שיתוף
לתפארת מדינת ישראל / צילום: מתוך 'מלכודת דבש', באדיבות HOT8

לתפארת מדינת ישראל / צילום: מתוך 'מלכודת דבש', באדיבות HOT8

הבית השקוף של האנשים השקופים
הסרט 'מלכודת דבש' הוא מסמך נדיר המתאר מציאות נדל"נית מוכרת שטרם זכתה לייצוג קולנועי • במשך שמונה שנים ליוו עלמוורק וקובי דוידיאן את תושבי שכונת העולים 'קריית משה', בניסיונותיהם המתישים לשפר את תנאי הדיור הירודים

ירון פריד

28.12.2022

"מה יותר חשוב, הכסף או האנשים?" שואל קברט גטנט, פעיל חברתי צעיר ונציג הדיירים בשכונת קריית משה שבפאתי רחובות לקראת סוף הסרט התיעודי החשוב, המאלף והלא
בלתי מדכא 'מלכודת דבש'. קברט לא סתם שואל, הוא צועק וזועק את השאלה במגאפון, בהפגנה מול בית העיריה; ספק אם מישהו הקשיב לו, אבל די ברור, מן הסתם גם לקברט עצמו, מה התשובה המצערת לשאלה.

יכול להיות שהמושג 'פינוי בינוי' סובל שלא בצדק מדימוי שלילי, אבל בכל זאת נדמה שאם אמרתם פינוי בינוי, אמרתם כרישי נדל"ן שמריחים דם, כלומר כסף ועוד כסף (לא במקרה השי"ן שבשם הסרט מומרת בכותרות הפתיחה לסימן של שקל חדש), וכל מיני רשויות וקבלנים וגזלנים שכולם רוצים לגזור קופון, ואינטרסים משותפים וגם מנוגדים, ומערבולות של יצרים, שלא לדבר על כל החרדות הנלוות והחששות הקמאיים והאנושיים כל כך של הדיירים שעל גבם מתנהל הפרויקט.

ועכשיו סוף סוף מגיע 'פינוי בינוי - הסרט'. הבמאית עלמוורק (שם שפירושו באמהרית הוא "עולם זהב") דוידיאן חברה לבעלה המפיק קובי דוידיאן (הסרט הוא מבית הוט 8), והשניים ליוו במשך שנים את תושבי קריית משה ויצרו מסמך נדיר שמתאר מציאות נדל"נית שנעשית מוכרת ליותר ויותר אזרחים בישראל, אבל עד כה לא קיבלה ייצוג קולנועי. הדוידיאנים מסתכלים למציאות הזאת בלבן של העיניים, אבל לא שופטים, לא מתערבים ולא נוקטים עמדה. הם רק מספרים את הסיפור, המורכב והמרתק, ומכוונים זרקור אל דמויות מובילות במאבק - ותמיד יש מאבק - שהן למעשה הנשמה של המסמך, ובפינוי בינוי כאמור קשה למצוא נשמה יתרה. קריית משה היא מקרה מבחן מעניין במיוחד. אם פעמים רבות הדיירים בפרויקטים של פינוי בינוי מרגישים ש'לא רואים אותם', כאן מדובר באנשים שמעידים על עצמם מלכתחילה כבלתי נראים. השכונה מאוכלסת ברובה ביוצאי אתיופיה, שמספרים על יחס שונה ל'לבנים' ולהם.

העולים מאתיופיה, שרבים מהם נעקרו בן לילה מבתיהם שם לצורך הטסתם לישראל,
שוכנו בחיפזון במתחם דיור צפוף בקריית משה, בבניינים שאופיינו ברמת בנייה ירודה
וסובלים במשך שנים מהזנחה מתמשכת ותחזוקה לקויה. קברט הכריזמטי, רק בן 21 כשיוצרי הסרט ואנחנו מתוודעים אליו לראשונה (ולאחר מכן סטודנט למשפטים ומועמד בן 29 למועצת העיר רחובות), מציג בלטות רעועות ומוכות ביוב בפתח הבניין שלו (שם גדל עם חמישה אחים בחדר אחד), ומכריז "לתפארת מדינת ישראל". השכונה סובלת גם מאחוזי פשיעה מדאיגים וסחר בסמים, ובמהלך הסרט הקהילה נחרדת ממקרה של נער שנדקר למוות. זו הסיבה שיעילות המשטרה היא קריטית בקריית משה, ואלה שמתלוננים על היעדרה חפצים בשינוי, שאותו יביא אולי המהפך הנדל"ני.

בתחילת הסרט מדברים על פרויקט חידוש השכונה. ראש עירית רחובות נואם בהתרגשות בכנס תושבים, ומבטיח כי בניגוד לכל התוכניות הקודמות שהעלו אבק במגירות, עכשיו זה הולך לקרות באמת. "יש לנו ותק גדול באכזבות", אומר מקונן דסטה מוועד צעירי השכונה, אבל כולם מנסים לא לאבד את התקווה, לתת הזדמנות לכל מבטיחי ההבטחות - ולהם עצמם.

חנה טמנו, רכזת תעסוקה מקומית במשרד הקליטה (ובעלת קייטרינג אתיופי לצורך השלמת הכנסה) ופעילה חברתית, חוברת לקברט גטנט ומנסה לשכנע את תושבי השכונה להסכים לפרויקט ולחתום בהתאם. עד מהרה מתברר שתושבים רבים, שחלקם
אינם שולטים היטב בעברית, חתמו ליותר מיזם אחד ("באו אלינו רק יזמים לבנים", התלוננה באמהרית דיירת קשישה), מאלה שהציפו לפתע את השכונה, והבלגאן חוגג.
ברגע שמדינת ישראל, בצעד תקדימי, הפשירה כ־ 250 דונם של קרקע ייעודית, שמטרתה הבלעדית היא להוות 'השלמה' לשכונה, במטרה להיטיב את חיי התושבים, הכדאיות הכלכלית של המתחם זינקה אוטומטית מבחינת יזמי בנייה וקבלנים, ומחירי הדירות האמירו מיד. רבים מהתושבים מביעים חשש שבמקום תיבנה שכונה יפה וזוהרת שהם לא יוכלו לעמוד במחיריה, ולכן יגורשו ויאבדו את ביתם. היזמים המתחרים, שמחזרים במרץ ואפילו באגרסיביות אחר התושבים המוחלשים, מנסים לפתות אותם עם תוספות של 20-28 מטרים רבועים לכל דירה, פטור לעשר שנים מדמי ועד בית וקרן עזרה למעוטי היכולת. קברט וחנה חוששים מהתפרקות הקהילה והתפוררות המרקם החברתי שמייחד אותה, ובכל זאת, הם הולכים עם החלום של "אנחנו מעצבים את העתיד שלנו" ולא מרפים. לחנה יש אינטרס אישי מובהק. היא מגדלת לבדה שני ילדים, שאחד מהם הוא נער מתבגר ("זהב שלי", היא קוראת לו באמהרית) שעלול להידרדר לפשע כמו רבים מחבריו. קברט בודק "איתנות כלכלית של חברות בנייה", ואחרי שנציגות הדיירים מצליחה "לתפור" שמונים אחוז של חתימות הסכמה, נבחר - בבחירות דמוקרטיות של ממש, עם ועדות קלפי וכל כללי הטקס - היזם המועדף, ואחרי שמונה שנים ארוכות ומתישות הפרויקט יוצא לדרך.

ספוילר עגום ושובר לב, גם אם אולי לא מפתיע במיוחד: בתוך אנדרלמוסיה של שלוש מערכות בחירות, הפרויקט נקלע לצרות ונעצר. הסרט מסתיים בכיתובית ספק אופטימית, לפיה "הרשויות מציעות פיילוט נוסף לחידוש השכונה". אבל מילת המפתח היא ספק.

אחרי תלאות רבות הצליחה חנה טמנו לקבל משכנתה כדי לקנות מהגרוש שלה את חלקו בדירתה, שמחירה נסק בינתיים. עם ביטול הפרויקט היא עלולה להישאר קירחת מכאן ומכאן, ולפני כן היה חשש שהדירה תימסר לכונס נכסים בשל סירובו של הגרוש לשתף פעולה. היא, שפעלה בהתנדבות וללא לאות למען התושבים, מצאה את עצמה על תקן הסנדלרית שהולכת יחפה. מתברר שכמו כל דבר בחיים, גם בפינוי בינוי צריך כל כך מעט כדי להצליח: קצת מזל וטיימינג מדויק. ולא יזיק להיוולד לתפוצה הנכונה ובצבע העור הנכון. לא נעים, אבל עובדה. אז מה יותר חשוב, הכסף או האנשים? תגידו אתם.

האישה מאחורי העדשה

עלמוורק דוידיאן עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 11. היא הבוגרת הראשונה יוצאת אתיופיה של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, וזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה בפסטיבל טורונטו, עבור סרטה העלילתי הראשון באורך מלא, 'עץ תאנה' (2018).

עלמוורק עברה עם משפחתה לקרית משה ב-1994, ואמה עדיין גרה שם, בקומה רביעית, וחולמת על מעלית. "בילדות שלי היו המון קסם ותחושה חזקה של קהילה, אבל היום הפשע אורב מעבר למפתן הדלת. התנאים הפיזיים תמיד היו קשים, עם נזילות ותיקונים וקירות חיצוניים שמאיימים לקרוס. בעלי מקצוע היו נותנים אחריות לעשר שנים ונעלמים.

כשהתחילו הדיבורים על פרויקט חידוש השכונה - זאת הייתה למעשה תוכנית דגל של משרד השיכון והבינוי, תוכנית חברתית שאמורה לפרק את ה'גטו' ולבנות שכונה משופרת - ידענו שתהיה פה הזדמנות לבדוק אם אנשים יכולים להתגייס ביחד ולשנות את חייהם, או שהם כבולים במציאות הכלכלית שלהם. זה היה מסע ארוך שאולי באמת אין לו עדיין 'סוף טוב', אבל המאבק נמשך ואני אופטימית, ואם זה תלוי בי יהיו עוד סרט ועוד סרט שיתעדו אותו עד שהוא יסתיים בניצחון.

חשוב להתבונן בתהליכים החברתיים האלה. לעקוב אחרי רשויות שמייצרות הסללות ודנות שכונות כאלה לכיליון במקום להוביל אותן קדימה. זאת בחירה, כי המשאבים והתקציבים הרי קיימים. עצוב לראות איך לא באמת אכפת לרשויות מ-1,200 בתי אב שאפשר היה די בקלות להיטיב את מצבם. היו פה עיוותים על גבי עיוותים וזה באמת שובר
את הלב.

מצד שני, המאבק חיזק את הקהילה בקרית משה, ואם יש איזה מסר לצופים הוא שחשוב להיות מעורבים ועירניים, להיות פעילים ולבנות מעגלים של אנשים שיישאו את הלפיד".

עוד כתבות

צילום: קבוצת גורדון תיירות

מקודם

שייט נהרות במצרים ועוד יעדים ייחודיים לבני הגיל השלישי
רועי צור
צילום: באדיבות קבוצת עזריאלי

מקודם

פועלים להקטנת השפעה סביבתית": איך לנהל נכסים באחריות סביבתית
מאיה בניטה
צילום: אלבום משפחתי
מה באמת חושבים ילדים על אחריות תאגידית?
עמית סלונים
איור: רעות בורץ
איך הפכה תעשיית הפודטק הישראלית לשם נרדף לאחריות תאגידית
מור פלד

© כל הזכויות שמורות לגלובס