שיתוף
נאות חובב, אדריכלות עדה כרמי / צילום: עמית גירון

נאות חובב, אדריכלות עדה כרמי / צילום: עמית גירון

שפת המקום
האדריכלות בנגב חייבת להיות מחוברת לאקלים המדברי ולרקמת החיים • במקום לבנות בשפה מקומית, רוב המבנים החדשים בוחרים ביומרה אוניברסאלית

עדה כרמי-מלמד

28.12.2022

הבנייה בנגב, בדומה לשאר חלקי הארץ, ניזונה מהסגנון הבין-לאומי של האדריכלות ומאפשרת לשקיפות, לאופנה ולטכנולוגיה להשתלט על המבע האדריכלי ועל הנוף הקרוב והרחוק.

אדריכלות זו לובשת חזות אוניברסאלית שאינה מתמודדת עם הצורך ביצירת זהות, אופי וקנה מידה מקומי. היא ניצבת בנוף כסדרה מקרית של אובייקטים מיובאים היוצרים בינם לבין עצמם חללים אמורפיים שאינם משרתים איש ופוגעים ברצף העירוני. אדריכלות זו מתעלמת מהאקלים המדברי והצחיח של הנגב, מסופות החול והאבק, מאור השמש העזה, מהבוהק וממרחבי החולות האין-סופיים ורמת המשקעים המעטה והבלתי סדירה.

בהיעדר צפיפות מבנית במרקם העירוני, הצל נעלם ומתפתחת צמחיה דלילה ועייפה. החלל הציבורי ותנועת הולכי הרגל במפלס הקרקע, הזקוקים להגנה מתמדת ולירק, מתרוקנים מתוכן. הרקמה החברתית המשותפת נפרמת וקנה המידה הציבורי בעיר הולך ונעלם.

בשנות ה-60, מתוך תשומת לב לתנאים הספציפיים של הנגב, תוכננו והוקמו
'שיכון לדוגמה', 'מרכז הנגב' ו'קמפוס אוניברסיטת בן גוריון', שמילא את החלל הריק בין שכונה ד' ושכונה ג'. תכנון הקמפוס התבסס על ציר תנועה רגלי ומרכזי. ציר מופנם ומוצל, שחוצה את האתר בשלמותו, חולף על פני חצרות ירוקות פנימיות ומשרת את כל הפונקציות. הציר מהווה את החלל הציבורי של הקמפוס ואילו מעטפת הקמפוס מגלה את קנה המידה הפרטי יותר.

הבנייה המסורתית הזו צריכה להוביל את אדריכלות הנגב גם היום. מדובר במבנים שמתיישבים בקרקע ומחפשים לעצמם שורשים עמוקים. אלו מבנים מופנמים, שכבתיים שאינם שקופים ואינם מרחפים, היוצרים לעצמם מקום מוגן ומוצל עם אור רך בלתי ישיר ועם ירק שעונה על החסר באקלים המדברי. מבנים שבהם קנה המידה הציבורי והפן הייצוגי של הבניין נוכחים בחזית הפנימית שלו, לעומת קנה המידה הפרטי יותר שנוכח במעטפת החיצונית.

בבנייה זו נדרש חלל פנימי החוצה את המסה המבנית מקצה לקצה ויוצר בתוכה מקום רב-תכליתי מקורה, משותף לכולם, המשרת את הדיירים, העובדים ואת עוברי האורח. כשחלל זה נמתח לכל אורך המבנה, הוא הופך לקטע מתוך הסביבה העירונית ומחזק את הקשר עימה. הוא יוצא לקראתה, ובהימתחו לרוחב ולעומק המבנה, הוא מגלה את המרכיבים הפונקציונאליים הספציפיים שלו במפלסים השונים; ובהימתחו לגובה הוא שואף אל האור הטבעי ומאלף אותו. החלל הפנימי נדרש גם להשתנות ממבנה למבנה בהתאם לפעילויות המתרחשות בתוכו, עם אדריכלות משלו המבטאת את קנה המידה הציבורי, את הקצב הקונסטרוקטיבי המיוחד המלווה אותו ואת המעטפת הסובבת אותו, המעניקה לו מסגרת תלת-ממדית. בדרך זו העוברים דרכו והמשתמשים היום-יומיים יחושו בייחוד האדריכלי של המקום. הם ייהנו מאקלים נוח, מטמפרטורות הנמוכות מהסביבה ומשקט ויזואלי. עם חלוף הזמן הרחוב הפנימי יוכל להפוך למקום בזכות עצמו שבו נעצרים, שוהים, נפגשים, נכנסים למבנה עצמו וחוברים באמצעותו לרקמה העירונית או
הכפרית הנמצאת מחוצה לו.

במבנים אלו מתאפשרת יצירת מקום ציבורי מופנם, דינמי ומיוחד, המהווה מעבר ואתנחתה גם יחד. מקום המשתנה בעקבות הפעילות המתרחשת בתוכו ובעקבות משחקי האור והצל. חלל מופנם שבאמצעותו אנו חווים את רוח המקום ונקשרים אליו. השייכות,
ההמשכיות והמקומיות הם חלק בלתי נפרד מהחשיבה האדריכלית ויש צורך להתייחס אליהם לאורך תהליך התכנון ובכל מקום.

*עדה כרמי-מלמד, אדריכלית מובילה, בדגש על תכנון מבני ציבור ואקדמיה. כלת פרס ישראל לאדריכלות

עוד כתבות

צילום: Shutterstock
היכרויות, תזכורת לנטילת תרופות ועוד אפליקציות לגיל השלישי
מור פלד
צילום: Shutterstock

מקודם

רווחה ומשמעות לעובד: עמותת אנוש מסייעת להעסקת מתמודדי נפש
מתקן סינון, אשכול / צילום: חץ הצפון

מקודם

"מים הם משאב מקיים חיים שיכול להוות גם גשר לשלום באזור"
רות סגל
צילום: באדיבות צ.פ

מקודם

"אנחנו פועלים, יוזמים ובונים מאהבת האדם, הארץ והיצירה"

© כל הזכויות שמורות לגלובס