הסרט הקצר 'יפהפיה ומוארת' של רונה סגל וליאת תמרי, מספר את סיפורו של שוק הדירות יד שנייה במרכז הארץ, את סיפורו של דור מבולבל שלא באמת יודע מה הוא רוצה
מעצמו ואת סיפורם של ההורים שכבר הרימו ידיים
אבא של רווית בא לראות את 'הכלה'. הכלה היא דירה בגבעתיים, שרווית אולי תסכים לתת לאבא שלה לרכוש בשבילה, אחרי שראתה 150 דירות אחרות ופסלה את כולן. אפרופו כלה, המתווך התורן (הראשי נמצא בחו"ל) הבין מרווית שהיא בעלת משפחה (היא מתלבטת בין היתר איפה למקם את חדר הילדים(, אבל אבא שלה מפוצץ את הסוד ומעיף כאפה מטאפורית על ההליכים: הילדה נושקת ל-40, אין בעל, אין ילדים, ואם היא תמשיך לשגע ככה את כל העולם, הוא מאיים עליה, אולי גם לא תהיה דירה.
זהו בקליפת אגוז סיפור העלילה של 'יפהפיה ומוארת', סרט קצר ושובה לב שחגג את בכורתו העולמית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ובחודש הבא (24-25 באוקטובר) יחזור שוב לעיר הבירה ויתארח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. הסרט הופק על ידי קובי מזרחי ואלונה עמרם, בתמיכת קרן מקור. ביימה אותו רונה סגל, שגם כתבה את התסריט ביחד עם ליאת תמרי, המגלמת את רווית. האבא הוא צחי גראד והמתווך הוא יהודה נהרי, ושלושתם מצוינים, אמינים, מצחיקים ומאוד 'מהחיים', מוכרים היטב לכל מי שאי פעם שכר או קנה דירה. 'יפהפיה ומוארת' הוא כמובן התיאור הפיוטי של הדירה בשפת המתווכים, שיש לה חוקים משלה וחיים משל עצמה, כשהדמיון בין מודעות נדל"ן למודעות שידוכים הוא יותר ממזערי; באנגלית שם הסרט הוא רק 'מוארת' (או מלאת אור), כי המתווכים בחו"ל מתנסחים אחרת כנראה, גם אם לא פחות עפים על עצמם ועל מרכולתם. כמו שהקומיקאית הבריטית רובי ווקס אמרה פעם, 'מכירות' זאת מילה נרדפת לשקרים, ואנשי מכירות לעד ימכרו לנו דברים שאנחנו לא צריכים רק מפני שאפילו הם לא יכולים למכור לנו את השקר האחד והיחיד שהיינו משתוקקים לקנות: שנחיה לנצח ולא נמות. לקברנים תמיד תהיה עבודה, אבל גם למתווכי דירות, כי עד שנמות נצטרך לגור איפשהו (אם כי אבא של רווית טוען שהיא נראית כמו הומלסית).

צילום: שי פלג
משפט הפתיחה של המתווך בכניסה לנכס הוא הקלאסיקה של הז'אנר: "איזה דירה, אה?" בפיו זה נשמע (כמו שזה נשמע תמיד בפי מתווכי דירות) כאילו הגענו מינימום לבית האופרה של סידני או ליהלום אחר בכתר הארכיטקטורה העולמית, אבל מה שאנחנו והקונה העתידית רואים, זה בעיקר חושך בעיניים (אם כי סגל ותמרי מצהירות שהסרט עשה עוול לדירה שבה צולם, ושבחיים היא הייתה הרבה יותר נאה ומזמינה). ה"אה" שלו
הוא קול תרועה של "וואו", וה"אה" שלנו הוא יפיחה דקה של "אוי לא". פסגות האשליה
מול מצולות המציאות. כמו בפרק הרביעי בעונה החדשה של 'רק רציחות בבניין', שבו מייבל (סלינה גומז) רואה דירה זעירה להשכרה (ב-4,800 דולר לחודש, לפני חשבונות)
וחושבת "פח שבפחים, בא לי למות", בעוד המתווכת כאילו קוראת את מחשבותיה ומכריזה: "ארמון!"
מייבל מתבאסת בניו יורק ורווית הולכת לאיבוד בגבעתיים, אבל הפולחנים זהים בשני העולמות. המוכרים שיכורים (בש.ק.ר) מיפי הנכסים שלהם והקונים נשארים עם החמרמורת. בין ארונות מטבח מתפרקים ועובש בחדר האמבטיה, רווית והמתווך פוצחים בשעשועים הבלתי נמנעים של "כאן אפשר לשבור קיר" ו"פה תוכלי לסגור מרפסת", אחרת איך יהיה להם מעניין?

צילום: שי פלג
כשחייבים להתבגר
הסרט הוא קומי ביסודו, אבל אם תשאלו את אימא של סגל, הוא בעצם "עגמומי" ועצוב. היא לא הבינה מה מצחיק שם, ואפילו הזילה דמעה או שתיים. תמרי אומרת ש"זאת קומדיה שצוחקים בה מתחת לשפם, אבל היא גם מעוררת אי נוחות ואנשים מוצאים את עצמם קצת נבוכים ולא בטוחים מה הם אמורים להרגיש". הכל מפני שמדובר בעניין נפיץ ו"ליבידינאלי", כהגדרת סגל. "לקנות דירה זה משהו שמחייב אותך לחיים," מסבירה תמרי. "הדירה כאילו אמורה להגדיר אותך. אז מי אני, שלושה חדרים בפתח תקווה או חדר בתל אביב, ומה זה אומר עליי ומה זה עושה אותי? זאת סיטואציה מלחיצה שמחייבת אותך להתעסק במה שיהיה ולא רק במה שעכשיו. למשל, באיפה הילד שעדיין אין לך ילמד או ישחק. זה מפגיש אותך עם המציאות ומחייב אותך להתבגר גם אם אתה רחוק משם, להריח את הקפה ולהכיר במה שיש ובמה שאין. לפעמים קשה לעשות את זה, ואז אתה פשוט מפסיד את מה שיש".
"דירה מציעה פנטזיות על העתיד, שמשתקות אותך", מפרטת סגל. "ואם יש איזה אבא נחמד כמו בסרט, שמחרבן על הפנטזיות, בכלל הלך עלייך. חייבים מתישהו לפגוש את המציאות, וזה אף פעם לא נעים ולא כיף. מה לעשות, זה לא נחמד להתבגר, אז לא מעט מאיתנו מנסים לדחות את הקץ כמה שיותר. רווית לא לבד בקטע הזה אבל היא לא תוכל לסגור שום עסקה עד שלא תהיה סגורה על עצמה".
תמרי מגלה שהיא אדם "מאוד לא החלטי", אבל אפשר רק לקוות שהיא פחות לא-החלטית מרווית, שמוצאת רק פגמים בכל דירה שהיא רואה - פעם יש יותר מדי אור ופעם פחות מדי, פעם היא שקטה מדי ופעם רועשת מדי, פעם היא נראית קטנה מדי ופעם גדולה מדי, ותמיד מאורגנת לא נכון. "התהלכתי באיזו דירה אחרי שנגמרו הצילומים וכל הזמן אמרתי לעצמי: אם רק היו פה עוד שני מטר", נזכרת תמרי. יש מצב שהמתווך הנשוי קצת מתחיל עם רווית; תמרי לא בטוחה, סגל משערת שיש מתח מיני באוויר, אבל שתיהן חושבות שאולי זה חלק מהמשחק שלו, הכול כדי לסגור עסקה. מחוזות ה-MeToo# נשארים מחוץ לתמונה, אבל אחרי שרווית מגלה לו שאבא שלה נישק פעם חברה טובה שלה, שהייתה הילדה הכי יפה בתיכון, הוא אומר בחיוך "חשבתי שאת היית הילדה הכי יפה בתיכון" (הסרט מסתיים בגרסה צרפתית מקסימה של 'הילדה הכי יפה בגן'), והשניים מעשנים ביחד (אף על פי שרווית הפסיקה לעשן לכאורה).
המתווך מרעיף על רווית את חוכמת (או עורמת) המתווכים שלו ומסביר לה שהכי חשוב זה איך דירה מחולקת, כי "את יכולה להרגיש חנוקה במאה מ"ר ואת יכולה להרגיש ארמון ב-60". כשהוא מספר לה את סיפור הנדל"ן הפרטי שלו (בהנחה שהוא מוכר לה סיפור אמיתי), ברגע העישון הכמעט אינטימי שהם חולקים, נדמה שהוא מתאר את החלום הישראלי עצמו. אשתו הביאה כנדוניה דירה קטנה בגבעת אולגה, הוא הביא דירה בחדרה ("עוד יותר קטנה") מהצד שלו, ושניהם קנו ביחד ארבעה חדרים בנתניה, פנטהאוז מהמם מול הים. "תתחילי עם משהו", הוא מסביר לרווית. "ואז תני לו גם להביא". ורווית שואלת: "למי?" נו, אז אולי אימא של רונה סגל בכל זאת צדקה והסרט יותר עצוב ממצחיק.

צחי גראד (האבא), מפוצץ את הסוד / צילום: שי פלג
"ההיסטוריה שלי עם דירות", מספרת סגל, "קשורה ישירות לאיפה הסבתות של בני הזוג שלי בחרו לגור בשנות ה-60. מה שבני הזוג קיבלו מהסבתות, שם גרתי. לא יכולתי להרשות לעצמי משהו אחר. גם הדירה בסרט היא דירה של סבתא של חבר, בגבעתיים.
היא כבר שופצה מאז, ובגלל זה לא יכולתי לצלם השלמות. דירות משופצות מבאסות אותי. כשאני מגיעה לדירה משופצת אני נכבית. חורבות לעומת זאת מחרמנות אותי. כמה שהמצב יותר גרוע, ככה יותר טוב. אם יש לדירה פוטנציאל אני אסתער עליו. אני אוהבת להציל דירות, להשאיר בהן חותם. ועם המשופצות אין לי מה לעשות".
פעם היה קל יותר
חוויות הנדל"ן של תמרי יכולות לפרנס סרט באורך מלא. "יצא פעם שכל קיץ עברתי דירה. מה לא היה לי? דירה עם חתיכות טיח שנפלו מהתקרה, אבל בעלת הבית אמרה שלא נורא אם הן ייפלו על הבת שלי, כי 'זה מתפורר מהר'. מהנדס העיר הכריז על הבניין בדיעבד כמסוכן למגורים והדיירים פונו מיידית, אז לפחות לא דמיינתי את הבעייתיות שם, ולא הבאתי מנחוס, כמו בדירה שהבטיחו לי שלא יעשו בה תמ"א וכמובן עשו. הייתה גם מכת חולדות באחת הדירות, חולדות בגודל של חתולים, שלחתי לרונה תמונות שלהן בווטסאפ וממש התחלנו להתיידד איתן. בדירה אחרת הייתי הכי קרובה כנראה שהייתי אי פעם לאבד את שפיותי ולצאת מדעתי, כשלא מצאתי את הגוון המדויק של לבן שרציתי לצבוע בו את הקירות. עשיתי ניסויים בגוונים כמו קוביות סוכר ולבן תחרה, צילמתי ושלחתי לעשר חברות שונות, איבדתי קשר למציאות ורק במזל זה נגמר טוב איכשהו".

רונה סגל, במאית 'יפהפיה ומוארת' / צילום: שי פלג
סגל ותמרי חושבות שהסרט הקצר שלהן מספר בדרכו גם סיפור של דור מבולבל ואבוד. דור מפוצץ באופציות, שזה בדיוק מה שקשה לו. "דור ההורים עשה את 'מה שצריך', את
מה שעשו כולם", אומרת תמרי. "אצלנו הכול יותר מסובך. זה לא מובן מאליו שצריך להקים משפחה למשל, אבל הציפיות החברתיות עדיין מהוות בעיה. אני נתקלת באפליקציות ההיכרויות בגברים בני 48 שעדיין מתלבטים אם להביא ילדים או לא. אני התגלגלתי להיות אם יחידנית, ויש בזה המון אושר כמובן אבל פשוט זה לא. אולי להורים שלנו היה יותר קל, כי אמרו להם מה לעשות וזהו. אנחנו מתנהלים בלי הוראות הפעלה. ההתלבטויות והחפירות של הדור הזה הן פחות או יותר אין-סופיות, ואלה של רווית בסרט - אגב, אנחנו לא יודעים במה היא עובדת אבל זה בטוח לא משהו שמרוויחים בו הרבה כסף - הן רק קצה הקרחון".
סגל ותמרי נקלעו (כל אחת לחוד) ללימודי קולנוע בתיכון, כמורות. "זה עולם שלם ומלא אפשרויות דרמטיות וקומיות", אומרת סגל, ומגלה ששתיהן מפתחות סדרת טלוויזיה בנושא, שבמרכזה תעמוד רווית או מישהי דומה לה, שסובלת מסינדרום ההתבגרות המעוכבת ואי המסוגלות להכריע את גורלה במו ידיה, בזמן שהיא ניצבת מול דרדקים אינפנטיליים לא פחות ממנה. "אני מוצאת את עצמי בפגישות עם הורים", מדווחת תמרי,
"והם תולים בי עיניים ומצפים שאגיד משהו חכם, ואני אומרת לעצמי איפשהו בירכתי המוח שלי: אין מצב שאני המבוגר האחראי פה עכשיו. אין מצב".