כשענבר וייס, מהנדסת העיר בית שמש, נכנסה לתפקידה לפני שלוש שנים האוכלוסייה החרדית המבוגרת היוותה כמחצית מכלל האוכלוסייה המבוגרת בעיר. בשלוש שנים בלבד המאזן השתנה - 60% חרדים לעומת 40% אוכלוסייה כללית. "מדובר באוכלוסייה צעירה, הגיל החציוני הוא 15, 90% מתלמידי כיתות א הם בקרב האוכלוסייה החרדית ו-20% מתושבי בית שמש הם פעוטות מתחת לגיל שלוש. קצב הילודה הוא של שתיים וחצי כיתות לימוד בשבוע", מספרת וייס. "האוכלוסייה שמהגרת לכאן היא לרוב אוכלוסייה צעירה, שמגיעה לבית שמש משום שאינה יכולה להרשות לעצמה לקנות דירה בריכוזים החרדיים המשמעותיים. כלומר יש כאן הרבה מאוד משפחות צעירות שהולכות וגדלות וזקוקות להרבה מאוד שירותים חינוכיים וציבוריים שאני אמונה על בנייתם. כמות המוסדותהחינוכיים והציבוריים שהאוכלוסייה זקוקה להם גדלה בקצב מהיר והיא לא עוצרת. לא מזמן דיברתי עם מהנדסת העיר של גבעתיים, שסיפרה לי שכבר 30 שנה לא נדרש לבנות בעיר בית ספר יסודי. אני בניתי 12 מוסדות חינוך רק בשנה שעברה".
איך מקימים כל כך הרבה מוסדות חינוך בשנה?"קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית מכתיב את התכנון, זה משפיע על הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בארכיטקטורה, זה משפיע על הכסף שאנחנו יכולים להשקיע.אני לא יכולה להשקיע בתכנון מיוחד, אני כמו בית חרושת. אני צריכה לחשוב על איך אניעושה את זה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר זול. אני גם לא כל כך יכולה להתערב בפנים המוסד. גישות שונות כמו חללים פתוחים, חלונות שקופים ודברים כאלה הם דברים שפחות נכנסים למערכי החינוך של המגזר החרדי. דבר נוסף שמאפיין את החינוך החרדיזה ההפרדה מגיל צעיר מאוד לבנים ובנות, מה שאומר שאני צריכה לייצר שני סטים מכל דבר. בתוך כל אלו אני כמובן נתקלת בהרבה מאוד חיכוכים מול משרד החינוך שמתקצב את הקמת המוסדות".
איך זה בא לידי ביטוי?"למשל בבתי ספר לבנים בתלמודי תורה או ישיבות קטנות אין דבר כזה לשחק כדורגל או כדורסל בחצר, זה לא מקובל. אך משרד החינוך מכריח אותי להקים מגרש ספורט, זו התקינה. אז אני מתכננת, ובונה, והכסף של משלמי המיסים מתבזבז, ובסוף לא משתמשים. כעבור שנה־שנתיים כשצריך יהיה לבנות עוד כיתות יציבו על המגרש קרוואנים שישמשו ככיתות לימוד. הדברים האלו נובעים מחוסר התאמה או אולי חוסר רצון להבין שאנחנו מתמודדים פה עם אוכלוסייה אחרת. צריך גם לומר שיש גם מוסדות אחרים כמו מוסדות לימוד חרדיים ממלכתיים שצומחים בישראל, שאומנם יש להם מתנגדים במגזר אבל הם הרבה יותר דומים למוסדות שאנו מכירים ויש בהם גם את מגרשי הספורט שאנחנו מכירים, אלא שאלו לא רוב המוסדות שאני נדרשת להקים".
יש מספיק עתודות קרקע לכל המוסדות?"אין מגבלת שטח, אך בהחלט יש מגבלה בכל הנוגע למימוש וביצוע. בית שמש היא הררית, יש לנו שיפועים, היא גם יושבת באזורים שרוויים בהיסטוריה פלישתית והיסטוריה יהודית, כך שיש הרבה עתיקות וקברים, כל אלו מייקרים מאוד את עלויות ההקמה. המאפיינים האלו יחד עם קצב גידול מהיר ובשילוב העובדה שמדובר בעיר של אוכלוסייה דלת אמצעים הופכים את המשימה למאתגרת במיוחד. התוצאה היא שהרבה מאוד ילדים בבית שמש לומדים במוסדות חינוך שהם קרוואן, כי קרוואן, כמה שזה לא אסתטי, כמה שזה עצוב שילדים צריכים ללמוד במבנים הניידים האלו, זה משהו שהכי קל להרים מהיום למחר".
יש שיגידו שבין כה וכה האוכלוסייה החרדית היא אוכלוסייה צנועה שבטח לא מייחסת יותר מדי חשיבות לענייני אסתטיקה ואין לה רצון למבנים יפים ומעוצבים."בוודאי שיש, אם תראי את המבנים התורניים של החסידויות הגדולות, של בעלז או ויז'ניץ ואחרות, תראי שהמבנים התורניים שלהם מאוד יפים. אני בטוחה שזה מבאס אותם, אבל מה הם יכולים לעשות? ברגע שאתה מתעדף הפרדת בנים ובנות וחינוך מסוים, וכמות ילדים, ואתה מתעדף את הדברים האלה על פני אסתטיקה ואדריכלות יותר ראויה, יש לזה מחיר, אין מה לעשות. את שואלת האם אכפת להם? בוודאי שאכפת להם. האם הם היו מעדיפים שילדיהם ילמדו בבתי ספר בנויים לתלפיות ויפים ומעוצבים? בוודאי שכן, אבל זה לא כזה פשוט. סדר העדיפויות אחר, והמרחב הציבורי הוא בדרך כלל האחרון בתיעדוף המגזרי".
איזה עוד מאפיינים תרבותיים משפיעים על המרחב הציבורי הכול כך שונה בשכונות חרדיות לעומת שכונות חילוניות או אפילו מסורתיות?"ההתנהלות התרבותית של החברה החרדית משפיעה מאוד על המרחב הציבורי. למשל, בערים ובשכונות שמיועדות לאוכלוסיות חרדיות לא נתכנן מקומות לבתי קפה שבהם יוכלו להוציא שולחנות וכיסאות החוצה, זה לא דבר מקובל. ויש גם כל מיני דברים אחרים, למשל בתכנון גינה ציבורית בבית שמש מצאנו שהיא ממש בצמוד למקווה, והיה ברור שאנחנו צריכים או לשנות את הכניסה למקווה או להזיז את הגינה, כי אי אפשר לתכנן גינת משחקים ליד מקום שנשים יוצאות ונכנסות בערב שיש לו משמעות מאוד פרטית. במקרה אחר נדרשנו לתכנן טיילת בעיר שסבבה פארק גדול מאוד, שלאורכה תוכננו ספסלי ישיבה. אלא שהספסלים צפו אל עבר בתי מגורים שהיו מעבר לכביש. התושבים הזדעקו ודרשו שנהפוך את הספסלים כך שאי אפשר יהיה לראות מה קורה בתוך הבתים, מחשש ל'מראית עין'. המושג הזה הוא מושג הלכתי שחוזר על עצמו הרבה בתכנון עבור האוכלוסיות החרדיות; מה שקורה בביתם הפרטי הוא מאוד מקודש ומאוד סגור, וזהלא נתון בכלל לדיון".
ויאמר התדריך
לפני כשנתיים הוציא צוות משותף של המכון החרדי למחקרי מדיניות עם משרד הבינוי והשיכון את "התדריך לתכנון עירוני של שכונות לאוכלוסייה החרדית". יהודית מילצקי, חוקרת בכירה במכון, השתתפה בכתיבת התדריך, שנועד לסייע למתכנני ערים, אדריכלים ומהנדסים בתהליכי תכנון של שכונות חדשות להתמודד עם כל אותם אתגרים. "החברה החרדית היא חברה מתבדלת, שגרה באזורים נפרדים מאזורים לא חרדיים מתוך רצון לשמר את הערכים והתרבות המאפיינים אותה. היא אוכלוסייה קהילתית, שהצרכים היום-יומיים שלה מתבטאים במוסדות קהילה ויש לה אופי מוגדר, משפחות מרובות ילדים, רמות סוציו-אקונומיות מסוימות, מאפיינים תרבותיים שמתבטאים בצרכים שונים, כמו הפרדה מגדרית, כל אלו דורשים תכנון ייעודי", טוענת מילצקי. "כשמדברים על תכנון ייעודי לחברה החרדית, מדברים על רמת השכונה, כי הצרכים והמאפיינים השונים מתבטאים ברמה השכונתית, לא העירונית".
איך המאפיינים האלו משפיעים על תכנון השכונה?"המודל התכנוני לחברה החרדית דומה במידה רבה למבנה המעגלי של הפרבריםבאמריקה, מעין מבנה פרח, שבו בכל שכונה ושכונה ניתנים המענים היום־יומיים, כמו מסחר, מוסדות חינוך, בתי כנסת וגינות, והמענים העירוניים, למשל שירותים ממשלתיים, אזור מסחרי של מוצרים כמו ריהוט או מוצרי חשמל וכן מרכזי תעסוקה, נמצאים מחוץ לשכונות. וכל השכונות נמצאות באותו מרחק מהריכוז העירוני המשמעותי".
נגישות למסחר וחינוך זה בוודאי טוב לכלל הציבור, מה שונה בצרכים האלו באוכלוסייה החרדית?"קחי לדוגמה את מרכזי המסחר. רוב מרכזי המסחר באוכלוסייה הכללית מתנקזים או במרכזים מסחריים או בקניונים כאלה ואחרים. הדבר הזה לא עובד באוכלוסייה החרדית. ראשית בגלל אופי המרכז. קניון הוא מרחב שמגיע עם תרבות של בילוי, שופינג הוא סוג של בילוי. החברה החרדית, גם כחברה שנוטה לשמאל כלכלי, ובכלל כחברה מעוטת יכולת, זה לא משהו שהיא דוגלת בו כערך בפני עצמו. הקניות הם משהו מאוד החלטי, צריך להגיע לחנות, לקנות את הסוודר שכרגע חסר לבן בארון ולחזור הביתה. גם אופי הבנייה של הקניונים לרוב לא מתאים לחברה החרדית, כי יש בו כל מיני חללים נסתרים, חניונים, פינות ישיבה באזורי מזון, כלומר כל האופי של הקניון גם מבחינה פיזית לא עונה על התנאים של צניעות ועל הערכים החברתיים של החברה החרדית. סיבה נוספת היא שבחברה החרדית, לילדים חלק חשוב מהתפקוד של משק הבית, בגיל תשע או עשר הילדים כבר לוקחים את האחים הקטנים למוסדות חינוך, עוזרים אחר הצהריים בגינה וגם מסייעים בקניות. לא נדיר לראות בשכונה חרדית ילד בן שמונה עומד בתור לחלב וללחם בשביל המשפחה. ילדים גדולים יותר ילכו גם לקנות גרביים כשצריך, אבל לשלוח ילד לקניון לבצע קנייה כזו זה קצת פחות מתאים".
למה קניון לא אך חנויות רחוב כן?"ברגע שזה מתרחש במסחר רחוב, זה הרבה יותר נגיש גם לילדים. מסחר רחוב מאפשר גם את הפיקוח החברתי, שהוא חלק מהמנגנון החברתי של החברה החרדית, הוא פרוס לאורך הרחוב, אין בו פינות נסתרות, הכול גלוי, זמין ונגיש. אחד הדברים שראינו בכתיבת התדריך הוא שבהרבה שכונות חרדיות שנבנו בהן קניונים, הם עומדים ריקים, וכשאין מענה של מסחר רחוב, הוא צומח לבד, אם בחניונים, בגינות או ביחידות דיור".
יש צרכים שקיימים היום אבל לא היו לפני עשר שנים למשל?"אם יש מגמה שצמחה בעשר השנים האחרונות, זה בתעסוקת נשים חרדיות, ומדובר במספרים דרמטיים מאוד. וכשאנחנו מדברים על נשים חרדיות עובדות, אלו נשים שלאורך כל שנות הקריירה המשמעותית שלהן, תמיד יש ילד קטן בבית שזקוק לטיפול שלהן. אם נניח אישה חילונית יולדת בטווח של חמש שנים שני ילדים, זה בערך הזמן שבו היא מוגבלת. האישה החרדית יולדת לאורך 20 שנה, ולכן היא מאוד מאוד מוגבלת בטווח היוממות שלה לאזורי תעסוקה, ולכן אפשרות לתעסוקה קרובה לבית היא סוגיה קריטית בתעסוקת נשים חרדיות. אלא שאחד הדברים ששמנו לב אליהם בתדריך הוא, שכשמעסיקים פותחים שלוחות או משרדים בסמוך או בתוך אזור המגורים של הנשים החרדיות, זה בדרך כלל מגיע בתמורה לתנאי שכר פחות טובים. כלומר תעסוקה שמונגשת לרמה השכונתית מאבדת מעט מהערך של התעסוקה. לכן צריך מצד אחד כן לאפשר תעסוקה כזו ומצד שני גם להגביל אותה. צריך למצוא תמהיל נכון שמאפשר מענה תעסוקתי גם לאישה שמעדיפה לצאת מהעיר למשרד מרוחק אבל להרוויח 100% שכר וגם למי שמעדיפה להישאר בסמוך לבית בתמורה ל-70% מהשכר. הדבר הזה תמיד קיים בהכלה של מגוון מגדרי ואנושי בארגונים, משחק בין - 'אני נותן לך את האפשרות', 'אני מכיל את הצורך שלך' לבין 'אני מגביל אותך לתחום שבו אישה חרדית צריכה להתנהג'".
מה באשר לעבודה מהבית? המגמה הזו הגיעה לאוכלוסייה החרדית?"כיוון שהתדריך נכתב לפני הקורונה קצת קשה לי לקבוע את זה, אבל אני כן חושבת שיש צמיחה במגמה הזו גם לפני הקורונה. אולי לא בעבודה מהבית, כי לאישה חרדית נורא קשה לעבוד מהבית, אין ממש פינות עבודה נוחות ותמיד יש הרבה ילדים בבית, אבל כן נראית צמיחה של חללי עבודה קרובים לבית. יש כאן משהו מאוד נכון מבחינת טווח היוממות של האישה, את לא מוגבלת רק לתוך מקום העבודה והרבה פעמים את לא מוגבלת גם לשעות העבודה ויכולה להשלים עבודה אחר הצהריים. את גם יותר גמישה מבחינת סוג המעסיקים שאת יכולה לעבוד אצלם. זה מהלך שהוא מאוד מאפשר וכן צריך לשים לב אליו בתכנון לשכונות חרדיות בהיקפים גדולים יותר ממה שקיים היום".
טוב לחרדים - טוב לכולנו
כמעט בכל המקרים, טוענת מילצקי, המודלים שעולים כצורך של החברה החרדית עונים גם על צורך של החברה הישראלית כולה. "בחברה החרדית ילדיםמגיעים באופן עצמאי הביתה מגיל מסוים, בין היתר משום שלמשקי בית חרדיים רבים אין בכלל רכב, כך שאי אפשר להסיע אותם לבית הספר ובחזרה. ומכיוון שילדים חרדיים מתנהלים לבד במרחב, עדיף להימנע מכבישים או לא להקים את הגינה המרכזית של השכונה במקום שהוא רחוק מאוד ממוסדות החינוך, כדי שילדים לא יצטרכו לחצות את כל העיר לגינה. האידאל הוא ליצור רשת ירוקה של שבילים ושל אזורים ירוקים שמחברים בין כל המרחבים שהחברה החרדית משתמשת ביום-יום שלה, שילדים יוכלו להתנהל בבטחה בתוך המרחב השכונתי באזורים שהם ידידותיים וירוקים, ובחברה החרדית זה צורך יותר גבוה".
חלק מהפתרונות התכנוניים הנדרשים ברמת המגורים בשכונות חרדיות, עשויים להביא גם הם תועלת עבור החברה הישראלית כולה. "בחוק התכנון והבנייה יש פרקטיקות שבעיניי לא מתאימות לקצב הגידול המהיר של החברה החרדית", טוענת וייס. "זו אוכלוסייה שזקוקה לשינוי בהליכי התכנון באופן תכוף וזה לא פשוט. כי זה גם יקר וגם קשה. כל הרחבה שאת רוצה לעשות, דורשת היתר בנייה כזה או אחר, מקוצר או מורחב, אין באמת פטור מהדבר הזה. תמיד צריך לבצע איזו פרוצדורה, לקחת אדריכל או הנדסאי, לגשת לוועדות, לשלם אגרות, וזה קשה, אין הנחות. מדובר פה באוכלוסייה שנדרשת להליכים האלו יותר מפעם אחת בחיים, ולפעמים צריכה להיות איזושהי גמישות בתוך הליך התכנון, למשל שבחמש או שש השנים הראשונות, הדירה תהיה דירת חמישה חדרים ואחר כך תוכל להתפצל לשתי יחידות, כדי שאפשר יהיה לשכן בה זוג צעיר או מבוגר. הפונקציה הזו לא קיימת בעולם התכנון, וגם אם כן היא נדרשת הליכים תכנוניים ארוכים ומייאשים. מה שקורה זה או שהאוכלוסייה בוחרת לא לגשת להליכים האלה ולשנות שלא כדין, או לגשת להליכים האלו שלוקחים הרבה מאוד זמן ומשאבים".
איך כן אפשר יהיה להתמודד עם הקושי הזה?"אחד הדברים שמדברים עליהם זה לאפשר הליכי תכנון שיודעים להיות גמישים יותר. הגיוני שבמדינה שיש בה מחסור ביחידות דיור, שיהיה איזשהו הליך מקוצר לדבר כזה או לפרק זמן מסוים. הרעיונות האלה הם דברים שעולים על השולחנות של מנהל התכנון ומדברים על זה וחושבים על זה, איך אפשר ללמוד מהתופעות האלה ולעשות עם זה משהו מועיל בשוק הדיור באופן כללי".
יש דברים שכבר נעשו?"יש כל מיני פטנטים, למשל דבר שנקרא 'חדר אופציה', שבו הקבלן משאיר מצד אחד של הבניין מעין שלד חלול שאליו אמורים לצמוח חדרים עתידיים, כך שככל שלאנשים יהיה יותר כסף הם יוכלו להרחיב את הבית שלהם בחדר נוסף. יש דבר אחר שנקרא 'דירת המרה', למשל לאפשר לדירות בקומות הקרקע בשלב מסוים להפוך לחנות או לסוכנות נסיעות או איזשהו משרד. עוד דבר שאנחנו עושים הוא 'דיורית': יחידת דיור שלא נרשמת בשום שלב כיחידת דיור נפרדת. את הדיורית אפשר להוסיף כך שתשען על התשתיות של הממ"ד והאמבטיה, החלקים הרטובים של הדירה, לתקופה מסוימת. נניח אם עכשיו נרצה דיור לסבתא שעברה לגור אצלנו לחמש שנים או לזוג הצעיר שהתחתן ועוד שנה-שנתיים יעבור לדירה משלו, אבל אנחנו לא רוצים לבצע עבירת בנייה וגם לא לפצל את הדירה, נוכל להשתמש בהנחיה שאושרה מראש להקים 'דיורית'. כל אחת מהדוגמאות האלו מראות כיצד עולם התכנון לאט לאט לומד את הצרכים המשתנים של המגזר החרדי ומטמיע מושגים חדשים שיכולים לשמש גם את כלל החברה הישראלית".
לפרטים נוספים >