קצב המילים שיורה לעברי ליהי שני אדר ומאיים לכלותי, גבוה מיכולת הספיגה שלי. נדמה שהיא מנסה לדחוס את 93 שנות חייו של סבא שלה, האומן אהרון שני, בפרק זמן קצר, מרוכז ומצומצם, כדי להבטיח שלא אפספס אף פרט ושתצייר בפניי תמונה שלמה של חייו, אישיותו הקונדסית, פועלו ואומנותו יוצאת הדופן. למרות האינטנסיביות זה מרגש, ומילותיה מהולות בחום, בהערכה ובגאווה גדולה, מתובלות בקוריוזים משעשעים ובהסברים מקצועיים על יצירתו. בחודש האחרון הוא הציג תערוכה, שליהי נכדתו, אומנית בפני עצמה, אצרה, כחלק מתהליך עבודה משותף שהם חולקים בשנים האחרונות.
הפסלים של אהרון שני מעלים חיוך וברובם מככבות דמויות משעשעות שמזכירות את ארץ ישראל הישנה והטובה, מעין חלוצים, כולם בנעלי צבא , כולל חמורים, שבילדותו היו כלי התחבורה הנפוץ. "סבא מחלק את העולם לשניים - לאנשים עובדים שהם חמורים ולכאלה שהם סוסים גאוותנים, ובכולם ניכרת תמימות. בין המוטיבים הקבועים יש כובע טמבל ודגמ"ח עם חור מאחור שחושף ישבן. זה ההומור שלו שמבטא את קלות הדעת והגיחוך כלפי אנשים שלא מודעים לפגמים של עצמם. יש לו גם ציפורים שיוצאות מכל מיני חורים בגוף ועוד".
הוא עלה בגיל שנה מיוגוסלביה וילדותו נשטפה בזרם המפעל הציוני-חלוצי. אחרי תנועות הנוער היה ממקימי הנח"ל ובהמשך ממייסדי ענף הביטוח בארץ. חייו יכלו לזרום על מי מנוחות לולא נחשף לאומנות הפיסול בטיול בחו"ל ונפעם. הוא הלך ללמוד אבל לא הייתה כימיה עם המורה, שלא התחבר לפרופורציות ולשיטה, ושני יצא לדרך עצמאית. "הוא אוטודידקט ופיתח שיטות פיסול הפוכות מהמסורתיות, כמענה לאימפולסיבי ולפרוביזורי שתופס במהירות את דמיונו. הרעיון היה לזרז תהליכים, אז הוא בנה תשתית ברזל לפסלים מכל מיני חומרים וציפה בדאס, חומר פולימרי שמתייבש באוויר".
ב-2006 הציג לראשונה תערוכה שאצרו ילדיו והוכתרה כהצלחה. עבודותיו נמכרו והיה ביקוש, אבל שני הבין בהמשך שאינו רוצה למכור עוד מחשש שהפסלים לא יחזיקו מעמד. דאס, מסתבר, טוב לפריטים קטנים והגדולים התבלו ועם השנים הצטברו מאות מהם במחסנים. "בגיל 90 כשעבר לדיור מוגן, לקח גם סטודיו וחיפש אסיסטנט, אבל אף אחד לא התאים לרוחו הצעירה, אז לקחתי את התפקיד במקביל לסטודיו שלי. במשך חצי שנה לא נגעתי, צפיתי, עקבתי ולמדתי את הטכניקה, למרות שראיתי אותו מפסל מילדות. בדיעבד הוא בחר בי כי רצה שמישהו ימשיך אותו אבל לי יש עולם משלי וכמוהו יש רק אחד, והיה לי חשוב שתישאר המורשת. החלטנו לשפץ ולשמר חלק מהפסלים. מיינתי, בחרתי, טיפלתי ושלחתי ליציקות אלומיניום שישרדו שנים. צבענו בלבן כמו הדאס והצגנו ביריד 'צבע טרי' האחרון. בספטמבר עשינו תערוכה בקניון עופר ברמת אביב שאני אצרתי, שבה הפסל הכי ותיק משנת הולדתי".
ליהי שני אדר / צילום: הדר מיץ
החשיפה לאומנות במשפחת שני השפיעה על סך חלקיה ושני אדר מתארת פסלים שהשתלטו על הבית בכל פינה כמו מוזיאון, וכן ריח וטעם של דאס. "ככה גדלנו ובכל ביקור ראינו פסל חדש". התוצאה היא שושלת אומנותית ראויה: "סבתא בוגרת תולדות האומנות ושלושת הילדים נדבקו בחיידק. גיל מרקו שני הוא אומן מצליח ומרצה בבצלאל, שרית שני חי מעצבת חדרי ילדים וחללים ציבוריים ואבא שלי, שקד, ממשיך את עסקי המשפחה אבל חוטא באומנות ומתוך אגרנות יוצר בחומ- רים ממוחזרים. אני הדור השלישי, אומנית רב-תחומית, מפסלת בקרמיקה בסגנון שונה מסבא ועושה יציקות, אך מושפעת מתרבות הצריכה ומשתמשת בחומרים שאני קונה באינטרנט ויוצרת 'אסמבלאז'".
את הראש היצירתי שלה קל לזהות בעבודותיה שיש בהן מהביזארי והמוזר. "אני משתמשת בהרבה מתנפחים ופריטים חסרי תועלת מסין שלא ברור לי למה מייצרים אותם ומי משתמש בהם, ונותנת להם קונוטציה אחרת. אני משמרת אותם כמו פריט ארכיאולוגי, כי אולי בעוד שנים, כשיתגלו, יחקרו מה ייצרו כאן פעם ולמה". בין היתר יצרה שני אדר עבודות מחווה לאומנים מפורסמים ומסתבר שהיא מושפעת גם מסבה. "יש בעבודות שלי משהו מאוד ּפֹוּפי והמון הומור, כמו שסבא עשה חור בישבן עם קריצה לפלוצים אני עושה כריות פלוץ מקרמיקה ויוצקת טריקים של ילדים בהגדלה".
המוטיב שמחבר ביניכם הוא הומור?
"כן, רוח שטות, מעשי קונדס וטריקים. במשך שנים אספתי מתנפחים מוזרים כמו סיגר ושמפניה או כלי נשק וסיגריות , דברים חסרי תועלת שפתאום מקבלים משמעות".
ומה שונה ביניכם?
"העבודות והסגנונות. אצל סבא יש געגוע לארץ ישראל הישנה, לדור שעבד בידיים, לשומר, לפלמ"ח. הוא מפסל ספרים ונותן להם שמות כאילו כלום לא השתנה אבל הרבה השתנה, כי מי רואה היום חמורים? או את חמורו של משיח עם טלפון של פעם, שילדים לא מבינים בכלל מה הם רואים? אבל החיבור הוא האימפולסיביות, שנינו רוצים לסיים מהר. היציקות שלי מוכנות תוך שעות והתוצר נראה לעין מהר, כי זה בוער בי ואני מזהה את זה גם אצלו. הוא עובד אימפולסיבית, אין סקיצה, הדמיה או תוכנית, כמו אומן שיודע איך זה מתחיל ונגמר. אצלנו הדברים משתנים תוך כדי תנועה".
'צבר', עבודה של שני אדר / צילום: הדר מיץ
רוצים אינסטנט?
"כן, אין דחיית סיפוקים".
מה הוא חושב על העבודות שלך?
"הוא מאוד אוהב והן מצחיקות אותו, אבל יש לו גם ביקורת למה ככה ולא אחרת. הוא גם אוהב שאני רוכשת מסין שטויות וטריקים בשקל, גם הוא קונה משם וגם לאבא שלי האגרן יש אובססיה לרכוש ברשתות דברים מטופשים. מתוך זה התחלתי, כי הרשת מאפשרת סיפוק מיידי. לפעמים אני קונה מלאי מחשש שלא ימשיכו לייצר את המוצר. העבודות שלי מעידות על מה שקורה כאן, אני חייבת להראות לכולם מה מייצרים".
יש פה דיסוננס מובנה, כי אתם מפרנסים את הרשת.
"נכון, אני מצד אחד מעבירה ביקורת על תרבות הצריכה ולמה צריך כל כך הרבה והנזק לעולם, ומצד שני משתפת פעולה וקונה כדי להציב לצרכנים מראה שמשקפת את המציאות והמנגנון המטורף שמייצר כמויות ג'אנק לא מתכלה, שאין לו שימוש אחרי יומיים. אני חושבת שפיתחתי סוג של אובססיה".
איפה מרגישים את הפער הבין-דורי?
"בחומריות. הוא לא מבין הרבה דברים בעבודות שלי כי הן לא היו בזמנו ואני צריכה לתווך אותם, כפי שאני לא מבינה אלמנטים בפסלים שלו. וכאן הפער, איך דברים מהעבר נעלמים ונמחקים ונולדים אחרים בהווה. מה שהיה פעם פופולרי נשכח ואיננו, והדור שלו לא מבין את מה שפופולרי היום, וסבא לא תמיד מצליח להבין מה אני עושה או קונה. יש גם פער בשפה. סבא כותב חמשירים בעברית רהוטה ומשלב את אהבתו למילה בפסלים. כשקשה לו לכתוב הוא מכתיב לי ואני לא תמיד מבינה את הדברים, כמו שהוא לא מבין את הסלנג שלי. חשוב לו להנציח ולשמר את השפה כמו שלי חשוב להנציח ולשמר את מה שמייצג את הדור שלי. העניין הוא שהיום אין אומנים שעובדים כמוהו, בחריצות ונמרצות, זה לא קיים, אין לו שעות. זכיתי להכיר נפש אומן אמיתית, דור שנמחק מהעולם. זה מתבטא גם בדרך העבודה, למשל לסבא אין מערוך - הוא מרדד עם בקבוקי מים מזכוכית ואפילו אני התחלתי לעבוד ככה, למרות שזה מפעם ומתוך דלות החומר שהייתה, כי הסתדרו עם מה שיש ולא קנו".
ומצד שני את רצה וקונה?
"כן והוא מתחרפן ולא מבין ואומר שאפשר להכין, אבל אני מסבירה שזה אקט ביצירה. הוא עובד עם חומרים של פעם: ברזל ומלט, בעבודת כפיים סיזיפית, והיום כולנו מחפשים קיצורי דרך וחומרים מוכנים".
גם ליהי תעלה בקרוב שתי תערוכות של עבודותיה, האחת בגלריית קרן בר גיל המייצגת אותה ותעסוק בדברים המטופשים הנרכשים ברשתות עם הומור וחיקוי על חיקוי והשנייה ב'ינקו דאדא' בעין הוד, שמתייחסת בעקיפין למלחמה, עם כלי נשק וטנקים מתנפחים, שלדבריה לא ברור למה מייצרים עבור ילדים ואיך זה משפיע על ילדותם, אך בעת הזו מקבלים קונוטציה מצמררת.