שיתוף
מרכז מנדל לחדשנות בירוחם. תכנון: אורבך הלוי / צילום: עוזי פורת

מרכז מנדל לחדשנות בירוחם. תכנון: אורבך הלוי / צילום: עוזי פורת

על ההבדל בין רנואר למונדריאן בתכנון מבני חינוך
בכל הנוגע לתכנון בתי ספר בישראל, נראה שנשארנו כיתה • האדריכל אורי הלוי על השינוי הנדרש

אורי הלוי

14.09.2023

אם נולדתם בישראל ואתם בני יותר מ-30, אני מניח שלמדתם בבית ספר יסודי כמו זה שאני למדתי בו: כיתה מרובעת, שולחנות מלבניים אחידים מכוסי פורמייקה וכיסאות כבדים בעלי רגלי מתכת, התחובים בקצה שרוול פלסטיק למנוע רעשי גרירה, שאותם היינו אוספים בסוף היום ומניחים על השולחן. מחוץ לכיתה נפרסו מסדרונות ארוכים-ארוכים, שקירותיהם מוכתמים בסימני ידיים ורגליים, אשר חלונות מלבניים לרוב ומסורגים, משוכים בחלקם העליון. בחוץ חיכתה לנו חצר מרכזית חסרת ייחוד ומגרש כדורסל או כדורגל. אז זה נראה היה לנו עולם ומלואו, היום, אם תנקו לרגע את הרומנטיקה, זה כבר לא נראה לנו ככה. היינו באים בשמונה, חוזרים הביתה בשתיים, בית הספר נסגר וננעל. כמו הרבה מאוד דברים גם בית הספר היה פונקציונאלי מאוד, תפקידו היה אחד והוא הניע את התלמיד מנקודה לנקודה, בלי הרבה מקום ליצירתיות ובעיקר בלי לפתוח את שעריו לסביבה ולקהילה.

כדי לא להמשיך ולשעמם בתיאורי מבני חינוך אז והיום, נעבור ברשותכם לעולם הרבה יותר צבעוני, עולם האומנות. תרשו לי להיתלות באילנות גבוהים, שיצירותיהם נישאות מעל ראשינו עשרות שנים, ולהמשיל את הדיון הזה לקומפוזיציה וצבעים. הציורים של מונדריאן הם ביטוי מרהיב לתפיסה שזה אך תיארתי וליוותה את ילדותינו: כל פונקציה
מיוצגת בצבע ברור ורווי, המסגרת מדויקת, דבר לא זולג מעבר לקווים. את הטכניקה המפורסמת של הצייר ההולנדי פיט מונדריאן, שעבודותיו כוללות ריבועים-ריבועים של צבע פוגש צבע, משל היו קובייה הונגרית, אפשר להגדיר במילה אחת: נוקשות. כך גם אפשר להגדיר את תכנון בתי הספר של ילדותינו, קווים נוקשים אפיינו את המערכת כולה
וכך כמו תמיד גם את מערך התכנון ששיקף ושירת אותה.

צילום: עוזי פורת

צילום: עוזי פורת

בית הספר היה נוקשה ומנותק מהשכונה ומהקהילה שבה הוא בנוי. איך בית הספר הגיע לאן שהגיע? סיפור שאורכו מעל 2,500 שנים ואינו ייחודי לישראל. ביוון העתיקה היו שתי פרדיגמות מובילות, שזורות זו בזו: הראשונה היא שהשכלה היא בסיס להצלחה, הפרדיגמה השנייה הייתה שהשכלה היא כלי לבניית אזרחים מועילים. ואזרחים מועילים טובים לעיר-מדינה. לא ניכנס כאן לשאלה מי הם אזרחים מועילים וטובים לעיר או למדינה שלהם, במיוחד לא בימים אלו, גם לא לשאלה מה מקומה של מדינה בחיי האזרח ולהפך, של האזרח בחיי מדינתו, אבל התפיסה הנוקשה סביב חינוך ומקומו של החינוך בחיי הפרט והמדינה, שנולדה אי שם באתונה לפני אלפי שנים, החלה להיסדק במאה ה-20.

להעלים את השחור

במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו להתפשט באירופה ובעולם כולו תיאוריות חינוכיות מבוססות מחקר ואינטואיציה, תיאוריות רחבות יריעה, אשר מדברות על חוויה לעומת שינון, על הכרה בכל ילד כאינדיבידואל ייחודי בעולם עם כישרון וקצב התפתחות משלו, ולא כלבנה בחומת המדינה. כמו תמיד, תפיסות חדשות דורשות תכנון ועיצוב חדש ושונה לחלוטין ממה שהכרנו. לא איחר היום ובעולם החלו להופיע מבני חינוך חדשים עם אופי חדש וקווי מתאר חדשים, המשרתים תפיסה חווייתית יותר ופתוחה יותר לעולם, לסביבה ולקהילה.

קמפוס אגרו-טק באופקים. תכנון אורבך הלוי / הדמיה: אורי הלוי

קמפוס אגרו-טק באופקים. תכנון אורבך הלוי / הדמיה: אורי הלוי

כך החלו להופיע בדיסציפלינת התכנון של מבני החינוך מרחבי למידה מחוץ לכיתה, מרחבי למידה גמישים, א-פורמליים, נעימים ויפים (שומו שמים!) אזורים המאפשרים
למידה תחת כיפת השמים, ויותר מכך - אזורים המאפשרים עבודה עצמאית של כל ילדה וילד ואפילו מתן מרחב לבחירה של התלמידים מה ילמדו ואיך. החצרות עברו מקסרקטין מרכזית אחת, כיכר הדגל של כל בית ספר, למרחבים ומקומות שיאפשרו לילדים לשהות בנעימות בקבוצות קטנות. בכל אלו השתלבה גם פיסה של גינון ומרחבים ירוקים שנשקפו אל תוך הכיתות. המסדרונות התקצרו והופיעו עוד ועוד חללים משותפים ומתחמים לפי גיל או תחומי עניין.

עם השנים והעלייה ברמת החיים, הפך הטפטוף למבול. כמו משק לפרפר בצידו האחד של העולם, כעת הם מגיעים אלינו באיחור ישראלי לא אופנתי, אחרי יותר מ-50 שנה. אנחנו מבינים את הצורך בתכנון מבני חינוך גמישים, שבהם הכיתה היא רק מרחב אחד חשוב מני רבים. המסדרון מתנפח והופך להיות מקום שהייה, מפגש חברתי ולימודי. החצר נכנסת פנימה. מגמה נוספת של ציפוף הניעה גם היא, מכיוון אחר, את הצורך לעשות שימוש במבני החינוך רחבי הידיים, הממוקמים בלב השכונות גם כמקום עבור הקהילה, ובמקומות רבים היום ניתן לראות כיצד והקהילה כולה משתמשת במבנים ובמתקני הספורט אחרי שעות הלימוד.

צילום: עוזי פורת

צילום: עוזי פורת

והנה הגענו לפייר אוגוסט רנואר, הצייר והפסל הצרפתי, שהצבע המגוון והגמישות היו אבני היסוד של עבודתו האומנותית. פייר אוגוסט רנואר הוא מהציירים החשובים והמפורסמים בעולם, מראשוני האימפרסיוניסטים, הידוע בציורי הנוף ודיוקנאות השמן שלו. כשהתבקש לתאר את הזרם האימפרסיוניסטי, טבע רנואר את המשפט שהפך למסמן של תקופה צבעונית במיוחד: "יום אחד למישהו מאיתנו נגמר הצבע השחור וזה היה תחילתו של האימפרסיוניזם". ובפרפראזה, אומר שהשחור והלבן חייבים להעלם מתכנון בתי הספר של הדור הבא שלנו והצבע והגמישות חייבים להופיע.

המבנה הפורמלי הנוקשה של כיתות ומסדרון (לא שונה מאוד ממבנה בית כלא), מפנה את מקומו לחלל גדול, גמיש, רב-תכליתי, הזולג אל החצר המקיפה אותו. בית הספר כציור אימפרסיוניסטי, צבעוני וזורם. בתי ספר חייבים להיות הלב הפועם של השכונה והקהילה. עבור רבים מכם, החברים הטובים הם הורים של ילדים מהכיתה. הארכיטקטורה צריכה להעצים את המהלך הזה. אבל עם כל הכבוד לארכיטקטורה, הגורם הבודד החשוב ביותר במבני חינוך הוא כמובן - המורה.

*אדריכל אורי הלוי, פרופ' אורח בטכניון ושותף בכיר במשרד 'אורבך הלוי אדריכלים'

עוד כתבות

ד''ר טל ברגמן / צילום: באדיבות המרכז הרפואי ברזילי

מקודם

"לחשוב חדשנות": ב'ברזילי' מחברים בין רופאים, יזמים וטכנולוגיה
רות לוריא סגל
איור: רעות בורץ
איך הפכה תעשיית הפודטק הישראלית לשם נרדף לאחריות תאגידית
מור פלד
צילום: Shutterstock
הוליווד נגד הקשישים: למה מבוגרים לא מקבלים כבוד באוסקר
אסף קליין
ראובן קרופיק, יו''ר הדירקטוריון , חיה זנו, סניף כפר תבור ועמית אוברקוביץ, ממונה על חטיבת משאבי אנוש / צילום: באדיבות בנק הפועלים

מקודם

פרויקט "100חדים לטובה" - "לתת ביטוי לאג'נדות חברתיות של העובדים"

© כל הזכויות שמורות לגלובס