשים לייצר ב'שבט' מערכות יחסים: מפגשים מהנים, קשרים, חוויה אישית מיוחדת. אם אתם רוצים למצוא את הקראפט האחת, המדויקת בול עבורכם, הצטרפו למדורת השבט של ניל, מובטחת לכם חוויה אמיתית של ביחד. בימים חמישי ושישי פועל במקום בירגרדן, עם מגוון משתנה של בירות ואוכל שבא טוב ליד.ד'-ה' 23:00-17:00, ו' 16:00-10:00https://shevet-beer.co.il/ אלכסנדר: בירה ישראלית אולימפיתכשאורי שגיא, טייס, יזם וחובב בירה מושבע, לא מצא בארץ בירה קראפט ישראלית אמיתית, הוא החליט לייצר אחת בעצמו. ואם כבר בירה, אז לא סתם בירה ישראלית אלא כזו שתעמוד בשורה אחת עם מיטב המבשלות בעולם. המבשלה שהקים לפני 15 שנה ממוקמת באזור התעשייה עמק חפר בסמוך לנחל אלכסנדר, ומשם שמה, ומייצרים בה מגוון בירות טריות, לא מסוננת ולא מפוסטרת, בטעמים נפלאים. במקום תמצאו מרכז מבקרים חדשני במיוחד, עשוי כולו קירות זכוכית המאפשרים הצצה לפלא. "בנוסף לטעם ולריח, חשוב לנו לעשות את הבירה שלנו מתוך גישה של מינימום פגיעה בסביבה, כך, למשל, אנו ממחזרים אנרגיה ומים וכל הפסולת שנוצרת בתהליכי הייצור ממוחזרת כמזון לפרות", אומר שגיא. הבירות המיוצרות במבשלה זכו במגוון מדליות ופרסים באולימפיאדת הבירה בגרמניה. אם אתם מחפשים בירה ישראלית, שעושים ישראלים שאוהבים בירה וא.נשים, בואו למבשלה ולמרכז המבקרים ותרימו לבירה שמביאה הרבה כבוד.א'-ה' 17:00-09:00, סיורים וטעימות בימי שישי בתיאום מראשhttps://www.alexander-beer.co.il/

לפסוע על גשר חבלים, למשוך איילנר על קו הריסים, לדווש באופניים, לקשור שרוכים, לזלף קצפת, לעמוד על רגל אחת, לתפוס כדור, לבצע פניית פרסה, לפעמים גם לרדת מדרגה או לעבור מישיבה לעמידה: "סוף מעשה במחשבה תחילה" - כך מתארת ד"ר גילי גבעתי את תהליך הקואורדינציה. "קואורדינציה היא התיאום בין המידע הנקלט לתכנון התנועה שצריכה להתבצע. התיאום בין העיניים מאפשר לנו למצוא את המוקד האחד. לצד הראייה, מגיע למוח גם מידע על המיקום של הגוף שלנו ביחס למרחב והיכן האיברים נמצאים ביחס לגוף (במערכת המכונה 'פרופריוספציה'), כך לדוגמה אנחנו יכולים לדעת היכן היד שלנו נמצאת גם כשאנו עוצמים עיניים. המידע שמתקבל עובר עיבוד במוח שמאפשר לנו לבצע תנועה נכונה ומותאמת". קואורדינציה טובה היא משהו שנולדים איתו?"קואורדינציה היא תכונה נלמדת. יש כמובן שוני בין בני אדם, יש כאלה עם קואורדינציה טובה יותר מגיל מוקדם ויש פחות, אך היא בעיקר מיומנות נרכשת. היא מתחילה להתפתח בגיל הינקות: בגיל חודשים ספורים תינוקות מתחילים לשלוח יד לחפצים - תחילה הם מהססים ולבסוף מצליחים לאחוז בחפץ. זו למידת הקואורדינציה. עם השנים חל שיפור ביכולות הקואורדינציה, כשילד ינסה למזוג נוזל לכוס, בהתחלה הוא יפספס, אך אם יתאמן הרבה הוא יצליח. ככל שנחשוף ילדים צעירים ונלמד אותם להתנסות בדברים שלכאורה דורשים קואורדינציה מורכבת יותר, כך ישלטו טוב יותר במיומנויות הללו. חשיפה בגיל צעיר למיומנויות כמו שימוש בסכין, לדוגמה, תסייע להם לפתח את המיומנות הזו ודווקא תקטין את הסיכון שלהם להיפגע". מה יכול לגרום לפגיעה בקואורדינציה?"יש גורמים שמשפיעים על המידע שנכנס למוח או על התגובה המוטורית שיוצאת ממנו, פגיעה בראייה או בתחושה תגרום לירידה בקואורדינציה, שימוש בחומרים כמו אלכוהול, אך גם מצבים כמו עייפות, ישפיעו על התחושה וגם על מהירות התגובה, ולכן על התנועה הרפלקסיבית המבוצעת כתגובה לגירוי מסוים. כשאנחנו נוהגים עייפים, אם נראה משהו שדורש מאיתנו לבלום, נבלום לאט יותר. גם בגיל מבוגר או במצבים רפואיים מסוימים יכולה להתרחש ירידה בקואורדינציה - אבל חשוב להבין שזו לא גזרה משמיים, אפשר דרך אימון מוטורי פשוט לשמור על קואורדינציה טובה עד גיל מאוחר. גם במקרים שבהם אנשים שעברו אירוע מוחי או פגיעה מוחית, אימון קואורדינציה הוא חשוב מאוד, הוא יכול לשמר אנשים בתפקוד הרבה יותר זמן". מחקרים הצביעו על קשר בין קואורדינציה להפרעות קשב וריכוז או לחרדה, יש באמת קשר בין הדברים?"אנחנו יודעים שתכנון התנועה דורש גם חיבור תקין בין שני צידי המוח, כלומר צד ימין צריך להיות מותאם לצד שמאל ולהפך. בשנים האחרונות מצטברות עדויות לפיהן כשיש תיאום טוב של שני הצדדים במוח בגיל צעיר יותר, הם חשופים פחות לחרדה. תיאום כזה נדרש בפעולות כמו רכיבה על אופניים או סקטבורד, פעולות שחושפות אותנו לחוסר יציבות ולצורך בתכנון תנועה מותאמת. למעשה, חלק מטיפולי חרדה משלבים אימון מוטורי שדורש קואורדינציה משמעותית. גם בקשב וריכוז, הפעלה של קואורדינציה מסייעת לילדים להתרכז, לכן שימוש בטרמפולינות או אפילו הכנת שיעורי בית על כדור פיזיו, פעילויות הדורשות את החיבור של שני צידי המוח, יכולות לסייע מאוד לילדים לתעל את האנרגיה שלהם בצורה טובה יותר. ואין ספק שקואורדינציה טובה משפיעה גם על הרגש, כי היא מסייעת לנו להתמודד עם מצבים לא מוכרים. ככל שיש לך ביטחון מוטורי גבוה יותר, זה יוביל לביטחון רגשי. אם אדרש ללכת על גשר חבלים אך מעולם לא התנסיתי בהליכה על משהו לא יציב, אני אפחד מאוד. אך ככל שאתאמן על כך יותר, הפעולה שלי תהיה פעולה אוטומטית, הגוף שלי ידע להתאים את התנועה לתנועת הגשר והסיכוי שלי ליפול ירד, וגם החרדה כמובן". *ד"ר גילי גבעתי - נוירולוגית, סגנית מנהל בית החולים ברזילי.