מפרויקט שימור המנזר העתיק שבליסבון ועד לטיילת בתל אביב • שישה אדריכלים בוחרים את הפרויקט האדריכלי המצטיין ל-2023
סרג' בן דוד על מגדל TOHA בתל אביב
"במהלך הבנייה ובשלב השלד," מודה אדריכל בן דוד, "הוא נראה לי כמו בלוף גדול. מכוער, לא מאוזן ובלי פרופורציות. אבל מהברווזון המכוער התפתח פרויקט יוצא דופן בהרבה מאוד מובנים ופרמטרים. ראשית, אין לו פרופורציות של מגדלים מוכרים דקיקים וגבוהים - הוא גמלוני משהו וכבד במידה מסוימת, בגובה 100 מטרים ועם 30 קומות. הוא אקולוגי מאוד עם מערכת הצללה אוטומטית שמעלה ומורידה את הצלונים בחלונות לפי כמות הקרינה. המגדל מבודד ולכל גובהו יש פטיו מרכזי משולב בגינה וצמחייה בקומת הקרקע. המתכננים שילבו את המערכות הטכניות בקומות הבניין ושחררו את הגג לשימוש ציבורי, ויש מעלית ישירה למבקרים. בניגוד לפרויקטים אחרים הוא לא יושב על קומה מסחרית, ורחבת הכניסה הוסבה לטובת פארק עם חורשה, ספסלים, מסעדה ובר. במקום אזור אנונימי ומדברי הפך הפרויקט למקום שכיף לשהות בו".
בן דוד מוסיף שההשראה באה מקרחון החתוך בפאותיו בצורה אקראית. "היו שכינו אותו יהלום בגלל הזויות וזה יצר משהו מעניין, שמכל זווית ומקום שמסתכלים עליו הוא נראה אחרת לגמרי. בגלל המיקום שלו על אחד הצירים המרכזיים בתל אביב, רואים מכל זווית משהו אחר. זה הופך את חוויית המבנה לדינמית. החזיתות עשויות לוחות פליז והחלונות הם מרצפה לתקרה, מה שמעניק מראה ייחודי. בנוסף יש מחווה ללה קורבזיה בדמות הארובה הקטומה באלכסון שעל הגג, כמו הספינות של פעם".
בן דוד משבח את המתכננים אבנר ישר ורון ארד: "תכנון אדריכלי מורכב דורש שילוב בין עולמות יצירה והתמודדות עם אתגרים טכניים, והשילוב בין ישר לארד ניכר בתוצאה. נעשתה עבודה יסודית בבחירת החומרים, בשילובים ביניהם ובעיצוב הבניין כאובייקט אורבני ולא כפתרון הנדסי למגדל תוך ניצול הקומות. יש ירידה לפרטים ברמה של עיצוב מוצר, שזו תרומתו של ארד. עבודת צוות מבטיחה תמיד תוצאה טובה יותר".

אדריכלות: RISCO / צילום: באדיבות RISCO
ארנון ניר על Convento Do Beato שבליסבון
"בזמן הזה, כנראה יותר מתמיד," אומר ארנון ניר, "אני מעריך צניעות, עוצמה בלי הרבה רעש, את האור וכמו תמיד את המרחב", ובוחר בפרויקט של משרד האדריכלים RISCO, שלקח מנזר ישן והפך אותו למרכז תרבות וכנסים. הפרויקט זיכה את משרד האדריכלים בתחרות השנתית של ה-ArchDaily לשנת 2023. "ההתערבות האדריכלית שנעשתה בקומפלקס ההיסטורי היא בעיניי דוגמה מצוינת לתוספת עכשווית בשדה השימור, בלי שום כוונה להתרפק על העבר, לחקות ולהחזיר אלמנטים וביטויים מהתקופה שבה נבנה המנזר במקור. דווקא השימוש בשפה קונטרסטית, עדכנית, מינימליסטית, קלילה, דקה ומנוגדת לכל מה שהיה ונבנה בעבר, עושה את החסד הכי גדול למבנה ההיסטורי".

אדריכלות: RISCO / צילום: באדיבות RISCO

אדריכלות: RISCO / צילום: באדיבות RISCO
ניר מתאר את סגירת הגג של חצר המנזר, שנעשתה באמצעות מסבך דמוי חלת דבש (Honey comb), וטוען שהיא נראית כמו קיפולי נייר ומרחפת מעל האבן העתיקה בקלילות לא ברורה. "עם מערכת של sky light ערוכים בגריד, היא משלימה את החלל
ומכניסה לו את ממד ההווה של המקום. החדש לא מבטל את הישן, אלא מכבד ומדגיש
אותו". לטעמו הדבר נכון גם בהיפוך: "לו הייתה תוספת הקירוי מופיעה במבנה שכולו
עכשוויות וחדשנות, היא לא הייתה מרגשת כפי שהיא במופע הנוכחי".

אדריכלות: RISCO / צילום: באדיבות RISCO
הסטודיו של ניר לקח חלק פעיל בפרויקטים של מבנים היסטוריים בארץ ובעולם והחזיר אותם לחיים בגלגול מודרני, כמו מלון האפנדי בעכו, יקב בת שלמה וה-Farm House בגלבוע. ברור לו שמדובר באתגר לא פשוט ושאחד המאמצים הגדולים הוא "לייצר בהירות בין הישן לחדש, הבנה של מהו כל דבר ושעם כל השוני המובהק, עדיין תהיה הרמוניה בין כל חלקי המבנה ותחושה של דבר אחד שלם ונכון. גם בפרויקט בליסבון ובהמשך ישיר לעבודות של אדריכלים פורטוגלים נהדרים אחרים, חלקם זוכי פרס הפריצקר היוקרתי, הרי שהוא משדר ענווה, אמת ופשטות, שבסופו של דבר מייצרים הרבה כוח מבלי לצעוק ומבלי לחשוף שרירים אדריכליים מיותרים".
"הייתי שמח," הוא מציין לסיום, "לראות בארץ עוד פרויקטים של התחדשות שמכבדים את ההיסטוריה ואת הערך שבמבנים הרבים הקיימים בערים העתיקות שלנו, תוך הדגשת
המקום התרבותי, החברתי והסביבתי שאנחנו חיים בו".

צילום: אביעד בר נס, באדיבות הספרייה הלאומית
פיצו קדם על הספרייה הלאומית החדשה בירושלים
"פרויקטים באיכות כזו בישראל תמיד מרגשים ובעולם שכמעט ואין בו ערך לספר המודפס, זהו בניין מושקע במיוחד. הספרייה מנגישה ספרים מודפסים לקהל. יש בה 4.5 מיליון ספרים, אוספים עתיקים וכתבים היסטוריים, והתחייבות לשמור את כל כתבי העת שיצאו בארץ, עיתונים, ארכיונים, מפות וכרזות. יותר מהכול אני רואה בזה מבנה תרבות עם מפגש בלתי אמצעי. החללים פתוחים וכל הקוראים רואים אחד את השני ויש תחושה של עולם של פעם. היום אין עניין בכתוב והכול זמין באינטרנט, ומאז נפתחה בסוף אוקטובר, הספרייה מלאה בקוראים, לומדים ומסיירים. התרבות הישראלית מוגשת כאן בצורה מקצועית. אדריכלי הבניין השוויצרים 'הרצוג ודה מרון' הצליחו לטעת מבנה ששזור בקונטקסט הירושלמי, השתמשו בחומרים הנכונים ונתנו פרשנות מקומית מצוינת. הם הצליחו לגשר בין העולם השורשי הירושלמי דרך רוח המבנה לטכנולוגיות עדכניות. המבנה חכם עם מערכות מוסתרות, הספרים מונגשים באופן מושכל, הארכיון חכם ונגיש בלחיצת כפתור ומערכת שינוע הספרים חכמה, כולל אינטרפרטציה מיוחדת לאבן הירושלמית וסנסורים".

צילום: אביעד בר נס, באדיבות הספרייה הלאומית

צילום: אביעד בר נס, באדיבות הספרייה הלאומית
גם בהיבט הביטחוני יש בספרייה חידוש: "רוב מבני הציבור מגודרים בגלל בעיות ביטחון והדבר הראשון המפעים, שזהו מבנה הציבור הראשון בסדר גודל כזה שאינו מגודר והציבור זורם אליו באופן חופשי. יש בו אדריכלות נוף יוצאת דופן והוא מזמין לבוא בפתחו. המבנה מוכיח בעיניי שיש עוד מקום למצוינות בישראל ושזו לא מילה גסה. יש דיוק בכל הפרטים והפרמטרים מהתכנון, דרך ההשתלבות בסביבה ועד להתמצאות בבניין ולחללים המוקפדים והביצוע מצוין עד לרמת הבורג. זהו מבנה שמהדהד איכות של עם. הוא מתאים לכל גיל ומבקרים בו מכל האוכלוסיות ומתערבבים בחרדת קודש סביב תרבות הקריאה וההשכלה. המקום מונגש בגובה העיניים, אין בו דבר מעולמות היוקרה והוא מבנה מחבק בכל מובן המילה. יש הרבה פעמים ציניות טכנולוגית, תחושה שאיבדנו את הרצון להיפגש ולהתקהל, אבל כשיש איפה זו ההזדמנות ואנשים אוהבים להתחבר, לקרוא ולהשכיל ביחד. בימים אלה הביקור מתעצם בגלל מחווה מעוררת התרגשות שמשקפת את איכות המבנה - מיצג למען החטופים עם כיסא לכל אחד וספר שהיה שואל - בחירה שנעשתה בשיתוף המשפחות, ומצמרר לראות את ההתאמות בין הכותרים לחטופים, והכול מתאחד. האיחוד המדובר מתנקז לבניין, לאיחוד תרבויות, שפות ודתות. וזה בעיניי
מבנה ציבורי מוקפד ברמה בין-לאומית".

אדריכלות: הגר רוטברד וכרמל מרחב מסטודיו 'אורבנוף' / צילום: סטודיו אורבנוף - אדריכלות נוף
טל אלון מוזס על טיילת חוף הצוק-תל ברוך
את פרויקט טיילת החוף המחברת בין חוף הצוק לחוף תל ברוך, תכננו אדריכליות הנוף הגר רוטברד וכרמל מרחב ממשרד אורבנוף, בבעלות אדריכל הנוף ליאור לווינג. מדובר בשלב ראשון בפרויקט רחב יותר של פארק חופי גדול שיוקם בהמשכים. "זה פרויקט יפה מאוד של טיילת שהולכת על המצוק ומשקיפה לכיוון הים ולאזור עם שלוליות חורף", אומרת אלון מוזס וממשיכה לנמק: "דבר ראשון אני חושבת שבכל אזור תל אביב זו הטיילת היחידה שאינה בקו המים או מעט מעליו, אלא היא על המצוק עצמו, ובכך היא מנגישה אזור שאנשים לא הלכו בו אף פעם ויש ממנה זווית הסתכלות לים ששונה מהמקובל". אורכה של הטיילת הוא אמנם רק שני קילומטרים אך לדברי אלון מוזס היא קושרת בין שני אזורים שבדרך כלל היו מנותקים וזו חוליה משמעותית שמשלימה ומחברת את רצף הטיילות שקיימות מתל ברוך דרומה לכיוון רידינג בואכה יפו. הטיילת עשויה יפה מאוד עם פרטים של עץ והרבה נקודות עצירה רחבות, מוצלות ומעוצבות שמרחיבות את הלב, ופרגולות לתצפיות. היא עשויה מיציקה של בטון בגוון כורכרי והיא מאוד מינימלית - פס יחסית צר. על אף שיש עלייה למצוק מדובר במסלול נגיש לעגלות ילדים ולבעלי מוגבלויות. יש בה מקטעי מדרגות אבל לצד כל גרם שכזה גם שביל נגיש. לצד הטיילת יש שביל אופניים מקביל, כך שהולכי הרגל לא מתערבבים עם רוכבי האופניים".

אדריכלות: הגר רוטברד וכרמל מרחב מסטודיו 'אורבנוף' / צילום: סטודיו אורבנוף - אדריכלות נוף

אדריכלות: הגר רוטברד וכרמל מרחב מסטודיו 'אורבנוף' / צילום: סטודיו אורבנוף - אדריכלות נוף

אדריכלות: הגר רוטברד וכרמל מרחב מסטודיו 'אורבנוף' / צילום: סטודיו אורבנוף - אדריכלות נוף
אלון מוזס מציינת שמבחינה בוטנית נשתלה צמחייה מקומית כדי לשלב מינים מהאזור לצד גיאופיטים (צמחי פקעת) ועצים בוגרים. "בקו החוף יש בעיה עם עצים ולכן בחרו
בעצים עמידים עם בית גידול טוב, ולמרות הקושי לא ויתרו עליהם מראש אלא ניסו
בכל זאת לטעת עצים בתקווה שיצליחו. כל העבודה על הנטיעות נעשתה בשיתוף החברה להגנת הטבע ואקולוגים, כך שהקדישו לזה חשיבה כוללת". בהיבט האקולוגי היא
מוסיפה ואומרת ש"ניסו להגן על המדרון באמצעים שמאטים את הנגר כדי למנוע התחתרות לכיוון הים. אחרי הגשם הראשון הבינו מה עובד ומה לא ותיקנו את המקומות
שבהם היה סחף קרקע. גם התאורה נמוכה כדי למנוע זיהום אור, ועם זאת הרצון הוא
להביא אנשים למרחב. כאמור הטיילת היא שלב ראשון בפארק חופי גדול יותר שמתוכנן
לצד השכונות החדשות המתוכננות, וגודלו יהיה למעלה ממאה דונם".

אדריכלות: RAP / צילום: Riccardo De Vecchi
אורי הלוי על CERAMIC HOUS שבאמסטרדם
"בחרתי בפרויקט הולנדי צנוע מאוד, שמשלב בהצטיינות פריטים מתוך צ'ק ליסט של אדריכלות טובה", אומר הלוי ומספר שחברת RAP עוסקת בתכנון, עיצוב וייצור אלמנטים מתקדמים באמצעות מדפסות תלת-ממד ענק, שהן למעשה רובוטי הדפסה. "הם הסבו חנות ישנה וציפו את החזית באריחים קרמיים שעוצבו באמצעות בינה מלאכותית והודפסו בסדנה. באופן הזה הם מדברים את ההיסטוריה ההולנדית של הבריק בצורה הכי ססגונית שאפשר להעלות על הדעת. הפרויקט מדגים את הפוטנציאל שגלום ברובוטים ואיך אפשר
לעשות דברים אמיתיים משובבי נפש שמתכתבים עם העבר וההיסטוריה האורבנית של המקום, ונותנים ברצינות אבל גם בחצי חיוך פרשנות עכשווית וטכנולוגית במגוון חומרים. היופי בעבודה שהיא נגישה, זה לא פּיל לבן אלא משהו מיידי, עירוני, עכשווי וגם כיפי ומשעשע, שעושה טוויסט על מסורות בנייה. רובוט עתידני עצום שנראה כמו מלחמת הכוכבים מייצר חומר שלא ברור מאיזו מאה הוא, וכך מאבדים את עוגן זיהוי הזמן במוצר ויוצרים מניפולציה תרבותית אדריכלית יוצאת מן הכלל. הם ממציאים מחדש חומרים שהיו בשימוש לפני עשרות ומאות שנים כי החברה עוסקת בתכנון, עיצוב, ייצור והתקנה".

אדריכלות: RAP / צילום: Riccardo De Vecchi

אדריכלות: RAP / צילום: Riccardo De Vecchi
לדברי הלוי, מגמה עולמית חשובה שחייבת לבוא לידי ביטוי גם בארץ היא השמשת חללים ישנים בשימוש מודרני (adaptive re-use), שהופך דבר אחד לאחר. "הפרויקט הזה עושה הומאז' להיסטוריה, מנצל חלל ישן וממציא אותו מחדש. זה מה שאני מלמד בכובעי כפרופסור לעיצוב וההולנדים מראים שאפשר לעשות אדפטציה לחלל קיים, לכבד את העבר וליצור מקום שתורם לקהילה באמצעים הכי מתקדמים שיש. זה לא שימור כי לא השאירו כפי שהיה, אלא שיפור - לקחו את הפרופורציות, עבדו על החזית והחללים הפנימיים ויצרו יש מאין, בלי להרוס ולפגוע בסביבה ובשכנים. זה מראה את הפוטנציאל של המדיום הטכנולוגי הממוחשב. ההשראה לצורות הגיאומטריות באה מהווילונות ההולנדיים הסרוגים. עשו להם מיפוי תלת־ממדי ויצרו דוגמה. יש הרבה רבדים טכנולוגים אבל זה פרויקט צנוע שעובד על רחוק וקרוב והוא פשוט נפלא. בכל עיר צריך כמה פרויקטים כאלה שמעוררים דיון אבל גם תקווה ומדגישים את הפוטנציאל. בעיניי זה פרויקט פשוט נהדר".

אדריכלות: קולקר קולקר אפשטיין, תכנון נוף: דן פוקס / צילום: גיא יחיאלי
יואב תשובה על פארק המסילה בתל אביב
"פארק המסילה הוא פרויקט מרשים, מעניין ומפתיע. האזור שנעזב במשך שנים קיבל פתאום חיים משלו. כשעבדתי בנווה צדק חציתי את המקום המוזנח והלא ברור הזה
ופתאום הפיחו בו חיים חדשים. בהיסטוריה העירונית זו תופעה חיובית ומעניינת, תיקון
שיש לו ערך מעבר להצלחה התכנונית של רוח חדשה. אחד הדברים שקשה לנו לעשות
בארץ זה לייצר יש מאין. בגלל מורכבויות שונות וסוגי אוכלוסיות קשה ליצור חיבורים בשכונות חדשות ולייצר להן זהות ומקום. מהבחינה הזו בפארק היה יותר קל כי הרבה
דברים מסביב התחברו לסיטואציה. זה מהלך של תפירה עדינה ומוערכת ולא פרויקט
שמאוד התאמץ להיות יפה, אלא התאמץ להיות נכון ולחבר את הדברים שאפשר לחבר. פעם כל העסקים פנו לרחוב אילת או לנווה צדק או הסתיימו בקיר בגלל המסילה. אי אפשר היה לחצות אותה ומאז שהפסיקה לפעול הייתה שם ג'אנקיה במשך עשרות שנים, no men land. כשיצרו את הפוטנציאל הכול נפתח לכיוון הפארק מהגב של המבנים ההיסטוריים. החנויות, המסעדות, העסקים ובתי הקפה הוסיפו חזיתות והאריגה הזו מאוד מעניינת ומייצרת הזדמנויות. ברמה האורבנית זה קרה מהר ואפשר היה לראות את התהליך מתהווה מרגע הפתיחה ואיך הדברים מתפתחים ומשתנים לעומת שכונות מגורים שלוקח להן המון זמן להיבנות ולקבל זהות. מה שיפה שזו לא טיילת שרק הולכים בה, אנשים באים מבחוץ לפיקניק בשמש ואחרים יורדים בנעלי בית מהדירה, וזה מאוד מגוון. כשיש תיירים זה מעשיר את הסביבה, זו לא גינה הומוגנית בשכונה או אזור סופר תיירותי".

אדריכלות: קולקר קולקר אפשטיין, תכנון נוף: דן פוקס / צילום: גיא יחיאלי

אדריכלות: קולקר קולקר אפשטיין, תכנון נוף: דן פוקס / צילום: גיא יחיאלי

אדריכלות: קולקר קולקר אפשטיין, תכנון נוף: דן פוקס / צילום: גיא יחיאלי
תשובה טוען שיש בפרויקט משהו צנוע מאוד. "ברמה האורבנית יש בפארק משהו פחות מעונב. הכול יושב במקום ונראה כאילו בלי מאמץ. יש לי אהבה גדולה לעשייה אדריכלית ועיצובית שנראית כאילו נעשתה כלאחר יד. זה לפעמים מרגיז כאילו 'שמתי עליי משהו' ואני משוכנע שהאדריכלים (קולקר קולקר אפשטיין) ומתכנני הנוף (דן פוקס) עבדו קשה ולא חשבו כך והיה תהליך מורכב, אבל להגיע לתוצאה שזה מרגיש טבעי ולא מתאמץ זה ערך והופך את המקום לטעמי למשהו שפחות חושב על עצמו או מבליט את עצמו, אלא יותר משמש כרקע למשהו. כאדריכל אני חושב שאני יודע לעשות פרטים די טוב ואף פעם
לא מנסה לעשות פרט שמישהו יעמוד מולו וישתאה ויחשוב שכל הקומפוזיציה נעשתה כדי להראות את הפרט הנכון. בעיניי לא צריך לסדר את העולם כדי להדגיש יכולת, אלא ההפך, להשתמש ביכולת שהעולם ייראה עשיר יותר והצופה יחשוב שזה העולם ולא שמישהו סידר אותו ככה".